מדיניות חוץ פמיניסטית – שוודיה (שוב) מנסה לתקן את העולם

"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית" הודיע ראש-ממשלת שוודיה החדש, סטפן לופבן, בנאומו הראשון בפרלמנט באוקטובר השנה. מיד אח"כ הוא מינה שרת חוץ המקדמת מדיניות המבוססת על ערכים ולא על אינטרסים. האם מדיניות זו מצליחה? האם אפשר להתמודד עם המצב במזה"ת, המלחמה באוקראינה ומעשי רצח-עם באפריקה באמצעות פמיניזם, הומניזם ודמוקרטיה? האם יש מי שמנסה לשים מקלות בגלגלים והאם יש לממשלה השוודית גם מניעים נסתרים?

התפרסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2614125

למרות הצלחותיה הרבות של התנועה הפמיניסטית במאה השנים האחרונות, יש תחום שבו נשים עדיין נתקלות בחומות בצורות ותקרות זכוכית בכל רחבי העולם. זהו תחום המדינאות הבינלאומית והדיפלומטיה המהווה עדיין מועדון גברי כמעט סגור. למרות קיומן של מנהיגות כמו הילרי קלינטון ואנגלה מרקל, מקבלי ההחלטות בכל הנוגע ליחסי חוץ וקונפליקטים בינלאומיים הם עדיין כמעט כולם גברים.

אך כעת נראה שבשוודיה נעשה ניסיון מעניין לשנות את מצב הדברים. באוקטובר האחרון הורכבה ממשלה חדשה במדינה. רוה"מ החדש, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית סטפן לופבן, הודיע לפרלמנט כבר בנאומו הראשון ש"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית". בהמשך הוא הצהיר שממשלתו מתכוונת להילחם בחלוקת התפקידים המסורתית בין גברים לנשים כדי ליצור חברה טובה יותר ולממש את הפוטנציאל הגלום בכל אדם.

בממשלתו החדשה בת 24 השרים שילב רוה"מ 12 שרות, ביניהן שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום, שכיהנה בעבר בשורת תפקידים בכירים באו"ם ובאיחוד האירופי. וולסטרום לא המתינה הרבה לפני שהיא לקחה את הצהרותיו של רוה"מ צעד נוסף קדימה. "אנחנו נוביל מדיניות חוץ פמיניסטית", היא הכריזה ומאז הפך הנושא למקור של ביקורת ואפילו לעג במסדרונות הכוח ובמערכות חדשות ברחבי העולם. אך וולסטרום לא נרתעה. בנאום בוושינגטון בינואר השנה היא ציטטה את מהטמה גנדי בתגובה למבקריה: "תחילה מתעלמים ממך, אח"כ צוחקים עליך, אח"כ נלחמים בך ולבסוף את מנצחת".

אך מהי בעצם מדיניות חוץ פמיניסטית? במבט על, מדובר במדיניות חוץ שאיננה ממוקדת בקידום אינטרסים לאומיים צרים אלא בחזון רחב של שלום, זכויות-אדם ופיתוח אנושי גלובלי. השוודים רואים במדיניות פרוגרסיבית שכזו גם אינטרס לאומי וגם צו מוסרי. ע"פ שרת-החוץ וולסטרום העובדה שבחלק גדול מהעולם נשים לא זוכות בזכויות-אדם בסיסיות וסובלות מאפליה ומקיפוח היא איום ממשי על שלום העולם. כך גם העובדה שמאות מיליוני נשים בעולם חשופות לאלימות, בין אם מדובר באלימות בתוך הבית או באלימות הנובעת מקונפליקטים צבאיים. במצב עניינים זה, מדיניות בינלאומית שמטרתה שלום, ביטחון ויציבות, מחויבת להתמקד במאבק להגשמת זכויותיהן של נשים ובהבטחת ביטחונן. השוודים הם הראשונים שהציגו מדיניות שכזו במרכז דוקטרינת החוץ שלהם אך היא לא באה משום מקום – היא מבוססת על החלטות האו"ם ומושפעת ממדיניותם של מנהיגים כמו הילרי קלינטון וויליאם הייג, שר החוץ הבריטי לשעבר.

וולסטרום מדברת על ארגז כלים פמיניסטי הכולל שלושה מרכיבים – זכויות, ייצוגיות ומשאבים. התזה היא שאם נשים תקבלנה זכויות-אדם בסיסיות, נגישות למערכות אכיפת החוק ואפשרות להשתתף בשלטון, מצב העולם ישתפר. לצורך כך יש להקצות משאבים רבים, למנות יותר נשים לתפקידים בזירה הבינלאומית, ולהשקיע באמצעים של מה שמכונה "כוח רך" כמו דיפלומטיה, בניית מערכות החברה האזרחית, השקעה בחינוך וכו' ולא רק ב"כוח קשה" (התערבות צבאית). עם זאת, אין מדובר במדיניות פייסנית המחליפה גברים במדים ובחליפות בנשים רכות וענוגות. זוהי מדיניות המגדירה מחדש הנחות יסוד וסדרי עדיפויות והמניחה שעולם שבו זכויותיהן ושלומן של נשים נשמרות הוא עולם שבו לא סוחרים בבני-אדם, מתייחסים בהוגנות לפליטים, לא ששים אלי קרב ונלחמים בנחישות בקרטלי סמים ובארגוני טרור.

אך מה קורה כשרעיונות כאלו נתקלים בדילמות הבוערות של המציאות הבינלאומית? איך ניתן לקבל החלטות מעשיות המבוססות על רעיונות פמיניסטיים והומניסטיים כשמדובר במלחמה באוקראינה, בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמעשי הג'נוסייד באפריקה ובמזה"ת? למרות שניתן היה לצפות שעיקרון המציאות והאינטרסים הצרים יכפו פשרות כואבות על הכוונות הכמעט אוטופיסטיות של השוודים, מה שלמעשה קרה הוא לא פחות ממדהים. תוך חודשים מעטים נקלעה שוודיה למספר חזיתות של עימות עם כוחות חזקים ממנה בהרבה בגלל מה שעל פניו נראה כמו ניסיון יוצא דופן להכניס שיקולים מוסריים למערכות המונעות בד"כ משיקולי עלות ותועלת.

זה התחיל עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מיד אחרי כינונה של הממשלה השוודית החדשה היא הכירה במדינה פלסטינית, צעד שאף מדינה מערבית אחרת לא עשתה. כעבור מספר חודשים שוודיה הגדילה את הסיוע לפלסטינים תוך כדי לחץ על הרשות הפלסטינית להילחם באלימות ולהיטיב את מצב הנשים ברשות. ההכרה במדינה הפלסטינית הביא למשבר חמור ביחסים עם ישראל ולביקורת רבה מכל רחבי העולם.

המשבר הבא היה קרוב יותר לבית. שוודיה ושכנותיה מתמודדות בחודשים האחרונים עם השלכות התוקפנות הרוסית באוקראינה ותקריות של הפרת ריבונות ע"י כלי-טיס וצוללות רוסיות. כל אלו גרמו לחזית דיפלומטית אירופאית להתגבש נגד הרוסים והשוודים נדרשו ליישר קו עם המערב. אך בניגוד לשר-החוץ הקודם, קרל בילדט, וולסטרום עושה רושם שהיא חוזרת למדיניות שאפיינה את שוודיה בימי המלחמה הקרה – ביקורת חריפה על הרוסים כשהם מפירים זכויות-אדם, אך הימנעות מהזדהות עם מי מהצדדים בקונפליקטים בין-מדינתיים. השוודים אמנם משתפים פעולה עם מאמצי האיחוד האירופי והם ללא ספק מתנגדים לרוסים, אך ברור גם שחשוב להם להשמיע קול עצמאי ושבניגוד לשכניהם הם מסרבים עדיין להצטרף לנאט"ו.

אך הצרות הרציניות התחילו כאשר שרת החוץ וולסטרום ביקרה בחריפות את ערב-הסעודית על מצב זכויות-האדם שבה. במקביל ביטלה ממשלת שוודיה הסכם שיתוף פעולה צבאי עם ערב-הסעודית מטעמים של התנגדות למכירת נשק למדינות דיקטטוריות. הסעודים לא קיבלו את העניין בהבנה. הם החזירו את השגריר הביתה, הודיעו שלא ינפיקו יותר וויזות לאנשי עסקים שוודיים וגרמו לביטול נאומה של וולסטרום בפני הליגה הערבית (בכינוס אליו היא זומנה כאורחת כבוד בעקבות תמיכתה של שוודיה בפלסטינים). וכך, אחרי שהואשמה באנטי-ישראליות, מואשמת שוודיה בכך שהיא אויבת האסלאם.

למרות תדמיתה שוחרת השלום, שוודיה היא יצואנית נשק גדולה ויש לה אינטרסים רבים בעולם הערבי ולכן חלקים נרחבים מהאליטה שלה (יש שיגידו – האליטה הגברית) נבהלו ונעמדו על הרגלים, כולל גורמים בתוך הממשלה עצמה. מלך שוודיה מיהר לנסות ולפייס את הסעודים והצמרת הכלכלית של המדינה השמיעה מחאות חריפות על הפגיעה ביצוא ובמקומות עבודה ועל הצורך בפרגמטיזם ובדיאלוג.

גם העיתונות השוודית, שאהבה את מדיניות החוץ של וולסטרום בשלב ההצהרות, לא חסכה את שבטה ברגע שהיא החלה להפוך למציאות. "הדיפלומטיה השוודית דומה לריקוד זוגות ביזארי בשבועות האחרונים", נכתב במאמר המערכת של "דגנס ניהטר" אחד העיתונים היומיים החשובים במדינה, "צעד קדימה, שניים אחורה, שניים לצדדים ואז פירואט מוזר". כותרת המאמר, "החובבנים במשרד החוץ", היא אופיינית למבקריה של וולסטרום המציגים את מדיניותה כנאיבית ולא רצינית.

מבקרים ציניים יותר רואים במדיניות החוץ החדשה ניסיון לפתור בעיות בתחום מדיניות הפנים. הממשלה שוולסטרום חברה בה היא ממשלת מיעוט הפועלת בתנאים פרלמנטריים קשים. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית חייבת לשמר את תמיכתה של מפלגת הירוקים, שותפתה הקואליציונית, והיא זקוקה לעיתים גם לתמיכת מפלגת השמאל או אחת ממפלגות הימין שבאופוזיציה. בחודשים האחרונים מתקבל הרושם שהממשלה משתמשת באספקטים מסוימים של מדיניות החוץ שלה כדי לרָצות את השמאל ובתחומים מסוימים של מדיניות הפנים שלה כדי לרָצות את הימין.

מעבר לכך, ציבור הבוחרים השוודי, שחי בשלום ובשגשוג יחסיים, תומך במדיניות חוץ אידיאליסטית. כמו כל ציבור בוחרים אחר הוא איננו בקיא בקודים הנוקשים של העולם הדיפלומטי, על השפה וכללי הטקס המלאכותיים שלו, הוא אוהב לראות פעולה ישירה והוא תומך במאמץ לצרף את העולם לדרך ששוודיה כבר החלה לצעוד בה. יש לזכור שבשוודיה קיימת תנועה פמיניסטית משפיעה מאוד, שכ-44% מחברי הפרלמנט שלה הן נשים ושבשוק העבודה שלה נשים מתקרבות, גם אם לא הגיעו לגמרי, לשכר שווה לגברים. בשוודיה שוויון מגדרי הוא חלק אינטגרלי מתכניות החינוך בבתי-הספר, אבות מחויבים לקחת לפחות 60 מתוך 480 ימי חופשת הלידה שהמדינה מעניקה וחקיקה מתקדמת נאבקת באלימות כלפי נשים.

ויש עוד מניע ברקע. שוודיה נאבקת בשנה האחרונה על כיסא במועצת הביטחון של האו"ם ונראה שהיא מנסה ליצור תדמית של סמכות מוסרית כבדת משקל שתעניק לה יתרון בהצבעה ב-2016. היא אינה גדולה או חזקה מספיק בכדי להכריע סוגיות בינלאומיות מרכזיות ולכן היא מנסה להפוך למעצמה עולמית מסוג חדש – כזו שאיננה מבוססת על משאבים חומריים או על גייסות חמושים אלא על מעמד מוסרי.

בקרוב ימונה שר-חוץ חדש למדינת ישראל (סביר להניח שהוא יהיה גבר כמו 88% משרי החוץ לפניו, 92% מראשי הממשלה ו-100% משרי הביטחון והאוצר). השר החדש ייאלץ להתמודד עם זירה בינלאומית מסוכנת בהרבה מזו של שוודיה והוא יעסוק ככל הנראה באינטרסים יותר מאשר בערכים. אך אולי בכל זאת יש לו מה ללמוד מהמודל השוודי.

הדבר החדשני במדיניות החוץ השוודית היא התפיסה שבזירה הבינלאומית יש מקום לערכים ולרעיונות ולא רק לאינטרסים. יהיו כאלו שיטענו שזוהי פריבילגיה ששוודיה יכולה להרשות לעצמה כמדינה שאיננה מאוימת ישירות ע"י אויבים מבחוץ, אך ייתכן שגם האינטרסים האמיתיים של ישראל משוועים כעת לערכים, לרעיונות גדולים וליוזמה. זה לא שהתבססות על אינטרסים צרים הביאה את ישראל רחוק במיוחד בזמן האחרון. להיפך, ייתכן שהיא זו שהביאה למשבר העמוק ביחסים עם ארה"ב, למתח עם האירופאים ולאיומי החרמות, בתי-הדין הבינלאומיים והסנקציות. אולי דווקא יוזמה המבוססת על רעיון אוניברסלי תוכל להיות כרטיס כניסה מחודשת אל משפחת העמים המהווה צורך אסטרטגי מרכזי של ישראל אם היא שואפת ברצינות לשלום, ביטחון ויציבות.