I Served in the IDF — Come and Get Me!

A former Left Party MP wrote that 150 Swedish citizens who served in Israel’s military have participated in genocide. They, and others who support them, she continued, are “allowed to live among us”. I served in the Israel Defense Forces myself. Here is why I refuse to be ashamed of my service.

Originally published in Kvartal: Jag har tjänstgjort i IDF – kom och ta mig! – Kvartal

Article photograph
Photo: Private, Jehad Alshrafi/AP/TT. Collage: Felice Larsson/Kvartal.

It seems that the winning side in Sweden’s election has already identified the country’s real problems. Issues such as schools, healthcare and unemployment can wait, but when it comes to the enormous threat apparently posed by Israel’s relations with the EU, something must be done immediately.

Before a new government has even been formed, the Social Democrats have thrown themselves into the issue of the EU’s Association Agreement with Israel, and the new majority has agreed that Sweden should push to suspend its trade provisions.

But that is not enough for the Left Party. Its Member of the European Parliament, Hanna Gedin, has joined Nordic colleagues in writing to the EU’s foreign policy chief, demanding that member states be urged to investigate possible war crimes committed by European citizens who have served in the IDF. Gedin is worried about Israelis walking freely on Europe’s streets. She points to a precedent: “Eurojust has explicitly established that EU citizens who fought for the Islamic State can be held accountable for war crimes and genocide.” In her view, Israel’s military and ISIS deserve the same treatment.

Other parts of the Left Party are equally enthusiastic about going after Israeli soldiers. At the party’s Greater Stockholm district annual conference in 2025, one member proposed a campaign against Israeli soldiers in Sweden. According to the motion, service in the Israeli army should provoke disgust and rejection, both personally and at the societal level. Ahead of the 2026 party congress, another member proposed designating the IDF as a terrorist organization, so that its members could be prosecuted even without concrete evidence of war crimes. The proposals were not adopted, but their wording reveals that, for these activists, the problem is not what an individual Israeli has done, but that the person served in Israel’s armed forces.

Former Left Party MP Lorena Delgado Varas put it even more clearly. Following reports that 150 Swedish citizens had served in the IDF, she wrote on Facebook: “So there are 150 Swedish citizens who have participated in genocide, and many more who have probably known about it and supported it. And they are allowed to live among us as if nothing had happened”. No investigations or verdicts are needed here. Even people alleged to have known about or supported what happened are included. “We must not accept genocidaires walking free, without consequences”, she concluded, without explaining what she means by “genocidaires” or what consequences she thinks should befall them. Is that a threat?

It is probably pointless to reason with political fanatics. But for everyone else, we need to clarify a few concepts. The IDF is the armed forces of an internationally recognized state whose population has repeatedly been subjected to wars, rocket attacks and terrorism, including by fascist, Islamist and fundamentalist organizations and states. Israel, like many other countries, has compulsory military service. An Israeli eighteen-year-old who refuses to report for duty without a legal exemption can be convicted for doing so. Anyone who commits war crimes must, of course, be investigated and, where the evidence is sufficient, prosecuted. But military service is not evidence of criminality. Defending one’s country’s right to exist, serving in Gaza or taking part in a war is not, in itself, a war crime.

Would the same activists demand that Swedish citizens who served in the armed forces of the United States, Ukraine, Iraq or Somalia be catalogued as potential war criminals? The Left Party has indeed called for suspected war crimes in other countries to be investigated, but that is something quite different from casting suspicion on people solely because they served in a country’s armed forces. I have not found any comparable demands to catalogue former American, Ukrainian, Iraqi or Somali soldiers. This special treatment appears to be reserved for the Jewish state.

In the SVT documentary The World’s Most Hated?, representatives of the London-based Declassified UK are given considerable airtime. One says: “You could be living next door to a war criminal, taking the Underground or a bus with someone involved in the systematic destruction of an occupied people”. The association is hard to miss: people who have served in the Israeli army are portrayed as a potential threat in our midst. The same speaker says it does not matter whether the person has even been to Gaza; he must prove his innocence because “a soldier can be guilty simply by enlisting”.

It is somewhat unclear why SVT presents him as a journalist rather than an activist. But the film shows what happens when a group is subjected to collective suspicion. Israeli tourists are thrown out of restaurants and shops, spat at, disinvited from universities and cultural events, and threatened with legal action. Does anyone recognize the pattern? It does not matter whether the individuals have actually committed a crime. So-called pro-Palestinian demonstrators in Sweden and other countries have already adopted “Death, death to the IDF” as a popular slogan. Do they mean all IDF soldiers, past and present? Is the death threat a metaphor? Delgado Varas has the answer: the problem is not just those who have “participated in genocide,” but “many more who have known about it and supported it”.

So let me make things easy for her, for the activists, and for Social Democrats who intend to make themselves dependent on the Left Party’s support. I want to save you the cost of intelligence gathering and digging through old records. I am coming forward voluntarily. I served in the IDF. It was in the 1990s, but compromising photographs are available. Here's one. I am Israeli and a Zionist. Come and get me!

David Stavrou as an IDF soldier
David Stavrou as an IDF soldier in the mid-1990s. Photo: Private.

I have no intention of denying my identity just because life happened to bring me to Sweden. I understand that some people would prefer their Jews to be anti-Zionist, apologetic and perpetually ashamed. Unfortunately, I cannot provide the goods. I grew up where buses were blown up, people were torn to bits in restaurants and caffes and rockets struck people’s homes. When I came of age, I performed my compulsory military service. I committed no war crimes. I murdered no children. But neither did I believe that my country, my family or my fellow human beings had any moral obligation to voluntarily allow themselves to be killed.

There are good reasons to scrutinize Israel’s conduct of war and criticize its government. Turning nationality or past military service into evidence of criminality, however, is something entirely different. When you speak of people who are “allowed to live among us,” you have already made up your mind.

The October 7 Election Is a Battle for Israel’s Soul

For Israel’s Prime Minister Benjamin Netanyahu, October 7 is not about learning lessons and making improvements — but rather about placing the blame on the military.

Originally published in Svenska Dagbladet: Valet i Israel är ett slag om landets själ | David Stavrou | SvD Ledare

He has dominated Israeli politics for three decades. Few contemporary democratic leaders have accumulated as much experience and political skill as Benjamin Netanyahu. In Israel’s October 27 election, he is running for a seventh term as Prime Minister. But the question is, beyond the desire to hold on to power, does he have a clear plan for Israel, and in what direction does he want to take the country?

On this question, Israelis are deeply divided. Netanyahu’s critics see a skilled tactician whose main objective is political survival and who is now also trying to shape his legacy as what he himself calls “Israel’s defender.” They also argue that his political calculations cannot be separated from the ongoing corruption trial, which has now lasted six years. Netanyahu, who maintains that the charges are politically motivated, turns 77 a few days before the election and has also suffered from both cancer and heart problems. If he wins the election, it will become increasingly difficult to bring the trial to a conclusion.

His supporters, by contrast, see a leader with a long-term vision who has transformed Israel’s position in the Middle East and who has a clear strategy. In foreign policy, it's all about preventing the establishment of a Palestinian state between the Jordan River and the Mediterranean Sea. Domestically, it's about reshaping institutions that limit political power, above all the judiciary – the Supreme Court and State Prosecution, and the established media.

A couple of decades ago, Netanyahu was still a classic right-wing politician — hawkish on defense, neoliberal and conservative. Something like a Middle Eastern Margaret Thatcher. Today he is more of a populist, and his former allies on the right have turned against him. Instead, he has allied himself with ultra-Orthodox and nationalist right-wing parties. The election will therefore be less a contest between left and right than between those who support Netanyahu and those who oppose him.

For many Israelis, especially Netanyahu’s critics, it is obvious that the first election after October 7 should be about the worst catastrophe in Israel’s history, the day that claimed around 1,200 lives and left thousands wounded, 251 people taken hostage, and entire communities destroyed and abandoned. They argue that the election debate should address questions such as why the catastrophe occurred, how it was handled, and which path the country should choose going forward.

October 7 was not a single intelligence failure, but the culmination of several years of weakening Israel’s political system and security apparatus. The IDF and the Shin Bet security service became trapped in the belief that Hamas had been deterred. Warning signs from intelligence agencies, border observers, regional actors, and suspicious activity on the night before the attack were misinterpreted or failed to lead to sufficient preparations. The military was weakened by organizational rigidity and excessive faith in technology. Politicians, led by Netanyahu, allowed Qatari money to flow into Gaza and acted on the assumption that the Palestinian conflict could be “managed” indefinitely.

The brutal awakening of October 7, 2023, came almost exactly 50 years after the Yom Kippur War. Then, too, information about the enemy’s plans was available, but the Israeli leadership was locked into a rigid conception of what the enemy would do and failed to prepare. After the Yom Kippur War, then-Prime Minister Golda Meir appointed a commission of inquiry and resigned the following year.

Three years after October 7, most of Israel’s military and security leadership have left their posts. Netanyahu, however, remains and has still not appointed an independent state commission of inquiry. He chose a different path.

For Netanyahu, October 7 is not about learning lessons and improving — but rather about blaming the military. His supporters also emphasize everything that happened after the catastrophe: the wars against Hamas, Hezbollah and Iran. Instead of taking responsibility, he is constructing a narrative that could win the “October 7 election”: everyone but him bears responsibility for the catastrophe, while he alone deserves the credit for the military successes that followed.

Are Israelis buying this account of reality? In a national security survey from June, only 20 percent described the country’s security situation as good or very good, just 29 percent said they felt a high degree of personal security, and only 15 percent believed Israel had won the war against Iran.

The dissatisfaction, however, has not translated into any clear shift in the opinion polls. Netanyahu’s right-wing bloc — Likud, nationalist right-wing parties and ultra-Orthodox parties — is relatively united. The opposition, currently led by former IDF chief Gadi Eisenkot, ranges from Netanyahu critics on the right through the center and the remnants of the Israeli left to Israeli-Arab parties. Much like a potential Swedish governing coalition based on the Social Democrats, Greens, Left Party and Centre Party, it would struggle to form a government because of internal red lines and major ideological differences. Unlike the opposition to Viktor Orbán in Hungary, the Israeli opposition lacks a united alternative.

The latest opinion polls indicate that the election will be close. But it is worth remembering that for many Israelis, the election is as much about who they are as what they think. The outcome may be determined by which of Israel’s “tribes,” as former President Reuven Rivlin defined them in a famous speech, mobilizes the most voters — secular, national-religious, ultra-Orthodox or Arab Israelis.

Between and within these groups, a profound struggle is underway over the country’s democracy and welfare. Israel today has an increasingly politicized police force, extremist settler violence in the West Bank, and an ever-deepening conflict between the government and the judiciary. At the same time, liberal Israelis’ relative demographic weight is declining, while the ultra-Orthodox community’s exemption from military service and low labor-force participation are increasing the burden on the working population and public finances. The healthcare system has fewer doctors and nurses per capita than the OECD average, psychiatric services are under extreme strain from the aftermath of October 7, many schools suffer from teacher shortages, and the cost of living is high.

From a European standpoint, it's important to remember – Israel is not only about war and peace. The country is now in desperate need of healing and reconstruction. Many Israelis see the October 27 election as a decision about the country’s character and direction. For them, this may be the last realistic opportunity to change the course the country has taken.

מול מסע הלחצים של טראמפ, דנמרק וגרינלנד רשמו הישג, אך לא בלי מחיר יקר

ההסכם מבטיח לדנמרק וגרינלנד סוף לאיומי הנשיא טראמפ ושמירה על הריבונות הדנית והאפשרות לעצמאות גרינלנדית, אך רק בחלוף הזמן יתברר כמה עמוקה דריסת הרגל האמריקאית באי הגדול בעולם והאם טראמפ אכן בא על סיפוקו

פורסם ב"הארץ": לכתבה המקורית

גרינלנד, האי הגדול בעולם ואחד האזורים הנידחים על פני כדור הארץ, שוב בכותרות. אחרי עשורים של תשומת לב בינלאומית מועטה יחסית, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ העלה את האי לכותרות כשהציע לראשונה ב־2019 לרכוש אותו מדנמרק, רעיון שנדחה בקופנהגן ובגרינלנד. לאחר שחזר לבית הלבן בשנה שעברה החיה טראמפ את ההצעה באופן תקיף הרבה יותר, וטען כי שליטה אמריקאית בגרינלנד חיונית לביטחון הלאומי של ארה"ב, בעודו מסרב לשלול הפעלת לחץ כלכלי ואף צבאי כדי להשיגה. מסע הלחצים של טראמפ ושיחות ממושכות בין הצדדים הגיעו אתמול לסיומם בהסכם שצפוי להסדיר את השליטה הביטחונית באי.

למחלוקת בין שתי חברות בנאט"ו היו השלכות אזוריות, והיא הגבירה את המתיחות בין אירופה לארה"ב. דנמרק הגדילה את הוצאות הביטחון שלה באזור הארקטי, גרינלנד עמדה על כך שרק תושביה רשאים להכריע את עתידם, וטראמפ חזר ואמר כי גרינלנד צריכה להיות בשליטת ארה"ב. כעת ייתכן שהעימות נרגע ונכנס לשלב חדש: ארה"ב, דנמרק וגרינלנד הגיעו להסכם שיאפשר נוכחות צבאית אמריקאית קבועה ומורחבת במידה ניכרת, תוך השארת גרינלנד תחת ריבונות דנית ומניעת אפשרות מיריבות של נאט"ו, בייחוד רוסיה וסין, להקים בה בסיסים צבאיים או לבצע השקעות בתחומים רגישים.

"הנקודה המרכזית היא שההסכם קבוע", אומר מרטין בראום, עיתונאי וסופר דני ומומחה לגרינלנד ולגאופוליטיקה של האזור הארקטי. בשיחה עם "הארץ" בתחילת השבוע הסביר בראום כי ארה"ב מודאגת מתרחישים עתידיים, כמו למשל שגרינלנד תהפוך למדינה עצמאית ותפתח יחסי חוץ שיהיו מנוגדים לאינטרסים אמריקאיים. אחד האינטרסים החשובים ביותר קשור להגנה מפני טילים: "ארה"ב רואה בגרינלנד חלק חשוב מ'כיפת הזהב' (Golden Dome) מערכת הגנה רב־שכבתית נגד טילים שהיא מתכננת ושנועדה להגן עליה מפני טילים מרוסיה, צפון קוריאה וסין". טראמפ הכריז על המערכת בשנה שעברה, והיא מתוכננת לזהות וליירט טילים בליסטיים, טילי שיוט וטילים היפרסוניים המאיימים על ארה"ב, בין היתר באמצעות רשת מורחבת של חיישנים באזור הארקטי ובחלל.

הפיורד של נוק, תמונה: דיויד סטברו

למתיחות הטרנס־אטלנטית הנוכחית קדמו עשרות שנים של היסטוריה סוערת. גרינלנד הייתה באופן רשמי מושבה דנית עד 1953, ואז הפכה לחלק מדנמרק. ב־1979 הונהג בה שלטון עצמי (Home Rule), וב־2009 הוא הוחלף בממשל עצמי נרחב, שהעניק לגרינלנד פרלמנט וממשלה משלה ושליטה ברוב ענייני הפנים. דנמרק נותרה אחראית להגנה, לביטחון ולחלק ניכר ממדיניות החוץ. החוק מ־2009 מכיר גם בזכותם של תושבי גרינלנד להחליט בעתיד על עצמאות.

בשנים האחרונות דנמרק וגרינלנד מתמודדות גם עם השלכות היסטוריה כואבת של שלטון קולוניאלי והטמעה תרבותית. אחד הפרקים האפלים ביותר היה ניסוי ב־1951, שבמסגרתו נלקחו 22 ילדים גרינלנדים ממשפחותיהם ונשלחו לדנמרק בניסיון ליצור אליטה גרינלנדית דוברת דנית. בשנים האחרונות הופנתה תשומת הלב גם לפרשה אחרת, שבה התקנים תוך־רחמיים הותקנו משנות ה־60 בגופן של אלפי נשים ונערות גרינלנדיות – במקרים רבים בלי הסכמתן – כחלק ממאמצי דנמרק לצמצם את שיעור הילודה בגרינלנד.

דנמרק התנצלה רשמית על הפרשות, ובשנה שעברה תיארה ראשת הממשלה מדה פרדריקסן את היחס לנשים כ"אפליה שיטתית" נגד תושבי גרינלנד. לצד זאת נמשך דיון פוליטי וכלכלי בנוגע ליחסי גרינלנד ודנמרק ועל האפשרות שבעתיד יזכה האי לעצמאות מלאה.

גם הקשר האמריקאי עם גרינלנד ארוך שנים. במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר שגרמניה הנאצית כבשה את דנמרק, קיבלה ארה"ב על עצמה את האחריות להגנת גרינלנד והקימה בה מתקנים צבאיים. הסכם הגנה אמריקאי־דני מ־1951 מיסד את הנוכחות האמריקאית בתקופת המלחמה הקרה, שבה הפכה גרינלנד לבעלת חשיבות אסטרטגית בזיהוי טילים סובייטיים ובהגנה על צפון אמריקה. רוב המתקנים האמריקאיים נסגרו בהמשך, אך ארה"ב שמרה על מה שמכונה כיום בסיס חיל החלל פיטופיק, שבעבר כונה בסיס תולה ושממשיך למלא תפקיד חשוב בהתרעה מפני טילים, בהגנה ובמעקב בחלל.

ההסכם החדש אינו רק חידוש ההסכם הקודם. "ההסכם מ־1951 ישן, וההסכם החדש יכלול כנראה ניואנסים שהיו חשובים לארה"ב", אמר בראום. "נכון שההסכם הישן אפשר לארה"ב להרחיב את נוכחותה הצבאית לאזורים חדשים, אבל רק לאחר התייעצות עם דנמרק וגרינלנד. ההסכם החדש כנראה יעניק לה יד חופשית להקים בסיסים חדשים ולהציב מערכות מכ"ם ומערכות נשק חדשות".

ניואנס שני, לדברי בראום הוא שהבסיס האמריקאי הקיים בגרינלנד מוגדר רשמית דני־אמריקאי. אף שבפועל הוא אמריקאי, נמצאים בו גם דנים. כעת שני הבסיסים שעתידים לקום לפי טראמפ יהיו אמריקאיים בלבד, בלי פיקוח דני או גרינלנדי. "הגורמים האלה מסבירים כנראה מדוע הבית הלבן והעיתונות האמריקאית טוענים שההסכם מעניק לארה"ב שליטה ביטחונית קבועה בגרינלנד". אישים דנים וגרינלנדים הדגישו היבטים אחרים כשהחדשות בדבר ההסכם התפרסמו. ראש ממשלת דנמרק פרדריקסן אמרה כי ההסכם "מכיר בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית של הממלכה ובזכותו של העם הגרינלנדי להגדרה עצמית".

היבט נוסף של ההסכם החדש הוא ההגבלות על השקעות זרות באי. בראום אומר כי הסימנים בשלב זה מצביעים על כך שארה"ב תוכל להתערב אם מדינות שאינן ידידותיות כלפיה יתכננו השקעות בגרינלנד, ואם להשקעות אלו תהיינה השלכות ביטחוניות. זאת אף שלא ברור מאילו מדינות בדיוק מודאגת ארה"ב, ומה נכלל בהגדרה של שיקולים ביטחוניים. הדבר חשוב משום ששליטה מלאה בהשקעות זרות היא דבר שגרינלנד דורשת מדנמרק כבר עשרות שנים, וכעת האמריקאים עלולים להפוך למכשול נוסף.

נוק, תמונה: דיויד סטברו

"הפיקוח על קשריה של גרינלנד עם מדינות אחרות עשוי לכלול, למשל, החלטות של גרינלנד להיכנס להסכמים עם קנדה, צרפת, בריטניה, איסלנד או נורווגיה בנוגע להגנה על אזורי דיג או לשיתוף פעולה בין משמרי החופים", מסביר בראום. "אם המסר הקצר של הנשיא ב־Truth Social יתממש במלואו, הסכמים כאלה יצטרכו לקבל, בצורה זו או אחרת, אור ירוק מארה"ב. כנראה שלא תהיה לאמריקאים זכות וטו, אבל למיטב הבנתי, חופש התמרון של גרינלנד יהיה מוגבל ולארה"ב תהיה רמה חדשה של השפעה".

אולריק פראם גד (Ulrik Pram Gad), חוקר בכיר במכון הדני ללימודים בינלאומיים (DIIS) שעבד בעבר הן עבור ממשלת גרינלנד והן עבור משרד החוץ הדני, תיאר בתדרוך לעיתונאים בינלאומיים כיצד הושג ההסכם. הוא הדגיש כי "חלק גדול מהעבודה בפועל במשא ומתן הזה עם האמריקאים לא כלל פוליטיקאים. אלה היו דיפלומטים ועובדי מדינה, קבוצה תלת־צדדית של אמריקאים, דנים וגרינלנדים". הפוליטיקאים היו מעורבים באופן ישיר "בנקודות מסוימות בתחילת הדרך, וכעת לקראת הסוף", בעוד שלדברי פראם גד, ממשלות דנמרק וגרינלנד שמרו לאורך כל התהליך על תיאום הדוק באופן יוצא דופן. ההסכם כבר הוצג בפני ועדות החוץ בנוק ובקופנהגן, אך טרם אושר סופית: פראם גד אמר שההסכם ידרוש אשרור בשני הפרלמנטים וכי "כמובן שתהיה בחינה מדוקדקת של הניסוחים החדשים בשני המקומות".

עם זאת, הוא מעריך שקיים רצון פוליטי חזק לאשרו: "אני לא חושב שמישהו באחד הפרלמנטים ירצה להרוג אותו". זאת על אף שסעיפים מסוימים הנוגעים לריבונות, להגדרה עצמית או לזכויות אמריקאיות בגרינלנד עדיין עשויים לעורר מחלוקת.

פראם גד הסביר גם את השיח שהתפתח סביב ההסכם מאז שטראמפ חשף אותו. לדבריו בתדרוך, ממשלות דנמרק וגרינלנד היו "מאוד עקביות לאורך השנה האחרונה באומרן שזהו משא ומתן קשה, שיש להן קווים אדומים ובימים האחרונים הן אמרו שההסכם מתקרב גם אם הקווים האדומים עדיין שם. כשטראמפ פרסם את הפרשנות שלו להסכם, ממשלת דנמרק וממשלת גרינלנד לא מסרו פרטים כלשהם מטעמן לגבי מה שהרוויחו או הפסידו. זה מאותת שהן החליטו 'לתת לטראמפ ניצחון' – הוא יתאר את הדברים כרצונו, ינצח בקרב על הנרטיב הציבורי, במיוחד בארה"ב, כפי שהוא רוצה, ואז, כשהעניינים קצת יירגעו והטקסט ייחתם ויהפוך להסכם קיים, הן יסבירו לציבור הדני מדוע זה בעצם לא עניין גדול כפי שטראמפ רצה להציג אותו".

"בסך הכול, ההסכם נתפס כהתפתחות חיובית בארה"ב, דנמרק וגרינלנד", מסכם מרטין בראום. "גרינלנד לא ויתרה על זכותה לקבוע את עתידה בעצמה, היא עדיין תהיה חלק מממלכת דנמרק ותוכל להמשיך בדיון שלה עם קופנהגן בנוגע לעצמאות. אבל זו לא פשרה שאין לה מחיר – גרינלנד ודנמרק עמדו בפני איום בפלישה צבאית, ובמשך שנים היו יעד לקמפיין אגרסיבי מצד נשיא ארה"ב. אלה מדינות קטנות שהופעל עליהן לחץ חריג מצד בעלת ברית בנאט"ו, ואף שההסכם החדש אינו התרחיש הגרוע ביותר, עדיין מדובר בפשרה והן משלמות עליה מחיר".

חמש מדינות באירופה החליטו להילחם בהגירה – באמצעות כלי שנוי במחלוקת

"מרכזי החזרה" שיופעלו בארץ שלישית ויקלטו מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו, מונחים כעת על סדר היום בדנמרק – שמנסה לקדם את העניין ברמת אירופית. ואולם מומחים טוענים כי מגבלות משפטיות יקשו על יישום הרעיון, ובאמנסטי מזהירים: המרכזים עלולים להפוך ל"חורים שחורים" של זכויות אדם

פורסם ב"הארץ": חמש מדינות באירופה החליטו להילחם בהגירה – באמצעות כלי שנוי במחלוקת – אירופה – הארץ

בניגוד לשכנתה הגדולה שוודיה, שבמשך עשרות שנים קיבלה מאות אלפי מבקשי מקלט מכל העולם, דנמרק מנהלת מאז תחילת שנות האלפיים מדיניות הגירה מחמירה, שבהדרגה נעשית מחמירה יותר. ממשלותיה האחרונות, הן מהימין הן מהשמאל, הקשיחו את הכללים הנוגעים לבקשות מקלט, לאיחוד משפחות ולתושבות קבע, ובד בבד הפכו את החזרת מבקשי מקלט שבקשתם לא אושרה למרכיב מרכזי במדיניות ההגירה שלהן. המגמה הואצה לאחר משבר הפליטים של 2015. מבקשי מקלט רבים קיבלו מעמד זמני בלבד, מתוך ציפייה שיחזרו לארצותיהם כאשר התנאים יאפשרו זאת, ואילו מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו הועברו למרכזי יציאה מיוחדים, בתנאים שנועדו לעודד אותם לעזוב. מ־2018 אמרה ממשלת דנמרק במפורש כי מדיניותה דוגלת במעבר "מאינטגרציה לשהייה זמנית, עצמאות כלכלית וחזרה".

אחד הכלים שדנמרק בוחנת בשנים האחרונות כדי להפוך את המדיניות הזאת ליעילה יותר הוא "מרכזי החזרה" (Return Hubs): במקום להשאיר במרכזי יציאה דניים מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו וזרים אחרים בלא זכות חוקית להישאר במדינה – היא מעוניינת באפשרות להעביר את מקצתם למרכזים במדינות שלישיות מחוץ לאיחוד האירופי. בעת האחרונה קידמה דנמרק את הרעיון ברמה האירופית, וכעת היא פועלת עם גרמניה, הולנד, אוסטריה ויוון במסגרת קבוצה של חמש מדינות המבקשת לחתום הסכמים עם מדינות שלישיות שיאפשרו להקים אצלן מרכזים כאלה.

נציגים מחמש המדינות נפגשו החודש בדנמרק, ומפגש נוסף מתוכנן שוב בסופו במינכן כדי להמשיך בדיונים בעניין. זאת לאחר שביוני אישר הפרלמנט האירופי רפורמה במדיניות ההגירה שנועדה להאיץ גירושים ולאפשר למדינות החברות להקים מרכזים מחוץ לאיחוד.

"לאזרחים זרים השוהים בדנמרק בלא מעמד חוקי אין מקום בדנמרק", אמר שר ההגירה והאינטגרציה במדינה, מורטן בודסקוב, באימייל ל"הארץ". "לכן הקמת מרכזי החזרה מחוץ לאיחוד האירופי היא בעדיפות עליונה מבחינת הממשלה". בודסקוב הוסיף לצד כמה מבעלות בריתה הקרובות, דנמרק כעת "קרובה יותר מתמיד להפיכת מרכזי החזרה כאלה למציאות. אני מצפה שנוכל להתחיל בקרוב מאוד בדיונים קונקרטיים עם מדינות שותפות פוטנציאליות. אנחנו פועלים כדי שלאורך השנה הבאה נוכל להקים את מרכז ההחזרה הראשון מחוץ לאיחוד האירופי, בשיתוף פעולה הדוק עם מדינות שותפות ובתנאים הוגנים ושוויוניים".

על השאלה לאילו מדינות תוכל דנמרק לשלוח את מבקשי המקלט שבקשותיהם נדחו ומה יהיו התנאים במרכזי ההחזרה, השיב השר: "זה תהליך דיפלומטי מורכב, וחיוני לחלוטין שתישמר סודיות בין מדינות האיחוד האירופי ובין המדינות השותפות הפוטנציאליות לאורך כל אורכו. לכן בשלב זה איני יכול לומר דבר נוסף על מדינות שותפות אפשריות".

בדנמרק שוהים כיום כ־2,500 מבקשי מקלט שבקשותיהם עדיין נבחנות. כ־500 מתוכם הם אזרחים סורים שהטיפול בהם הוקפא לאחר נפילת משטר אסד וכעת הוא מתחדש. בנוסף, 347 מהגרים שהוחלט שלא לאשר את בקשתם מחכים כעת להרחקה – כ־26% מהם איראנים, 23% רוסים, 23% סורים ו־21% חסרי אזרחות, ובהם פלסטינים. השאר הם אפגנים, טורקים, אלג'יראים, סומלים עיראקים ואחרים. במרכזי ההחזרה עצמם שוהים כמה מאות בני אדם – ובהם גם מבקשי מקלט שנדחו וכאלה שהורחקו בשל הרשעות בפלילים.

אחד מהם הוא פואד אחמדינג'אד, כורדי בן 34 מאיראן שבא לדנמרק לפני כעשר שנים ובקשתו למקלט נדחתה. על פי האתר TV Midtvest, הוא מתגורר במרכז החזרה בדנמרק מאז שנת 2018. הוא אינו רשאי לעבוד, אך מותר לו לצאת מהמרכז ולנסוע למקומות אחרים – כפוף לחובת התייצבות. קודם לכן הוא לא עמד בה באופן עקבי ולכן הוא גם נכלא לפחות שלוש פעמים. לדבריו, אביו נהרג בידי אנשי המשטר האיראני כשהוא היה תינוק, ואחיו הבכור ישב 16 חודשים בכלא באיראן וסבל מעינויים. הוא אומר כי הוא חושש שאם יחזור לאיראן יהיה גורלו דומה לזה של אחיו, ואף על פי שהוא רוצה לחזור למשפחתו, הוא אינו מוכן לעשות זאת כל עוד המשטר הנוכחי עומד על כנו. "אם המשטר ייפול ויהיה שלטון חדש, אחזור לאיראן", הוא אמר לאתר.

ויש עוד רבים כמוהו. ב־2025 הוחזרו מהמדינה כ־250 מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו, אך בפועל היה מספר המגורשים גבוה בהרבה – כ־2,600. היו שגורשו בשל הרשעות בפלילים, והיו שבגלל החלטות מנהליות או תקנת דבלין (שליחה למדינה אחרת באירופה, ד.ס).

על פי הלשכה הסטטיסטית של האיחוד האירופי (יורוסטט), בשנת 2025 סורבה כניסתם של 132,600 אזרחי מדינות לא אירופיות לאיחוד האירופי בגבולותיו החיצוניים – עלייה של 7.1% לעומת 2024. במשך השנה נמצאו 719,395 שוהים לא חוקיים במדינות האיחוד – ירידה של 21.7% לעומת 918,525 ב־2024. בד בבד קיבלו 491,950 בני אדם הוראה לעזוב מדינה באיחוד האירופי, אך רק 135,460 הוחזרו בפועל למדינה שלישית בעקבות הוראת עזיבה – מספר השווה לכ־27.5% ממספר הוראות העזיבה שניתנו באותה שנה.

קשה לצפות מה יעלה בגורלם של אלה שיוחזרו למדינה שלישית – אם אכן יצא המהלך לפועל – שכן חמש המדינות שהסכימו על העקרונות לא פרסמו מודל מפורט ליישומם. עם זאת הן מתחייבות לפעול בהתאם לדין האירופי והבינלאומי. וממילא יש מי שעודנו ספקן לגבי התוכנית. ד"ר מארק קלאסן, מרצה במכון אירופה באוניברסיטת ליידן שבהולנד, אומר כי על פי החוק הקיים אי אפשר לבצע החזרה כפויה למדינה שלישית. תקנות ההחזרה החדשות של האיחוד האירופי, שצפויות לקבל אישור סופי ולהיכנס לתוקף באוקטובר, יאפשרו החזרות כאלה על בסיס הסכמים בין מדינה חברה באיחוד האירופי, או קבוצה של מדינות חברות, ובין מדינה שלישית.

מתוך כך, במקום החוק שעד כה התיר להחזיר אדם למדינת המוצא שלו או למדינה אחרת שיש לו קשר וזכות כניסה אליה – למעשה יורחב המושג "מדינת ההחזרה" גם למדינה שלישית שיש איתה הסכם, גם אם אין קשר קודם בינה ובין האדם המגורש. "זה הרעיון של מרכזי ההחזרה", הוא אומר, "בסיס משפטי חדש, במסגרת תקנות ההחזרה של האיחוד האירופי, לגירוש בני אדם למדינה שאינה מדינת מוצאם".

קלאסן, מומחה לדיני הגירה, מסביר כי "אחת הסיבות שהמחוקק האירופי והמדינות החברות רוצות באפשרות להחזיר מהגרים למדינה שלא באו ממנה, היא שמדיניות ההחזרה היא אחד התחומים הקשים ביותר בדיני ההגירה. זאת משום שהיא תלויה הן ביכולתה של המדינה לגרש אדם בפועל הן בנכונותו של המהגר לשתף פעולה. מכיוון שמהגרים מנסים להתנגד, קשה מאוד ליישם את הגירוש. נוסף על כך צריך להתמודד עם מדינות המוצא, שרבות מהן אינן משתפות פעולה עם הליכי ההחזרה; אינן מנפיקות מסמכים או מאפשרות כניסה, ולכן מדיניות ההחזרה נעשית קשה מאוד. מה שהרשויות מכנות 'שיעור ההחזרה' הוא נמוך יחסית. ברחבי האיחוד האירופי, רק כ־20 עד 25% ממספר הזרים שנדרשו לעזוב מוחזרים בפועל למדינה שמחוץ לאיחוד האירופי".

איזה תמריץ יש למדינות שלישיות פוטנציאליות לשתף פעולה עם מהלך כזה?

"זה כמובן הקושי העיקרי ברעיון הזה. מציאת מדינה שמוכנה לעשות זאת היא משימה קשה, משום שעקרון אי־ההחזרה (non–refoulement) מספק הגנה מוחלטת מפני החזרת אדם למדינה שבה הוא עלול להיות נתון לרדיפה או לפגיעה חמורה. לכן חמש המדינות החברות מחפשות מדינה שלישית שגם תהיה מוכנה לקבל את האנשים האלה וגם תיחשב בטוחה דיה לאפשר את הגנתם. המדינות השלישיות האפשריות יכולות להשתמש בהסכמתן כקלף מיקוח לשימוש בפוליטיקה הבינלאומית. מדינה שלישית יכולה לומר: 'אם אנחנו נעזור לכם בעניין הזה, אתם תעזרו לנו בעניין אחר'".

קלאסן מוסיף ומדגים: "מדינות באיחוד האירופי עלולות להפוך לתלויות בשיתוף הפעולה הזה, כפי שקרה קודם לכן עם ההסכם בין האיחוד האירופי לטורקיה. לאחר שנחתם ההסכם וטורקיה קיבלה מבקשי מקלט שהועברו אליה מיוון, על תקן מדינה שלישית בטוחה, היא איימה פעמים רבות להפסיק את שיתוף הפעולה והשתמשה בו מבחינה פוליטית. חוץ מקלף מיקוח, מדינה שלישית יכולה גם לעשות זאת פשוט בתמורה לכסף. למשל, כאשר בריטניה שקלה לשלוח מבקשי מקלט שהגיעו אליה בסירות, היא יזמה הסכם בינלאומי שלפיו הם יגורשו לרואנדה תמורת תשלום (התוכנית מ־2022 נבלמה בבית המשפט העליון בשל חששות מפני הפרת עקרון אי־ההחזרה, ולבסוף בוטלה ב־2024 בלי שהועבר ולו מבקש מקלט אחד בכפייה, ד.ס)".

אשר למדינות המנהלות משא ומתן עם דנמרק ועם המדינות האירופיות האחרות על הפיכתן למדינות שלישיות, אומר קלאסן: "לפני שהיוזמה הזאת הפכה ליוזמה משותפת עם ארבע המדינות האחרות, הולנד ניהלה שיחות עם אוגנדה שתהיה מדינת יעד. היו גם שמועות שהשיחות מתנהלות עם רואנדה. זה ממחיש את חולשת התוכנית, משום שברואנדה שולט אחד המשטרים האוטוקרטיים ביותר באפריקה, עם דיכוי פוליטי נרחב, ובית המשפט העליון בבריטניה כבר קבע שהיא אינה יכולה לספק ערבויות שהמגורשים יקבלו יחס הוגן בהתאם לסטנדרטים של זכויות האדם שנדרשים בבית המשפט העליון הבריטי".

ואכן, התוכניות להקמת מרכזי החזרה העלו ברחבי היבשת שאלות משפטיות ומעשיות קשות. מועצת הפליטים הדנית הזהירה כי מרכזי החזרה עלולים להפוך למקומות שקשה להבטיח בהם זכויות יסוד, והטילה ספק בשאלה אם מערכת יקרה של מרכזים בחו"ל אכן תגרום להחזרות שיהיו יעילות יותר. גם נציב זכויות האדם של מועצת אירופה – שאינה מוסד של האיחוד האירופי – מתח ביקורת על המהלך. הנציב, מייקל אופלהרטי, העלה חששות מפני מעצר שרירותי והתעללות, וקרא לפיקוח עצמאי, לערובות משפטיות מחייבות להגנה על זכויות האדם ולפיקוח שיפוטי ופרלמנטרי.

ארגון אמנסטי אינטרנשיונל אף טען כי המרכזים עלולים להפוך ל"חורים שחורים" של זכויות אדם, ובהם סכנות של מעצר ממושך או שרירותי, גישה לא מספקת לסעדים משפטיים והחזרה בכפייה של מהגרים למדינות שבהן הם עלולים להיות נתונים לרדיפה או לפגיעה חמורה. נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) נוקטת עמדה זהירה יותר ואינה דוחה את הרעיון לחלוטין: לדבריה, יש להשתמש במרכזי החזרה רק למהגרים שבקשות המקלט שלהם נדחו לאחר הליך מלא והוגן, כאשר החזרה ישירה אינה אפשרית בתוך פרק זמן סביר, ורק מתוך אמצעי זמני הכולל ערבויות משפטיות אפקטיביות.

"אני מאוד ספקן לגבי זה", אומר המומחה לדיני הגירה קלאסן, ומסביר כי האיחוד האירופי אינו מצליח אפילו ליישם מהלכים דומים בין מדינות אירופיות, ושיתוף פעולה עם מדינות אפריקאיות יהיה קשה בהרבה. הוא מציין העברת מהגרים בתוך אירופה בהתאם לאמנת דבלין, הקובעת כי המדינה שאחראית לבחינת בקשת המקלט היא בדרך כלל זו שדרכה נכנס מבקש המקלט לאיחוד האירופי. "איש אינו מועבר ליוון משום שליוון אין מערכת מתאימה לכך. מחוץ לאירופה זה יהיה כמובן מסובך בהרבה. כך שגם אם נחתום על אמנה שבה המדינה שעימה אנחנו משתפים פעולה אומרת שהיא תכבד את התחייבויותיה, בסופו של דבר הדבר ייבחן במקרים פרטניים. ואם אותה מדינה לא תוכל לספק ערבויות מספקות – הולנד, דנמרק ומדינות אחרות באיחוד האירופי ימצאו את עצמן בבית המשפט, מנסות לטעון שהמדינה הזאת בטוחה. לכן הצלחת התוכנית כולה תלויה בשאלה אם אכן תימצא המדינה הנכונה שמסוגלת לספק את הערבויות האלה. כבר אמרתי בצחוק שהתוכנית זקוקה למדינה כמו שווייץ או קנדה – שכמובן אינן מסוג המדינות שיסכימו לקבל מהגרים שאנחנו דחינו".

קלאסן מוסיף ואומר כי ככל שינסו שרים אירופים לזכות בפרסום כאילו גירשו יותר מהגרים באמצעות "הפתרון החדשני" הזה, כך יעלה המחיר. "גם אם אני מסתכל על זה מנקודת המבט של פיקוח על ההגירה ושל מערכת החזרה מתפקדת", הוא אומר, "יש למערכת הזאת כמה יתרונות, אבל במציאות מרכזי ההחזרה יעבדו באופן הטוב ביותר במסגרת מדיניות של מקל וגזר, שתעודד מספר גדול יותר של מועמדים לגירוש לחזור מרצונם למדינות מוצאם. כך יוכלו מרכזי ההחזרה, ולא לעיתים קרובות מדי, לשמש מוצא אחרון. אם מבקשים לגרש אלפים למדינת מרכז החזרה, יהיה למדינת היעד כוח מיקוח גדול בהרבה והיא תוכל לדרוש מחיר כספי ופוליטי גבוה יותר. לכן ככל שיציגו פוליטיקאים את מרכזי ההחזרה כאילו הם פתרון מוצלח שהגו, ולצורך הפרסום יצטלמו עם טיסת ההחזרה הראשונה, כך יעלה גם המחיר הפוליטי".

בין 25 ל-50 אלף אנשים מוצאים להורג בסין מדי שנה. המטרה: קצירת איברים

איתן גוטמן התוודע לתופעה במחוז שינג'יאנג בסין, יצא למסע חריג בקזחסטאן וחזר עם ספר ראשון מסוגו. ראיון

פורסם ב"הארץ": בין 25 ל-50 אלף אנשים מוצאים להורג בסין מדי שנה. המטרה: קצירת איברים – מגזין תרבות – הארץ

השורה התחתונה המעשית בספרו החדש של החוקר ופעיל זכויות האדם האמריקאי איתן גוטמן מופיעה בסוף עמוד 281: על פי גוטמן, בין 25 ל–50 אלף בני אדם בשנה מוצאים להורג במחנות מעצר במחוז שינג'יאנג שבצפון־מערב סין כדי שאיבריהם ייקצרו וישמשו את תעשיית ההשתלות הסינית. 25 אלף, מדגיש גוטמן, הוא אומדן מינימלי.

אין זו הפעם הראשונה שבה סין מואשמת בשימוש באיבריהם של אסירים שהוצאו להורג. ב–2005 אפילו הסינים עצמם הודו כי איברים של נידונים למוות משמשים להשתלות. עם זאת, בסוף 2014 הכריז מי שהיה אז סגן שר הבריאות של המדינה ועמד בראש מערך ההשתלות שלה כי החל בינואר 2015 ייפסק השימוש באיברי אסירים וכי מאותו זמן יגיעו איברים להשתלה רק מתרומות מרצון. ובכל זאת, גוטמן וחוקרים אחרים טענו כבר אז כי הרפורמה היתה במידה רבה למראית עין וכי קצירת איברים מאסירים לא רק שלא נפסקה מעולם, אלא נהפכה לתעשייה ענקית. הם הסתמכו בין היתר על נתוני בתי חולים, מחקרים ופרסומים רפואיים מסין, זמני המתנה קצרים באופן חריג להשתלות ועדויות של רופאים ואסירים לשעבר. עוד טענו כי איברים אלה משמשים גם "תיירי השתלות" הבאים לסין ממדינות אחרות.

הספר החדש, The Xinjiang Procedure, שהופיע לפני כחצי שנה (Armin Lear Press), מתרכז באזור שינג'יאנג שחיים בו יותר מ–25 מיליון בני אדם. כ–44% מאוכלוסייתו משתייכת למיעוט האויגורי המוסלמי וכ–42% הם סינים בני האן, הקבוצה האתנית הגדולה והדומיננטית במדינה; שאר תושבי המחוז הם בני מיעוטים נוספים — קזחים, בני ח'ואי, קירגיזים ואחרים.

נקודת המוצא של גוטמן היא מה שהתרחש באזור החל באמצע העשור הקודם: לצד הקמת מערכת עצומה של "מחנות לחינוך מחדש", השלטונות החלו להגביל את הילודה של בני מיעוטים, הקימו מערכת טכנולוגית עצומה לפיקוח עליהם והתחילו לנצל אותם כעובדי כפייה בתעשיות הרבות הקיימות באזור ומספקות סחורה לעולם כולו. לטענת הסינים, המערכת כולה מיועדת להילחם בטרור, בדלנות וקיצוניות, אבל גוטמן טוען שבאזור מתקיים רצח המוני וטיהור אתני. כחלק מצעדים אלו, מאז 2017 נדרשו מיליוני אויגורים ובני מיעוטים אחרים מעל גיל 12 לעבור בדיקות דם ובדיקות DNA לבדיקת התאמה בין תורם למושתל. העובדה כי הם מעולם לא קיבלו את תוצאות הבדיקות ושבני האן סינים באזור לא נדרשו לעבור את אותן בדיקות העלתה את חשדו של גוטמן וגרמה לו לבחון אם אמנם בני המיעוטים בשינג'יאנג משמשים כמאגר איברים ענקי.

גוטמן ואחרים טוענים שמעבר לעניין הפוליטי קיימות גם גזענות עמוקה והתנשאות מצד בני האן, הרוב האתני הסיני, כלפי בני המיעוטים — מה שהופך את הדיכוי של האחרונים, כולל גניבת איבריהם, לעניין שיותר קל לסינים לעכל. לצד זאת, בשינג'יאנג ישנם משאבי טבע ומינרלים בעלי חשיבות עליונה לשאיפות הגלובליות של המפלגה הקומוניסטית הסינית. לפי גוטמן, דילול האוכלוסייה המוסלמית הילידית — האויגורים והקזחים — והחלפתה במתיישבים סינים מבני האן הנאמנים למפלגה הקומוניסטית הסינית משרתים את השאיפות הללו.

סין קציר איברים ספר

עטיפת ספרו של גוטמן. התעשייה משמשת גם "תיירי השתלות" צילום: Armin Lear Press

גוטמן, בן 68, הוא חוקר ותיק שנולד וחי במדינת ורמונט בארצות הברית. יש לו קשר מיוחד לישראל: אביו, דייוויד גוטמן, היה ציוני אמריקאי ששירת בספינות המעפילים "בן הכט" ו"גאולה", ונלכד ונכלא על ידי הבריטים בקפריסין ובעכו ב–1947. הוא גם השתתף במלחמת העצמאות ולאחר שחזר לארצות הברית היה לפסיכולוג. גוטמן הבן התגורר בישראל תקופה קצרה בסוף שנות ה–60 ובתחילת שנות ה–70, ומאז ביקר בה פעמים רבות. הצייר נחום גוטמן היה דודו של אביו.

הוא לא בדיוק חוקר קונבנציונלי. אף שהוא מומחה לסין, להיסטוריה של יחסי ארצות הברית וברית המועצות ולמערכות נשק, הוא עבד גם כעיתונאי ותחקירן וכן ביחסי ציבור וקשרים עסקיים בינלאומיים. שיטות המחקר שלו אינן שגרתיות, והוא אינו מנסה להציג את עצמו כניטרלי. הוא ביקורתי מאוד כלפי סין ומשטרים קומוניסטיים אחרים, וכיום הוא עמית מחקר בכיר ב–Victims of Communism Memorial Foundation, מכון מחקר והנצחה אנטי־קומוניסטי בוושינגטון.

ספרו הראשון של גוטמן על סין, שיצא ב–2004, התבסס בחלקו על השנים שבהן חי בבייג'ינג ובחן את מערכת היחסים בין תאגידים מערביים למשטר הסיני. בספרו השני, שהתפרסם בחלוף עשור, החל לעסוק במה שנהפך למוקד המרכזי של עבודתו: הטענות בדבר קצירת איברים מאסירי מצפון בסין. בהתבסס על ראיונות עם אסירים לשעבר, רופאים, אנשי משטרה וביטחון ופעילי זכויות אדם, הוא התמקד במיוחד בגורלם של מתרגלי פאלון גונג, תנועה רוחנית סינית שנוסדה בתחילת שנות ה–90 ומשלבת תרגילי מדיטציה עם תורה רוחנית, ונתונה מאז סוף אותו עשור לדיכוי ולרדיפה מצד המשטר הסיני. גוטמן טען בספר שמערכת ההשתלות הסינית התפתחה למנגנון שבו מתרגלי התנועה שימשו כמקור העיקרי לאיברים בסין. כבר אז החל להתברר לו שהפרקטיקה מתרחבת מעבר למתרגלי פאלון גונג והניסיון שלו לבדוק את החשדות האלה הפך לליבת ספרו החדש.

מכיוון שכמעט בלתי אפשרי לקיים תחקירים עיתונאיים בשינג'יאנג עצמה בגלל הדיכוי הסיני, החליט גוטמן להגיע לאנשים שיצאו מהמחנות ועזבו את המדינה. חלק קטן מהאסירים לשעבר הצליחו לצאת מסין וחיים בטורקיה, קנדה ומדינות שונות באירופה. בשנים האחרונות ערך גוטמן ראיונות עומק עם ניצולים, חלקם מלאים בתיאורי זוועה על המתרחש בתוך המחנות בשינג'יאנג. הוא גם הגיע לקבוצה קטנה של אסירים ממוצא קזחי שהצליחה להשתחרר מסין ולעבור לקזחסטאן — קבוצה שחוקרים אחרים לא עסקו בה לפניו. גוטמן הבין ששם נמצאים אנשים שיוכלו לספר ממקור ראשון על המתחולל במחנות ולהוסיף מידע יקר ערך על קצירת האיברים, אבל לא היתה זו משימה פשוטה מאחר שהעדים נמצאים במצב קשה והאיום על בני משפחותיהם שנשארו בסין מתגבר אם השלטונות מגלים שקרוביהם מוסרים מידע לעולם החיצון. זאת ועוד, יכולת המעקב של סין התרחבה בשנים האחרונות למרכז אסיה וחוקרי זכויות אדם זרים נחשבים למרגלים.

כך נולד המסע יוצא הדופן המתואר בספר, שנערך בסוף 2019 ותחילת 2020. גוטמן החליט להגיע לקזחסטאן מתחת לרדאר. הוא קנה בגרמניה רכב 4X4 ישן שאין בו אמצעים אלקטרוניים שיוכלו לשמש למעקב וניטור. איתו הוא נהג לקזחסטאן ונכנס אליה בציר לא נפוץ שבדרך כלל אינו משמש תיירים, אנשי עסקים וגורמים מערביים. הוא גם לקח איתו את בתו המאומצת, ג'וזפין דה האן־מונטס, שהיתה אז בת 24, וכן ציוד סקי — כדי שייראו כמו אב ובתו שלכאורה עושים את דרכם לטיול במונגוליה. הרעיון היה להיראות כזרים תמימים וכמי שאין שום סיבה לחשוד שהם עיתונאים או חוקרי זכויות אדם. השניים גם צימצמו את טביעת הרגל הדיגיטלית שלהם: הם לא התחברו לאינטרנט ולא השתמשו באפליקציות. הם נעזרו במפות נייר ומצפנים, השתכנו במוטלים נידחים, השתמשו בכסף מזומן שהביאו עמם ובטלפונים חד־פעמיים. הם התקדמו מאירופה דרך הקווקז והים הכספי אל קזחסטאן וכשהגיעו ליעד החל גוטמן לאתר ולראיין כ–20 פליטים מהמחנות בשינג'יאנג. ראיונות אלו הם שהובילו אותו להערכה של מספר המוצאים להורג.

איתן גוטמן

איתן גוטמן במהלך המסע. מתחת לרדאר צילום: Bavi

בספר הוא מנתח עדויות של מרואיינים ששהו במחנות שונים. לדבריו, שוב ושוב הם תיארו באוזניו בדיקות דם ואיברים ולאחריהן היעלמות של אסירים, במיוחד צעירים ובריאים בסוף העשור השלישי ובתחילת העשור הרביעי לחייהם. גוטמן חישב מה שיעור האסירים בכל מחנה שלפי העדויות נבחרו לכאורה לקצירת איברים (קצת יותר מ–3.5% בממוצע) ובהתבסס על מידע שלפיו מוחזקים במחנות כמיליון בני אדם, הגיע לאומדן המינימלי של כ–25 אלף בני אדם; אלה יכולים, לטענתו, לספק כ–60 אלף איברים בשנה, נתון שהוא מעריך כתפוקה השנתית המינימלית של תעשיית ההשתלות הסינית. גוטמן מודע לכך שלא מדובר בתיעוד מדויק של מספר מקרי מוות, אלא בהסתברות הנסמכת על עדויות של מספר מצומצם של ניצולים.

עדה אחת סיפרה כי שלוש נשים בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. עדותה הפכה לחלק מדפוס שגוטמן נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים עברו בדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו

כתב האישום שהוא מנסח בספרו נוגע בתחומים רבים — בצד הכלכלי והפוליטי של שוק ההשתלות, בצד הרפואי של ההשתלות וגם בתרבות הסינית, שבעזרתה אפשר להבין מדוע קשה במדינה זו להשיג איברים מתורמים שהסכימו לתרום את איבריהם לאחר מותם. גוטמן נעזר גם במודיעין מסייבר, תצלומי לוויין ומסמכים שדלפו מסין. ובכל זאת, הוא אומר בשיחת זום מביתו בוורמונט, "המידע העיקרי מגיע מהאלמנט האנושי — מעֵדים, אותם מעטים שהצליחו לצאת ושעומדים מול מדינה ענקית שמאיימת עליהם באמצעות מערכת השפעה שהיא בנתה מחוץ לגבולותיה ובאמצעות איום ממשי על בני משפחותיהם שנשארו בתוכם".

לדבריו, המאבק הגלובלי נגד תופעת קצירת איברים בכפייה בעבור השתלות תלוי במספר קטן של אנשים, ביניהם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם, אקטיביסטים, ארגוני התפוצה האויגורית וגם כמה בכירים במערכת הבריאות הבינלאומית. אחד החשובים שבהם הוא ישראלי — פרופ' יעקב (ג'יי) לביא, ממקימי ומנהלי היחידה להשתלות לב בבית החולים שיבא ולשעבר נשיא החברה הישראלית להשתלות. עוד ב–2008 יזם לביא חקיקה בישראל, שהתקבלה בכנסת ומונעת מחברות ביטוח וקופות חולים לממן השתלות במדינות שבהן מתקיים סחר באיברים. ב–2022 הוא פירסם יחד עם החוקר האוסטרלי מתיו רוברטסון מחקר שבחן פרסומים רפואיים סיניים מהשנים 1980–2015 ומצא ראיות לכך שרופאים סינים הוציאו איברים חיוניים מאסירים שטרם מתו ובכך השתתפו למעשה בהוצאתם להורג.

המחקר הפך גם לכלי מעשי במאבק: בעקבותיו פירסמה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות הצהרת מדיניות האוסרת שיתוף פעולה עם מי שמעורבים בקצירת איברים מנידונים למוות. המשמעות היתה חרם אקדמי על תחום השתלות הלב והריאות בסין, כך שנמנעה מחוקרים ומנתחים סינים האפשרות לפרסם בכתב העת של החברה או להציג בכנסים שלה. העניין הגיע גם לזירה משפטית־ציבורית בינלאומית: ב–2019 קבע טריבונל עצמאי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס כי קצירת איברים בכפייה התקיימה בסין במשך שנים וכי מדובר בפשע נגד האנושות.

ספרו של גוטמן נפתח בסיפורה של רוקייה פרהאט, אישה אויגורית המתארת שנים של כליאה ומוסרת תיאור גרפי קשה של מה שחוותה, לרבות אונס, עינויים ומחשבות על התאבדות. היא גם סיפרה כיצד סירבה להשיב לשאלות החוקרים ואף בעטה באחד מהם, וסירבה לחתום על מסמכים. לפי עדותה, דודתה שילמה כסף כדי לשחרר אותה מהכלא כשהיתה שרויה בתרדמת כתוצאה מהעינויים, ומאוחר יותר אותה דודה גייסה מימון כדי להשיג עבורה זהות חדשה ודרכון חדש שאיתו יצאה מסין.

"הרגשתי שהספר זקוק למשהו אישי מאוד בהתחלה, ורוקייה היא ההוכחה לכך שמה שאי אפשר להעלות על הדעת דווקא יכול לקרות", אומר גוטמן. "אנשים שואלים: למה שהסינים יעשו דבר כזה? מה שהם עושים לא רציונלי. ובכן, זה כן רציונלי בתוך מערכת מצומצמת מאוד של כללים, בתוך תת־התרבות של המשמעת במפלגה הקומוניסטית הסינית. ורוקייה הבינה את התרבות הזאת טוב יותר מכמעט כל עד. בקרב הפאלון גונג היתה לעתים נטייה להיות אופטימיים יותר, לחשוב שאולי יש דרך לשכנע את הסוהרים להיות נחמדים יותר ואולי אפילו ללמד אותם להימנע ממעשים כאלה. אבל רוקייה הבינה שהסוהרים הם האויב — היא הבינה איך הם חושבים ומה הם עומדים לעשות. והיא תיכננה את צעדיה בהתאם. בעיני, ההתנגדות שלה היתה עוצרת נשימה".

אלימות מינית, גם כלפי נשים וגם כלפי גברים, מופיעה שוב ושוב בעדויות שבספר. האם לדעתך מדובר במעשים פרטיים של סוהרים, או שהאלימות המינית עצמה היא חלק ממערכת הדיכוי?

"מה שראינו במעשי האונס של האויגורים הוא מתקפה לא רק על הנשים, אלא גם על הגבר האויגורי. העניין הוא לחדור לגברים פיזית, או לחדור לנפש שלהם, משום שהם אינם מסוגלים להגן על הנשים שלהם. זו השפלה, וזו טקטיקה נצחית של דה־הומניזציה. העניין הוא להפוך בני אדם לחיות צורחות, שזועקות לרחמים, או אפילו לחיות שסובלות בדממה. זה סימן למחלה עמוקה בתוך חברה".

בפרק המוקדש לראיונות שערכת בקזחסטאן ולגילוי שרבים מהקורבנות הם בסביבות גיל 28, אתה מתאר ראיון שאישש את החשד שלך וכותב: "אני זוכר את הרגע. הרגע שבו אתה יודע שזה נכון". איך זה היה? איך ידעת שזה נכון?

"זה חוזר לראיון שלי עם עדה רפואית שקראתי לה בספר סמאל. אין דבר כמו עד רפואי. יש משהו ששובה את הדמיון כשיש לפניך מישהו שבאמת השתתף בתהליך. כל מה שהיא עשתה היה לנקות מעיים מגופות, אבל הבספר מספרת סמאל לגוטמן על וטרינר שהוצב לעבוד כרופא באחד המחנות. הווטרינר נלקח בלילה למתחם תת־קרקעי קר שבו היו שלוש מרפאות. לפי עדותו, שומרים חמושים העוטים מסיכות שחורות על פניהם פיקחו שם על צוות רפואי של 11 אנשים, בשעה שגופות של אסירים הובאו למקום ועברו טיפול לפני שהוכנסו אל מאחורי הדלתות הנעולות של המרפאות. באחת הפעמים היו שם שלוש גופות, ובפעם אחרת שבע. הווטרינר נדרש להוציא את המעיים או לנקותם, וכאשר זיהה את גופתה של אם צעירה מכפר הולדתו וסירב לחתוך את הגופה, הוא הוכה קשות על ידי השומרים. גוטמן כותב שככל שסיפורה של סמאל התקדם, הוא הבין שהיא אינה רק חוזרת על דברים שהווטרינר סיפר לה אלא היא עצמה היתה בתוך המתקן התת־קרקעי וראתה את "פס הייצור לקצירת איברים". סמאל אישרה באוזניו כי הווטרינר לקח אותה פעמים רבות לחדר הניתוח כעוזרת כירורגית.

עדה נוספת שגוטמן שוחח עמה ומכונה פאטימה סיפרה לו כי שלוש נשים בריאות בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. היא לא ראתה מה קרה להן, אבל עדותה הפכה לחלק מדפוס שלדברי גוטמן הוא נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים לכאורה עברו בדיקות דם ובדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו. גוטמן שאל את פאטימה שורת שאלות על הנשים: האם היו חולות? האם היו מושכות מבחינה מינית (כדי לבדוק אפשרות שנלקחו כדי להיאנס)? האם ייתכן ששוחררו? בנות כמה הן היו? לדברי פאטימה, הן לא היו מושכות במיוחד אבל הן היו בריאות, וכמעט כולן היו בנות 28 לערך. ככל שהמשיך לראיין אסירים לשעבר, אותו פרופיל דמוגרפי הופיע שוב ושוב, וגיל 28 חזר שוב ושוב, ונראה כי הוא נתפש על ידי הסינים כגיל האידיאלי לקצירה בשל שיקולים של בריאות האסירים ואיכות איבריהם.

דמות חשובה נוספת בחקירה שלך היא אנוור טוהטי — מנתח אויגורי שסיפר כי כשהיה רופא צעיר בשינג'יאנג בשנות ה–90 הוא קיבל הוראה להוציא איברים מאסיר שהוצא להורג. מדוע הוא חשוב כל כך לסיפור הזה?

"ובכן, הוא מאוד יוצא דופן, משום שמעולם לא היה לנו באמת רופא שהתוודה. עד היום אין לנו באמת רופאים שהשתתפו בזה ויצאו וסיפרו על כך, לפחות לא באופן מלא. אנוור התייצב לבדו. כמהגר בבריטניה, הוא אפילו לא ידע בוודאות אם חלה התיישנות על מה שעשה. הוא חשב שבאמת יכולים לעצור אותו בגלל ההודאה הזאת. אבל הוא עשה את זה. הוא סיפר שהוא פשוט מצא את עצמו מרים את היד בשימוע בווסטמינסטר, כמעט באופן בלתי רצוני, וסיפר את האמת. זה מעשה של אומץ יוצא דופן".

בספר מספר טוהטי לגוטמן כיצד נשלח לאתר הוצאה להורג סמוך לאורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג, וקיבל הוראה להוציא את הכליות והכבד של אסיר שנורה אך עדיין היה בחיים. לדברי טוהטי, הירי בוצע במכוון כך שלא יגרום למוות מיידי; הוא ביצע את הוצאת האיברים ובהמשך תיאר את אחריותו במילים חדות: "אני הרגתי את האיש הזה". גוטמן מדגיש שטוהטי לא היה יכול לקבוע אם הקורבן היה אסיר פוליטי או דתי, אף שההליך התרחש באתר הוצאה להורג ששימש גם להוצאתם להורג של אסירים פוליטיים. גוטמן מספר שהקשר בינו ובין טוהטי חרג מזמן מיחסים שבין חוקר לעד, וכיום הם חברים טובים.

כשגוטמן נשאל מה מניע אותו לחקור את יחסה של סין למיעוטים ואת קצירת האיברים, הוא משיב שעבודה מהסוג הזה דורשת יותר מסקרנות מקצועית. במקרה שלו, הוא מאמין, מדובר בשילוב של עקשנות ושל משהו ששורשיו עמוקים הרבה יותר, וגם אחרי הספר הנוכחי הוא ממשיך להיות פעיל הן כחוקר והן כאקטיביסט בסוגיית קצירת האיברים.

"לשואה היתה השפעה עצומה עלי", הוא אומר ומספר כי החל ללמוד עליה בגיל צעיר והרבה לקרוא עליה. הוא נזכר בביקור שערך באתר מחנה ההשמדה בבירקנאו. בזמן שהלך במחנה, הוא הבין לפתע שהקרקע הלא אחידה שמתחת לרגליו היתה מקום שבו פוזר אפרם של אנשים שנרצחו. "התחושה הזאת שטפה אותי והיתה פשוט מציפה, לעולם לא אשכח את זה. זה היה כאילו העולם כולו הפך לעולם הזה, לשואה". ובכל זאת, יש גם נימה אופטימית בדבריו: "באמצעות המידע שיש לנו על מה שהסינים עושים, אנחנו יכולים להפוך את זה לפשע, אנחנו יכולים לשים קץ לחלום שלהם להפוך לספקי תרופות גלובליים, ואנחנו יכולים למנוע מהתופעה להתפשט למדינות נוספות".

הטענות על הפעילות הסינית הגיעו גם לקונגרס האמריקאי. ביוני השנה, לאחר שבית הנבחרים העביר את "החוק להפסקת קצירת איברים בכפייה", קידם הסנאט שתי הצעות חוק דו־מפלגתיות שנועדו להיאבק בתופעה: האחת עוסקת בקצירת איברים בכפייה ברחבי העולם, והשנייה מתמקדת בטענות לקצירת איברים בסין וברדיפת מתרגלי פאלון גונג ואויגורים, וכוללת בין השאר הגבלות ויזה על מנתחי השתלות סינים. שתי ההצעות אושרו בוועדת יחסי החוץ של הסנאט והוכנסו לסדר היום החקיקתי של הסנאט, אך טרם הפכו לחוק. בסוף החודש שעבר נרשמה התקדמות נוספת כאשר הסנאט אישר פה אחד את החוקים, המחייבים הטלת סנקציות על מי שיימצאו אחראים לקצירת איברים בכפייה בסין ודורש ממשרד החוץ לדווח לקונגרס על מדיניות קצירת האיברים ומערכת ההשתלות הסינית. ההצעה ממתינה להצבעה בבית הנבחרים לפני שתוכל להגיע לחתימת הנשיא.

מתוך תגובת שגרירות סין בישראל:

"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת"

לגוטמן יש גם מסר ליהודים ולישראלים: "חשוב שהם יידעו שיש אנשים בעולם שמבינים שההיסטוריה חשובה. כמו במקרים אחרים, גם הדיבור על הפשע, עצם ההכרה בו, הוא חשוב — והכחשתו היא פשע בפני עצמו".

דובר שגרירות סין בישראל, ג'אנג גואו־פינג, מסר בתגובה: "האשמותיו־לכאורה של גוטמן אינן אלא המצאות זדוניות ושקרים גמורים. מחוז שינג'יאנג נהנה כיום מיציבות חברתית, פיתוח כלכלי, איחוד אתני והרמוניה דתית. הוא חווה את אחת מתקופות הפיתוח הטובות ביותר בתולדותיו. מדיניות הממשל הסיני בשינג'יאנג זכתה לתמיכה ציבורית רחבה — עובדה שאין עליה עוררין ואיש אינו יכול למחוק אותה.

"אנו מעודדים את עורכי 'הארץ' ואת קוראיו לקרוא את הספר הלבן של ממשלת סין, 'הנחיות המפלגה הקומוניסטית הסינית לממשל בשינג'יאנג בעידן החדש: פרקטיקה והישגים', המספק עובדות וראיות מפורטות. כמו כן, אנו ממליצים על ספרו של הסופר הצרפתי מקסים ויוואס, 'אויגורים: לשים קץ לחדשות הכזב'. בהתבסס על שני ביקוריו באזור האוטונומי, ויוואס מתאר את שינג'יאנג באופן אמיתי כאזור הנהנה משגשוג ויציבות. הוא מציין במפורש בספרו כי אלו שמעולם לא ביקרו בשינג'יאנג הם הממציאים חדשות כזב ומערימים שקרים על האזור.

"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת. התקנות של סין בנוגע לתרומת איברים והשתלתם, שנכנסו לתוקף ב–1 במאי 2024, קובעות במפורש כי לאזרחים יש זכות לתרום — או לא לתרום — את איבריהם, וכי אסור לאף ארגון או יחיד לכפות על אדם כלשהו לתרום איברים, להטעותו או לשדלו לכך.

"שקר נותר שקר, לא משנה כמה פעמים חוזרים עליו. בסופו של דבר העובדות יחשפו את האמת. אנו קוראים לאלו המפיצים שקרים שכאלה שלא להפריז בהערכת יכולתם להטעות, וכן שלא לזלזל ביכולתם של הקוראים הישראלים להבחין בין עובדה לבדיון. מן הראוי ש'הארץ' לא יעניק במה לטענות כוזבות שכאלה, ולא יאפשר לעצמו לשמש כלי להפצת מידע כוזב ולערעור היחסים בין סין לישראל".

ממשלת שוודיה עשויה לפעול נגד הסכם האסוציאציה של האיחוד האירופי עם ישראל

הקפאה או ביטול של ההסכם דורשים רוב מיוחס של מדינות האיחוד, אך תמיכה של שוודיה תשנה ולו במעט את מאזן הכוחות. המהלך עשוי להתאפשר בשל מצב פוליטי ייחודי במדינה, שמעניק לגוש מפלגות האופוזיציה השפעה על מדיניות הממשלה

פורסם ב"הארץ": לכתבה המקורית

ועדת החוץ של הפרלמנט השוודי צפויה לדון מחר (חמישי) בתמיכה בהשעיה או ביטול של הסכם האסוציאציה בין האיחוד האירופי לישראל – כך אמרו מקורות ל"הארץ". חברי הוועדה לא יצביעו על כך באופן רשמי, אך יום לאחר מכן תקיים הממשלה התייעצות עם ועדת האיחוד האירופי של הפרלמנט לקראת ישיבת מועצת החוץ של האיחוד, שתתקיים ביום שני. שוודיה לא תוכל לשנות את ההסכם לבדה: השעיה או ביטול שלו דורשים את אישור האיחוד. על כן, מהלך שוודי מסוג זה ישפיע בעיקר על היחסים הבילטרלים עם ישראל.

קידום הסנקציות על ישראל עלול להתאפשר בשל המצב הפוליטי הייחודי שבו שרויה שוודיה: תוצאות הבחירות שנערכו ב־13 בספטמבר היו מהצמודות שנרשמו בתולדות המדינה. הסוציאל־דמוקרטים נותרו המפלגה הגדולה ויחד עם מפלגת השמאל, הירוקים ומפלגת המרכז הם מחזיקים ב־176 מתוך 349 המושבים בפרלמנט. ב־173 המושבים הנותרים בפרלמנט מחזיקות המפלגות המרכיבות את הקואליציה הנוכחית: מפלגת "המתונים" השמרנית, מפלגת "השוודים הדמוקרטים" הימנית, המפלגה הנוצרית־דמוקרטית והמפלגה הליברלית.

הרוב שהשיגו הסוציאל־דמוקרטים לא הספיק להקמת ממשלה. מפלגת המרכז מסרבת לשבת בממשלה שבה תהיה חברה מפלגת השמאל, והשתיים חלוקות בנוגע להרכב הקואליציה העתידית ומדיניותה. בשל כך, ראש הממשלה היוצא אולף קריסטרסון והקואליציה שלו ממשיכים לכהן כממשלת מעבר. בינתיים מנהיגת הסוציאל־דמוקרטים, מגדלנה אנדרסון, מנסה למצוא הסדר פרלמנטרי שיאפשר הקמת ממשלה בראשותה. המשמעות היא שייתכן שיעברו שבועות ואף חודשים עד שתוקם ממשלה חדשה. עם זאת, ארבע המפלגות שזכו יחד ברוב פרלמנטרי זעום יכולות לנצל אותו כדי להשפיע על מדיניות הממשלה.

הפרלמנט האירופי. תמונה: דיויד סטברו

הקשרים עם ישראל, כך נראה, הם אחת הסוגיות שסביבן יוכלו הסוציאל־דמוקרטיים לאחד את שלוש המפלגות האחרות בגוש הפרלמנטרי שלהם. מורגן יוהנסון, ששימש כסגן ראש הממשלה מטעם הסוציאל־דמוקרטיים, מונה כעת ליו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט. מקורות ששוחחו עם "הארץ" אמרו כי הוא פועל לשינוי מדיניות שוודיה כלפי ישראל. רוב פרלמנטרי יוכל לגבש עמדה חדשה שעלולה לחייב את ממשלת המעבר לפעול בהתאם במסגרת האיחוד האירופי, למרות התנגדותה של הקואליציה.

ואולם המהלך עשוי להתעכב בשל אי־הסכמה של ארבע המפלגות באשר לנוסח עמדתן המשותפת. בעוד שמפלגת השמאל קראה בעבר לביטול ההסכם, הסוציאל־דמוקרטים והירוקים תמכו בהשעייתו בלבד. מפלגת המרכז, אם כן, עשויה להיות הגורם המכריע. "עכשיו מפלגת המרכז חייבת לחשוף את הקלפים שלה", אמר ל"הארץ" מקור בממשלה. "האם היא תלך בעקבות השמאל ותתמוך בענישה קולקטיבית של כל הישראלים, או שתפעל לשמירה על יחסיה של שוודיה עם ישראל?"

הנציבות האירופית הציעה בעבר להשעות חלק מהטבות הסחר שישראל נהנית מהן במסגרת הסכם האסוציאציה, אך צעד כזה יוכל להתממש רק עם רוב מיוחס של מדינות באיחוד יתמכו בו. עד כה ההצעה לא זכתה לתמיכה מספקת במועצה. ואולם, אם שוודיה תצטרף לשורת המדינות שבעד הסנקציות, ובהן אירלנד וספרד, היא תשנה ולו במעט את מאזן הכוחות באיחוד.

הפרלמנט השוודי בסטוקהולם תמונה: דיויד סטברו

הפעם האחרונה שעלתה לשלטון ממשלה סוציאל־דמוקרטית בשוודיה הייתה ב־2014, ואחת מהחלטותיה הראשונות הייתה להכיר במדינה פלסטינית. בכך, שוודיה הייתה למדינה הראשונה במערב אירופה שעשתה זאת בעת שהייתה חברה באיחוד האירופי. בעקבות זאת היחסים בין ישראל לשוודיה הידרדרו לשפל ואף הגיעו לכדי עימותים דיפלומטיים ופגיעה קשה בקשרים שבין הבכירים במדינות. מאז היחסים השתפרו בהדרגה, ושרת החוץ השוודית לשעבר, אן לינדה, ביקרה בישראל ב־2021. המגמה נמשכה ואף התעצמה תחת ממשלת המרכז־ימין שנבחרה שנה לאחר מכן. קידום השעיית ההסכם יהווה רגרסיה רצינית בשיקום היחסים המדיניים בין שוודיה לישראל.

Swedish Election Left the Blocs Closer on Policy – But Split Over Israel and Antisemitism

The center-left won Sweden's election by a slim margin, but now comes the hard part

Published in Haaretz: Swedish Election Left the Blocs Closer on Policy – But Split Over Israel and Antisemitism

Following a tight, polarized election campaign, Sweden woke up Monday morning to a result that almost couldn't be any closer. According to preliminary results, the four opposition parties – the Social Democrats, the Left Party, the Center Party and the Greens – won a combined 176 of the 349 seats in parliament, against 173 for the right-wing bloc. If the result holds, it will mark the end of the center-right government led by Ulf Kristersson and the possible return of Social Democratic leader Magdalena Andersson as Sweden's prime minister.

The result, however, is not yet final. More votes will be counted on Wednesday, including late-arriving early ballots and votes from abroad, and the Swedish Election Authority is expected to announce the final result only later in the week. The gap between the blocs is small enough that even a shift of a few seats could prove significant. Andersson said on election night that if the current result holds, "Sweden will get a new government." Kristersson, for his part, has not conceded.

The result largely reflects the unusual character of this campaign. Unlike the previous election, in 2022, when immigration and crime were front and center, this time no single issue dominated. The various parties tried to push the issues that suited them – the economy and taxes, healthcare, schools, crime, energy and immigration – but on several of the sharp disputes that once divided right and left, the gaps have narrowed considerably.

The dispute over immigration policy, for example, narrowed after the Social Democrats adopted a policy supporting reduced immigration and stricter requirements for integrating immigrants. Almost all the parties now back NATO membership and a significant increase in the defense budget, and there is also broad agreement on the need to step up the fight against organized crime.

It was against this backdrop that the campaign became especially polarized. Instead of a sharp argument over the direction of a single policy, much of it revolved around the question of who would sit in the next government. The right warned against a "red-green" government in which the Left Party would wield unprecedented influence, while the center-left warned against the populist right-wing Sweden Democrats entering government for the first time. Now, after the election, that question is shifting from a campaign talking point to the practical problem of forming a government.

In recent years, Sweden has been led by a center-right government headed by Kristersson of the conservative-liberal Moderates (Moderaterna). The government had no parliamentary majority and relied on two coalition partners – the Liberals and the Christian Democrats – as well as on the Sweden Democrats, which backed it from the outside and had considerable influence over its policies.

For most of the campaign, the polls gave the opposition a clear lead. At one point the gap reached around 10 percent, and an Andersson victory seemed almost certain. But in the final weeks that gap narrowed rapidly, and in the end the race stayed open almost until the very last vote.

Two senior figures in the outgoing coalition spoke to Haaretz before the election about how they saw the contest. The Social Democrats and the Center Party declined to be interviewed.

Joar Forssell of the Liberal Party (Liberalerna), a classic center-right party, who chairs the parliamentary Committee on Education, said that as far as his party was concerned, the answer to the question of what stood at the center of the election was education. The party, which has held the education portfolio for the past four years, wanted to keep it in order to improve student outcomes, strengthen the standing of teachers and continue removing smartphones and screens from schools.

The difficulty in identifying a single issue at the heart of the election, Forssell argued, was itself a sign of the outgoing government's success. "The current government has been delivering on many of the issues that have concerned Sweden in recent years," he said. "We have brought Sweden into NATO, we managed to reduce crime rates, we managed to accomplish a great deal in the schools, including new legislation banning mobile phones. Inflation is down, and economic growth is better than that of most European countries. The opposition is struggling to find an issue it can use to attack the government."

Alice Teodorescu Mawe, a member of the European Parliament for the Christian Democrats (Kristdemokraterna) and a candidate for the Swedish parliament, made a similar argument. In her view, the Social Democrats have in recent years moved closer to the right on issues that once defined the fault line in Swedish politics.

"When it comes to the general direction Sweden should take, the differences are relatively small, and there is broad agreement on issues such as migration and the reform of crime policy," she said, adding that the main ambition of the Social Democrats is to return to power and that, to achieve this, they have adopted positions similar to those of the governing coalition.

Teodorescu Mawe also pointed to a paradox that became Andersson's central problem: On some of these issues, the gap between the Social Democrats and their potential partners on the left – the Left Party and the Greens – is greater than the gap between the Social Democrats and the parties of the right-wing bloc. "These parties hold completely different positions on important issues such as nuclear power, the European Union and migration, and this is also one of the reasons why, since 2010, Swedish politics has repeatedly focused more on the composition of the coalition and the identity of the prime minister than on policy itself," she said. "That in itself is symptomatic: It is easier for journalists and politicians to talk about who is playing with whom than to deal with policy, and it is a win-win situation for everyone who is too lazy to get into a discussion about how the promises that have been made can actually be fulfilled."

For most of the 20th century, Sweden was a byword for a social-democratic welfare state. The Social Democrats ruled the country almost without interruption for more than 40 years, and during that time much of what became known as the "Swedish model" was built – powerful trade unions and extensive collective bargaining that brought a very large share of the economy under collective agreements. Alongside this, the state maintained a large public sector, universal public healthcare and education systems and a generous social safety net, financed by high taxes and producing relatively low levels of inequality.

In recent decades, right-wing and left-wing governments have alternated in power, and the model has changed following tax cuts, privatizations, the opening of public services to competition and reforms to benefits and pensions. But its basic skeleton has remained in place.

Even Forssell, a man of the center-right, does not propose dismantling the Swedish model. "Schools and the healthcare system will remain, and the core activities of the welfare state will continue to be financed almost entirely by taxes," he said. "The dividing line lies elsewhere: How large can the welfare state become before it turns into a nanny state? How much welfare can we provide before people become less concerned with finding a job or less concerned with contributing to society? Our government has proposed, for example, limiting the total amount of benefits a person can receive from the state. We want lower taxes and a system that does not reduce the incentive to work."

Teodorescu Mawe described a similar consensus. "There is agreement between the right and the left that Sweden should have a stable and generous welfare system, but a country that imposes such high taxes cannot accept poor public services, and in the coming years we will also face enormous defense expenditures, because security is at the heart of the welfare state – the state must first and foremost protect its citizens and its territory," she said.

She also opposes raising taxes, and emphasized the principle on which, she says, the model was originally built: "Everyone who can work should work. Today there are people, many of them immigrants, who do not work but still receive benefits, and this is destabilizing the system. That is why, for years, I have supported tying some welfare entitlements more closely to citizenship and to contributing to the financing of the system. Such measures would make clear that the welfare state is, to some extent, like a government insurance company: Here, too, you have to pay the premium before you can demand a payout."

Forssell and Teodorescu Mawe both believe the Swedish welfare model itself is not in danger. The Social Democrats, by contrast, largely framed the election as a battle over the future of the welfare state. They argued that four years of right-wing government were marked by the underfunding of the healthcare and education systems and by tax cuts for high earners.

In her speeches, Andersson repeatedly returned to the state of the schools, the long waits in the healthcare system and the erosion of welfare services. In a televised debate with Kristersson the week before the election, she said: "We're making the least sexy election promise, but the most important one – secure basic government funding for elderly care, for the healthcare system and for schools. When costs rise, government funding will rise too."

Swedish Opposition Could Force Shift on EU-Israel Association Agreement

Sources say the Swedish Foreign Affairs Committee's new Social Democratic chair is pushing for a tougher policy toward Israel. The Center Party could determine whether a majority backs seeking suspension or termination

Published in Haaretz: Swedish Opposition Could Force Shift on EU-Israel Association Agreement

The Swedish parliament's Foreign Affairs Committee discussed Thursday whether Stockholm should advocate for suspending or terminating the European Union's association agreement with Israel, as the opposition's narrow majority may help advance the initiative.

Sweden's Left Party has in the past called for the EU-Israel Association Agreement to be terminated, while the Social Democrats and Greens have advocated for suspending it. The Center Party could therefore prove decisive: If all four parties agree on a common position, their 176-seat majority could be used to change the line the caretaker government is expected to represent at EU level.

No formal statement was made after the meeting. Representatives of the Center Party and the Social Democrats said they will release a statement in the future, while the Sweden Democrats' foreign policy spokesperson, Aron Emilsson, said he does not want to see the agreement frozen. He believes that would be harmful and would leave Sweden isolated within the EU.

Sweden's September 13 election produced an exceptionally narrow result, with the Social Democrats remaining the largest party and, together with the rest of the opposition, holding 176 of parliament's 349 seats. But the Social Democrats' majority has so far proved insufficient to form a government.

The Center Party refuses to join a government that includes the Left Party, while the parties remain divided over the composition and policies of a future coalition. Outgoing Prime Minister Ulf Kristersson and his center-right government therefore remain in office in a caretaker capacity while Social Democratic leader Magdalena Andersson tries to find a viable parliamentary arrangement.

This leaves Sweden in an unusual situation: It may take weeks or even months before a new government is formed, but the four opposition parties that won a razor-thin parliamentary majority – 176 seats compared to the coalition's 173 – can already use it to influence government policy, particularly on the relatively few issues on which all four can agree.

Sources familiar with the details have told Haaretz that Former Social Democrat Deputy Prime Minister Morgan Johansson, who has taken over as chair of the Foreign Affairs Committee, is pushing for a change in Sweden's policy towards Israel. According to the sources, when the committee meets tomorrow, October 8, it is expected to discuss whether Sweden should advocate suspending or terminating the EU-Israel Association Agreement.

Although the Foreign Affairs Committee itself will not formally vote to suspend the agreement, a more consequential stage comes the next day.

On Friday, the Swedish government will consult Sweden's Committee on European Union Affairs, ahead of a meeting of the EU Foreign Affairs Council on Monday. A parliamentary majority could then establish a new Swedish position, potentially requiring the caretaker government to advocate suspending or terminating the EU-Israel agreement despite it not being the government's own policy.

One issue which may delay the process is the fact that the four parties which hold the current parliamentary majority do not yet appear to have agreed on a common formulation, with some calling to suspend the agreement and another to terminate it.

"Now the Center Party must show its hand: Will it follow the left's lead and collectively punish all Israelis, or will it safeguard Sweden's relations with Israel?" a government source told Haaretz.

Any actual suspension or termination of the agreement would ultimately have to be decided at the EU level, which means that the Swedish move will affect Sweden's bilateral relations with Israel rather than Israel-EU relations.

However, a new Swedish position could also make a difference on a European level, since it will mean that another significant European country joins Spain, Ireland and other governments pushing for measures against Israel under the EU-Israel Association Agreement.

The European Commission has already proposed suspending some of the trade preferences Israel receives under the agreement, a measure that can be approved by a qualified majority of EU member states, but the proposal has so far failed to secure sufficient support in the Foreign Affairs Council. A Swedish shift would alter the balance among EU governments and add political weight to efforts to turn the Commission's proposal into EU policy.

The last time a Social Democratic government came to power in Sweden, in 2014, one of its first major foreign-policy decisions was to recognize the State of Palestine, making Sweden the first Western European EU member to do so while already a member of the Union.

The move was followed by years of some of the worst relations between Israel and Sweden in decades, including repeated diplomatic confrontations and periods in which senior-level contacts were severely strained. Relations gradually improved in the years that followed, particularly after Sweden's then-foreign minister Ann Linde visited Israel in 2021, and improved further under the center-right government that took office in 2022.

A new Swedish push to suspend the EU-Israel Association Agreement would therefore risk reversing a decade-long process in which the two countries slowly rebuilt their political relationship.

'At Least Google Their Names': Sweden's Left Party Scrutinized Over Solidarity Letters to Palestinian Terrorists

Sweden's Left Party has come under intense scrutiny after two of its senior lawmakers sent letters of support to Palestinian prisoners convicted of deadly terror attacks weeks before a general election.

Published in Haaretz: 'At Least Google Their Names': Sweden's Left Party Scrutinized Over Solidarity Letters to Palestinian Terrorists – Europe

With just over a month to go before Sweden's general election, the country's Left Party has come under criticism following new revelations that senior party figures sent letters of solidarity to Palestinian prisoners convicted of terrorism or murder.

The letters were part of a solidarity initiative involving the Left Party and Palestinian prisoner advocates. In the space of a few days earlier in August, three Swedish journalists exposed several such cases.

Journalist Sofie Löwenmark wrote in daily newspaper Expressen that Left Party Member of Parliament Ilona Szatmári Waldau had written last year to Ahmad al-Moghrabi, a senior commander of the al-Aqsa Martyrs' Brigades. He is serving multiple life sentences in Israel for his role in planning deadly terrorist attacks in Jerusalem, including an attack on a bar mitzvah celebration that killed 11 people and an attack on a supermarket that killed two. In the letter she sent him, Szatmári Waldau commended his "courage and perseverance."

Szatmári Waldau later explained in a Facebook post that she had not known about al-Moghrabi's background and that the information about the prisoners had been provided by the Palestine Solidarity Association of Sweden.

"None of the prisoners were supposed to have carried out violence against civilians or have human lives on their conscience. In this case, the fact-checking was flawed, which is not acceptable. I have taken down the post. Terrorism and violence against civilians is not something I support or encourage," she wrote.

Later, the Left Party acknowledged that its fact-checking had failed. Party leader Nooshi Dadgostar described the letters as a mistake and said the campaign had been withdrawn, while defending the MPs involved, saying to the Aftonbladet daily of Szatmári Waldau: "I have complete confidence in her values."

Nathalie Rothschild, a journalist at the Swedish online current-affairs magazine Kvartal, subsequently reported that the party's parliamentary group leader, Samuel Gonzalez Westling, had written a letter of solidarity to Ibrahim Abu Mokh, who was sentenced to life imprisonment for kidnapping and murdering 19-year-old Israeli soldier Moshe Tamam in 1984.

Rothschild also reported that the party had organized a seminar in which former Palestinian prisoner Hussam Shaheen, who was sentenced to 27 years imprisonment for attempted murder and conspiracy to commit murder, participated by video link. His conviction had been challenged in Israel's High Court, where his lawyer argued that he had been wrongly identified and that the investigation had suffered from serious omissions. The state acknowledged some investigative errors, although the conviction was not overturned.

"This is a party that aspires to sit in government after the election, and eight of its MPs have taken part in a solidarity campaign with prisoners without even considering that they should at least Google their names," Rothschild tells Haaretz. "It's incompetent at best, and a security risk at worst."

Following this, Expressen investigative journalist Inas Hamdan published a complete list of 24 Palestinian prisoners who were supposedly included in the campaign. Several had been convicted of murder or terrorism-related offenses. The Left Party denied all had been involved in the campaign and rather only a "handful," according to Hamdan's reporting.

"As a Swedish journalist of Palestinian background, I think it's important that politicians are clear about where they stand," Hamdan told Haaretz. "In Sweden, we have seen enormous demonstrations where there have been slogans in support of terrorism or flags representing terrorist organizations such as Hamas, Hezbollah and the al-Aqsa Martyrs' Brigades. Threats against Sweden's Jewish minority are a threat to Swedish democracy. That's why it's incredibly important that we show what these threats look like."

The controversy comes at a sensitive moment for the Left Party, known in Swedish as Vänsterpartiet. The party, which has profiled itself in recent years as a socialist and feminist party, originates from Sweden's Communist Party, which split from the Social Democratic Party in 1917. Today, it sits to the left of the Social Democrats, advocating for a strong welfare state, greater economic equality, expanded public ownership and workers' rights.

Its leader, 41-year-old Nooshi Dadgostar, the daughter of Iranian immigrants who grew up in Gothenburg, has led the Party since 2020. It currently holds 22 of the 349 seats in the Swedish parliament.

The party has never participated in a Swedish national government, though it has frequently provided parliamentary support for Social Democratic governments. Ahead of this year's election, Dadgostar has made clear that the party expects formal cabinet posts if its support is required to form a center-left government.

The letters to the Palestinian prisoners are only the latest chapter in the party's engagement with the Israeli-Palestinian conflict.

Over the past three years, Israel, Gaza and the wars in the Middle East have become an increasingly prominent part of Swedish politics. While all of the country's major political parties have taken positions on the issue, the Left Party has made it a central part of its political identity.

This was particularly clear during the 2024 European Parliament election campaign, when party leader Dadgostar described the vote as a "Palestine election," arguing that a united European Union could put pressure on Israel. "We are not finished until we have liberated Palestine," she says. The Israeli-Palestinian conflict occupied a prominent place in her campaign, and some analysts cite the party's position on Gaza as one of the factors that contributed to its strong electoral performance.

The issue has also extended beyond the party leadership. Many Left Party members and activists have participated in Sweden's pro-Palestinian protest movement that has become a regular feature of Swedish public life. Some of these demonstrations have featured slogans, symbols and political theater that have been described by Jewish community leaders as supporting terrorism or having antisemitic elements. The Israeli-Palestinian conflict has consequently become not merely a foreign policy question for the party, but an issue increasingly shaping its activist base, electoral strategy and internal politics.

In 2023, Swedish public broadcaster SVT reported that aid money from the party's international organization had gone to a project linked to the Democratic Front for the Liberation of Palestine, whose armed wing took part in the October 7 massacre.

The following year, prominent Left Party figure Kristofer Lundberg was expelled from the party after openly supporting the Popular Front for the Liberation of Palestine, which is an EU-designated terrorist organization. During Lundberg's time as chairman of the party's Angered branch, a Popular Front representative also participated in the branch's annual meeting.

In Malmö, Orwa Kadoura, then vice-chairman of the local Left Party branch in what is Sweden's third-largest city, left the party following criticism over antisemitic messages. In 2025, MP Lorena Delgado Varas shared a classic antisemitic conspiracy image and was made to leave the party too. And as recently as June this year, the party removed more than 20 candidates from its municipal electoral lists after investigations found that they had praised Hamas' October 7 attack, spread Holocaust denial and promoted antisemitic conspiracy theories.

Hamdan says the reaction to her reporting has been mixed. "On the one hand, there are threats against me as a journalist," she says, "but there's also confusion about how things came to this. Knowledge about terrorist organizations such as Hamas is very limited among Swedes, because it's not something they have had to deal with very much".

"From the party, we have been met either with silence or with attacks. This is, of course, an incredibly difficult issue for them," Hamdan says. "They have some voters who are attracted by expressions of support for terrorism, while they have other voters who oppose it. They are trying to play both sides."

Löwenmark, who first reported about Szatmári Waldau's letter, describes the reactions as "strong and widespread." She tells Haaretz, "The fact that he was a Palestinian prisoner was enough for him to be praised for his courage and his struggle. No one had even bothered to find out what he had been convicted of."

Löwenmark added that there are almost always strong reactions when investigations concern pro-Palestinian activism and the Left Party. "The pattern is predictable", she said. "Instead of discussing what has been revealed, they attack the person who revealed it. The focus shifts from the facts themselves to the journalist, the newspaper or the alleged motive behind the investigation."

Rothschild, who has also published revelations about the party, says that she too had been met with silence from party officials. "When I tried to get more information from the party, one MP wrote that she won't grant interviews about this topic, while the party's parliamentary group leader confirmed he sent the letter to Abu Mokh but didn't have time to talk when I asked if he knew about the charges against him." Rothschild says that further attempts to contact the party's lawmakers and the party's press service went unanswered.

It remains to be seen whether the controversy will affect the party's support in the polls. These revelations add to a series of controversies over the positions of individual party members that, as the party seeks a formal role in Sweden's next government, puts renewed focus on its position on Israel as a whole.

The Left Party did not respond to Haaretz's request for an interview or comment.

הפער בין הימין לשמאל בשוודיה מצטמצם, אך הקיצונים משני הצדדים מכתיבים שיח מפלג

הבחירות שיתקיימו ביום ראשון לא התמקדו בסוגיה אחת ושני המחנות נראים קרובים מאי פעם בשאלות של מדיניות. עם זאת, מפלגות הימין והשמאל הקיצוניות שואפות להיכנס לקואליציה הבאה והצליחו להחריף את השיח סביב הבחירות, גם בנוגע לאנטישמיות וישראל.

פורסם ב"הארץ": הפער בין הימין לשמאל בשוודיה מצטמצם, אך הקיצונים משני הצדדים מכתיבים שיח מפלג – אירופה – הארץ

אחת הסוגיות המעניינות ביותר בבחירות הכלליות שייערכו מחר (ראשון) בשוודיה היא שאין סוגיה אחת מרכזית שניצבת במוקד ההצבעה. בבחירות הקודמות, ב־2022, הנושאים המרכזיים היו הגירה ופשיעה, ובמערכות שלפני כן בלטו נושאים כמו אבטלה ומדיניות רווחה. הפעם מפלגות שונות מקדמות סדר יום שנוח להן, בעוד שכמה מהמחלוקות החריפות שהפרידו בעבר בין ימין לשמאל נחלשו מאוד. כך למשל, המחלוקת סביב מדיניות ההגירה הצטמצמה מאוד בקדנציה הנוכחית לאחר שהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית אימצה מדיניות שתומכת בצמצום ההגירה והצבת דרישות מחמירות בנוגע לשילוב מהגרים. פערים הצטמצמו גם בסוגיות אחרות – כמעט כל המפלגות תומכות בחברות בברית נאט"ו ובהגדלת תקציב הביטחון, ולמעט כמה מפלגות קטנות, ישנו גם קונצנזוס לגבי מדיניות האנרגיה ומאבק בפשע המאורגן.

כעת מובילה את שוודיה ממשלת מרכז־ימין בראשות אולף קריסטרסון מהמפלגה השמרנית־ליברלית (Moderaterna). למפלגה אין רוב פרלמנטרי ולכן היא נשענת על שתי שותפות קואליציוניות: הליברלים והנוצרים־הדמוקרטים, כמו גם על מפלגת השוודים הדמוקרטים, מפלגת ימין פופוליסטית שתומכת בה מבחוץ ומשפיעה על מדיניותה. האופוזיציה מורכבת מהסוציאל־דמוקרטים בהנהגת מגדלנה אנדרסון ושלוש מפלגות קטנות יותר. במשך רוב הקמפיין, הסקרים בשוודיה העניקו לאופוזיציה יתרון ברור, למרות שהיא מורכבת ממפלגות שונות מאוד שיתקשו להרכיב יחד קואליציה בעלת רוב בפרלמנט. בשלב מסוים, הסקרים הצביעו על יתרון של עשרה אחוזים וניצחון כמעט ודאי של אנדרסון. בשבועות האחרונים הפער הצטמצם מאוד ולקראת ההצבעה ביום ראשון המרוץ נראה שוב פתוח.

שניים מבכירי הקואליציה סיפרו השבוע ל"הארץ" על הישורת האחרונה. במפלגה הסוציאל־דמוקרטית ומפלגת המרכז שתומכת בה לא הסכימו להתראיין ל"הארץ". יואר פורסל, יו"ר ועדת החינוך של הפרלמנט מטעם המפלגה הליברלית (Liberalerna), סיפר שמבחינת מפלגתו, מפלגת מרכז־ימין קלאסית, התשובה היא חינוך. המפלגה, שהחזיקה בתיק החינוך בארבע השנים האחרונות, מבקשת לשמור אותו אצלה, לדבריו, כדי לשפר את הישגי התלמידים, לחזק את מעמד המורים ולהמשיך בהוצאת סמארטפונים ומסכים מבתי הספר.

הקושי לזהות נושא מרכזי שניצב במוקד הבחירות הנוכחיות, טוען פורסל, מעיד על הקדנציה המוצלחת של הממשלה הנוכחית. "סיפקנו תוצאות טובות ברבים מהנושאים שהעסיקו את שוודיה בשנים האחרונות", הוא אומר. "הצלחנו לצרף את שוודיה לנאט"ו, הצלחנו להוריד את רמת הפשיעה, הצלחנו לעשות הרבה בבתי הספר, להוריד את האינפלציה ולהביא לצמיחה כלכלית טובה מזו של מרבית מדינות אירופה. האופוזיציה מתקשה למצוא נושא שבאמצעותו תוכל לתקוף את הממשלה".

יואר פורסל, יו"ר וועדת החינוך של הפרלמנט, המפלגה הליברלית. צילום: Liberalerna

אליס טיאודורסקו מווה, חברת הפרלמנט האירופי מטעם הנוצרים־הדמוקרטים (Kristdemokraterna) וכיום מועמדת לפרלמנט השוודי, ממשיכה את הקו של פורסל. לטענתה, הסוציאל־דמוקרטים התקרבו בשנים האחרונות לימין בנושאים שפעם היו בליבת קו השבר בפוליטיקה השוודית. "בשאלת הכיוון הכללי ששוודיה צריכה ללכת אליו הפערים קטנים ויש הסכמה רחבה בשאלות כמו הגירה והרפורמה במאבק בפשיעה", היא אומרת ומוסיפה שהשאיפה המרכזית של הסוציאל־דמוקרטים היא לחזור לעמדת כוח ולצורך זה הם אימצו עמדות דומות לאלו של הקואליציה.

טיאודורסקו מווה מצביעה גם על פרדוקס: בכמה מהסוגיות הללו הפער בין הסוציאל־דמוקרטים לשותפיהם האפשריים משמאל – כמו מפלגת השמאל והירוקים – גדול יותר מהפער בינם לבין מפלגות גוש הימין. "מפלגות אלו מחזיקות עמדות שונות לגמרי בנושאים חשובים כמו אנרגיה גרעינית, האיחוד האירופי והגירה וזו גם אחת הסיבות לכך שמאז 2010 הפוליטיקה השוודית עוסקת יותר בהרכב הקואליציה וזהות ראש הממשלה מאשר במדיניות", היא מסבירה. "זה כשלעצמו סימפטומטי: לעיתונאים וגם לפוליטיקאים קל יותר לדבר על מי משחק עם מי מאשר לעסוק במדיניות וזה מתאים לכל אלו שמתעצלים להיכנס לדיון על איך ניתן לקיים הבטחות שהובטחו".

במשך רוב המאה ה־20 הייתה שוודיה שם נרדף למדינת רווחה סוציאל־דמוקרטית. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית שלטה במדינה כמעט ללא הפסקה במשך למעלה מ־40 שנה ובתקופה זו נבנה חלק גדול ממה שנודע כ"מודל השוודי" – איגודים מקצועיים רבי־עוצמה ומשא ומתן קיבוצי נרחב המוביל לכיסוי רחב מאוד של המשק בהסכמים קיבוציים. במקביל המדינה מתחזקת מגזר ציבורי גדול, שירותי בריאות וחינוך ציבוריים ואוניברסליים ורשת ביטחון חברתית נדיבה שממומנים באמצעות מסים גבוהים ומובילים לרמות נמוכות יחסית של אי־שוויון. בעשורים האחרונים התחלפו ממשלות ימין ושמאל והמודל אמנם השתנה בעקבות הפחתות מסים, הפרטות, פתיחת שירותים ציבוריים לתחרות ורפורמות בקצבאות ובפנסיה, אבל השלד הבסיסי נותר על כנו.

גם פורסל, איש המרכז־ימין, אינו מציע לפרק את המודל השוודי. "בתי הספר ומערכת הבריאות יישארו וליבת הפעילות של מדינת הרווחה תמשיך להיות ממומנת כמעט כולה באמצעות מסים", הוא אומר. "קו המחלוקת עובר במקום אחר: עד כמה מדינת הרווחה יכולה להיות גדולה לפני שהיא הופכת למדינה פטרנליסטית? כמה רווחה אנחנו יכולים להעניק לפני שאנשים נעשים פחות להוטים למצוא עבודה או פחות מחויבים לתרום לחברה? הממשלה שלנו הציעה למשל להגביל את הסכום הכולל שאדם יכול לקבל מהמדינה בקצבאות. אנחנו רוצים מסים נמוכים יותר ומערכת שלא תפחית את התמריץ לעבוד".

טיאודורסקו מווה מוסיפה: "יש הסכמה בין הימין לשמאל שלשוודיה צריכה להיות מערכת רווחה יציבה ונדיבה. אבל מדינה שמטילה מסים גבוהים כל כך אינה יכולה להשלים עם שירותים ציבוריים ירודים, ובשנים הקרובות גם נידרש להוצאות ביטחון עצומות מכיוון שזה הלב של מדינת הרווחה – ההגנה על אזרחיה ועל הטריטוריה שלה". גם היא מתנגדת להעלאת מסים ומדגישה את העיקרון שעליו, לדבריה, נבנה המודל מלכתחילה – "כל מי שיכול לעבוד צריך לעבוד. כיום יש כאלו, רבים מהם מהגרים, שלא עובדים אבל עדיין מקבלים קצבאות וזה מזעזע את המערכת. לכן, אני כבר שנים תומכת בקשירת חלק מהזכאות לרווחה בצורה הדוקה יותר לאזרחות ולהשתתפות במימון המערכת. צעדים כאלו יבהירו שמדינת הרווחה היא במידה מסוימת כמו חברת ביטוח ממשלתית: גם בה צריך לשלם את הפרמיה לפני שדורשים לקבל תשלום".

פורסל וטיאודורסקו מווה סבורים שניהם כי עצם קיומו של מודל הרווחה השוודי אינו בסכנה גם אם מפלגותיהם יישארו בשלטון. הסוציאל־דמוקרטים, לעומת זאת, מציגים את הבחירות במידה רבה כמאבק על עתידה של מדינת הרווחה. לטענתם, ארבע שנות ממשלת הימין התאפיינו בתת־תקצוב של מערכות הבריאות והחינוך והפחתות מסים לבעלי הכנסות גבוהות. אנדרסון חוזרת בנאומיה על מצבם העגום של בתי הספר, התורים הארוכים במערכת הבריאות ושירותי הרווחה הנשחקים. בעימות טלוויזיוני עם ראש הממשלה קריסטרסון השבוע היא אמרה: "אנחנו מציגים את הבטחת הבחירות הכי פחות סקסית, אבל הכי חשובה שלנו – מימון בסיסי ממשלתי בטוח לטיפול בקשישים, למערכת הבריאות ולבתי הספר. כשהעלויות עולות, גם המימון הממשלתי יעלה".

התקווה של אנדרסון היא ששוודיה תצטרף לתנועת המטוטלת שכבר נעה בחזרה לכיוון הסוציאל־דמוקרטי ביתר מדינות סקנדינביה. בנורווגיה עומד בראש הממשלה מנהיג מפלגת העבודה יונאס גאר סטורה, שהחליף ממשלת ימין ב־2021; בדנמרק מכהנת מדה פרדריקסן הסוציאל־דמוקרטית כראשת הממשלה מאז 2019; ואפילו באיסלנד הנורדית עומדת מאז דצמבר 2024 בראש הממשלה קריסטרון פרוסטדוטיר, מנהיגת הברית הסוציאל־דמוקרטית. כך, ערב הבחירות, שוודיה היא הסקנדינבית היחידה שאינה נשלטת בידי ממשלה סוציאל־דמוקרטית (פינלנד היא מדינה נורדית ולא סקנדינבית, וגם בה ינסו הסוציאל־דמוקרטים לחזור לשלטון בבחירות שיתקיימו בשנה הבאה).

אחת השאלות המרכזיות בבחירות הנוכחיות היא שאלת הלגיטימיות של שתיים מהמפלגות הנמצאות בקצוות הספקטרום הפוליטי השוודי. הראשונה היא השוודים הדמוקרטים, מפלגת ימין לאומנית ששורשיה בתנועות ניאו־נאציות ועליונות לבנה. בארבע השנים האחרונות היא תמכה בממשלת קריסטרסון ללא שמונו שרים מטעמה, אך הפעם ברור שאם גוש הימין ינצח היא תיכנס לממשלה.

משמאל נמצאת מפלגת השמאל, המפלגה הקומוניסטית לשעבר, שלאחרונה נחשף בתקשורת שרבים מחבריה הציגו עמדות אנטישמיות ותמכו בטרור. המפלגה שמעולם לא הייתה חברה בממשלה, דורשת הפעם תפקידי שרים כתנאי לתמיכה בממשלת מרכז־שמאל.

פורסל מתאר את השינוי ביחסו לשוודים הדמוקרטים ואת הסכמתו לכהן איתם בממשלה כמסע שנמשך לאורך ארבע שנות שיתוף פעולה עמם. "הצלחנו להשיג איתם הישגים משמעותיים. הדברים שחששנו מהם לא קרו, ובאותו הזמן הסיכון שבשיתוף פעולה עם הצד השמאלי גדל". בין ההישגים הוא מונה מימון ציבורי לאבטחת בית הספר היהודי ובית הכנסת הגדול בשטוקהולם וגיבוש הצעות להגדלת עצמאותה של מערכת המשפט.

למרות נסיונו של פורסל, שתי מפלגות הקצה תרמו להפיכת השיח הפוליטי בשוודיה למפלג וחריף מבעבר. ריקרד יומסהוף, מבכירי השוודים הדמוקרטים, כינה באוגוסט את אנדרסון ואת העורך הפוליטי של היומון אפטונבלדט, אנדרס לינדברג, "קוויזלינגים" – על שם וידקון קוויזלינג, ראש הממשלה הנורווגי ששיתף פעולה עם הנאצים וששמו הפך למילה נרדפת לבוגד; על אנדרסון כתב יומסהוף שהיא ואחרים "מתרפסים בפני האסלאמיסטים שמטרתם לקחת מאיתנו את הדמוקרטיה ואת המדינה". זוהי רק תקרית אחת מני רבות שבה נחשפו עמדות קיצוניות וגזעניות בקרב חברי המפלגה. במקביל, תחקירים בתקשורת השוודית חשפו שעשרות מחבריה ומועמדיה של מפלגת השמאל תמכו בטרוריסטים ובדיקטטורים, הפיצו תיאוריות קשר אנטישמיות וחגגו את מתקפת שבעה באוקטובר.

לשאלה האם אנטישמיות מאיימת על החברה השוודית וכמה משקל יש לה בבחירות משיב פורסל שבעבר האיום הניאו־נאצי על יהודי שוודיה היה רציני יותר, אך כיום, אף שהוא עדיין קיים, האנטישמיות שמקורה באסלאמיזם משמעותית יותר ומתחברת לאנטישמיות האירופאית. "ברור שאנטישמיות בולטת כיום ברשתות החברתיות, אבל היא מבוססת על דימויים וסטריאוטיפים אנטישמיים בני מאות שנים", הוא אומר.

"אני חושב שהקהילה היהודית בשוודיה נמצאת תחת לחץ כבד מאוד גם בגלל תגובות אנטישמיות הנובעות מכך שאנשים רבים בשמאל מערבבים בין יהודים לבין הפוליטיקה הישראלית. אנטישמיות שמגיעה מסביבות אסלאמיסטיות מקבלת מרחב גדול יותר להתפתח כששוודים מן השורה מאמצים את תיאוריות הקונספירציה ואת הסטריאוטיפים האלה". מנהיגת מפלגתו של פורסל, סימונה מוהאמסון, פוליטיקאית שוודית ממוצא פלסטיני, עוררה סערה לאחרונה כשהופיעה לעימות טלוויזיוני כשמגן דוד לצווארה, כאות הזדהות עם יהודי שוודיה. בעקבות זאת היא הוצפה בתגובות שנאה ובאיומים.

טיאודורסקו מווה אומרת שמאז 7 באוקטובר נוצר חיבור בין קבוצות שמאל שוודיות לאנטישמים ממוצא מזרח־תיכוני, ש"מצאו זה את זה בשנאה לישראל". מפלגת השמאל, היא אומרת, מסרבת להתמודד עם גילויי האנטישמיות שמתגלים בה. "מנהיגת המפלגה, נושי דגוסטר, ממש מגלמת את הגישה הזאת. היא מחייכת, היא צוחקת, היא לועגת, ומראה בדרכים שונות שהיא לא מתייחסת לסוגיה הזאת ברצינות. זה נובע משילוב של שני דברים: מצד אחד, אלו הן באמת העמדות שלהם; ומצד שני, יש כאן ניתוח ציני שמבוסס על כך שלחלק מהבוחרים שהם רוצים למשוך אליהם – קבוצה שהולכת וגדלה כחלק מכלל ציבור הבוחרים – יש תפיסות אנטישמיות. זה קוקטייל מסוכן מאוד".

חברת הפרלמנט האירופי והמועמדת לפרלמנט השוודי אליס טיאודורסקו מווה, המפלגה הנוצרית דמוקרטית
צילום: Karl Gabor, Kristdemokraterna / Epp Group

לא רק האנטישמיות, גם ישראל הפכה לקו מחלוקת בבחירות, הפעם גם בתוך גוש הימין. פורסל, לשעבר דובר הליברלים לענייני חוץ, מזכיר שהיה מהראשונים שקראו להטיל סנקציות אישיות על שרים ישראלים קיצוניים – מהלך שהוא מתאר כ"צעד גדול מבחינה דיפלומטית". עם זאת, הוא מתנגד לסנקציות גורפות על ישראל: "אם אומרים שאסור להעניש את כל הפלסטינים על מה שחמאס עשה, אי אפשר אחר כך לתמוך בהענשת כל הישראלים על מה שממשלת נתניהו עושה". מבחינתו, לצד תמיכה בפתרון שתי המדינות והפעלת לחץ על גורמים קיצוניים, שוודיה צריכה להמשיך לקיים קשרי מסחר ויחסים מדיניים עם ישראל שמהווה עדיין "מגדלור של דמוקרטיה במזרח התיכון".

טיאודורסקו מווה מסתייגת מהרחבת הצעדים נגד ישראל. היא אומרת שיש מקום לפעול נגד שרים קיצוניים, אך מתנגדת להגבלות סחר שעלולות לטשטש את ההבחנה בין ההתנחלויות לישראל: "אני אישית חושבת שסנקציות מהסוג הזה הן בעייתיות, משום שקשה להבחין בין מה שמגיע מהגדה המערבית לבין מה שמגיע מישראל. המשמעות היא שהמסר עדיין יהיה שמחרימים את ישראל כמדינה". התחושה שנוצרת, לדבריה, היא ששוודיה והאיחוד האירופי פועלים לבודד את ישראל, דבר ש"לא יועיל ליחסים שלנו בטווח הארוך". להיפך, היא אומרת, "אנחנו נמצאים במצב שבו ישראל זקוקה לאיחוד האירופי ושוודיה זקוקה לישראל, לא מעט בתחום הביטחון".

ייתכן שזהו בסופו של דבר הסיפור של הבחירות השוודיות ב־2026. דווקא כאשר הפערים בין ימין לשמאל בכמה משאלות היסוד הצטמצמו, המאבק על זהות השותפים לשלטון, גבולות השיח הפוליטי, יחסה של שוודיה לעולם ומקומה בו נעשה חריף מאי פעם. ביום ראשון בלילה יתגלה מה הכיוון שבחרה.