תודה לך הרב פרץ. בזכותך הבנתי, אני ממחוללי השואה

הנה אני יושב בתא זכוכית. לצידי יושבים שני שוטרים ומולי שלושה שופטים. זהו אולם גדול והוא מלא קהל רב. אני לא לגמרי בטוח מה הוביל אותי לכאן אך בדקות בהן נעשות ההיערכויות האחרונות למה שאני יכול לשער שהוא המשפט שלי אני משחזר את אירועי הימים האחרונים. הזיכרון קצת קטוע אבל את העיקר אני זוכר – זה היה בסביבות שמונה בערב, מישהו קפץ עלי סמוך לביתי. נפלתי על הארץ ומייד נדחפתי לרכב חונה. במכונית היו ארבעה אנשים, הם השכיבו אותי, כפתו את ידיי, חסמו את פי וכיסו את עיניי. מכאן הכל קצת מטושטש. אני כבר לא בטוח אם האזיקים, תא הכליאה והחקירות היו מציאות או חלום. מה שבטוח הוא שכעת עומד באולם אדם חשוב ומצביע עלי. נדמה לי שזה היועץ המשפטי לממשלה. "במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על דיויד סטברו – אינני עומד יחידי", כך הוא פותח את נאומו, "עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים".

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7527807

מה כבר עשיתי? אני שואל את עצמי. אני אדם נורמטיבי. אולי לא גאון הדור, בוודאי שלא חף מטעויות, אבל גם אם טעיתי פה ושם אני לא מצליח להיזכר בשום עבירה שמצדיקה את כל ההמולה הזו. זהו איננו משפט פלילי רגיל, את זה אני מבין מיד, אני הרי לא גנב, לא אנס ולא רוצח. יש כאן משהו כללי יותר. אפל וקודר. ככל שנמשך הנאום אני יותר ויותר מבולבל. התובע מחריף את הטון ומסתבר שאני, בעוונותיי, מהווה סכנה לעם היהודי כולו. בשלב זה, אני חייב להודות, אני מרים ידיים. מה הם רוצים ממני לעזאזל? למרות שאינני שומר מצוות (ולפעמים, צריך להגיד בכנות, אני אפילו מפר אותן ברגל גסה), הייתי בטוח שבחשבון הכללי אני לכל הפחות עושה את המינימום. שירתי בצבא ושילמתי מיסים. במשפחתי הצנועה מדברים עברית, עושים סדר פסח ומדליקים נרות בחנוכה. ביום שישי אנחנו יושבים סביב שולחן השבת וביום הזיכרון אנחנו עומדים בצפירה. נכון, ייתכן שחלק מבגדיי הם שעטנז וכבר קרה שטלטלתי חפצים בשבת ללא תיקון עירוב, אבל עם כל הכבוד זו לא בדיוק עבודה זרה או גילוי עריות.

ואז, ממש לפני שאני מתייאש, יורד לי האסימון. זאת היא אשמה. היא הפילה אותי. פגשתי אותה לפני 25 שנה כשהיתה מתנדבת בקיבוץ שחייתי בו. אתם יודעים איך זה. דבר הוליך לדבר. היא לא יהודייה אבל היה לנו טוב יחד ובלי לחשוב על זה יותר מדי, היות ואני אדם פשוט בעל מחשבה שטחית וללא חוש היסטורי מפותח או תודעה לאומית עמוקה, נשבתי בקסמה. עם השנים העמיק הקשר ולימים אפילו הקמנו משפחה. או, איזו טעות אומללה. כעת, כאשר הקטגור מגיע לשלב הזמנת העדים המומחים עולה לדוכן מומחה בעל שם עולמי. הוא מוכר לי. קראתי עליו פה ושם בעיתון ואני כמעט מתרגש מכך שאדם כה רם מעלה, מקדיש מזמנו כדי להעיד במשפטי, גם אם העדות היא נגדי. זהו שר החינוך של מדינת ישראל. כשהוא פותח בעדותו מילותיו צלולות וברורות ואני תופס את ראשי בעודי מתמלא ברגשות אשמה. שישה מיליון יהודים אבדו בעקבות נישואי תערובת וההתבוללות בקרב יהודי העולם, הוא אומר. הקהל שומט את לסתו ואני מבין שחוסר האחריות שלי וחוט השדרה המוסרי העקום שלי הפכו אותי לפושע מלחמה נאצי. "ההתבוללות", מסכם העד המומחה, "היא כמו שואה שניה". דברי חכמים בנחת נשמעים, כמובן, ואחריו באים נוספים – אחד, נדמה לי שהוא משמש כשר החקלאות, מדבר על שואת ההתבוללות, אחר, סיפרו לי שהוא סגן שר הדתות, כונן על השואה השקטה. התחלתי להבין את מקומי בהיסטוריה של המשפט הישראלי – אייכמן, דמניוק, סטברו.

אני מודה, כשהמתנתי לגזר-דיני עדיין כעסתי. חשדתי במניעים של העדים. עם הזמן נרגעתי. הבנתי שדברים פעוטים כמו אהבת אדם, קשרי משפחה ומערכות יחסים כנות ועמוקות אינם יכולים להיות תירוץ לפריצת גבולות הגזע וההלכה. אני גורם לשואה, משמע אני נאצי, סכנה לעם היהודי. מזל ששר החינוך ושר החקלאות לא נדבקו במחלה הנאצית והם מגינים על עם הסגולה באמצעות חוקי גזע, האוסרים נישואין ושוללים זכויות פוליטיות ואנושיות מגזעים נחותים. בהתחלה עוד התבלבלתי וחשדתי בהם אבל פרקליט ידידותי הסביר לי את הרקע למדיניותם. מסתבר ששר החינוך פתר כבר את בעיות מערכת החינוך ועכשיו, כשכל תלמידי ישראל זוכים לחינוך מעולה ובחינם ובתי-הספר הפכו בזכותו לקריות נוצצות של מצוינות אקדמית וחינוך ערכי משובח, הוא התפנה לפתור את בעיותיו של העם היהודי בארץ ובתפוצות. זה לקח זמן אבל בסופו של דבר הבנתי וקיבלתי עלי באהבה את גזר הדין המתבקש. חטאתי. פשעתי. לא נותר לי אלא לקוות שביום הוצאתי להורג יהיה קהל עצום שיקדם את פני בשיקוצים.