חופש הביטוי בשוודיה הוא כמעט קדוש, אך בזמן האחרון יש הטוענים שהגיע הזמן לחשוב על החירות המוחלטת לעשות כל דבר במרחב הציבורי.
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-02-05/ty-article-opinion/.premium/00000186-21b5-d442-a18f-afbd98d30000
באופן רשמי רסמוס פאלודן הוא מנהיג מפלגת ימין קיצוני הפועלת בשוודיה ובדנמרק. אבל הכינוי מנהיג בהקשר שלו הוא מטעה. לפאלודן, עורך-דין בן 41 בעל אזרחות כפולה — דנית ושוודית, אין כמעט תומכים, לפחות לא בשוודיה. ב-2021 הוא אמנם פתח סניף שוודי של המפלגה האנטי-מוסלמית שהקים בדנמרק, אך השוודים לא התרשמו. בסה"כ 156 מהם הצביעו עבורו (בדנמרק התמיכה בו קצת יותר גבוהה, אך גם שם הוא לא עבר את אחוז החסימה). עם זאת, פאלודן הוא דמות ידועה מאוד בשוודיה בגלל תכסיס פוליטי שהוא פיתח – שריפת ספרי קוראן. תומכיו עשו זאת ב-2020 במאלמו שבדרום שוודיה ומאז הוא חזר על האקט מספר פעמים. באפריל של שנה שעברה, הוא השיג בדיוק מה שרצה – בתגובה להפגנות היחיד שלו במספר ערים שוודיות, ניצלו גורמים עבריינים שונים את ההזדמנות ועוררו מהומות, שרפו מכוניות ותקפו שוטרים. כך הם נתנו תהודה מרשימה לפאלודן ולתחביב הפירומני שלו.
בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות תורכיה בסטוקהולם. לא שהוא זקוק לזה, אבל הפעם הוא מצא הקשר גאו-פוליטי לרכב עליו. תורכיה מפעילה בחודשים האחרונים את כוחה כדי למנוע את הצטרפות שוודיה לנאט"ו, לכאורה בגלל שסטוקהולם תומכת ב"טרוריסטים כורדים". פאלודן ניצל את הכעס השוודי המוצדק ותיכנן לצבור נקודות זכות, או לכל הפחות לעורר תשומת לב כאשר הוא יהפוך לעוד מוקד של מתיחות בין המדינות. וכך אמנם קרה, תורכיה ומוסלמים בעולם כולו הפנו את חיציהם צפונה. חרמות הוטלו נגד חברות שוודיות, הפגנות נערכו ברחבי העולם המוסלמי וההצטרפות השוודית לנאט"ו נראית רחוקה מתמיד. כל זאת למרות שהרוב המוחלט של תושבי שוודיה מסתייגים, שלא לומר מתעבים, את פאלודן והפרובוקציות שלו.
מדוע בכל זאת אפשרו השלטונות השוודים לפאלודן להזיק לאינטרסים הפוליטיים שלהם ולפגוע במרקם החברתי שלהם? ובכן, בשוודיה חופש הביטוי הוא מוחלט. יש שיאמרו שהוא כמעט קדוש וזכויות אזרחיות כמו חופש ההתאגדות, הביטוי וההפגנה הפכו, במובנים רבים, לתחליף לאמונה הדתית באחת החברות הכי חילוניות בעולם. כך, יכולות תנועות ניאו-נאציות לקיים מצעדים ליד בתי-כנסת ביום כיפור, כך יכולים תומכי דיקטטורים מכל העולם להפגין בחוצות עיר וכן, כך יכול אדם כמו רסמוס פאלודן הפועל ללא תמיכה וכמעט ללא אמצעים, לחבל באינטרסים הלאומיים של שוודיה, לעורר בה מהומות ולפלג את החברה השוודית באמצעות הלהטת רוחות ותדלוק יצרים.
אבל לשוודים יש גם אופציה אחרת. בשנים האחרונות יש הטוענים שהגיע הזמן להגביל, ולו במעט, את החופש לומר ולעשות הכל במרחב הציבורי. בניגוד לתדמית השלווה שלה, בשוודיה כבר נרצחו ראש-ממשלה ושרת חוץ, יש בה תנועות נאו-נאציות, מתנדבים לדאע"ש, בעיות קשות של אינטגרציה ואלימות פוליטית מעל ומתחת לפני השטח. המצב בה אמנם טוב יותר ממרבית מדינות העולם, אך היא וודאי לא חסינה בפני מלחמות הדת, חוסר היציבות החברתי והקיצוניות הפוליטית המתפשטות בעולם כמו ווירוס בעשור השלישי של המאה ה-21.
באופן לא מפתיע, בין הגורמים שמבינים לעומק את חומרת המצב נמצאים גורמים יהודיים בשוודיה. מועצת הקהילות היהודיות במדינה וארגון "אמנה", המקדם דיאלוג יהודי-מוסלמי, יצאו בהצהרה דחופה בעקבות שריפת ספר הקוראן. ההצהרה ממסגרת את האירוע כ"רשות שניתנה לגזענים ולקיצונים לנצל לרעה את הדמוקרטיה ואת חופש הדיבור על מנת לעשות נורמליזציה לשנאה כנגד אחד המיעוטים הדתיים במדינה". היא ממשיכה ומזכירה את "ההיסטוריה האירופית הטראגית" ומצטטת את אמירתו של היינריך היינה על כך שאלו ששורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני-אדם. "בחברה דמוקרטית", כך מסתיימת ההצהרה, "יש לכל פרט את הזכות להרגיש בטוח ומוערך. אנחנו רוצים להביע את תמיכתנו במיעוט המוסלמי השוודי ולומר בבהירות שכל מעשה של אפליה ושנאה איננו מקובל".
ההוכחה בחיוניותה של הצהרה זו לא איחרה לבוא. בשבוע שעבר ניסו שני גורמים שונים, שניהם שוודים ממוצא מצרי, להוכיח את "הצביעות השוודית" באמצעות שריפת ספר תורה. באחד המקרים, מול שגרירות ישראל בסטוקהולם. אם לא יתקבל אישור, כך חשבו, תהיה זו הוכחה לאפליה נגד מוסלמים. אם יקבלו, הרי שעוד בנזין ישפך על מדורת השנאה והזעם. למרות שמשרד החוץ הישראלי ניסה להתהדר בכך שהוא זה שהתערב אצל השוודים ומנע את שריפת ספר התורה, היה זה מישהו אחר שהצליח למנוע, או לפחות לדחות, את האירוע. היו אלה דווקא חברי הקהילה המוסלמית בשוודיה, ביניהם גורמים המשתפים פעולה עם הקהילה היהודית, שעשו את השיחות הנדרשות והפעילו את הלחץ הנכון במקום הנכון כדי למנוע את הפעולה. לפחות בינתיים.
נכון, דיאלוג לבדו לא יפתור את הבעיות הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות הקיימות היום בשוודיה ומחוצה לה. יש צורך גם בחקיקה, בחינוך, בהשקעה כלכלית ולפעמים גם בהפעלת כוח. עם זאת, הדיאלוג החברתי הוא תנאי הכרחי. רק הוא יכול וחייב לקדם הצבת גבולות וקביעת חוקי משחק. שכן, בעולם האמיתי לא ייתכנו זכויות ללא גבולות. ואין מתאימים ממוסלמים ויהודים לקחת יחד אחריות על הצבתם.
דיויד סטברו 