"הפיאסטה היא מהפכה", כתב זוכה פרס הנובל המקסיקני, אוקטביו פז, על ההילולה המקסיקנית העממית. "בבלבול שהיא יוצרת מופר הסדר החברתי, ואיתו טובעים החוקים שמחזיקים אותו". כמו בתיאורו של פז, רחובותיה של מקסיקו-סיטי וההיסטוריה שלה, משלבים סדר ומהפכה, בדידות וחגיגה. היא מלהיבה ומלאת חיים, צבעונית ועמוסת טעמים וריחות מפתים. מצד שני, היא כרך ענקי, מלחיץ, מזוהם ופקוק. עיר מוקפת הרים שהיא ביתם של כמעט תשעה מיליון בני אדם. מסע בעקבות העיר ומהפכותיה.
הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il *
בהתרשמות ראשונה המקסיקנים הם מסבירי פנים ורגועים, מופנמים ומנומסים. לעיתים אפילו נראה כאילו הם סגורים לגמרי בתוך עצמם. "פניו של המקסיקני הם מסיכה", כתב פז ב"מבוך הבדידות" ותיאר את המקסיקני בעומק ובלי להזדקק לסטריאוטיפים, כאדם פגיע, חשדן ובודד. את הבדידות הקודרת מפיגות הפיאסטות התכופות שמגיחות מתוך השקט על שלל צבעיהן וקולותיהן העליזים. קישוטי הנייר הצבעוניים, צלילי הגיטרות, התחפושות והשכרות מפוצצים את הסדר החברתי לאלפי רסיסים אבל זו מהפכה מדומה והכל חוזר לסדרו מיד כשהחגיגה נגמרת.
פיאסטה ומהפכה מילאו תמיד מקום מרכזי בהיסטוריה של מקסיקו. במשך אלפי שנים היא הייתה מקום מושבן של תרבויות מפותחות אך הכיבוש הספרדי במאה ה-16 הפך את ארצם של האצטקים והמאיים לקולוניה שבירתה הוקמה על חורבות הבירה האצטקית הקדומה, טנוצ'טיטלאן. "ספרד החדשה" נוצלה כלכלית, הוצפה במהגרים מאירופה אך זכתה בסופו של דבר בעצמאות אחרי מלחמה ארוכה. זו הייתה מהפכת העצמאות המקסיקנית שהחלה ב-1810, כאשר הכריז הכומר מיגל הידלגו על עצמאות. זו לא הייתה רק מהפכה של עצמאות. הייתה כאן גם מלחמה מעמדית. הידלגו וממשיכו, חוזה מריה מורלוס, הביאו לביטול העבדות ופירקו את האחוזות הגדולות. הצבא, הכנסייה ובעלי הקרקעות תמכו בספרדים וניסו להיאחז בכוח במעמדם. הם הצליחו להדוף לזמן מה את המתקפה אך כוחות ליברלים גברו בסופו של דבר, יצרו חוקה וייסדו את האימפריה המקסיקנית העצמאית.
למרבה המזל, מקסיקו העתיקה לא נעלמה לגמרי. את שרידי הבירה שלה, שהייתה בזמנו אחת הערים הגדולות בעולם, אפשר עדיין לבקר ממש במרכז העיר. טנוצ'טיטלאן מוקמה על אי במרכז אגם טקסקוקו והייתה בית ל כ-200,000 תושבים. שרידי המקדש המרכזי שלה, הטמפלו מאיור, נחשפו בשנות השבעים והם מפארים את הקצה הצפון-מזרחי של הכיכר המרכזית של מקסיקו-סיטי המודרנית. במקום יש גם מוזיאון המציג את עושרה של התרבות האצטקית.
מהאגמים העתיקים, שמילאו את האגן המקסיקני ושיובשו ברובם, נותרו תעלות סוצ'ימילקו, שהן אתר מצוין להעביר בו אחר צהריים רגוע הרחק מההמולה האורבאנית. גונדולות צבעוניות, משייטות לאורך התעלות, עמוסות במשפחות של תיירים ומקומיים הנהנים מאוכל מקסיקני הנמכר מסירות חולפות וממוסיקה המנוגנת ע"י נגנים משייטים. האזור עצמו נראה ממש כפי שנראה האזור החקלאי של הבירה האצטקית כשהגיעו אליו חייליו של קורטז לפני כמעט 500 שנה.
אתר חובה נוסף נמצא כ 50 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר. הדרך חולפת על פני הרים וואדיות, שדות תירס וקקטוס, בתים צבעוניים ודרכי עפר המעוטרים בשיחים פורחים ועצי הדר. הרבה הליכה ולא מעט טיפוס מצפים למבקרים בשרידיה של העיר טאוטיהואקן אך המאמץ משתלם. העיר עצמה, ששימשה תרבויות רבות, נוסדה לפני יותר מאלפיים שנה והייתה אחד מהמרכזים העירוניים המפותחים בעולם העתיק. בין האטרקציות: הרחוב הראשי, שדרת המתים, פירמידת הירח המרשימה והקשה לטיפוס ופירמידת השמש, הפירמידה השלישית בגודלה בעולם המתנשאת לגובה 65 מ'. מעבר לפירמידות האימתניות, האתר מציע גם חורבות של מקדשים, בתי מגורים ואתרי פולחן. גם כאן ניתנים הסברים והמחשות במוזיאון מקומי.
שרידיה של מקסיקו העתיקה מספרים את סיפורן של ציביליזציות עתיקות שפינו מקום לעולם חדש של רובים, חיידקים ופלדה. העולם הזה נקלע אחרי העצמאות המקסיקנית לתקופה של שינויי משטרים ומאבקים פוליטיים. לאלו נוספו גם מלחמה עם ארה"ב, כיבוש צרפתי ומחלוקות פנימיות בין שמרנים לליברלים. סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים היו שנות שלטונו של פורפיריו דיאז. הן שילבו שגשוג כלכלי עם שחיתות שלטונית, דיכוי פוליטי ופערים חברתיים. כל אלו הולידו עוד מהפכה. מהפכה מספר שתיים.
שמחה וייאוש, יתמות ואושר
המהפכה המקסיקנית השנייה, לא הבולשוביקית או הסינית, הייתה המהפכה הגדולה הראשונה של המאה העשרים. היא החלה ב-1910 במטרה להפוך את מקסיקו למדינה מודרנית, עצמאית כלכלית ודמוקרטית. לא הייתה לה תכנית מדויקת והיה בה קצת מהכל, מאבק חי של רעיונות, גישות ואינטרסים. מנהיגיה היו דמויות עממיות מכל שכבות הציבור החל בבן האיכרים העני, פנצ'ו וילה, דרך אמיליו זפטה בעל המורשת האינדיאנית ועד לנשיא הנבחר פרנצ'סקו מאדרו. המקסיקנים פנו למורשת שלהם ולצרכיהם כדי להמציא את עצמם מחדש. "המהפכה, כמו הפיאסטה, הייתה פזרנית וקיצונית, פיצוץ של שמחה וייאוש, צעקה של יתמות ואושר, של התאבדות וחיים. הכל יחד", כתב אוקטביו פז, "המהפכה היא רכילות וירי, חגיגה ואהבה. אין לה הרבה רעיונות, יש לה מציאות".
במרכזה של מקסיקו-סיטי עומדת כיכר שרואה את המציאות הזו כבר מאות שנים. אל-זוקלו (או כיכר החוקה בשמה הרשמי), היא הלב הפועם של המרכז ההיסטורי ואחת הכיכרות הגדולות בעולם. בצפונה עומדת הקתדרלה הקולוניאלית שנבנתה במאה ה-16, במזרחה ניצב הארמון הלאומי בו ניתן למצוא, בין השאר, ציורי קיר של דיאגו ריברה. בניין העירייה, בית המשפט העליון והשוק הם רק חלק משאר האטרקציות של האזור. כאן המהפכות והפיאסטות משתלבות פשוטו כמשמעו. זוהי כיכר ההפגנות, המצעדים והשביתות אך גם כיכר הפסטיבלים, המסיבות וההופעות. דגל לאום ענק עומד במרכזה וסביבתה גדושה בבתים צבעוניים ובבאסטות מאולתרות. הכל הולך – רקדנים אינדיאנים, פסלוני שלדים של חג המתים, גלויות ודגלים, כובעי סומבררו ודיוקני גיבורים מקומיים. בשולי הכיכר הרוכלים עורכים מתקפה על כל החושים. טאקוס ובוריטוס, אנצ'ילדות וקסדילות מוגשים עם סלסה, גווקאמולי, צ'ילי וליים. לקינוח מציע מטבח הרחוב המקסיקני מלונים, אננס, גויאבות, פאפיות וסברס.
רמזים למהפכת 1910 אפשר למצוא גם בכיכר גריבלדי, הנקראת ע"ש ג'וזפי גריבלדי, אחד מגיבוריה. זו מגלה שמקסיקו היא לא רק טעמים וריחות. היא גם קולות. להקות המריאצ'י, חבורות של מוסיקאים להשכרה, מנגנות כאן בעבור לקוחותיהם שירים לכבוד חתונות וימי הולדת, כמו גם שירים של סליחה וחיזור. הלהקות האלו, שמקורם במעמד הפועלים של אזור חליסקו, הפכו למקור גאווה לאומית ולסמל של המהפכה. הנגנים לבושים בחליפות שחורות מקושטות בכסף, רוזטות אדומות ומגפי בוקרים. באירועים מיוחדים הם חובשים גם כובעי סומבררו רחבים. החצוצרות והכינורות שלהם, הגיטרות, הוויואלות והגיטרונים מפיקים שירים אמיתיים, מלאים בכאב ובאושר של החיים. בשעות הלילה צעקות ה"סי סניור!" ממלאות את הכיכר כמו גם השיכורים וחסרי הבית. אלו השעות שריח הטקילה והקורונה ממלא האוויר.
בכפרים הקטנים מלוות לעיתים הופעות המריאצ'י ביריות ובקטטות. כאן, בעיר הגדולה, הפלאזה גריבלדי חושפת לעיתים עדויות עצובות של מה שהוביל למהפכות רבות באמריקה הלטינית. בשולי הכיכר, מתקבצים מקבצי נדבות קטועי גפיים ואמהות נושאות תינוקות רעבים בניסיון לעורר את רחמי התיירים. זונות וכלבים מוזנחים עומדים לצידי הכבישים. בארץ מוכת פערים, סמים והגירה בלתי חוקית לשכנה העשירה מצפון, עצוב לראות מעל כל אלו פוסטרים של פוליטיקאים חייכנים וסיסמאות שחוקות. יש במציאות המקסיקנית משהו מאוד אלים, קשוח ואכזרי אך התרבות שלה מעודדת גם התקוממויות תכופות נגדה. כך הפכה מקסיקו-סיטי לא רק למוקד למהפכות מקסיקניות אלא גם לכר פורה למהפכנים מבחוץ.
מהפכה תוצרת חוץ
ביום אחד בספטמבר 1954 הגיע למקסיקו-סיטי תייר ארגנטיני בן 26 אחרי טיול ארוך בדרום אמריקה. התכניות העתידיות שלו היו לא ברורות. הוא שקל להמשיך לטייל בארה"ב או לנסוע לאירופה או לסין. בסופו של דבר הוא החליט להתמקם בעיר וקיבל עבודה בבית חולים מקומי. הוא היה סטודנט לרפואה ושמו היה ארנסטו גווארה. "מקסיקו, ארץ השחיתות, מקבלת אותי באדישות של חיה גדולה", הוא כתב, "היא לא מלטפת אותי ולא מראה את שיניה". גווארה, בחור חולני ורגיש שנחשף לעוולותיה של דרום אמריקה, לענייה ולמצורעיה חיפש מהפכה.
בקיץ של 1956 מצא גווארה, שכונה צ'ה ע"י חברים קובנים שהתרועע איתם, את מה שהוא ביקש. אחרי שפיתח תודעה פוליטית ונחשף להתערבויותיה של ארה"ב בנעשה באמריקה הלטינית, הוא פגש שני אחים קובנים שהגיעו למקסיקו אחרי שהשתתפו בניסיון הפיכה כושל בקובה, ישבו בכלא ויצאו לגלות. האחים, פידל וראול קסטרו, הקימו מפקדה פוליטית ברח' קלה אמפרן והחלו להיערך למתקפה נוספת. בדירה זו פגש צ'ה בפעם הראשונה את פידל, מנהיג המהפכה, פגישה שנמשכה, כך אומרים, שמונה שעות והסתיימה בארבע בבוקר.
חבורת הקובנים הגולים ושותפם הארגנטיני ערכו מסעות ברחובותיה של מקסיקו-סיטי ובסביבתה, נושאים משאות כבדים ומתחמקים מהמשטרה המקסיקנית. הם שכרו חווה במחוז צ'לקו של העיר בה הם ערכו אימונים פיזיים ואימוני ירי, כמו גם הערכות אסטרטגית ודיונים אידיאולוגיים בהדרכתו של מהפכן מקסיקני וותיק, הקולונל אלברטו ביו. צ'ה הפך למנהיג, קיצוני ואגרסיבי התומך במאבק עולמי אלים והמעודד פולחן אישיות. קסטרו היה, ועודנו עד היום, מעשי ומקומי הרבה יותר, יסודי ומעמיק יותר. בנובמבר 1956 החבורה הפליגה מהחוף המזרחי של מקסיקו לקובה והחלה את מסעה לכיבוש השלטון באי. השאר זה כבר היסטוריה.
סיור לאורך שדרת לה-רפורמה, מצליח להבהיר מדוע העיר נקראת לעיתים "המנהטן של אמריקה הלטינית" אבל גם להזכיר את המהפכנים הקובנים שפעם שוטטו בה. בין האנדרטאות, גורדי השחקים והאחוזות הקולוניאליות, ניתן למצוא את הרחובות בהם פעלו פידל קסטרו וחבריו. אנדרטת העצמאות המפורסמת העומדת במרכז כיכר עמוסה, משקיפה על זונה-רוזה (האזור הוורוד). כאן נמצא הלב העסקי של מקסיקו-סיטי אך גם הלב התרבותי שלה הכולל מסעדות, בארים ובתי-קפה הפועלים כמעט ללא הפסקה. באחד מהם, בית הקפה לה-הוונה ברח' מורלוס, כך מספרות השמועות, קסטרו וחבריו נהגו לשבת תחת החלונות הענקיים ותכננו את הפלישה לקובה.
שיר של יופי וכאב
גווארה והאחים קסטרו לא היו המהפכנים היחידים שמצאו מקלט במקסיקו-סיטי. כמעט עשרים שנה לפני הגעתם לעיר, עשה זאת מהפכן אחר. קראו לו לייב דבידוביץ' ברונשטיין אך הוא ידוע יותר בשם ליאון טרוצקי. את רוחו אפשר למצוא ברחובותיה של קויואקן, שכונה שקטה ופסטוראלית בדרום העיר. כאן, הרחק מהפקקים, מהרעש ומההמולה של מרכז העיר, נוצרה לאורך השנים מעין מובלעת של אמנים ואנשי רוח. הבתים מטופחים, השדרות ירוקות וערוגות פרחים ומזרקות מקשטות את הכיכרות.
טרוצקי הפך לדייר השכונה הרבה שנים לאחר שהיה שר החוץ הסובייטי ומפקד הצבא האדום. הוא נאלץ לעזוב את ברה"מ לאחר שהפסיד בקרב הירושה של לנין, הוגלה לקזחסטן וסולק מהמפלגה הקומוניסטית. הוא היה טיפוס שנוי במחלוקת שהצליח להיות דמות מרכזית בשני הפלגים של התנועה המהפכנית הרוסית, זה הבולשביקי וזה המנשביקי. הוא החליף נאמנויות לעיתים קרובות, בצעירותו הוא היה אויב מר של לנין ובבגרותו הסתבך עם סטלין. הגלות המקסיקנית שלו, שבאה אחרי שהות בטורקיה, צרפת ונורבגיה, הייתה בטוחה רק לזמן מוגבל. באוגוסט 1940, סוכן סובייטי צעיר שביקר אותו בביתו רצח אותו במכת גרזן בראש. כיום נמצא בבית מוזיאון המוקדש לזכרו ולמורשתו. מעבר לתערוכה האינפורמטיבית, מוצגים במקום חפציו, החל במשקפיו ועד לארון הספרים שלו, כולם שמורים למופת. חורים מקליעים שנורו לעברו בניסיון התנקשות כושל עדיין מעטרים את חומת הבית. טרוצקי עצמו קבור בחצר תחת סמל מגל ופטיש ודגל אדום.
לפני מותו נעזר טרוצקי בידידים מקומיים כדי להיקלט בעיר ולהקים בה בית. האומן דייגו ריברה, שהיה גם דמות מרכזית במפלגה הקומוניסטית המקסיקנית, אירח אותו בביתו. כך עשתה גם אשתו של ריברה, הציירת פרידה קאלו, שגם ניהלה עם טרוצקי רומן. ביתה של קאלו, הקאסה אזול (הבית הכחול), הוא ללא ספק אחד האתרים היפים ביותר במקסיקו. הצבעים העזים, היופי והפשטות של העיצוב, הצמחייה, הקישוטים, הציורים והפסלים הופכים אותו לפנינה אסתטית יוצאת דופן. לקאלו, שנולדה וחיה בבית הזה, היו חיים קשים. היא סבלה מכאבים עזים במשך כל חייה כתוצאה מתאונת דרכים שעברה בצעירותה, למרות רצונה היא לא יכלה להפוך לאמא ונישואיה עם ריברה, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, היו סוערים מאוד. למרות כל זה, המורשת האומנותית שלה היא עצומה וציוריה הם שיר של יופי וכאב. הבית, המשמש היום כמוזיאון, מלא ביצירותיה, ביצירות הקשורות אליה ובחפצים שלה ושל משפחתה. הביקור במקום הוא חוויה מרשימה וכדאית.
קאלו וריברה, צ'ה גווארה ופידל קסטרו, ליאון טרוצקי ומיגל הידלגו מצאו כולם במקסיקו-סיטי בסיס למעשה מהפכני. בכיכר שלושת התרבויות, הכיכר המרכזית של אזור טלטלוקו, אפשר למצוא סיכום טראגי משהו למורשת הזאת. בעבר נערך כאן הקרב האחרון בין האצטקים לכובשיהם הספרדים. כ-40,000 גברים, נשים וילדים נשחטו כאן ביום אחד באוגוסט 1521, יום שהוליד למעשה את מקסיקו המודרנית על חורבות העולם העתיק. כמעט 450 שנה מאוחר יותר, כוחות משטרה וצבא הרגו ממש באותו מקום מאות מפגינים שהתקבצו כאן בדרישה לרפורמות דמוקרטיות, חופש אקדמי וצדק חברתי. הטבח האכזרי החל עם שקיעת השמש ונמשך כל הלילה. הכיכר, הכוללת שרידי פירמידה אצטקית עתיקה, כנסייה ספרדית קולוניאלית וגם בניינים מודרניים כמו בניין משרד החוץ לשעבר, מסמלת עד היום בעבור מקסיקנים רבים את ההיסטוריה האלימה של ארצם, את המורשת המהפכנית שלה וגם את התקווה לשינוי. "להיסטוריה יש מציאות אכזרית של סיוט", מסכם אוקטביו פז, "גדולתו של האדם היא ביצירתן של יצירות מופלאות מתוך הסיוט". זוהי מקסיקו-סיטי, יצירה אנושית שנולדה מתוך סיוטים רבים ומתוך שילוב מופלא של פיאסטה ומהפכה.
* הכתבה פורסמה ביוני 2008.
דיויד סטברו 