From Recognizing Palestine to Warming Ties With Israel: An Interview With Sweden's Outgoing Prime Minister

In an exclusive interview with Haaretz, Swedish prime minister Stefan Löfven explains his policies on Israel, and reaffirms his support for Holocaust commemoration, better U.S.-Europe relations and a revived Iran nuclear deal

GOTHENBURG, Sweden – Just weeks after Sweden hosted the Malmö International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism, Stefan Löfven, the country’s prime minister and the driving force behind the forum, is stepping down as head of the Social Democratic party – and the government. While the 64-year-old premier, whose tenure is coming to an end this week after more than seven years, has recently been praised internationally for his role in confronting antisemitism, his policies concerning a host of other issues, both foreign and domestic, have also attracted attention. Among these are his country's unique handling of the coronavirus pandemic, the way it is dealing with challenges posed by a looming refugee crisis in Europe, relations with Iran, and Sweden's recently improved ties with Israel. Talking to Haaretz during a party congress in Gothenburg, Löfven addresses these subjects and offers some initial insight into his political legacy.

It’s recently been announced that you are the recipient of the Aron Isaac Prize that's awarded by the Jewish community in Stockholm for your “efforts to ensure that the victims of the Holocaust are not forgotten and to counter antisemitism and racism in today’s society.” When and why did you decide to make these issues part of your job as prime minister?

“This is a deep conviction that I’ve held all my life, ever since I can remember. When I became prime minister, it was obvious to me that I would take part in Holocaust commemoration, and naturally I met more and more people, I heard more stories and I promised the survivors that I’d do all I could both as prime minister and as a fellow human being. For example, when (Holocaust survivor) Max Safir called me a few years ago and asked me to help found a Holocaust museum in Sweden – that felt like something I could do, so we started a dialogue with survivors and organization and we’re well on our way now (the museum will open next year). Then, when the 20-year anniversary of the Stockholm International Forum on the Holocaust took place, we thought that since these problems still exist, we have to do more.”

Löfven is referring to the 2020 conference of an organization initiated by then-Prime Minister Göran Persson as an international partnership to fight antisemitism and promote Holocaust remembrance, education and research. 21 years later, Löfven created the Malmö forum to continue to address the same problems. “I started with a deep personal conviction,” he stresses, “and the prime ministerial role gave me the possibility to do a lot more”.

Stefan Löfven Photo: Kristian Pohl/Regeringskansliet

Despite the awards and ceremonies, Sweden’s Jewish community still has many unresolved problems. With possible changes in the country’s school system, will it still be possible to have a Jewish school in the country? Will circumcision for religious purposes stay legal? And for how long will hate crimes and bullying of Jewish children and teachers continue in Swedish schools? Has enough been done in these areas? Is there more than just rhetoric?

“It’s true, we do still have problems. That’s why, in the short run, we’re investing more in security. Yes, it will be possible to have Jewish schools in Sweden even if independent religious schools which receive public funding will be prohibited in the future. The Jewish minority is one of our national minorities, which means that its language, culture and schools are protected. [Five minorities are protected by law in Sweden: Jews, the Roma, the Sami people – Sweden’s indigenous inhabitants – Swedish Finns and the residents of the Torne Valley.]. I don’t see any danger for the right to conduct circumcisions since there’s no majority against it. Sure, there are still problems and that’s why the Malmö forum was all about commitments, not about speeches. It was about two kinds of commitments: first, never to forget, which is why different countries undertook to have various memorial events and memorial sites, and second, the fight against antisemitism, which is also about commitments. In our case, this means doing more in schools, investing more in research so that we have a better understanding of the forces behind antisemitism and so on. We want to spread this to other countries, organizations and companies (such as social media companies for example). Everyone can make commitments. Individual schools can commit, more companies can make commitments, sport organizations can make commitments. That’s the way to address these issues".  More than 40 countries and more than 20 international organizations, civil society organizations and private sector giants such as Facebook and Googel participated in the Malmö Forum and made pledges to combat antisemitism and promote Holocaust remembrance.

Löfven has served as prime minister since October 2014. Though born in Stockholm, he grew up in northern Sweden with a foster family, since his biological father died before he was born and his biological mother was unable to raise him. His foster parents were working-class Swedes – the father a lumberjack and factory worker; the mother, a homemaker. After completing his high school and a couple of years of military service in the Swedish Air Force, he became a welder. As a metal worker, he became a trade unionist and worked his way up the ranks until 2005 when he became the head of IF Metall, one of Sweden’s largest and most powerful blue-collar unions. In January 2012, Löfven, who had been active as a young man in the Social Democratic youth league, was elected head of the party at a point when the Social Democrats were in the opposition and suffered a leadership crisis. Löfven became Sweden's Prime-Minister after the 2014 general elections and won a second term four years later, despite the fact that the Social Democrats had their worse showing in over 100 years in those elections. The fact that country's four center-right parties would not cooperate with the populist right-wing Sweden Democrats at the time created a situation in which Löfven was able to form a coalition with the Green Party, bolstered by a left-wing party and a couple of center-right parties. This coalition, still in power, has suffered and still suffers from week support in the parliament and the Social Democrats have had to make painful compromises in order to stay in power. Löfven has often been described as a political survivor and an extremely skillful negotiator who has managed to keep his party afloat despite the tough political landscape.

Last week, during the party gathering in Gothenburg, Löfven’s successor, Finance Minister Magdalena Andersson, was elected. If all goes according to Löfven’s plan, Andersson will be chosen by the Swedish parliament to become prime minister until the 2022 elections. She'll be the first woman ever to hold the job. Her task now is to lead the Social Democratic party to victory. In her first speech as party leader, she chose to stress the core values of her electorate, away from the compromises made by her predecessor. “In the age of global crises, it is obvious to more and more people that the wind is blowing for us Social Democrats, for strong society, for equality,” she said, adding that after decades of privatization, market experiments, weakened worker’s rights and growing social gaps in the interest of private profits, it’s time for common solutions rather than market solutions. In another speech Andersson mentioned Löfven’s efforts to combat antisemitism and promote Holocaust remembrance, and vowed: “Stefan, we will all continue that work.” Löfven himself is confident that she will continue stepping in the path he laid. “This is part of our party’s ideology,” he says. “I’m convinced that my successor as party leader has no different understanding than I do (on these issues).”

Bilateral ties

When it comes to Sweden’s relations with Israel, the start of Löfven’s first term couldn’t have been worse. One of his government’s first steps was the recognition of a Palestinian state. The following year, 2015, in an interview on Swedish TV, then-Foreign Minister Margot Wallström linked that year's jihadist terror attacks in Paris to the Palestinians' plight under Israel's occupation. That comment, and others like it, were viewed in Jerusalem as pro-Palestinian and anti-Israeli in Jerusalem, and led to the recall of ambassadors and freezing of bilateral relations. Indeed, for nearly three years, there were no meetings between the countries' official and Israel repeatedly rebuffed requests by Wallström and Löfven to make more efforts to improve ties. The situation improved slightly toward the end of 2017, but there were no one-on-one meetings between Löfven and Israel’s then-Prime Minister, Benjamin Netanyahu, and no high-level contacts between the countries’ foreign ministries. But all that changed last month when Swedish Foreign Minister Ann Linde visited Israel and met with her Israeli counterpart, Yair Lapid. A few days earlier, Israel’s President Isaac Herzog made an online appearance at the Malmö forum.

Was recognizing a Palestinian state a mistake?

Continues here: https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-sweden-s-pm-likes-warming-ties-with-israel-but-doesn-t-regret-recognizing-palestine-1.10364546

האם ביקור ראש-ממשלת שוודיה בישראל יפשיר את היחסים הקרירים בין שתי המדינות?

בעוד שסטוקהולם מגבירה את מאמציה להיאבק בגילויי אנטישמיות ובפשעי שנאה, יחסיה עם ירושלים נותרו קרירים. בריאיון ל"הארץ" הביעה שרת החוץ השוודית רצון בחיזוק הקשרים עם ישראל, לקראת כנס זיכרון דומה שיתקיים במאלמו באוקטובר

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/1.8437695

בין עשרות המנהיגים מכל רחבי העולם אשר ביקרו בירושלים השבוע נמנה גם ראש-ממשלה המייצג מדינה שהוחרמה בשנים האחרונות ע"י ממשלת ישראל. ראש-ממשלת שוודיה, סטפן לופבן, אמנם ביקר בישראל ב-2012 כאשר כיהן כמנהיג מפלגת אופוזיציה, אך מאז נכנס לתפקידו כראש-הממשלה ב-2014 נמצאים היחסים בין שוודיה לישראל במשבר מתמשך. היחסים בין שתי המדינות היו מתוחים כבר בראשית שנות האלפיים כתוצאה משורת תקריות דיפלומטיות. עם זאת, תחילת כהונתו של לופבן סימנה הרעה משמעותית ביחסים כאשר אחד מצעדיה הראשונים של ממשלתו היה הכרה במדינה פלסטינית. הצעד עורר זעם גדול בירושלים והתגובות כללו התבטאויות חריפות של שר החוץ דאז, אביגדור ליברמן, שיחת נזיפה בשגריר השוודי בישראל והחזרת שגריר ישראל בשוודיה להתייעצויות.

היחסים נעשו רעועים עוד יותר כאשר שרת החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום (שהתפטרה מאז), קשרה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין הפיגועים בפריז ב-2015 ואף הזהירה מ"הוצאות להורג ללא משפט" של מחבלים פלסטינים. השוודים טענו שהדברים הוצאו מהקשרם, אך ראש-הממשלה, נתניהו, כינה את אמירתה "שערורייתית, לא מוסרית וטיפשית". דבריה של וולסטרום גונו בזמנו בכל צדדי הספקטרום הפוליטי הישראלי: מנהיג "המחנה הציוני", יצחק הרצוג, טען שהיא נותנת רוח גבית לטרור, אביגדור ליברמן אמר ש"הדבר היחיד ששרת-החוץ של שבדיה לא עשתה עדיין הוא להצטרף פיזית למחבלים הפלסטינים ולדקור יהודים" והשר שטייניץ וחה"כ יאיר לפיד כינו אותה ואת מדיניותה אנטישמית. סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, אף הכריזה כי "מדינת ישראל סוגרת את הדלת בפני ביקורים רשמיים משוודיה".

במשך כשלוש שנים אכן לא התקיימו פגישות רשמיות בין בכירי שתי המדינות וישראל סרבה בהזדמנויות שונות לבקשות פגישה מטעם שרת-החוץ וראש-הממשלה השוודים. עם זאת, בסוף 2017 חל שיפור מסוים ביחסים כאשר שני בכירים שוודיים, יו"ר הפרלמנט, אורבן אהלין (גם הוא הוחלף מאז), ושרת המסחר, אן לינדֶה, הגיעו לביקורים בישראל. אהלין ביקר בארץ כאורחו של יו"ר הכנסת אדלשטיין ושרת המסחר השוודית, שמונתה בספטמבר 2019 למחליפתה של מרגוט וולסטרום במשרד החוץ, ביקרה בישראל על מנת לקדם שיתופי פעולה כלכליים בין המדינות ואף נפגשה עם השר אקוניס. במקביל מונה שגריר ישראלי חדש בסטוקהולם, אילן בן דוב, שלדברי בכירים במשרד החוץ השוודי הביא "אווירה חדשה וגישה חדשה" ליחסים בין המדינות. עם זאת, ראש-הממשלה השוודי האחרון שקיים ביקור רשמי בישראל היה יוראן פאשון ב-1999. פאשון, ראש-ממשלה סוציאל-דמוקרט הנחשב לאוהד ישראל, קידם בימי כהונתו את לימוד והנצחת השואה בשוודיה, נקט צעדים משמעותיים נגד האנטישמיות במדינה ואף יזם את "הצהרת סטוקהולם" שהובילה להקמת "הברית הבינלאומית להנצחת זכר השואה" (IHRA) שחברות בו כיום 34 מדינות.

ראש-הממשלה הנוכחי, גם הוא איש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, חוזר במידה רבה למדיניות של סוף שנות התשעים. זוהי מדיניות מורכבת וייחודית למדי בנוף הבינלאומי. מצד אחד, שוודיה ממשיכה לעסוק בעניין הפלסטיני, לתמוך ברשות הפלסטינית ולדבוק בפתרון שתי המדינות בעידן שבו הקהילה הבינלאומית איבדה עניין בנושא. מצד שני, שוודיה שסובלת בשנים האחרונות מעליה במספר הגילויים והתקריות האנטישמיות, הופכת שוב למובילה עולמית בכל הקשור במאבק באנטישמיות, להוראת השואה ולהנצחתה.

מדיניותה של אן לינדֶה, שרת החוץ החדשה של שוודיה, היא דוגמא מצוינת לגישה זו. "הממשלה עומדת מאחורי החלטתה להכיר בפלסטין. החלטה זו נעשתה כתמיכה במו"מ שיוביל לפתרון של שתי-מדינות – מדינת ישראל ומדינת פלסטין", היא אומרת בתשובה לשאלת "הארץ" ומוסיפה שפתרון זה זוכה לתמיכה מוצקה של האיחוד האירופי, שכמו שוודיה, תומך בפלסטינים ותורם להם. "אני ברורה מאוד בשאיפתי הכנה להמשיך להעמיק ולהרחיב את היחסים עם ישראל. אמשיך לחתור לכך. אנחנו חייבים להיות מסוגלים לקיים מדיניות חוץ המבוססת על החוק הבינ"ל ובאותו זמן לקיים מערכת יחסים בונה וטובה מאוד עם ישראל". גם בנושא המאבק באנטישמיות, עמדה של לינדֶה היא חד-משמעית. "שוודיה מחויבת בצורה עמוקה למאבק הבינלאומי נגד אנטישמיות", היא אומרת ומוסיפה בתשובה לשאלה על גילויי אנטישמיות שהתגלו אפילו במפלגתה שלה: "ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל יכולה להישמע, כמו נגד כל מדינה אחרת, אך זה לא מקובל בשום אופן להשתמש בסטריאוטיפים אנטישמיים או לפקפק בזכות הקיום של ישראל".

הרקע למאבקה הנוכחי של הממשלה השוודית באנטישמיות הוא עליה במספר התקריות האנטישמיות במדינה. "בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה במספר פשעי השנאה האנטישמיים בשוודיה", סיפר ל"הארץ" יו"ר מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, אהרון וורשטנדיג, "זו יכולה להיות בריונות ברשתות חברתיות ובמקרים מסוימים, גם אם לא נפוצים מאוד, גם תקיפות פיזיות". וורשטנדיג טוען שאמנם אין איום על כלל היהודים בשוודיה אך יש בהחלט איום על מוסדות יהודיים ועל אנשים המזוהים בקלות כיהודים. ואכן, הדיווחים על תקריות אנטישמיות בשוודיה בתקופה האחרונה הם רבים ומגוונים מאוד. החל מהשלכת בקבוקי תבערה על בית-הכנסת של גוטנברג ובית העלמין של מאלמו, דרך הצתות, גרפיטי של צלבי-קרס תקיפות פיזיות של יהודים והפגנות אלימות של ארגונים ניאו-נאציים ועד פרשות של הטרדה, התעללות והתעמרות ביהודים.

לאחרונה נחשפו באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות בשוודיה מקרים חמורים של אנטישמיות כמו סגירתו של המרכז היהודי בעיר אומיאו על רקע איומים של ניאו-נאצים, מקרה של אפליה והתעמרות ברופא יהודי ע"י מנהליו בביה"ח קרולינסקה שבסטוקהולם, משפט המתקיים כעת בו מואשם פעיל ניאו-נאצי בהטרדה ואיומים על שתי עיתונאיות ועורכת-דין בכירה שהופגזו במאות הודעות בעלות מסרים אנטישמיים ואולי חמור מכל – דיווחים רבים על איומים, הטרדות וקללות שילדים, בני-נוער ומורים יהודיים סובלים מהם במערכת החינוך השוודית. התוקפים בתקריות אלו אינם באים מרקע אחד בלבד והם אינם מזוהים עם צד אחד במפה הפוליטית השוודית. תנועות ימין קיצוני מסיתות נגד יהודים, מנהיגי שמאל השתתפו בהפגנות שנקראו בהן קריאות אנטישמיות והבעיה חמורה במיוחד בקרב אוכלוסיית המהגרים בעלי הרקע המוסלמי. "כל אנטישמיות מסוכנת באותה מידה ויש להיאבק בה", אומר אהרון וורשטנדיג, "בזמן האחרון אנו רואים שמרבית מבצעי פשעי השנאה האנטישמיים באים מרקע מזרח-תיכוני או צפון-אפריקאי, אבל יש גם עליה בכוחן של תנועות הימין הקיצוני".

כנגד תופעות אלו ניתן לראות בשוודיה התעניינות רבה בנושא השואה והזדהות עם הצורך לשמר את זכרה. בכל רחבי המדינה נערכו בשנה שעברה מפעלי תרבות רבים שעסקו בהנצחה ובמאבק באנטישמיות. בולטים במיוחד בהקשר זה הן פעילויות "הפורום להיסטוריה חיה", רשות ממלכתית שוודית המקיימת פעילויות חינוכיות וציבוריות הקשורות לגזענות ואנטישמיות ולשימור מורשת השואה, ומפעלי התרבות של "תרבות יהודית בשוודיה", ארגון שייסדה ליזי עובד שייה, אשת תרבות ישראלית-שוודית היוזמת פעילויות שונות בנושא, ביניהן תערוכה פופולרית המבוססת על סיפוריהם של ניצולי שואה החיים בשוודיה שסביבה נערכו הקרנות סרטים, רבי-שיח והרצאות על נושאים שונים הקשורים בשואה ובלקחיה.

ממשלת שוודיה תומכת בפעילויות אלו ונחושה להראות שהיא לוקחת את העניין ברצינות. שרת החוץ אן לינדֶה מספרת על שורת צעדים שננקטו לאחרונה. המשטרה השוודית משפרת את יכולתה להיאבק בפשעי שנאה כאשר במקביל נעשית השקעה באבטחה. בנוסף לכך יוזמת הממשלה חקיקה נגד ארגונים בעלי אופי גזעני ומשפרת את אכיפת החוק והתביעה כנגד פשעי שנאה. עד שכל אלו יניבו תוצאות הרשויות השוודיות נוקטות גם בצעדים חינוכיים וסמליים – חברי פרלמנט ביקרו באושוויץ, משרד החינוך השוודי משתף פעולה עם יד-ושם, נבחנת בנייתו של מוזיאון שואה חדש וגולת הכותרת – באוקטובר השנה יתקיים בשוודיה כנס "פורום מאלמו הבינלאומי לזכר השואה ולמאבק באנטישמיות". "עשרים שנה אחרי "הצהרת סטוקהולם" שהיוותה את הצ'רטר של הברית הבינלאומית להנצחת זכר השואה (IHRA)", מספרת לינדֶה, "ראש-הממשלה לופבן הזמין ראשי מדינות, חוקרים, מומחים ונציגים מכ-50 מדינות למאלמו באוקטובר על מנת לעשות צעדים קונקרטיים יחדיו למען זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות". בנוסף לכך, ראש הממשלה לופבן הודיע השבוע ששוודיה מאמצת את הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA הכוללת דוגמאות כגון האשמת היהודים בנאמנות כפולה והכחשת זכות היהודים להגדרה עצמית עקב הטענה שישראל היא גזענית.

האם צעדים אלו מספקים ואפקטיביים? "יש לנו שיתוף פעולה טוב עם הממשלה", אומר יו"ר מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, אהרון וורשטנדיג, "בזמן האחרון הממשלה עושה דברים טובים דוגמת הוועידה הבינלאומית שתתקיים השנה במאלמו והקמת מוזיאון שואה חדש. היינו שמחים לראות השקעה גדולה יותר שתחזק את החיים היהודיים בשוודיה, כולל המשך התמיכה בעבודת הביטחון של הקהילות וגם דיון רציני בהצעה לאסור הקמתם של בתי-ספר דתיים חדשים ואיסור הרחבתם של אלו הקיימים".

למרות שיתוף הפעולה המוצלח עם הקהילות היהודיות ולמרות עמדתה של שוודיה כאחת המדינות המובילות בעולם בנושא הנצחת השואה והמאבק באנטישמיות, נראה שממשלת ישראל איננה מתרשמת מהמאמצים השוודים. היחסים בין המדינות הם עדיין קרירים ובניגוד למנהיגים אחרים, לא נפגש ראש-ממשלת שוודיה עם אף גורם ישראלי רשמי במסגרת ביקורו בירושלים (זאת בזמן שראשי מדינות כמו רומניה, קפריסין ואלבניה קיימו לכל הפחות פגישות עם נשיא המדינה או יו"ר הכנסת). עם זאת, שרת החוץ לינדֶה לא מתייאשת. "אין סיבה שלא יהיו בינינו יחסים נורמליים מלאים בהתחשב ביחסים הארוכים והידידותיים בין שתי המדינות שלנו והאינטרסים המשותפים שלנו כמו יזמות, שוויון מגדרי והמאבק החשוב נגד אנטישמיות. ביקור רוה"מ בירושלים השבוע מוכיח עד כמה המאבק באנטישמיות חשוב לממשלה השוודית. העובדה שיש לנו עמדות שונות בנושאים מסוימים לא צריכה למנוע דיאלוג, להיפך, היא עושה את הדיאלוג לחשוב יותר".

ממשלת מיעוט חדשה-ישנה בשוודיה: הימין הקיצוני בחוץ אך הסוציאל-דמוקרטים ייאלצו לקצץ מיסים ולעשות רפורמות בשוק העבודה

לאחר ארבעה חודשים של מאמצים להקמת ממשלה ללא המפלגה בעלת השורשים הנאצים, סטפן לופבן מתחיל כהונה שנייה כראש ממשלה. בנאומו תקף את גילויי האנטישמיות והתחייב להילחם בה.

התפרסם בהארץ בשיתוף אי.פי ורויטרס: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6856259

לופבן מציג את ממשלתו, היוםAFP

ראש ממשלת שוודיה הסוציאל-דמוקרטי סטפן לופבן הציג היום (שני) את ממשלתו החדשה לפרלמנט. הממשלה החדשה-ישנה כוללת מעט חילופי שרים, אך שינוי מדיניות חד לימין – הכולל בין היתר קיצוצי מסים ורפורמות בשוק העבודה. הקמת הממשלה, שלצד 17 שרי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית כוללת גם ארבעה שרים ממפלגת הירוקים, הביאה לסיומו משבר פוליטי בן ארבעה חודשים במדינה.

הרכבת הממשלה התעכבה בשל ניסיונם של פוליטיקאים בשוודיה להקים ממשלה ללא נציגות של מפלגת "השוודים הדמוקרטים", בעלת השורשים הנאציים, שהפכה לשלישית בגודלה במדינה אחרי הבחירות בספטמבר. לופבן יכהן עתה בראש ,ממשלת מיעוט וכדי להבטיח את הישרדותו הפוליטית יסתמך על הסכם לתמיכה מבחוץ שאליו הגיע עם שתי מפלגות מרכז-ימין, מפלגת המרכז והמפלגה הליברלית, ועם מפלגת השמאל.

בנאומו אמר לופבן כי "תנועות ימין קיצוני מתפשטות ברחבי אירופה, ובמדינות רבות קבוצות בעלות סדר-יום אנטי-דמוקרטי נכנסו לממשלה. אבל בשוודיה בחרנו בדרך אחרת". הוא אף תקף את גילויי האנטישמיות ביבשת ואמר כי יש "להילחם בה בכל מקום שבו היא נמצאת ובכל צורה שבה היא באה לידי ביטוי". עוד אמר לופבן כי ארצו תארח בשנת 2020 כנס בינלאומי בנושא זיכרון השואה, ותחנוך מוזיאון חדש שיוקדש לחינוך לזיכרונה ולהנחלתו הלאה. "אנחנו לעולם לא נשכח, כך הבטחנו זה לזה, שוודיה לעולם לא תשכח", אמר.

לופבן התייחס בקצרה בנאומו לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואמר כי "שלום ארוך-טווח בין ישראל לפלסטינים דורש פיתרון של שתי מדינות". לתפקיד שרת החוץ מונתה בשנית מרגוט וולסטרום, שבכהונתה הקודמת הובילה להכרה במדינה פלסטינית. צעד זה, בנוסף להתבטאויות שנויות במחלוקת בנושא הפלסטיני, גרם למשברים דיפלומטיים וליחסים מתוחים עם ישראל בארבע השנים האחרונות.

גם שרת הכלכלה מגדלנה אנדרסן המשיכה לכהונה נוספת ותפקח על שינוי המגמה הכלכלית במדיניות הממשלה, כפי שסיכם לופבן עם שותפותיו במרכז ובימין. בין היתר הבטיח לופבן – רתך בהכשרתו ומנהיג איגוד עובדים בעבר – להגדיל את ההוצאה הממשלתית בתחום הרווחה והחינוך, לצד הגדלת תקציבי המשטרה והביטחון. זאת, לצד קיצוץ במס ההכנסה, צמצום הרגולציה בשוק העבודה והפיקוח על שכירות.

התחממות ביחסי ישראל – שוודיה

בשבועות האחרונים נראים סימנים של שיפור משמעותי ביחסי ישראל – שוודיה. לאחר שלוש שנים של משברים, קיפאון מדיני וחרמות, נפגש שגריר ישראל בסטוקהולם עם שרת-החוץ השוודית ובמקביל נערכו בישראל ביקורים רשמיים של גורמים שוודים בכירים.

English version follows

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4667460 (עם נועה לנדאו)

יחסי ישראל-שוודיה נמצאים במשבר מאז הכירה ממשלת שוודיה במדינה פלסטינית ב-2014. הצעד עורר זעם בירושלים והתגובות כללו התבטאויות חריפות של שר-החוץ דאז אביגדור ליברמן, שיחת נזיפה בשגריר השוודי בישראל והחזרה של שגריר ישראל בשוודיה להתייעצויות. הדרדרות נוספת ביחסי שתי המדינות נרשמה כתוצאה משורת התבטאויות של שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום, שקשרה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין הפיגועים בפריז ב-2015 והזהירה מ"הוצאות להורג ללא משפט" של מחבלים פלסטינים. ממשלת שוודיה ושרת-החוץ טענו שהדברים הוצאו מהקשרם אך בירושלים לא שוכנעו. רה"מ, נתניהו, אמר שאמירתה של וולסטרום היא: "שערורייתית, לא מוסרית וטיפשית", מנהיג "המחנה הציוני", יצחק הרצוג, טען שוולסטרום נותנת רוח גבית לטרור והשר שטייניץ וחה"כ יאיר לפיד כינו אותה ואת מדיניותה אנטישמית. מאז, החרימה ישראל למעשה את שרת החוץ וע"פ גורמים שונים גם מנעה ביקור שלה בארץ. סגנית שרת החוץ, ציפי חוטובלי, אף הכריזה ש"מדינת ישראל סוגרת את הדלת בפני ביקורים רשמיים משבדיה". יש לציין, עם זאת, שמבחינה רשמית שוודיה, כמו שאר מדינות אירופה, תומכת בפתרון שתי המדינות ותומכת בזכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה. מה שמבדיל בינה למדינות אחרות היא התמיכה הציבורית, המדינית והכלכלית שהיא מעניקה לפלסטינים.

כעת, עושה רושם שנעשים מאמצים לסיים את המשבר. בנובמבר הגיעו לביקורים רשמיים בישראל שני בכירים שוודיים, שניהם חברי מפלגתה של וולסטרום. יו"ר הפרלמנט השוודי, אורבן אהלין, ביקר בארץ כאורחו של יו״ר הכנסת, יולי אדלשטיין, ושרת המסחר השוודית, אן לינדה, ביקרה בישראל ומינתה שליחה שוודית בת"א האמונה על יצירת שיתופי פעולה כלכליים בין המדינות. השרה השוודית אף נפגשה עם גורמים בכירים כמו השר אופיר אקוניס, שהיה אחד מאלו שהאשימו בשנה שעברה את המדיניות השוודית בתמיכה בטרור.

לצעדים אלו מצטרפת פגישה שהתקיימה ב-16 בנובמבר בין שגריר ישראל החדש בסטוקהולם, אילן בן דוב, לשרת החוץ השוודית עצמה. "שמחתי להיפגש עם השגריר הישראלי החדש בסטוקהולם", אמרה שרת החוץ וולסטרום בתשובה לשאלת "הארץ", "היתה לנו שיחה טובה ובונה. יש כאן אווירה חדשה ואני מצפה לעבודה משותפת". גורם רשמי המקורב לשרה הוסיף שהטון בפגישה היה חיובי מאוד. לדבריו "השגריר החדש הפגין גישה חדשה לגמרי, ניכר היה שהוא שם פוקוס על הדיאלוג, הוא היה כנה וישיר וגישתו היתה בונה ופתוחה". לדברי הגורם השגריר והשרה צפויים להיפגש שוב בעתיד.

השגריר בן דב אומר שהפגישה נערכה במסגרת נוהג קבוע של שרת-החוץ להיפגש עם שגרירים חדשים. לשאלה האם הפגישה נעשתה באישורו ובידיעתו של שר-החוץ (שהוא גם רה"מ) ענה השגריר ששגריר לא עושה שום דבר בניגוד להנחיות ממשרד החוץ. הפגישה לא פורסמה, כפי שמתפרסמות פגישות מדיניות אחרות, בדף הפייסבוק של השגריר, והיא לא הופיעה בתקשורת המקומית או הישראלית. עם זאת, ע"פ בן-דב לא היתה כוונה להסתיר אותה. "יש הרבה פגישות שאינן מתפרסמות", הוא אומר, "עיקר העבודה לא מתפרסם בפייסבוק". בן דב טוען שאכן קורה משהו ביחסים בין המדינות אך זו אינה החלטה רשמית או שינוי מדיניות ישראלית. כשגריר חדש הוא נפגש עם גורמים רבים והוא אינו מסתיר את העמדה הישראלית. "בכל פגישות ההכרות שלי לא הסתרתי את העובדה שאנחנו רואים בהחלטה השוודית טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה, זוהי טעות גורלית שלא רק גרמה נזק ליחסים הבילטרליים אלא גם לתהליך השלום מפני שהיא לא מעודדת את הפלסטינים לחזור לשולחן המו"מ", הוא אומר, "האווירה החדשה ביחסים בין שוודיה לישראל לא באה על חשבון התביעה החד-משמעית לשיפור המדיניות השוודית כלפי ישראל. לא החלטנו להעלים עין או לעבור לסדר היום. אנחנו בהחלט מצפים לתפנית במדיניות החד-צדדית של שוודיה".

גם שרת-החוץ השוודית לא שינתה את עמדותיה והיא טוענת שהצעד השוודי מ-2014 העניק תקווה לצעירים פלסטינים והקטין את אי-השוויון בין הצדדים בסכסוך. לטענתה ישראל הענישה את שוודיה על ההכרה בפלסטין וניסתה להשתמש בה על מנת להרתיע מדינות אחרות מללכת בעקבותיה. "אנחנו לא נגד ישראל, אנחנו רוצים פתרון של שתי מדינות", היא אומרת, "אנחנו בעד שלום ורוצים יחסים גם עם ישראל וגם עם פלסטין". וולסטרום מודעת לכך שיש עדיין כעס בירושלים, היא מוכנה לדיאלוג אך היא לא מקבלת את הביקורת האישית עליה. "אנחנו ממשיכים להושיט יד לישראל וחבל מאוד שפורסמו עליי כל כך הרבה שקרים מוחלטים. חלקם מזלזלים ומעציבים מאוד", היא אומרת ומכוונת להאשמתה באנטישמיות, "מי שעוקב אחרי הקריירה הפוליטית שלי יודע שהמלחמה באנטישמיות ובנאציזם תמיד היה אחד הכוחות החזקים ביותר שמניעים אותי. אי אפשר להאשים כל מי שיש לו ביקורת על פעולות פוליטיות כמו ההתנחלויות הלא חוקיות, באנטישמיות. זה לא עוזר לכלום".

ישנם, אם כן, עדיין חילוקי דעות חריפים בין שוודיה לבין ישראל אך דומה שבשעה זו שני הצדדים מעוניינים לכל הפחות לדון בחילוקי הדעות ולהתמודד איתם ולא להמשיך להתכתש בפומבי.

Israel Renews Ties With Swedish Foreign Minister Who Sought Probe of 'Extrajudicial Killings'

https://www.haaretz.com/israel-news/.premium-1.827371

Margot Wallstrom meets with Israel’s new ambassador in Stockholm and says a better atmosphere has been forged

David Stavrou and Noa Landau (Stockholm) Dec 06, 2017 10:01 PM

STOCKHOLM — Israel has resumed its relations with Swedish Foreign Minister Margot Wallstrom, whom Israeli officials harshly criticized last year after she called for an investigation into alleged extrajudicial killings of Palestinians by Israel.
Israel’s new ambassador to Stockholm, Ilan Ben-Dov, spoke with Wallstrom last week in a meeting that was not made public, the Foreign Ministry said. Also, three years after Sweden recognized a Palestinian state, Swedish officials visited Israel last month and met with officials such as Knesset Speaker Yuli Edelstein and Science Minister Ofir Akunis.

Israel’s relations with Sweden badly deteriorated when Sweden recognized a Palestinian state in 2014, a move followed by harsh statements by then-Foreign Minister Avigdor Lieberman and Israel’s recalling of its ambassador.
Tensions then increased, in part because of Wallstrom’s statements linking the Israeli-Palestinian conflict to the November 2015 terror attacks in Paris. Around that time, Wallstrom called for an investigation to determine if Israel was guilty of extrajudicial killings of Palestinians after an outbreak of stabbing attacks against Israelis.
The Swedish government and Wallstrom said her words had been taken out of context, but Israel’s Foreign Ministry called the statement “scandalous, surreal, impudent and detached from reality.” Israel then boycotted Wallstrom, and no government official agreed to meet with her on her visit to the region in December 2016.

As part of efforts to end the crisis, two Swedish officials, both from Wallstrom’s Social Democratic Party, visited Israel last month. One was Parliament Speaker Urban Ahlin, who visited Israel as Edelstein’s guest. The other was Sweden’s EU and trade minister, Ann Linde, who met with officials including Akunis, and appointed an envoy to bolster economic cooperation between the two countries.

On November 16, Ben-Dov met with Wallstrom as part of a routine procedure for new ambassadors. Wallstrom told Haaretz she was pleased to meet with Israel’s new ambassador in Stockholm. She and Ben-Dov had a good, constructive conversation, she said, adding that a new atmosphere had been forged.
An official close to the minister said the atmosphere at the meeting was very positive and the two were expected to meet again soon.
Asked whether the meeting had been held with Prime Minister Benjamin Netanyahu’s approval, Ben-Dov said an ambassador always adheres to the Foreign Ministry’s directives. Netanyahu is also foreign minister.
Still, the meeting was not reported on the ambassador’s Facebook page, as is customary, and no press release was issued.
“Many meetings aren’t made public,” Ben-Dov said. “The main work isn’t published on Facebook.”
He confirmed that Israel-Swedish had developed, but said no official decisions had been made and Israel’s policy remained unchanged.
“In all my meetings I didn’t hide the fact that we see the Swedish decision to recognize a Palestinian state a first-rate strategic mistake,” Ben-Dov said. “It’s a crucial error that not only damaged bilateral relations but the peace process as well.”
Wallstrom still maintains that recognition of the Palestinian state gave hope to young Palestinians and reduced inequality between the two sides of the conflict. She said Israel had punished Sweden for this move and tried to deter other countries from following suit.
Sweden is not against Israel, it wants a two-state solution, she said. Her country is for peace and wants relations with both sides.
Wallstrom said it was unfortunate that so many lies were published about her, saying she was sad about claims that her statements were anti-Semitic.
Foreign Ministry spokesman Emmanuel Nahshon said Ben-Dov’s meeting with Wallstrom was a customary procedure for every new ambassador in every country.
“Our positions on issues on the agenda were made perfectly clear to her,” he said.

Noa Landau reported from Israel.

David Stavrou, Haaretz Contributor

תנו צ'אנס לשוודים

מה הקשר בין הערותיו של הנשיא טראמפ על שוודיה לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומה יקרה אם ישראל תדהים את העולםותקבל בברכה את השליח השוודי החדש למזה"ת? מחשבות על המצב המדיני בעידן הנוכחי.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3898968

נשיא ארה"ב, כך הסתבר ממסיבת העיתונאים המשותפת שלו עם רוה"מ נתניהו לפני כשבועיים, אינו מחויב לפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעבור אלו המתנגדים לפתרון זה משני הצדדים היה זה ניצחון גדול. במקביל לצחקוקיו של רוה"מ בוושינגטון נשמעו בוודאי קריאות שמחה גם בלשכת שר החינוך בירושלים וגם במשרדי החמאס בעזה. יש, עם זאת, בשני צדי הסכסוך כאלו המאמינים שפתרון שתי המדינות, חָבוּט ומיושן ככל שיהיה, הוא עדיין הדרך היחידה לקיים בשטח שבין הים לירדן אורח חיים פתוח ודמוקרטי המממש את זכות ההגדרה העצמית של שני העמים החיים באזור.

באירופה, למשל, ממשיכים להתעקש על פתרון שתי המדינות. שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום, אף הגדילה לעשות כאשר הכריזה ששוודיה מתכוונת למנות שליח מיוחד לאזור שיעסוק בקידום פתרון הסכסוך ברוח זו. היו שהגדירו את הצעד השוודי כהזוי ומנותק מהמציאות אבל זהו איננו צעד חריג. בנוסף לשליחי הקוורטט והשליחים האמריקאים, יש מדינות נוספות, ביניהן צרפת, רוסיה וסין, שיש להם שליחים באזור. עכשיו מצטרפת גם שוודיה למועדון הזה ובעבור אלו המכירים את מדיניות החוץ שלה אין כאן הפתעה. לשוודיה יש יומרות להשפיע על סדר-היום הבינלאומי כבר מאז המחצית הראשונה של המאה העשרים. מיטב הדיפלומטים שלה פעלו באזור בעבר (ביניהם שליחי האו"ם גונאר יארינג בשנות השישים ופולקה ברנדוט בשנות הארבעים), היא עוסקת בנושא הפלסטיני כבר עשרות שנים והשנה היא גם חברה במועצת הביטחון של האו"ם. שלא כמו הנשיא האמריקאי החדש, עמדתה הרשמית של שוודיה, כמו עמדת האיחוד האירופי כולו, היא תמיכה חד-משמעית בפתרון שתי המדינות והתנגדות לכל מדיניות המקשה על יישומו (למשל ההתנחלויות הישראליות).

בימים האחרונים הסתבר שיש הבדלים נוספים בין גישת הממשל האמריקאי החדש לבין גישת הממשלה בסטוקהולם. בנאום שנשא בפלורידה הזכיר הנשיא טראמפ את שוודיה ואמר ש"היא הכניסה מספרים גדולים (של מהגרים) ויש להם בעיות שהם לא חלמו שיהיו להם". בעוד השוודים ניסו להבין לאיזו תקרית התכוון טראמפ כשהוא דיבר על אירועי "אתמול בלילה בשוודיה" הבהיר הנשיא האמריקאי שכוונתו היתה לדיווח ברשת פוקס שהציג עליה חדה במקרי האלימות בשוודיה בעקבות מדיניות קבלת הפליטים הנדיבה שלה. דיווח זה, כמו אחרים מסוגו, הציג תזה נפוצה בקרב חוגי ימין הטוענת ששוודיה קורסת ושיש עליה ניסיון השתלטות איסלמיסטי. כמה מהעובדות העומדות בבסיס התיאוריה הזו הן שקרים מוחלטים (כמו האגדה האורבנית על כך ששוודיה הפכה לבירת האונס של אירופה) בעוד עובדות אחרות הן חצאי אמיתות המוצאות מהקשרן (העלייה באלימות ובפשיעה בשוודיה איננה תוצאה של קליטת מהגרים בלבד). קהילות המהגרים אכן מציבות אתגרים רציניים לחברה השוודית, כמו עליה במקרי האנטישמיות, מעשי וונדליזם בשכונות מצוקה והתגייסות של צעירים שוודיים ממוצא מוסלמי לארגונים קיצוניים, אך באופן יחסי מצבה של שוודיה אינו גרוע מהמצב במדינות אחרות שקלטו הרבה פחות מהגרים. בעיותיה של שוודיה נובעות ממרכיבים סוציו-אקונומיים, פוליטיים ותרבותיים רבים והערותיו של הנשיא טראמפ, בהיותן פשטניות ומבוססות על תעמולה ולא על עובדות, שפכו עוד דלק על המדורה והפכו לחלק מהבעיה ולא לחלק מהפתרון.

ייתכן שיש קשר בין דבריו של הנשיא טראמפ על שוודיה ודבריו במסיבת העיתונאים עם נתניהו. ארה"ב, אם לשפוט לפי התבטאויות בכירים בממשל החדש, מוכנה לקבל פתרון של מדינה אחת, להעביר את שגרירותה לירושלים ולגבות סיפוחים ישראליים בגדה, כולם צעדים העלולים להבעיר את האזור. ממש כמו ההתבטאות על השוודים, התבטאויותיו של טראמפ בנושא הישראלי הן חדשניות ונועזות לכאורה אך הן מקשות על מציאת פתרונות לבעיות מורכבות. הגישה השוודית כלפי המזה"ת נועזת הרבה פחות. היא שמרנית ומבוססת על העקרונות שעוצבו עוד בשנות התשעים. לכן, טבעי כל כך שהנשיא טראמפ מנהל את מדיניותו באמצעות הטוויטר והשוודים ממשיכים בשיטה הארכאית משהו של מינוי דיפלומטים ושילוחם לשיחות מתישות ולעיתים חסרות תוחלת. תגובתה של ישראל למדיניותה החדשה של ארה"ב ידועה, אך מה צריכה להיות תגובתה למהלך של השוודים?

תיאורטית יכולה ישראל לבחור בין שלוש תגובות אפשרויות – קבלתו בברכה של שליח שוודי חדש, התעלמות ממנו או פעולה נגדו. מכיוון שהיחסים בין שוודיה לישראל בשנים האחרונות התדרדרו ומכיוון ששוודיה מתנגדת באופן גלוי למדיניותה של ממשלת נתניהו תגובה שלילית היא הצעד הצפוי. לכך יש להוסיף את העובדה שהממשל הישראלי וחלק מהציבור בישראל מתעב באופן מיוחד את שרת החוץ השוודית. וולסטרום מואשמת תדיר בכך שהיא אנטי-ישראלית ואנטישמית. ניסיונה הרב במדינאות בינלאומית, תפיסת העולם הפמיניסטית שלה ומאבקה למען זכויות-אדם ודמוקרטיה לא עושים רושם רב בישראל המתמקדת בעיקר בציטוטים שלה שהתפרשו בירושלים כצבועים ועוינים ובעובדה ששוודיה הכירה במדינה הפלסטינית ב-2014. כשוולסטרום הגיעה לאזור לפני כמה שבועות גורמים ישראלים סירבו לפגוש אותה וגם להודעה על מינוי שליח שוודי לאזור הגיבה ישראל, כצפוי, בבוז. הפעם החליטו במשרד החוץ על גישה סרקסטית משהו. "בהתחשב בהצלחה יוצאת הדופן של הממשלה השוודית הנוכחית בעשיית שלום בכל רחבי העולם, אנחנו אסירי תודה על ההחלטה סוף סוף לפתור את חוליי האזור שלנו", אמר דובר המשרד עמנואל נחשון, "מדוע הם לא יכלו לחשוב על מינוי כזה מוקדם יותר?". אפשר להסכים או לא להסכים לתגובה הישראלית אבל יש לברך על ההומור הציני של משרד החוץ. בלעדיו היתה זו סתם עוד תקרית דיפלומטית משמימה וחסרת משמעות.

אבל אולי אפשר להוציא בכל זאת משהו מההתכתשות המדינית המיותרת הזו. השורות הבאות ייחשבו כמטורפות בעיני פרשנים וותיקים וכמסוכנות בעיני אלו המתנגדים באופן עקרוני לפתרון שתי המדינות. אבל יש גם לא מעט אנשים התומכים בפתרון שתי המדינות שהתייאשו מהאפשרות להשיגו. בעבורם ייתכן שבניגוד לכל הסיכויים, ההצעה השוודית יכולה להיות פתח לתקווה או לפחות חומר למחשבה.

מה יקרה אם ישראל תדהים את העולם ובמקום הנאומים הרגילים על הצביעות האירופית, השמחה לאיד על "הפלישה האיסלמיסטית", הבדיחות על איקאה והגעגועים לראול וולנברג, היא תסכים לקבל את השוודים כמתווכים בינה ובין הפלסטינים? אין הכוונה לשינוי מוחלט באוריינטציה המדינית של ישראל. בהקשר זה מובן שאין תחליף לאמריקאים כבת-ברית. ברור גם שישראל צריכה להמשיך לטפח יחסים עם בנות ברית אזוריות אחרות ולקחת בחשבון את האינטרסים של מוסקבה, אנקרה, קהיר ועוד. אבל מה עם השוודים יוכלו לקחת תפקיד מוגבל של תיווך תחת גג בינלאומי כלשהוא? באקלים הנוכחי הסיכויים שישראל תסכים לכך קלושים אבל מעניין בכל זאת לנתח את הסיכויים והסיכונים של מהלך כזה ולו רק כניסוי מחשבתי.

במשך כל שנות הדומיננטיות של ארה"ב בשיחות בין ישראל והפלסטינים היוו היחסים הקרובים בין האמריקאים לישראל דלק לטענת הקיפוח הפלסטינית בדבר המתווך שבידו האחת מנהל שיחות שלום ובידו השנייה תומך ומחמש את הישראלים. אצל השוודים זה אחרת. ראשית, אין להם אינטרסים גאו-פוליטיים מובהקים באזור. שנית, ברשימת עשרים המדינות המובילות את היצוא והיבוא השוודים אין אף מדינה מהמזה"ת, גם לא סעודיה ואיראן. מה שעומד על הפרק מבחינה פוליטית בעבור השוודים איננו הפגנת עוצמה צבאית או טיפוח בני ברית אסטרטגיים. שוודיה היא מדינה בת בסה"כ עשרה מיליון תושבים בקצה הנידח של אירופה, הפעם האחרונה שהיא השתתפה במלחמה היתה לפני יותר ממאתיים שנה והיא אפילו אינה חברה בנא"טו. כל כוחה הבינלאומי מבוסס על תדמיתה כמדינה הנלחמת על ערכים דמוקרטיים, המעורבת במפעלים הומניטריים והמשכינה שלום. לכן מצטיירת שוודיה כתומכת בפלסטינים. אבל זו לא חייבת להיות בעיה בעבור ישראל. במצב עניינים מסוים זה יכול להיות דווקא יתרון.

אם ישראל תסכים להיעזר במתווך שוודי היא תיראה כמדינה המוכנה לעשות וויתורים בכך שהיא מקבלת מתווך הידוע כפרו-פלסטיני. השוודים ייאלצו להראות שהם לא חד-צדדיים ולכן לכל הפחות הם לא יתנגדו לדרישה הישראלית שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי או לדרישה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. אם בכל זאת יגלו השוודים עוינות לדרישות הישראליות תוכל ישראל להכריז על המתווך כחד-צדדי ולפרוש, דבר שהיה קשה לה לעשות עם המתווכים האמריקאים (שתחת רוב הממשלים לא היו שונים מהאירופאים בדרישותיהם). הצד הפלסטיני, לעומת זאת, לא יוכל להשתמש בטיעון שהמתווכים לא הוגנים מכיוון שברור לכל שאין להם תומכים נדיבים ועקביים יותר מהשוודים. אם הם יסרבו לשאת ולתת בהוגנות יהיה ברור לכל שהפעם הם סרבני השלום ולא הצד הישראלי.

ברור שקשה להרבה ישראלים להתגבר על הרתיעה האוטומטית משוודיה אחרי דברים קשים שהם קראו ושמעו ששרת-החוץ שלה אמרה. הם לא היחידים. גם בשאר העולם התגובות אליה ולמדיניותה מעורבות. יש הרואים בשוודיה מדינה צבועה או אובדנית, אחרים רואים בה מופת של מדיניות חוץ מוסרית. מה שחשוב, עם זאת, בהקשר זה הוא שברגע שמדובר במעשים ולא במילים בלבד, הכל משתנה. מה זה משנה אם הצעדים השוודיים עד כה היו מונעים משנאת ישראל, מכוונות טובות, ממסורת מרקסיסטית או גישה פוסט-קולוניאליסטית? בשורה התחתונה כשמדובר במעשים, האינטרסים והריאל-פוליטיק חשובים יותר. על פני השטח דומה ששוודיה נוקטת מדיניות אנטי-ישראלית אבל בפועל, מעבר להררי המילים, לקטטות הדיפלומטיות ולמשחקי הכבוד לשוודיה יש מדיניות ברורה, יציבה ומשותפת לרוב המכריע של המחנות הפוליטיים בתוכה. היא מקיימת קשרי סחר וקשרים אקדמיים פוריים עם ישראל, אין בה כמעט תנועת חרם נגד ישראל, אין לה סיבה להתנגד לזכותה של ישראל להגדיר את עצמה ולהגן על עצמה והיא גם בעד זכויות-אדם ודמוקרטיה והסדר מדיני של שתי מדינות שיסיים את הכיבוש (במיוחד אם היא תוכל לקבל נתח מהקרדיט). מי שמתנגד לרעיונות האלו בוודאי אינו צריך לשתף פעולה עם השוודים. אבל מי שתומך בהם, גם אם הוא ליכודניק התומך בהם כרע במיעוטו כמו בנאום בר-אילן, יכול בהחלט למצוא בשוודים כלי עזר שימושי.

כך יכולה דווקא עמדתה הפרו-פלסטינית לכאורה של שוודיה להפוך את השוודים למתווך נוח לישראל. זאת כמובן בהנחה שזו מעוניינת בהסדר. כחלק מהמו"מ יוכלו השוודים לממן בכספי סיוע את שיקום הכלכלה הפלסטינית. גם זה לא יפגע בישראל מכיוון ששוודיה משקיעה כבר היום כסף רב ברשות הפלסטינית. אם ישראל תסכים לשתף פעולה עם מהלך כזה היא תוכל לדרוש פיקוח הדוק יותר על הכספים ולוודא שהם לא מושקעים בהסתה וטרור. מטבע הדברים כוחם של השוודים הוא מוגבל. הם לא יוכלו לקחת על עצמם את ההסדר העתידי של אחד הסכסוכים הוותיקים בעולם. אבל הם יוכלו לסייע להתניע את התהליך ולנצל את העובדה שהם לא מזוהים באופן מובהק עם אף אחת מהמעצמות המשפיעות באזור בכדי להכניס לתמונה גורמים משמעותיים יותר אם וכאשר השיחות יתקדמו ותהיה אפשרות לעלות לשלב הבא – סיוע לפלסטינים לבנות ישות מדינית ומתן ערבויות ביטחוניות ומדיניות לישראל. לא יהיה כמובן הסכם ללא פשרות ושיתוף פעולה של הישראלים והפלסטינים עצמם, אבל מתווך טוב הוא התחלה טובה ומתווך טוב איננו בהכרח חבר טוב. לפעמים ההיפך הוא הנכון.

לסיום, אי אפשר בלי מילה על אוסלו. בירתה של נורבגיה, שכנתה של שוודיה, כבר הולידה בעבר הלא רחוק הסכם מזרח-תיכוני שישראלים רבים רואים בו כישלון וטראומה לאומית. למרות שחלק גדול ממה שעמד בבסיסם של הסכמי אוסלו עדיין שריר וקיים, תומכי ההסכם ומתנגדיו כאחד ראו אותו מופר, סעיף אחר סעיף ע"י שני הצדדים וקורס אל תוך מערבולת של אלימות ואיבה. יהיה מי שיאמר שהסכמי אוסלו מוכיחים שעדיף שהסקנדינבים לא יהיו חלק ממעגל ההשפעה במזה"ת אך אפשר גם לראות את הדברים אחרת. נורבגיה אמנם קרובה לשוודיה אך היא שונה מאוד ממנה. מבחינה פוליטית, שוודיה היא ממובילות האיחוד האירופי, נורבגיה אפילו לא חברה בו. שוודיה יושבת במועצת הביטחון של האו"ם בשנתיים הקרובות, נורבגיה לא היתה במוע"הב כבר 15 שנה. השוודים משקיעים במדיניות החוץ שלהם כסף רב ומאמצים רבים, הנורבגים ידועים בתחום זה בעיקר בזכות פרס נובל לשלום שהוא בעצם פרס שוודי לגמרי. הסיבה היחידה שהנורבגים קיבלו את האחריות עליו היא שנורבגיה היתה עד 1905 חלק משוודיה.

הסכמי אוסלו היו רחוקים מלהיות מושלמים. אפשר וצריך ללמוד מהטעויות שנעשו בהם ולהפיק מהם לקחים. מה שהתחיל במדריד, וושינגטון, לונדון ואוסלו בשנות התשעים התגלגל, עם השנים, למציאות טראגית שעלולה להוביל לביטולו הסופי של פתרון שתי המדינות, למלחמת אזרחים, למדינת אפרטהייד או לחיסולה של המדינה היהודית. האם לא עדיף לפחות לשקול גישה חדשה? אם במקום להתבשם מהניהיליזם, חוסר המחויבות והפופוליזם מהבית הלבן תחפש ישראל גם אפיקים אחרים של שיתוף פעולה, לכו תדעו, אולי מה שהחל בהסכמי אוסלו יוכל להגיע לפרקו בפתרון מאוזן, יציב ובטוח יותר במסגרת הסכמי סטוקהולם.

אפשר לצעוק אנטישמיות עד מחר

מה מחבר בין הלאומנים, השמרנים ושונאי הזרים של אירופה לבין אנשי השמאל, הסוציאליסטים ולוחמי זכויות האדם ביבשת? התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3450218
בסוף שבוע שעבר קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה דוברו של מזכ"ל מפלגת החזית הלאומית הצרפתית, ניקולא באי. זו לא היתה שיחתנו הראשונה. ראיינתי את באי לפני מספר שבועות בפרלמנט האירופי ודוברו נזכר בפגישתנו בבריסל כשנזקק לקשר עם גורם ישראלי כלשהו במהלך ביקור שערך בישראל. אינני יודע איך באי סיכם את הביקור אך ברור שהוא נתקל בקשיים מסוימים מכיוון שגורמים ישראלים מסרבים להיפגש עם נציגי המפלגה שלו. מפלגת החזית הלאומית, שנוסדה ע"י ז'אן-מארי לה פן, מכחיש השואה והאנטישמי, מנסה באמצעות בתו וממשיכת דרכו, מארין לה פן, לאמץ תדמית מהוגנת ולפתח קשרים בעולם היהודי, אך פוליטיקאים ישראלים מסרבים, ובצדק, להיפגש עם נציגיה.
כחודש לפני ביקורו של באי בישראל הגיעה לאזור אישיות פוליטית אירופאית אחרת – שרת החוץ של שוודיה, מרגוט וולסטרום. גם וולסטרום הוחרמה ע"י ממשלת ישראל. התירוץ שניתן לה היה אמנם טכני אך ברור שהסיבה האמיתית היתה התבטאויותיה ומדיניותה הנחשבות בירושלים כאנטי-ישראליות. פוליטיקאים כמו יובל שטייניץ ויאיר לפיד אפילו כינו את וולסטרום אנטישמית. כך, במרחק של שבועות בודדים, החרימה ישראל מסיבות דומות שני מנהיגים אירופיים שביקרו בארץ.
הדבר המעניין בתקריות הדיפלומטיות האלו הוא שוולסטרום ובאי הם הפכים מוחלטים. וולסטרום היא אשת שמאל וסוציאל-דמוקרטית, תומכת נלהבת של האיחוד האירופי המקדמת מדיניות המדגישה ערכים של צדק חברתי, פמיניזם וזכויות אדם. באי, לעומתה, הוא איש ימין, שמרן ולאומן הנאבק ב"טכנוקרטים מבריסל" ותומך בסגירת גבולותיה של אירופה. המחנות הפוליטיים של באי ווולסטרום לא מסכימים ביניהם על כלום, הם מבוססים על ערכים מנוגדים, יש להם אינטרסים מנוגדים והם נאבקים זה בזה בכל רחבי היבשת. רק דבר אחד מאחד אותם – אף אחד לא מחכה להם בנתב"ג.
החרם הישראלי הוא רק צד אחד של המטבע. הצד השני חשוב בהרבה. הפוליטיקה האירופית של השנים האחרונות היא סוערת ומלאת מחלוקות. סוציאל-דמוקרטים נלחמים בניאו-ליברלים, מפלגות פופוליסטיות תוקפות מפלגות ממוסדות, פותחי שערי ההגירה נאבקים בבוני החומות. עם זאת, כשמדובר בסכסוך הישראלי-פלשתיני, כולם מדקלמים את אותו טקסט. זוהי תופעה מוזרה ומעניינת – נוצרים-דמוקרטים וסוציאליסטים, ירוקים ופשיסטים, גזענים והומניסטים, כולם עוצרים לרגע את ההתקוטטות, מיישרים קו ומדקלמים את שלושת המילים שבישראל כבר יצאו מזמן מהאופנה – פתרון שתי המדינות.
צודק מי שאומר שהסכסוך הישראלי-פלשתיני כבר לא נמצא בראש סדר היום של אף אחד. אך ככל שנדרשים אליו תמימות הדעים לגבי פתרון שתי המדינות חובקת עולם. מילים רבות כ"כ הוקדשו להחלטת הנשיא אובמה שלא להטיל ווטו על החלטת מועצת-הביטחון 2334, שתשומת הלב הוסבה מרשימת התומכים בה. לצד חשודים מידיים כמו מצרים ווונצואלה היו שם גם בריטניה, ספרד וניו-זילנד. כמו ברשימות השחורות של משרד-החוץ, ישראל הצליחה בבניין האו"ם בניו-יורק לאחד את הבלתי ניתן לאיחוד. הרוסים שיתפו פעולה עם האוקראינים והסינים הלכו יד ביד עם היפנים. את וולסטרום ובאי קל להחרים, אך מה תעשה ישראל עם הנשיא פוטין ורה"מ מיי שאפשרו גם הם את ההחלטה?
מהי בעצם הסיבה לתמימות הדעים הזו כלפי ישראל? יש שיטענו שזו האנטישמיות. ואכן, ככל שמדובר באירופה אין ספק שהאנטישמיות חדרה לכל המחנות הפוליטיים ולחלקים רבים של החברה. אחרים יטענו שהכל עניין של אינטרסים. מדיניות אנטי-ישראלית משתלמת גם לימין וגם לשמאל האירופי משיקולים אלקטורליים וגאו-פוליטיים. השמאל, כך הם טוענים, פונה למצביעים בעלי רקע מוסלמי והימין מתחנף לאנשי הון ושלטון מהמזה"ת. הסבר נוסף, או אולי נכון יותר לקרוא לו נחמה, טוען שדעת-הקהל העולמית היא מעין מפלצת מופרעת שלא ניתן לשלוט בה. האירופאים עזרו ליהודים אחרי מלה"ע השנייה, היום הם בעד הפלשתינים ומחר גם זה יעבור להם. בסופו של דבר תימצא קוניונקטורה פוליטית שתפתור את הבעיה. זהו הפתרון שהתחבב בזמן האחרון על הימין הישראלי וגם אותו ניתן לתאר בשלוש מילים בלבד: הנשיא דונלד טראמפ.
אבל גם אם יש אמת מסוימת בהסברים אלו הם מסתירים אמת פשוטה וחשובה בהרבה. פיסת הנדל"ן הבעייתית הזו במזרח הים-התיכון נמאסה על מרבית מקבלי ההחלטות בעולם. חוסר היציבות שלה, הנטייה שלה להתלקח ללא יכולת שליטה על הלהבות וחוסר היכולת לקבל עם מנהיגיה החלטות רציונאליות הם מאפיינים שמנוגדים לאינטרסים של מרבית המדינות. יש אמנם בזירה גורמים שמרוויחים מהכאוס המזרח-תיכוני וייתכן שפירומנים מסוגו של הנשיא טראמפ יהפכו לנפוצים יותר במסדרונות השלטון העולמיים אך מי שיש לו עניין ביציבות, בערכים דמוקרטים ובפיתוח כלכלי מבין שפתרון שתי המדינות הוא היחידי שיכול לספק אותן (שלא לדבר על מי שיש לו יומרה לדאוג לשלום רווחה וצדק). כך, בעניין זה ובעניין זה בלבד, מתלכדים האינטרסים של לוחמי זכויות האדם המתעניינים בדיכוי הפלשתינים עם אלו של הניאו-ליברלים המתעניינים בסטרטאפים ישראלים ושל שונאי הזרים שרוצים שהמזרח-התיכון יפסיק לשלוח אליהם את הצרות שלו בדמות פליטים ופיגועים. המניעים שונים אך המסקנות דומות.
ובסופו של יום כל זה הרי לא חשוב. העולם יכול אמנם להיות ציני ואכזרי אבל לפעמים מה שכולם אומרים הוא באמת נכון. על כל חסרונותיו של פתרון שתי המדינות איש עוד לא הציע פתרון אחר שישמר את מדינת ישראל כמדינת לאום נורמלית, מודרנית ודמוקרטית לאורך שנים. אפשר לגרש מהארץ את כל המנהיגים הזרים שאומרים זאת, אפשר להפציץ את העולם בסרטוני הסברה בפייסבוק ואפשר לעצום עיניים ולצעוק אנטישמיות עד מחר. אבל כמו ילד המניח ידיו על עיניו כדי שלא ימצאו אותו, ההנהגה הישראלית צריכה לקחת בחשבון שגם כשעוצמים עיניים המציאות עדיין כאן.

מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול על שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום

זהו טקס כמעט קבוע. מאז הושבעה ממשלת שוודיה ב-2014 היא מעוררת את חמתה של ישראל הרשמית אחת לכמה שבועות. ראש החץ הדיפלומטי של הממשלה השוודית הוא שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום. מה עומד מאחורי התבטאויותיה של וולסטרום ומדוע היא הפכה לאחת הנשים המושמצות ביותר בישראל?
התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2792477

הסיבוב הנוכחי של העוינות בין ירושלים לסטוקהולם התחיל כאשר הממשלה השוודית הכירה במדינה פלסטינית והחריף לאחר שורה של התבטאויות שהתפרשו בירושלים כאנטי-ישראליות. חוד החנית השוודי בעניין זה הוא שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום, שקישרה לאחרונה, ע"פ מבקריה, בין המצב בישראל לבין הפיגועים בפאריז ובשבוע שעבר האשימה את ישראל בהוצאות להורג של מחבלים פלסטינים ללא משפט.
דבריה של וולסטרום מוצאים תדיר מהקשרם באמצעי התקשורת. בעולם האמיתי היא בהחלט לא הצביעה על ישראל כאחראית לפיגועים בפאריז וגם לא הצדיקה טרור פלסטיני. אמירותיה היו מורכבות ומאוזנות יותר. עם זאת, וולסטרום יודעת הרי שבכל פעם שהיא אומרת משהו על ישראל מתחילה מיד תגובת נגד – העיתונות הישראלית משתוללת, השגריר השוודי מוזמן לזובור במשרד-החוץ והיא מוצגת שוב כאויבת העם היהודי בשורה אחת עם המן הרשע, אנטיוכוס והמופתי. גם אם דבריה מוצאם מהקשרם, ברור לה שזה יקרה. מדוע אם כן היא ממשיכה להסתבך?
תזה מקובלת אחת היא שוולסטרום היא נאיבית. מעין שוחרת טוב סקנדינבית שכזו ההופכת לאידיוטית שימושית בשרותם של טרוריסטים. פגשתי מספר פעמים את וולסטרום, ראיינתי אותה ואני בקיא בכתביה ומעשיה. מדובר במדינאית וותיקה, רצינית ומוערכת עם ניסיון פרלמנטרי, מיניסטריאלי ובינלאומי רב ובעלת קשרים חובקי עולם. אסתכן ואומר שלמיטב שיפוטי היא איננה נאיבית. גם לטענה אחרת כלפיה אין בסיס עובדתי – היא איננה אנטישמית. הטענות על כך שהיא ממשיכת דרכם של מדינאים שוודים שבשנות הארבעים סיפקו ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית ואחרי השואה תמכו בצד הערבי בפלשתינה, הן תעמולה העושה שימוש סלקטיבי ומוטעה בהיסטוריה.
גם הטענה שוולסטרום עושה הון פוליטי באמצעות הנושא הפלסטיני אינה נכונה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, מרבית המפלגות בשוודיה אינן אנטי-ישראליות. למעט מיעוט פרלמנטרי קטן, הקו הרשמי של הרוב השוודי הוא תמיכה בפתרון שתי המדינות, מדיניות שהייתה בעבר מקובלת גם בישראל ואפילו ראש-ממשלת ישראל הנוכחי הצהיר שהוא מחויב לה. רוב מקבלי ההחלטות השוודים תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה, הם מעודדים קשרים כלכליים, אקדמיים ותרבותיים איתה והם אינם חסידים של החרמות מוצרים המיוצרים בה.
יתרה מזו גם הטענה כי מהגרים מהמזה"ת משפיעים על מדיניות הממשלה היא מיתוס. למעט כמה נציגים קולניים אך זניחים למדי, המיעוט המוסלמי בשוודיה לא מתבלט בהשפעתו הפוליטית. גם אם המצב היה שונה, מרגוט וולסטרום לא היתה זקוקה לעניין הפלסטיני אם היו לה שאיפות לשפר את מעמדה הפוליטי. וולסטרום יכולה הייתה ב-2006 להתמנות בקלות לראשות מפלגתה, צעד הכרחי בדרך לראשות-הממשלה אך היא וויתרה על המינוי מרצונה והבהירה שהיא לא מעוניינת בו. נכון שניסיון לרצות את מפלגות השמאל השפיע ככל הנראה על ההחלטה להכיר במדינה הפלסטינית אך לא סביר שהצהרות והתבטאויות בראיונות ודיונים פרלמנטריים מהווים אמצעי תשלום קואליציוני בעל ערך רב.
אז למה היא עושה את זה? כמו בעקרון התער של אוקום, ההסבר להתנהגותה של וולסטרום הוא ההסבר הפשוט ביותר. מרגוט וולסטרום היא מדינאית המונעת ע"י (תחזיקו חזק קוראים יקרים) השקפת עולם. אפשר כמובן לטעון שהיא טועה אך קשה למצוא הוכחות לכך שהיא מושחתת או מונעת מאינטרסים זרים. יש לה הסבר לטרור (הייאוש, הקיפאון המדיני וחוסר מעורבותן של נשים בתהליכי קבלת ההחלטות), יש לה הצעות לפתרון (מו"מ וחתירה להסדר שתי המדינות בשיתוף הקהילה הבינלאומית) ויש לה גם הקשר אידיאולוגי רחב: מדיניות חוץ פמיניסטית המדגישה זכויות אדם, שימוש מרוסן בכוח ופיתוח אנושי גלובלי המתעלה מעל אינטרסים לאומיים צרים.
שוודיה היא מדינה בת כעשרה מיליון תושבים, אין לה צבא גדול ואין לה נפט. וולסטרום מנסה להעניק לה השפעה בינלאומית רחבה והכלים העומדים לרשותה הם השקעה במפעלים הומניטריים ובמוסדות בינלאומיים ואמירות ברורות בנושאים העומדים על סדר היום הבינלאומי. מי שחושב שאמירותיה כלפי ישראל הן חריפות צריך לשמוע איך היא מדברת על רוסיה וערב-הסעודית.
כאן יש לסיפור טוויסט אירוני. רבים מאשימים את השוודים בנטייה אובססיבית לפוליטיקלי-קורקט. הם טוענים למשל שהשוודים נותנים מקלט לפליטים ה"משתלטים להם על המדינה" בגלל עודף כוונות טובות ותחושות אשמה של קולוניאליסטים. תיאוריה זו איננה נכונה. שוודיה לא הפכה לבירת האונס של אירופה, אין ולא יהיה בה רוב מוסלמי ופיגועי הטרור שלה הם מתוצרת הימין הקיצוני השוודי ולא הג'יהאד העולמי. אך יש לתיאוריה זו בעיה נוספת: פוליטיקלי-קורקט היא עניין יחסי. בקרב פעילי "שלום עכשיו", למשל, יהיה זה לא פוליטיקלי-קורקט לומר שאי אפשר לסמוך על ערבים. ב"בית היהודי", לעומת זאת, זה לא פוליטיקלי-קורקט לומר שיש לפלסטינים זכות להגדרה עצמית.
וולסטרום איננה חברה ב"שלום עכשיו" או ב"בית היהודי", היא חלק מהממסד הדיפלומטי האירופאי שלמרות תדמיתו האנטי-ישראלית, מדיניותו היא לא בדיוק שמאלנית רדיקלית. בעוד אנתרופולוגים אמריקאים ואקדמאים בריטיים מפגינים, מחרימים, ומפליגים לעזה כמחאה על 48 שנות כיבוש, הדבר הקיצוני ביותר שהאיחוד האירופי הוציא מעצמו הוא הצעה לסמן, אפילו לא להחרים, מוצרים מההתנחלויות. בעוד הקולגות של וולסטרום, פקידים בבריסל, שרי-חוץ ודיפלומטים מקצועיים, בוחנים כל התבטאות שלהם בקפידה ונזהרים שלא להרגיז את ירושלים ולהיתפס כאנטישמים, היא אומרת מה שהיא חושבת: היא לא נגד ישראל אבל היא נגד מדיניות ממשלת נתניהו, היא נגד ההתנחלויות ונגד מה שהיא רואה כשימוש עודף בכוח. אלו אמירות שהן מאוד לא פוליטיקלי-קורקט כאשר עמיתיה מסתפקים בגינוי כללי של אלימות ופיזור סיסמאות על מו"מ שאיש לא מאמין בו. אפשר להתנגד לכל מה שהיא אומרת אבל צריך לקחת בחשבון שיכול מאוד להיות שזה מה שכולם חושבים.
במובן מסוים שרת-החוץ השוודית מזכירה מאוד את מבקרי מדיניות ההגירה של שוודיה. היא מתעקשת לומר דברים שיעוררו עליה ביקורת, היא מתעלמת מכללי הטקס הדיפלומטיים והיא מתגרה במתנגדיה. מי שחושב שאסור להיכנע לתכתיבי הפוליטיקלי-קורקט, שצריך להגיד את האמת בפנים ולגנות את מי שכולם נזהרים בכבודו מוזמן להסתכל במראה. יש סיכוי טוב שהוא יפגוש שם את מרגוט וולסטרום.

מדיניות חוץ פמיניסטית – שוודיה (שוב) מנסה לתקן את העולם

"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית" הודיע ראש-ממשלת שוודיה החדש, סטפן לופבן, בנאומו הראשון בפרלמנט באוקטובר השנה. מיד אח"כ הוא מינה שרת חוץ המקדמת מדיניות המבוססת על ערכים ולא על אינטרסים. האם מדיניות זו מצליחה? האם אפשר להתמודד עם המצב במזה"ת, המלחמה באוקראינה ומעשי רצח-עם באפריקה באמצעות פמיניזם, הומניזם ודמוקרטיה? האם יש מי שמנסה לשים מקלות בגלגלים והאם יש לממשלה השוודית גם מניעים נסתרים?

התפרסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2614125

למרות הצלחותיה הרבות של התנועה הפמיניסטית במאה השנים האחרונות, יש תחום שבו נשים עדיין נתקלות בחומות בצורות ותקרות זכוכית בכל רחבי העולם. זהו תחום המדינאות הבינלאומית והדיפלומטיה המהווה עדיין מועדון גברי כמעט סגור. למרות קיומן של מנהיגות כמו הילרי קלינטון ואנגלה מרקל, מקבלי ההחלטות בכל הנוגע ליחסי חוץ וקונפליקטים בינלאומיים הם עדיין כמעט כולם גברים.

אך כעת נראה שבשוודיה נעשה ניסיון מעניין לשנות את מצב הדברים. באוקטובר האחרון הורכבה ממשלה חדשה במדינה. רוה"מ החדש, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית סטפן לופבן, הודיע לפרלמנט כבר בנאומו הראשון ש"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית". בהמשך הוא הצהיר שממשלתו מתכוונת להילחם בחלוקת התפקידים המסורתית בין גברים לנשים כדי ליצור חברה טובה יותר ולממש את הפוטנציאל הגלום בכל אדם.

בממשלתו החדשה בת 24 השרים שילב רוה"מ 12 שרות, ביניהן שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום, שכיהנה בעבר בשורת תפקידים בכירים באו"ם ובאיחוד האירופי. וולסטרום לא המתינה הרבה לפני שהיא לקחה את הצהרותיו של רוה"מ צעד נוסף קדימה. "אנחנו נוביל מדיניות חוץ פמיניסטית", היא הכריזה ומאז הפך הנושא למקור של ביקורת ואפילו לעג במסדרונות הכוח ובמערכות חדשות ברחבי העולם. אך וולסטרום לא נרתעה. בנאום בוושינגטון בינואר השנה היא ציטטה את מהטמה גנדי בתגובה למבקריה: "תחילה מתעלמים ממך, אח"כ צוחקים עליך, אח"כ נלחמים בך ולבסוף את מנצחת".

אך מהי בעצם מדיניות חוץ פמיניסטית? במבט על, מדובר במדיניות חוץ שאיננה ממוקדת בקידום אינטרסים לאומיים צרים אלא בחזון רחב של שלום, זכויות-אדם ופיתוח אנושי גלובלי. השוודים רואים במדיניות פרוגרסיבית שכזו גם אינטרס לאומי וגם צו מוסרי. ע"פ שרת-החוץ וולסטרום העובדה שבחלק גדול מהעולם נשים לא זוכות בזכויות-אדם בסיסיות וסובלות מאפליה ומקיפוח היא איום ממשי על שלום העולם. כך גם העובדה שמאות מיליוני נשים בעולם חשופות לאלימות, בין אם מדובר באלימות בתוך הבית או באלימות הנובעת מקונפליקטים צבאיים. במצב עניינים זה, מדיניות בינלאומית שמטרתה שלום, ביטחון ויציבות, מחויבת להתמקד במאבק להגשמת זכויותיהן של נשים ובהבטחת ביטחונן. השוודים הם הראשונים שהציגו מדיניות שכזו במרכז דוקטרינת החוץ שלהם אך היא לא באה משום מקום – היא מבוססת על החלטות האו"ם ומושפעת ממדיניותם של מנהיגים כמו הילרי קלינטון וויליאם הייג, שר החוץ הבריטי לשעבר.

וולסטרום מדברת על ארגז כלים פמיניסטי הכולל שלושה מרכיבים – זכויות, ייצוגיות ומשאבים. התזה היא שאם נשים תקבלנה זכויות-אדם בסיסיות, נגישות למערכות אכיפת החוק ואפשרות להשתתף בשלטון, מצב העולם ישתפר. לצורך כך יש להקצות משאבים רבים, למנות יותר נשים לתפקידים בזירה הבינלאומית, ולהשקיע באמצעים של מה שמכונה "כוח רך" כמו דיפלומטיה, בניית מערכות החברה האזרחית, השקעה בחינוך וכו' ולא רק ב"כוח קשה" (התערבות צבאית). עם זאת, אין מדובר במדיניות פייסנית המחליפה גברים במדים ובחליפות בנשים רכות וענוגות. זוהי מדיניות המגדירה מחדש הנחות יסוד וסדרי עדיפויות והמניחה שעולם שבו זכויותיהן ושלומן של נשים נשמרות הוא עולם שבו לא סוחרים בבני-אדם, מתייחסים בהוגנות לפליטים, לא ששים אלי קרב ונלחמים בנחישות בקרטלי סמים ובארגוני טרור.

אך מה קורה כשרעיונות כאלו נתקלים בדילמות הבוערות של המציאות הבינלאומית? איך ניתן לקבל החלטות מעשיות המבוססות על רעיונות פמיניסטיים והומניסטיים כשמדובר במלחמה באוקראינה, בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמעשי הג'נוסייד באפריקה ובמזה"ת? למרות שניתן היה לצפות שעיקרון המציאות והאינטרסים הצרים יכפו פשרות כואבות על הכוונות הכמעט אוטופיסטיות של השוודים, מה שלמעשה קרה הוא לא פחות ממדהים. תוך חודשים מעטים נקלעה שוודיה למספר חזיתות של עימות עם כוחות חזקים ממנה בהרבה בגלל מה שעל פניו נראה כמו ניסיון יוצא דופן להכניס שיקולים מוסריים למערכות המונעות בד"כ משיקולי עלות ותועלת.

זה התחיל עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מיד אחרי כינונה של הממשלה השוודית החדשה היא הכירה במדינה פלסטינית, צעד שאף מדינה מערבית אחרת לא עשתה. כעבור מספר חודשים שוודיה הגדילה את הסיוע לפלסטינים תוך כדי לחץ על הרשות הפלסטינית להילחם באלימות ולהיטיב את מצב הנשים ברשות. ההכרה במדינה הפלסטינית הביא למשבר חמור ביחסים עם ישראל ולביקורת רבה מכל רחבי העולם.

המשבר הבא היה קרוב יותר לבית. שוודיה ושכנותיה מתמודדות בחודשים האחרונים עם השלכות התוקפנות הרוסית באוקראינה ותקריות של הפרת ריבונות ע"י כלי-טיס וצוללות רוסיות. כל אלו גרמו לחזית דיפלומטית אירופאית להתגבש נגד הרוסים והשוודים נדרשו ליישר קו עם המערב. אך בניגוד לשר-החוץ הקודם, קרל בילדט, וולסטרום עושה רושם שהיא חוזרת למדיניות שאפיינה את שוודיה בימי המלחמה הקרה – ביקורת חריפה על הרוסים כשהם מפירים זכויות-אדם, אך הימנעות מהזדהות עם מי מהצדדים בקונפליקטים בין-מדינתיים. השוודים אמנם משתפים פעולה עם מאמצי האיחוד האירופי והם ללא ספק מתנגדים לרוסים, אך ברור גם שחשוב להם להשמיע קול עצמאי ושבניגוד לשכניהם הם מסרבים עדיין להצטרף לנאט"ו.

אך הצרות הרציניות התחילו כאשר שרת החוץ וולסטרום ביקרה בחריפות את ערב-הסעודית על מצב זכויות-האדם שבה. במקביל ביטלה ממשלת שוודיה הסכם שיתוף פעולה צבאי עם ערב-הסעודית מטעמים של התנגדות למכירת נשק למדינות דיקטטוריות. הסעודים לא קיבלו את העניין בהבנה. הם החזירו את השגריר הביתה, הודיעו שלא ינפיקו יותר וויזות לאנשי עסקים שוודיים וגרמו לביטול נאומה של וולסטרום בפני הליגה הערבית (בכינוס אליו היא זומנה כאורחת כבוד בעקבות תמיכתה של שוודיה בפלסטינים). וכך, אחרי שהואשמה באנטי-ישראליות, מואשמת שוודיה בכך שהיא אויבת האסלאם.

למרות תדמיתה שוחרת השלום, שוודיה היא יצואנית נשק גדולה ויש לה אינטרסים רבים בעולם הערבי ולכן חלקים נרחבים מהאליטה שלה (יש שיגידו – האליטה הגברית) נבהלו ונעמדו על הרגלים, כולל גורמים בתוך הממשלה עצמה. מלך שוודיה מיהר לנסות ולפייס את הסעודים והצמרת הכלכלית של המדינה השמיעה מחאות חריפות על הפגיעה ביצוא ובמקומות עבודה ועל הצורך בפרגמטיזם ובדיאלוג.

גם העיתונות השוודית, שאהבה את מדיניות החוץ של וולסטרום בשלב ההצהרות, לא חסכה את שבטה ברגע שהיא החלה להפוך למציאות. "הדיפלומטיה השוודית דומה לריקוד זוגות ביזארי בשבועות האחרונים", נכתב במאמר המערכת של "דגנס ניהטר" אחד העיתונים היומיים החשובים במדינה, "צעד קדימה, שניים אחורה, שניים לצדדים ואז פירואט מוזר". כותרת המאמר, "החובבנים במשרד החוץ", היא אופיינית למבקריה של וולסטרום המציגים את מדיניותה כנאיבית ולא רצינית.

מבקרים ציניים יותר רואים במדיניות החוץ החדשה ניסיון לפתור בעיות בתחום מדיניות הפנים. הממשלה שוולסטרום חברה בה היא ממשלת מיעוט הפועלת בתנאים פרלמנטריים קשים. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית חייבת לשמר את תמיכתה של מפלגת הירוקים, שותפתה הקואליציונית, והיא זקוקה לעיתים גם לתמיכת מפלגת השמאל או אחת ממפלגות הימין שבאופוזיציה. בחודשים האחרונים מתקבל הרושם שהממשלה משתמשת באספקטים מסוימים של מדיניות החוץ שלה כדי לרָצות את השמאל ובתחומים מסוימים של מדיניות הפנים שלה כדי לרָצות את הימין.

מעבר לכך, ציבור הבוחרים השוודי, שחי בשלום ובשגשוג יחסיים, תומך במדיניות חוץ אידיאליסטית. כמו כל ציבור בוחרים אחר הוא איננו בקיא בקודים הנוקשים של העולם הדיפלומטי, על השפה וכללי הטקס המלאכותיים שלו, הוא אוהב לראות פעולה ישירה והוא תומך במאמץ לצרף את העולם לדרך ששוודיה כבר החלה לצעוד בה. יש לזכור שבשוודיה קיימת תנועה פמיניסטית משפיעה מאוד, שכ-44% מחברי הפרלמנט שלה הן נשים ושבשוק העבודה שלה נשים מתקרבות, גם אם לא הגיעו לגמרי, לשכר שווה לגברים. בשוודיה שוויון מגדרי הוא חלק אינטגרלי מתכניות החינוך בבתי-הספר, אבות מחויבים לקחת לפחות 60 מתוך 480 ימי חופשת הלידה שהמדינה מעניקה וחקיקה מתקדמת נאבקת באלימות כלפי נשים.

ויש עוד מניע ברקע. שוודיה נאבקת בשנה האחרונה על כיסא במועצת הביטחון של האו"ם ונראה שהיא מנסה ליצור תדמית של סמכות מוסרית כבדת משקל שתעניק לה יתרון בהצבעה ב-2016. היא אינה גדולה או חזקה מספיק בכדי להכריע סוגיות בינלאומיות מרכזיות ולכן היא מנסה להפוך למעצמה עולמית מסוג חדש – כזו שאיננה מבוססת על משאבים חומריים או על גייסות חמושים אלא על מעמד מוסרי.

בקרוב ימונה שר-חוץ חדש למדינת ישראל (סביר להניח שהוא יהיה גבר כמו 88% משרי החוץ לפניו, 92% מראשי הממשלה ו-100% משרי הביטחון והאוצר). השר החדש ייאלץ להתמודד עם זירה בינלאומית מסוכנת בהרבה מזו של שוודיה והוא יעסוק ככל הנראה באינטרסים יותר מאשר בערכים. אך אולי בכל זאת יש לו מה ללמוד מהמודל השוודי.

הדבר החדשני במדיניות החוץ השוודית היא התפיסה שבזירה הבינלאומית יש מקום לערכים ולרעיונות ולא רק לאינטרסים. יהיו כאלו שיטענו שזוהי פריבילגיה ששוודיה יכולה להרשות לעצמה כמדינה שאיננה מאוימת ישירות ע"י אויבים מבחוץ, אך ייתכן שגם האינטרסים האמיתיים של ישראל משוועים כעת לערכים, לרעיונות גדולים וליוזמה. זה לא שהתבססות על אינטרסים צרים הביאה את ישראל רחוק במיוחד בזמן האחרון. להיפך, ייתכן שהיא זו שהביאה למשבר העמוק ביחסים עם ארה"ב, למתח עם האירופאים ולאיומי החרמות, בתי-הדין הבינלאומיים והסנקציות. אולי דווקא יוזמה המבוססת על רעיון אוניברסלי תוכל להיות כרטיס כניסה מחודשת אל משפחת העמים המהווה צורך אסטרטגי מרכזי של ישראל אם היא שואפת ברצינות לשלום, ביטחון ויציבות.

השוודים לא נגדנו

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2453339

כשקורין אלאל שרה ב-1989 את שירו של מאיר גולדברג "ארץ קטנה עם שפם" היה הגיון פוליטי במשפט "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן". שחקן הקולנוע היה רונלד רייגן והכוונה הייתה ברורה: כל הצהרה פוליטית של נשיא ארה"ב מורגשת מיד בירושלים. 25 שנה מאוחר יותר, הנשיא האמריקאי אינו היחיד הדופק על שולחנות. הנה ביום שישי נאם ראש-ממשלת שוודיה הטרי, סטפן לופבן, את נאומו הראשון בפרלמנט ובמהלכו הצהיר ששוודיה תכיר במדינה פלסטינית. התגובות לא איחרו לבוא – שר החוץ הפלסטיני קרא למדינות נוספות ללכת בעקבות שוודיה, שר החוץ הישראלי זימן את השגריר ואפילו יו"ר האופוזיציה שוחח עם השוודים הסוררים.

עכשיו, רגע לפני שהחרבות מוצאות מהנדנים, כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההצהרה השוודית ומה אמורים אזרחי ישראל להבין ממנה.

ראשית יש להצביע על שתי טעויות נפוצות.

הראשונה נוגעת לתוכן הדברים והיא טעותם של אלו המאמינים בשלום ישראלי-פלסטיני המניחים שבהיעדר תהליך מדיני, טוב יעשה העולם הנאור אם יתמוך בפלסטינים ע"י הכרה במדינתם העתידית. זוהי טעות מכיוון שהמהלך הפלסטיני לקבלת הכרה בינלאומית ללא מו"מ עם ישראל מנוגד להיגיון הבסיסי ביותר של פתרון סכסוכים – שלום אמיתי דורש הקשבה לטענות האויב, הכרה בזכויותיו ונכונות לפשרה. ממש כפי שצעדים חד-צדדיים ישראליים (בין אם הם נסיגות או סיפוחי שטחים) אינם מקדמים את פתרון שתי המדינות, גם המהלך הפלסטיני לא יעשה זאת. הוא ייצור פלסטין חלשה כלכלית עם שכנה עוינת וגבולות לא מוכרים. הכרה חד-צדדית מהווה מכה למעטים שעדיין מאמינים בתהליך השלום.

טעות נוספת היא צהלות ה"אמרנו לכם" של ישראלים המשוכנעים שההצהרה השוודית, כמו כל דבר אחר היוצא מאירופה, היא תוצאה של "ההשתלטות המוסלמית" על היבשת. זוהי גישה המבוססת על נתונים דמוגרפיים שקריים ועל אגדות אורבניות בדבר ג'יהדיסטים המטילים את חיתתם על רחובות סטוקהולם ומאלמו. אין זאת לומר שהמצב בשוודיה טוב. יש בה אנטישמיות מכל הסוגים, יש בה בעיות בקליטת המהגרים (במיוחד בגלל ההפרטות במגזר הציבורי) ויש בשוליים גם ניצני אלימות. אך שוודיה אינה צרפת. מהגרים מכל העולם, כולל מהמזה"ת, נקלטים בה בהצלחה יחסית, איש אינו מנסה להשליט בה את חוקי השריע ובכל מקרה, על מנת להבין את הצהרותיו של לופבן מוטב לבחון את המציאות הפוליטית בה הוא פועל ולא לחפש קונספירציות איסלמיסטיות.

ראשית יש להכיר את מפלגתו. דמיינו את מפא"י ההיסטורית – מפלגה גדולה שהקימה מדינה ונמצאת בשלטון עשרות שנים. עכשיו הכפילו ושלשו את הענק הפוליטי הזה והנה קיבלתם את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית. זו המפלגה שבנתה את שוודיה המודרנית והייתה בשלטון במשך רוב המאה העשרים. כמו מפא"י, היא גדולה כל כך שיש בה ימין ושמאל, גוורדיה וותיקה ותורכים צעירים וסכסוכים אישיים שלא היו מביישים את פרס ורבין או אלון ודיין.

סטפן לופבן נבחר לראשות המפלגה כמועמד פשרה בין המחנות המרכיבים אותה כדי להחזירה לשלטון אחרי שמונה שנות אופוזיציה. הוא סיפק את הסחורה, אך ניצחונו בבחירות היה דחוק וממשלתו היא ממשלת מיעוט חלשה. כעת הוא חייב לשמור על מפלגתו מאוחדת כדי לא לאבד את השלטון. אמירתו המפורסמת של קיסינג'ר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים מתאימה מאוד להצהרותיו של לופבן – הן נועדו לפצות את מה שמכונה מחנה השמאל במפלגתו על קיפוחו בסבב המינויים המיניסטריאליים ועל מדיניות פנים בה הוא מתכוון לנקוט.

בכל הנוגע למדיניות חוץ לופבן הוא טירון פוליטי. עד לפני שנתיים הוא כיהן כראש איגוד עובדי המתכת, הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה והוא נטול ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי. בכהונתו יעסוק לופבן בעיקר במשק השוודי, ביצירת מקומות עבודה, בקידום הייצוא ובמערכת הרווחה. לכן הוא מינה לשרת החוץ את מרגוט וולסטרום, פוליטיקאית בעלת ניסיון בינלאומי רב ותמיכה בזירה המקומית. עם זאת, לופבן מחויב למסורת הסוציאל-דמוקרטית הרואה בשוודיה מדינה ניטרלית שאינה מזדהה עם אף מעצמה ושמחויבת לדיפלומטיית שלום וסיוע הומניטרי.

אך לניטרליות השוודית צורות רבות, מהניטרליות האופורטוניסטית בשתי מלחמות העולם, דרך האקטיביזם של ראש-הממשלה (שנרצח) אולוף פלמה בשנות השבעים ועד המדיניות הפרו-אמריקאית של רבים מיורשיו. מתוך גישות אלו יצטרך לופבן לבחור את דרכו בתוך מערכת לחצים מורכבת. הימין שואף להצטרף לנאט"ו, השמאל קורא לעמידה נחושה מול האמריקאים בסוגיות כמו ריגול-סייבר והממסד הביטחוני חושש משותפיו הקואליציוניים של לופבן, מפלגת הירוקים, המתנגדת לייצוא הצבאי ולאנרגיה גרעינית. ייתכן שלופבן החליט להשתמש בסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי להרגיע את הירוקים ולקדם נושאים שחשובים לו יותר כמו התעשייה הצבאית אליה הוא מקורב (מינוי איש מפלגת הירוקים, מהמט קפלן, שהשתתף במשט לעזה ב-2010, לשר השיכון הוא צעד באותו כיוון).

ולמרות זאת לופבן לא עוין את ישראל. בחודשים האחרונים הוא הספיק לכתוב שישראל היא מודל לחיקוי (בסוגיות של יזמות כלכלית), לתמוך בזכותה להגן על עצמה במבצע האחרון בעזה ולהשתתף במצעד נגד אנטישמיות בסטוקהולם. הוא איש פשרות ופרגמטיסט, לא אידיאולוג דוגמטי. יש לציין גם שמשמעותה של הצהרתו בפרלמנט לא ברורה לחלוטין. הוא לא הקציב למהלך לוחות זמנים, הוא התחייב לקיים שיחות עם הצדדים והיא נעטפה באמירות על חשיבות ההכרה ההדדית וזכותם של שני הצדדים לביטחון והגדרה עצמית.

אבל חשוב מכך, למרות שלשוודיה יש השפעה מסוימת על האיחוד האירופי היא איננה משחקניו המרכזיים. יש לה מסורת דיפלומטית ארוכה והיא נחשבת למובילה בתחומים מסוימים, אך לונדון, ברלין ופריז יקבעו בסופו של דבר את עמדתן בעניין הפלסטיני ע"פ האינטרסים שלהם, לא ע"פ אילוצים קואליציוניים של ראש-ממשלת שוודיה. לכן, אל לישראל להיות מודאגת מדי מהצהרותיו של לופבן בשלב זה. בעתיד, עם זאת, כשלופבן יצבור ניסיון ואשראי פוליטי, ייתכן שדווקא הוא יוכל לתרום משהו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקהילה הבינלאומית ניסתה הרי הכל – מו"מים ישירים ועקיפים, וועידות בינלאומיות ומתווכים מכל הסוגים, אולי דווקא מנהיג פועלים, איש של עבודה, פשרות והסכמים קיבוציים, יוכל לתרום לפתרון הסכסוך יותר מכל הדיפלומטים והמדינאים שניסו את מזלם ונכשלו.