בשם האלים – התנועות הנאו-פגאניות של סקנדינביה

טקסים פגאנים, דימויים של וויקינגים ואלים נורדיים, ניאו-נאצים ורוקנרול – מסע בעקבות עובדי האלילים הסקנדינביים המודרנים.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3074075

חבורת אנשים עומדת במעגל בעומק היער. המקום, אי שם בסקנדינביה, נבחר בקפידה. בעבור המתכנסים זהו מקום קדוש והם הקימו בו מזבח המעוטר בדמויות האלים הנורדים כשלצידו מונחים פריטים סמליים שנלקחו מהטבע – אבנים, פרחים וענפים. כהן הדת המנהל את הטקס משפריץ מים קדושים על המשתתפים ואלו מלווים אותו בשירה ובתיפוף. "טבעת שלום" מועברת מיד ליד ובשיאו של הטקס מועלה קורבן לאלים – זהו משקה אלכוהולי עתיק בשם מִיד העשוי מדבש והמסמל את הזרימה שמחברת את העולמות המיתולוגיים ליישות אחת, כמו דם בגוף האדם. לקראת סוף הטקס הנוכחים שותים בעצמם מן המשקה, נושאים תפילות ומודים לאלים ולכוחות הטבע.

במרחק כמה מאות קילומטרים משם מתקיימים טקסים דומים. לעיתים אלו חגיגות פגאניות סביב עונות השנה בהן נקראים מזמורים עתיקים, מִנחות מוגשות לאלים ובסופן מתקיימים משתים חגיגיים. לעיתים אלו אירועים רשמיים יותר כמו טקסי הענקת שמות לתינוקות שנולדו – כוהן דת עומד במרכז מעגל של אש וקרח, לצידו עומדת אישה המחזיקה כרית ועליה פטיש גדול. כהן הדת לוקח את הפטיש, מקדש את המקום בשם אוֹדִין, אבי האלים, ונעמד בין שני נושאי חרבות גדולות. התינוק מוכנס למעגל ע"י הוריו ומתקבל רשמית לעָדָת המאמינים תוך כדי שהכוהן קורא פסוקים מתוך האֵדָה, ספר המיתולוגיה הנורדי העתיק.

טקסים אלו הם אמיתיים לגמרי, לא סצנות מתוך סדרת טלוויזיה על לוחמים וויקינגים או שבטים פגאנים ביבשת רחוקה. מפתיעה עוד יותר העובדה שלמרות שמקורותיהם של טקסים אלו הם לפני יותר מאלף שנה, הם מתקיימים בימים אלו ממש, בליבן של מדינות מפותחות ומודרניות כמו שוודיה ונורבגיה. לא מדובר אמנם בטקסים המוניים. מדינות סקנדינביה ידועות הרי כמדינות חילוניות מאוד והדת הנפוצה בהן היא הנצרות, אך למרות זאת פועלות בהן מספר תנועות דתיות המכונות ניאו-פגאניות שחברים בהן אלפי מאמינים המקיימים טקסים, מתפללים לאלים דוגמאת ת'וֹר, אוֹדִין ופְרֶייה ומפיצים את בשורת הסאגות הנורדיות העתיקות.

סיפורם של עובדי-האלילים המודרניים בסקנדינביה הוא סיפור איזוטרי למדי, הם אינם מהווים כוח פוליטי או כלכלי, אין להם יומרות מיסיונריות והם מיעוט קטן בין התנועות הדתיות באירופה. ובכל זאת, מסע בעקבות ממשיכי דרכם של הוויקינגים יכול ללמד לא מעט על החברה הסקנדינבית המודרנית, על שורשיה, על המחלוקות שבה ועל חוזקותיה ונקודות התורפה שלה.

==========================================================

בשעה שהעם היהודי היה מפוזר בגלות וארץ-ישראל נשלטה ע"י המוסלמים, צפונה של אירופה עברה טלטלות רבות. מאות שנים ספורות אחרי התמוטטות האימפריה הרומית, במאות ה-9 וה-10 לספירה, פלשו הוויקינגים מהארצות הנורדיות לאיזורים נרחבים באירופה, ברוסיה ואפילו במזה"ת ובצפון-אמריקה. היתה זו התפשטות דמוגרפית, צבאית וכלכלית שהשפיעה עמוקות על היבשת הישנה בימי-הביניים המוקדמים שלה. וכך, בימים שהוגי הדעות המובילים בעולם היהודי היו רבי גרשום ורבי סעדיה גאון, עולמם הרוחני של תושבי סקנדינביה והאזורים הכבושים על-ידם היה שונה בתכלית. בניגוד לאנשי החברות המונותואיסטיות, הם היו עובדי-אלילים שסגדו לכוחות הטבע והאמינו בסיפורי המיתולוגיה הנורדית שסופרו בשפה הנורדית העתיקה. ישנן גרסאות רבות מתקופות ומאזורים שונים של מיתולוגיה זו, מרביתן עוסקות ביקום שיש בו תשעה עולמות, ביניהם אַסְגָּארד, עולמם של האלים ומִידְגָּארד, עולמם של בני-האדם. האלים, ע"פ סאגות עתיקות אלו, עברו בין העולמות וקיימו יחסים מורכבים עם בני-האדם ועם יצורים מיתולוגיים אחרים כמו גמדים וטרולים ענקיים.

זו היתה התרבות הדומיננטית בחבלי ארץ נרחבים מאוד אך בניגוד ליהדות, שהשתמרה גם בתקופות של כשלונות צבאיים וגלות, התרבות הנורדית לא שרדה כתרבות חיה לאחר שהובסה בשדות הקרב ובתמורות הפוליטיות של המאות ה-11 וה-12. כאשר הנצרות השתלטה על צפון היבשת היא הטמיעה בתוכה כמה מן המסורות הפגאניות אך האלימות והכפייה שהופעלה כלפי עובדי-האלילים חיסלה את מרבית עדוֹת המאמינים. זולת קבוצות אתניות מעטות בסְפַר הרחוק של היבשת ושימוש בסמלים נורדיים עתיקים כחלק מתנועות לאומיות-רומנטיות בתקופות מאוחרות יותר, עברה המיתולוגיה הנורדית מן העולם. אבל גם זרעים שנטמנים עמוק מאוד באדמה יכולים להצמיח נבטים. וזה כנראה מה שקרה עם זרעי התרבות הפגאנית בסקנדינביה של המאה העשרים.

"יש פגאנים מסוגים שונים בסקנדינביה", אומר פרדריק גרגוריוס מאוניברסיטת לינשפינג שבשוודיה החוקר את הנושא, "יש המאמינים שהאלים קיימים במציאות בעוד אחרים רואים בהם סמלים למעין תת-מודע קולקטיבי. חלק מהמאמינים הם דתיים ממש ואחרים הם מחפשי זהות תרבותית המתעניינים יותר במסורות פולקלוריסטיות. מה שמאחד אותם היא ראיית עולם פוליתאיסטית. אמנם יש מעט מאוד אנשים המאמינים שהאל ת'וֹר יכול להופיע פיזית כאן ועכשיו אבל ישנם בהחלט רבים המאמינים בקשר עם כוח על-אנושי. התנועות הפגאניות הסקנדינביות הן קטנות יחסית. מדובר ככל הנראה באלפים ספורים של מאמינים בשוודיה, במספר מעט גדול יותר בנורבגיה ובדנמרק ובאיסלנד יש את התנועה הגדולה ביותר. שם גם נבנה בימים אלו מקדש חדש".

"מקורן של התנועות הניאו-פגאניות המודרניות הוא בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20" מוסיף גרגוריוס, "באנגליה פעל בתקופה זו המיסטיקן אליסטר קראולי שייסד את דת התֶ'לֶמָה המיסטית ובגרמניה פעלו בתקופה זו קבוצות נוספות, חלקן מבוססות על תיאוריות גזע שונות. התחייה הנוכחית של התנועות הפאגניות הסקנדינביות החלה בשנות השבעים, במקביל לתנועות דומות באנגליה ובארה"ב, וניתן לראות בה התפתחות של התעניינות מחודשת ברוחניות על כל סוגיה בעולם המערבי – יוגה, דתות מזרחיות, שאמניזם וכו'". גרגוריוס מספר שבשנות התשעים התחזקה התנועה הפאגנית בשוודיה לא מעט בגלל המשבר הכלכלי-פוליטי שהמדינה חוותה. החלשותה של מדינת הרווחה, משבר כלכלי ומהפך פוליטי יצרו מצד אחד תחושה של שחרור והתחדשות ומצד שני חוויה של חוסר ביטחון כלכלי שנבע מהחלשותה של רשת הביטחון החברתית. כך החלה תנועה של רוחניות אלטרנטיבית שהתבטאה בהקמת תנועות מסוגים שונים בהשראת המסורות המקומיות הקדם-נוצריות.

ע"פ גרגוריוס, בימינו מתחלקות התנועות הניאו-פגאניות לשני סוגים עיקריים. "חלק מהקבוצות מחזיקות עולם ערכים דומה לערכים השוודיים החילוניים. לצד האמונה באלים ובמיתולוגיה הן מדגישות ערכים כמו שיוויון, דמוקרטיה, פמיניזם, דאגה לזולת וערכים סביבתיים. אלו קבוצות שתוכל למצוא במצעדי גאווה, הן ידידותיות לזרים ולקהילת הלהט"ב, הן נגד גזענות ונוטות מעט לשמאל הפוליטי. לעומתן ישנן תנועות המדגישות את הנושא האתני, אלו נוטות להיות לאומניות וימניות יותר ולקדם ערכים של גבורה וכבוד לצד דימויים של וויקינגים ולוחמים מיתולוגים". מבחינה דמוגרפית, מסביר גרגוריוס, הקבוצה הראשונה נוטה להיות מורכבת מבעלי השכלה על-תיכונית ממעמד הביניים, הם עירוניים, בעיקר בגילאי הביניים ומעט יותר גברים מנשים. בקבוצות אלו יש אמנם סובלנות כלפי תנועות דתיות אחרות אבל יש מידה מסוימת של רתיעה מהנצרות בעיקר מסיבות תיאולוגיות והיסטוריות, שהרי תחייתה של הנצרות בסקנדינביה היתה אסונם הגדול של עובדי-האלילים המקומיים. הקבוצה השנייה של הפגאנים הסקנדינבים נוטה להיות הרבה יותר גברית, מורכבת מחברים ממעמד חברתי נמוך יותר, בעלי השכלה נמוכה יותר הנוטים פוליטית לימין. שם יש פחות רתיעה מהנצרות אבל מטבע הדברים ניתן למצוא בתנועות אלו רתיעה מהאיסלאם.

גרגוריוס טוען שלמרות שהתנועות הפגאניות אינן תנועות המוניות, הן קרובות מאוד למיינסטרים התרבותי בשוודיה. "המסורות הקדם-נוצריות העתיקות נטועות עמוק בתוך החברה השוודית", הוא אומר, "אתה יכול לראות שרידים שלהן בשמות הרחובות הקרויים ע"ש האלים הנורדים, בחג-המולד שעדיין נקרא כאן יוּל, ע"ש הטקס הפאגני שהתקיים בשיא החורף ואפילו חלק מימי השבוע נושאים עדיין את שמות האלים – Wednesday, Onsdag בשוודית, הוא "יומו של של האל אוֹדִין", Thursday, הוא Torsdag, "יומו של ת'וֹר". זה חלק מהנוף התרבותי כאן. שוודים רבים עדיין מזדהים עם המסורת הוויקינגית. לאחרונה אפילו גילינו שהוויקינגים ותושבי שוודיה של תקופת הברזל היו הרבה יותר קרובים לשיוויון מגדרי ממה שנהוג היה לחשוב. מחפירות ארכיאולוגיות מסתבר שזו לא היתה חברה מצ'ואיסטית. להיפך, הנשים היו לוחמות ומנהיגות. אלו שמתלוננים על התקינות הפוליטית הפמיניסטית בשוודיה המודרנית צריכים להכיר את התרבות הוויקינגית שהקפידה אפילו יותר על כבוד וזכויות של נשים, כך שאפילו הערכים הפמיניסטיים השוודיים קשורים למסורות הישנות".

למרות השוני ביניהן כל התנועות הפגאניות מקיימות את טקסי ה"בְּלוּט", שבמהלכם נישאות תפילות, מסופרים סיפורי המיתולוגיה ונעשות מחוות סימבוליות לאלים באמצעות אביזרים כמו שופרות, מזבחות ופסלים. בשיאי טקסי הבְּלוּט מוקרבים קרבנות לאלים, אם כי בימינו אין שחיטה של בעלי-חיים אלא שימוש במשקאות אלכוהוליים או מוצרי מזון שונים. מעבר לטקסים הגדולים הקשורים בד"כ לעונות השנה, ישנם טקסים קטנים יותר, יוזמות מקומיות המתבססות על מעגל קטן של משפחה וחברים או אירועים ספציפיים כמו אלו שכל דת מקיימת – חתונות, לוויות, טקסי הענקת שמות לילדים וטקסי התבגרות לצעירים. התנועות הניאו-פגאניות אינן תנועות דתיות מוכרות ע"י השלטונות בשוודיה. הן אמנם מאורגנות כארגונים פורמליים, מעין עמותות, אך הן אינן זוכות להכרה רשמית או לתמיכה כלכלית. בדנמרק, נורבגיה ואיסלנד, עם זאת, המצב שונה. חלק מהתנועות הפגאניות מוכרות רשמית ע"י המדינה, הן מקבלות תמיכה כספית והטקסים שלהן מוכרים כמקבילים לטקסים המרכזיים של הדתות הגדולות. כך יכול כל נורבגי להתחתן באמצעות כוהן פגאני וכל משפחה דנית יכולה לקבור את יקיריה בלוויה פגאנית.

=============================================================

"משמעות המילה בְּלוּט היא לחזק", אומר ניקלס הלגרן מסטוקהולם, אחד ממנהיגי תנועת Samfundet Forn Sed (תרגום מילולי: אספת הנוהג העתיק). הלגרן עבר הכשרה של שנה שבמהלכה הוא הוכשר, בין השאר, לקיים טקסי בְּלוּט ואירועים דתיים כמו חתונות ולוויות, "במהלך הטקס אנחנו מחזקים את הקשר בין בני-האדם לבין עצמם ובין בני-האדם לאלים. זהו חיזוק של כוח החיים בטבע וביקום וברית ליצירת חיים טובים וכוח חיובי. הבְּלוּט עוסק בפוריות, בשפע, בשלווה פנימית וחיצונית, בחושים ובעיקרון ההנאה". זהו עיקרון חשוב בתנועות הפגאניות המודרניות. למרות שהמיתולוגיה הנורדית מספרת על השארות הנפש ועל חיים שאחרי המוות במקומות כמו וולהאלה, אלו תנועות שיש להן אוריאנטציה של חיים, פחות עיסוק במוות ויותר משמעות לכאן ולעכשיו.

התנועה של הלגרן הוקמה ב-1994 והיא מונה כיום קצת יותר מ-400 איש. זוהי תנועה פגאנית מודרנית טיפוסית. יש בה וועד-מנהל שדואג לאדמיניסטרציה ולמימון הפעילויות ולידו פועל מעגל כוהני וכוהנות דת הנבחרים ע"י הוועד. הלגרן, המשמש כאחד מכוהני הדת של התנועה, נראה כפי שהייתם מצפים שכוהן דת פגאני ייראה. הוא בן 43, ארכיולוג בהכשרתו, מספר סיפורים, מוסיקאי ואקטיביסט פוליטי. שיערו ארוך, יש לו זקן ודיבורו איטי ומהורהר. ניכר שהוא אדם מאמין העוסק ברוחניות ברצינות רבה. "התנועה שלנו היא פלורליסטית. חברים שונים מחזיקים באמונות שונות בכל הנוגע לאלים וקיומם", הוא אומר, "יש המאמינים באלים כיישויות בעלות קיום עצמאי וכוחות ממשיים. אחרים רואים באלים סמלים לתכונות של בני-האדם והטבע. דווקא המעשה, כלומר הטקס ולא האמונה התיאורתית, הוא במרכז פעילותינו. אין לנו אפיפיור המחליט מהי האמונה הנכונה והאמונה גדלה מתוך המעשה. באופן אישי אני מאמין באלים לא כיישויות שיש להן מקום ספציפי אלא ככוחות החיים שאנו חווים. הם לא סמלים במובן הצר של המילה כי העולם הוא עשיר יותר ממה שאנחנו לומדים במדעי הטבע. יש מיסתורין בכל דבר. לכל דבר יש נפש ועומק, וכוח האלים הוא הכוח שאפשר להתחבר אליו בתוך המיסתורין. ביטויים של האלים הוא באיכות שכולנו מרגישים ושמדעי-הטבע לא מצליחים לתאר. הם רק מדברים על העולם, אנחנו, באמצעות האלים, מדברים אל העולם. לדוגמא, כשיש תשוקה וכמיהה בחיים האישיים שלנו, היא קשורה למה שקורה באביב עם הפריחה ומזג-האוויר. יש קשר בין הדברים וזהו כוחה של האלה פְרֶייה, אלת האהבה".

העולם, ע"פ הלגרן, הוא קדוש כולו. לכל דבר יש ערך ולכן הקוד האתי שהוא מחזיק בו הוא רדיקלי מאוד. הוא גורס שיש להכיר בקדושתם של הדברים כולם, מאייפון ועד לעץ הצומח בטבע, ובהתאם יש לנהוג איתם בכבוד. "אנחנו צריכים לעבור מיחסי ניצול של כדוה"א לסוג אחר של מערכת יחסים איתו. כמו שיש לבני-אדם זכויות, גם לטבע יש זכויות וכמו שזכויות אדם נובעות מקדושת האדם, זכויותיו של הטבע נובעות מקדושתו של הטבע. שיח הזכויות הוא בסה"כ התרגום המשפטי לקדושה". ע"פ הלגרן יש להשקפות אלו בסיס בשורשיהן של דתות רבות שהשתנו מאז לרעה. "חלק מהבעיה היא בדתות שרואות את האלוהים ואת הטבע כשני דברים העומדים אחד מול השני ואת האדם כתקוע ביניהם", הוא מסביר, "אנחנו רואים את הכל כחלק ממכלול אחד". הלגרן מודע לכך שזוהי רק פרשנות אחת אפשרית לתרבות הנורדית העתיקה אבל הוא אומר שכך זה היה תמיד. "גם לפני אלף שנה היו בארברים והיו פילוסופים", הוא אומר.

חיפוש האמת והמשמעות של הלגרן התחיל כבר בגיל צעיר. "תמיד אהבתי את סיפורי המיתולוגיה הנורדית ואף פעם לא אהבתי ללכת לכנסיה", הוא מספר, "כשהייתי בגיל ההתבגרות נהגתי לטייל לבדי ביערות. יום אחד היתה לי חוויה דתית עמוקה. הייתי ביער והרגשתי שהכל נפתח בעבורי, שכוח הטבע עובר דרכי. ברגע זה הרגשתי חיבור לחיים, כאילו שעד עכשיו הייתי בבועה. זיהיתי את האיכות המיוחדת של החוויה הזו כמשהו שקראתי עליו בסיפורי המיתולוגיה, זו היתה האנרגיה של ת'וֹר ופְרֶייה, אלו היו כוחות החיים". לאחר חוויה זו המשיך הלגרן לחקור את הנושא ובסופו של דבר מצא את התנועה שכיום הוא אחד מראשיה. "כל דבר שאני עושה בחיי קשור לאותו העניין", הוא אומר ומוסיף שהוא חוֹוה עדיין חוויות רוחניות רבות אותן הוא מתאר כתחושות של אקסטזה שקטה ויופי עוצמתי. הוא מספר על טקסים שבהם קריאות לאל אוֹדִין נענו ע"י קריאות של עורב, הציפור המזוהה עם האל הקדום. הוא מדבר על תחושה של קשר לטבע, "כשהאור רועד והאוויר נעשה מתוח". זהו הכוח שהלגרן רואה בו כמוביל את חייו – האישיים, המשפחתיים והמקצועיים.

======

החוויה המיסטית של הלגרן היא חוויה שלא מעט אנשים צעירים עוברים. אחד מהם הוא אִיוָר הִילֶה שחי בבית כפרי בפרברי צפון-מערב אוסלו. כשמבקרים בביתו הוא שמח להראות את האמצעים המשמשים אותו בפולחן. מוזר ככל שזה יישמע הוא שולף את אלוהים מתוך מה שנראה כתיק ספורט גדול. זהו אוֹדִין או למען הדיוק זהו ייצוג שלו בדמות פסל גדול מעץ. אח"כ נשלפים אמצעי עזר לקיום הטקסים – שופר המשמש לתרועות בזמן הטקס, קערה שמכילה קורבן לאלים וטבעת עשויה כסף אמיתי המשמשת לשְׁבועות בחתונות. הִילֶה מחזיק את הדברים האלו בבית מכיוון שהוא ממנהיגי אחת התנועות הפגאניות המרכזיות בנורבגיה. כמו עמיתו השוודי, גם הוא הצטרף לתנועה על רקע חוויות מיסטיות שעבר. "הייתי חייל בצבא הנורבגי ושירתתי באזור הסמוך לגבול הרוסי". זהו אחד האזורים הנידחים באירופה, הקצה הצפוני של חצי-האי הסקנדינבי, והִילֶה סייר בו כחייל חי"ר רכוב על מגלשי סקי ומגן על הגבול מפני פולשים. "בזמן תרגיל, כשהיה לי קשה, נשאתי תפילה מתוך הקושי. לא התפללתי לאל ספציפי אבל באחת הפעמים תפילתי נענתה. גלשתי נגד כיוון הרוח ופתאום הרגשתי אנרגיה שחדרה לגופי והצלחתי בעזרתה לעבור מהמקום האחרון למקום הראשון בשורה. זו לא היתה הפעם היחידה שהרגשתי שאני מקבל כוחות מיישות עוצמתית אבל באותה תקופה לא ידעתי מה מקורם. כעבור כמה שנים גיליתי שזה לא כוחו של אלוהים הנוצרי אלא כוחו של אוֹדִין. בהמשך התחלתי לתת לו מנחות וכעבור כמה שנים התחברתי לתנועת Foreningen Forn Sed (תרגום מילולי: אגודת הנוהג העתיק)".

תנועתו של הִילֶה החלה את דרכה בשנות התשעים. לקראת סוף העשור היא התפצלה לשתי תנועות נפרדות על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים וארגוניים וכיום יש בקבוצה שפרשה מהתנועה המקורית מעט יותר ממאה חברים. בניגוד למצב בשוודיה, התנועה הנורבגית מוכרת ע"י הממשלה. הִילֶה מסביר שחברי התנועה נרשמים כחוק, התנועה פוקדת אותם, ממלאת טפסים עם שמות חבריה ומקבלת בהתאם תקציב מהרשויות. כהני הדת של התנועה מוסמכים להשיא זוגות בהתאם לנוסח ולתהליך בירוקרטי שהוסכם עם השלטונות. יש גם מקבילה להטבלה הנוצרית, טקס הענקת שם, שבו ההורים מקבלים את הילד אל המשפחה ומים נמזגים על ראשו בטקס המתקיים בחיק הטבע בליווי תופים וכלי נגינה עתיקים. בנוסף לטקסים אלו מקיימת התנועה טקסים גדולים יותר העוסקים בעיקר בחילופי העונות.

"כיום זהו הצד הרוחני של חיי", מוסיף הִילֶה, "הצד שקרוב לאלים ולטבע וגם לאבותי הקדמונים. הפעילות בתנועה מעניקה לי משמעות שמעבר לחיים החומריים, משהו שמעבר לעשיית כסף ולהנאה מהחיים". גם בתנועתו של הִילֶה נהוג פלורליזם בנוגע לאמונה באלים. "אני מאמין באלים כיישויות רוחניות שחיות בטבע ובתוכנו. האלים הם חלק מאיתנו. אך יש אצלנו דעות שונות בנושא זה". גם מבחינה פוליטית, אומר הִילֶה, יש בתנועה מגוון רחב. "יש אצלנו סובלנות כלפי כל הנטיות הפוליטיות ויש נציגים מכל המחנות", הוא אומר ומוסיף, "הגבולות שלנו הם הקפדה על חוקי המדינה ואזרחות טובה, אנשי שמאל קיצוני מצד אחד ונאצים מצד שני הם מחוץ לתחום".

תנועתו של הִילֶה שייכת לתנועות הפאגניות שהמרכיב הגזעי והאתני אינו מרכזי בהן. אך לא רחוק ממנה פעלה בעבר תנועה בעלת אופי שונה לגמרי, תנועה שבה לא רק שניאו-נאצים לא היו בה מחוץ לתחום אלא שהם היו הגרעין הקשה שעמד במרכזה.

================================================

כאשר משוחחים עם טורֶה טְבֵדט קשה להאמין למה ששומעים. בשיחה איתו שהתקיימה בבית-קפה על גדת הפיורד של אוסלו, סמוך למרכז פְּרַס-נובל לשלום האמירות שלו נדמו כעומדות בסתירה מוחלטת לאופי הפסטורלי של המקום ולדמותו של האיש בעל המראה הסימפטי שאמר אותן תוך כדי שתיית קפה ואכילת עוגה. טְבֵדט, בן 73, בעל שיער לבן ושפם נראה כמו סבא חביב. עם זאת, כאשר מעיינים בביוגרפיה שלו מקבלים תמונה שונה לגמרי. טְבֵדט ייסד בשנות התשעים את תנועת וִויגְרִיד, תנועת ימין קיצוני דתית ופוליטית שהתבססה על טקסים פגאניים ואידיאולוגיה גזענית ואנטישמית ונקראה ע"ש שדה-הקרב של החזון האפוקליפטי הנורדי בו ייחרב העולם ויוולד מחדש לאחר קרב מיתולוגי בין האלים. טְבֵדט, שהיה המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, הסתבך עם המשטרה, נעצר מספר פעמים ולדבריו נרדף ע"י השלטונות עד היום. בפרסומיו הרבים ניתן למצוא ערב רב של תיאוריות החל מהכחשת שואה, דרך קריאה לרצח מהגרים, ועד לדברי שבח להיטלר (אם כי הוא גם מבקר אותו, לא על רצח ההמונים, אלא על כך שהיה "אידיוט בתחום הגאו-פוליטי ולאומן קטנוני"). טְבֵדט שימש גם כעד הגנה במשפטו של הטרוריסט אנדרס ברייוויק, שרצח 77 בני-אדם ב-2011 בפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה הנורבגית המודרנית. הוא תומך בשימוש באלימות לטובת הגזע הנורדי למרות שלדבריו הוא לא אדם אלים בעצמו. "לעולם לא תשמע אותי מתנער מברייוויק", הוא אומר, "למרות שהמניעים שלו היו שונים משלי. אני במקומו הייתי הורג שחורים ומוסלמים ולא אנשים מהגזע שלנו" (טְבֵדט טוען שברייוויק היה ציוני ואוהב יהודים שבחר את קורבנותיו בגלל שהם היו אנשי שמאל אנטי-ישראליים).

לפני שייסד טְבֵדט את וִויגְרִיד הוא היה נורבגי מן השורה. איש המעמד הבינוני, כלכלן בהכשרתו שעבד בעיבוד נתונים. "היו לי אישה וארבעה ילדים", הוא מספר, "היה לי בית גדול בפרברים וסירה. התנועה שהקמתי לא אפשרה לי להחזיק את כל אלו. אז עזבתי הכל. התגרשתי מאשתי, עזבתי את נורבגיה לתקופה וכשחזרתי התחלתי להקים את התנועה. זה התחיל מכך שרציתי להעיף מנורבגיה את היהודים ופולשים מתרבויות זרות. רציתי שנורבגיה תהיה שייכת לעמים הנורדיים ומבוססת על המסורות הקדם-נוצריות הנורדיות והרעיון היה לשנות את החברה הנורבגית דרך הדת". כאן מוסיף טבדט מקור השראה מעניין. "אחד המודלים שלי היה אופן המחשבה היהודי", הוא אומר, "היהודים הצליחו להתעלות מעמדת המיעוט שלהם בגלל הלכידות שלהם סביב שני עיקרים – הדת והלאום. את זה רציתי גם בעבור הנורבגים. לפני אלף שנה הפסדנו לנצרות, עכשיו אנחנו מפסידים לאיסלאם. רציתי לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו, ליצור תנועה שמאחדת דת, לאום, גזע ותרבות. כמו היהודים".

טְבֵדט איננו מתרשם מהפרשנויות הפלורליסטיות וההומניסטיות של התרבות הפגאנית הסקנדינבית. להיפך, הוא טוען שהוויקינגים הפסידו לנצרות מכיוון שהם לא היו היררכים, מאורגנים ועקביים כמו הנוצרים. התרבויות העתיקות, שהאמינו בכל דבר והיו סובלניות כלפי כל אחד, היו חייבות להפסיד. טְבֵדט מציע פרשנות אחרת, לוחמנית ומאורגנת יותר. הוא רוצה להשתמש בתרבות העתיקה על מנת לגבש תנועה גזעית חזקה שלא תפסיד במאבק כפי שהפסידו הוויקינגים. כך הוא מפרק את הפולתאיזם הנורדי העתיק ומנסה לגבש על חורבותיו כוח מונוליטי שישמש לקידום מטרות פוליטיות מודרניות. "מי שלא מוגדר כנורדי צריך להיות מגורש מכאן", הוא אומר, "מי שלא רוצה לעזוב יש לירות בו".

"אני שונא את העם שלי", מוסיף טְבֵדט, "הוא נשי, הוא בעל מנטליות של עבדים והוא מקבל על עצמו אלים של עמים אחרים. נורבגיה כבושה מאז 1945 ע"י האנגלו-ציונים (לציונים, ע"פ טְבֵדט, יש כוח כמעט מאגי, הילרי קלינטון עובדת בעבורם וכל הכוח בעולם נמצא אצלם – רוטשילד, גולדמן-זקס, הבנק הפדרלי, הניאו-קונסרבטיבים, כולם יהודים). אנחנו נכנענו ליהודים מפני שכופפנו את עצמנו אליהם. הם כבשו אותנו כי הם חזקים ומאוחדים יותר". טְבֵדט מאמין שנורבגיה נמצאת במלחמה ושהיא מפסידה בגלל החולשות האלו. לכן הוא טוען: "מה שטוב בעבור הגזע שלי הוא מה שאני מחשיב כדת הנכונה והטובה. אף אחד לא שואל את המפסידים מה העמדות המוסריות שלהם. אף אחד לא שאל את הגרמנים אחרי מלה"ע השנייה או את האינדיאני ששכב מת בערבות אמריקה מה טוב ומה רע. המנצחים קובעים מה מוסרי ומה לא, המפסידים לא יכולים להרשות לעצמם מוסר".

עמדות אלו הקשו על טְבֵדט למצוא שותפים להקמת התנועה. בסופו של דבר הוא התחבר לחבורות של סקינהדס וניאו-נאצים שהקלו, לדבריו, על המשטרה להתנכל לו וסיבכו אותו במספר פרשות שהביאו לו פרסום רב. ב-2001 הוא נאשם כמסית לרצח צעיר שחור שבוצע ע"י אחד האנשים שהוא ניסה לגייס לתנועה. מאוחר יותר הוא הואשם בכך שאמר בראיון עיתונאי שהיהודים הם טפילים ויש להרוג אותם (היום הוא טוען שהוא אמר רק את החלק הראשון של המשפט. לגבי החלק השני הוא טוען שלמרות שזה נכון שיש להרוג טפילים, הוא לא אמר את זה למראיין). פרשיות אלו, טוען טְבֵדט, הבריחו ממנו אנשים, והביאו לכך שהשלטונות הגבילו את זכות הדיבור וההתאגדות שלו. עם זאת, בימים שהתנועה התקיימה, בשנים 2001-2006, קיים טְבֵדט לדבריו מאות טקסים פגאניים בכל רחבי נורבגיה בהשתתפות, בגיבוי ובתמיכה כספית של אלפי תומכים. בטקסים הוא שילב את הפוליטיקה שלו עם המסורות הנורדיות העתיקות. היו שם חרבות ופטישים, מעגלי מתפללים, דגלים וסמלים פגאניים. כל אלו גויסו למאבק.

בעבור טְבֵדט הדת איננה מטרה בפני עצמה. היא איננה אמצעי לגילוי אמת נשגבת או הגשמת אורח חיים אוטופי. המלחמה היא המטרה היחידה, הדת היא גורם מסייע וכל האמצעים כשרים להשיג ניצחון. "הדת היא הגרעין לעקביות וליעילות של המאבק", הוא טוען, "אתה כיהודי אמור לדעת את זה" הוא אומר לי. בשיחה איתו טְבֵדט לא ממש מתעניין באספקטים תיאולוגיים של התרבות הנורדית והוא נמנע מגיבוש קוד אתי או חזון לאחרית הימים. "המאבק שלי הוא להצלת הגזע", הוא אומר, "כשהגזע הנורדי יינצל הוא יכול מצידי לעשות מה שבא לו".

אבל הניצחון, כך נראה, הוא רחוק למדי. התנועה שטְבֵדט הקים התפרקה כבר, הוא אמנם עדיין מוכר בנורבגיה אבל מבחינה פוליטית אין לו תמיכה. אין לו משפחה, ילדיו שינו את שמם, ניתקו עימו קשר והוא לא ראה אותם כבר 15 שנה. הוא חי בחווה מרוחקת מהעיר והוא מנודה מהחברה הנורבגית אותה הוא עדיין מתעב. "זו חברה שטופת מוח המלקקת את ישבנה של בעליה", הוא אומר ומבטיח לנסות לארגן את ההתנגדות לפחות עוד פעם אחת אחרונה.

===========================================================

במרחק יותר מאלפיים קילומטרים מסטוקהולם ומאוסלו, באיסלנד שבלב האוקיינוס האטלנטי, נמצאת התנועה הניאו-פגאנית הגדולה בסקנדינביה, Ásatrúarfélagið (תרגום מילולי: אגודת המאמינים באלים). מנהיג התנועה, הילמר אורְן הרמנסון בן ה-58, הוא דמות מוכרת במדינה בת 330,000 התושבים. הוא מוסיקאי פורץ דרך שיוצר במגוון סגנונות ובשיתוף פעולה עם יוצרים ידועים באיסלנד ומחוצה לה. מאז 2003 הרמנסון הוא גם כהן גדול. הוא עומד בראש התנועה שהוקמה ב-1972 והוכרה שנה מאוחר יותר ע"י המדינה כתנועה דתית המוסמכת לקיים חתונות, לוויות, טקסי התבגרות וטקסי הענקת שמות לילדים. התנועה גם מוסמכת לגבות את חלקה מתשלום המיסים המיועדים לקיומן של תנועות דתיות במדינה. בימיה הראשונים, היתה זו תנועה קטנטנה בת כמאה חברים בלבד. בימינו, עם זאת, יש בה כ-3,000 חברים ותשעה כוהני דת מוסמכים. "סביב שנת 2000 חגגו באיסלנד אלף שנות נצרות", מספר הרמנסון, "הכנסייה הלותרנית הלאומית התנהגה אז ביהירות. היא טענה שהתרבות האיסלנדית נולדה וטופחה ע"י הכנסיה והיא ניסתה להדיר את רגלינו מהאתר הקדוש ביותר באיסלנד בו התכוונו לקיים את הטקס השנתי שלנו. זה הביא לתוצאה הפוכה ומספר החברים שלנו רק גדל כתוצאה מזה".

"הטקסים המרכזיים שלנו הם ארבעת טקסי העונות", מוסיף הרמנסון, "היום הראשון של הקיץ בסוף אפריל, פִּינגבְּלוּט המתקיים בסוף יוני, היום הראשון של החורף בסוף אוקטובר ויוּל המתקיים בסוף דצמבר. שני טקסים נוספים מתקיימים בסוף ינואר ותחילת דצמבר כאשר כל כהן דת מקיים טקס שנתי באזור בו הוא או היא פועלים וגם חתונות וטקסי הענקת שמות. הטקסים כוללים את קידוש המקום, הזמן והנוכחים, קריאת שירה וטקסטים מתאימים לאירוע והם מסתיימים במשתה שבו הנוכחים חולקים מזון, סיפורים ומוסיקה".

הרמנסון, כמו עמיתיו בתנועות הניאו-פגאניות הסקנדינביות האחרות, החל להתעניין בסאגות האיסלנדיות העתיקות כבר בגיל צעיר בהשראת אביו ודודו. הוא הצטרף לתנועה ברגע שרק היה יכול, ביום הולדתו ה-16. "מאז לא הסתכלתי אחורה לרגע", הוא אומר, "זהו חלק מהזהות שלי". כאדם בוגר האחראי על קיום הטקסים המרכזיים של התנועה יש לו גם תפקיד חברתי חשוב. "אני נמצא עם אנשים ברגעים חשובים של חייהם, אני חולק איתם רגעי אושר ואני נמצא איתם ברגעי אבל ואובדן. למדתי מכך המון ואני מקווה שהיה באפשרותי גם להעניק חזרה".

חלק זה של תפקידו של הרמנסון מדגים היטב עד כמה הניאו-פגאנים המודרניים אינם שונים כל כך מתנועות דתיות אחרות. כמו רב, כומר או אימאם, כוהן הדת הפגאני נדרש לאחריות חברתית והוא מהווה מורה דרך, סמכות רוחנית ומקור כוח, מעבר לתפקידו כסמכות תיאולוגית שהוא מרכזי פחות בגלל הדוקטרינה הדתית הגמישה של התנועה. "שום דבר לא כתוב באבן", הוא מסביר, "כאן באיסלנד אנחנו לא טובים בפירוש מילולי של האמונה. מטאפורות ושירה הם חלק מהרקע התרבותי שלנו והתחושה המשותפת היא שהנשגב והנעלה לא יכולים להיות מתוארים באופן מילולי וישיר. אני מגדיר את עצמי כאדם דתי מאוד. זוהי הדרך שאני מבין את העולם ועושה בו סדר ועובדה זו מעולם לא סתרה את השקפת העולם המדעית והפילוסופית שלי". הרמנסון מספר שלמרות חילוקי הדעות, התנועה שהוא עומד בראשה משתפת פעולה עם הכנסייה באיסלנד ושבאופן כללי למרות שבעבר התנועות הפגאניות נחשבו אנכרוניסטיות, כיום הן מעורבות היטב בחברה האיסלנדית וזוכות לתמיכה ולהכרה.

את הפרשנויות הגזעיות של המורשת התרבותית העתיקה הוא דוחה מכל וכל. "אני מתנגד חריף לפרשנות גזענית של התרבות שלנו. זו התחילה כפרשנות רומנטית במאה ה-19 שהתפתחה לכדי עיוות של הטקסטים המקוריים. נעשו בעבר ניסיונות ליצור מהטקסטים האיסלנדיים מיתולוגיה גרמנית/טווטונית וכל מיני אנתרופולוגים חובבים עוסקים בזה עד היום. אך המיתוסים המקוריים הם דווקא אידיאליים לחברה הרב-תרבותית שהתפתחה באיסלנד, יש לנו שתי משפחות אלים שסיימו להילחם אחת בשנייה, הן החליפו שבויים, נישאו בין הקבוצות ולבסוף עבדו יחד כדי לכפות קוסמוס (סדר) על הכאוס".

כאשר מדברים עם עובדי-אלילים מודרנים כמו הרמנסון ועמיתיו ברחבי סקנדינביה, אי אפשר שלא להבחין בדימיון בין השקפת עולמם לפילוסופיות דתיות אחרות. אם מצליחים להביט מעבר למיתולוגיה האלילית הזרה למחשבה המונותאיסטית, אפשר למצוא כאן קצת מהכל – שפינוזה וחסידות, רעיונות מיוון העתיקה ומהמזרח-הרחוק, ניו אייג' ובודהיזם. אבל הדימיון הגדול ביותר הוא דווקא חברתי. לא משנה אם תהיה זו דת של מיליונים או דת של אלפים ספורים, תמיד ניתן יהיה למצוא אורתודוכסים ורפורמיסטים, קיצונים ומתונים, גזענים והומניסטים. כמו הבדיחה הידועה המספרת שהיכן שיש שני יהודים יימצאו שלושה בתי-כנסת, כך גם כאן. חילוקי דעות, פרשנויות שונות ואורחות חיים אחרים הם חלק מהתנועות הניאו-פגאניות הסקנדינביות ממש כמו מכל דת אחרת. הילמר הרמנסון, על כל פנים, מצא משהו שהוא מעבר למילים, לפרשנויות ולוויכוחים. "מה שאי אפשר לשים במילים", הוא אומר, "יכול למצוא ביטוי במוסיקה. וכך אני, בלי להבייש בכלל, מוצא את ההשראה שלי ביוהאן סבסטיאן באך, במוסיקת כלייזמר, בתיפוף וודו וברוקנ'רול". ואולי גם זו דרך להסתכל על הדברים – מה כבר יכול להיות רע בדת שהכהן הגדול שלה מאמין ברוקנ'רול?

נודה לאלים ונאמר אמן…