היום, האחד במאי, נצבעת אירופה אדום. מפגינים ימלאו את הכיכרות, אנשי האיגודים המקצועיים יצעדו ברחובות ושירת האינטרנציונל תהדהד בכל רחבי היבשת. היוונים ימחו נגד גזרות קרן המטבע והאיחוד האירופי, הבריטים נגד מדיניות הצנע של ממשלתם והשוודים נגד פירוקה של מדינת-הרווחה ושחיקת העבודה המאורגנת. גם בישראל לא חסרות סיבות לצאת לרחובות.
פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2007926
חג הפועלים איננו המצאה אירופית. שורשיו, כידוע, הם דווקא במאבק עובדים אמריקאי. עם זאת, כבר עשרות שנים שמדינות אירופה הן המובילות את אירועי האחד במאי בעולם. זוהי כבר מסורת ארוכה וחלק גדול מהמסרים המרכזיים של החג לא השתנו מאז שנות השבעים של המאה הקודמת אז החלו חסידי המוניטריזם לפרק את מדינות-הרווחה האירופאיות באמצעות ריבית גבוהה, מאבק בעבודה המאורגנת והפרטות ענק שגזלו מאזרחי אירופה משאבים לאומיים ושירותים חברתיים.
כיום, למרות שאירופה נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי קשה, התיאוריה המוניטריסטית שולטת עדיין במידה רבה באקדמיה, בפוליטיקה, ובחיי הכלכלה של היבשת. המרוויחים הגדולים ומקדמיה של שיטה זו, המעמידה במרכזה את המטבע ושימור ערכו, הם אלו הסוחרים בכסף. המפסידים הגדולים הם כל השאר, אלו המעוניינים בתעסוקה, ברווחה, בפיתוח תעשייתי ובשיפור רמת החיים.
אך המשבר הכלכלי האחרון מפר את ההגמוניה. למרות הטענות שסיבת המשבר נעוצה באזרחים שחיו ברמה גבוהה יותר ממה שהם יכלו להרשות לעצמם, יש גם תזה אחרת והיא זו שתוצג באחד במאי השנה בכיכרות אירופה. החתירה האובססיבית לאינפלציה נמוכה ולדה-רגולציה של שווקי ההון, יטענו הנואמים והמפגינים, הובילו להימורים פיננסיים שיצרו בועות שהתפוצצו, גלים של אבטלה והתרוששות המונית. וחשוב מכך, לא הוצאה ממשלתית רחבה, אלא דווקא צמצום בהוצאה ופגיעה בכוחו הכלכלי של הציבור הם המשמרים את המיתון. טענות אלו יישמעו היום מסלובניה ועד פורטוגל מאיטליה ועד נורבגיה.
באנגליה לדוגמא יש מסורת ארוכה של אירועי אחד במאי. אלו כוללים הפגנות ססגוניות בטרפלגר סקוור בלונדון, מצעדים במרכזי הערים הגדולות ולעיתים גם עימותים עם המשטרה. השנה סביר להניח שמפגינים רבים יתמקדו במדיניות הצנע של רה"מ דיויד קמרון. כך, על כל פנים, מתבטאים לאחרונה מנהיגי הלייבור והאיגודים המקצועיים. "אפילו קרן המטבע הבינלאומית טוענת שבריטניה צריכה להקל את הצנע", אמרה מזכ"לית קואליציית האיגודים המקצועיים הבריטיים ה-TUC, פרנסיס אוגריידי בשבוע שעבר והאשימה את קמרון בדבקות בקיצוצים כושלים במקום בהשקעה בצמיחה, כפי שמציע לדבריה "כל כלכלן נבון מאז קיינס".
בצד השני של היבשת, ביוון, ייפתחו האיגודים המקצועיים בשביתה לרגל האחד במאי. עצרות גדולות יתקיימו בכיכרות קלפמונוס וסינטגמה באתונה בהן ימחו האיגודים נגד הקיצוצים הנמשכים המובילים לירידה בשכר, לפיטורים במגזר הציבורי ולפגיעה בפנסיות. המיתון ביוון נמשך כבר שש שנים, האבטלה עומדת על כ-27% וחבילות הסיוע בדמות מלוות של מאות מיליארדי יורו המגיעות מהאיחוד-האירופי וקרן המטבע הבינ"ל מותנות במדיניות צנע, הפרטות ושינויים מבניים. כך משלמים אזרחי יוון את מחיר העסקאות המפוקפקות של ממשלותיהם עם בתי ההשקעות והבנקים באירופה וארה"ב. וכעת, במקום להגדיל את הפעילות הכלכלית במשק, המדינה משועבדת להחזר חובות לאותם הגופים שהפילו אותה מלכתחילה.
גם במדינות השורדות בינתיים את המשבר ייצאו מפגינים לרחובות היום. בשוודיה למשל יצעדו במרכז סטוקהולם עשרות אלפי בני-אדם מלווים בתזמורות ודגלים אדומים. למרות ששוודיה היא עדיין מדינת-רווחה מתקדמת ומשגשגת יחסית יש סיבות רבות לתומכי הסוציאל-דמוקרטיה לצאת לרחובות. בשנים האחרונות מפרקת ממשלה שמרנית חלקים מרכזיים מהמודל הנורדי המפורסם. לאחר שהצליחה להפריט חברות ציבוריות, להכניס גורמים פרטיים למערכות החינוך והבריאות ולצמצם את הדיור הציבורי, היא חותרת כעת לשינוי שוק העבודה כך שיאפשר עבודה זולה יותר ובטוחה פחות בעוד האבטלה, במיוחד בקרב הצעירים, גואה. "בעבורנו המאבק באבטלה הוא בראש סדר העדיפויות ", אמרה השבוע מגדלנה אנדרסון, בכירה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית שתשתתף גם היא באירועי האחד במאי ותציע שורה של השקעות ממשלתיות ביצירת מקומות עבודה, בחינוך ובהכשרה מקצועית.
במשך שנים מהווה האחד במאי באירופה במה למחאה ולקידום נושאים שונים החל בסולידריות מעמדית וכלה בצמחונות ופציפיזם. בשנים האחרונות, עם זאת, המשבר נותן את אותותיו והמסר מתחדד. מול הימין הכלכלי ניצבים אנשי האיגודים המקצועיים והמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות ותובעים עבודה מאורגנת, מדיניות תעסוקה מלאה והשקעה ברווחה ובצמיחה.
למרות ההבדלים בין ת"א ללונדון, אתונה וסטוקהולם המאבק באירופה מעניין גם בהקשר ישראלי. מדינת הרווחה הישראלית עוברת כבר מסוף שנות השבעים תהליך של חיסול ממוקד. כמו באירופה, גם בישראל, התהליך מעורר מחאה והתנגדות. בקיץ 2011 נראה היה שהמחאה צוברת תאוצה וכוח, אך כעת טוענים פרשנים פוליטיים שהיא זו שהובילה להישג האלקטוראלי של יאיר לפיד ולהקמתה של הממשלה הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אם דברים אלו נכונים והמחאה החברתית הפכה, כפי שכתבו לאחרונה בהארץ בן זילכה ויצחק לאור, (http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2005990, http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2005982) למחאת יוקר המחייה, אם היא אכן עוותה לכדי תמיכה בהפרטות ועידוד המאבק בוועדים, הרי שהאחד במאי מעולם לא היה רלוונטי יותר לחידוד המסר ולאמירה ברורה. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי יכול האחד במאי הישראלי, כמו זה האירופי, לחזור לעסוק בנושאי הליבה. המאבק החשוב איננו נגד הטייקונים, החרדים או מפעילי המנופים בנמלים, הוא איננו נגד מחירי הקוטג' המאמירים ומחיקת החובות לעשירים. אלו הם סימפטומים ותופעות לוואי. האחד במאי השנה יכול להתמקד בצעדים המאיימים להיות השלב האחרון בחיסולה של מדינת-הרווחה הישראלית: הגבלת זכות השביתה וההתאגדות, ביטול בית-הדין לעבודה וחיסול אחרוני השירותים הציבוריים באצטלה של מדיניות צנע מוטעית ומסוכנת.
דיויד סטברו 