רצף דיווחים ב"הארץ" על פרשת שריפת ספרי הקוראן, האיום לשרוף ספרי תורה והעלאת רמת כוננות הטרור בשוודיה – יולי/אוגוסט 2023

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-07-14/ty-article/.premium/00000189-538c-d3c1-a199-dfbfe9180000

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-07-15/ty-article/.premium/00000189-5943-d481-afbd-5b7763590000

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-08-19/ty-article/.highlight/0000018a-0e01-d18f-a3fb-1fd7bd7b0000

המשטרה בשוודיה אישרה הפגנה מול שגרירות ישראל שמתוכננת בה שריפת תנ"ך

14 ביולי, עם יהונתן ליס

ההפגנה צפויה להיערך מחר, לאחר שבחודש שעבר אישרה המשטרה במדינה הפגנה מול מסגד שבו הוצת ספר קוראן. נתניהו והרצוג גינו. שר התפוצות שיקלי: משרד החוץ השוודי הבהיר כי אין מניעה חוקית לשרוף את הספר

משטרת שוודיה אישרה בקשה לקיים הפגנה מחר (שבת) מול שגרירות ישראל בסטוקהולם, שבה מתוכננת שריפת ספר תנ"ך. ממשרד החוץ נמסר כי השר אלי כהן הנחה את השגריר בשוודיה זיו נבו-קולמן ואת המשרד "לפעול בכל דרך על מנת למנוע את האירוע המביש הזה". עוד נמסר כי ראשת המערך המדיני-אסטרטגי במשרד עליזה בן נון שוחחה עם השגריר השוודי בישראל "והבהירה לו את החומרה בה ישראל רואה את אישור המשטרה לפגיעה בקודשי היהדות".

ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר כי הוא "מגנה בתוקף את החלטת הרשויות בשוודיה לאפשר שריפת ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה", וכי "ישראל רואה בחומרה רבה את ההחלטה המבישה הזאת שפוגעת בקודש הקודשים של העם היהודי. יש לכבד את הספרים המקודשים לכל הדתות". גם הנשיא יצחק הרצוג גינה את הכוונה לשרוף ספר תנ"ך בהפגנה. "גיניתי את שריפת הקוראן המקודש למוסלמים בכל העולם, שהתרחשה בשוודיה, ולבי נחרד כעת מהכוונה לשרוף שם את התנ״ך – ספר הספרים הנצחי של העם היהודי", מסר והוסיף כי "זו הסתה בוטה ומעשה של שנאה".

את הבקשה להפגין הגיש גבר בן 32 מדרום שוודיה, שהסביר כי הוא מעוניין לשרוף ספר תנ"ך כתגובה למקרה מלפני כשלושה שבועות שבו אישרה המשטרה השוודית לשרוף עותק של הקוראן מול מסגד בבירה. שר התפוצות עמיחי שיקלי כתב כי ישראל פנתה השבוע בנושא למשרד החוץ השוודי, וזה הבהיר כי אין מניעה חוקית לפעולה כזו בשוודיה. לפי שיקלי, משרדו גם פנה לראש הממשלה השוודי אולף קריסטרסון כדי שימנע את שריפת ספר התנ"ך. לדבריו משרד החוץ השוודי "הביע שאט נפש מהאירוע", אך הסביר בתגובתו כי מי שיכולות למנוע פעולה כזו הן רשויות אכיפת החוק במדינה. "אנו פועלים כעת בערוצים נוספים במטרה להביא לביטול האירוע הבזוי הנ"ל", כתב השר.

בפגישה שקיים השבוע עם נציגי קהילות דתיות בשוודיה, אמר קריסטרסון כי שוודיה היא "מדינה שבה אנשים מדתות שונות, או ללא אמונה, יכולים לחיות יחד זה לצד זה בכבוד הדדי – וחייבת להיות כזו". הוא קרא "להילחם יחד בשנאה, שמניעה אנשים לשרוף את הקוראן, התנ"ך או התורה".

השגריר בשוודיה נבו-קולמן פרסם היום הודעה שבה גינה הצתת ספרי קודש של כל דת שהיא, ואמר כי "זהו מעשה של שנאה וחוסר כבוד, שאין דבר בינו לבין חופש הביטוי". בהצהרה שפרסמה מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, נמסר כי המועצה מגנה את ניצולו לרעה של חופש הביטוי במטרה לזרוע שנאה בחברה. "ההיסטוריה האירופית הטרגית שלנו קושרת בין שריפת ספרים יהודיים לפוגרומים, גירוש, אינקוויזיציה ושואה", מסרה. "שריפות של ספרי קודש, בין אם זה הקוראן, התורה או הברית החדשה, הן מעשה של שנאה ומהוות איום ישיר על הקהילות שעבורן הספרים האלה בעלי ערך".

הקונגרס היהודי האירופי גינה בחריפות את הרשויות בשוודיה על החלטתן לאפשר את שריפת ספר התנ"ך, כמו גם את הצתתם של ספרי קודש אחרים בהפגנות קודמות. מהקונגרס נמסר כי "ביזוי של רגשות דתיים ורגישויות תרבותיות מהווה מסר ברור ביותר כי מיעוטים אינם מקובלים ואינם מכובדים". הרב הראשי לישראל דוד לאו פנה במכתב לראש ממשלת שוודיה קריסטרסון וקרא לו לפעול נגד הכוונה לשרוף את הספר.

בחודש שעבר אישרה המשטרה לפליט עיראקי, שנמלט לפני כמה שנים לשוודיה, לשרוף עותק של הקוראן. הפליט, סלוואן מומיקה, אמר על כך: "זו דמוקרטיה. היא בסכנה אם הם יאמרו לנו שאנחנו לא יכולים לעשות זאת". בעבר דחתה המשטרה במדינה בקשות לעריכת הפגנות נגד הקוראן, אך החלטותיה נפסלו על ידי בתי המשפט, בנימוק כי הן פוגעות בזכות לחופש הביטוי. מוקדם יותר השנה הוגשו שתי בקשות למשטרת שוודיה לקבלת אישור להצתת ספרי תורה מחוץ לשגרירות הישראלית. המבקשים היו אזרחי המדינה שהיגרו אליה ממצרים, אשר נסוגו מבקשותיהם בשל לחץ שהופעל עליהם מצד הקהילה המוסלמית המקומית.

הפרקטיקה של שריפת ספרי קודש בשוודיה החלה לפני מספר שנים בעקבות פוליטיקאי דני מהימין הקיצוני בשם רסמוס פאלודן. כמה מתומדיו שרפו את הקוראן בעיר מאלמו שבדרום שוודיה, והוא עצמו חזר על המעשה כמה פעמים מאז. בינואר חזר פאלודאן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה בסטוקהולם. הפעם היו לכך השלכות גיאו-פוליטיות – טורקיה השתמשה בשריפת הקוראן כעילה להמשיך ולבלום את שוודיה מהצטרפות לברית נאט"ו. בחודש שעבר, עיראקי נוצרי שרף ספר קוראן מחוץ למסגד בעת חג הקורבן, ובעקבות זאת פרצו מחאות אנטי-שוודיות ברחבי העולם הערבי. בשבועות האחרונים נשלחו פניות נוספות למשטרת שוודיה בבקשה לאשר לקיים הפגנות הכוללות שריפת ספרי קודש.

ראסמוס פלודאן במהלך שריפת ספר קוראן, אוגוסט 2022, צילום: דיויד סטברו

לחלק מהשוודים נמאס מהנוהג המדובר. אחד מהם הוא יונאס טרולה, ראש "המרכז השוודי למניעת קיצוניות אלימה". במאמר באחד העיתונים היומיים במדינה הוא כתב כי "ללא שינוי בחוק, שוודיה עלולה להפוך לפגיעה". לדבריו, שוודיה יכולה ללמוד ממדינות כמו גרמניה, צרפת ובריטניה שהצליחו לאסור על אירועים מסוג זה ולהישאר דמוקרטיות.

השוודי שאיים לשרוף תנ"ך מול שגרירות ישראל הסתפק בנאום נגד מעשים כאלה

15 ביולי

הגבר קיבל אתמול את אישור המשטרה המקומית לקיים את המחאה הכוללת את שריפת הספר – מהלך שעורר ביקורת גדולה גם בישראל. "רציתי להראות עד כמה זה לא בסדר שאנשים לא מכבדים דתות אחרות", הוא הסביר

אזרח שוודיה בן 32 שהודיע כי בכוונתו לשרוף היום (שבת) ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה הפתיע את הנוכחים במקום ונשא נאום נגד שריפת ספרי דת. הגבר קיבל אתמול את אישור המשטרה המקומית לקיים את המחאה הכוללת את שריפת הספר – מהלך שעורר ביקורת גדולה גם בישראל.

ואולם, כשהגיע הגבר היום בשעות הצהריים אל מול השגרירות הישראלית בסטוקהולם כשהוא אוחז מצית גדולה בידו, הוא הבהיר כי הוא אינו זקוק לה. "אני מוסלמי, אנחנו לא שורפים", אמר והוסיף: "רציתי להראות עד כמה זה לא בסדר שאנשים לא מכבדים דתות אחרות". הגבר, שמתגורר בדרום שוודיה, הסביר אתמול כי הוא מעוניין לשרוף ספר תנ"ך כתגובה למקרה מלפני כשלושה שבועות שבו אישרה המשטרה השוודית לשרוף עותק של הקוראן מול מסגד בבירה. "זה מעציב מאוד אותי ורבים אחרים בשוודיה ובעולם שמאפשרים לשרוף את הקוראן", הסביר היום. "אני יודע שהשוודים הם אנשים טובים מאוד ושהם רוצים למנוע את שריפת הקוראן ושיש בעיה חוקית לעשות את זה".

בעקבות האישור שהעניקה המשטרה המקומית למעשה, הודיע אתמול משרד החוץ כי השר אלי כהן הנחה את השגריר בשוודיה זיו נבו-קולמן ואת המשרד "לפעול בכל דרך על מנת למנוע את האירוע המביש הזה". עוד נמסר כי ראשת המערך המדיני-אסטרטגי במשרד עליזה בן נון שוחחה עם השגריר השוודי בישראל "והבהירה לו את החומרה בה ישראל רואה את אישור המשטרה לפגיעה בקודשי היהדות".

הגבר שהודיע שישרוף ספר תנ"ך מחוץ לשגרירות ישראל בסטוקהולם, יולי 2023, צילום: דיויד סטברו

ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר כי הוא "מגנה בתוקף את החלטת הרשויות בשוודיה לאפשר שריפת ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה", וכי "ישראל רואה בחומרה רבה את ההחלטה המבישה הזאת שפוגעת בקודש הקודשים של העם היהודי. יש לכבד את הספרים המקודשים לכל הדתות". גם הנשיא יצחק הרצוג גינה את הכוונה לשרוף ספר תנ"ך בהפגנה. "גיניתי את שריפת הקוראן המקודש למוסלמים בכל העולם, שהתרחשה בשוודיה, ולבי נחרד כעת מהכוונה לשרוף שם את התנ״ך – ספר הספרים הנצחי של העם היהודי", מסר והוסיף כי "זו הסתה בוטה ומעשה של שנאה".

בחודש שעבר אישרה המשטרה לפליט עיראקי, שנמלט לפני כמה שנים לשוודיה, לשרוף עותק של הקוראן. הפליט, סלוואן מומיקה, אמר על כך: "זו דמוקרטיה. היא בסכנה אם הם יאמרו לנו שאנחנו לא יכולים לעשות זאת". בעבר דחתה המשטרה במדינה בקשות לעריכת הפגנות נגד הקוראן, אך החלטותיה נפסלו על ידי בתי המשפט, בנימוק כי הן פוגעות בזכות לחופש הביטוי.

מוקדם יותר השנה הוגשו שתי בקשות למשטרת שוודיה לקבלת אישור להצתת ספרי תורה מחוץ לשגרירות הישראלית. המבקשים היו אזרחי המדינה שהיגרו אליה ממצרים, אשר נסוגו מבקשותיהם בשל לחץ שהופעל עליהם מצד הקהילה המוסלמית המקומית.

בצל שריפות הקוראן, בשוודיה חוששים מנקמה ונחושים לשמור על חופש הביטוי

19 באוגוסט

הרשויות העלו את רמת איום הטרור לדרגה השנייה בחומרתה, וגם בישראל ביקשו מאזרחים השוהים במדינה לשמור על ערנות מוגברת. ראש הממשלה השוודי: "צריכים לחיות את חיינו כרגיל"

לראשונה מאז 2016, עת גל פיגועי הטרור ביבשת אירופה, הכריז ביום חמישי שירות הביטחון השוודי (SÄPO) על העלאת רמת איום הטרור במדינה לרמה השנייה בחומרתה. העלאת רמה האיום מגיעה על רקע כמה מקרים שבהם מפגינים שרפו ספרי קוראן במסגרת הפגנות ומחאות פוליטיות במדינה. פעולות אלה הביאו לתגובות קשות ברחבי העולם המוסלמי והערבי, שבמסגרתן אף הותקפו קונסוליות ושגרירויות שוודיה באיזמיר, בבגדד ובביירות. "יש גם כמה דוגמאות לכך שארגוני טרור שקוראים לתומכיהם מסביב לעולם לנקום את שריפות הקוראן שהתקיימו בשוודיה. בהם, חיזבאללה בלבנון, א־שבאב בסומליה ואל־קאעדה", אמר ראש הממשלה אולף קריסטרסון במסיבת עיתונאים שקיימה הממשלה ביום רביעי.

במסיבת העיתונאים אישרו הגורמים הבכירים ביותר בשוודיה כי הרשויות הצליחו לסכל פעולות טרור וכי כוחות הביטחון ביצעו מעצרים. קריסטרסון הוסיף, כי גורמי הביטחון השונים בשוודיה משתפים פעולה ביניהם וגם עם שירותי ביטחון של מדינות נוספות על מנת להגן על המדינה. ברקע העלאת הכוננות פורסמו אזהרות על ידי משרדי החוץ של בריטניה וארה"ב ובהן בקשה לגלות ערנות מוגברת במקומות ציבוריים ובאתרי תיירות. אפילו המטה לביטחון לאומי בישראל ביקש מאזרחים ישראלים במדינה "להשתדל כמיטב האפשר להימנע בימים אלה מהגעה למקומות הומי אדם ומוסדות ציבוריים". בלונדון אמרו שיש סיכוי סביר שמחבלים ינסו לבצע בקרוב פיגוע בשוודיה, וכי רשויות הביטחון המקומיות כבר מנעו התקפות על אזרחי המדינה.

רכב משטרה בפסטיבל התרבות בסטוקהולם, אוגוסט 2023. צילום: דיויד סטברו

בשוודיה, שריפת ספרי קודש כפרובוקציה פוליטית היא לא תופעה חדשה. היא החלה כבר לפני כמה שנים כחלק מפעילותו של פוליטיקאי דני ימני קיצוני בשם רסמוס פאלודן. פאלודן השתמש בשריפת הקוראן כדרך להביע התנגדות להגירה לשוודיה ולדנמרק, וכניסיון לגרור תגובות קיצוניות מקהילות מהגרים במטרה להגביר את המתח והקיטוב סביב הנושא. באפריל 2022 הצליח פאלודן לעורר תגובה אלימה כשגורמים עבריינים ניצלו את זעמם של קהילות מקומיות במספר ערים בשוודיה, ועוררו מהומות שכללו הצתת מכוניות ותקיפת שוטרים. בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף קוראן מול שגרירות טורקיה בסטוקהולם. הפעם, היו למעשה השלכות גיאופוליטיות. טורקיה השתמשה בשריפת הקוראן כאחת העילות לבלום את קידום הצטרפותה של שוודיה לנאט"ו.

ביוני החמיר המצב אף יותר כאשר סלוואן מומיקה, אזרח עיראקי-נוצרי, שרף קוראן מחוץ למסגד בסטוקהולם במהלך חג הקורבן. הפעם הצטרפו לתגובה הטורקית מחאות אנטי-שוודיות ברחבי העולם. מומיקה, פעיל אנטי-מוסלמי ומבקש מקלט השוהה בשוודיה מאז 2018, שרף דפים מתוך הקוראן בהזדמנויות אחרות מחוץ לפרלמנט, ולאחרונה מול השגרירות האיראנית בסטוקהולם. מספר תקריות דומות התרחשו גם בדנמרק השכנה.

בשבועות האחרונים הוגשו למשטרת שוודיה בקשות נוספות לאישור הפגנות הכוללות שריפת ספרי קודש. הבקשות כללו לא רק איומים לשריפת ספרי קוראן, אלא גם בקשות לשריפת ספרי תורה וספרי ברית חדשה. המהלכים האלה הם תוצאה של מדיניות שוודית המאפשרת חופש ביטוי כמעט מוחלט; במדינה אין חוק המונע שריפת כתבי קודש וגם החקיקה בנושאי פשעי שנאה והפרת הסדר הציבורי אינה מתירה לשלטונות למנוע שריפת ספרים, אלא רק בנסיבות מסוימות. עם זאת, רבים במדינה טוענים היום שהמחיר ששוודיה משלמת בעבור מדיניות זו הוא גבוה מדי ושהחופש לשרוף ספרי קודש בשוודיה גורם לכך שקומץ קיצונים שכמעט איש אינו מסכים עם דעותיהם או מעשיהם מצליחים לגרור את המדינה למשברים בינלאומיים קשים ולמציאות ביטחונית שהופכת למסוכנת יותר ויותר.

שר המשפטים גונאר סטרומר אמר שלשוודיה יש אסטרטגיה חדשה למלחמה בטרור ובגורמים קיצוניים המבקשים את רעתה. אסטרטגיה זו כוללת שינויי חקיקה נחוצים על מנת להילחם בארגוני טרור ומדיניות חדשה במעברי הגבול למניעת כניסת גורמי טרור. ראשי המשטרה השוודית הוסיפו ששירותי הביטחון עוקבים אחר הפעילות ברשתות, אוספים מידע על גורמים קיצוניים שונים ומכינים את כוחות הביטחון וההצלה לתגובה יעילה ומהירה לכל תרחיש. ראשת שירות הביטחון השוודי, שרלוט וון אסן, הוסיפה שהאיום על שוודיה עשוי להימשך זמן רב. לדבריה, האיום מגיע בעיקר מצד גורמים איסלמיסטיים וכי הפצת מידע כוזב, דיסאינפורמציה ושמועות על שוודיה — בעיקר הצגתה כמדינה אנטי-מוסלמית — תורמת לאיום. איומים נוספים שהרשויות עוקבות אחריהם מגיעים מצד אנשי ימין קיצוני וכן איומים הקשורים למצב הביטחוני האזורי שנהפך לרגיש יותר מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, והבקשה השוודית להצטרף לברית נאט"ו.

החששות והאיומים האלה מלווים השנה את פסטיבל התרבות השנתי של סטוקהולם, שבימים כתיקונים מהווה את מסיבת סיום הקיץ של בירת שוודיה. עבור רבים, סוף השבוע שבו מתקיים הפסטיבל, באמצע אוגוסט, הוא גם סוף השבוע האחרון של החופשה השנתית. אחריו חוזרים הצעירים לבתי הספר, ומבוגרים רבים שבים למקומות עבודתם. גם השנה, כמו בכל 19 השנים שבהן מתקיים הפסטיבל, הוא היה מוקד משיכה גדול לתושבים וכן לאלפי התיירים המבקרים בה. הבמות שהוצבו במרכז סטוקהולם הציגו במשך חמישה ימים עשרות מופעי מחול, מוזיקה, קרקס ותיאטרון — כולם ללא עלות ובארגון העירייה. תורים ארוכים השתרכו ליד עשרות דוכני האוכל והשתייה, ומעל למיליון מבקרים ומאות עובדים מילאו את הרחובות, הכיכרות והגשרים במרכז העיר.

הפסטיבל אמנם כבר צפוי להסתיים מחר (ראשון), אך על אף ההתרעות לא נצפו סידורי אבטחה יוצאי דופן — אין גלאי מתכות, איש לא בודק תיקים בכניסה למתחמים השונים והאווירה איננה מתוחה. ייתכן שהסיבה היא שבמקום מזג האוויר הגשום של תחילת אוגוסט היו כמה ימי שמש המשכיחים את האיומים הביטחוניים. ייתכן גם שהגישה השוודית לאיומים החדשים, לפחות בשלב זה, היא אותה גישה המאפיינת תחומים נוספים במדינה הכוללת שילוב של אמון בשלטונות ובכוחות הביטחון ופרגמטיות זהירה. "אנו צריכים לחיות את חיינו כרגיל", אמר קריסטרסון, "אנחנו עומדים מאחורי הערכים הדמוקרטיים שלנו. אנחנו אמנם מגינים על עצמנו, אך עומדים עדיין מאחורי אורח החיים שלנו".

במדינות הנורדיות עוקבים אחר המתרחש בישראל והדאגה חוצת מפלגות

בדנמרק, בשוודיה, בנורווגיה ובפינלנד מעדיפים שלא להתערב בענייני הפנים בישראל, אך החששות מורגשים — גם מקרב תומכיה: "אם ישראל תיחשב פחות דמוקרטית, טיעוני תנועות החרם יתחזקו"

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-03-21/ty-article/.premium/00000187-0087-d632-af97-d2eff1a30000

"אני עוקב מקרוב אחרי מה שמתרחש בישראל ורואה שמדברים שם אפילו על מלחמת אזרחים", אומר לארס ראסמוסן, חבר מפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית בדנמרק על ההפיכה המשטרית שמקדמת ממשלתו של בנימין נתניהו. "ישראל היא דמוקרטיה, היו לה חמש מערכות בחירות בזמן קצר בעוד אצל השכנים שלה אין בחירות בכלל. עם זאת, כסוציאל־דמוקרט וכחילוני, אני חושב שזה יהיה חבל אם ישראל תשתנה כתוצאה מהימין הקיצוני שעולה להר הבית ומנסה לכפות את חוקי הדת על אזרחי המדינה. חשוב שישראל תישאר דמוקרטיה למרות הימין הקיצוני".

בשבועות האחרונים הביעו מנהיגים במערב אירופה את דאגתם מההפיכה המשטרית בישראל. אתמול (שני) שוחח נשיא ארה"ב ג'ו ביידן עם נתניהו וגם הביע את דאגתו ואמר שהוא מקווה "שתימצא נוסחה לפשרה". ראסמוסן ביטא את קולותיהם של נבחרי ציבור מהמדינות הנורדיות שמצטרפים כעת למקהלת המודאגים הבינלאומית. ברוב המקרים, הביקורת מצד המדינות הנורדיות עדיין עדינה, בין השאר מכיוון שלא מדובר בנציגי מפלגות המגלות עוינות לישראל באופן מסורתי, אלא דווקא בכאלו הנחשבים לתומכי ישראל מובהקים.

ראסמוסן כיהן כחבר פרלמנט בדנמרק ובפרלמנט של ארגון מועצת אירופה ונחשב לידיד ישראל ואף זכה בשנה שעברה בפרס ירושלים שהוענק לו על ידי ההסתדרות הציונית העולמית. "המגמות הקיצוניות קיימות במדינות רבות, כולל בדנמרק ובארה"ב בימי נשיאותו של דונלד טראמפ", אמר ראסמוסן ל"הארץ", "אני לא חושב שיחסי ישראל ודנמרק ייחלשו (בגלל ההפיכה המשטרית), אבל טוב שיש מי שמבקר ומפגין נגד העלייה בכוחו של הימין הקיצוני". משרד החוץ הדני סירב לענות על שאלות או להגיב באופן רשמי להתפתחויות האחרונות בישראל.

בנורווגיה, לעומת זאת, מזכיר המדינה של שרת החוץ באוסלו, ארלינג רימסטד, שוחח עם "הארץ" ולא נרתע מהצגת עמדה ברורה. "אנחנו עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות בישראל", אמר רימסטד, "חלק מהחקיקה שהציגה הממשלה החדשה היא בעייתית ביותר ואם תעבור בכנסת עלולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על עתידה של ישראל כמדינה ליברלית ודמוקרטית. יהיו לכך השלכות גם על הפלסטינים הרבים החיים באזורים שנכבשו על ידי ישראל, ועל הפלסטינים הכלואים בישראל".

להמשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-03-21/ty-article/.premium/00000187-0087-d632-af97-d2eff1a30000

יהודי דנמרק הצליחו לחמוק מידי הנאצים. זה לא קרה במקרה

מתוך זוועות מלה"ע השנייה נולדו לא מעט סיפורים מעוררי השראה, אך מעט מאוד מהם הסתיימו בסוף טוב. המרידות בגטאות ופעולות ההתנגדות של פרטיזנים ומחתרות ברחבי אירופה אמנם מעלים על נס את כוחה של הרוח האנושית, אך הם בדרך כלל נגמרו בעמודי תלייה וכיתות יורים. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק, שהשנה ימלאו לו שמונים שנה, הוא שונה. זהו הסיפור על מדינה שהחליטה להציל את כל יהודייה ואף הצליחה בכך, מה שגרם לה להיות מוצגת כנקודת אור נדירה בתקופה האפלה ביותר של המאה העשרים. האמת, עם זאת, קצת יותר מורכבת.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2023-01-25/ty-article/.highlight/00000185-e876-df37-a1dd-eef65fea0000

ליהודי דנמרק היה יתרון שלא היה ליהודים רבים אחרים באירופה. הם ידעו מראש מה מתכננים הגרמנים. באוקטובר 1943, בערב ראש השנה, בעקבות הדלפה גרמנית, רבים מהם קיבלו את הידיעות על גירושם המיידי. בתקופה זו חיו בדנמרק כ-7,700 יהודים, ביניהם כ-1,200 פליטים. אלו שקיבלו את הידיעה התבקשו להעביר אותה הלאה ולמצוא מחבוא. במקביל החלה מעין התקוממות עממית במדינה. דנים מהשורה, שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים הפיצו את הידיעה וחלקם גם סייעו למצוא דרכי מילוט ומקומות מסתור. על בסיס התמיכה העממית הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא וכשהגסטאפו פשט על בתיהם הם פשוט לא היו בבית.

לא כולם הצליחו להימלט. חלק מהאוכלוסייה המבוגרת ואנשים חולים נתפסו על ידי הגרמנים ובחלק מהמקרים, כמו בבית האבות הסמוך לבית-הכנסת, הופעלה גם אלימות. יהודים אלו נתפסו ונשלחו למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. אך הרוב המוחלט הצליחו להגיע לכפרים ולעיירות שלחופי מיצר אורסונד המפריד בין דנמרק לשוודיה, שם סייעו להם תושבי האזור למצוא מחבוא עד שדייגים וימאים מקומיים השיטו אותם בסירותיהם לשוודיה הניטרלית. לא הכל עבר בשלום. בעיירה גילליה תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית גג של כנסייה. היו גם סירות שטבעו. אך מרבית היהודים, למעלה מ-7,200 בני-אדם הצליחו במהלך כשלושה שבועות לשוט בחסות החשכה לצידו השני של המיצר, שם העניקו להם השוודים מקלט בטוח עד סוף המלחמה.

על מרבית העובדות הקשורות בהצלת יהודי דנמרק אין מחלוקת. אך בעשורים האחרונים היו מי שהראו שלא כל מה שמסופר על דנמרק ויהודייה היא אמת היסטורית. אחד המיתוסים הידועים הוא שהמלך הדני, כריסטיאן העשירי, ענד טלאי צהוב בזמן רכיבתו על סוס ברחובות קופנהגן, כהזדהות עם יהודי ארצו. סיפור זה הוא המצאה, ככל הנראה, תרגיל יחסי ציבור של דנים שחיו בארה"ב וניסו לשפר את תדמית ארצם שנכנעה לנאצים כמעט ללא קרב. על מנת להבין האם גם בסיפור הצלת היהודים יש מרכיבים שאינם מסתדרים עם האמת ההיסטורית, צריך לחזור ל-1940.

"דנמרק שרדה את הכיבוש הנאצי טוב יותר מכל מדינה אירופית אחרת", אומרת ההיסטוריונית ד״ר אורנה קרן-כרמל, מפורום אירופה באוניברסיטה העברית, "כאשר היטלר פלש לדנמרק, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת, הוא הציע לכולן את אותה הצעה: היכנעו מראש ובתמורה תקבלו את האפשרות להמשיך ולנהל את ענייני הפנים שלכן באופן ריבוני בזמן שגרמניה תנהל את מדיניות החוץ. תקוותו של היטלר היתה כי רוב המדינות הללו, אם לא כולן, תסכמנה להצעה, וכך הוא יוכל לרכז את כוחותיו בחזית שעמד לפתוח במזרח. אולם דנמרק היתה היחידה שנענתה להצעה. שעות ספורות לאחר פלישת הגרמנים בבוקר ה-9 באפריל 1940 היא חתמה על הסכם כניעה".

ע"פ קרן-כרמל, הדנים ידעו שאין להם סיכוי נגד "הענק מהדרום" כחלק ממורשת היסטורית של תבוסות נגד פרוסיה במאה ה-19. הם העדיפו להיכנע, לשמור על יכולת תפקוד מדינתית ולמזער את הפגיעה באזרחים, בכלכלה וברכוש. "הגרמנים, מבחינתם, בחרו לשלוט בדנמרק 'ביד רכה' על מנת לשמור על יציבות פוליטית וליהנות מהייצוא הדני", מוסיפה קרן-כרמל ומסבירה שהדברים הסתדרו גם עם התיאוריה הנאצית על הקירבה בין הגזע הארי לגזע הנורדי ועל 'הסדר האירופי החדש' שעל פיו הנאצים תכננו שהעמים הנורדיים יעזרו לשלוט בעמים הנחותים של מזרח-אירופה אחרי המלחמה. כך נותרו הדנים בשליטה על הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, חיי היומיום המשיכו כסדרם ובמרץ 1943 אפילו התקיימו בחירות חופשיות בהן זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתחייבה להמשיך את שיתוף הפעולה עם גרמניה, ברוב של 94%. גם חיי היהודים בדנמרק לא השתנו. הם שמרו על רכושם, הכנסתם ומקומות העבודה שלהם, הם לא נדרשו לענוד טלאי צהוב או לעבור לגטו והם אפילו המשיכו להתפלל בבית-הכנסת.

בקיץ 1943 היה משבר פוליטי במדינה. מדוע הוא התרחש והאם הוא הסיבה לשינוי המדיניות כלפי היהודים?

"לאחר התגברות פעולות ההתנגדות של המחתרת הדנית ב-1943, דרשה גרמניה להטיל עונשי מוות על חבריה. הממשלה הדנית התנגדה והתפטרה ב-29 באוגוסט ומאותו יום מנכ"לי משרדים, ולא שרים, שלטו במדינה. במשך שנים ארוכות נהוג היה להציג את ה-29 באוגוסט כקו פרשת המים שבו הפסיקו הדנים לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית והצטרפו באופן מוצהר לבנות הברית. הצלת היהודים שהתרחשה כחודש לאחר מכן שימשה אישוש לטענה זו. אולם בשנים האחרונות יש לא מעט חוקרים, בעיקר דנים, שגורסים אחרת. לטענתם, שבועות ספורים לאחר ההתפטרות חזרה מערכת היחסים בין הדנים לגרמנים לשגרה ואחוזי הייצור של התעשייה הדנית עבור גרמניה הנאצית נותרו על כנם".

לאחר התפטרות הממשלה הדנית הוטל מצב חירום במדינה ונציב הרייך בדנמרק, ורנר בסט, החליט לגרש את היהודים לטרזיינשטט. קרן-כרמל מספרת שלאחר חודש, זמן קצר לפני מועד הגירוש, החליט אותו בסט עצמו להדליף את תאריך הגירוש לנספח הימי שלו, גאורג פרדיננד דוקוויץ, שהעביר את המידע לבכירים דנים ושוודים. "סיבת ההדלפה היתה ככל הנראה ניסיון להמשיך את שיתוף הפעולה הפוליטי-כלכלי בין גרמניה לדנמרק ולהימנע מקונפליקט עם הדנים בעניין היהודים", מסבירה קרן-כרמל, "בסופו של דבר יכול היה בסט לדווח להיטלר שדנמרק "נקייה מיהודים" והעובדה שהיהודים נמלטו מהמדינה ולא נשלחו לטרזיינשטט לא שינתה הרבה מבחינתו".  

מה עשו הנאצים אחרי ההדלפה עם תחילת הבריחה?

"במהלך הגירוש ניתנה הוראה לשוטרים הגרמנים לא לפרוץ לדירות היהודים בכוח אם הם לא עונים לדפיקות בדלת. היו גם ניצולים שהעידו כי הגרמנים העלימו עין מפעולות הסתתרות ובריחה. מפקד הצי הגרמני, שהיה אחראי על המעבר במיצר אורסונד, קרא לכל סירות השיטור הגרמניות לחזור באותם ימים לחוף לצורכי תחזוקה. עוד ידוע, כי הגרמנים קיבלו בזמן אמת מידע מודיעיני שאלפי יהודים מגיעים לחופי שוודיה, אך האינטרס לשמור על יחסים פוריים עם הדנים היה חזק יותר מהאינטרס להשמיד את הקהילה היהודית הקטנה שחיה במדינה".

על פי דברים אלו, גם אם הדנים יזמו את המבצע, הצלחתו היא בעיקר תוצאה של התנהלות הגרמנים. אך גם הצלחתו הגורפת של המבצע אינה תמונה מדויקת של המציאות. מספר היהודים שלא הצליחו לברוח לא היה זניח ולא היה מדובר רק בחולים וזקנים. על-פי המחקר של קרן-כרמל, 482 יהודים נתפסו ונשלחו לטרזיינשטט, שם הם חיו בתנאים קשים עד לסיום המלחמה. 53 מתוכם נפטרו במחנה, והיתר חזרו באפריל 1945 לדנמרק במסגרת מבצע "האוטובוסים הלבנים" שהנהיג הרוזן השוודי פולקה ברנדוט. 14% מאלו שגורשו לא היו זקנים כלל אלא, חברי הכשרות חלוציות שהגיעו לדנמרק לפני המלחמה ו"נתקעו" בה כשהיא החלה (למרות שהם היו רק 8% מיהודי דנמרק). "חברי ההכשרות אמנם התגוררו בחוות מבודדות ברחבי המדינה בעוד שמרבית היהודים גרו בקופנהגן הבירה", מספרת קרן-כרמל, "אך רבים מהם הרגישו שההנהגה היהודית לא השקיעה מספיק משאבים על מנת להזהיר גם אותם מבעוד מועד".      

מה היה המניע של החברה הדנית והמחתרת הדנית להירתם להצלת היהודים?

"במהלך המבצע, המחתרת הדנית היתה פחות מעורבת. רובם המוחלט של האזרחים שעזרו להסתיר ולהעביר את יהודי דנמרק לשוודיה לא הגיעו משורות המחתרת וגם לא הצטרפו אליה לאחר מכן. כלומר, הדנים שעזרו ליהודים עשו זאת מסיבות של שמירה על אופייה הדמוקרטי של דנמרק ולא כפעולת התנגדות. בתרבות הזיכרון בישראל, לעומת זאת, הפכה ההצלה למיתוס והדגש הושם על האופי ההומאני הייחודי של הדנים. מיתוס זה הטמיע את ההנחה שמי שרצה להציל את יהודי ארצו, כמו הדנים, יכול היה. מדינות אחרות פשוט לא רצו מספיק. וכך, ביד ושם ניטעו ב-1963 שלושה עצים לכבוד העם הדני, המחתרת הדנית והמלך הדני; בספרי לימוד של מערכת החינוך הדוגמא הדנית משמשת דוגמא ליוצא מן הכלל שמעיד על הכלל; וכל שנה – עד היום – מציינים את ההצלה בטקסים ובהצבה של פסלים חדשים במרחב הציבורי. דוגמאות מוכרות הן הפסלים בכיכר דניה בירושלים וכיכר דנמרק בחיפה, בית הספר התיכון ׳דנמרק׳ בירושלים ובית החולים ׳איתנים׳ בפאתי ירושלים שהוקם במימון דני לזכר המלך כריסטיאן העשירי".

"אך מעבר לעובדה שהיתה בדנמרק אפשרות ממשית להצלה, עקב העלמת העין של הגרמנים, ההסבר להצלחה חסרת התקדים נעוץ באופי השלטון הדני. בשנות השלושים החלה דנמרק, כמו יתר המדינות הנורדיות, להתעצב כמדינת רווחה. אחד הערכים שהנחו את הממשלה הדנית בבניית מדינת הרווחה המקיפה – מאז ועד היום – הוא ערך השוויון. ברגע שאתה חלק מהמדינה – יש לה יש אחריות מלאה כלפיך. בהתאם לתפיסה זו, הרשויות הדניות ראו בהגנה על יהודי המדינה את תפקידם, ולכן התנגדו בכל תוקף לפגיעה בזכויות שלהם. כך, כבר בהסכם הכניעה ב-1940 הודיעו הדנים כי לא יאפשרו פגיעה במיעוט היהודי.

גם את אחוז ההישרדות הגבוה, באופן יחסי, של האסירים היהודים הדנים בטרזיינשטט יש להסביר בהסכם שהדנים חתמו עם אדולף אייכמן, לפיו יהודי דנמרק לא יועברו למחנות במזרח, כמו גם לעובדה שיהודי דנמרק זכו לקבל לאורך שהותם במחנה חבילות מזון, ויטמינים וביגוד חם מממשלת דנמרק. בנוסף, הדנים היו היחידים שהתעקשו, והצליחו, לבקר את האסירים שלהם במחנה ביוני 1944. הרשויות הדניות גם הצליחו לשמור במידה רבה על הבתים ועל הרכוש של יהודי דנמרק בזמן שהותם בשוודיה. הם נעלו את הדירות הנטושות של היהודים, אחסנו את רכושם והחזירו הכל בתום המלחמה. לבסוף, דנמרק היתה המדינה היחידה שעם חזרת היהודים אליה בסיום המלחמה, שילמה להם מיוזמתה פיצויים על ההפסדים הכלכליים שנגרמו להם במהלכה, ללא צורך לפנות לערכאות משפטיות. ההסבר להצלה נעוץ בגישת המדינה כלפי המיעוטים. זו הצלה שבאה למעשה מלמעלה, לא כפי שהיא בדרך כלל מיוצגת – כהצלה של העם, מלמטה. יש לציין, לדוגמא, שאזרחים דנים רבים, בעיקר דייגים, גבו מהיהודים תשלום, לעיתים מופרז, על סיוע בבריחה. זה לא מפתיע, אך זה מדגים את העובדה שלא האזרח הדני הפשוט הוא גיבור הסיפור, אלא  דווקא מדינת הרווחה הדנית שדאגה לאזרחיה ולמיעוטיה".       

ד"ר אורנה קרן-כרמל, צילום: יוני כרמל

מה לגבי היהודים והנהגת הקהילה, האם הם התנגדו או שהיו פסיביים והפקידו את גורלם בידי שכניהם?

"במשך שנים הוצגו יהודי דנמרק כקורבנות פאסיביים שהלכו כצאן לָבֶטַח. הדנים הוצגו כמי שהזהירו אותם, הסתירו אותם, סיפקו להם מזון ובגדים ולבסוף גם השיטו אותם לשוודיה. אולם התמורה שחלה בעשורים האחרונים במעמד הניצולים בחברה הישראלית הובילה לשינויים מפליגים בייצוג שלהם ודמותו של הניצול כפרט החלה להתבלט. כשמתמקדים בפרטים מגלים שהרוב המכריע של יהודי דנמרק דאגו לחפש לעצמם מקום מסתור, הם עזבו את ביתם תוך שעות ספורות, מצאו דרך להגיע לחופים, וחלקם הגדול גם מימנו בעצמם את ההשטה לשוודיה. מעטים יודעים שבדנמרק היתה גם מחתרת יהודית פעילה שהתבססה על חברי ההכשרות החלוציות. כארבעים מהם החליטו זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה להקים תנועת מחתרת, "הדרך החדשה", שניסתה להבריח את חבריה מדנמרק לדרום-אירופה, ומשם לארץ-ישראל. התכנית היתה להתגנב אל התחתית של קרונות משא ולחצות את אירופה לאורכה. חברי המחתרת התאמנו והתכוננו במשך חודשים אולם אף אחד מניסיונות הבריחה לא צלח. המחתרת התפרקה לאחר שחמישה מחבריה נתפסו ונרצחו על ידי הגרמנים".

חברי המחתרת אומנם לא הגיעו לארץ-ישראל, אך סיפור ההצלה הגיע והשאיר רושם עז. "ב-8 באוקטובר 1943, בשעה שאלפי יהודים דנים חיפשו דרכים לחצות את מיצר אורסונד, כבר פרסם נתן אלתרמן ב'טור השביעי' שיר בשם "הלשון השוודית", מספרת דר" קרן-כרמל, "השיר מעלה על נס את פתיחת שערי שוודיה לפליטים היהודים ללא תנאים וללא מכסה, אולם תרומת הדנים להצלה אינה מוזכרת בשיר בכלל. עם השנים, לעומת זאת, הלך והצטמצם מקומה של שוודיה בייצוגים הבינלאומיים של ההצלה וכיום תרומתה מצוינת, אם בכלל, כשולית".

בשנים שאחרי המלחמה התקבע בישראל הנרטיב שדנמרק ושוודיה היו אחראיות להצלתם של אלפי יהודים בעקבות אירועים כמו הצלת יהודי דנמרק והצלת יהודים הונגרים על-ידי הדיפלומט השוודי ראול וולנברג. כל זה אכן קרה, אך המציאות היתה מורכבת יותר – דנמרק נכנעה לגרמניה ללא קרב ושוודיה שיתפה פעולה עם הנאצים בדרכים רבות. כיצד ומתי התקבל הנרטיב הזה?

" תרבות הזיכרון בישראל לא הצליחה להכיל את אירוע ההצלה אלא כדוגמת נגד: העם הדני הוצג כ"קרן אור באפלת השואה", היחידי מכל מדינות אירופה שסירב להשתתף בהשמדת הקהילה היהודית שלו. התנאים והנסיבות המיוחדות שאפשרו את ההצלה בדנמרק, הן מהצד הגרמני והן מהצד הדני, לא תאמו השקפה כוללנית זו, ולכן גם לא נמצא להם מקום או זכר בסיפור ההצלה. ויש גם צד פוליטי – הייצוג החיובי הגורף של ההתנהלות הדנית ושל מאמצי ההצלה של שוודיה ושל המחתרת הנורבגית, הוא תוצר של היחסים הטובים שהתפתחו בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה לאחר קום המדינה. השנים שבהן התעצב זיכרון השואה בישראל, ובתוכו אירוע הצלת יהודי דנמרק, הצטלבו עם השנים שבהן התפתחה מערכת יחסים זו והן הזינו אלה את אלה. לעתים תכופות, למשל, פורשה התמיכה הסקנדינבית בישראל הצעירה כהמשך טבעי של תמיכת הסקנדינבים בקהילות היהודיות שלהן במהלך המלחמה. במובן זה, הזיכרון שהתעצב סביב מאמצי ההצלה של מדינות סקנדינביה שימשו כמנוף לשיפור היחסים הדיפלומטיים בין המדינות".

מבצע ההצלה עצמו ואלו שסייעו לו, אם כן, אכן היו קרן אור באפלה. עם זאת, תמונה מורכבת יותר של ההיסטוריה מגלה שממש כמו שראול וולנברג לא ייצג את כלל החברה השוודית שבמובנים רבים שיתפה פעולה עם הנאצים, גם השיקולים הדנים לא היו מורכבים משיקולים מוסריים בלבד. במבט קצת יותר ציני, ברור שככל שלמדינה היה שיתוף פעולה טוב יותר עם הגרמנים, כך היה לה קל יותר להציל את היהודים. עם סיום המלחמה, כשהכניעה ושיתוף הפעולה הפכו למורשת היסטורית שקשה להתגאות בה, להצלת היהודים נוסף תפקיד חדש – בנוסף להיותה מופת של הומניזם, היא החלה גם לשמש כהוכחה למיקומה של המדינה בצד הנכון של ההיסטוריה. כך הפכו היהודים והצלתם ממקור השראה לאליבי.

במקום שבו שורפים ספרים

חופש הביטוי בשוודיה הוא כמעט קדוש, אך בזמן האחרון יש הטוענים שהגיע הזמן לחשוב על החירות המוחלטת לעשות כל דבר במרחב הציבורי.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-02-05/ty-article-opinion/.premium/00000186-21b5-d442-a18f-afbd98d30000

באופן רשמי רסמוס פאלודן הוא מנהיג מפלגת ימין קיצוני הפועלת בשוודיה ובדנמרק. אבל הכינוי מנהיג בהקשר שלו הוא מטעה. לפאלודן, עורך-דין בן 41 בעל אזרחות כפולה — דנית ושוודית, אין כמעט תומכים, לפחות לא בשוודיה. ב-2021 הוא אמנם פתח סניף שוודי של המפלגה האנטי-מוסלמית שהקים בדנמרק, אך השוודים לא התרשמו. בסה"כ 156 מהם הצביעו עבורו (בדנמרק התמיכה בו קצת יותר גבוהה, אך גם שם הוא לא עבר את אחוז החסימה). עם זאת, פאלודן הוא דמות ידועה מאוד בשוודיה בגלל תכסיס פוליטי שהוא פיתח – שריפת ספרי קוראן. תומכיו עשו זאת ב-2020 במאלמו שבדרום שוודיה ומאז הוא חזר על האקט מספר פעמים. באפריל של שנה שעברה, הוא השיג בדיוק מה שרצה – בתגובה להפגנות היחיד שלו במספר ערים שוודיות, ניצלו גורמים עבריינים שונים את ההזדמנות ועוררו מהומות, שרפו מכוניות ותקפו שוטרים. כך הם נתנו תהודה מרשימה לפאלודן ולתחביב הפירומני שלו.

בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות תורכיה בסטוקהולם. לא שהוא זקוק לזה, אבל הפעם הוא מצא הקשר גאו-פוליטי לרכב עליו. תורכיה מפעילה בחודשים האחרונים את כוחה כדי למנוע את הצטרפות שוודיה לנאט"ו, לכאורה בגלל שסטוקהולם תומכת ב"טרוריסטים כורדים". פאלודן ניצל את הכעס השוודי המוצדק ותיכנן לצבור נקודות זכות, או לכל הפחות לעורר תשומת לב כאשר הוא יהפוך לעוד מוקד של מתיחות בין המדינות. וכך אמנם קרה, תורכיה ומוסלמים בעולם כולו הפנו את חיציהם צפונה. חרמות הוטלו נגד חברות שוודיות, הפגנות נערכו ברחבי העולם המוסלמי וההצטרפות השוודית לנאט"ו נראית רחוקה מתמיד. כל זאת למרות שהרוב המוחלט של תושבי שוודיה מסתייגים, שלא לומר מתעבים, את פאלודן והפרובוקציות שלו.

מדוע בכל זאת אפשרו השלטונות השוודים לפאלודן להזיק לאינטרסים הפוליטיים שלהם ולפגוע במרקם החברתי שלהם? ובכן, בשוודיה חופש הביטוי הוא מוחלט. יש שיאמרו שהוא כמעט קדוש וזכויות אזרחיות כמו חופש ההתאגדות, הביטוי וההפגנה הפכו, במובנים רבים, לתחליף לאמונה הדתית באחת החברות הכי חילוניות בעולם. כך, יכולות תנועות ניאו-נאציות לקיים מצעדים ליד בתי-כנסת ביום כיפור, כך יכולים תומכי דיקטטורים מכל העולם להפגין בחוצות עיר וכן, כך יכול אדם כמו רסמוס פאלודן הפועל ללא תמיכה וכמעט ללא אמצעים, לחבל באינטרסים הלאומיים של שוודיה, לעורר בה מהומות ולפלג את החברה השוודית באמצעות הלהטת רוחות ותדלוק יצרים.

אבל לשוודים יש גם אופציה אחרת. בשנים האחרונות יש הטוענים שהגיע הזמן להגביל, ולו במעט, את החופש לומר ולעשות הכל במרחב הציבורי. בניגוד לתדמית השלווה שלה, בשוודיה כבר נרצחו ראש-ממשלה ושרת חוץ, יש בה תנועות נאו-נאציות, מתנדבים לדאע"ש, בעיות קשות של אינטגרציה ואלימות פוליטית מעל ומתחת לפני השטח. המצב בה אמנם טוב יותר ממרבית מדינות העולם, אך היא וודאי לא חסינה בפני מלחמות הדת, חוסר היציבות החברתי והקיצוניות הפוליטית המתפשטות בעולם כמו ווירוס בעשור השלישי של המאה ה-21.

באופן לא מפתיע, בין הגורמים שמבינים לעומק את חומרת המצב נמצאים גורמים יהודיים בשוודיה. מועצת הקהילות היהודיות במדינה וארגון "אמנה", המקדם דיאלוג יהודי-מוסלמי, יצאו בהצהרה דחופה בעקבות שריפת ספר הקוראן. ההצהרה ממסגרת את האירוע כ"רשות שניתנה לגזענים ולקיצונים לנצל לרעה את הדמוקרטיה ואת חופש הדיבור על מנת לעשות נורמליזציה לשנאה כנגד אחד המיעוטים הדתיים במדינה". היא ממשיכה ומזכירה את "ההיסטוריה האירופית הטראגית" ומצטטת את אמירתו של היינריך היינה על כך שאלו ששורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני-אדם. "בחברה דמוקרטית", כך מסתיימת ההצהרה, "יש לכל פרט את הזכות להרגיש בטוח ומוערך. אנחנו רוצים להביע את תמיכתנו במיעוט המוסלמי השוודי ולומר בבהירות שכל מעשה של אפליה ושנאה איננו מקובל".

ההוכחה בחיוניותה של הצהרה זו לא איחרה לבוא. בשבוע שעבר ניסו שני גורמים שונים, שניהם שוודים ממוצא מצרי, להוכיח את "הצביעות השוודית" באמצעות שריפת ספר תורה. באחד המקרים, מול שגרירות ישראל בסטוקהולם. אם לא יתקבל אישור, כך חשבו, תהיה זו הוכחה לאפליה נגד מוסלמים. אם יקבלו, הרי שעוד בנזין ישפך על מדורת השנאה והזעם. למרות שמשרד החוץ הישראלי ניסה להתהדר בכך שהוא זה שהתערב אצל השוודים ומנע את שריפת ספר התורה, היה זה מישהו אחר שהצליח למנוע, או לפחות לדחות, את האירוע. היו אלה דווקא חברי הקהילה המוסלמית בשוודיה, ביניהם גורמים המשתפים פעולה עם הקהילה היהודית, שעשו את השיחות הנדרשות והפעילו את הלחץ הנכון במקום הנכון כדי למנוע את הפעולה. לפחות בינתיים.

נכון, דיאלוג לבדו לא יפתור את הבעיות הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות הקיימות היום בשוודיה ומחוצה לה. יש צורך גם בחקיקה, בחינוך, בהשקעה כלכלית ולפעמים גם בהפעלת כוח. עם זאת, הדיאלוג החברתי הוא תנאי הכרחי. רק הוא יכול וחייב לקדם הצבת גבולות וקביעת חוקי משחק. שכן, בעולם האמיתי לא ייתכנו זכויות ללא גבולות. ואין מתאימים ממוסלמים ויהודים לקחת יחד אחריות על הצבתם.

פעם הוא היה אזור קפוא ונידח. היום הוא חשוב לשלום העולם יותר מתמיד

שורה של מדינות, מרוסיה ועד קנדה, מנסות זה שנים להוכיח בעלות על שטחים סביב הקוטב הצפוני שעשיר במשאבי טבע ומינרלים וחשוב כלכלית ואסטרטגית. אך מאבקי השליטה מתגמדים לעומת בעיה חמורה יותר באזור הארקטי. "הפשרת הקרחונים תעלה את גובה פני המים – גם בים התיכון", אומר ל"הארץ" חוקר נורווגי ומזהיר מפני קטסטרופות אקלימיות וגיאופוליטיות מעשי ידי אדם

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2022-10-04/ty-article-magazine/.highlight/00000183-8839-d85e-ad87-ae7d07c60000

זה היה ב-19 ביולי 2007. ספינת המחקר "אקדמיק פדורוב" יצאה מהנמל בסנט פטרבורג עם משלחת של כמאה מדענים. כשהספינה עברה בקָלִינִינְגְרָד, מובלעת רוסית בדרום הים הבלטי בין פולין לליטא, הועמסו עליה שתי צוללות זעירות. אחרי כמעט שבועיים היא הגיעה לעיר מוֹרְמנְסְק שבקצה הצפון-מערבי של רוסיה ומשם יצאה צפונה כשהיא נעזרת בשוברת קרח אימתנית שפילסה בעבורה את הדרך. שני מסוקים ומטוס מדגם איליושין חמוש בציוד למדידת עוצמת שדות מגנטיים הצטרפו גם הם למשלחת שכונתה "ארקטיקה 2007". היעד של ספינת המחקר היה נקודת הציר של סיבוב כדור הארץ והמקום שבו כל קווי האורך נפגשים, או במילים פשוטות יותר – הקוטב הצפוני.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה בני אדם ניסו ואף הצליחו להגיע לקוטב הצפוני, אך המטרה הפעם היתה שאפתנית יותר. הקוטב הצפוני ממוקם באוקיינוס הארקטי ועומק הים בו הוא יותר מארבעה קילומטרים. ב-2 באוגוסט, בשעות הבוקר, שחררה "אקדמיק פדורוב" את הצוללות הזעירות לתוך מימי האוקיינוס שהופעלו כל אחת על ידי צוות של שלושה אנשים. כעבור קצת יותר משלוש שעות הגיעו הצוללות לקרקעית הים והחלו לנוע עליה. לצד איסוף דגימות מים וקרקע, הצוללות עשו את מה שכל מגלה ארצות אירופי נהג לעשות במאות 15 עד 17. זרוע רובוטית יצאה מתוך אחת מהן, הצוללת "מיר 1", ותקעה בקרקעית הים דגל רוסי עשוי מטיטניום. כמו כן, הצוללת השאירה מאחוריה קפסולת זמן לטובת הדורות הבאים וכן דגל של "רוסיה מאוחדת", מפלגתו של הנשיא ולדימיר פוטין.

כאשר ההישג של הצוות הרוסי הפך לידיעה בערוץ טלוויזיה ממלכתי, מציאות ודמיון התערבבו זה בזה בחסות הקרמלין – ולא בפעם הראשונה – והצופים בבית ראו קטעים מהסרט "טיטאניק" ולא מהאירוע שהתרחש בקוטב הצפוני. סוכנות הידיעות רויטרס, שלא שמה לב שמדובר בצילומי אילוסטרציה, פרסמה את התמונות ברחבי העולם כאילו הן אכן הגיעו מהקוטב הצפוני. באותו רגע פרצה שערורייה עיתונאית לא קטנה, אבל גדולה יותר ממנה היתה השערורייה הגיאו-פוליטית.

הקוטב הצפוני לא שייך לאף מדינה, אך המדינות הקרובות אליו, רוסיה, קנדה, נורווגיה ודנמרק – שגרינלנד היא חלק מהטריטוריה שלה – מנסות כבר שנים להוכיח שחלקים מהמדף היבשתי הארקטי שייך להן. ההליכים המשפטיים והמדעיים לקביעת הריבונות על האזור מורכבים ותקיעת הדגל הרוסית היתה אקט הצהרתי, אפילו פרובוקטיבי, ולא התקבלה בברכה על ידי שאר המדינות. "זו לא המאה ה-15", אמר למשל שר החוץ הקנדי דאז פיטר מקיי, "אי אפשר להסתובב בעולם, לתקוע דגלים ולומר זה שלנו".

"לקוטב הצפוני יש ערך סמלי גדול", אומר ל"הארץ" העיתונאי הדני מרטין בראום, "כשהאימפריה הסובייטית קרסה ב-1989 ורוסיה איבדה את מרכז אסיה ומזרח אירופה, נשאר רק כיוון אחד אליו היא יכולה היתה להתפשט ולהראות עוצמה. רוסיה היא המדינה הגדולה בעולם מבחינת שטח והאזור הארקטי הוא חלק גדול וחשוב ממנה". בראום, תושב קופנהגן, הוא מומחה לאזור הארקטי ומסקר אותו זה שנים רבות. הוא אומר שהתביעה הרוסית לבעלות על צפון כדור הארץ היא חלק מהתעמולה של מוסקבה – ניסיון להציג את ממשלתה כבעלת עוצמה, אומץ, עיקשות ועליונות טכנולוגית. לדבריו, המדיניות והאינטרסים האמיתיים של רוסיה באזור הארקטי מתחלקים לשני תחומים עיקריים.

"התחום הראשון הוא התחום הכלכלי", מסביר בראום, "המקור של כ-20% מהכנסות הייצוא הרוסי הוא האזור הארקטי, לפחות כך היה לפני המלחמה באוקראינה. יש שם נפט, גז, מינרלים, יהלומים, פחם ועוד. ניצול המשאבים הללו גדל כל הזמן, נתיבי סחר מתפתחים באזור, יש פרויקטים גדולים של תשתיות, והסחר עם מדינות כמו הודו וסין פורח".

מעבר לכך, בראום טוען שיש לרוסים גם אינטרסים אסטרטגיים וצבאיים באזור הארקטי. "חלק גדול מהארסנל הגרעיני הרוסי נמצא בבסיסים הממוקמים בחצי האי קולה", אומר העיתונאי הדני, "ניתן גם למצוא שם את היכולות הקונבנציונליות של הרוסים, את חיל האוויר, את הצוללות ואת הצי הרוסי שממוקם במורמנסק (העיר הגדולה ביותר בכל מדינות האזור הארקטי, ד"ס). כוחות אלו חשובים לרוסים לא רק בהקשר הארקטי. כלי שיט יכולים לצאת משם לאוקיינוס האטלנטי ומשם לשאר העולם, ואכן כבר יצאה משם תגבורת לכיוון אוקראינה כבר בתחילת הקרבות". בראום אומר שבהקשר האוקראיני, אי אפשר להתעלם מסוגיית הנשק הלא קונבנציונלי שנמצא בידי מוסקבה. "אחת הסיבות לכך שהנשיא האמריקאי ג'ו ביידן סירב לסייע לאוקראינה בנשק כבד הוא האיום בסכסוך גרעיני עם רוסיה", אומר בראום. "המרחק הקצר ביותר עבור טיל מרוסיה לניו יורק הוא דרך האזור הארקטי".

מרטין בראום. צילום: Klaus Holsting

האיום הזה בדיוק הוא הסיבה לכך שבצפון גרינלנד שוכן בסיס חיל החלל האמריקאי "תולה" שנועד להגן על ארה"ב מטילים בליסטיים בין-יבשתיים. "זהו בסיס חשוב מאוד", אומר בראום, "המכ"ם שממוקם בבסיס אמור לגלות טילים המשוגרים מרוסיה, מסין או מאיראן בזמן שיספיק לאמריקאים להגיב ולהתריע". בראום מוסיף שלאחרונה יש טענות שהאמריקאים מתכננים להשקיע ולשדרג את הבסיס ושהם עורכים תרגילים צבאיים בגרינלנד בגלל "איומים חדשים וגדלים על ארה"ב מהצפון", מה שהופך את גרינלנד ובסיס "תולה" לנכס אמריקאי חשוב עוד יותר.

בנוסף למתח הצבאי בין ארה"ב לרוסיה, גם סין, שאיננה מדינה ארקטית, משקיעה יותר באזור בשנים האחרונות. בייג'ין, למשל, היא שותפה חשובה של רוסיה בפיתוח נתיב השיט הצפוני ובפרויקטים של הפקת גז באזור. כך, ככל שהיציבות העולמית מתערערת וככל שהמתח בין מזרח למערב גואה, הופך האזור שנחשב בעבר לפריפריה קפואה ונידחת, לחשוב יותר עבור שלום העולם החופשי. העניין האמריקאי בגרינלנד הגיע לשיא באוגוסט 2019, אז הציע הנשיא דונלד טראמפ לרכוש את האי הדני. שרת החוץ של גרינלנד, אנה לונה באגר, השיבה לו: "אנחנו פתוחים לעסקים, אבל אנחנו לא עומדים למכירה".

אבל גרינלנד היא לא רק כלי על לוח השחמט של העימות המתפתח בין ארה"ב לבין רוסיה. מדובר באי הגדול ביותר בעולם. רוב שטחו מכוסה בקרח ו-57 אלף התושבים שגרים בו חיים באזור החוף שבדרום-מערב האי. כ-90% מהאוכלוסייה בגרינלנד הם אינואיטים, אוכלוסייה ילידית המורכבת מצאצאיהם של מתיישבים שהגיעו מאלסקה לפני כ-800 שנה. במהלך האלף הקודם חיו בגרינלנד תרבויות ילידיות לצד מתיישבים סקנדינביים מאיסלנד ונורווגיה. במאה ה-19 היתה גרינלנד מושבה דנית, ב-1953 היא הפכה לחלק מהממלכה הדנית וב-1979 קיבלה אוטונומיה. ב-2009 הורחבה האוטונומיה וגרינלנד מתנהלת כיום בצורה עצמאית למדי. "לגרינלנד יש פרלמנט וממשלה משלה", אומר בראום, "הם מחוקקים חוקים, גובים מסים ומנהלים את בתי הספר ובתי החולים שלהם.

השפה הגרינלנדית היא השפה הרשמית באי הדני ורוב תושביו תומכים בעצמאות, חזון ששתי המפלגות הפוליטיות המרכזיות באי שותפות לו. עם זאת, הקשר עם מדינת האם חשוב מאוד, בייחוד בהיבט הכלכלי – כ-50% מהתקציב של גרינלנד הם סובסידיה מדנמרק. בראום אומר שלפעמים הוא תוהה איך גרינלנד מצליחה לתפקד. "יש שם 72 יישובים", הוא אומר, "ואף יישוב לא מחובר לאחר בכביש או במסילת ברזל. כל התנועה היא דרך הים או האוויר. יש אתגרים לוגיסטיים ענקיים ובכל זאת, החיים שם נוחים", אומר העיתונאי הדני. "יש שם מדינה מתפקדת, מערכות בריאות וחינוך כמו במדינות הנורדיות ויש תחושה שהדרך לעצמאות היא בלתי ניתנת לעצירה או מניעה, אם כי אנחנו לא יודעים איך זה ייגמר".

עד שהעצמאות מדנמרק תגיע, תושבי גרינלנד מיוצגים על ידי שני נציגים בפרלמנט בקופנהגן. אחת מהן היא איה חמניץ. "המפלגה שלנו, "אִינוּאִיט אָטׇקָטִיגִיט" ("מפלגת העם", המפלגה הסוציאל-דמוקרטית-בדלנית השלטת בגרינלנד, ד"ס), הוקמה כדי שגרינלנד תהיה עצמאית", אומרת חמניץ ל"הארץ", "אנחנו רואים את העצמאות כעניין פוליטי וכעניין כלכלי. זו המטרה הסופית, אבל יש צעדים רבים שקודמים למימושה. אנחנו צריכים לקחת אחריות על המדינה כולה, לדאוג שהכלכלה תהיה חזקה ולדאוג לחינוך טוב. אלו עמודי התווך החשובים".

ואכן, לצד החתירה לעצמאות, אתגריה של החברה בגרינלנד הם רבים. תופעות חברתיות קשות כמו התאבדויות של צעירים, אלכוהוליזם ומשפחות שאינן מתפקדות ושבתוכן יש תופעות של ניצול מיני נפוצות במדינה. "זה קשור לעובדה שהיינו מושבה", אומרת חמניץ בהתייחסה לסיבות לבעיות החברתיות בגרינלנד , "ניסו לשנות אותנו מאוד מהר וזה גרם לטראומה להרבה מאוד אנשים. אבל השאלה היא לא מדוע זה קרה אלא מה יש לעשות עכשיו. יש כאן הרבה בעיות חברתיות ואסור להתייחס אליהן כעובדה שלא ניתן לשנות אותה. אנחנו מנסים לגרום לשינוי, צריך להכיר בזה, לטפל בזה ולא להעלים את זה". חמניץ היא בעלת ניסיון בקידום זכויות ילדים וניהול מערכות רווחה. היא באה מהשטח ומכירה את הצרכים של החברה בגרינלנד, ולדבריה למרות הבעיות גרינלנד היא מקום שטוב לחיות בו. "לרוב האנשים, החיים בגרינלנד מצוינים", היא אומרת.

איה חמניץ

"יש כאן טבע מדהים, איכות חיים ותרבות ותיקה שמשולבת בחברה מודרנית. מבחינה תרבותית, גרינלנד היא סיפור הצלחה. 90% מהאוכלוסייה דוברים את השפה הגרינלנדית שהצלחנו לשמר ולפתח יחד עם התרבות שלנו", אומר חמניץ. "יש כאן יזמים, מעצבים ואמנים צעירים שמשמרים את התרבות ומסתובבים עם כתובות קעקוע בגרינלנדית וזה נהדר לראות חברה שמאותגרת על ידי הצעירים. יש עכשיו התמקדות בשיח הדה-קולוניזציה ומה צריך לקחת מההיסטוריה שלנו ומהקשר עם דנמרק. זאת חברה גאה ודינמית. אנחנו מאתגרים זה את זה. זה קשה, אבל הכרחי. ממש כמו תנועות בעולם כמו 'חיי שחורים חשובים' (Black Lives Matter) או MeToo, גם כאן יש אתגר לשיטה הקיימת, אתגר קשה אבל בריא והכרחי".

למרות החשיבות של הדיון התרבותי והסטטוס הפוליטי של גרינלנד, יש מרכיב אחד, בסיסי יותר ואולי גם דחוף יותר, שעומד על הפרק בכל המדינות הארקטיות. עליית הטמפרטורות באזור גורמת לשינויים דרמטיים שמשנים את חייהם של ארבע מיליון בני אדם שחיים בין מורמנסק שברוסיה, דרך הערים והעיירות שבצפון פינלנד, שוודיה ונורווגיה ועד היישובים הקטנים של צפון קנדה ואלסקה.

שינויי האקלים מייצרים סכנות אבל גם הזדמנויות. חמניץ מספרת שמצד אחד, דייגים גרינלנדים יכולים לדוג עכשיו דגים כמו מקרל וטונה שלא היו באזור קודם לכן. כמו כן, ישנן גם אפשרויות חדשות לכריית מינרלים ומחצבים. מצד שני, מזחלות הכלבים בצפון נמצאות בסכנת היעלמות והכחדה. "אנחנו רגילים להתרגל", אומרת חמניץ, "אבל צריך פה גם אחריות גלובלית, אנחנו לא פולטים הרבה (גזי חממה), אבל שינויי האקלים משפיעים עלינו מאוד וההפשרה של שכבת הקרח היבשתית שלנו משפיעה על שאר העולם".

המשפט האחרון של המחוקקת מגרילנד שווה תשומת לב מיוחדת, גם מצד מי שלא מתעניין במיוחד בחבל הארץ הצפוני. "הטמפרטורה הממוצעת של האזור הארקטי עולה בקצב של פי שלושה יותר משאר העולם. יש אפילו מחקר חדש שמדבר על פי ארבעה", אומר פרופ' קים הולמן, יועץ בכיר של המכון הפולארי הנורווגי, "בסבָאלְבָּרְד (קבוצת איים הממוקמת בין נורווגיה לקוטב הצפוני, ד"ס) אנחנו רואים ב-30 השנים האחרונות שממוצע הטמפרטורות בחורף עלה בעשר מעלות".

הולמן חי בסבאלברד עשר שנים וחוקר את האזור הארקטי במשך כמה עשורים. כיום הוא חי בעיר טרומסו שבצפון נורווגיה וממשיך לחקור את האקלים המשתנה של האזור הארקטי. "כשרק התחלתי לחקור בסבאלברד נרשמו טמפרטורות של 30 מעלות מתחת לאפס במשך שבועות רצופים, אבל בעשור האחרון גם 20 מעלות מתחת לאפס נחשב לדבר נדיר. האזור הארקטי שונה מאוד ממה שהיה פעם".

לפי הולמן, הסיבה המרכזית לשינוי החריג בקצב ההתחממות של האזור הארקטי קשורה ל"אפקט אלבדו", היחס בין כמות הקרינה המוחזרת משטח לכמות שפגעה בו. כאשר אזור מכוסה בשלג ובקרח הקרקע לבנה, וכאשר השלג והקרח מפשירים הקרקע כהה יותר וקולטת יותר קרני שמש וכך מואץ תהליך החימום. בחודשי החורף לא זורחת בכלל שמש באזור הארקטי, אבל הוא בכל זאת מתחמם משום שהחום והאנרגיה מגיעים אליו מהאוקיינוס. זוהי תוצאה של הפשרת קרח הים, שכבת קרח הנוצרת מעל המים באזורי הקטבים. כשהקרח כיסה את המים הוא שימש כשכבת בידוד המפרידה בין חום האוקיינוס לאטמוספירה, אבל כיום המים חשופים ומעבירים אנרגיה רבה יותר.

החוקר הנורווגי מסביר שמדובר בשינויים דרמטיים. לדבריו, בסבאלברד הקרחונים נמסים בעובי של עד שני מטר בשנה והנוף באזור משתנה לגמרי. "אני מכיר קרחונים שקטנים בשניים או שלושה קילומטרים ממה שהיו", אומר הולמן. "איים חדשים מופיעים, השלג נמס מוקדם יותר באביב, מערכת אקולוגית שלמה נאבקת כדי להמשיך להתקיים – מפלנקטון ועד לווייתנים, ציפורים וצמחייה".

גם בני האדם מושפעים מהמצב האקלימי החדש, מסביר הולמן. " מבנים נהרסים בגלל מפולות שלגים ותושבים רבים נאלצים להעתיק את מקומות מגוריהם", הוא אומר ומוסיף שהמכון שהוא עובד בו הוציא בקיץ האחרון משלחת מדעית לקוטב הצפוני שבניגוד לעבר הגיעה בקלות לאזור. מה שהיה פעם מכוסה בשכבת קרח ימית בעובי של ארבעה מטרים הוא היום הוא קרח בעובי של עד מטר אחד ולכן יש מעברים פתוחים. "ההסבר הקוהרנטי היחידי למה שאנחנו רואים ב-40 השנים האחרונות", מסכם הולמן, "הוא שינויי אקלים שנגרמים על ידי בני האדם". לדבריו, השינויים שמתרחשים באזור הארקטי הם תוצאה של פליטות גזי חממה באזורים אחרים של העולם. אלא שמה שקורה באזור הארקטי לא נשאר בו ומשפיע על שאר העולם.

"אם המערכת האקולוגית של האזור הארקטי תיעלם, ייעלמו מן העולם כמה דברים", אומר החוקר הנורווגי ומצביע על האפשרות שדוב הקוטב, סמל איקוני של האזור, עלול שלא לשרוד את משבר האקלים. "העולם הוא מקום לא צפוי ואנחנו צריכים ודאות ולכן זקוקים למגוון. אי אפשר לשים את כל הביצים בסל אחד ומגוון ביולוגי ואנושי חשובים", אומר הולמן. "כמו שחשוב שהנגב או שחצי האי סיני יהיו שם, כך חשוב שהאזור הארקטי יהיה שם, זה פשוט עניין של הישרדות".

מה שקורה באזור הארקטי לא נשאר באזור הארקטי, מדגיש הולמן, וגם ישראל ושכנותיה באזור יושפעו מהשינויים שמתרחשים במרחק של יותר מ-7,000 ק"מ מהן. "הפשרת הקרחונים תעלה את גובה פני המים – גם בים התיכון", אומר החוקר הנורווגי. "קטסטרופות במקומות כמו הדלתא של הנילוס יורגשו בכל האזור. עשרה מיליון אנשים פשוט יתחילו לנדוד. דפוסי נדידה של ציפורים ישתנו, זרם הסילון באירופה ישתנה ויביא לפחות גשם בחורף, נהרות כמו הירדן והפרת יקבלו פחות מים והסכסוכים בסוריה, טורקיה ועיראק, שמושפעים מנושא המים, יחמירו. מצד שני יירד יותר גשם בצפון אירופה ופחות בדרום היבשת – דבר שעשוי להביא למתיחות בין הצפון לדרום".

"כשלוקחים את הגלובוס ומסתכלים עליו מלמעלה רואים פתאום חלק מהעולם שלא חשבו עליו הרבה בעבר", אומר העיתונאי הדני בראום ומציע מבט חדש על האזור ועל העולם, "אי אפשר להמשיך להסתכל על העולם ולהבין אותו רק מהפרספקטיבה שלנו. האזור הארקטי הוא אולי האזור הדינמי ביותר בעולם מבחינה פוליטית, כלכלית ואקלימית. האנשים שחיים בו הם חלק מהשינויים הללו והם גם שולטים בהם. אם רוצים שהחלק הזה של כדור הארץ יתפתח בצורה קונסטרוקטיבית צריך להכיר בכך שחיים שם אנשים שאינם כפי שדמיינו אותם בעבר. הם אנשים רגילים, עם זכויות, חלומות ושאיפות וכך צריך להתייחס אליהם ולאזור שהם חיים בו".

עשור ל״הגשר״: סיור מודרך באתר שהפך לאייקון טלוויזיוני

אינספור בני אדם ברחבי העולם מכירים אותו אף על פי שלא ביקרו בו מעולם — גשר אורסונד המחבר בין שוודיה לדנמרק זכה לתהילת עולם בזכות סדרת הטלוויזיה המופתית "הגשר". מעבר לכך, מגולמים בו יחסים מורכבים בין מדינות וערים, היסטוריה מרתקת וגם התרחשות עכשווית שעודנה תעלומה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.10230977

בסוף אפריל השנה הופר השקט באחד האזורים השקטים והפסטורליים בשוודיה. על הכביש המחבר את הערים ייסטד (Ystad) ומאלמו (Malmö), בין היערות והיישובים הקטנים של סקונה (Skåne), המחוז הדרומי ביותר בשוודיה, החלו להיזרק אבנים על מכוניות חולפות. תקריות אלו התרחשו לא פעם או פעמיים, אלא עשרות פעמים בחודשים האחרונים. המשטרה אמנם מתייחסת לעניין ברצינות, אך נכון לרגע זה אין לה קצה חוט או עצורים. מה שהופך את המקרים האלו למוזרים במיוחד היא העובדה שהמכוניות שנפלו קורבן לזריקת האבנים היו רק כאלו שנשאו לוחיות רישוי דניות, ברובן כאלה שהיו בדרכן מאזור קופנהגן למעבורת המקשרת את האי בורנהולם (Bornholm) לחצי האי הסקנדינבי. יהיה מוגזם לטעון שתקריות אלו גרמו מתיחות מדינית בין דנמרק לשוודיה, החיות ביניהן בשלום כבר יותר ממאתיים שנה, אך בכירים בשתי המדינות כבר הכריזו שהם מתייחסים לעניין בכובד ראש, התקשורת מראיינת את הנפגעים, ולמרות שאלו חדשות מקומיות מאוד, יש ברחבי העולם לא מעט אנשים שהסיפור הזה, או לפחות מקום ההתרחשות שלו, נשמע להם מוכר.

זוהי דוגמה קלאסית של היכרות שהיא ספרותית וטלוויזיונית בעיקרה – העיר ייסטד היא מקום פעילותו של הבלש הבדיוני קורט וולנדר, המוכר מסדרת הספרים של הסופר השוודי הנינג מנקל, והערים מאלמו וקופנהגן עומדות במרכזה של סדרת הטלוויזיה הדנית-שוודית "הגשר", שעלילותיה מתרחשות סביב גשר אורסונד (Øresundsbron בדנית, Öresundsbron בשוודית) המחבר את דנמרק ושוודיה. "הסדרה הזו היא שוברת הקרח האולטימטיבית כי כולם ראו אותה", אומר טואה דייוויד בק, מנהל "קופנהגן רבתי", ארגון שמטרתו להפוך את דרום שוודיה ואת אזור בירת דנמרק, קופנהגן, למטרופולין אחת. "היא מאפשרת לאנשים להתרשם מהמפה המנטלית של הקשר בין שתי הערים, מאלמו השוודית וקופנהגן הדנית. וזו לא רק 'הגשר', סדרות אחרות שנוצרו כאן מעוררות הערכה לחלק הזה של העולם. אפילו שני חברים ישראלים שביקרו אותי בקופנהגן שאלו אותי היכן הם יכולים למצוא את הדמויות מ'בורגן'" (דרמה פוליטית טלוויזיונית דנית מ-2010-2013).

קים בודניה וסופיה הלין בסדרה "הגשר". במציאות, גשר אורסונד פתר בעיות כלכליות וחברתיות
קים בודניה וסופיה הלין בסדרה "הגשר". במציאות, גשר אורסונד פתר בעיות כלכליות וחברתיות צילום: באדיבות yes

תפקידו של בק הוא לשתף פעולה עם ראשיהן של שתי הערים, לקיים קשר עם הממשלות של שתי המדינות וליזום ולנהל פרויקטים שיתרמו להפיכת האזור לישות מוניציפלית מאוחדת. לגשר אורסונד יש, כמובן, תפקיד מרכזי ביכולת להגשים את המטרה. "יש לגשר אספקט מנטלי", הוא אומר, "דנים ושוודים נעשו קרובים יותר. במקום מעבורות במים סוערים ומזג אוויר גרוע, הגשר מאפשר נסיעה קצרה ומהירה בין שתי המדינות. במובן הזה המדינות נהיו קרובות יותר. מעבר לכך, הגשר מאפשר לתיירים בקופנהגן לראות גם את שוודיה; רבים מהם חושבים שהגשר עצמו הוא אטרקציה בכך שהוא מחבר שתי מדינות בעשרים דקות נסיעה בלבד משני צדיו של שדה התעופה הבינלאומי קסטרופ. חוץ מזה, הגשר נראה טוב. אולי לא כמו גשר הזהב בסן פרנסיסקו, אבל לא רחוק מזה".

מעבר לתחבורה, איך משפיע הגשר על החיים, על הכלכלה ועל הסחר משני צדדיו?

"הגשר עוזר בעיקר לכוח העבודה. שוודים רבים עובדים, למשל, במסעדות של קופנהגן. קל לעשות יותר כסף בדנמרק, והרבה דנים מעריכים את השוודים והשוודיות המטפלים בסבים ובסבתות שלהם בבתי האבות ואת אלו הנוהגים באוטובוסים הדניים. הם גם מעריכים את שדה התעופה הבינלאומי הגדול, שלא היה אפשרי או כדאי לולא הקרבה לשוודיה. מעבר לכך, זמרי אופרה, מוזיקאים, ציירים ואוהבי תרבות מדנמרק אוהדים את סצינת האמנות והתרבות התוססת של מאלמו, והם נוסעים לשם הרבה".

מה עם החסרונות, הבעיות והמשברים שעברו על המטרופולין המשותפת, כמו מעבר של פשע מאורגן בין המדינות?

"זה נכון שהיו בעיות ואי הסכמות. היה, למשל, פיצוץ במשרדי רשות המסים הדנית לפני כשנתיים. בזמן משבר הקורונה אנשים בדנמרק התקשו להבין מדוע שוודיה, 'האח הגדול', נוקטת מדיניות הפוכה מזו שלהם ושל שאר העולם. היו גם חילוקי דעות פוליטיות, למשל בענייני הגירה. אבל אני לא מאוד מודאג. שיעורי הפשיעה בשוודיה מתחילים לרדת ומדיניות ההגירה שלה נעשית עם הזמן קרובה יותר לשלנו. בשנים האחרונות הוגבל המעבר החופשי על הגשר. קודם בגלל משבר הפליטים, אחר כך בגלל פשיעה ולאחרונה בגלל הקורונה. יש תחושה שזה הנורמלי החדש, אבל יש גם הבנה שזו איננה התפתחות חיובית, ואנו מנסים לפתור את זה גם ברמה הפוליטית וגם ברמה הכלכלית. חייבים לחזור לנורמלי – ונורמלי זה גשר פתוח".

גם בעיר השוודית מאלמו, בצד השני של גשר אורסונד, מאמינים בעתיד הדו-לאומי של האזור. "אנחנו ניזונים זה מזה", אומרת אנה וויטגרן, הממונה על שיווקה של העיר מאלמו לתיירים, בעלי עסקים ותושבים פוטנציאליים. "קופנהגן היא הבירה של האזור ותישאר כזו לפחות בשנים הבאות, אבל יש למאלמו יתרונות שקופנהגן יכולה להרוויח מהם, ואנחנו בוודאי מרוויחים מהקשר עם קופנהגן". וויטגרן, כמו בק, מציינת את המעבר המבורך של תיירים מקופנהגן לדרום שוודיה ואת כוח העבודה השוודי הנודד לדנמרק, אך היא גם מוסיפה שהחיבור בין הערים פותח אפשרויות כמו כניסתן של חברות גדולות לאזור ויוצר מגוון והיצע גדול יותר בעבור סטודנטים משני צדי הגבול, הנהנים מאפשרויות אקדמיות רבות בשתי המדינות. ובכל זאת, היא אומרת, האינטגרציה בין שתי הערים אינה מלאה: "אנחנו עדיין לא מכירים מספיק טוב את התרבות של אלו החיים בצד השני של הגשר, יש עדיין חסמים מנטליים. אם אני מעיינת במגזין רכילות דני, לא אכיר את כל המפורסמים המופיעים בו. אנחנו לא מכירים את הלב הדני, את היומיום הדני. כשאנחנו עושים יחד עסקים לא ברור באיזו שפה נתקשר ואנחנו עדיין לא מבינים איך הדנים סופרים" (שמות המספרים בשפה הדנית הם מסובכים, מסורבלים ושונים מאוד מאלו שבשוודית או באנגלית). ובכל זאת, אומרת וויטגרן, צריך להמשיך להתקרב. "אנחנו לא צריכים להשתנות", היא מסכמת, "רק להכיר אלה את אלה טוב יותר. למדנו זאת גם מהמגיפה. הפגישה חשובה, לשבת סביב אותו שולחן זה חשוב".

החששות התבדו

גשר אורסונד נפתח לתנועה בשנת 2000 והוא שייך ל-Øresundsbro Konsortiets, חברה הנמצאת בבעלות המדינות שוודיה ודנמרק ושעובדים בה כ-150 בני אדם. בניית הגשר מומנה בהלוואות המוחזרות באמצעות התשלום הנגבה על המעבר בו. כיום המחיר המלא על מעבר חד-פעמי למכונית הוא 64 אירו (כ-250 שקלים), מחיר גבוה מאוד, אך מי שמחזיק כרטיס מנוי שמחירו 44 יורו בשנה (כ-170 שקלים) משלם 24 יורו בלבד (כ-93 שקלים) על מעבר אחד. תקופת הקורונה השפיעה בצורה דרמטית על התנועה בגשר. בחמש השנים שלפני 2020 עברו בו למעלה משבעה מיליון כלי רכב בשנה. ב-2020 עברו בו קצת יותר מארבעה מיליון וחצי כלי רכב בלבד ובחמשת החודשים הראשונים של 2021 — קצת יותר ממיליון ומאתיים אלף. הקורונה השפיעה גם על תנועת הרכבות בגשר. אם בשנים שלפניה מספר הרכבות בשנה היה בין 50,000 ל-60,000, ב-2020 הוא היה כ-40,000 בלבד. לאחר חודשים רבים של הגבלות משמעותיות, מאז חודש יוני השנה מאפשרת שוודיה מעבר חופשי על הגשר לתושבים דנים. דנמרק מצדה דורשת בדיקת קוביד שלילית מהשוודים הנכנסים לתחומה, אך המעבר מהיר ויעיל.

"2018 ו-2019 היו השנים הטובות ביותר לאזור מבחינה תיירותית", מספרת גודרון טנדרי, מדריכת טיולים ותיקה. "2020 היתה אמורה להיות שנה פנטסטית והיו לי המון הזמנות, אך מאז משבר הקורונה דנמרק נסגרה למעשה, כל ההזמנות בוטלו. זו היתה קטסטרופה. רק עכשיו זה מתחיל להיפתח מחדש". טנדרי חיה בעיר סמוכה למאלמו ומדריכה בעיקר תיירים גרמנים בדרום שוודיה וגם בצד השני של הגשר, בקופנהגן. היא מספרת שהמעבר החופשי בין המדינות היה חסר לא רק למדריכי תיירים אלא גם לתושבי מחוז סקונה השוודי, שמאלמו היא העיר הגדולה ביותר בו. "אנשי סקונה אוהבים לנסוע לקופנהגן ליום או לסופ"ש ברכבת (הם מתלוננים על כך שיקר מאוד לנסוע ברכב), שם הם אוכלים במסעדה, שותים בירה והולכים לתיאטרון. הם מתגעגעים לזה. היום גם הדנים רוצים לבוא לשוודיה. יותר זול כאן והם באים לעשות קניות".

לדבריה, יש הרבה מה לראות בשני צדי הגבול. היא ממליצה ליהנות מ"הארכיטקטורה המדהימה" של קופנהגן ומספרת על מבקרים רבים באתרים תיירותיים דניים כמו פארק השעשועים גני טיבולי (Tivoli) הפועל מאז 1843 ואקווריום הענק "הכוכב הכחול" (Den Blå Planet) הסמוך למצר אורסונד, שנפתח ב-2013 ומציג כ-20,000 דגים. טנדרי מספרת גם על ביקורים פופולריים באיים הדניים בורנהולם, המכונה פנינת הים הבלטי וידוע בטבע המרשים ובחופים שלו, ופין (Fyn), שם אפשר לבקר באתרים רבים הקשורים לחייו המוקדמים של הסופר הדני הידוע הנס כריסטיאן אנדרסן. גם בצד השוודי לא חסר מה לראות, בין אם מדובר בטבע של המחוז הדרומי או בעיר מאלמו עצמה. "אני חיה באזור מאז 1981", היא מספרת, "מאלמו, שהיתה פעם עיר אפורה ומכוערת, הפכה בשלושים, ארבעים השנים האחרונות לעיר של עתיד. יש בה שבילי אופניים, מסלולי טיולים, חופים, וכמובן האזור של הנמל המערבי עם ה-Turning Torso הוא אטרקציה גדולה".

"הטורסו המסתובב" הוא המגדל הגבוה ביותר במדינות הנורדיות, 190 מטר גובהו, והוא עוצב על ידי האדריכל והמהנדס הספרדי המפורסם סנטיאגו קלטרווה (שעיצב, בין השאר, גם את גשר המיתרים בירושלים). הנמל המערבי (Västra Hamnen), האזור שבו עומד המבנה, הוא אזור מספנות תעשייתי ישן שעבר שינוי דרמטי בראשית שנות האלפיים והפך לאחד האזורים המודרניים והאטרקטיביים ביותר בשוודיה. הוא קרוב מאוד למרכז העתיק של מאלמו, שנוסדה עוד בימי הביניים, ומעבר למגורי היוקרה שבו, הוא ידוע כמודל של אזור מגורים ידידותי מאוד לסביבה – האנרגיה שלו מגיעה מרוח, שמש וגז, הוא מלא בריאות ירוקות ומתכנניו שמו דגש על תחבורה ציבורית ומִחְזוּר.

"הטורסו המסתובב" במאלמו, שוודיה. המגדל הגבוה ביותר במדינות הנורדיות, בעיצובו של קלטרווה
"הטורסו המסתובב" במאלמו, שוודיה. המגדל הגבוה ביותר במדינות הנורדיות, בעיצובו של קלטרווהצילום: Santiago Calatrava/ Barbarossa

ההיסטוריה של אזור הנמל המערבי במאלמו וזאת של גשר אורסונד קשורות מאוד זו לזו ואחד האנשים שהיה מעורב בהקמה של שניהם הוא פר-ארנה נילסון, אסטרטג בכיר במחלקת איכות הסביבה של עיריית מאלמו. "בשנות השישים מאלמו היתה אחת הרשויות המוניציפליות העשירות בשוודיה, עיר תעשייתית מצליחה שחיו בה בעיקר תושבים ילידי שוודיה, עובדי ייצור ומסחר", הוא מספר. "כמה עשורים מאוחר יותר, בשנות התשעים, למאלמו היה הגירעון הגדול ביותר בתולדות שוודיה והיו בה הרבה בעיות. נבנו בעיר המון שיכוני בטון במסגרת תוכנית המיליון (פרויקט ממשלתי של בניית יותר ממיליון דירות בשוודיה בשנים 1965-1974, ד"ס), משלמי המסים יצאו מהעיר לבתים פרטיים בפרברים, ולמרכז העיר הגיעו מהגרים רבים ממקומות שונים בעולם, הרבה מהם אנשים עניים שחיו בתנאים פחות טובים, מה שהיה רקע לצמיחה של פשע ותופעות שליליות אחרות".

נילסון מלווה את הסיפור של גשר אורסונד שנים רבות לפני שהוא הוקם בפועל. לדבריו, היום אפשר לומר שהגשר, פיתוח אזור הנמל המערבי של מאלמו ופרויקטים נוספים היו שלבים חשובים בדרך להפיכת מאלמו למקום אחר, אחרי המשבר של שנות התשעים. מנהיגי העיר, מספר נילסון, רצו פיתוח וקידמה וגם קשר לאירופה (שוודיה הצטרפה לאיחוד האירופי ב-1995). הרעיון להקמת גשר המחבר את שוודיה לדנמרק נידון בשוודיה כבר זמן רב, אבל לא היה בו הרבה עניין והידע הנדרש לפרויקט גדול כל כך היה חסר. כשהממשלה השוודית החלה סוף סוף לדון ברצינות בהקמת הגשר, התפתחה התנגדות פוליטית בקרב חלק מהמפלגות והיתה גם התנגדות ציבורית שהתבטאה בהפגנות וצעדות מחאה.

ממה בעצם חששו המתנגדים?

"היו שחששו מהצפות של הים הבלטי והיה חשש גם מתנועת כלי הרכב בדרום שוודיה, כלומר חשש שיהיו יותר משאיות וכלי רכב על הכבישים ופחות אוניות. התפתח דיון סביבתי גדול בנושא, ושר מטעם מפלגת המרכז השוודית, מפלגת האיכרים לשעבר שראתה את עצמה כמייצגת אוכלוסיות מהפריפריה, אפילו התפטר. זה היה חלק מ'גל ירוק' של מעבר לפריפריה, התנגדות לבנייני הבטון של העיר וחזרה לטבע. הגשר לא התאים לחזון הזה".

האם החששות התממשו?

"היום ברור שהבעיות שדובר עליהן לא נוצרו. עד כמה שאני יודע, לגשר אין השפעה על זרימת המים לים הבלטי. במובן מסוים הגשר אפילו עוזר למים של האורסונד, כי חיות עליו צדפות (Blue Mussels) שעושות למים פילטריזציה". בסופו של דבר פתר גשר אורסונד בעיות חברתיות וכלכליות לא מעטות – כשמחירי הדירות בקופנהגן עלו, תושביה יכלו להמשיך לעבוד בה ולעבור לחיות בשוודיה. כששוק העבודה הדני סבל ממחסור בידיים עובדות, שוודים רבים מילאו את החסר. וכשהיה צורך לחבר את חצי האי הסקנדינבי לרשת הרכבות והכבישים של היבשת ולרשת המידע והאינטרנט שלה, הגשר היה בסיס לכבלים, לכבישים ולמסילות הברזל הנדרשות. כיום עשרות מיליוני בני אדם עוברים בו בכל שנה, והוא גם הבסיס לתעבורת המידע האינטרנטית בין שוודיה ונורווגיה ליבשת".

מפגשים מלכותיים

הדרך להקמת הגשר לא היתה פשוטה או קצרה. עוד לפני מלחמת העולם השנייה התקיימו דיונים בשתי המדינות על האפשרות להקמת גשר מעל מצר אורסונד. אף שהדיונים נמתחו על פני עשרות שנים ותמיד היו לרעיון תומכים, הוא לא התממש. לפעמים היתה זו תוצאה של אי יציבות פוליטית, לפעמים תוצאה של משבר כלכלי ולפעמים התגלעו חילוקי דעות בסוגיות מפתח כמו המיקום הנכון של הגשר או אופן עיצובו ובנייתו. בסופו של דבר, הפרלמנטים של שוודיה ודנמרק הסכימו על הקמת הגשר כפרויקט משותף לשתי המדינות רק ב-1991. שנתיים אחר כך בחרה החברה שהוקמה לצורך העניין בעיצוב של גשר דו-שלבי שעיצב הארכיטקט הדני גאורג רוטנה (Georg Rotne) בעבור תאגיד של חברות פרטיות מבריטניה, צרפת ודנמרק.

העיצוב היה פשוט יחסית. המתכננים העניקו לגשר עיצוב מעוקל כדי שהנסיעה בו תהיה מעניינת ולא מונוטונית (תחילה התכנון היה בצורת S אך זו הוחלפה לצורת C מתונה). המתכננים גם הפרידו לשתי קומות את מסלולי כלי הרכב והרכבות. מרבית הגשר עשוי מפלדה, העמודים בבסיסו עשויים בטון, משקלו הכולל הוא כ-82,000 טונות ויש עליו שני מסלולי רכבת ומעליהם ארבעה נתיבי כביש. אורכו של הגשר כמעט שמונה ק"מ הנמתחים בין העיר מאלמו לבין האי המלאכותי פבּרהולם, (Peberholm) שהוקם כדי לקשר בין הגשר לבין מנהרה באורך כארבעה ק"מ שתשלים את המעבר בין הצד השוודי והדני של המצר. ההפרדה לגשר, אי ומנהרה נוצרה כדי שהתוכנית לא תפריע לתנועה ימית במצר ולתנועה האווירית סביב שדה התעופה קסטרופ. ב-1995 נבחרו מבצעי העבודות, מיזם משותף של חברות מדנמרק, שוודיה וגרמניה, והעבודות החלו. עלות ההקמה של הגשר היתה בערך ארבעה מיליארד יורו, וכשהעבודות הושלמו שוודיה ודנמרק ציינו את המועד בדרך מקורית – יורשי העצר של שתי המדינות, הנסיכה ויקטוריה השוודית והנסיך הדני פרדריק, נפגשו במרכז הגשר. ביום הפתיחה, האחד ביולי 2000, מלך שוודיה קארל ה-16 גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה השנייה השתתפו בטקס החגיגי. "היתה הרגשה טובה מאוד במאלמו", מתאר פר-ארנה נילסון את האווירה עם פתיחתו של הגשר, "הרגשה שמשהו חדש מתחיל, שאנחנו חלק מאירופה ושאנחנו יוצאים מהמשבר".

מלך שוודיה קארל גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה בטקס חנוכת הגשר, יולי 2000. היתה תחושה שמשהו חדש מתחיל
מלך שוודיה קארל ה-16 גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה בטקס חנוכת הגשר, יולי 2000. היתה תחושה שמשהו חדש מתחיל
צילום: HENRIK MONTGOMERY/AFP

כיצד התפתח האזור בשנים שלאחר מכן?

"יש באזור מבקרים רבים והרבה מקומות בעיר שהיו אזורים תעשייתיים בעבר הפכו לאזורי מגורים יוקרתיים קרובים לים. היום אזור הנמל המערבי וה-Turning Torso הוא האזור המתויר ביותר במחוז סקונה, והגגות הירוקים, התוכנית האקולוגית והטבע בעיר הם דרך חדשה להסתכל על פיתוח ערים. דנים ושוודים חיים ועובדים משני צדי הגבול, יש במאלמו יותר מסעדות, מלונות, בידור ותרבות בזכות הגשר ובאופן כללי העיר הפכה לגשר לאירופה". נילסון מדבר על טרנספורמציה של העיר אבל הוא מודע לכך שהתמונה אינה מושלמת. "הצלחנו בדברים מסוימים ונכשלנו באחרים", הוא אומר, "עד היום יש במאלמו אזורים עשירים מאוד ואזורים עניים מאוד, אנחנו ממשיכים להתמודד עם זה וזה לא קל. אין קוויק פיקס. האתגר גדול – יצירת אינטגרציה, מקומות עבודה ואפשרות לחיים טובים יותר. מצד שני, זה חלק מהאטרקטיביות של מאלמו, יש כאן כור היתוך, לטוב ולרע, לצד הבעיות יש הרבה דברים מעניינים שקורים, זה חלק מאוד יזמי של שוודיה ויש בו גם מפגש של טעמים, תרבויות ומוזיקה".

מלחמה ושלום

ישנן לא מעט סיבות שבגינן מגיעים תיירים לגשר אורסונד. מעבר לאתרים הרגילים, מספרת מדריכת הטיולים גודרון טנדרי, תיירים רבים מבקשים לשמוע על הגשר מסדרת הטלוויזיה המפורסמת ובאופן כללי על כל סדרות הפשע השוודיות-דניות, שפופולריות מאוד בקרב המבקרים שהיא פוגשת. אנה וויטגרן מעיריית מאלמו יודעת שאכן היו תיירים שהגיעו לראות את "הגשר" מהטלוויזיה, אך היא לא בטוחה שדווקא זו האטרקציה המרכזית. עם זאת, היא מספרת על פרויקט שעלול לעניין יותר תיירים ישראלים – מפה של "מאלמו היהודית", יוזמה של העירייה המאפשרת לעשות טיול בעקבות יהדות מאלמו. המפה, המיועדת בעיקר לתיירים שוודים, חושפת אירועים מרכזיים בתולדות הקהילה, דמויות ובניינים חשובים וגם כמה מושגי יסוד ביהדות. המפה מכסה למעלה ממאה שנה של היסטוריה יהודית, מראשית התבססותה של הקהילה ע"י מהגרים מגרמניה ופולין במחצית השנייה של המאה ה-19, דרך תור הזהב שלה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ועד דעיכה מסוימת ואתגרים גדולים בעשורים האחרונים שלה. אבל לאזור יש היסטוריה כללית ארוכה הרבה יותר.

"סקונה הוא אזור בעל היסטוריה ארוכה של מחלוקות ושיתופי פעולה", מספרת ההיסטוריונית ד"ר אורנה קרן-כרמל מהאוניברסיטה העברית, שספרה על ראשית היחסים בין ישראל לסקנדינביה ראה אור השנה (בהוצאת פרדס). "מאז ימי הביניים, בתקופה שבה נוסדו הממלכה הדנית וזו השוודית, סימל האזור את הגבול בין דנמרק לשוודיה, ולא פחות מ-11 מלחמות התנהלו ביניהן על גבול זה בין 1521 ל-1814. עד המאה ה-17 היתה ידה של דנמרק על העליונה בסכסוכי הגבול, אולם לאחר 1658, בעקבות אחד מהסכמי השלום שנחתמו, עבר האזור לשליטה שוודית. לאורך השנים, ולמרות גלי המלחמות והיריבות המדינית, למדו תושבי האזור הדנים והשוודים לא רק להסתדר אחד עם האחר, אלא גם לחיות זה לצד זה בשכנות טובה. לאורך המאה ה-19 מערכת היחסים בין שני העמים הלכה והתהדקה כתוצאה מהתחזקותם של כוחות חדשים ומאיימים יותר בצפון אירופה, רוסיה מחד גיסא וגרמניה מאידך גיסא".

על פי ד"ר קרן-כרמל, תחושת האחווה הכלל סקנדינבית אחרי המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה ה-19 הובילה להקמתה של תנועה חדשה, הסקנדינביניזם, ששאפה ליצור איחוד לאומי בין הדנים, השוודים והנורווגים (נורווגיה זכתה לעצמאות מדינית רק ב-1905). "התנועה זכתה לתמיכה רבה הן בקרב פוליטיקאים והן בקרב האזרחים, ואגודות הסטודנטים שהובילו אותה קיבלו השראה מהדוגמאות המצליחות של איחוד גרמניה ואיטליה באותן שנים", היא אומרת. "למרות שכפרויקט פוליטי היוזמה לא קרמה עור וגידים, הרי כפרויקט רעיוני היא זכתה להצלחה לא מבוטלת. שיתופי הפעולה ההדוקים בשלל תחומים בין המדינות הנורדיות החל בשנות השלושים של המאה ה-20, ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, אז הצטרפו גם פינלנד ואיסלנד, והיו הבסיס לעיצובו של 'המודל הנורדי', שבמרכזו עומדת תפישה חברתית-כלכלית ייחודית שמשלבת בין שוויון, רווחה, תחרותיות ויוזמה וזוכה, גם כיום, להערכה בינלאומית רבה".

כיצד התמודדו השוודים והדנים בשני צדדי המצר עם המשבר של מלחמת העולם השנייה?

"חשיבותו של מצר האורסונד, ששימש למעבר בין דנמרק הכבושה לשוודיה הניטרלית במשך רוב מלחמת העולם השנייה, לא תסולא בפז. הדימוי שלו כתעלת מגן, כאשר מצד אחד נמצאת הגדה המערבית, הכבושה והמואפלת, ומצד שני הגדה המזרחית, השלווה והמוארת, שיקף את מצב המלחמה באותן שנים. אינטלקטואלים שוודים ודנים רבים השתמשו בדימוי זה של המצר כדי לבטא את ההבדלים בין שתי המדינות באותה תקופה, כמו כדי להדגיש את תחושת הסולידריות הנורדית. תחושה זו הגיעה לשיאה באוקטובר 1943, כאשר גם הדנים וגם השוודים יצאו בגלוי, במחאות מילוליות ובמעשים, נגד המבצע של הגרמנים לגירוש יהודי דנמרק". 

מה שבעצם נותן למצר מקום מיוחד מאוד בהיסטוריה היהודית.

"נכון, בהיסטוריה היהודית-סקנדינבית שמור למצר האורסונד מקום מיוחד במינו, שכן בזכותו, בין היתר, הצליחה בסתיו 1943 להינצל רובה המכריע של יהדות דנמרק. במשך שלוש וחצי שנות המלחמה הראשונות, מיום הכיבוש ב-9 באפריל 1940, חוותה דנמרק 'כיבוש רך' על ידי גרמניה הנאצית. אולם באוגוסט 1943 סירבו הדנים להמשיך ולשתף פעולה עם הגרמנים, ובתגובה הכריז ורנר בסט, נציב הרייך, על מצב חירום במדינה ועל גירושה של כל הקהילה היהודית לטרזיינשטט. תגובתם יוצאת הדופן של הדנים להכרזת הגירוש היתה חסרת תקדים: במשך שלושה שבועות הם עזרו לכ-7,200 יהודים דנים ועוד כ-700 בני משפחתם הלא יהודים לחצות את מצר אורסונד, בעיקר בסירות דיג, ולהגיע לחוף המבטחים של שוודיה הניטרלית. שוודיה, מצדה, פרסמה ברדיו הודעה מפורשת, כי כל מי שיצליח להגיע לגבולותיה יתקבל במדינה בזרועות פתוחות. עם זאת, 482 יהודים דנים לא הצליחו להימלט בזמן ונשלחו לטרזיינשטט, שם נשארו עד לשחרורם באפריל 1945. מעל ל-99% מיהדות דנמרק ניצלה בזכות שלושה מרכיבים: הסכמתה של שוודיה לקבל את כל הפליטים, העזרה המשמעותית שהגישו הדנים לשכניהם היהודים והמעבר הימי הקצר באופן יחסי בין המדינות – מצר האורסונד".

בשוודיה ובדנמרק ניתן למצוא היום לא מעט אתרים הקשורים להיסטוריה של האזור שעליה מספרת ד"ר קרן-כרמל. טירת מאלמו ההיסטורית, למשל, מציגה תערוכות על ההיסטוריה של העיר והאזור, מוזיאון ההתנגדות הדנית מספר את סיפור מלחמת העולם השנייה בדנמרק, בעיירות הקטנות בין קופנהגן לגילליה (Gilleleje) ניתן לראות את החופים שבהם התרחשה הדרמה של הצלת היהודים ב-1943, ובטירת קרונבורג, הידועה כמקום ההתרחשות של המחזה "המלט", ניתן ללמוד, בין השאר, על היסטוריית המלחמות בין שוודיה לדנמרק. "לקחתי את ילדי לאחד המבצרים העתיקים בדנמרק והראיתי להם את התותחים", מספר טואה דייוויד בק, מנהל "קופנהגן רבתי", "הם צחקו. הם חשבו שקונפליקט בין דנמרק לשוודיה הוא בדיחה. זה היה לפני כל כך הרבה זמן והיום היריבות האינטנסיבית היחידה בין המדינות היא בספורט. אנחנו כמו אחים שמתחרים זה בזה. גם אנחנו הדנים היינו פעם אימפריה, אבל היום אנחנו מרגישים בסדר עם מה שאנחנו ואין געגועים לעבר האימפריאלי".

ובכל זאת, בקיץ האחרון מישהו התעקש לעורר מחדש את הסכסוך. אמנם לא התקיימו קרבות רבי משתתפים, אבל אין להקל ראש גם באבנים הנזרקות על מכוניות דניות העושות דרכן ביערות שוודיה. אנה וויטגרן מעיריית מאלמו חושבת שזה עניין רציני והיא מודעת לכך שדנים רבים חשים שגם העיר מאלמו עצמה מסוכנת. "אמנם יש בעיות", היא מסכמת, "אבל אנחנו צריכים להראות לדנים שבטוח כאן". טואה דייוויד בק מקופנהגן אומר בעניין האבנים: "זה ודאי נורא בעבור מי שנפגע, אבל זו תקרית שתישכח בקרוב. אני מקווה שזה רק תעלול של בני נוער. היחסים שלנו חזקים יותר מאירועים כאלו והמדינות שלנו יתמודדו עם זה. בסך הכל, אנחנו אוהבים את השוודים".

האבנים מהעולם האמיתי והבלשים מסדרות הטלוויזיה אמנם מספקים לאזור איזו תחושה של ריגוש וסכנה, אבל הימים שבהם מימי מצר אורוסונד היו שטח גבול צבאי שראה כיבושים אכזריים, מוות, ביזה ורעב עברו. היום נחצים מי המצר על ידי מבנה גדול, מעשה ידי אדם, המקשר את מציאות החיים של התושבים משני צדדיו ומאפשר להם להכיר זה את זה, להיפגש ולבנות עתיד משותף. כך מתגבר הגשר על ההיסטוריה האלימה ועל עולם הפשע הבדיוני והאמיתי כאחד והופך, סליחה על הקלישאה, לגשר מעל מים סוערים.

שירת הים

שנה חדשה היא תמיד הזדמנות לחשבון נפש ולפתיחת דף חדש. ובכל זאת מקרה שבו ניתנים החיים במתנה לאלפי אנשים הוא נדיר אפילו בימים המיוחדים האלו של ראשית תשרי. אבל זה בדיוק מה שקרה בחופי האי הדני זילנד (Sjælland), בתקופת החגים לפני 68 שנה, אז הבריחו הדנים אלפי יהודים בסירות קטנות אל שוודיה הניטרלית תחת אפם של הגרמנים.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

כמו על מעבר ים-סוף לפני 3,000 שנה,  גם על חציית הים בסיפור הזה חשוב לספר בכל דור ודור. רצח, שעבוד ודיכוי הרי לא עברו מן העולם ובני אדם עדיין נדרשים לבחור כיצד להגיב לרוע. האם ישתפו איתו פעולה, האם יצקצקו בלשונם ויסובבו את ראשיהם לצד השני או שיקומו, יעשו מעשה ויתנגדו. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק מחדד את הדילמה ומראה שכמעט בכל תנאי יכולים בני אדם, למרות הכל,  לבחור בטוב.

גשר על פני מים סוערים

המסע שלי אל הימים הדרמטיים של אוקטובר 1943 מתחיל בגשר אורסונד (Øresund), על הדרך שמובילה מהקצה הדרומי של שוודיה לאי הדני זילנד. לוקח בערך רבע שעה לעשות את המרחק בין שתי המדינות. מיצר אורסונד, המפריד ביניהן הוא אחד מגופי המים שמחברים את הים הבלטי לים הצפוני ועל גדותיו התפתח במשך מאות שנים אזור מאוכלס, פורה ומפותח שכולל את הבירה הדנית קופנהגן (København), את הכרך השבדי, מלמה (Malmö) ולא מעט כפרים פסטוראליים, ערים קטנות,  מרינות וחופי רחצה. הרחובות שקטים ומשובצים בחנויות דגים, גלריות, בתי-הארחה ובתי-קיץ. היום קוראים לאזור הזה הריוויירה הדנית.

קופנהגן, בירת דנמרק, נמצאת פחות משעה נסיעה מהגשר. יש בה כמיליון וחצי תושבים והיא בת בערך אלף שנה. בתחילת דרכה היא הייתה רק כפר דייגים, בימי הביניים היא שימשה כבירת אימפריה אירופית רבת עוצמה והיום היא עיר שוקקת חיים של תרבות, תיירות, תעשייה ועסקים. הגרמנים כבשו אותה בתשיעי לאפריל 1940. זה לקח להם בערך שעתיים. הממשלה הדנית, שניסתה להישאר ניטראלית, החליטה להיכנע ולשתף פעולה עם הכובשים למרות שרוב הדנים היו אנטי-נאצים.

חולשתם הצבאית ועושרם הכלכלי של הדנים, בשילוב אינטרסים גרמניים גרמו לשנות הכיבוש הראשונות להיות נוחות יחסית. לעומת הטבח, ההרעבה והטרור שליוו את הכיבוש הנאצי באירופה, הדנים יצאו בזול. מוסדות השלטון המשיכו לתפקד והחיים נמשכו כרגיל. ווילי סלומון זוכר היטב את התקופה. הוא היה בן חמש כשדנמרק נכבשה, ילד יהודי, בן למשפחה דנית בורגנית טיפוסית. סיפורו של ווילי, יחד עם כמה ספרים, קטעי עדויות ומפות, מלווה אותי לאורך הסיור בדנמרק. סולומון זוכר כילד את החיילים הגרמניים צועדים ברחוב: "לא פחדנו", הוא מספר לי, "בהתחלה חיינו בדיוק את אותם החיים שהיו לנו קודם ולא היו נגדנו שום הגבלות".

דנמרק לא הייתה צריכה לשלם הרבה בשביל השקט הזה. כמה הגבלות על חופש העיתונות, ההתארגנות הפוליטית, מדיניות החוץ, והתעשייה הספיקו. בארמון כריסטיאנסבורג (Christiansborg Slot) אפשר עדיין לראות את מרכז הכוח הפוליטי של דנמרק. הוא נבנה בתחילת המאה העשרים על בסיס ארמונות עתיקים שנשרפו והוא מקום מושבו של הפרלמנט הדני. 179 חברי הפרלמנט כפופים עדיין לאותה חוקה לה היו כפופים חברי הפרלמנט בשנות הארבעים. אלו הקימו ממשלת אחדות רחבה וניסו להציג חזית מאוחדת מול הכובשים. במשך כשלוש שנים הארמון הזה היה הבסיס לניסיונות הדנים לתמרן בין האינטרסים שלהם לדרישות הגרמנים. היום אני מוצא כאן פסלים ויצירות אומנות, אולמות מפוארים, ספרייה מלכותית, נשקייה וחורבות של מבצרים עתיקים. גם משרד ראש הממשלה וביהמ"ש העליון ממוקמים כאן. הכל נמצא על האי סלוטסהולמן (Slotsholmen) במרכז העיר. זהו גם המקום שבו מקיימת משפחת המלוכה הוותיקה באירופה את קבלות הפנים והנשפים שלה. מלכת דנמרק הנוכחית, מרגרטה, היא נכדתו של אחת הדמויות החשובות בדנמרק של תחילת המלחמה, המלך כריסטיאן העשירי, שנותר ראש המדינה הפורמאלי למרות שנודע כמתנגד לנאציזם וכמגן היהודים.

תוך כדי השיטוט בסלוטסהולמן, אני מנסה לערוך חשבון ביניים של המדיניות הדנית בתחילת המלחמה – לא נערך כאן אמנם קרב התאבדות הרואי כמו בפולין וברוסיה אבל הדנים הצליחו להרוויח זמן ולשמר כוחות מנהיגותיים, חברתיים וחינוכיים. ההתנגדות טופחה מתחת לפני השטח ולא פחות חשוב מזה, בזמן שבשאר אירופה הובלו יהודים לבורות הריגה ותאי גזים, אף אחד לא נגע ביהודי דנמרק. 

היהודים, שהגיעו לדנמרק במאה השבע עשרה כחלק מעסקה שעשה המלך המקומי כדי לפתח את הכלכלה, היו בשנות הארבעים קהילה מפוארת וחלק אינטגראלי מהחברה הדנית. סיפור הקהילה נפרש במוזיאון היהודי במתחם הספרייה המלכותית. המוזיאון חוקר את הזהות היהודית-דנית על מרכיביה הרוחניים והפיזיים. הוא עוצב ע"י האדריכל היהודי, אמריקאי המפורסם דניאל ליבסקינד שביסס את המבנה הפנימי שלו על המילה העברית "מצווה", התייחסות ברורה להצלת היהודים ע"י הדנים. יש בעיר אתרים יהודיים נוספים. הבולט שבהם הוא בית הכנסת ברח' קריסטלגדה (Krystalgade) בחלק העתיק של מרכז העיר, שמשמש את יהודי קופנהגן כבר יותר מ 170 שנה. לא רחוק משם עומד המגדל העגול (Rundetårn), מצפה כוכבים שנבנה במאה השבע עשרה וניתן לראות מראשו את קופנהגן העתיקה במלוא הדרה. האותיות העבריות של השם המפורש מעטרות את המגדל כחלק ממשפט המבקש מהאל להעניק חוכמה וצדק למלך הדני.

אתרים אלו חושפים את הקהילה שפגשו הנאצים כשהם כבשו את דנמרק. היא הייתה ביחסים טובים עם השכנים, מאורגנת, עשירה ובת כ-7,500  חברים, כולל פליטים שהגיעו ממדינות אירופאיות אחרות. כאמור, בתחילת המלחמה החליטו הגרמנים לא להחיל על יהודי דנמרק את ה"הפתרון הסופי". אבל כל זה עתיד היה להשתנות ב 1943.

מאבק

ככל שהכיבוש נמשך הוא הפך למאוס יותר. ב-1942 כבר היו פעולות התנגדות ממשיות למשטר הנאצי. במרץ 1943 נערכו בחירות שתוצאותיהן הרגיזו את הגרמנים ובקיץ של אותה שנה התפרץ גל של שביתות, מחאות והפגנות אלימות שהביאו לפיזור הפרלמנט ולהכרזה על מצב חירום צבאי. תנועות ההתנגדות הדניות שהיו מבוססות לא רק על התנגדות פוליטית אלא על מסורת של קהילתיות, דמוקרטיה והומניזם, נכנסו לפעולה.

מוזיאון החירות (Frihedsmuseet) יושב בלב אזור ירוק וכחול של פארקים ותעלות, סמוך לפסל בת-הים המפורסם. הוא מספר את סיפור המלחמה של דנמרק וחושף את פעילות המחתרות הדניות. הפצת עיתונות מחתרת, הפגנות ושביתות, ריגול למען בעלות הברית ופעולות חבלה מוצגות באמצעות צילומים, מפות, שחזורים ומוצגים כמו כלי נשק, מדים וכלי רכב. המחתרות הדניות צברו תאוצה עם פריצת המשבר הפוליטי של 1943, התאחדו תחת השם "מועצת החירות הדנית" והחלו להיערך למאבק מזוין. עשרות אלפים התנדבו ליחידות הלוחמות. רבים נתפסו, נשלחו למחנות ריכוז והוצאו להורג. בכניסה למוזיאון החירות נמצאת פינת זיכרון ללוחמים אלו. היא מציגה מכתבים שנכתבו ע"י חברי המוצאים להורג. "היום נידונתי למוות על מעשי", כתב אולה מוסולף, לוחם מחתרת בן עשרים להוריו, "אינני מפחד למות כי אני חש שחיי הוקדשו לטובת דנמרק". מוסולף הוצא להורג, יחד עם חבריו למחתרת בפאתי העיר. הדנים הקימו שם אחרי המלחמה את אתר הזיכרון ללוחמים שנרצחו ע"י הנאצים (Mindelunden). מדי שנה מתקיים באתר, בין הקברים,לוחות הזיכרון והאנדרטאות, טקס לציון שחרור דנמרק, בהוקרה ללוחמים ששילמו בחייהם. "היה לנו נשק אחד", אני נזכר בדברים שאמר פעם יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם בגטו וורשה: "אידאה גדולה, נכונות גדולה, מסירות נפש גדולה".

הגירוש

גורל היהודים בימים הסוערים של קיץ 43 היה נתון למאבק פנימי בצמרת המפלגה הנאצית. כשהיטלר פקד על ריכוזם כשלב ראשון בדרך לחיסולם, החלה התרוצצות דיפלומטית בזרועותיו השונות של הממשל הנאצי. הוויכוח גרם לכך שנאצים שרצו בהמשך שיתוף הפעולה הגרמני-דני הדליפו את התכנית לפוליטיקאים דנים שמסרו בתורם את האינפורמציה להנהגת הקהילה היהודית. בערב ראש השנה, יהודי קופנהגן קיבלו בביהכ"נ את הידיעות והתבקשו להפיץ את הבשורה ולמצוא מחבואים. במקביל החלה מעין התקוממות עממית ברחובות העיר. שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים היו כולם שותפים בהפצת הידיעות, במציאת דרכי מילוט ובהגנה על רכוש היהודים שנמלטו. בתים פרטיים, בתי-ספר ובתי-חולים שימשו למקומות מסתור. על בסיס התשתית של המחתרות והתמיכה העממית הרחבה הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא. כשפשט הגסטאפו על בתיהם רובם פשוט לא היו בבית.

כמה מאות יהודים נתפסו בכל זאת, בעיקר קשישים וחולים שלא יכלו להתחבא. סצנות ברוטאליות במיוחד התרחשו בבית האבות הסמוך לביהכ"נ. עדויות מספרות גם על ביזה וונדליזם. בסופו של דבר נשלחו כמה מאות יהודים למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. לעומת ממשלות אחרות שהיו אדישות לגירוש יהודי ארצם, הממשלה הדנית דאגה שליהודים שנשלחו לטרייזנשטט לא יאונה רע. היא יזמה ביקור של הצלב האדום ודאגה למשלוח מזון ותרופות למחנה. הדנים גם שמרו על הרכוש ועל דירות היהודים הנעדרים. מישהו סיפר לי שאפילו השקו להם את העציצים. בחשבון סופי, רק כחמישים מיהודי דנמרק נספו בטרייזנשטט, רובם קשישים וחולים. ההתרחשות כולה מעלה סימני שאלה בדבר טיעון שנפוץ במדינות אירופאיות אחרות כי לא ניתן היה לעשות דבר לטובת היהודים.

ווילי סלומון נזכר בבריחה מקופנהגן: "נסענו צפונה לכפר, היו איתנו כשלושים יהודים ובמשך כמה ימים הוסתרנו בבתים שונים במקום. אח"כ הועברנו במשאית ששימשה להובלת לבנים לאורך כביש החוף לעיירה הומלבק (Humlebæk). בדרך הגרמנים עצרו את המשאית, הרימו את היריעה שכיסתה אותה אך מכיוון שהיא הייתה עמוסה ואנחנו היינו בחלל ריק באמצע, לא נתפסנו והמשכנו בדרך. בהומלבק הוסתרנו בבית של דייגים מקומיים". משפחת סלומון כבר ניצלה פעם אחת מהנאצים כשבערב ראש השנה הם עשו את הלילה אצל שכניהם בכפר וחמקו כך מהגרמנים שדפקו על דלתם, הסתכלו פנימה והסתלקו כשגילו שהוא ריק.

דרך הים בה נסעו סלומון ובני משפחתו קיימת עדיין. בסתיו החופים נטושים למדי, סירות בכל הגדלים והצבעים מוטלות עליהם ומזחים שוממים נשלפים מהם אל תוך המים. בימים יפים אפשר לראות את שוודיה בצד השני של המיצר. שליו כאן עכשיו אבל באוקטובר 43 הרבה שלווה לא הייתה כאן. בתים רבים שימשו כמפקדות הברחה, מעין "סוכנויות נסיעות" מאולתרות. מארבים נערכו לאורך החופים, נשק מאולתר הוברח בשבילים נסתרים. באזור לינגבי (Lyngby), נפתחו צירים ימיים לשוודיה ונערכו קרבות פנים מול פנים בין לוחמי מחתרת לאנשי הגסטאפו. באספרגדה (Espergaede) ובסנקרסטן (Snekkersten) היו רופאים מקומיים שטיפלו בפליטים, הסתירו אותם והזריקו חומר לילדים כדי שיהיו שקטים בזמן השיט לשוודיה. בגילליה (Gilleleje) תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית הגג של הכנסייה. מוזיאון ואנדרטה מקומיים מציינים עדיין את האירועים האלו. כך היו כפרים וחופים, עליות-גג ומרתפים, סליקים ומחסנים לתפאורה של סיפורים אנושיים בדרך הארוכה לחירות בצד השני של הים.

הבריחה

הומלבק היא עיירה יפהפייה. יש שם מרינה קטנה עם סירות דייגים ויכטות, בתים ציוריים וגינות מטופחות. כמה דקות מהמרכז נמצאת לואיזיאנה (Louisiana Museum), מוזיאון אומנות מודרנית יוצא מן הכלל. בחוף אני מוצא את המקום אליו הגיע ווילי באותו לילה, יומיים לפני יוה"כ 1943. כשהם ירדו לחוף במטרה לעשות את הדרך לשוודיה, מישהו צעק שהגרמנים באים, הם נדחפו לחדר קטן והסתתרו בו כל הלילה. "ישנתי על הרצפה בין הרגליים של המבוגרים ובבוקר שלמחרת חזרנו לכפר", הוא מספר, "בלילה הבא ירדנו שוב לחוף, זוגות זוגות. הפעם לא היו שם גרמנים. עמדתי על המזח עם אחי וההורים. היה חשוך ושקט והיו שם סירות גדולות וקטנות, סירות דייג וסירות מנוע. לפנינו הועמסה סירה שהיה בה מקום אחד פנוי. למרות המחאות של אימי, אחי הועלה לסירה והיא יצאה לדרכה. על הסירה הבאה עלינו אנחנו. זאת הייתה סירת דייגים קטנה והיו עליה כעשרים אנשים. אחרי שיצאנו לדרך התקלקל המנוע. בזמן שהדייג ניסה לתקן אותו, עברה סירת פטרול גרמנית. הגרמנים לא שמו לב אלינו כי היה חשוך מאוד והמנוע לא עבד. כשהגענו סוף סוף למים הטריטוריאליים של שוודיה, סירה שוודית הגיעה והגנה עלינו". ווילי ובני משפחתו רוכזו בבית קולנוע באי השוודי וון (Ven) שם הם פגשו את האח הגדול ועשו את הלילה יחד עם הפליטים האחרים. "לא היה לנו הרבה. רק הבגדים שלגופנו, טליתות ומסמכים. כל הלילה הגיעו קבוצות נוספות. מישהו סיפר על משפחה אחת שטבעה בדרך". בבוקר שלמחרת הם חצו את האי ברגל, הפליגו ללנדסקרונה (Landskrona) שבדרום שוודיה והתחילו לנדוד אצל קרובים ומכרים ברחבי שוודיה. כמו אלפי יהודי דנמרק האחרים, הם ניצלו מהגורל שהמתין למיליונים ברחבי היבשת בזכות שכנים טובים שלא הפקירו אותם לגורלם. הם נשארו בשוודיה עד סוף המלחמה וחזרו לדנמרק ב 1945.

שירת הים

את המסע שלי אני מסיים בעיר החוף הלסינגור (Helsingør) עיר ימי-ביניימית שנבנתה על חוף הקטע הצר ביותר של מיצר אורסונד בדיוק מול העיר השוודית הלסינבורג (Helsingborg). במאה ה-15 נבנה כאן מבצר שנועד להבטיח תשלום מיסים של ספינות בים הבלטי. מבצר זה הוא הבסיס לטירה המרשימה הניצבת שם היום, טירת קרונבורג (Kronborg Slot) שנבנתה ב-1585 ושימשה כארמון מלכותי, מבצר צבאי ובית-סוהר במשך מאות שנים. הטירה התפרסמה כי שייקספיר מיקם בה את ארמונו של הנסיך הדני הבדיוני, המלט. שייקספיר אמנם לא ביקר כאן אבל הטירה נודעה כאחד המבצרים החזקים באירופה. האולמות הרנסאנסיים הגדולים, המרתפים האפלים והמוזיאון מוקפים בחומה ותעלה כמו בסרטים. אני סוגר מעגל כשאני פוגש בטירה את הולגר דנסקה (Holger Danske), פסל של גיבור מיתולוגי שעל פי האגדה מונח כאן רדום עד שדנמרק תהיה בצרה גדולה. או אז הוא יתרומם ויציל אותה. בימים של הצרות הכי גדולות, ימי מלה"ע השנייה, אחת המחתרות קראה לעצמה הולגר דנסקה ורצועת החוף הזו הייתה למורשת קרב מפוארת למען סולידאריות ואנושיות.

בנמל אני עולה על המעבורת חזרה לשוודיה ועושה בדיוק את אותה הדרך שעשו אלפי פליטים יהודים לפני יותר משישים שנה. הדרך שונה באור יום כאשר החומה האפורה של הטירה ומגדליה הירקרקים, הולכים ומתרחקים ממני. המיצר מלא תנועה. מיכליות, סירות דייגים, יאכטות וסירות מפרש משאירות שובל לבן במים האפורים. בסה"כ 20 דקות של שיט. במעבורת החיים נמשכים כהרגלם- חנות דיוטי פרי מציעה אלכוהול זול, ילדים קונים נקניקיות בקיוסק, כמה תיירים מהמרים במכונות ויש תור ארוך לשירותים של הנשים. אני יוצא לסיפון.

הנוף הגיאוגרפי דומה אמנם לזה שהיה כאן לפני שישים שנה, אבל מה עם הנוף האנושי? ויקטור פרנקל כתב ש"אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו". אני נזכר בשירת הים, שיר התודה שמשה ובני ישראל שרו לאלוהים אחרי מעבר ים-סוף. גם הים הזה חזה באקסודוס של יהודים אבל השירה כאן מגיעה לא לאלוהים אלה לבני-אדם שכדברי פרנקל, נקטו עמדה ובחרו דרך. כשחיפשו ב"יד-ושם" מישהו להעניק לו את אות חסיד אומות העולם על הצלת יהודי דנמרק, המחתרת הדנית טענה שכל חבריה נטלו חלק בהצלת היהודים במידה שווה. את האות הוחלט להעניק לכן לכל העם הדני כאיש אחד. כשאני יורד מהמעבורת אני חושב שזאת הייתה החלטה נבונה. אם אות חסידות אומות עולם הוא מעין פרס נובל להיענות לסבל של הזולת, ולבחירה בטוב בכל תנאי, אין ראוי מהעם הדני לזכות בו.

מוזיאון החירות בקופנהגן. צילם: דיויד סטברו

 
 

לחופי מיצר אורסונד. צילם: דיויד סטברו

 
 

מיצר אורסונד. צילם: דיויד סטברו

 
 

טירת קרונברג. צילם: דיויד סטברו

 

לא משעמם אחרי הכל – הקרב על מדינת-הרווחה הנורדית

מדינת-הרווחה הנורדית הביאה שגשוג, דמוקרטיה וקידמה לצפון אירופה. כעת היא נלחמת על חייה. 

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1057,U1311247211493&did=1000666110

פסטיבל רוק פוליטי

זוהי מסורת שהתחילה ב-1968 כאשר אולוף פלמה, אז שר החינוך של שוודיה, היה בדרכו הביתה מחופשת קיץ באי גוטלנד שבים-הבלטי. לפני שהוא עלה למעבורת לסטוקהולם הוא התבקש ע"י פעילים מקומיים לומר כמה מילים. פלמה (שהפך לראש-הממשלה ב-1969 ונרצח ב-1986) נענה לבקשה ונאם בפני כמה מאות בני-אדם מעל גבי משאית. מאז ועד היום בכל יולי נפגשים כל המי-ומי של הפוליטיקה השוודית, בפארק אלמדאלן שבגוטלנד במה שרבים מכנים פסטיבל רוק פוליטי. זהו אירוע ייחודי מסוגו בעולם המשלב נאומים פוליטיים, סמינרים רעיוניים וכינוסים מפלגתיים תחת כיפת השמיים. בשבוע שעבר השתתפו בו אלפי מבקרים והם צפו לאור הזרקורים של אמצעי-התקשורת בעוד קרב במסגרת המאבק המתעצם על גורלו של מה שמכונה המודל השוודי.  

אחד הנואמים המסקרנים ביותר היה הוקאן יוהולט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שבנתה את מדינת-הרווחה השוודית ונמצאת כיום באופוזיציה. יוהולט, שמונה לראשות המפלגה לפני חודשים ספורים, הוא עוף פוליטי מוזר. עד מינויו כשליש מן הציבור לא שמע עליו מעולם, הוא לא צעיר, לא סלב, לא הוגה דעות מבריק ולא חדשן פוליטי. תדמיתו הציבורית נבנתה דווקא מהשפם המעטר את פניו ומחוש ההומור שלו. למרות זאת, חוגים מסוימים בשמאל השוודי רואים בו את הסיכוי האחרון להצלת מדינת-הרווחה מפירוקה ע"י קואליציית המרכז-ימין השולטת במדינה מאז 2006. יוהולט הציג בנאומו לא פחות מ-21 נקודות לרפורמה והבטיח שכאשר הוא יעלה לשלטון הוא יפסיק את ההפרטות והקיצוצים וישקיע כסף ממשלתי בפיתוח תשתיות, בדיור ובחינוך במקום בהורדת מיסים. איש איננו יודע מה תהיה השפעתו האלקטוראלית של יוהולט אך הוא ללא ספק הפיח חיים בוויכוח על עתיד מדינת-הרווחה השוודית.

מיסים גבוהים ודגלים אדומים

העימות על עתיד מדינת-הרווחה איננו שוודי בלבד. זהו מאבק המתקיים בכל המדינות הנורדיות (פינלנד,שוודיה, נורווגיה ודנמרק) המשלבות כבר עשרות שנים שוק חופשי, מבוסס היי-טק ושירותים עם מדיניות רווחה וצדק חברתי המתבטאת בשירותי רווחה אוניברסאליים, פערי שכר נמוכים ובבעלות ציבורית על חלקים גדולים של המשק בתחומים כמו מחצבים, אנרגיה ותקשורת ועל הון עתק הנמצא בקרנות פנסיה ממלכתיות ובקרנות של האיגודים המקצועיים. אך ליבו של המודל הסקנדינבי הוא שוק-העבודה. כ-68.4% מהעובדים בשוודיה מאוגדים, בפינלנד מאוגדים 69.2%, בדנמרק 66.6% ובנורווגיה 54.4% (לשם השוואה: ארה"ב 11.8%, יפן 18.5% וגרמניה 18.8%). מעבר למספרים, האיגודים המקצועיים מחזיקים כוח פוליטי רב ומאגדים גם פנסיונרים ומובטלים רבים. מלבד מו"מ על שכר וחתימה על הסכמים קיבוציים, עוסקים האיגודים השוודיים למשל גם בחינוך ובמחקר, יש להם קרנות פנסיה, חברות ביטוח הדדי וקרנות שביתה. הם רשאים לכפות שכר מינימום באמצעות החרמות ושביתות הזדהות וחבריהם זכאים למידע עסקי ולנציגות בדירקטוריונים של החברות בהן הם מועסקים. מעבר לתנאי עבודה משופרים ומשכורות גבוהות יחסית, זכאים שכירים במדינות הנורדיות לימי חופשה רבים בתשלום (לפחות 34 בפינלנד, 39 בדנמרק, 27 בנורווגיה, ו-25 בשוודיה) , להשתלמויות, הכשרות מקצועיות וליותר משנת חופשת-לידה בתשלום (אותה יכולים ההורים לחלק ביניהם).

העובדים הנורדיים משלמים מס-הכנסה גבוה המהווה בסביבות 50% מהתמ"ג (עד 56.5% מהשכר בשוודיה, 54.8% בדנמרק, 48.6% בפינלנד ו-40% בנורווגיה). תמורת המס הם מקבלים שירותים חברתיים אוניברסאליים נדיבים. אחוז ההוצאה הציבורית מהתמ"ג הוא גבוה (52.5% בשוודיה, 51.8% בדנמרק, 49.5% בנורווגיה ו-40.2 בנורווגיה לעומת 42.9 בישראל ו-38.9% בארה"ב) והוא מממן סקטור ציבורי ענק הכולל מערכת חינוך המספקת חינוך חינם כל הדרך מהגיל-הרך ועד האוניברסיטה, כמו גם חינוך משלים, הכשרות מקצועיות ומענקים והלוואות לסטודנטים. זהו חלק מרעיון התמיכה באזרח מ"העריסה עד הקבר". מערכת הבריאות השוודית, למשל, מספקת בריאות לכל תמורת השתתפות עצמית נמוכה והמדינה מטפלת גם בדיור מוגן לגיל הזהב. מערכת הפנסיה מספקת לכל אזרח פנסיה ממלכתית ולרוב האזרחים נוספת על כך פנסיה של האיגוד והמעסיקים (גיל הפרישה לגברים ולנשים הוא 65 ברוב המדינות הנורדיות). 

נתונים אלו אינם טכניים בלבד. למרות השינויים הפוליטיים של השנים האחרונות, מילים כמו סולידאריות וערבות-הדדית עדיין דומיננטיות בשיח הציבורי במדינות הנורדיות המלאות עדיין בסממנים סוציאליסטיים כמו דיור ציבורי בהיקף גדול המבוסס על אגודות דיור שיתופיות, קואופרציות צרכניות ומערכות חינוך אידיאולוגי למבוגרים. בזירה הציבורית זוכות שביתות בד"כ להזדהות ומי שיקלע למרכז סטוקהולם, אוסלו או קופנהגן באחד במאי ימצא רחובות חסומים, דגלים אדומים, מצעדים ססגוניים והפגנות המוניות בהשתתפות חברי פרלמנט, שרים וראשי-ערים. חג הפועלים איננו חגם של תימהונים קיצוניים בסקנדינביה, זהו יום שבתון רשמי והוא חלק מהמיינסטרים. 

למרות הדמיון בין המדינות, המודל הנורדי איננו מקשה אחת. בזירה האירופית, לדוגמא, פינלנד היא בגוש האירו, דנמרק ושוודיה הן חברות האיחוד-האירופי אך מחזיקות מטבע משלהן ונורווגיה איננה חברת האיחוד כלל. ישנן גם נסיבות פוליטיות וכלכליות שיצרו ווריאציות שונות למודל – המשבר הכלכלי בשוודיה בתחילת שנות התשעים גרם לרפורמות דרמטיות בפנסיה ובמבנה הבעלות הממשלתית במשק, גילוי הנפט בים הצפוני בשנות השישים שינה לחלוטין את הכלכלה הנורווגית והמשבר הפיננסי העולמי גרם להתמוטטות הכלכלית של איסלנד הקטנה ב-2008. עם זאת, הבסיס הערכי והמעשי דומה – חתירה לתעסוקה מלאה, השקעות ממשלתיות גדולות במשק, וויסות מחזורי הגאות והשפל באמצעות תקציב המדינה ומדיניות הריבית ודגש על זכויות חברתיות אוניברסאליות כמו דיור, פנסיה, בריאות וחינוך.

הכי טובות שיש

קשה להתווכח עם ההצלחות של המודל הנורדי. בתחומים רבים המדינות הנורדיות הן החברות הטובות ביותר בהיסטוריה האנושית. דו"ח העוני של האו"ם משנת 2007-8 הציב את ארבעת המדינות הנורדיות בחמשת המקומות הראשונים של רמת המחייה בעולם. ע"פ מדד הפיתוח האנושי של האו"ם המודד תוחלת חיים ואת רמות ההכנסה, ההשכלה והשוויון במדינות השונות נמצאת נורווגיה במקום הראשון בעולם, שוודיה במקום התשיעי, פינלנד ב-16 ודנמרק ב-19. במדד השוויוניות נורווגיה היא הראשונה בעולם, שוודיה שלישית, דנמרק עשירית ופינלנד במקום ה-11 (ישראל במקום ה-23). במדד השוויון המגדרי נמצאות ארבעת המדינות הנורדיות בין שמונה המובילות בעולם. הישגים אלו לא באו על חשבון משק תחרותי וחברה פתוחה. להיפך, יש בארבעת המדינות הנורדיות מוסדות פיננסיים פרטיים עתירי ממון, הן נמצאות בין 15 הראשונות ברשימת המדינות התחרותיות בעולם (ויעידו על כך מותגים כנוקיה, אריקסון, וולבו ואיקיאה) והן מובילות עולמיות במדדים של חוסר שחיתות, חופש ביטוי ועוד. לא בדיוק בתי-כלא בולשביקיים.

למרות כל אלו המדינות הנורדיות אינן מושלמות ואזרחים רבים מחפשים שינוי. התלונות הנפוצות הן על זמני ההמתנה הארוכים בבתי-החולים, יוקר המחיה בערים הגדולות והבירוקרטיה הממשלתית. בשנים האחרונות עלו לשלטון בדנמרק ובשוודיה ממשלות מרכז-ימין המנצלות את כהונתן כדי לערוך רפורמות במדינת-הרווחה. בשוודיה הועברו למשל חוקים חדשים המקשים על קבלת דמי ביטוח-לאומי ויציאה לפנסיה מוקדמת, שוק בתי-המרקחת שהיה בעבר מונופול ממשלתי נפתח לתחרות, מיסים שונים הורדו לרווחתם של המעמדות המבוססים יותר וחלקים שונים מהמשק הציבורי הופרטו. בפינלנד מכהנת מאז יוני ממשלת אחדות לאומית הכוללת שש מפלגות מימין ומשמאל ורק בנורווגיה מכהנת ממשלת שמאל מאז 2005. יש לציין שבמערכות הבחירות האחרונות בשוודיה, פינלנד ודנמרק נרשמו הישגים מרשימים גם למפלגות ימין פופוליסטיות השואבות את כוחן האלקטוראלי מהתנגדות להגירה ומדמגוגיה לאומנית. ואכן, שינויים דמוגרפים ובראשם ההגירה של השנים האחרונות, הפכו את המדינות הנורדיות להומוגניות פחות, מה שהופך את שמירת הסולידאריות החברתית והאמון במערכת הציבורית לאתגר גדול יותר. ההגירה גם משנה את שוק העבודה. מעמד חדש של מהגרי עבודה גורם למאבק בין האיגודים לממשלות המנסות להוזיל את עלות ההעסקה על חשבון תנאי העובדים. מכיוון שמהגרים זכאים לכל חבילת ההטבות של מדינת-הרווחה, ננקטת יד קשה יותר בחלוקת תושבות ונוצר מעמד עובדים לא חוקיים שאינם זכאים לכלום ושמנגנוני הרווחה אינם מטפלים בהם. השחיקה הטבעית של הממסדים שבנו במשך עשורים מודל אלטרנטיבי לקפיטליזם ולבולשביזם ששלטו מסביבם, מוסיפה עוד נדבך לתחושה שזהו תחילתו של עידן חדש.

נהוג לומר שמשעמם בסקנדינביה, שאין כותרות ואין דרמות אך למעשה מתחוללת במדינות הנורדיות מהפכה שקטה ואיטית המאיימת לשנות מן הבסיס את אחד המודלים הכלכליים-חברתיים המוערכים בעולם. יש הטוענים כי המודל מיצה את עצמו, אחרים טוענים שהוא מעולם לא יכול היה להתאים למדינות אחרות מכיוון שהוא תלוי בעושר טבעי, ביציבות מדינית ובמוסר עבודה פרוטסטנטי. המציאות, עם זאת, מצביעה על אפשרות אחרת. המדינות הנורדיות של טרום התנועות הסוציאל-דמוקרטיות היו מדינות עניות ונכשלות. למעט הנפט הנורווגי אין בהן מחצבי-טבע יוצאי דופן והן סובלות מאקלים ומתנאים פיזיים קשים. מדינת-הרווחה הנורדית לא לקחה את העושר מן המוכן וחילקה אותו לציבור. להיפך, היא זו שיצרה את העושר יש מאין, היא זו שהביאה דמוקרטיה, קידמה ושגשוג לחלק זה של העולם והיא זו שהעניקה את כל אלו לכלל החברה ולא רק לעילית נבחרת. למרות הצלחות אלו, ואולי אפילו בגללן, כעת היא זו הנלחמת על חייה. 

כריסטיאניה – סופה של אוטופיה?

ימים לא פשוטים עוברים על תושבי כריסטיאניה. בית-המשפט העליון בדנמרק דחה לאחרונה את ערעורם נגד סמכות המדינה לבטל את האוטונומיה ממנה הם נהנים, וייתכן שבכך בא הקץ על אחד השרידים האחרונים של שנות השישים העליזות באירופה. בעקבות ההחלטה עלולה להישלח ידה הארוכה של החוק אל בתי התושבים, אל דוכני ממכר הסמים ואל הנדל"ן יקר-הערך עליו הוקמה כריסטיאניה, המתפקדת כמעין מדינה בתוך מדינה במרכז קופנהגן כבר כמעט ארבעים שנה.

הכתבה פורסמה במגזין השבועי של גלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1055,U1301565544039&did=1000630962

הכל התחיל ב-1971 כאשר כמה תושבים בשכונת כריסטיאנסהאוון (Christianshavn) שבקופנהגן, הפילו גדר של בסיס צבאי נטוש כדי להשתמש בשטחו על מנת ליצור שטח ירוק וגן משחקים לילדי השכונה. עם פריצת הגדר, ובהשראת כתבה בעיתון חתרני מקומי, החלה פלישה של מאות מחוסרי-בית לבסיס. היה זה ערב רב של היפים, סקווטרים, אנרכיסטים, אומנים ופעילים חברתיים מהקצוות היותר רדיקליים של הסבנטיז. התושבים החדשים התמקמו בבנייני הצבא הישנים והכריזו על עצמם כאוטונומיה. הרעיון הבסיסי היה, כפי שהציג אותו אחד המייסדים: "הקמת חברה אוטונומית שבה כל אדם יהיה אחראי לרווחת כלל הקהילה". זו אמורה הייתה להיות חברה מהפכנית וחופשית עם חוקים משלה שאיננה כפופה לשלטונות שסביב. במקומות ובזמנים אחרים סביר להניח שזה היה מסתיים בפיצוץ עם הרשויות אבל בדנמרק של ראשית שנות השבעים, כשברקע שלטון סוציאל-דמוקרטי ומחסור חמור בדיור, הרשות הייתה נתונה.

לאחר כמה ניסיונות לחסל את העסק, החליטה הממשלה הדנית למצוא חלופה להשקעת מאמצים בפינוי התושבים החדשים. למרות שהיא המשיכה בדרכים שונות לנסות ולהשליט חוק וסדר על כריסטיאניה, היא הכירה בה לבסוף כב"ניסוי חברתי". כך קיבלו תושביה הבלתי-חוקיים של המושבה החדשה אוטונומיה ורשות להשתמש בקרקע ובמבנים שהוקמו עליה. למעשה היה כאן ניסוי חסר תקדים. בלב הבירה הדנית הוקמה, בברכת השלטונות, מעין מדינה בתוך מדינה. תושבי כריסטיאניה הקימו תשתית ארגונית של ממשל עצמי, יצרו דגל, המנון, תחנות טלוויזיה ורדיו ואפילו הנפיקו מטבע משלהם. בתחילת הדרך נדמה היה כי הניסוי היה משתלם לכל הצדדים – התושבים קיבלו שטח ומבני מגורים כמעט בחינם ובתמורה הם פיתחו את המקום, שיפצו אותו, הקימו תשתיות ומתקני מחזור וגם קיימו מפעלים חברתיים תרבותיים, אומנותיים ופוליטיים. הם הוסיפו צבע ועניין לבירה הסקנדינבית שהייתה בתקופת מיתון ואפילו התחילו למשוך אליה תיירים.

"הגעתי לכריסטיאניה לראשונה כדי לבלות וללכת להופעות, לא כדי לחיות בה", מספרת גיטה כריסטנסן, תושבת כריסטיאניה מאז 1976, "לאחר שכבר הכרתי את המקום, כאשר לא היה לי היכן לגור, באתי לכאן, מצאתי מבנה ריק ושאלתי את השכנים אם אפשר להתנחל בו. מאז אני כאן. כבר 35 שנה". גיטה מתארת את הימים ההם כשיא תקופת ילדי הפרחים: "היו כאן פסטיבלים וקרקסים, אנשים רקדו, עישנו חשיש והייתה תחושה של בניית קהילה חדשה בחברותא". כיום גיטה היא חלק מקולקטיב של נשים שעוסקות בעבודות ברזל בסדנא מקומית. "חלק מהאווירה שהייתה כאן אז קיימת עד היום", היא אומרת.

תושבת נוספת של כריסטיאניה היא קירסטין לארסן שהגיעה לכאן ב-1979. היא אנתרופולוגית בהכשרתה, נשואה פעם שנייה והיא גידלה בכריסטיאניה שני ילדים. "התקופה הראשונה הייתה מרגשת", היא מספרת, "הרגשנו כאילו אנחנו לא חלק מהעולם המערבי, חיינו במעין מערב פרוע, ללא חשמל ומים, חווינו חיים חברתיים ייחודיים והרגשנו כמו חלוצים". לארסן מספרת על מעין כפר משפחתי הבנוי מקהילות שונות. "היו אצלנו כל מיני קבוצות, כאלו שלא קיבלו לתוכן זוגות למשל, או קהילה של הומוסקסואלים, כולם עם שירותים ומטבחים משותפים וכולם יחד מנסים לבנות חברה ללא מנהיגים והיררכיה". לארסן מספרת על גורמים חתרניים שונים, פליטי המהפכה המינית והפוליטית של שנות השישים שחברו יחד. זאת לא הייתה התארגנות פוליטית או מפלגתית, לא היו כאן תאים קומוניסטיים או אידיאולוגיות דוגמאטיות. "הרעיון היה רוחני יותר", היא אומרת, "ניסיון ליצור אלטרנטיבה לממסד השמה דגש על חופש אישי, ביטוי חופשי, אחריות חברתית ואינדיבידואליזם".

אבל רוב תשומת הלב שהופנתה לכריסטיאניה לא הייתה מכוונת למפעלים חברתיים כמו ארוחות שאורגנו לעניי קופנהגן או לפעילות תרבותית כמו ערבי המוסיקה האלטרנטיבית באולם המופעים המקומי. בעבור ההמונים שפקדו את רחובות המושבה המתחדשת העניין המרכזי היה אחר. היו אלה הסמים שנמכרו ונצרכו בה לאור היום, כאשר השלטונות הדניים מעלימים עיין. כך נקשר גורלה של כריסטיאניה כבר בתחילת דרכה בגראס ובחשיש שנמכרו ללא מפריע בדוכנים שהוצבו במה שהפך לימים לרח' הראשי של המושבה – פושר סטריט. למרות ששימוש חופשי בסמים קלים היה רק חלק אחד ממה שהמייסדים כיוונו אליו ולמרות שסמים קשים היו מאז ומתמיד אסורים בכריסטיאניה, הסמים היו אלה שהביאו אליה את התיירים, שנתנו לה שם בינ"ל, והעלו אותה לכותרות. ואולי היו אלו הסמים שגם הביאו לנפילתה.

בשם הג'וינט

פושר סטריט הוא מקום מרתיע למדי למבקרים המזדמנים למקום אשר אינם צרכני סמים. בימי החורף הקרים פזורות על הדרך השחוקה חבורות של אנשים המקובצות מסביב לחביות בוערות. חבריהן, בעיקר גברים צעירים, מחממים את ידיהם, חלקם מחזיקים ג'וינטים עבים, אחרים בקבוקי בירה. ריח הגראס נישא באוויר. דוכנים לממכר סמים פזורים לאורך הרחוב כשלידם כמה קיוסקים לממכר מזכרות, משקאות ומזון. לפאב במרכז הרחוב קוראים וודסטוק. חוקי איסור העישון במקומות ציבוריים לא תקפים כמובן בכריסטיאניה והמקום אפוף עשן. שלא כמו בעבר, המשטרה הדנית כבר לא מעלימה לגמרי עין מהסוחרים והלקוחות של פושר סטריט ומדי פעם יש פשיטות ומאסרים אבל אלו לא מרתיעים את באי המקום. הם ממשיכים בשלהם, מוכנים לפשיטה הבאה.

כחלק מהכוננות, מקדמים את הבאים למקום שלטי ענק האוסרים על הצילום. כמעט אף אחד לא מוכן להתראיין וכל נוכחות זרה גוררת עיניים חשדניות. יטה (17) מוכנה בכל זאת לומר כמה משפטים. היא מלצרית באחד מבתי הקפה הסמוכים לפושר סטריט. היא יושבת מאחורי הדלפק עם שתי חברות שמעבירות ג'וינט מיד ליד. "רוב האנשים שמגיעים לכאן הם בני 20 עד 30, הם באים לכאן כדי לעשן ולהתמסטל", היא אומרת, "יש כאן ווייב חיובי וקרמה טובה". היא לא מוטרדת מכך שממכר ועישון סמים אינם חוקיים בדנמרק. "עדיף שכולם יעשו את זה כאן תחת פיקוח הקהילה ולא במחתרת ברחובות קופנהגן".

ייתכן שבמקור הסמים הגיעו לכריסטיאניה כחלק מתרבות המחאה, הפעילות החברתית והיצירה האומנותית, אך במהלך השנים חדרו לכריסטיאניה גורמי פשע מאורגן וכנופיות אלימות ואלו השתלטו על שוק הסמים במקום. הם גרמו למספר תקריות אלימות ומקרי רצח והפכו את הקהילה ההיפית השלווה לשדה קרב בין קבוצות שונות של עבריינים מקצוענים וכנופיות אופנוענים חמושות כמו "מלאכי הגהנום" (Hells Angels). פעם מצאה המשטרה חלקי גופה מתחת לרצפת אחד המבנים, במקרה אחר ב-2005 כנופיית רעולי-פנים הגיעה לפושר סטריט וחבריה החלו לירות לכל עבר. אדם אחד נהרג ושלושה אחרים נפצעו. בתקרית נוספת ב-2009 מספר אנשים נפצעו כאשר רימון-יד נזרק אל עבר בית-הקפה נמולנד, מהמוסדות המוכרים יותר בכריסטיאניה.

"הסמים הם חלק אינטגראלי מכריסטיאניה", אומרת קירסטין לארסן, "עם זאת, בניגוד למה שרבים חושבים, הם לא ממנים אותנו. אנחנו מתנגדים לסמים קשים ולמכירת סמים לקטינים". לארסן טוענת שהקהילה המקומית לוקחת אחריות על שוק הסמים וחוסכת מתושבי קופנהגן הרבה מהגניבות, האלימות והזנות שמתלווה לעסקי הסמים במקומות אחרים.

אבל נושא הסמים איננו קונסנזוס בכריסטיאניה. כבר במבט ראשון ברור שלא כל הלקוחות בפושר סטריט הם מעל גיל 18 ולא כל הסוחרים הם מקומיים. גיטה קריסטנסן טוענת שלסוחרי הסמים יש אג'נדה משלהם ושקשריהם עם הפשע המאורגן מזיק לכריסטיאניה. "לא אכפת להם מכריסטיאניה", היא אומרת, "אכפת להם רק מהכסף שנכנס אליהם לכיס". לדבריה, היא לא התושבת היחידה שחושבת כך.

ואכן, ככל שמתרחקים מפושר סטריט, מתגלה מציאות קצת אחרת. תיירי הסמים והסוחרים המקומיים מפנים את מקומם לגלריה אנושית מגוונת יותר. אמהות עם עגלות תינוקות, אומנים מקומיים, בעלי מלאכה ותושבים בכל הגילאים המקיימים את שגרת חייהם. כ-900 אנשים חיים כאן היום, מתוכם 250 ילדים. מעבר לתת-תרבות הסמים יש כאן גם בריכה, מכולת, בית-קולנוע, מרפאה, בית-דואר, גן ילדים ומרכז לפעילות נוער. במקום מתקיימים גם סיורים מאורגנים מכיוון שכריסטיאניה הפכה לאחד מחמשת יעדי התיירות הפופולאריים בקופנהגן.

נוף אורבאני וטבע בלתי מבוית

לכריסטיאניה חזות מוזרה. היא מעין שילוב של בסיס צבאי, חצר קיבוץ ואתר פסטיבלים. מצד אחד המקום נראה קצת מוזנח, חלק מהרחובות אינם סלולים וניתן למצוא בשוליהם ערימות זבל, בקבוקים ריקים, שקי מלט, חומרי בניה שונים ואפילו כמה סירות עזובות (כריסטיאניה נמצאת על שפת תעלה). כלבים משוטטים ללא בעליהם, צמחייה צומחת פרא. חלק מהבתים מוזנחים ומטים לנפול, אחרים משופצים להפליא ונראים כמו יצירת אומנות. הכל ספוראדי למדי, אינדיבידואלי ולא מאורגן. יש במקום שרידי ביצורים מהמאה ה-17 ובניינים שנבנו במאה ה-19 ושימשו את הבסיס הצבאי ששכן במקום בעבר. מבנים אחרים הם חדשים יותר, חלקם צריפים רעועים או מעין חושות.

ולמרות זאת המקום איננו מכוער. יש בו שילוב די נדיר של נוף אורבאני וטבע בלתי מבוית. אין הפרדה בין שטחי מגורים, בתי-עסק ושטחים ירוקים. הכל מעורבב. שפת התעלה מספקת מעין חוף שממנו נשלחות שלוחות צמחיה אל תוך אזור המגורים, חלק מהן צומחות פרא, אחרות מעובדות ע"י התושבים. זהו יופי אקסצנטרי וצבעוני, מקושט באינסוף ציורי קיר פסיכדליים וכתובות גרפיטי, סיסמאות פוליטיות ודגלים. יש גם דברים הבולטים בחסרונם. אין מכוניות, אין מק'דונלדס, אין שלטי פרסומת ואין אף סניף של המותגים המעטרים כל בירה אירופית מרכזית. במקומם יש בתי-קפה עצמאיים, פאבים ומסעדות, חלקם הגדול בעלי אופי מיוחד, כמו אלו המספקים מזון אורגאני או צמחוני בלבד. מאפיין נוסף הוא הפעילות האומנותית הרבה. כמעט בכל בניין במרכז כריסטיאניה ניתן למצוא גלריה, מוזיאון או בית-מלאכה מקורי. במות מוסיקליות רבות המארחות מוסיקאים מכל הסוגים ומכל הרמות פועלות בכריסטיאניה מדי ערב ומושכות מבקרים רבים מהסביבה. הדגש הוא, כמובן, על תרבות אלטרנטיבית. המוסיקה, המזון, הרפואה, הכל אלטרנטיבי.

מבחינות מסוימות, חזותה של כריסטיאניה משקפת היטב את האופן שבו היא מתנהלת. אין כאן מבנה היררכי רגיל של שלטון מקומי. אין ראש עיר, אין שירותי אכיפה, אין ארנונה. במקום כל אלו יש מבנה מורכב למדי של ועדי-בתים (בבתים שחיים בהם מספר גדול של אנשים), ועדות אזוריות (כריסטיאניה מחולקת ל-14 תתי-אזורים) וועדות לנושאים שונים (וועדת קשר עם גורמי חוץ, פורום גזברים, וועדת בנייה, וועדת עסקים המתנהלים במקום וכו'). המבנה מבוסס על לקיחת אחריות אישית על שימור האתר ועל שילוב כל התושבים בקבלת ההחלטות, עם דגש על אלו שבעולם החיצון בד"כ לא זוכים להיות חלק – אנשים עם מוגבלויות שונות, חסרי-בית, מהגרים, אלכוהוליסטים וכו'. למרות התדמית הביטניקית, יש לכריסטיאניה גם צד עסקי. אין כאן בעלות פרטית על בתים ואין שכירות במובן המקובל, אך התושבים משלמים לעיריית קופנהגן במשותף על המים והחשמל שהם צורכים והמנהל העצמי האוטונומי אחראי בפני השלטונות להחזיק את הנכס ברמה סבירה. כל זה עולה כסף לקופה המשותפת.

קירסטין לארסן מסבירה: "חלק מתושבי כריסטיאניה עובדים מחוץ למקום, אחרים מפעילים כאן בתי-עסק, כמו בתי-הקפה והגלריות, או משמשים בתפקידים שונים החיוניים למקום, כמו עובדי גן-הילדים או עובדי מנהלה שונים. כל אלו מעבירים כסף לקופה המשותפת המממנת את הקיום המשותף". ע"פ לארסן מדובר בסכום הנמוך משמעותית משכ"ד שמשלמים במקומות אחרים בקופנהגן, כ-1900 קרונות דניות (כ-1300 ₪) לאדם בוגר לחודש. את הקופה משלימות הכנסות מהעסקים הפעילים במקום. בסה"כ מדובר על תקציב של כעשרים מיליון קרונות דניות (כ-13.5 מיליון ₪). חצי ממנו עובר ישירות לעיריית קופנהגן בעבור תשלומי מים וחשמל. החצי השני משמש לשיפוצים, אחזקה, סובסידיות ומימון מוסדות חינוך. קבלת ההחלטות לגבי השימוש בכסף היא בשיטת הדמוקרטיה הישירה, מתקיימים דיונים ארוכים בפורומים שונים עד שמתקבלת הסכמה. למרות שהצד הזה של החיים בכריסטיאניה לא זוכה לרייטינג גבוה כמו נושא הסמים, זהו הניסוי החברתי האמיתי של כריסטיאניה ועליו מבקשים התושבים הוותיקים להגן. "אנחנו מקיימים פעילות משימתית, קהילתית ותרבותית ואנחנו לא עולים לקופת המדינה כלום", אומרת לארסן, "תמורת השימוש בקרקע והמבנים אנחנו משמרים את המקום ויוצרים חברה אלטרנטיבית בלב קופנהגן". אבל לא את כולם זה כל כך מרשים.

המאבק

מותה של כריסטיאניה הוכרז כבר פעמים רבות בעבר. למרות ההכרה בה כניסוי חברתי בראשית שנות השבעים, ניסו פוליטיקאים רבים לחסל אותה לאורך הדרך. אחרי עימותים שונים חוקק הפרלמנט הדני ב-1989 חוק שהיווה ניסיון לעשות פשרה בין השלטונות לתושבי המקום. החוק חילק את כריסטיאניה לשני חלקים, חלק אחד שחייב להיות פנוי ממגורים וחלק אחר שבו יכול הניסוי החברתי להימשך. באותה הזדמנות הוקמו אזורים ירוקים וגני-משחקים ומכירת הסמים צומצמה לאזור מוגבל. למרות החוק, נמשכו חילוקי דעות בין התושבים למדינה בעיקר סביב סוגיות של הריסת בתים, שימור מבנים והמלחמה בסמים.

 ב-2001 עלתה ממשלת מרכז-ימין לשלטון בדנמרק וראש-הממשלה, אנדרס פוג רסמוסן (כיום מזכ"ל נאט"ו), התחייב לשים קץ לפעילות הבלתי חוקית בכריסטיאניה. ב 2004 העביר הפרלמנט הדני חוק שלמעשה סיים את תוקף החוק מ-1989 והעביר את הסמכויות על כריסטיאניה מידי משרד הביטחון לידי ראשות הארמונות והקרקעות שבמשרד האוצר לטובת יצירת תכנית "פיתוח ונורמליזציה". במקביל נכנסה המשטרה לפעילות מואצת לחיסול שוק הסמים. הדוכנים של רחוב פושר סטריט נהרסו ע"י הסוחרים עצמם יום לפני מבצע משטרתי גדול וסדרה ארוכה של מעצרים ונוכחות משטרתית מוגברת העתיקו את מיקום הסחר מכריסטיאניה לחלקים אחרים של קופנהגן באופן זמני.

בשלב זה החל משא-ומתן ארוך בין תושבי כריסטיאניה לנציגי משרד האוצר במטרה ליצור תכנית חדשה לשכונה שתיישם את החלטת הפרלמנט. הממשלה רצתה להחזיר לעצמה את כל הזכויות על הקרקע, המבנים, והשטחים הפתוחים ולהכניס, גם אם באופן חלקי, את כוחות השוק לתמונה בדמות מכירת קרקעות וזכויות בניה, הריסת מבנים שנבנו ע"י התושבים ושיפוץ מבנים אחרים כך שתושביהם יאלצו להתפנות לפחות באופן זמני. היא גם התכוונה להקים שטחי פארק ציבוריים, לשמר מבני ציבור ולחסל את כל הפעילות הלא חוקית שהתקיימה בכריסטיאניה. למרות שהממשלה טוענת שהיא ממשיכה לראות את האזור כריאה ירוקה ושהיא מתכוונת לאפשר לתושבי כריסטיאניה לשמר את אורח חייהם באמצעות שימור רמת שכירות נמוכה והקמת אגודת דיירים שלא למטרת רווח, התושבים נותרו סקפטיים. בניסיון לבטל את החוק שלקח מהם את האוטונומיה, הם פנו לבית-המשפט העליון וקיוו כי זה יראה בו הפרת הסכם. בית-המשפט לא נענה לפנייתם ולפני שלושה שבועות (18.2) הם הפסידו גם בערעור.

אז מה עכשיו? "כרגע הממשלה גרמה לנו לעצור את הבנייה בכריסטיאניה והיא לא מאפשרת לאנשים חדשים להעתיק לכאן את מגוריהם", אומרת קירסטין לארסן. "הממשלה מתנגדת אלינו אידיאולוגית והיא הייתה שמחה להיפטר מאיתנו אבל הדברים תלויים עכשיו בהתפתחויות פוליטיות. אני מניחה שהמשא-ומתן יימשך למרות החלטת בית-המשפט ושהממשלה תימנע מפעולות חד-צדדיות בגלל הבחירות המתקיימות השנה. אין להם אינטרס שיהיו כאן מהומות והפגנות אלימות".

גם גיטה כריסטנסן מאמינה בהמשך קיומה של כריסטיאניה. "הם נלחמים בנו כי הם רוצים שכולם יהיו אותו דבר", היא אומרת, "אם הם היו יכולים הם היו מרוקנים את כריסטיאניה מתושביה ובונים אותה מחדש אבל אחרי ארבעים שנה אי אפשר לעשות את זה".

"הממשלה לעולם לא תצליח לסגור את המקום הזה", מוסיפה יטה, המלצרית הצעירה מבית-הקפה בפאתי פושר סטריט, "אם הם רק ינסו תפרוץ מהומת אלוהים וקופנהגן תהיה בלהבות".

דבריה של יטה אינם משוללי יסוד. ב-2007 נהרס ע"י השלטונות מבנה נטוש בכריסטיאניה. הפועלים, שהגיעו מלווים בכוחות משטרה, נתקלו במחסומים ובריקאדות שהוקמו ע"י התושבים שחששו מצווי הריסה נוספים. אבנים, בקבוקי תבערה ודליי שתן וצואה נזרקו לעבר כוחות המשטרה, משאיות נוטרלו וזיקוקים נורו. המשטרה הגיבה בגז מדמיע ומעצרים אך נסוגה לבסוף. יום מהומות נוסף התרחש כשנה לאחר מכן כאשר מספר תושבים פונו ע"י השלטונות מקומה שנייה של אחד מבתי המגורים. "הייתה כאן מלחמה של ממש", מספרת קירסטין לארסן, "יום של קרבות רחוב, שריפות, גז מדמיע ואבנים".

 אך אבנים ובקבוקי מולוטוב הם לא הנשק היחיד של תושבי כריסטיאניה. בנוסף לפניה לבית-המשפט, ממשיכים התושבים לפנות לדעת הקהל ולהפעיל לחץ פוליטי דרך התקשורת. המדינה רשאית אמנם לבטל את האוטונומיה של כריסטיאניה באופן מיידי, אך סביר להניח שהכל יקרה בהדרגה ולפחות מתוך מראית עין של דיאלוג עם התושבים. "בארבעים השנים האחרונות 14 ממשלות ו 17 שרי ביטחון קיבלו את כריסטיאניה", אמר עורך-הדין של התושבים לקופנהגן פוסט לאחר פסיקת בית-המשפט, "לכן יש לממשלה אחריות מוסרית לכבד את כריסטיאניה ותושביה". התבטאות זו באה על רקע התבטאויות של גורמים בממשלה בדבר החלת תשלומי שכירות הנהוגים בשוק על תושבי כריסטיאניה ועל פתיחת האזור לתושבים חדשים. בעיריית קופנהגן שומרים עם זאת על דיפלומטיות. "אנחנו מקווים שהמו"מ בין המדינה לתושבי כריסטיאניה יהיה פורה", אומרת ריקה האוקיאר, דוברת מטעם העירייה, "כך ישתמרו האיכויות של כריסטיאניה ותמנע המשך הפעילות העבריינית במקום".

היום, מתקרבת כריסטיאניה, אחת השרידות האחרונות של תרבות-הנגד והמחאה החברתית של שנות השישים והשבעים, ליום-הולדתה הארבעים, אך דנים רבים חושבים שאין לה תקומה. יש אמנם הרואים בה אוטופיה אנרכיסטית הנאבקת על קיומה, אבל למתבונן מהצד היא נראית לעיתים כניסוי חברתי שהתקלקל, בית להיפים מזדקנים ופעילים חברתיים עם כוונות טובות שהצמיח לצד תרבות המרד והאוונגרד, גידול פרא של פעילות עבריינית ומאורות סמים. וכך, עם פסיקתו הסופית של בית-המשפט העליון הדני, תצטרף כנראה כריסטיאניה, באיחור מה, לילדי הפרחים שנעלמו מרחובות סן-פרנסיסקו ולסטודנטים הזועמים שעזבו את רחובות פריז וברלין. אלו המחפשים ניסוי חברתי אוטופי שהצליח בכל זאת לעמוד במבחן הזמן יצטרכו לחפש אותו במקום אחר. אולי דווקא קרוב יותר לבית, ביצירה ישראלית ייחודית בת מאה שנה – הקיבוץ.

 

אומנות חוצות בכריסטיאניה. צילם: דיויד סטברו.

אומנות חוצות בכריסטיאניה. צילם: דיויד סטברו.

חוקי המקום. צילם: דיויד סטברו.

כריסטיאניה - אזור ללא כלי תחבורה. צילם: דיויד סטברו.

חונים בחוץ. צילם: דיויד סטברו.

מודעות פוליטית, אופניים ועגלות. צילם: דיויד סטברו.

מבנה מגורים בכריסטיאניה. צילם: דיויד סטברו.

הכניסה לכריסטיאניה. צילם: דיויד סטברו.

יציאה מכריסטיאניה: ברוכים הבאים לאיחוד האירופי. צילם: דיויד סטברו.

חינוך עממי למבוגרים

 "הנוער", כתב מרטין בובר, "הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות". לחינוך, ע"פ גישה זו, יש תפקיד קריטי של הקניית ערכים ויצירת מודעות וכישורים חברתיים לבני-הנוער שבידם נתון העתיד. אבל מה עם המבוגרים? האם חינוך למבוגרים חייב להיות תכליתי, היררכי ונטול יומרות לתיקון עולם? בבתי-החינוך העממיים למבוגרים הסקנדינביים חושבים שלא. זהו הסיפור שלהם. 
 
הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

יום אחד בשנת 1836 פרסם איש הרוח הדני, ניקולאי פרדריק סברין גרונטביג, מנשר בן 83 עמודים. היו אלו ימים סוערים מבחינה פוליטית, צבאית ולאומית בדנמרק אבל המסמך היה דווקא בנושא חינוך. חינוך למבוגרים. במסמך העלה גרונטביג רעיון מהפכני. הוא טען שאפשר באמצעות חינוך מסוג חדש לגשר על הפערים החברתיים שהחלישו וניוונו את האומה. בימים כאלו, הוא כתב, ניתן לגבש את החברה בדנמרק, לחדש את זהותה ולחזק את רוחה באמצעות לימוד משותף במין מוסדות השכלה עממיים. בחזונו של גרונטביג הופיעו מוסדות קהילתיים, נטולי היררכיה אשר שמו דגש על דיאלוג בין מורים לתלמידים במקום על ציונים, עונשים ומבחנים. התלמידים יוכלו להתגורר במוסדות אלו, לא רק ללמוד בהם. שמחת החיים והחופש יחליפו את השינון והפיקוח, וחינוך לחיים יחליף את הניכור האקדמי.

גרונטביג הוא אגדה בדנמרק. כמנהיג דתי, פוליטיקאי, חוקר ומשורר הוא היה ממעצבי הלאומיות והתרבות הדנית המודרנית. "יומו היה הגדול בכל ימי הצפון" נאמר עליו. אחת מהסיבות לכך היא שרעיונותיו לא נשארו בגדר תיאוריה, הם יצאו מן הכוח אל הפועל. ואכן, בשביעי בנובמבר 1844 פתח את שעריו בית-החינוך העממי למבוגרים הראשון. 18 איכרים שהתכנסו בחווה חקלאית ברודינג (Rødding) היו התלמידים הראשונים. כמה שנים אחר כך, היה השליש האחרון של המאה התשע-עשרה לתור הזהב של בתי-החינוך העממיים. כמו בחזונו של גרונטביג, לא היו בהם ציונים ומבחנים, ההשתתפות הייתה וולונטרית והתלמידים חיו בהם לתקופות משתנות תוך שהם יוצרים חיי קהילה שהיו קשורים גם לקהילה המארחת של בית-החינוך.

אך בתי-החינוך לא תרמו רק לתלמידיהם, הייתה להם חשיבות לאומית. דרך לימודי שירה, היסטוריה ופילוסופיה הם חיברו בין חלקי האוכלוסייה השונים והעניקו לתלמידים את היכולת להיות אנשים חופשיים ושותפים מלאים בחברה שהפכה לימים לדמוקרטית ופתוחה יותר. הם גם היו אחד הכוחות המניעים מאחורי הקמת מדינת הרווחה הדנית המודרנית. בשנות השישים של המאה התשע-עשרה התחיל הרעיון להתפשט ועשרות בתי-חינוך עממיים הוקמו בכל רחבי סקנדינביה. המעניין הוא שהם נמצאים שם עד היום ומספרם רק הולך וגדל. כיום ישנם 79 מהם בדנמרק, 77 בנורבגיה, 90 בפינלנד ו 150 בשוודיה.

אילבה וורלינדר, לדוגמא, למדה בבית-החינוך וויאבק (Viebäck) שבמחוז סמולנד (Småland) שבשוודיה. היא שהתה שם כשנה ולמדה אומנות. "הגעתי לבית-החינוך העממי בגיל עשרים", היא מספרת, "בחרתי בו מכמה סיבות – ראשית, לימדו שם את המקצועות שרציתי להמשיך ללמוד בעתיד – אומנות וצילום. שנית, אמא שלי למדה בבית-חינוך עממי והתחנכתי לאור הערכים שעמדו בבסיסו ובעיקר חיפשתי את המפגש והשיח החברתי. רציתי לעזוב את הבית אבל בכל זאת לחיות בסביבה בטוחה, בקהילה'".

היום, עשר שנים אחרי, עובדת אילבה ברשות הלאומית לחינוך מבוגרים בשוודיה. זהו ארגון-גג המפקח על עמידת בתי-החינוך העממיים השונים, שפועלים באופן עצמאי, בקריטריונים ובמטרות שהחוק השוודי מציב. זהו גם הארגון האחראי על חלוקת התקציב הממשלתי לבתי-החינוך השונים. אילבה מספרת על כמעט 30,000 תלמידים שלומדים היום בקורסים הארוכים של בתי-החינוך, כמחציתם אף מתגוררים בהם. אליהם נוספים כ-60,000 תלמידים המשתתפים בקורסים הקצרים ומאות אלפים המשתתפים מדי שנה בתוכניות תרבותיות שונות (בשוודיה יש כתשעה מיליון תושבים).

בתי-החינוך העממיים הגיעו לשוודיה ב-1868. כיום הם מפוזרים בכל רחבי המדינה. כשני שליש מהם מופעלים ע"י תנועות רעיוניות ופוליטיות שונות (כנסיות, מפלגות, ארגוני סיוע, תנועות חברתיות וכו') וכשליש שייכים לרשויות מוניציפאליות. כולן נתמכות ומפוקחות ע"י המדינה שגם מקציבה להם ולאגודות לימוד בלתי-פורמאליות נוספות תקציב שנתי העומד על יותר משלוש ורבע מיליארד קרונות שוודיות (יותר ממיליארד ושבע מאות מיליון ₪). לתקציב זה נוספת תמיכה של הרשויות המקומיות. בבסיס כל בתי-החינוך עומד הרעיון של חינוך אזרחי כללי וההשקפה שדמוקרטיה עובדת טוב יותר כאשר האזרחים הם אקטיביים, משכילים ומעורבים. לשיטתם, דווקא הקניית ערכים שונים ודיאלוג בין תנועות שונות ופלחים שונים באוכלוסייה מחזקים את החברה ואת השיח הדמוקרטי שלה.

שני סוגי קורסים מתקיימים בבתי-החינוך. הסוג הראשון הוא קורס כללי במקצועות מתמטיקה, אנגלית, שוודית, אזרחות, מבוא למדעי הטבע והיסטוריה. זהו קורס המקביל לנלמד בבתי-ספר תיכוניים ולומדים בו בעיקר תלמידים שלא השלימו תיכון או כאלה המעוניינים לשפר את הישגיהם. זהו קורס תלת-שנתי שניתן גם ללמוד חלק ממנו. כמעט מחצית מתלמידי הקורסים הארוכים בבתי-החינוך לומדים בקורסים הכלליים. למרות שהתכנים מבוססים על אלו של מערכת החינוך הפורמאלית על מנת לזכות בהכרה של האוניברסיטאות, למנהלי ולמורי בתי-החינוך יש את הזכות להתאים אותם לאופי של בית-החינוך ולערכים העומדים בבסיסו. "הקורס הכללי הוא תנאי לקיום הרוח האמיתית של בתי החינוך", אומרת אילבה, "חיזוק הדמוקרטיה בחברה השוודית, שיפור אמיתי בחיי המשתתפים, פתיחת אפשרויות חדשות להשתלבות חברתית וצמצום פערים חברתיים".

שאר הקורסים שמקיימים בתי-החינוך הם מגוונים מאוד והם משרתים מטרה נוספת – קידום התרבות והרחבת אופקים. אורכם הוא בד"כ שנת לימודים אחת אם כי קיימים גם קורסים קצרים הרבה יותר. המקצועות הם רבים, ניתן למצוא מקצועות טכנולוגיים ומדעיים, מקצועות אומנותיים ופוליטיים, שפות ותרבויות, ספורט, עיתונאות, הוראה, סיעוד ועוד. כך הופכים בתי-החינוך לבית, לא רק למבוגרים שנשרו בעבר מלימודי התיכון, אלא גם לכאלו שרוצים לקחת פסק זמן מחיי העבודה וללמוד איך לכתוב רומן או לעשות יוגה, ללמוד סינית או לדון בסוגיות פוליטיות, לנגן קלרינט או ללמוד כימיה.

לעיתים נוספות מטרות ממוקדות וקורסים חדשים נולדים. לאחרונה נוספו למשל קורסים לקידום שיווין בין המינים, קורס להחזרת מובטלים שלא השלימו תיכון אל מעגל ההשכלה הגבוהה וקורסים להקניית כישורי מחשב לאוכלוסיה המתקשה בתחום. חשוב לציין שהתלמידים אינם משלמים שכר לימוד. הם נדרשים לשלם רק על המחייה בבתי-החינוך והוצאות נלוות אך הם זכאים למענק והלוואת לימודים בתנאים מצוינים מהממשלה.

אילבה וורלינדר מספרת על סטודנטים שהיא פגשה במסגרת תפקידה ברשות הלאומית לחינוך מבוגרים. לינדה בת ה-35, לדוגמא, למדה רק שנתיים בתיכון והייתה צריכה להשלים בגרות כדי להמשיך ללמוד ולהיות אחות. "האווירה בבית-החינוך חופשית יותר מבתי-ספר אחרים", מספרת לינדה, "אבל התלמידים לוקחים יותר אחריות". תלמידה נוספת, קרולין בת ה-38, משלימה את לימודי התיכון אחרי 11 שנה שהיא הייתה עקרת בית. "אסור לפחד להתחיל ללמוד כמבוגרים", היא אומרת, "יש כאן אפשרות להעיז לנסות, האווירה נהדרת ובית-החינוך הוא בדיוק מה שכל אחד ואחת עושים ממנו. הכל באחריותנו".

ויש עוד – אוסקר, בן ה-29, הגיע לבית-החינוך עם פציעה מוחית אחרי תאונת דרכים קשה. בבית-החינוך הוא מצא תכנית שעזרה לו להשתקם וגם מסגרת חברתית תומכת. אלין בת ה-19 לומדת עיתונאות ותקשורת בכיתה של 21 תלמידים בגילאי 18 עד 40. היא מתארת את בית-החינוך כבית אמיתי וכמשפחה שנייה. יוספין בת ה-23, לומדת אסתטיקה ומספרת: "לא הגעתי לכאן במטרה להפוך למשהו ספציפי. זוהי שנה שבא אני בוחנת מה אני רוצה לעשות". היא מתארת את בית-החינוך כמקום שמעניק לה ביטחון עצמי, תמיכה וחברה טובה.

כמו בחזונו של גרונטביג, גם בתי-החינוך בשוודיה אינם תומכים במערכת של ציונים ותעודות. בקורסי ההעשרה אין ציונים כלל ובקורס הכללי ניתן אמנם ציון כדי שהוא יהיה מוכר במערכת ההשכלה הגבוה אך הציון הוא אחד מארבע דרגות (לא מספר או אחוז) והוא ניתן לקורס בכללותו, לא לכל מקצוע בנפרד. המורים מתכנסים לישיבה על מנת לדון בכל תלמיד ומחליטים על ציון המשקף את הישגיו של התלמיד בכל התחומים הלוקח בחשבון את מאמציו, את תרומתו החברתית ואת ההתקדמות היחסית שלו כמכלול. למורים יש עצמאות בבחירת חומרי הלימוד, הדגשים החינוכיים ואופני הלמידה. שיטות ההוראה נוטות להיות דיאלוגיות ולשלב למידה והתנסות.

ויש מימד חשוב נוסף – החברותא. בתי-החינוך העממיים אינם רק אמצעי להשגת ידיעות, השכלה או מקצוע. הם יוצרים תחושה של בית ומספקים, מעבר לצרכים האינטלקטואליים האישיים, גם צרכים חברתיים באמצעות קבוצות לימוד שהן גם יחידות חברתיות. "בבית-החינוך שלמדתי בו", מספרת אילבה וורלינדר, "היינו אחראים על כל מה שקשור לאחזקת הבית המשותף וגם לפעילות התרבותית. ארגנו תערוכות, יזמנו הרצאות, הקמנו להקות, אכלנו יחד שלוש ארוחות ביום ופגשנו חברים חדשים. עם חלקם אני בקשר עד היום. למקצועות הלימוד שלנו נוספו שיחות שבועיות בנושאים ערכיים והשקפת עולם וגם מפגשים יומיים של כל תלמידי בית-החינוך סביב הרצאה רעיונית, דיון פוליטי, הקראת שירה וכו'".

מפגש עם המעורבים בחינוך העממי למבוגרים בשוודיה מבהיר כי מדובר בשילוב של אידיאל ושל כלי חברתי-פוליטי רב עוצמה. הוא משלב הקניית ערכים, תרבות והשכלה עם משימות לאומיות כמו קליטת הגירה, מלחמה באבטלה והקניית כישורים להשתתפות חברתית פעילה. וזהו כוחו  – שילוב של רוח וחומר, של פרגמאטיות ושאיפה לתיקון עולם.

אנחנו רגילים לדבר על חינוך בהקשר של ילדים. הכל צריך להתחיל מוקדם, הכל קשור בילדות. פוליטיקאים מדקלמים סיסמאות על חשיבות החינוך ורצים להמציא רפורמות חדשות לחינוך היסודי והתיכוני. המכללות והאוניברסיטאות מוכפפות כבר ממילא לקודים של עולם המבוגרים, הן תכליתיות והיררכיות, תחרותיות ומקובעות. הכל מדיד והכל מתוגמל או מוענש. הדיאלוג, המשחק, חופש היצירה והמחשבה החופשית נדחקים למחוזות אחרים. הם הרי לא עניין למבוגרים.

"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות", כתב אמנם בובר, אבל למשפט האופטימי הזה יש גם סיפא – "וזו (האנושות) מאבדת וחוזרת ומאבדת אותו". וזה לא מפתיע שהלחץ הערכי, הפיזי והנורמטיבי של עולם המבוגרים מצליח לעקר את הכוח המהפכני של הנעורים. בתי-החינוך העממים בסקנדינביה מאתגרים את המציאות הזו. החברה יכולה רק להרוויח, כך הם מוכיחים, ממבוגרים שמרחיבים את אופקיהם, בונים מערכות יחסים ומפתחים כישורים שלא לצורך תכליתי. וזה מצליח. שוודיה, צריך להזכיר, היא לא איזו מדינת עולם שלישי. מדובר באחת המדינות המודרניות והמתקדמות בעולם מבחינה כלכלית, טכנולוגית וחברתית. בניגוד לדעה הקדומה המחברת אוטומטית את השוק החופשי ואת החינוך הפורמאלי ההישגי עם הצלחה ומודרניות, המדינות הנורדיות מוכיחות שדווקא שילוב של ערכים הומאניסטיים, מערכת רווחה ממשלתית ענקית ויחס פחות פורמאלי ותכליתי לתחומים כמו עבודה, חינוך ובריאות מביא לקדמה אמיתית.

ואולי דברים אלו חשובים במיוחד לחברה הנמצאת במשבר. ייתכן שהמפתח לפתרון בעיות חברתיות ופוליטיות רבות נמצא דווקא בחינוך המבוגרים, ביכולת ליצור אמירה ומעשה משמעותיים ועמוקים שיוסיפו לחיים מימד נוסף למלחמת הקיום היומיומית. ב 1856 השתתף גרונטביג, הוגה רעיון בתי-החינוך העממיים, בפתיחה חגיגית של בית-חינוך מצפון לקופנהגן (Marielyst) שנקרא על שמו. בטקס הוא אמר את הדברים הבאים: "ראיתי את החיים, את חיי האנוש האמיתיים כפי שהם מתרחשים בעולם הזה, והבנתי מיד שעל מנת לזכות בנאורות, לחיות חיים שימושיים ומאושרים, בני אדם אינם זקוקים לספרים. הם זקוקים ללב מבין ותומך, להגיון בריא, לאוזן קשבת, לדיבור מתחשב ולכוח החיות של שיחה עם אנשים נאורים באמת. אנשים שיוכלו לעורר את סקרנותם ולהראות להם כיצד נראים החיים כאשר מוטל עליהם האור". וגרונטביג צדק. איזה תפקיד חשוב יותר יכול להיות לחינוך מאשר סילוק החושך והטלת אור?

בית החינוך Skeppsholmen, סטוקהולם. צילום: דיויד סטברו

בית החינוך Skeppsholmen, סטוקהולם. צילום: דיויד סטברו

בית החינוך Skeppsholmen, סטוקהולם. צילום: דיויד סטברו

בית החינוך Skeppsholmen, סטוקהולם. צילום: דיויד סטברו