And if They Used Israeli Weapons

The public is not allowed to know which products can be marketed without a license and to whom, but they are also sold to countries that perpetrate horrific acts with them

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/opinion/2022-10-06/ty-article-opinion/.premium/and-if-they-used-israeli-weapons/00000183-aa22-d5eb-a3af-fab6ca870000

The raid on MonTaing Pin began at 6 A.M. About 150 soldiers entered the village from the west, firing in all directions. Many of the residents fled, others found shelter in the local monastery. What happened afterwards was described by witnesses who told their story to Radio Free Asia (RFA). The soldiers arrived at the monastery, found the villagers who had hidden there and sat them in rows, men and women separately. The women were taken to one of the rooms and locked inside. The men were tied up and their valuables taken. Later they were stripped, interrogated and tortured by knife stabbings and beatings.

In the evening they were locked into one of the rooms without food, water or access to a toilet. The next morning 10 of them were forced to carry looted property to the riverbank. When they finished the work, they were executed with machetes. Their bodies were burned. In the afternoon most of the remaining men were taken to the village, with their hands bound and their faces covered. They were executed with guns and machetes, and their bodies were dragged into the houses.

Some were cut into three or four parts before the houses were torched. Afterwards the soldiers left. A few hours later, the few captives who had remained in the monastery and survived returned to the village and found puddles of blood outside the ruins of the houses, and body parts, some of which were eaten by feral dogs.

The village where the massacre was perpetrated in May is located in the Sagaing district of northern Myanmar – a region identified with opponents of the junta that ousted the semi-civilian government of Aung San Su Chi in February 2021 and took over the country. There is evidence that recently in this region there were acts of slaughter and torching of additional villages.

This is a tumultuous period in Myanmar because many forces are fighting one another, while harming the civilian population. The conflict in the state of Rakhine in the west of the country continues even after it had already turned into genocide against the members of the Rohingya minority. Protesters against the regime are killed in demonstrations in the major cities, and at the same time there are clashes with organizations of ethnic minorities. We know nothing about many of the incidents due to restrictions on freedom of the press.

The reason why the massacre in Mon Taing Pin reached the media is interesting and unusual: One of the soldiers involved in it forgot or lost his cell phone. The phone was found, and its contents sent to RFA, a Washington based American funded media organization.

The photos and film clips discovered on the phone are a smoking gun. There is a picture of men who are seated, tied up, in a row outside the monastery. Another picture, dated a day later, shows the bodies of five of those men, with three soldiers standing over them: One is smoking a cigarette, a second is staring at the bodies and holding a gun, the third is photographing the bodies with his cell phone. Other pictures show a young man, on his knees, his hands bound, being tortured by knife stabbings. And there is also a film clip of the owner of the phone and two of his friends boasting about the executions they carried out. Their faces and the symbols and numbers of the army units are exposed.

This is horrifying evidence for anyone to absorb, but there is an aspect that is likely to be of particular concern to Israeli readers. It is known that in the past, Israel had extensive ties with the regime in Myanmar, and weapons, cyber systems, vehicles and drones of Israeli manufacture were and are used by the army. These are not only historical connections, but also business deals dating from the middle of the previous decade, when the hands of the Myanmar army were deeply mired in the blood of the genocide of the Rohingya.

As far as is known, Israeli defense exports to Myanmar ended about five years ago, but is it possible that Israeli weapons are still being used by the Myanmar army? Is it possible that the horrors in the village of Mon Taing Pin also have an Israeli connection? As a journalist who writes about genocide, ethnic cleansing and human rights violations, I asked the RFA for the original photos and film clips, and when I received them I was pleased to discover than they contain no evidence of weapons and equipment originating in Israel. Presumably, this is reason for a sigh of relief.

But only presumably. Israel is one of the world’s largest arms exporters. In spite of that, it did not ratify the Arms Trade Treaty – a multilateral pact that regulates the international trade in conventional arms – as did most Western democracies. Israel is also refraining from setting regulations to monitor the activity of intermediaries, especially former senior defense establishment officials, in military transactions and arms sales.

In addition, a few weeks ago the Defense Ministry’s Defense Export Control Agency published a proposal for new regulations that ease the sale of unclassified products. The list of unclassified products that can be sold without a license was expanded, as was the list of countries to which they can be sold. At the same time, the public is not permitted to know precisely which products can be sold, or to which countries. Yet it is known that crimes and horrific acts that are likely to be committed are not a consideration in determining the list of countries, and the government can in any case bypass the list by means of secret diplomatic agreements.

It is true that no evidence of Israeli weapons was found in Mon Taing Pin, but in the broader picture Israeli citizens have no way of knowing that their country, or companies operating in their country, are not involved in the marketing, sale or mediation in transactions with countries that massacre civilians, like Myanmar; countries where there is ethnic cleansing, like Ethiopia or South Sudan; or dictatorships that keep ethnic minorities in concentration camps and attack their neighbors, like Russia and China.

Transparency and adding an ethical dimension to considerations in this field would not harm Israeli security and are unrelated to political parties. Yanshuf, an NGO that does important work in this area, recently turned to all the parties to get their official position on the issue. Only one of them, Meretz, bothered to reply. And even if someone lost money from tougher regulation, all of Israeli society would benefit from the removal of its contribution to the major atrocities of our time, and enjoy an international reputation as the nation of startups, drip agriculture and Copaxone, rather that as a nation of “masters of war.”

ומה אם במיאנמר השתמשו בנשק ישראלי?

מדוע לציבור הישראלי אסור לדעת לאילו מדינות נמכר נשק ישראלי ולאילו צרכים הוא משמש?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-10-05/ty-article-opinion/.premium/00000183-9def-d425-abef-ddefbaca0000

הפשיטה על מון טאינג פין החלה בשש בבוקר. כ-150 חיילים נכנסו לכפר ממערב כשהם יורים לכל עבר. רבים מהתושבים ברחו, אחרים מצאו מחבוא במנזר המקומי. את מה שקרה אחר כך תיארו עדים שסיפרו את סיפורם לרדיו אסיה החופשית (RFA). החיילים הגיעו למנזר, מצאו את הכפריים שהסתתרו בו והושיבו אותם בשורות, גברים ונשים לחוד. הנשים נלקחו לאחד החדרים וננעלו בו. הגברים נקשרו ודברי הערך שלהם נלקחו. מאוחר יותר הם הופשטו, תוחקרו ועונו בדקירות סכין ובמכות. בערב, הם ננעלו באחד החדרים ללא מזון, מים או גישה לשירותים. בבוקר שלמחרת עשרה מהם אולצו לסחוב רכוש שנבזז לגדת הנהר. כשסיימו את המלאכה הם הוצאו להורג באמצעות מצ'טות. גופותיהם נשרפו. אחר-הצהריים, נלקחו מרבית הגברים הנותרים לכפר כשידיהם קשורות ופניהם מכוסים. הם הוצאו להורג בירי ובמצ'טות וגופותיהם נגררו לתוך הבתים. חלקן נחתכו לשלושה או ארבעה חלקים לפני שהבתים הוצתו. אחר כך החיילים עזבו. שעות אחר כך, השורדים המעטים שנותרו במנזר חזרו לכפר ומצאו שלוליות דם מחוץ להריסות הבתים וחלקי גופות שאת חלקם אכלו כלבים משוטטים.

הכפר שבו נערך הטבח במאי השנה נמצא במחוז סגאינג שבצפון מיאנמר, אזור המזוהה עם מתנגדי החונטה שהדיחה את ממשלתה האזרחית למחצה של אונג סן סו צ'י בפברואר 2021 והשתלטה על המדינה. יש עדויות לכך שבאזור נערכו לאחרונה מעשי הרג והצתת כפרים נוספים. זוהי תקופה סוערת במיאנמר מכיוון שכוחות רבים נלחמים זה בזה תוך כדי פגיעה באוכלוסייה אזרחית. הקונפליקט במדינת ראקין במערב המדינה נמשך גם אחרי שכבר הדרדר לרצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה, מפגינים נגד המשטר נהרגים בהפגנות בערים הגדולות ובמקביל מתקיימים עימותים עם ארגוני מיעוטים אתניים. על רבים מהאירועים אנו לא יודעים דבר בגלל הגבלות על חופש העיתונאות. הסיבה שהטבח במון טאינג פין הגיע לתקשורת היא מעניינת וחריגה. אחד החיילים שהיו מעורבים בו שכח או איבד את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו. הטלפון נמצא ותוכנו נשלח ל-RFA, גוף תקשורת הממוקם בוושינגטון וממומן על ידי גורמים אמריקאים.

התמונות והסרטונים שהתגלו בטלפון הם אקדח מעשן – ישנה תמונה של גברים קשורים היושבים בשורות מחוץ למנזר. תמונה אחרת, המתוארכת ליום מאוחר יותר, חושפת את גופותיהם של חמישה מאותם הגברים כאשר מעליהם עומדים שלושה חיילים. אחד מעשן סיגריה, השני בוהה בגופות ואוחז ברובה, השלישי מצלם את הגופות בטלפון סלולרי. תמונות אחרות מראות גבר צעיר, ישוב על ברכיו, קשור בידיו ומעונה בדקירות סכין. ויש גם סרטון של בעל הטלפון ושניים מחבריו המתפארים בהוצאות להורג שביצעו. הפנים חשופות וסמלי ומספרי היחידות הצבאיות גלויים.

אלו עדויות מזעזעות לכל אדם, אך ישנו אספקט שלהן שעלול להיות מדאיג במיוחד בעבור קוראים ישראלים. ידוע שבעבר קיימה ישראל קשרים ענפים עם המשטר במיאנמר ושכלי נשק, מערכות סייבר, כלי רכב ורחפנים מתוצרת ישראלית שימשו ומשמשים את הצבא במדינה. לא מדובר רק בקשרים היסטוריים, אלא גם בעסקאות מאמצע העשור הקודם, כשידיו של צבא מיאנמר היו טבולות עמוק בדם רצח-העם נגד בני הרוהינגה. על פי הידוע, היצוא הביטחוני הישראלי למיאנמר הופסק לפני כחמש שנים, אך האם יכול להיות שנשק ישראלי משמש עדיין את צבא מיאנמר? האם יכול להיות שיש לזוועות בכפר מון טאינג פין גם הקשר ישראלי? כעיתונאי שכותב על רצח-עם, טיהורים אתניים והפרות זכויות-אדם, ביקשתי מה-RFA את התמונות והסרטונים המקוריים וכשקיבלתי אותם שמחתי לגלות שאין עדות לכך שכלי הנשק והציוד המופיעים בהם הם ממקור ישראלי. לכאורה, סיבה לאנחת רווחה.

אבל רק לכאורה. ישראל היא אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. למרות זאת, היא לא אשררה את האמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ה-ATT) כפי שעשו מרבית הדמוקרטיות המערביות. ישראל גם נמנעת מתיקון תקנות שיפקחו על פעילותם של מתווכים, בעיקר בכירים לשעבר במערכת הביטחון, בעסקאות ביטחוניות ומכירת נשק. בנוסף, לפני מספר שבועות פרסם אגף הפיקוח על הייצוא הביטחוני במשרד הביטחון הצעה לתקנות חדשות שמקלות על שיווק מוצרים בלתי מסווגים. רשימת המוצרים הבלתי מסווגים שניתן לשווק ללא רישיון הורחבה וכך גם רשימת המדינות אליהן מותר לשווק. כל זאת כשלציבור אסור לדעת באילו מוצרים בדיוק מדובר ולאילו מדינות מותר לשווק אותם. ידוע, עם זאת, שפשעים ומעשי זוועה שעלולים להתבצע אינם שיקול בקביעת רשימת המדינות והממשלה יכולה בלאו הכי לעקוף את הרשימה באמצעות הסכמים מדיניים סודיים.

נכון, במון טאינג פין לא נמצאו עדויות לנשק ישראלי, אבל במבט רחב יותר, אין לאזרחי ישראל שום דרך לדעת שמדינתם או חברות הפועלות במדינתם לא שותפות בשיווק, במכירה או בתיווך בעסקאות עם מדינות המבצעות טבח באזרחים כמו מיאנמר, מדינות שבהן מבוצעים טיהורים אתניים כמו אתיופיה או דרום סודן או דיקטטורות המחזיקות מיעוטים אתניים במחנות ריכוז ותוקפות את שכנותיהן כמו רוסיה וסין. שקיפות והוספה של ממד אתי לשיקולים בתחום זה לא יפגעו בביטחון ישראל והם אינם עניין מפלגתי. עמותת ינשו"ף העושה עבודה חשובה בנושא זה פנתה לאחרונה לכל המפלגות על מנת לקבל את עמדתן הרשמית. רק אחת מהן, מרץ, טרחה לענות. ובכל זאת, גם אם יש מי שיפסיד כסף מרגולציה קשוחה יותר בתחום, החברה הישראלית כולה תרוויח מכך שתסיר את תרומתה מהזוועות הגדולות של תקופתנו וששמה ייצא בגויים כאומת הסטרט-אפ, הטפטפת והקופקסון ולא מדינת "אדוני המלחמה".

פעם הוא היה אזור קפוא ונידח. היום הוא חשוב לשלום העולם יותר מתמיד

שורה של מדינות, מרוסיה ועד קנדה, מנסות זה שנים להוכיח בעלות על שטחים סביב הקוטב הצפוני שעשיר במשאבי טבע ומינרלים וחשוב כלכלית ואסטרטגית. אך מאבקי השליטה מתגמדים לעומת בעיה חמורה יותר באזור הארקטי. "הפשרת הקרחונים תעלה את גובה פני המים – גם בים התיכון", אומר ל"הארץ" חוקר נורווגי ומזהיר מפני קטסטרופות אקלימיות וגיאופוליטיות מעשי ידי אדם

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2022-10-04/ty-article-magazine/.highlight/00000183-8839-d85e-ad87-ae7d07c60000

זה היה ב-19 ביולי 2007. ספינת המחקר "אקדמיק פדורוב" יצאה מהנמל בסנט פטרבורג עם משלחת של כמאה מדענים. כשהספינה עברה בקָלִינִינְגְרָד, מובלעת רוסית בדרום הים הבלטי בין פולין לליטא, הועמסו עליה שתי צוללות זעירות. אחרי כמעט שבועיים היא הגיעה לעיר מוֹרְמנְסְק שבקצה הצפון-מערבי של רוסיה ומשם יצאה צפונה כשהיא נעזרת בשוברת קרח אימתנית שפילסה בעבורה את הדרך. שני מסוקים ומטוס מדגם איליושין חמוש בציוד למדידת עוצמת שדות מגנטיים הצטרפו גם הם למשלחת שכונתה "ארקטיקה 2007". היעד של ספינת המחקר היה נקודת הציר של סיבוב כדור הארץ והמקום שבו כל קווי האורך נפגשים, או במילים פשוטות יותר – הקוטב הצפוני.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה בני אדם ניסו ואף הצליחו להגיע לקוטב הצפוני, אך המטרה הפעם היתה שאפתנית יותר. הקוטב הצפוני ממוקם באוקיינוס הארקטי ועומק הים בו הוא יותר מארבעה קילומטרים. ב-2 באוגוסט, בשעות הבוקר, שחררה "אקדמיק פדורוב" את הצוללות הזעירות לתוך מימי האוקיינוס שהופעלו כל אחת על ידי צוות של שלושה אנשים. כעבור קצת יותר משלוש שעות הגיעו הצוללות לקרקעית הים והחלו לנוע עליה. לצד איסוף דגימות מים וקרקע, הצוללות עשו את מה שכל מגלה ארצות אירופי נהג לעשות במאות 15 עד 17. זרוע רובוטית יצאה מתוך אחת מהן, הצוללת "מיר 1", ותקעה בקרקעית הים דגל רוסי עשוי מטיטניום. כמו כן, הצוללת השאירה מאחוריה קפסולת זמן לטובת הדורות הבאים וכן דגל של "רוסיה מאוחדת", מפלגתו של הנשיא ולדימיר פוטין.

כאשר ההישג של הצוות הרוסי הפך לידיעה בערוץ טלוויזיה ממלכתי, מציאות ודמיון התערבבו זה בזה בחסות הקרמלין – ולא בפעם הראשונה – והצופים בבית ראו קטעים מהסרט "טיטאניק" ולא מהאירוע שהתרחש בקוטב הצפוני. סוכנות הידיעות רויטרס, שלא שמה לב שמדובר בצילומי אילוסטרציה, פרסמה את התמונות ברחבי העולם כאילו הן אכן הגיעו מהקוטב הצפוני. באותו רגע פרצה שערורייה עיתונאית לא קטנה, אבל גדולה יותר ממנה היתה השערורייה הגיאו-פוליטית.

הקוטב הצפוני לא שייך לאף מדינה, אך המדינות הקרובות אליו, רוסיה, קנדה, נורווגיה ודנמרק – שגרינלנד היא חלק מהטריטוריה שלה – מנסות כבר שנים להוכיח שחלקים מהמדף היבשתי הארקטי שייך להן. ההליכים המשפטיים והמדעיים לקביעת הריבונות על האזור מורכבים ותקיעת הדגל הרוסית היתה אקט הצהרתי, אפילו פרובוקטיבי, ולא התקבלה בברכה על ידי שאר המדינות. "זו לא המאה ה-15", אמר למשל שר החוץ הקנדי דאז פיטר מקיי, "אי אפשר להסתובב בעולם, לתקוע דגלים ולומר זה שלנו".

"לקוטב הצפוני יש ערך סמלי גדול", אומר ל"הארץ" העיתונאי הדני מרטין בראום, "כשהאימפריה הסובייטית קרסה ב-1989 ורוסיה איבדה את מרכז אסיה ומזרח אירופה, נשאר רק כיוון אחד אליו היא יכולה היתה להתפשט ולהראות עוצמה. רוסיה היא המדינה הגדולה בעולם מבחינת שטח והאזור הארקטי הוא חלק גדול וחשוב ממנה". בראום, תושב קופנהגן, הוא מומחה לאזור הארקטי ומסקר אותו זה שנים רבות. הוא אומר שהתביעה הרוסית לבעלות על צפון כדור הארץ היא חלק מהתעמולה של מוסקבה – ניסיון להציג את ממשלתה כבעלת עוצמה, אומץ, עיקשות ועליונות טכנולוגית. לדבריו, המדיניות והאינטרסים האמיתיים של רוסיה באזור הארקטי מתחלקים לשני תחומים עיקריים.

"התחום הראשון הוא התחום הכלכלי", מסביר בראום, "המקור של כ-20% מהכנסות הייצוא הרוסי הוא האזור הארקטי, לפחות כך היה לפני המלחמה באוקראינה. יש שם נפט, גז, מינרלים, יהלומים, פחם ועוד. ניצול המשאבים הללו גדל כל הזמן, נתיבי סחר מתפתחים באזור, יש פרויקטים גדולים של תשתיות, והסחר עם מדינות כמו הודו וסין פורח".

מעבר לכך, בראום טוען שיש לרוסים גם אינטרסים אסטרטגיים וצבאיים באזור הארקטי. "חלק גדול מהארסנל הגרעיני הרוסי נמצא בבסיסים הממוקמים בחצי האי קולה", אומר העיתונאי הדני, "ניתן גם למצוא שם את היכולות הקונבנציונליות של הרוסים, את חיל האוויר, את הצוללות ואת הצי הרוסי שממוקם במורמנסק (העיר הגדולה ביותר בכל מדינות האזור הארקטי, ד"ס). כוחות אלו חשובים לרוסים לא רק בהקשר הארקטי. כלי שיט יכולים לצאת משם לאוקיינוס האטלנטי ומשם לשאר העולם, ואכן כבר יצאה משם תגבורת לכיוון אוקראינה כבר בתחילת הקרבות". בראום אומר שבהקשר האוקראיני, אי אפשר להתעלם מסוגיית הנשק הלא קונבנציונלי שנמצא בידי מוסקבה. "אחת הסיבות לכך שהנשיא האמריקאי ג'ו ביידן סירב לסייע לאוקראינה בנשק כבד הוא האיום בסכסוך גרעיני עם רוסיה", אומר בראום. "המרחק הקצר ביותר עבור טיל מרוסיה לניו יורק הוא דרך האזור הארקטי".

מרטין בראום. צילום: Klaus Holsting

האיום הזה בדיוק הוא הסיבה לכך שבצפון גרינלנד שוכן בסיס חיל החלל האמריקאי "תולה" שנועד להגן על ארה"ב מטילים בליסטיים בין-יבשתיים. "זהו בסיס חשוב מאוד", אומר בראום, "המכ"ם שממוקם בבסיס אמור לגלות טילים המשוגרים מרוסיה, מסין או מאיראן בזמן שיספיק לאמריקאים להגיב ולהתריע". בראום מוסיף שלאחרונה יש טענות שהאמריקאים מתכננים להשקיע ולשדרג את הבסיס ושהם עורכים תרגילים צבאיים בגרינלנד בגלל "איומים חדשים וגדלים על ארה"ב מהצפון", מה שהופך את גרינלנד ובסיס "תולה" לנכס אמריקאי חשוב עוד יותר.

בנוסף למתח הצבאי בין ארה"ב לרוסיה, גם סין, שאיננה מדינה ארקטית, משקיעה יותר באזור בשנים האחרונות. בייג'ין, למשל, היא שותפה חשובה של רוסיה בפיתוח נתיב השיט הצפוני ובפרויקטים של הפקת גז באזור. כך, ככל שהיציבות העולמית מתערערת וככל שהמתח בין מזרח למערב גואה, הופך האזור שנחשב בעבר לפריפריה קפואה ונידחת, לחשוב יותר עבור שלום העולם החופשי. העניין האמריקאי בגרינלנד הגיע לשיא באוגוסט 2019, אז הציע הנשיא דונלד טראמפ לרכוש את האי הדני. שרת החוץ של גרינלנד, אנה לונה באגר, השיבה לו: "אנחנו פתוחים לעסקים, אבל אנחנו לא עומדים למכירה".

אבל גרינלנד היא לא רק כלי על לוח השחמט של העימות המתפתח בין ארה"ב לבין רוסיה. מדובר באי הגדול ביותר בעולם. רוב שטחו מכוסה בקרח ו-57 אלף התושבים שגרים בו חיים באזור החוף שבדרום-מערב האי. כ-90% מהאוכלוסייה בגרינלנד הם אינואיטים, אוכלוסייה ילידית המורכבת מצאצאיהם של מתיישבים שהגיעו מאלסקה לפני כ-800 שנה. במהלך האלף הקודם חיו בגרינלנד תרבויות ילידיות לצד מתיישבים סקנדינביים מאיסלנד ונורווגיה. במאה ה-19 היתה גרינלנד מושבה דנית, ב-1953 היא הפכה לחלק מהממלכה הדנית וב-1979 קיבלה אוטונומיה. ב-2009 הורחבה האוטונומיה וגרינלנד מתנהלת כיום בצורה עצמאית למדי. "לגרינלנד יש פרלמנט וממשלה משלה", אומר בראום, "הם מחוקקים חוקים, גובים מסים ומנהלים את בתי הספר ובתי החולים שלהם.

השפה הגרינלנדית היא השפה הרשמית באי הדני ורוב תושביו תומכים בעצמאות, חזון ששתי המפלגות הפוליטיות המרכזיות באי שותפות לו. עם זאת, הקשר עם מדינת האם חשוב מאוד, בייחוד בהיבט הכלכלי – כ-50% מהתקציב של גרינלנד הם סובסידיה מדנמרק. בראום אומר שלפעמים הוא תוהה איך גרינלנד מצליחה לתפקד. "יש שם 72 יישובים", הוא אומר, "ואף יישוב לא מחובר לאחר בכביש או במסילת ברזל. כל התנועה היא דרך הים או האוויר. יש אתגרים לוגיסטיים ענקיים ובכל זאת, החיים שם נוחים", אומר העיתונאי הדני. "יש שם מדינה מתפקדת, מערכות בריאות וחינוך כמו במדינות הנורדיות ויש תחושה שהדרך לעצמאות היא בלתי ניתנת לעצירה או מניעה, אם כי אנחנו לא יודעים איך זה ייגמר".

עד שהעצמאות מדנמרק תגיע, תושבי גרינלנד מיוצגים על ידי שני נציגים בפרלמנט בקופנהגן. אחת מהן היא איה חמניץ. "המפלגה שלנו, "אִינוּאִיט אָטׇקָטִיגִיט" ("מפלגת העם", המפלגה הסוציאל-דמוקרטית-בדלנית השלטת בגרינלנד, ד"ס), הוקמה כדי שגרינלנד תהיה עצמאית", אומרת חמניץ ל"הארץ", "אנחנו רואים את העצמאות כעניין פוליטי וכעניין כלכלי. זו המטרה הסופית, אבל יש צעדים רבים שקודמים למימושה. אנחנו צריכים לקחת אחריות על המדינה כולה, לדאוג שהכלכלה תהיה חזקה ולדאוג לחינוך טוב. אלו עמודי התווך החשובים".

ואכן, לצד החתירה לעצמאות, אתגריה של החברה בגרינלנד הם רבים. תופעות חברתיות קשות כמו התאבדויות של צעירים, אלכוהוליזם ומשפחות שאינן מתפקדות ושבתוכן יש תופעות של ניצול מיני נפוצות במדינה. "זה קשור לעובדה שהיינו מושבה", אומרת חמניץ בהתייחסה לסיבות לבעיות החברתיות בגרינלנד , "ניסו לשנות אותנו מאוד מהר וזה גרם לטראומה להרבה מאוד אנשים. אבל השאלה היא לא מדוע זה קרה אלא מה יש לעשות עכשיו. יש כאן הרבה בעיות חברתיות ואסור להתייחס אליהן כעובדה שלא ניתן לשנות אותה. אנחנו מנסים לגרום לשינוי, צריך להכיר בזה, לטפל בזה ולא להעלים את זה". חמניץ היא בעלת ניסיון בקידום זכויות ילדים וניהול מערכות רווחה. היא באה מהשטח ומכירה את הצרכים של החברה בגרינלנד, ולדבריה למרות הבעיות גרינלנד היא מקום שטוב לחיות בו. "לרוב האנשים, החיים בגרינלנד מצוינים", היא אומרת.

איה חמניץ

"יש כאן טבע מדהים, איכות חיים ותרבות ותיקה שמשולבת בחברה מודרנית. מבחינה תרבותית, גרינלנד היא סיפור הצלחה. 90% מהאוכלוסייה דוברים את השפה הגרינלנדית שהצלחנו לשמר ולפתח יחד עם התרבות שלנו", אומר חמניץ. "יש כאן יזמים, מעצבים ואמנים צעירים שמשמרים את התרבות ומסתובבים עם כתובות קעקוע בגרינלנדית וזה נהדר לראות חברה שמאותגרת על ידי הצעירים. יש עכשיו התמקדות בשיח הדה-קולוניזציה ומה צריך לקחת מההיסטוריה שלנו ומהקשר עם דנמרק. זאת חברה גאה ודינמית. אנחנו מאתגרים זה את זה. זה קשה, אבל הכרחי. ממש כמו תנועות בעולם כמו 'חיי שחורים חשובים' (Black Lives Matter) או MeToo, גם כאן יש אתגר לשיטה הקיימת, אתגר קשה אבל בריא והכרחי".

למרות החשיבות של הדיון התרבותי והסטטוס הפוליטי של גרינלנד, יש מרכיב אחד, בסיסי יותר ואולי גם דחוף יותר, שעומד על הפרק בכל המדינות הארקטיות. עליית הטמפרטורות באזור גורמת לשינויים דרמטיים שמשנים את חייהם של ארבע מיליון בני אדם שחיים בין מורמנסק שברוסיה, דרך הערים והעיירות שבצפון פינלנד, שוודיה ונורווגיה ועד היישובים הקטנים של צפון קנדה ואלסקה.

שינויי האקלים מייצרים סכנות אבל גם הזדמנויות. חמניץ מספרת שמצד אחד, דייגים גרינלנדים יכולים לדוג עכשיו דגים כמו מקרל וטונה שלא היו באזור קודם לכן. כמו כן, ישנן גם אפשרויות חדשות לכריית מינרלים ומחצבים. מצד שני, מזחלות הכלבים בצפון נמצאות בסכנת היעלמות והכחדה. "אנחנו רגילים להתרגל", אומרת חמניץ, "אבל צריך פה גם אחריות גלובלית, אנחנו לא פולטים הרבה (גזי חממה), אבל שינויי האקלים משפיעים עלינו מאוד וההפשרה של שכבת הקרח היבשתית שלנו משפיעה על שאר העולם".

המשפט האחרון של המחוקקת מגרילנד שווה תשומת לב מיוחדת, גם מצד מי שלא מתעניין במיוחד בחבל הארץ הצפוני. "הטמפרטורה הממוצעת של האזור הארקטי עולה בקצב של פי שלושה יותר משאר העולם. יש אפילו מחקר חדש שמדבר על פי ארבעה", אומר פרופ' קים הולמן, יועץ בכיר של המכון הפולארי הנורווגי, "בסבָאלְבָּרְד (קבוצת איים הממוקמת בין נורווגיה לקוטב הצפוני, ד"ס) אנחנו רואים ב-30 השנים האחרונות שממוצע הטמפרטורות בחורף עלה בעשר מעלות".

הולמן חי בסבאלברד עשר שנים וחוקר את האזור הארקטי במשך כמה עשורים. כיום הוא חי בעיר טרומסו שבצפון נורווגיה וממשיך לחקור את האקלים המשתנה של האזור הארקטי. "כשרק התחלתי לחקור בסבאלברד נרשמו טמפרטורות של 30 מעלות מתחת לאפס במשך שבועות רצופים, אבל בעשור האחרון גם 20 מעלות מתחת לאפס נחשב לדבר נדיר. האזור הארקטי שונה מאוד ממה שהיה פעם".

לפי הולמן, הסיבה המרכזית לשינוי החריג בקצב ההתחממות של האזור הארקטי קשורה ל"אפקט אלבדו", היחס בין כמות הקרינה המוחזרת משטח לכמות שפגעה בו. כאשר אזור מכוסה בשלג ובקרח הקרקע לבנה, וכאשר השלג והקרח מפשירים הקרקע כהה יותר וקולטת יותר קרני שמש וכך מואץ תהליך החימום. בחודשי החורף לא זורחת בכלל שמש באזור הארקטי, אבל הוא בכל זאת מתחמם משום שהחום והאנרגיה מגיעים אליו מהאוקיינוס. זוהי תוצאה של הפשרת קרח הים, שכבת קרח הנוצרת מעל המים באזורי הקטבים. כשהקרח כיסה את המים הוא שימש כשכבת בידוד המפרידה בין חום האוקיינוס לאטמוספירה, אבל כיום המים חשופים ומעבירים אנרגיה רבה יותר.

החוקר הנורווגי מסביר שמדובר בשינויים דרמטיים. לדבריו, בסבאלברד הקרחונים נמסים בעובי של עד שני מטר בשנה והנוף באזור משתנה לגמרי. "אני מכיר קרחונים שקטנים בשניים או שלושה קילומטרים ממה שהיו", אומר הולמן. "איים חדשים מופיעים, השלג נמס מוקדם יותר באביב, מערכת אקולוגית שלמה נאבקת כדי להמשיך להתקיים – מפלנקטון ועד לווייתנים, ציפורים וצמחייה".

גם בני האדם מושפעים מהמצב האקלימי החדש, מסביר הולמן. " מבנים נהרסים בגלל מפולות שלגים ותושבים רבים נאלצים להעתיק את מקומות מגוריהם", הוא אומר ומוסיף שהמכון שהוא עובד בו הוציא בקיץ האחרון משלחת מדעית לקוטב הצפוני שבניגוד לעבר הגיעה בקלות לאזור. מה שהיה פעם מכוסה בשכבת קרח ימית בעובי של ארבעה מטרים הוא היום הוא קרח בעובי של עד מטר אחד ולכן יש מעברים פתוחים. "ההסבר הקוהרנטי היחידי למה שאנחנו רואים ב-40 השנים האחרונות", מסכם הולמן, "הוא שינויי אקלים שנגרמים על ידי בני האדם". לדבריו, השינויים שמתרחשים באזור הארקטי הם תוצאה של פליטות גזי חממה באזורים אחרים של העולם. אלא שמה שקורה באזור הארקטי לא נשאר בו ומשפיע על שאר העולם.

"אם המערכת האקולוגית של האזור הארקטי תיעלם, ייעלמו מן העולם כמה דברים", אומר החוקר הנורווגי ומצביע על האפשרות שדוב הקוטב, סמל איקוני של האזור, עלול שלא לשרוד את משבר האקלים. "העולם הוא מקום לא צפוי ואנחנו צריכים ודאות ולכן זקוקים למגוון. אי אפשר לשים את כל הביצים בסל אחד ומגוון ביולוגי ואנושי חשובים", אומר הולמן. "כמו שחשוב שהנגב או שחצי האי סיני יהיו שם, כך חשוב שהאזור הארקטי יהיה שם, זה פשוט עניין של הישרדות".

מה שקורה באזור הארקטי לא נשאר באזור הארקטי, מדגיש הולמן, וגם ישראל ושכנותיה באזור יושפעו מהשינויים שמתרחשים במרחק של יותר מ-7,000 ק"מ מהן. "הפשרת הקרחונים תעלה את גובה פני המים – גם בים התיכון", אומר החוקר הנורווגי. "קטסטרופות במקומות כמו הדלתא של הנילוס יורגשו בכל האזור. עשרה מיליון אנשים פשוט יתחילו לנדוד. דפוסי נדידה של ציפורים ישתנו, זרם הסילון באירופה ישתנה ויביא לפחות גשם בחורף, נהרות כמו הירדן והפרת יקבלו פחות מים והסכסוכים בסוריה, טורקיה ועיראק, שמושפעים מנושא המים, יחמירו. מצד שני יירד יותר גשם בצפון אירופה ופחות בדרום היבשת – דבר שעשוי להביא למתיחות בין הצפון לדרום".

"כשלוקחים את הגלובוס ומסתכלים עליו מלמעלה רואים פתאום חלק מהעולם שלא חשבו עליו הרבה בעבר", אומר העיתונאי הדני בראום ומציע מבט חדש על האזור ועל העולם, "אי אפשר להמשיך להסתכל על העולם ולהבין אותו רק מהפרספקטיבה שלנו. האזור הארקטי הוא אולי האזור הדינמי ביותר בעולם מבחינה פוליטית, כלכלית ואקלימית. האנשים שחיים בו הם חלק מהשינויים הללו והם גם שולטים בהם. אם רוצים שהחלק הזה של כדור הארץ יתפתח בצורה קונסטרוקטיבית צריך להכיר בכך שחיים שם אנשים שאינם כפי שדמיינו אותם בעבר. הם אנשים רגילים, עם זכויות, חלומות ושאיפות וכך צריך להתייחס אליהם ולאזור שהם חיים בו".

שוודיה היתה אמורה להפוך לחברה ללא מזומן. האם היא משנה כיוון?

אחרי שהתפרסמה כמדינה שכנראה תהפוך למקום הראשון בעולם שמבטל את השימוש בכסף מזומן, שוודיה מגלה שזה לא כל כך פשוט.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-09-29/ty-article/.highlight/00000183-8902-d06a-a3e7-b9c390690000

מי שעוקב אחר העיתונות הכלכלית העולמית בשנים האחרונות יכול להתרשם ששוודיה מובילה את הטרנד העולמי ועומדת להיות הראשונה שתהפוך ל"חברה נטולת מזומן" (Cashless Society). ובאמת, השימוש במזומן בשוודיה הופך לנדיר למדי, והמדינה עומדת בחזית ההתפתחות הטכנולוגית שמאפשרת את המגמה הזאת. חברות שוודיות כמו Klarna,‏ Zettle ו–Trusltly פיתחו בשנים האחרונות שיטות תשלום נוחות ובטוחות בכרטיסים מגנטיים וביישומונים, ובתי עסק רבים כבר אינם מקבלים כלל מזומן.

גם הבנקים המסחריים נפרדים מהמזומן, והמדינה אף שוקלת להכניס לשימוש אמצעי תשלום דיגיטלי — הקְרוֹנָה האלקטרונית — שתונפק על ידי הבנק השוודי המרכזי (להבדיל ממטבעות וירטואליים שפועלים שלא תחת בנק מרכזי). ביוני האחרון התארח סטפן אינגבס, נגיד הבנק המרכזי, בכנס של בנק ישראל וסיפר על הצניחה בשימוש במזומן: ב–2010 כ–40% מעסקאות הקנייה בשוודיה נעשו במזומן, ב–2016 זה ירד לכ–15%, ועכשיו עומד שיעור השימוש במזומן על פחות מ–10%.

אלא שמתברר שאפילו בשוודיה לא עומדים לבטל בקרוב את השימוש במטבעות ובשטרות. למעשה, הבנק השוודי המרכזי אינו ממהר להיפטר מהמכונות להדפסת כסף. "מזומן הוא עוגן מוניטרי", אמר הנגיד. "המזומן זמין לכולם ויכול להיות מוחלף ביחס של אחד לאחד בכסף של בנק מסחרי". כלומר, המזומן שהמדינה מנפיקה יוצר עבור רבים תחושת ביטחון. חברות ובנקים פרטיים אמנם מפתחים אמצעי תשלום חליפיים, אבל לפי הנגיד השוודי, בנקים מרכזיים חייבים להתחיל להשתתף בעיצוב שוק התשלומים העתידי, אחרת הציבור עלול לאבד את האמון בכסף עצמו ובשיטה המוניטרית כולה.

וזה לא רק עניין האמון. ארגון בשם "מרד המזומן" פועל בשוודיה בשנים האחרונות על מנת להבטיח את המשך השימוש במזומן במדינה. בניגוד למה שניתן היה לחשוד, מאחורי הארגון לא עומדים מעלימי מס ומלביני הון. "מרד המזומן" מייצג אנשים שאינם מעוניינים או שאינם מסוגלים להחליף את המזומן באמצעי תשלום אחרים: בעלי מוגבלויות שונות, חלק מהאוכלוסייה המבוגרת, ארגונים התנדבותיים עם קופות קטנות וצרכנים שאינם מרגישים בטוחים עם כרטיסי אשראי ויישומונים. בחברה דמוקרטית, טוענים אנשי "מרד המזומן", לכל אדם יש הזכות לבחור אמצעי תשלום שנוח לו — כולל האמצעי הפשוט ביותר.

בארגון מסבירים שגם לבעלי עסקים יש עניין בקיומם של מטבעות ושטרות. "כשאתם מוותרים על המזומן, החברה השוודית הופכת לפגיעה יותר", נכתב בכרוז המופץ לבעלי עסקים. "אם הפסקת חשמל, מזג אוויר סוער או מעצמה זרה יפילו את מערכות התשלומים הבנקאיות הדיגיטליות, הלקוחות לא יוכלו לקנות אצלכם יותר". זהו איננו תסריט בדיוני. בימים של משבר אקלים ומתקפות סייבר, יציבותה של התשתית האלקטרונית ביבשת כבר איננה מובנת מאליה.

ועדה ממשלתית בשוודיה בוחנת בימים אלה את שוק אמצעי התשלום במדינה ואמורה להגיש את מסקנותיה בתוך חצי שנה. לדברי בכיר בוועדה, נשקלים שם גם צעדים כמו עיגון החובה לכבד מזומן בחקיקה. כלומר, בהחלט ייתכן ששוודיה — זו שהיתה בין הראשונות באירופה לעשות שימוש בכסף נייר עוד במאה ה–17 — תחליט להאט במעט את הדהירה לכיוון חברה נטולת מזומנים ותהפוך ל"מדינת סף" — כזאת שיכולה לוותר על המזומן, אך בוחרת לא לעשות זאת.

Far Right Rising, Russia, Electricity Prices and Climate Change: What to Know About Today's Swedish Election

With 1.3 million voters under the age of 30, these are the new leaders of the younger generation in Swedish politics

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/europe/2022-09-11/ty-article-magazine/.highlight/far-right-rising-russia-and-greta-what-to-know-about-todays-swedish-election/00000183-2b80-d7b2-abdf-abf7add50000

As the Swedish general election approaches, two issues are coming into focus. One is how difficult it will be to form a stable government after the election. Since the early summer, polls have been indicating that the two blocs representing the two possible government alternatives are having difficulty mobilizing a clear majority. They are alternating in the polls once every few weeks, unable to consolidate a clear advantage over one another and they are finding it hard to formulate a coherent message within the blocs themselves.

This is nothing new – after the previous election in 2018, the Social Democratic Party took 129 days to form a government and even after it was formed, it had trouble obtaining a parliamentary majority on the critical votes.

The second issue is the expected increase in the influence of the Sweden Democrats, the right-wing party that is considered by many to be populist and extremist (although it considers itself nationalist and conservative). In the past, the party was boycotted by the entire political spectrum and was not a candidate to join any coalition. This time, due to a change in approach by two of the traditional right-wing parties, it has become an integral part of the right-wing bloc.Open gallery view

The latest polls show that the Sweden Democrats is the country’s second-largest party, with over 20 percent of voters supporting it, at the expense of the Moderate Party, which has traditionally been considered the right-wing alternative for governing Sweden. According to the surveys, the largest party – with about 30 percent supporting it – remains the Social Democratic Party, headed by Magdalena Andersson, the current prime minster.

The composition of the two political blocs has changed in recent years, and has consolidated largely surrounding the attitude toward the Sweden Democrats. On the right a coalition is forming led by the Moderate Party and the Christian Democrats, with the support of the small Liberal Party and the Sweden Democrats, which despite its size is not seen as a ruling party but rather as an outside supporter.

On the left the Social Democratic Party is leading a very unstable coalition that is supported by the Green Party, the right wing-liberal Center Party and the Left Party, formerly the Communist Party. The election will be held on Sunday, September 11, and the expectation is that over 80 percent of the 7,772,120 Swedes with the right to vote will participate. About 1.3 million of them are under the age of 30, and almost 440,000 of them will be voting for the first time – more than in any other election campaign in Swedish history.

Romina Pourmokhtari, 26, Photo: Hamid Ershad Sarabi

Where did you grow up? Where do you live now?
“I grew up in Sundbyberg outside of Stockholm and still live there but in another part of the town."
What’s your family background?
“My parents immigrated to Sweden from Iran before I was born. My father got a degree in engineering and my mother in dentistry.”
How old were you when you entered politics?
“I joined Liberal Youth of Sweden in 2013 when I was 17 years old.”
What are your main political fields of interest?
“Education, combating climate change and feminism are my main fields of interest in politics. I strive to create a freer world where personal freedom is defended and expanded, and I believe that these subjects are important for achieving this.”
How far do you aim in your political career? what’s your political dream job?
“Right now I am a candidate for Parliament in Sweden. If I get elected on September 11th, I will have reached a big goal of mine. I want to continue my work there and a dream job would be a minister of education or culture.”
Who are your political idols and influences?
“I am very inspired by former LUF president as well as former minister of EU and democracy Birgitta Ohlsson. Her work for feminism and world-wide equality is inspiring to follow.”
What are your hobbies?
“Politics is a 24/7 business, especially during an election. But the few hours I am free I frequently visit soccer games for my favorite team (AIK), read books and walk my dog.”
What’s your living situation?

“I live with my dog Laban and my boyfriend Fredrik".

Like the young voters, some of the candidates for parliament are in their 20s. The younger generation in Swedish politics has recently been attracting attention outside of the country because Sweden traditionally plays a larger role in European politics than its relative size (a population of about 10 million). It is one of the most important countries in European Union institutions, it is expected to join NATO after 200 years of avoiding military alliances, it is one of the only European countries that still maintains the character of a social-democratic welfare state and it is accustomed to starring in international headlines in connection to many issues, from its policy of absorbing asylum seekers to its unique handling of the COVID-19 crisis.

Romina Pourmokhtari is the chairwoman of the Liberal Party’s youth league and a candidate for Parliament. One of the country’s most popular daily newspapers recently chose her as the most influential Swede under the age of 30. “Crime in Sweden is at the center of the public debate in this election campaign, as well as integration issues and the energy crisis that is causing a large increase in electricity prices,” she tells Haaretz at the offices of the youth league in Stockholm. “If we were to set the agenda, we would want to talk more about education and schools.” Pourmokhtari claims that there is a difference between the agenda of younger and older voters. “Young people are interested in questions concerning their lives – the climate crisis, rights of the LGBT community, issues related to the body such as the right to abortion, and of course also economic questions such as taxes, work and unemployment.”

The distinction between issues that interest older voters and those that interest younger ones is very clear in the election campaign. In recent years there has been a rise in violent crime by organized crime gangs, particularly in areas suffering from unemployment, poverty and segregation. The number of serious shooting incidents where innocent bystanders were also hurt have made the issue central to the campaign. Because of the war in Ukraine, electricity costs has become a main issue as well.

Meanwhile, the issue of climate change seems to have taken a back seat. Last Friday, the world's best-known climate activist, Greta Thunberg, took part in a "Fridays for Future" protest in Stockholm. She was quoted as saying: "The climate crisis has been more or less ignored in this election campaign. At best it’s been reduced to an issue about energy. So we have a lot to do."

“The problem of organized crime and the terrible shooting incidents we’re seeing now are causing a kind of doomsday feeling in the public debate and in the media,' says Pourmokhtari. 'The other issues on the agenda are wallet issues – the increase in electricity and fuel prices as a result of the energy crisis. These are questions that look like domestic issues, but they are international issues too,” says Christopher Lindvall, 26, one of the leaders of the Social Democratic Party’s youth league, the head of its international committee and a candidate for Parliament.

“Many questions that the younger generation is interested in are now filtered through the main issues that the parties are dealing with. For example, many young people are now in favor of nuclear power because they think that’s the way to get energy and move away from fossil fuels.

Christopher Lindvall. Photo: Emil Nordfjell, SSU


Where did you grow up? Where do you live now?
“Järfälla, northwest of Stockholm.”
What’s your family background?
“I’m from a working-class background; my father works in a storage factory and my mother retired early.”
How old were you when you entered politics?
“I joined the Swedish Social Democratic Youth League in 2013, and have been a member of the Järfälla municipality parliament since 2018.”
What are your main political fields of interest?
“My main political fields of interest are international issues, defence issues and welfare.”
How far do you aim in your political career? what’s your political dream job?
“I am running for Parliament now, so that is my aim.”
Who are your political idols and influences?
“Former foreign ministers Anna Lindh and Margot Wallström.”
What are your hobbies?
“Being out and about in the nature! I also like to read whenever I do have the time.”
What’s your living situation?
“I live with my girlfriend".

“As far as the general sense of security is concerned, this is of interest to both the older and the younger voters. I myself felt it last week when I came back home from a meeting in the city center late at night – there were shootings right outside my window two nights in a row. These are problems that can happen everywhere to almost everyone, and they’re related to segregation and a class society that has become much more present in recent years. This happened because the government in Sweden has recently withdrawn from many areas and left them to the private sector,” he says. As a result of various reforms in Sweden, the authorities still fund universal healthcare and education, but in some cases, private companies are the ones providing the services.

“Both in the case of health care and education, we waste a lot of our tax money by funding private schools and clinics,” Lindvall continues. “Now the schools in many areas lack funding and professional teachers. Education is the best way to achieve social mobility. I myself come from a working-class family, and with a good education I got the opportunity to go to university. There is also a clear link between crime and poor school results. Segregation in housing is also important. The wealthier local authorities do not build cheap housing for rent, so immigrants are forced to live in segregated areas.”

Lindvall is well aware of the fact that his party has been in power for the past eight years and that it will be hard to convince voters that it is not largely responsible for the situation he describes. When we meet in the cafe of one of the Swedish labor movement’s educational centers, he explains that the Social Democratic Party was forced to be pragmatists and to compromise on many issues. According to Lindvall, the situation would be worse if the right were in power. He hopes that his party will be able to govern in Sweden even after the election, with the support of various parties, on the right and the left, each of which will support legislation on various issues.

There is, however, one party he’s not willing to cooperate with. “My red line is the Swedish Democrats. This is an immature party that has proven time and time again that they have neo-Nazi members and people who praise [Russian President] Vladimir Putin. For me, they are off limits.”

‘Unjustified prejudice’

Tobias Andersson, also 26, is a member of the Swedish Democrats and the Chairman of the Young Swedes SDU since 2015. He is used to hearing things of this nature about his party and is familiar with the argument that many of those who started it in the late 1980s were right-wing extremists, racists with fascistic tendencies, and he is used to hearing that his party has Nazi roots. “Some of my opponents tried to put the weight of the past on me,” he says in a conversation the Parliament building. “But I was born in 1996 and joined the party in 2012. I have no opinion about what the founders of the party did before they founded it in 1988. From what I’ve read, many of those people were terrible people, but when it comes to our policy, almost from the start there were almost no such issues. There are things that I’m glad we changed, but in general, our policy is far less extreme than the way it is portrayed. Occasionally we still find extremists in our party, we have a responsibility to keep them out and I’m proud that we’re doing so.”Open gallery view

Andersson has been a member of Parliament since the previous elections. He is a member of the party leadership and heads its youth league. He claims that the prejudice against the Swedish Democrats is unjustified. “If a racist sits in the basement of his parents’ home and hears from the media, from his friends and from his teacher that we’re a racist party, it seems to me a rational decision to join us. I’m not saying we’re not at all to blame, but maybe the need of our opponents to portray us as racists doesn’t help us to keep the racists out of the party.”

Regardless of the question of racism among Swedish Democrats members, there are certain aspects of the party’s activities that are more characteristic of a centrist party and could explain its increased strength in the polls. Andersson claims that when it comes to welfare issues, they are in the center of the political map, somewhat more to the left when it comes to the job market and somewhat more to the right regarding financial issues such as lowering taxes. He believes that he problem is that the system is falling apart. “We pay some of the highest taxes in the world, but many people feel that their children have to register for a private school in order to provide them with a good education. With all those taxes, we still spend little on the police and the crime level is high. How did we get to this situation?”

Tobias Andersson

Where did you grow up? Where do you live now?
“Outside of Skövde in the countryside. I now own an apartment in Skövde and in Stockholm I stay at an apartment provided by the Parliament.”
What’s your family background?
“Working class from rural areas.”
How old were you when you entered politics?
“16 years old.”
What are your main political fields of interest?
“Judicial policies and civil society issues.”
How far do you aim in your political career? what’s your political dream job?
“I aim to help strengthen my party and do my best to make Sweden a better country, where that leads the future will tell.”
Who are your political idols and influences?
“Never truly had any, I’m not driven in that way.”
What are your hobbies?
“Training, hunting, cooking, eating and drinking.”
What’s your living situation?
“I am officially single at the moment, so I can focus on the election campaign 100 percent".

For Andersson, crime in Sweden is related to the economy, but also to the immigration policy. He thinks that immigration has created cultural clashes: “We warned that that’s what would happen. If people from a certain part of the world were unable to live in peace for 1,400 years, they won’t start to do so when they arrive in Sweden either. These are conflicts that were imported into Sweden. There’s also the socioeconomic component that has worsened due to mass immigration. There are about 700,000 people who come from immigrant families, who are incapable of supporting themselves and live at society’s expense. That has contributed to a poor socioeconomic situation in certain areas, which leads to crime.”

‘A different Sweden’

As opposed to Andersson, for whom issues of law and order are at the top of the agenda, Aida Badeli, 26, head of the Green Party’s youth league and a candidate for Parliament, claims that nothing is currently more important than the climate issue. “We’re emphasizing the reduction of carbon emissions, but also issues of social justice, economic justice and a war against racism. The conservatives in Sweden have taken control of the agenda, but we have to show the young Swedes and the rest of the country that we believe in a different Sweden, one in which there are equal rights for all and a responsibility to reduce the emissions here in Sweden as well, not only in other countries.”

Aida Bedeli

Where did you grow up? Where do you live now?
“Gothenburg, now I live in Stockholm.”
What’s your family background?
“I was raised by a single mother.”
How old were you when you entered politics?
“15 years old.”
What are your main political fields of interest?
“Human rights.”
How far do you aim in your political career? what’s your political dream job?
“I live in the moment. I have no aim in my political career, I just want to make the world a better place.”
Who are your political idols and influences?
“My uncle and Olaf Palme.”
What are your hobbies?
“Netflix and hanging out with friends.”
What’s your living situation?
“I live with my boyfriend".

Like most of those running in the Swedish election, Badeli believes in the Swedish welfare model even though her party focuses on the climate crisis. “I’m trying to push my party leftward so we’ll talk more about social justice,” she says. “We see that in Sweden, the social disparities are growing. Many young people don’t finish school, the health care system is not longer good enough, and young Swedes, mainly young men, are murdering one another due to poverty and lack of justice.

“There are children who don’t have enough food at home. Although it’s not poverty like in Africa, it’s poverty that we haven’t seen here for a long time. The welfare state must be stronger, I don’t believe that the free market will take care of the needy. The government must do that and increase the budgets that haven’t increased since the 1990s.”

Badeli proposes higher taxes for the top 1% of the wealthy in order to pay for the increase in budgets and finance the cost of joining NATO. Although she and her party were initially opposed to joining NATO, almost nobody in the election campaign is discussing the topic, which only a few weeks ago was the most talked-about issue in the country. Foreign policy, as important as it may be, is simply not on the agenda.

However, the young candidates certainly have something to say on the subject. Pourmokhtari, of the Liberal Party, is opposed to Swedish neutrality, which came to an end with the decision to join NATO, and is proud of the fact that her party has been advocating this change for over 20 years. “There’s good and bad in the world,” she say. “Joining NATO is part of international solidarity and Swedish values – it’s our responsibility as a free democracy.”

Lindvall, of the Social Democratic Party, says that the war in Ukraine was a decisive factor in his party’s position on NATO. “There is now a general trend of return of authoritarian governments that are more aggressive, expansionist and nationalist, such as Russia and China. And when democracy is threatened, it is important that democracies work together. I wasn’t happy with the decision to join NATO [which was the result of a radical policy change by the leadership of the Social Democratic Party in the face of internal opposition], but now that it’s done, it’s important that we work within it and be a clear voice for disarmament together with other Nordic countries,” he says.

The Sweden Democrats were also opposed to joining NATO at the start, but changed their position after Russia’s invasion of Ukraine. Andersson says that their position was always nationalist, in favor of sovereignty and rejecting intervention by groups such as the European Union. With the situation that has been created with the war in Ukraine, he says, it was natural for them to examine public opinion. After listening to it, they tended to favor joining.

Badeli, leader of the Green Party’s youth league, is aware that for most of the voters, this election will be decided based on issues such as the prices of energy, fuel and food. In spite of that, she sees a bigger picture. “The most important thing is planet Earth,” she says. “We must have a place to live, it’s a question of survival. But it’s also important for us to have social justice. We care about the planet but no less than that, we care about the human beings living on it.”

Nothing Will Change Without Sanctions, Says Israeli Doctor Behind China Boycott

The academic boycott of Chinese doctors is a very significant pressure tactic,' says Israeli author of International Society for Heart & Lung Transplantation’s declaration of boycott against China.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/israel-news/2022-09-07/ty-article/.premium/nothing-will-change-without-diplomatic-sanctions-says-israeli-doc-behind-china-boycott/00000183-170a-de57-a7d3-ffbbee160000

After years of receiving reports about thousands of transplant operations being carried out in China contrary to the rules of medical ethics, this June the International Society for Heart & Lung Transplantation issued a declaration acknowledging that China executes prisoners in order to harvest their organs for transplantation.

As a result, doctors from China will no longer be able to publish their research in the society’s prestigious medical journal or to present the results of their work at its annual conference. Practically speaking, the decision amounts to the imposition of an academic boycott on Chinese researchers and surgeons who deal with heart and lung transplants, keeping them out of the international transplantation community.

The organization’s statement explains that there is an accepted ethical framework for organ transplantation, and in particular for heart and lung transplantation. This framework consists of several rules, including that the source of the organ can only be a donation – not through coercion, and not through buying and selling.

Medical ethics also require that the process be conducted transparently, under regulation and subject to national and international oversight. In light of all this, and based on the UN Declaration of Human Rights, the Declaration of Helsinki (regarding medical experiments on humans), the Declaration of Istanbul (regarding organ trafficking and “transplant tourism”) and the World Medical Association’s statement on the transplantation of organs and tissues, the international group is explicitly instructing its members not to cooperate with surgeons and researchers who took part or are liable to take part in “transplantation crimes” such as harvesting organs from condemned prisoners or organ trafficking.

The declaration was issued in wake of a study published in April of this year, which found proof that from 1980 to 2015, China made frequent use of vital organs that were harvested from people who were executed for this purpose. Thus the Chinese authorities and medical establishment violated the most important ethical rule regarding transplantation – the Dead Donor Rule, which forbids the donation of vital organs from living donors and causing a person’s death in order to harvest their organs.

The study also found that Chinese doctors essentially participated in executions. It proves the allegations that have been made against China for many years by human rights activists and investigative journalists, as well as an international tribunal headed by British jurist Sir Geoffrey Nice, which found that “the Chinese campaign of forcible organ harvesting from innocent victims is a crime against humanity and one of the gravest atrocities of the modern age.”

Among the main victims of this practice were members of the Falun Gong, a spiritual movement that was outlawed in China 20 years ago and which faces persecution from the authorities. In recent years, the list of victims has also included the ethnic minorities in Xinjiang Province in northwest China, particularly the Uyghur minority.

The organs harvested from executed victims are allegedly sold to wealthy Chinese in need of a transplant as well as to “transplant tourists” from other countries, who can find information about transplants in China in advertisements that appear in English, Russian and Arabic on the websites of Chinese hospitals.

A website for an agency from Tianjin that offers foreigners transplants in China.
A website for an agency from Tianjin that offers foreigners transplants in China.Credit: Screenshot

The authors of the April study were Matthew Robertson, a doctoral candidate at the School for Politics and International Relations at Australian National University in Canberra, and Prof. Jacob (Jay) Lavee, who is also the senior author of the ISHLT declaration on Chinese organ transplantation. Lavi is a medical consultant to the Sheba Medical Center administration and a member of the transplantation organization’s ethics committee. He established and formerly ran the heart transplant unit at Sheba and served as president of the Israel Transplantation Society.

“The academic boycott of Chinese doctors is a very significant pressure tactic that has previously shown that it can bring about change,” Lavee says, noting that a similar academic boycott of China by international transplantation societies was lifted in 2015 following China’s announcement of the reform of its transplantation system.

“We know that the Chinese did institute a reform, but they also still continue with the organ trafficking and the use of organs from executed prisoners,” Lavee says. He says he hopes that the new declaration will pave the way for other international societies to follow suit. “I’m not so naïve as to think that the desired change in China will come solely from the medical community. If diplomatic sanctions at the level of international relations are not added to the academic pressure, there won’t be any change.”

Prof. Jacob (Jay) Lavee, who is also the senior author of the ISHLT declaration on Chinese organ transplantation. Photo: Tomer Applebaum

The ISHLT is a professional and interdisciplinary international organization whose mission statement says it is “dedicated to improving the care of patients with advanced heart or lung disease through transplantation, mechanical support and innovative therapies via research, education and advocacy.” It has approximately 3,000 members in 50 countries. For years Lavee has been involved in the subject of the medical ethics of transplantation in China and other countries. In 2008, he helped author the Israeli legislation preventing insurance companies and health maintenance organizations from funding transplants for Israelis in countries that engage in organ trafficking.

Lavee says that pressure was exerted on the ISHLT leadership to get it to back off of the boycott. But despite the pressure, the society issued its declaration and became the first international medical society to impose a new boycott on the Chinese medical establishment.

“Practically speaking, doctors’ academic advancement is dependent upon their ability to publish in scientific journals and present at conferences. Now those possibilities are blocked to the Chinese and I hope that this pressure will bring about an end to the criminal use of the organs of condemned prisoners,” Lavee says.

הדור הצעיר של הפוליטיקה השוודית מסתער על הפרלמנט

חלק מהמועמדים בבחירות שמתקיימות היום נמצאים בשנות העשרים לחייהם. הם מציפים סוגיות מפתח שעשויות להכריע את ההצבעה, בהן המצב הכלכלי ומשבר האקלים. הפערים בין הדור הצעיר למבוגרים מעולם לא באו לידי ביטוי באופן ברור כל כך.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2022-09-11/ty-article-magazine/.highlight/00000183-1cad-d11f-a1e3-5efd2c1c0000

ככל שהבחירות הכלליות בשוודיה מתקרבות, שתי מגמות הולכות ונהיות ברורות יותר. האחת היא הקושי המסתמן בהרכבת ממשלה יציבה לאחר הבחירות. מאז תחילת הקיץ הסקרים מראים ששני הגושים המהווים את שתי האלטרנטיביות השלטוניות האפשריות מתקשים לגייס רוב ברור. הם מתחלפים ביניהם בהובלה בסקרים אחת לכמה שבועות, הם אינם מצליחים לגבש יתרון ברור על הגוש השני והם מתקשים לגבש מסר קוהרנטי בתוך הגושים עצמם. זוהי אינה תופעה חדשה – לאחר הבחירות הקודמות (2018) הזדקקה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ל-129 ימים להרכיב ממשלה וגם אחריהם היתה זו ממשלה שהתקשתה לגבש רוב פרלמנטרי בהצבעות קריטיות.

המגמה השנייה היא העלייה הצפויה בכוח ההשפעה של "השוודים הדמוקרטים", מפלגת הימין הנחשבת ע"י רבים לפופוליסטית וקיצונית (אם כי היא מתייחסת לעצמה כלאומית ושמרנית). בעבר המפלגה הוחרמה על ידי מפלגות מכל הקשת הפוליטית ולא היתה מועמדת להצטרפות לאף קואליציה. הפעם, בעקבות שינוי גישה של שתיים ממפלגות הימין המסורתיות, היא הפכה לחלק אינטגרלי מגוש הימין. הסקרים האחרונים מראים שהמפלגה ממצבת את עצמה כמפלגה השנייה בגודלה במדינה עם למעלה מ-20% תמיכה, על חשבונה של מפלגת "המתונים", המפלגה הנחשבת באופן מסורתי לחלופה הימנית לשלטון בשוודיה. המפלגה הגדולה ביותר על פי הסקרים היא עדיין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית עם כ-30% תמיכה, שבראשה עומדת מגדלנה אנדרסון המכהנת כיום בתפקיד ראש-הממשלה.

ההרכב של שני הגושים הפוליטיים השתנה בשנים האחרונות והתגבש, במידה רבה, סביב שאלת היחס ל"שוודים הדמוקרטים". מימין מתגבשת קואליציה המובלת ע"י "המתונים" והנוצרים הדמוקרטים, בתמיכת המפלגה הליברלית הקטנה ו"השוודים הדמוקרטיים", שלמרות גודלה אינה נתפסת כמפלגת שלטון, אלא כתומכת בממשלת ימין אפשרית מבחוץ. משמאל, מובילה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית קואליציה רעועה למדי הנתמכת ע"י הירוקים, מפלגת המרכז בעלת האופי הימני-ליברלי ומפלגת השמאל, הקומוניסטית לשעבר. הבחירות יערכו ביום ראשון (11 בספטמבר) והציפייה היא שלמעלה משמונים אחוזים מ-7,772,120 בעלי זכות הבחירה ישתמשו בזכותם להכריע. כמיליון ושליש מתוך בעלי זכות הבחירה הם מתחת לגיל שלושים, מתוכם כמעט 440,000 מצביעים בפעם הראשונה, יותר מכל מערכת בחירות אחרת בהיסטוריה השוודית.

כמו הבוחרים הצעירים, כך גם חלק מהמועמדים והמועמדות לפרלמנט הם בשנות העשרים לחייהם. הדור הצעיר של הפוליטיקה השוודית מושך תשומת לב בימים אלו גם מחוץ לגבולות המדינה מכיוון ששוודיה משחקת באופן מסורתי תפקיד גדול יותר בפוליטיקה האירופית מאשר גודלה היחסי (כ-10 מיליון תושבים) – היא מהמדיניות החשובות ביותר במוסדות האיחוד האירופי, היא צפויה להצטרף לנאט"ו לאחר מאתיים שנה של הימנעות מבריתות צבאיות, היא אחת המדינות היחידות באירופה שעדיין שומרות על אופי של מדינות רווחה סוציאל-דמוקרטיות והיא רגילה לככב בכותרות בינלאומיות בהקשרים רבים, החל ממדיניות קליטת מבקשי מקלט ועד להתמודדותה הייחודית עם משבר הקורונה.

רומינה פורמוקטארי (26) היא יושבת-הראש של המשמרת הצעירה של המפלגה הליברלית ומועמדת לפרלמנט מטעמה. לאחרונה בחר בה אחד היומונים הנפוצים במדינה לשוודית המשפיעה ביותר מתחת לגיל שלושים. "במרכז הדיון במערכת הבחירות הזו נמצאים ההתמודדות עם הפשיעה בשוודיה, אינטגרציה של מהגרים ומשבר האנרגיה שגורם לעלייה גדולה במחירי החשמל", היא אומרת בראיון ל"הארץ" שמתקיים במשרדי המשמרת הצעירה של הליברלים בסטוקהולם, "אם אנחנו היינו קובעים את סדר היום היינו רוצים לדבר יותר על חינוך ובתי-ספר". פורמוקטרי טוענת שיש הבדל בין סדר-היום של בוחרים צעירים ומבוגרים יותר. "הצעירים מעוניינים בשאלות שנוגעות לחיים שלהם – המשבר האקלימי, זכויות הקהילה הלהט"בית, סוגיות הקשורות לגוף כמו זכות להפלות וכמובן גם שאלות כלכליות כמו מיסים, עבודה ואבטלה".

רומינה פורמוקטארי. צילום:  Hamid Ershad Sarabi

רקע: הורי היגרו לשוודיה מאיראן לפני שנולדתי. אבי עשה תואר בהנדסה ואמי ברפואת שיניים. גדלתי ואני חיה גם היום בסונדיברג, בפאתי סטוקהולם.
גיל הכניסה לפוליטיקה: הצטרפתי למשמרת הצעירה של המפלגה הליברלית בגיל 17.
תחומי עניין פוליטיים מרכזיים: חינוך, מאבק בשינוי האקלים ופמיניזם. אני שואפת ליצור עולם חופשי יותר שבו יש הגנה על חירות אישית והרחבתה, ואלו הנושאים החשובים לכך.
שאיפות פוליטיות: כרגע אני מועמדת לפרלמנט. אם אבחר זו תהיה שאיפה שהתגשמה. הייתי רוצה להמשיך את עבודתי בפרלמנט, ותפקיד החלומות שלי הוא שרת החינוך או התרבות.
דמויות השראה פוליטיות: קודמי בתפקיד מעורר השראה בעבורי וכך גם שרה לשעבר ממפלגתי, בירגיטה אולסון. העבודה שלה בתחום הפמיניזם ושוויון עוררה בי השראה ללכת בעקבותיה.
תחביבים: פוליטיקה היא עיסוק של 24/7, במיוחד בזמן בחירות. במעט השעות שאני חופשיה אני הולכת למשחקי כדורגל של הקבוצה אותה אני אוהדת AIK, אני קוראת ספרים ומטיילת עם הכלב.
מצב משפחתי נוכחי: חיה עם הכלב, לאבן, והחבר, פרדריק.

ההבדלה בין סוגיות שמעניינות בוחרים מבוגרים לאלו המעניינות בוחרים צעירים ברורה מאוד במערכת הבחירות הנוכחית. בשנים האחרונות ישנה בשוודיה עליה בפשיעה האלימה של כנופיות פשע מאורגן, במיוחד באזורים הסובלים מאבטלה, עוני וסגרגציה. מספר מקרי ירי חמורים בהם נפגעו גם חפים מפשע גרמו לנושא להיות מרכזי במערכת הבחירות. המלחמה באוקראינה גרמה לנושא נוסף, מחירי החשמל, לתפוס גם הוא מקום מרכזי. "בעיית הפשע המאורגן ותקריות הירי הרבות גורמות למעין תחושת יום-הדין בדיון הציבורי ובאמצעי התקשורת. השאלות האחרות קשורות יותר לארנק – מחירי החשמל והדלק כתוצאה ממשבר האנרגיה. אלו שאלות שנראות כמו סוגיות פנים, אבל הן גם סוגיות בינלאומיות", אומר כריסטופר לינדוואל (26), חבר הנהגת המשמרת הצעירה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ראש הוועדה הבינ"ל שלה ומועמד לפרלמנט, "הרבה שאלות שהדור הצעיר מתעניין בהן היום עוברות דרך הפילטר של הנושאים המרכזיים שהמפלגות עוסקות בהם. למשל, צעירים רבים תומכים היום בכוח גרעיני כי כך הם חושבים שנוכל להשיג אנרגיה ללא צורך בדלקים מאובנים. בכל מה שקשור לתחושת הביטחון הכללית, זו מעניינת את המבוגרים והצעירים כאחד. גם אני עצמי הרגשתי את התחושה הזו, בשבוע שעבר כששמעתי יריות מחוץ לחלון שלי במשך שני לילות ברציפות. הרבה פעמים אלו בעיות שקשורות לסגרגציה ולחברה שהפכה מעמדית יותר בשנים האחרונות. זה קרה מפני שהממשלה בשוודיה נסוגה בשנים האחרונות מתחומים רבים והשאירה אותם למגזר הפרטי. גם ברפואה וגם בחינוך אנחנו מבזבזים את כספי המיסים שלנו במימון של גורמים פרטיים בתוך מערכת הרווחה ולבתי-ספר באזורים רבים חסר מימון ומורים מקצועיים (רפורמות בשוודיה הביאו לכך שהרשויות עדיין מממנות שירותי בריאות וחינוך אוניברסליים, אך בחלק מהמקרים גורמים פרטיים הם אלו המספקים אותם, ד.ס). חינוך הוא הדרך הטובה ביותר לניעות חברתית ויש גם קשר ברור בין פשיעה לבין תוצאות גרועות בבית-הספר. גם הסגרגציה בתחום הדיור היא חשובה. הרשויות המקומיות העשירות יותר לא בונות דיור זול להשכרה ולכן מהגרים נאלצים לגור באזורים שיש בהם סגרגציה".

כריסטופר לינדוואל. צילום: Emil Nordfjell SSU

רקע: אני ממשפחת מעמד פועלים ממערב סטוקהולם. אבא עבד במפעל ואמא יצאה לפנסיה מוקדמת.
גיל הכניסה לפוליטיקה: הצטרפתי למשמרת הצעירה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ב-2013 ואני חבר מועצה מקומית בסטוקהולם מאז 2018.
תחומי עניין פוליטיים מרכזיים: נושאים בינלאומיים, ביטחון ורווחה.
שאיפות פוליטיות: אני רץ לפרלמנט וזו המטרה שלי.
דמויות השראה פוליטיות: שרות החוץ לשעבר אנה לינד (שנרצחה בסטוקהולם ב-2003) ומרגוט וולסטרום.
תחביבים: להיות בטבע ולקרוא כשיש לי זמן.
מצב משפחתי נוכחי: חי בצפון-מערב סטוקהולם עם החברה.

לינדוואל מודע היטב לכך שהמפלגה שלו היתה בשלטון בשמונה השנים האחרונות ושקשה יהיה לשכנע בוחרים שהיא איננה אחראית במידה רבה למצב שאותו הוא מתאר. כשאנחנו נפגשים בבית-הקפה של אחד מהמרכזים החינוכיים של תנועת העבודה השוודית הוא מסביר שהסוציאל-דמוקרטים נאלצו להיות פרגמטיסטים ולהתפשר בסוגיות רבות. המצב, לפי לינדוואל, היה גרוע יותר אם הימין היה בשלטון. הוא מקווה שמפלגתו תוכל למשול בשוודיה גם אחרי הבחירות בתמיכה של מפלגות שונות, מימין ומשמאל, שיתמכו כל אחת בחקיקה בסוגיות שונות. יש, עם זאת, מפלגה אחת שהוא לא מוכן לשתף איתה פעולה. "הקו האדום שלי הוא השוודים הדמוקרטים. זאת מפלגה לא בוגרת שהוכיחה פעם אחר פעם שיש בשורותיהם חברים ניאו-נאצים ואנשים שמשבחים את וולדימיר פוטין. הם מחוץ לתחום מבחינתי". 

טוביאס אנדרסון, גם הוא בן 26, רגיל לשמוע דברים ברוח זו על מפלגתו. הוא מכיר את הטענה שרבים מאלו שהקימו אותה בסוף שנות השמונים היו אנשי ימין קיצוני, גזעניים ובעלי נטיות פשיסטיות והוא רגיל לשמוע שמפלגתו היא בעלת שורשים נאציים. "חלק מהמתנגדים שלי ניסו לשים עלי את המשקל של העבר הזה", הוא אומר בשיחה בבניין הפרלמנט, "אבל אני נולדתי ב-1996 והצטרפתי למפלגה ב-2012. אין לי דעה על מה שמייסדי המפלגה עשו לפני שהם ייסדו אותה ב-1988. ממה שקראתי, הרבה מהאנשים האלו היו אנשים נוראיים, אבל כשזה נוגע למדיניות שלנו, כמעט מתחילת הדרך, לא היו כמעט סוגיות כאלו. יש דברים שאני שמח ששינינו אבל באופן כללי, המדיניות שלנו הרבה פחות קיצונית ממה שמנסים לצייר אותה. מדי פעם אנחנו עדיין מוצאים אנשים קיצוניים במפלגה שלנו, יש לנו אחריות להרחיק אותם ואני גאה על כך שאנחנו עושים את זה". אנדרסון הוא חבר פרלמנט מאז הבחירות הקודמות, הוא חבר הנהגת המפלגה וראש המשמרת הצעירה שלה. הוא טוען שיש על השוודים הדמוקרטים דעה קדומה שאיננה מוצדקת. "אם אדם גזען יושב במרתף בית הוריו ושומע מאמצעי התקשורת, מהחברים שלו ומהמורה בביה"ס שאנחנו מפלגה גזענית", הוא אומר, "זו נראית לו בחירה רציונאלית להצטרף אלינו. אני לא אומר שאנחנו לא אשמים בכלל, אבל אולי הצורך של מתנגדינו לצייר אותנו כגזענים, לא עזר לנו להרחיק את הגזענים מהמפלגה".

בלי קשר לשאלת הגזענות בקרב חברי השוודים הדמוקרטיים, יש צדדים מסוימים בפעילות המפלגה שיכולים להצטייר יותר כמפלגת מרכז ואלו יכולים להסביר את העלייה בכוחה בסקרים. "אנחנו במרכז המפה הפוליטית כשזה נוגע לסוגיות של רווחה. קצת יותר שמאלה כשזה נוגע לשוק העבודה וקצת ימינה כשמדובר בסוגיות פיננסיות כמו הורדת מיסים. הבעיה היא שהשיטה מתפרקת. אנחנו משלמים מיסים מהגבוהים בעולם, אבל הרבה אנשים מרגישים שילדיהם צריכים להירשם לבית-ספר פרטי כדי לתת להם חינוך טוב. עם כל המיסים האלו, עדיין יש לנו הוצאה נמוכה על משטרה ורמת פשיעה גבוהה. איך הגענו למצב הזה?". בעבור אנדרסון, הפשיעה בשוודיה היא סוגיה הקשורה לכלכלה אבל גם למדיניות הגירה. הוא טוען שההגירה יצרה התנגשויות תרבותיות. "אנחנו הזהרנו שזה מה שיקרה", הוא אומר, "אם אנשים מאזור מסוים בעולם לא הצליחו לחיות בשלום במשך 1,400 שנה, הם גם לא יתחילו לעשות את זה כשיגיעו לשוודיה. אלו קונפליקטים שיובאו לשוודיה. יש גם את המרכיב החברתי-כלכלי שנעשה גרוע יותר בגלל הגירה המונית. יש כ-700 אלף אנשים שבאים מרקע של הגירה שלא מסוגלים לקיים את עצמם וחיים על חשבון החברה. זה תורם למצב חברתי-כלכלי גרוע באזורים מסוימים, מה שמוביל לפשיעה".

טוביאס אנדרסון

רקע: גדלתי במשפחה ממעמד הפועלים בפריפריה, בחיק הטבע, מחוץ לעיר סקובדה (כארבע שעות דרום-מערבית לסטוקהולם).
גיל הכניסה לפוליטיקה: 16.
תחומי עניין פוליטיים מרכזיים: משפט וחברה אזרחית.
שאיפות פוליטיות: אני שואף לחזק את מפלגתי ולעשות את שוודיה למדינה טובה יותר. לאן זה יוביל? ימים יגידו.
דמויות השראה פוליטיות: מעולם לא היו לי כאלו. זה לא סוג המוטיבציה שלי.
תחביבים: כושר, ציד, בישול, אוכל ושתיה.
מצב משפחתי נוכחי: יש לי דירה בסקובדה ואני משתמש בדירה בסטוקהולם בתוקף תפקידי כחבר פרלמנט. אני רווק כרגע ומרוכז במאה אחוז בקמפיין.

בניגוד לאנדרסון, שמעמיד בראש סדר-היום ענייני חוק וסדר, איידה בדלי (26), מנהיגת המשמרת הצעירה של מפלגת הירוקים ומועמדת לפרלמנט מטעמה, טוענת שאין דבר חשוב יותר בימים אלו מסוגיית האקלים. "אנחנו שמים את הדגש על צמצום פליטות הפחמן, אבל גם על סוגיות של צדק חברתי, צדק כלכלי ומלחמה בגזענות. השמרנים בשוודיה השתלטו על סדר-היום, אבל אנחנו צריכים להראות לצעירים השוודים ולשאר המדינה שאנחנו מאמינים בשוודיה אחרת, כזו שיש בה זכויות שוות לכולם ואחריות להקטין את הפלטות גם כאן בשוודיה, לא רק במדינות אחרות".

כמו מרבית המתמודדים בבחירות בשוודיה, בדלי מאמינה במודל הרווחה השוודי גם כאשר מפלגתה מתרכזת במשבר האקלים. "אני מנסה לדחוף את המפלגה שלי שמאלה כדי שנדבר יותר על צדק חברתי. אנחנו רואים שבשוודיה הפערים החברתיים גדלים. צעירים רבים לא מסיימים בית-ספר, מערכת הבריאות כבר לא טובה מספיק וצעירים שוודים, בעיקר נערים צעירים, רוצחים אחד את השני על רקע עוני וחוסר צדק. יש ילדים שאין להם מספיק אוכל בבית. זה אמנם לא עוני כמו באפריקה, אבל זה עוני שלא ראינו כאן זמן רב. מדינת הרווחה צריכה להיות חזקה יותר, אני לא מאמינה שהשוק החופשי יטפל בנזקקים. המדינה צריכה לעשות את זה ולהעלות את הקצבאות שלא עלו מאז שנות התשעים". בדלי מציעה להעלות את המיסים שהאחוז העליון של בעלי ההון בשוודיה משלמים על מנת לממן את העלאת הקצבאות וגם לממן את מחיר ההצטרפות לנאט"ו. היא ומפלגתה אמנם התנגדו להצטרפות זו, אך כמעט איש במערכת הבחירות לא מדבר על נאט"ו ועל ההצטרפות השוודית שרק לפני כמה שבועות היתה הנושא המדובר ביותר במדינה. מדיניות חוץ, חשובה ככל שתהיה, פשוט אינה על סדר-היום.

איידה בדלי

רקע: נולדתי בגטבורג וגדלתי עם אם יחידנית.
גיל הכניסה לפוליטיקה: 15.
תחומי עניין פוליטיים מרכזיים: זכויות אדם.
שאיפות פוליטיות: אני חיה את הרגע. אין לי יעד בקריירה הפוליטית שלי, אני רק רוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר.
דמויות השראה פוליטיות: דוד שלי ואולוף פלמה (ראש-ממשלת שוודיה לשעבר מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית שנרצח בסטוקהולם ב-1986).
תחביבים: נטפליקס ולבלות עם חברים.
מצב משפחתי נוכחי: חיה בסטוקהולם עם החבר.

עם זאת, למועמדים הצעירים בהחלט יש מה לומר בנושא. רומינה פורמוקטארי מהמפלגה הליברלית מתנגדת לניטרליות השוודית שבאה לקיצה עם ההחלטה להצטרף לנאט"ו והיא מתגאה בכך שמפלגתה מטיפה לכך כבר למעלה מעשרים שנה. "יש טוב ורע בעולם", היא אומרת, "ההצטרפות לנאט"ו היא חלק מהסולידריות הבינלאומית והערכים השוודים – זו אחריות שלנו כדמוקרטיה חופשית".

כריסטופר לינדוואל הסוציאל-דמוקרט אומר שהמלחמה באוקראינה היתה לגורם מכריע בעמדת מפלגתו. "ישנה כעת מגמה עולמית של התחזקות מדינות אוטוריטריות, אגרסיביות ולאומניות כמו רוסיה וסין וכשהדמוקרטיה מאוימת חשוב שדמוקרטיות יעבדו יחד. לא הייתי שמח עם ההחלטה להצטרף לנאט"ו (שהיתה תוצאה של שינוי מדיניות קיצוני של הנהגת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית אל מול התנגדות פנימית של רבים מחבריה, ד.ס), אך עכשיו כשזה נעשה חשוב שנעבוד בתוך זה ונהיה קול ברור למען פרוק נשק יחד עם מדינות נורדיות אחרות".

גם "השוודים הדמוקרטים" היו נגד ההצטרפות לנאט"ו בתחילת הדרך אך שינו את עמדתם לאחר המתקפה על אוקראינה. "העמדה שלנו היתה תמיד לאומית", אומר טוביאס אנדרסון, "אנחנו בעד סוברניות ולא רוצים התערבות של גופים כמו האיחוד האירופי. במצב שנוצר עם המתקפה נגד אוקראינה היה טבעי שנבדוק מה הציבור אומר. הקשבנו לו ובעקבות כך נטינו לטובת הצטרפות".

איידה בדלי, מנהיגת הצעירים הירוקים מודעת לכך שהבחירות האלו בעבור רוב המצביעים יוכרעו סביב סוגיות כמו מחירי האנרגיה, הדלק והמזון. למרות זאת היא רואה תמונה גדולה יותר. "הדבר הכי חשוב הוא כדור-הארץ", היא אומרת, "אנחנו חייבים שיהיה לנו מקום לחיות בו, זו שאלה של הישרדות. אבל חשוב גם שיהיה צדק חברתי. אכפת לנו מהכדור אבל לא פחות מזה, אכפת לנו מבני-האדם שחיים עליו".

ארגון השתלות בינלאומי חידש את החרם על סין: "סחר נפשע באיברים של נידונים למוות"

החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות פירסמה הצהרה המכירה בכך שסין מוציאה להורג אסירים כדי לסחור באיבריהם להשתלה – גם לאחר ה"רפורמה" שעליה הכריזו השלטונות ב-2015. פרופ' יעקב ג'יי לביא משיבא, ממנסחי ההצהרה: "אם ללחץ האקדמי לא יתווספו סנקציות דיפלומטיות, לא יהיה שינוי".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/health/2022-09-01/ty-article/.premium/00000182-f3d6-d694-a98a-fbffffca0000

לאחר שנים שבהן זרמו אל הממסד הרפואי העולמי ידיעות על כך שבסין מתבצעות מדי שנה אלפי השתלות הנוגדות את כללי האתיקה הרפואית, בסוף יוני האחרון פירסמה החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות הצהרה המכירה בכך שסין מוציאה להורג אסירים לצורך קצירת איבריהם להשתלה. בעקבות כך, רופאים מסין לא יוכלו עוד לפרסם את מחקריהם בירחון הרפואי היוקרתי של החברה ולהציג את תוצאות עבודתם בכנס השנתי שלה. משמעותה המעשית של ההחלטה היא הטלת חרם אקדמי על חוקרים ומנתחים סינים העוסקים בהשתלות לב וריאות – והרחקתם מקהילת ההשתלות הבינלאומית.

בהצהרה מוסבר כי ישנה מסגרת אתית המקובלת בעולם להשתלת איברים בכלל, ולהשתלת לב וריאות בפרט. מסגרת זו מורכבת מכמה כללים, ובהם הכלל שלפיו מקור האיברים חייב להיות תרומה בלבד – לא בכפייה ולא בקנייה ומכירה. כמו כן, האתיקה הרפואית מחייבת כי ההליך יבוצע בשקיפות, תחת רגולציה ובכפוף לביקורת לאומית ובינלאומית. לאור כל אלו, ובהסתמך על הצהרת זכויות האדם של האו"ם, הצהרת הלסינקי (בדבר ניסויים רפואיים בבני אדם), הצהרת איסטנבול (בדבר סחר באיברים ו"תיירות השתלות") והצהרת ההסתדרות הרפואית העולמית בדבר השתלות איברים ורקמות – מנחה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות את חבריה במפורש שלא לשתף פעולה עם מנתחים וחוקרים שלקחו או עלולים לקחת חלק ב"פשעי השתלות" כגון קצירת איברים מנידונים למוות או סחר באיברים.

הורגים אסירים בשביל האיברים שלהם – ומוכרים לעשירים

ההצהרה פורסמה בעקבות מחקר שהתפרסם באפריל השנה, שמצא הוכחות לכך שבשנים 2015-1980 נעשה בסין שימוש תכוף באיברים חיוניים שנקצרו מבני אדם שהומתו לשם שימוש באיבריהם. כך הפרו השלטונות והממסד הרפואי הסיני את הכלל האתי החשוב של עולם ההשתלות — "כלל התורם המת" (Dead Donor Rule) האוסר על תרומת איברים חיוניים מתורמים שעודם בחיים ואוסר על גרימת מותו של אדם כדי לקצור את איבריו. בנוסף מצא המחקר כי רופאים סיניים השתתפו למעשה בהוצאות להורג. מחקר זה הוכיח את מה שנטען כלפי סין כבר שנים ארוכות מצד פעילי זכויות אדם, עיתונאים חוקרים ואף טריבונל בינלאומי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס – שמצא ב-2019 כי "הקמפיין הסיני לקציר איברים בכפייה מקורבנות חפים מפשע הוא פשע נגד האנושות ואחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר בעת המודרנית".

על פי מקורות אלו, קורבנות הפרקטיקה הרפואית הזו היו, בין השאר, חברי פאלון-גונג, תנועה רוחנית שהוצאה מחוץ לחוק בסין לפני כ-20 שנה ושחבריה נרדפים על ידי השלטונות. בשנים האחרונות הצטרפו לרשימת הקורבנות גם המיעוטים האתניים במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב המדינה, ובהם בני המיעוט האויגורי. על פי החשד, האיברים הנקצרים מהמוצאים להורג, נמכרים לסינים אמידים הזקוקים להם וגם ל"תיירי השתלות" ממדינות אחרות, שיכולים למצוא מידע על השתלות בסין בפרסומות המתפרסמות בגלוי באנגלית, רוסית וערבית באתרי אינטרנט של בתי-חולים סיניים. מחברי המחקר שהתפרסם באפריל היו מת'יו רוברטסון, דוקטורנט בבת הספר לפוליטיקה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית בקנברה; והפרופסור הישראלי יעקב (ג'יי) לביא, שהוא גם המחבר הבכיר של ההצהרה שפרסמה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. לביא הוא יועץ רפואי של הנהלת בית החולים שיבא וחבר בוועדת האתיקה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. בעבר הקים וניהל את היחידה להשתלות לב בשיבא וכיהן כנשיא החברה הישראלית להשתלות.

פרופ' יעקב ג'יי לביא. צילום: תומר אפלבאום.

"החרם האקדמי על הרופאים הסיניים הוא אמצעי לחץ מאוד משמעותי שכבר הראה בעבר שהוא יכול להביא לשינוי", אמר פרופ' לביא ל"הארץ", ומוסיף כי בעבר כבר הוטל חרם אקדמי דומה על סין מצד חברות השתלות בינלאומיות – אך הוא הוסר ב-2015, לאחר שסין הכריזה על רפורמה שביצעה לכאורה בתחום ההשתלות.

"אנחנו יודעים שהסינים אכן ערכו רפורמה, אבל במקביל הם גם ממשיכים את הסחר באיברים והשימוש באיברים של מוצאים להורג", אומר לביא. לדבריו, הוא מקווה שההצהרה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות תסלול את הדרך לחברות בינלאומיות נוספות. "אני לא נאיבי מספיק כדי לחשוב שהשינוי המיוחל בסין יבוא רק מהקהילה הרפואית. אם ללחץ האקדמי לא יתווספו סנקציות דיפלומטיות ברמה של יחסים בינלאומיים, לא יהיה שינוי".

החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות הוא ארגון בינלאומי מקצועי ואינטרדיסציפלינרי העוסק במחקר, הדרכה ובפרסומים הקשורים לתחום. בארגון חברים כ-3,000 חברים מכ-50 מדינות. פרופ' לביא הוא חבר בוועדת האתיקה של הארגון והוא עוסק זה שנים רבות באתיקה של תחום ההשתלות בסין ובמדינות אחרות. בין השאר, לביא יזם ב-2008 את החקיקה הישראלית המונעת מחברות הביטוח וקופות החולים לממן השתלות לישראלים במדינות שיש בהן סחר באיברים.

לביא מספר כי הופעלו לחצים על הנהגת החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות, כדי לגרום לה לסגת מהטלת החרם. על אף הלחצים, החברה פירסמה את ההצהרה והפכה לראשונה וליחידה מבין החברות הרפואיות הבינלאומיות שמטילה חרם מחודש על הממסד הרפואי הסיני. "באופן מעשי, קידום אקדמי של רופאים מותנה ביכולת שלהם לפרסם בכתבי עת מדעיים ולהציג בכנסים. כעת אפשרויות אלו חסומות בפני הסינים ואני מקווה שהלחץ הזה יביא לסיום השימוש הנפשע באיברי נידונים למוות", מסכם פרופ' לביא.

ארגון זכויות אדם: סין מאשפזת בכפייה מתנגדי משטר במוסדות פסיכיאטריים

דו"ח של Safeguard Defenders מביא את סיפוריהם של עשרות אזרחים שאושפזו ללא נימוק רפואי בשל פעילות פוליטית או רק מפני שהגישו עתירה לרשויות לטפל בעוול שנגרם להם. אחת ממחברי הדו"ח: "זה רק קצה הקרחון".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/2022-08-16/ty-article-magazine/.highlight/00000182-a0a3-d132-a1eb-f1ab72fe0000

דו"ח של ארגון העוקב אחר הפרת זכויות אדם בסין טוען כי בתי חולים פסיכיאטריים משמשים את המשטר בבייג'ין במאבקו בפעילי זכויות אדם ובמתנגדיו. על פי הדו"ח שפרסם הבוקר (שלישי) הארגון Safeguard Defenders, אזרחים רבים מאושפזים בכפייה ללא כל נימוק רפואי. זאת תוך ניתוקם מהעולם שבחוץ — ובמקרים רבים הכאתם, קשירתם למיטה ומתן "טיפול" תרופתי ואף מכות חשמל.

בדומה לטענות על הרג אסירים לשם קצירת איבריהם, גם במקרים אלה אנשי רפואה משתפים פעולה לכאורה עם רשויות החוק בניגוד לכללי האתיקה הרפואית ובניגוד לטובת המטופלים. כפי שהרשויות בבייג'ין טוענות בשנים האחרונות כי הן הסדירו את תחום הסחר באיברים למטרות השתלה, כך גם בסוגיית האשפוזים נטען כי הנושא הוסדר בחקיקה לפני כעשור. אולם, הדו"ח חושף 144 מקרי אשפוז בכפייה ב–109 בתי חולים ברחבי סין, מסיבות פוליטיות וללא כל צורך רפואי. הדו"ח כולל 99 קורבנות שאושפזו בין השנים 2015 ל-2021, כמה מהם יותר מפעם אחת.

ארגון Safeguard Defenders פועל ב"זירות עוינות" באסיה, כהגדרתו, למען "הגנה על זכויות אדם וקידום שלטון החוק". עיקר עבודתו מוקדשת להפרת זכויות אדם סיניות — הן בתוך המדינה והן בהתערבותם של גורמים סיניים במדינות אחרות, הפוגעת לכאורה בזכויות אדם ומערערת את שלטון החוק בהן. הארגון רשום בספרד וממומן באמצעות מענקים שונים, בעיקר מהאיחוד האירופי.

מנהלת המחקר של הארגון, דינה גרדנר, חיה בעבר בסין ועובדת כיום מטייוואן. לדבריה, "תמונת המצב המתוארת בדו"ח היא רק פיסת מציאות אחת. זה רק קצה הקרחון. אנחנו התבססנו על חומר שקיבלנו מארגון הפועל בתוך סין ועל עדויות מועטות שהתפרסמו בכלי תקשורת שונים". היא ציינה כי במדינה שאוכלוסייתה מונה 1.4 מיליארד תושבים, רוב הקורבנות של פרקטיקת האשפוזים הכפויים לא יודעים כלל כי ביכולתם לפנות לארגוני זכויות אדם.

חלק מהקורבנות, היא טוענת, סיפרו כי פגשו בבתי החולים הפסיכיאטריים קורבנות נוספים שהובאו למוסדות אלה בידי שוטרים. העדויות המופיעות בדו"ח, המתפרסם תחת הכותרת "בתי כלא פסיכיאטריים", קשות מאוד. לדברי גרדנר, "אנשים המאושפזים בכפייה וללא נימוק רפואי ננעלים בחדר יחד עם חולים רבים אחרים שכנראה סובלים באמת ממחלות נפש. הם מקבלים תרופות, לעתים בכדורים ולעתים בהזרקה לווריד. אם הם מתנגדים קושרים אותם למיטה. לעתים הם נקשרים ללילה שלם ושוכבים בתוך הצואה והשתן שלהם".

בכמה מהעדויות מופיע תיאור של מכות או של "טיפול" במכות חשמל בהכרה מלאה. "זו טראומה פיזית ופסיכולוגית קשה", אמרה גרדנר. לדבריה הקורבנות מופרדים ממשפחותיהם, שלא מעודכנות במצבם. מכשירי הטלפון שלהם מוחרמים והם אינם זכאים לביקורים. השחרור מ"אשפוז" אינו מתאפשר ללא אישור של המשטרה או הממשלה בבייג'ין — ולעתים חולפים ימים, שבועות ואף שנים עד שהוא ניתן. "באחד המקרים", המשיכה גרדנר, "הקורבן הוחזק במתקן פסיכיאטרי במשך 15 שנה". לפי הדו"ח, כמעט שליש מהקורבנות נשלחו לאשפוז בכפייה פעמיים או יותר. שניים מהם אושפזו לפחות חמש פעמים בעבר, ו-15 טרם שוחררו.

קורבנות מערכת אנקאנג, מתוך הדו"ח שפורסם. "במשטרו של שי ג'ינפינג נעשה מסוכן יותר ויותר לאנשים לדבר"
צילום: ארגון Safeguard Defenders
אינפו תדירות האשפוזים

לצורך כתיבתו נעזרו מחברי הדו"ח, בין היתר, בארגון הסיני Civil Rights and Livelihood Watch (CRLW), העוקב אחר הפרות זכויות אדם של אזרחים בני המעמדות הנמוכים במדינה. לדברי מואו ינסי, תחקירנית הארגון החיה בבריטניה, "יש לנו בארגון עיתונאים-אזרחים אמיצים שנמצאים בקשר עם קורבנות האשפוז בכפייה. הם קיבלו מהם את המידע באופן ישיר, ראיינו אותם ולעתים צילמו אותם בווידאו". בשיחה עם "הארץ" הוסיפה מואו כי הדו"ח מבוסס, בין היתר, על ראיונות אלה ועל מידע רב שנאסף מהשטח בשנים האחרונות. העדויות פורסמו מבלי לחשוף את זהותם של המראיינים, מחשש לביטחונם. "האנשים האלה נמצאים תחת מעקב הרשויות", הסבירה מואו. "הם מוטרדים על ידי המשטרה, ונאלצים במקרים רבים לעזוב את בייג'ין ולהתחבא. חלקם גם נעצרו".

אינפו מספר האשפוזים

לקריאת הדו"ח המלא

אחד המקרים המתוארים בדו"ח הוא של הפעיל הפוליטי לו צ'יאן-רונג, שאושפז במחלקה הפסיכיאטרית של בית חולים במחוז ג'יאנגסו ב-2018 למשך תשעה שבועות. לו העיד כי רופאיו הודו בפניו שהמשטרה הורתה על אשפוזו — על אף שבדיקות שנערכו לו קבעו כי הוא לא סובל ממחלת נפש. מקרה אחר הוא של חה פאנג-וו, תושב מחוז חונאן, שאושפז בכפייה כמה פעמים בעבר. באחד המוסדות שאליהם הובא אובחן חה כסובל מפסיכוזה פרנואידית ולדבריו אחד הרופאים אמר לו: "קל להיכנס לכאן, אבל קשה לצאת. המנהיגים הורו לנו להשאיר אותך כאן ותפקידנו הוא להשגיח עליך 24 שעות ביממה".

צ'ן ביסיאנג, תושבת חונאן בשנות השמונים לחייה, נעצרה בידי המשטרה ב–2017 אך בשל גילה המבוגר והעובדה כי הוכתה בידי השוטרים ונחבלה, היא הופנתה לבית חולים צבאי ואושפזה למשך ארבעה חודשים במחלקה הפסיכיאטרית. מקרה אחר המוזכר בדו"ח הוא של דונג יאוצ'יונג — שב-2018 תיעדה את עצמה משליכה דיו על תמונתו של הנשיא שי, ומוכרת בכינוי "נערת הדיו". דונג נכלאה במוסד פסיכיאטרי שם הוכתה, נקשרה למיטה ונאלצה לקחת תרופות שלא נזקקה להן. היא אושפזה פעמיים, ובני משפחתה סיפרו כי קודם לכן היתה בריאה — אך לאחר שחרורה, כשהיא כבת 30 בלבד, סבלה מתופעות חמורות כמו דמנציה וחוסר שליטה על הסוגרים וכן מסיוטי לילה.

לא כל המאושפזים הם מתנגדים פוליטיים. בכמה מקרים הובאו לאשפוז בכפייה מי שתבעו פיצוי כספי מהרשויות בשל פציעה בעת שירותם הצבאי, דרשו מהמשטרה לחקור פריצה לביתם או תמכו בפומבי במורה שנענשה כי עודדה את תלמידיה להטיל ספק בנרטיבים ההיסטוריים הרשמיים של השלטון. 99 הקורבנות המוזכרים בדו"ח מגיעים מ-21 מחוזות ברחבי סין, אך הוא אינו עוסק בנעשה במחוזות שבהם מצב זכויות האדם עשוי להיות חמור יותר, שינג'יאנג וטיבט. גיל הקורבנות משתנה, חלקם צעירים ואחרים מבוגרים. 51 מהם גברים ו-48 נשים; 14 מהם פעילים פוליטיים ו-80 זכו להגדרה "עותרים" (petitioners). לדברי גרדנר, מדובר במי שפועלים תחת שיטת "המכתבים והביקורים" הוותיקה בסין.

"אזרח שמבקש להתלונן או להפנות לרשויות בקשה הנוגעת לעוול שנגרם לו יכול לעתור בנושא לרשויות באזור מגוריו", הסבירה מנהלת המחקר את השיטה. לדברי גרדנר, "אזרחים רבים מאמינים במערכת וחושבים שהיא תפתור את העניין בדרך צודקת, אבל זה לא עובד. חיי העותרים הם קשים, ההליכים נמשכים שנים וחלקם גם הופכים לקורבנות של השיטה המאשפזת אותם בכפייה". להגדרתם של מתנגדי משטר כמי שסובלים ממחלת נפש, ולאשפוזם בכפייה במוסדות פסיכיאטריים, יש היסטוריה בת עשרות שנים בסין וזו מוכרת גם מדיקטטורות אחרות דוגמת ברית המועצות. לפי הדו"ח, בשנות ה-80 הוקמה בסין רשת של 30 מוסדות פסיכיאטריים בשם אנקאנג (מונח שמשמעותו "שלום ובריאות"). מוסדות אלה היו מיועדים לאזרחים "בלתי שפויים מבחינה פלילית", ונוהלה בידי המשרד לביטחון הציבור. אולם מי שסומנו כמתנגדי משטר מאושפזים גם במוסדות פסיכיאטריים אחרים, בהם מרכזים רגילים לבריאות הנפש המטפלים באוכלוסייה הכללית ומנוהלים בידי משרד הבריאות הסיני. לדברי גרדנר, בין 2002 ל-2012 התקיים דיון ציבורי בסוגיה, בסין ומחוץ לה.

ב-2012 חוקקה סין את "חוק בריאות הנפש" שנועד להסדיר את זכויות המטופלים. כך נוצרו קריטריונים לאשפוז, בתי חולים קיבלו אחריות לזכויות החולים וגובשו נהלים מחמירים יותר, מבחינה רפואית ומשפטית, למקרים של אשפוז בכפייה. אך לטענת גרדנר, המצב בפועל לא השתפר. "עכשיו ברור שזה לא עובד", הוסיפה. "הדו"ח מראה כי עדיין יש מאות או אלפי קורבנות". לדבריה, "קשה לנו לומר אם המצב משתפר או נהיה גרוע יותר מבחינה זו, אבל במשטרו של שי, ישנה עלייה ברדיפה של פעילי זכויות אדם ועיתונאים-אזרחים, והם הרי אלו שיכולים לעצור את זה. לכן כדאי לשקול את האפשרות שהשיטות האלו קיימות באותו היקף שהן היו בעבר. זאת, בסופו של דבר דרך זולה, יעילה וקלה לשמר את היציבות שחשובה כל כך לשלטון".

כך נכתב גם בפרק המסקנות בדו"ח הארגון: "סין תחת שי ג'ינפינג מעולם לא היתה יותר עסוקה ב'שמירה על היציבות' ובהטרדה ומעצר של אנשים שהמפלגה הקומוניסטית מחליטה כי הם מסכנים את כוחה". מחברי הדו"ח מוסיפים כי הדבר בא לידי ביטוי בתקציב הרב המיועד למטרות של טיפול באי-שקט חברתי. ב‏–2019 הוקדשו לכך בתקציב המדינה כ–1.39 טריליון יואן (כ–217 מיליארד דולרים) — סכום הגבוה בכ–17% מתקציב הצבא הסיני. "בסין פועלות מערכות רבות למעצר שרירותי ולכפיית היעלמויות, המשמשות לתחזוקת היציבות — ממערכת המעקב אחרי מגורים, דרך 'בתי כלא שחורים בלתי חוקיים' ועד מעצרים כפויים בשם בדוי ואף מעצרי בית", נכתב בדו"ח. "אבל אחת השיטות המפחידות והסטיגמטיות ביותר היא מערכת 'אנקאנג', שבה קורבנות לכודים בתוך סיוט, ללא גזר דין של בית המשפט, ללא הליך שיפוטי וללא מושג מתי הסיוט יסתיים".

"הארץ" פנה לשגרירות סין בישראל, עדיין לא התקבלה תגובתה.

הוא היה מאדריכלי ההוצאות להורג באיראן. ואז הניצולים טמנו לו מלכודת

בסוף שנות ה-80 העמידה איראן אלפי אזרחים מול כיתות יורים, במסגרת גל טיהורים אכזרי. 30 שנה אחר כך, אחד האדריכלים של מסע ההרג הזה עשה את טעות חייו: הוא המריא לביקור פרטי בשוודיה, נעצר בשדה התעופה, ואז הבין – ניצולים איראנים טמנו לו פח. כעת הם ניצבים מולו בבית המשפט, נחושים לעשות צדק היסטורי.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-06-29/ty-article-magazine/.highlight/00000181-af76-d786-a1a7-ff774bb70000

מנוצ'ר אשחגי לא ממש הבין מדוע הוציאו אותו מהשורה באותו היום. כמו יתר האסירים לצדו הוא יצא בעיניים מכוסות מאולם בית המשפט אווין בטהרן, לאחר הליך משפטי שנמשך דקות ספורות בלבד. כמו כולם הוא עלה על האוטובוס, אבל כשירדו ממנו בתום הנסיעה נאמר לו להמתין בצד. מתחת לכיסוי העיניים הוא יכול היה לראות את שאר האנשים. הם צורפו לאסירים מאוטובוסים נוספים שהגיעו למקום וחולקו לקבוצות של ארבעה. אלה היו הרגעים האחרונים שלהם, ואשחגי, הניצול היחיד, לא יכול לשכוח אותם.

הם עמדו בגבם לכיתת היורים, גזר הדין הוכרז בקצרה, וכמה מהם צעקו מילים אחרונות. ואז נשמעו היריות.

"אף אחד לא התחנן או הפגין חולשה", אומר אשחגי כעבור יותר מ–40 שנה, בראיון בבית קפה בסטוקהולם הסמוך לביתו. "חלקם צעקו — יחי החופש, אחרים — מוות לחומייני. אחרי סבב יריות ראשון, המפקד בדק את הגופות וירה בהן שוב בראש. פשוט ישבתי שם ובכיתי". ככל הנראה, אשחגי ניצל מההוצאה להורג משום שעדיין לא הגיע לבגרות. הוא בדיוק עמד לחגוג את יום הולדתו ה–14.

היום, בגיל 55, אשחגי זוכר את ההפגנה שהביאה למעצרו ב–1981. לדבריו, הוא בא להפגנה כדי לתמוך בדודו שהיה מתומכי מוג'אהדין ח'לק, תנועת סטודנטים ששילבה באותם ימים בין גרסה מודרנית של האיסלאם, השפעות מרקסיסטיות והתנגדות למנהיגות הדתית של אייתוללה חומייני. הוא נידון לעשר שנות מאסר, תחילה בבית הכלא אווין ולאחר מכן בגוהרדש, שם ראה רבים מחבריו לכלא מוצאים להורג. 34 שנים חלפו, אבל אשחגי לא שכח את חבריו לתא שנרצחו או את האנשים שהיו אחראים לרציחות. אחד מהם, סגנו של עוזר התובע, היה חמיד נורי. בעקבות השתלשלות אירועים בלתי־צפויה, עומד כעת נורי למשפט על מעשי הרצח הללו בבית המשפט בסטוקהולם. לטענת התובעים, בתוך שבועות אחדים בלבד אספו נורי ועמיתיו אלפי אסירים פוליטיים, העמידו אותם למשפטים מבוימים וגזרו עליהם גזרי דין מוות מהירים.

תמונות הקורבנות מוצגות בהפגנה מחוץ לכותלי בית המשפט בסטוקהולם. איראן מאיימת כעת להוציא להורג רופא שוודי. צילום: דיויד סטברו

סוף־סוף זכה מנוצ'ר אשחגי, שהתבקש להעיד במשפט, לעמוד מול אחד ממעניו. "אני בטוח במאה אחוז שזה הוא", הוא אומר, "וגם הוא יודע בדיוק מי אני. אני ושני אחיי, שגם הם נכלאו איתי בכלא, היינו מטרות עבורו. כשראיתי אותו לראשונה בבית המשפט, נבהלתי. אבל אחר כך נרגעתי. כשהעדתי הרגשתי טוב. סוף־סוף הוא נאלץ לענות על שאלות ולשאת באחריות". נורי, בן 61, מואשם ברצח ובפשעי מלחמה. פסק הדין יפורסם ב–14 ביולי, ואם הוא יורשע בשני האישומים הוא עשוי לבלות את שארית חייו בכלא השוודי.

המשפט נדד עד אלבניה

המשפט בבית המשפט המחוזי בסטוקהולם החל באוגוסט 2021, כמעט שנתיים לאחר שנורי נעצר בנמל התעופה הבינלאומי של סטוקהולם. בית המשפט השוודי והתובעים השקיעו עבודה ומשאבים רבים במשפט המיוחד הזה המבוסס על עקרון השיפוט האוניברסלי. עיקרון זה מאפשר העמדה לדין בגין פשעים שהם איום על האנושות כולה בבתי משפט מקומיים ללא קשר למקום שבו בוצעו הפשעים. המשפט אף עבר לאלבניה למשך כמה שבועות בנובמבר כדי לשמוע עדים שעדיין תומכים במוג'אהדין וחיים שם. אבל לא עבודתן הבלתי־נלאית של הרשויות בשוודיה היא שהביאה לשם את נורי מלכתחילה. היתה זו נחישותו של אדם אחד — תומך מוג'אהדין איראני לשעבר ושמו אירג' מסדאגי, שניצל גם הוא מהטבח ב–1988.

אירג' מסדאגי

מסדאגי מתגורר כבר שנים בשוודיה. הוא אמנם ניצל מהטבח ב–1988, אבל היה כלוא שנים בכלא האיראני וספג שם אלימות ועינויים. ב–2019 נודע לו כי אחד ממעניו, חמיד נורי, מגיע לסטוקהולם לביקור פרטי. התברר שאחת מבנותיו החורגות של נורי היתה נשואה לשוודי ונקלעה לסכסוך משמורת על בנה בן השנתיים.

כשמסדאגי שמע על כך הוא רקם מזימה משפטית בינלאומית מורכבת. "בעזרת אחד ממכריו השוודים של נורי שסייעו לי בסתר, השגתי לנורי כרטיסים לשיט והזמנתי לו מלונות כדי לפתות אותו להתחיל את הטיול בסטוקהולם, לפגוש כאן את המשפחה ואז לצאת לחופשה", הוא אומר בראיון מחוץ לאולם בית המשפט. "לאחר שאירגנתי את הסידורים האלה נסעתי ללונדון ונפגשתי עם עורכי דין ויועצים משפטיים בריטים כדי להתחיל בבניית התיק. בהמשך הם יצרו קשר עם עורך דין שוודי שיצר קשר עם התובע השוודי. לאחר מכן נסעתי לארה"ב כי רציתי לוודא שאיש אינו חושד בדבר".

התוכנית עבדה. נורי נעצר עם הגעתו לסטוקהולם, כתבי האישום הוגשו, וכשהמשפט התחיל לבסוף היה זה אך טבעי שמסדאגי יהיה העד הראשון. הוא סיפר לבית המשפט כיצד נלקח מתאו בגוהרדשט והועמד בעיניים מכוסות בשורה עם אסירים אחרים בהמתנה למשפט מהיר. היה לו ברור שהתשובות שייתן עלולות לשלוח אותו ישירות אל כיתת היורים שהמתינה בצדו השני של מה שיכונה "מסדרון המוות". מסדאגי היה מוכן אפוא להבטיח שלא יעסוק בפעילות פוליטית לאחר שחרורו. בימים שלאחר מכן פגש שוב את הוועדה, חתם על הצהרות שונות בכתב, הוטרד ועונה על ידי סוהרים וראה רבים מחבריו האסירים נלקחים להוצאה להורג בשעה שגורלו שלו מתנדנד בין חיים למוות.

קשה היה להתעלם מהתנהגותו של נורי במהלך המשפט — הוא החליף מבטים נוקבים עם העדים ועם מעט האנשים שבקהל. מדי פעם מילמל כמה מילים או חיווה את דעתו בתנועות גוף. הוא עקב אחר כל מילה, קרא את החומר שהוצג לבית המשפט והחליף הערות עם השופט, עורכי הדין והשוטרים. בימים שבהם סיפר את גרסתו נדמה היה לעתים שהוא נושא נאום גדוש שבחים עצמיים, תיאוריות פוליטיות ומחוות תיאטרליות. הוא טען שאינו אדם אלים, שמעולם לא פגע באיש ושכולם אוהבים אותו. הוא גם שיבח את המשטר האיראני שנאלץ להתמודד עם "השקרים הנוראיים" שבהם הוא מואשם, והשמיע האשמות קשות נגד תנועת המוג'אהדין, שאותה סירב להזכיר בשמה והתייחס אליה כאל "הקבוצה הקטנה שרצחה אלפי איראנים באופן שגורם לדאעש להיראות כמו ילדים תמימים". נדמה היה שנורי בטוח שהוא חוזר הביתה בקרוב, ומנסה שלא להיתפס כאדם שהפנה עורף לאידיאלים ולחבריו הישנים.

לעתים נראה היה שלעדותו של נורי היה קשר קלוש ביותר להגנה משפטית קוהרנטית או לעצת עורכי הדין השוודים שלו. הוא טען כי אף על פי שהשתמש בכינוי חמיד עבאסי ועבד בכלא אווין, הוא לא היה חמיד עבאסי היחיד שם וכלל לא הועסק בגוהרדשט. עוד טען כי מכיוון שאשתו ילדה הוא היה בחופשה בתאריכים שבהם התבצעו ההוצאות להורג לכאורה, אך לטענתו לא היו הוצאות להורג המוניות כלל.

אינקוויזיציית המחשבות

לאחר שחרורו ובריחתו מאיראן ב–1994 כתב מסדאגי בהרחבה על האירועים שקדמו לקיץ 1988. לטענתו, בתוך האליטה הפוליטית האיראנית התחולל מאבק כוחות לקראת תום מלחמת איראן־עיראק. בריאותו של חומייני הידרדרה ושאלת האסירים הפוליטיים פילגה את יורשיו המשוערים. חוסיין עלי מונתזרי, היורש המיועד, התנגד לטבח, בעוד בכירים אחרים כמו האשמי רפסנג'אני ועלי חמינאי תמכו בו ללא סייג. מסדאגי חווה את תוצאות הדרמה הגיאו־פוליטית הזאת בתא הצינוק שלו כששמע את הסוהרים מדברים על פתווה שתינתן בקרוב על ידי המנהיג העליון. היה ברור שמשהו קורה. הביקורים בכלא בוטלו, אסירים הועברו בין מחלקות והגישה לעיתונים ולטלוויזיה בוטלה.

הפתווה, שאכן הוצאה ב–28 ביולי, אישרה את הוצאתם להורג של אסירים פוליטיים שעדיין היו נאמנים למוג'אהדין. בהמשך, על פי החשד, הוציא חומייני פתווה שנייה שהיתה מכוונת לאסירים שמאלנים. הוועדה שהגיעה לגוהרדשט ב–30 ביולי כללה את השופט חוסיין עלי נאיירי ואת התובע הכללי של טהרן, מורטזה אשראגי. כשמסדאגי התייצב בפני הוועדה ב–6 באוגוסט הוא זיהה שם גם את חמיד נורי ועוד שני פקידים. האחד היה מוסטפא פורמוחמדי, איש מודיעין שכיהן מאוחר יותר כשר, ואילו השני הוא מי שהפך ברבות הימים לנשיא איראן — איברהים ראיסי.

העובדה שראיסי מילא תפקיד מרכזי בטבח ב–1988 הופכת את משפטו של נורי לחשוב עוד יותר. "המשפט הזה הוא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בתקופת שלטון המשטר האיסלאמי", אומר מהדי אסלאני, ניצול נוסף ואחד העדים במשפט. אסלאני הוא סופר שחי כעת בגרמניה ובשנות ה–80 היה חבר בארגון השמאל פדאיאן ח'לק. "עד לאחרונה, מעצרים של פעילי המשטר האיסלאמי היו קשורים בעיקר לפעילותם מחוץ לאיראן. ואילו כעת, לראשונה, מישהו עומד לדין מחוץ לאיראן בשל מעורבות בפשעים נגד אסירים פוליטיים באיראן". אך מבחינתו של אסלאני, זה לא רק עניין פוליטי. הוא מספר שכשהביט בעיניו של נורי במהלך המשפט, נזכר בחברים שנספו בצעירותם והזיל דמעה על קורבנות "אינקוויזיציית המחשבות וטבח האינטלקט" ב–1988.

אסלאני ומסדאגי בבית-המשפט בסטוקהולם. צילום: דיויד סטברו

"הפתווה השנייה של חומייני היא מרושעת ומקוממת עוד יותר מהראשונה שהיתה נגד המוג'אהדין", אומר ארוונד אברהמיאן, היסטוריון של איראן המודרנית שחי בארה"ב. "הפתווה הראשונה ניסתה לגרום לאסירים להתכחש למוג'אהדין ולהלשין על עמיתיהם. הפתווה השנייה לקוחה מימי הביניים. היא יוצאת נגד כופרים, חברי קבוצות השמאל. הם נשאלו שאלות כמו אם הם מתפללים, או אם הם מאמינים שהקוראן הוא דבר אלוהים. על פי החוק האיסלאמי המחמיר ניתן להוציא להורג כופרים. זהו מקרה של חוק מימי הביניים באיראן של המאה ה–20. יש כאן שני סיפורים שונים. הראשון, המלחמה ביריבים פוליטיים, הוא אכזרי אבל מקובל בפוליטיקה של המאה ה–20. השני, הוצאה להורג של אסירים משום שהם לא מאמינים, זה כמו האינקוויזיציה".

אברהמיאן מעריך שמספר חברי המוג'אהדין שהוצאו להורג היה בין 2,500 ל–7,000, בעוד מספר פעילי השמאל שנרצחו היה קטן יותר (כנראה כמה מאות). יהיה המספר האמיתי אשר יהיה, אברהמיאן אומר שהמשטר "רצה לשמור את המידע בסוד ומעולם לא הודה בדבר". אבל הטבח לא נשאר סוד. הפזורה האיראנית מדברת על כך כבר עשרות שנים. ספרים ודיווחים פורסמו על מעשי הרצח, וארגונים בינלאומיים דרשו צדק. רבים מהארגונים האלה נכחו במשפט בסטוקהולם, וניכר היה כי אף שהם מאוחדים נגד המשטר האיראני ונורי כנציגו, לעתים הם מתנגדים בתוקף זה לזה. מתחת לפני השטח יש האשמות רבות ועוינות עמוקה בין תומכי המוג'אהדין, מרקסיסטים לשעבר, פעילי זכויות אדם וקבוצות שונות של הפזורה האיראנית.

ארוונד אברהמיאן. צילום: אמה נולן אברהמיאן

אולם בתוך איראן נראה שהמשטר מאוחד באסטרטגיה חדשה כלפי המערב. "ח'אתמי, רוחאני ורפסנג'אני התעניינו ביחסי חוץ ובתדמית של איראן במערב אירופה", מסכם אברהמיאן. "לראיסי לא אכפת כלל. אני חושב שהם כבר לא מודאגים מהמערב. הם בדלנים, והם סומכים על רוסיה וסין. אשר לדיוני הגרעין בווינה, למשל, הנחת היסוד במערב היא שאיראן רוצה בהסכם, אבל ייתכן שזה לא נכון כעת, כשהקיצונים המושבעים מהימין הם האחראים באיראן".

דוגמה טובה לתגובתה של איראן לאירופה בעת הזאת ניתנה בימים האחרונים של משפט נורי. בצעד שנראה כמו ניסיון להשפיע על בית המשפט בסטוקהולם, טהרן מאיימת כעת להוציא להורג רופא שוודי ממוצא איראני שהואשם בריגול ובשיתוף פעולה עם ישראל. הרפובליקה האיסלאמית, כך נראה, מנסה להחזיר את נורי ובהחלט אינה מקבלת על עצמה כל סוג של אשמה בטבח ב–1988. נורי עצמו ממשיך להכחיש שהטבח אירע אי־פעם, משבח את מנהיגי איראן ומאיים על מתנגדיו. אולי המשפט הזה הוא נורת אזהרה למערב, בבואו לנהל משא ומתן עם איראן.