נשיא טורקיה הציב תנאים בתמורה לתמיכתו בהצטרפות שוודיה לברית נאט"ו, בהם הסגרת עשרות "טרוריסטים כורדים". שוודיה הכחישה שהיא מעניקה מקלט לטרוריסטים, אך כורדים במדינה חוששים שגורלם מופקר בידי ארדואן לטובת הכרטיס לנאט"ו
בינואר השנה נתלתה בובה בדמותו של נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, ליד בניין עיריית סטוקהולם עם הראש כלפי מטה, ברפרנס ברור לתליית גופתו של הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני ב-1945. באוקטובר 2022 הגיע לבירה השוודית פעיל הימין הקיצוני הדני, רסמוס פאלודן, ושרף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה. חודש קודם לכן, תוכנית סאטירה בטלוויזיה הציבורית השוודית השפילה בפריים טיים את ארדואן עם בדיחות וולגריות והצגת תמונה שלו כורע על ארבע בהלבשה תחתונה. "היי ארדואן, אתה חושב שאתה הסולטן החדש", אמר מנחה דובר כורדית בתוכנית הסאטירה השוודית. "אבל אתה מזכיר יותר מיטת סולטן מאיקאה, עומד על ארבע רגליים בחדר השינה. אבל אתה יודע מה? כאן בשוודיה, אנחנו חושבים שזה בסדר גמור".
כשממשלת שוודיה החליטה בשנה שעברה להצטרף לנאט"ו ביחד עם פינלנד, היא ציפתה למידה מסוימת של אופוזיציה פנימית. אחרי הכול, הניטרליות בעתות מלחמה וההימנעות מבריתות צבאיות בעתות שלום היו חלק קריטי ממדיניות החוץ של סטוקהולם במשך יותר מ-200 שנה. אך באופן מפתיע, ההחלטה עברה די בקלות. דעת הקהל השוודית תמכה במהלך, מפלגת השלטון דאז, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, קידמה את ההצטרפות לברית הצבאית למרות התנגדותה המסורתית; מפלגת הימין הקיצוני הפופוליסטית, השוודים הדמוקרטים, גם שינתה את מדיניותה והצטרפה למפלגות הימין האחרות שתמכו שנים רבות במהלך; נותרה רק התנגדות זניחה למדי של השמאל הרדיקלי.
במאי 2022 הגישה שוודיה באופן רשמי את בקשת ההצטרפות לנאט"ו ביחד עם פינלנד. התמיכה הציבורית בצעד השוודי היתה עד כדי כך רחבה שהנושא כמעט ולא עלה בקמפיין הבחירות שנערכו בספטמבר. את ההסבר לתמימות הדעים בשוודיה בנוגע להצטרפות לנאט"ו ניתן לסכם במילה אחת – אוקראינה. שוודיה ופינלנד הבינו שהפלישה הרוסית לאוקראינה ב-24 בפברואר משנה את המצב הגיאופוליטי סביב הים הבלטי ובאירופה בכלל, והרגישו שהן זקוקות לברית חזקה ויציבה שתבטיח את הביטחון הלאומי שלהן.
בנאט"ו שמחו על הצטרפות של שתי שותפות מערביות גדולות הממוקמות קרוב מאוד לרוסיה ותהליך צירופן התקדם בקצב שיא. עם זאת, יישור הקו בתוך שוודיה וההתלהבות של האמריקאים והאירופים לא הספיקו. על פי אמנת נאט"ו, הצטרפות של מדינה חדשה לברית הצבאית אפשרית רק לאחר שכל 30 המדינות החברות בברית מאשרות אותה בפרלמנטים שלהן. במהלך הקיץ החלו המדינות החברות לעשות זאת בזו אחר זו – אבל אז התברר שמכשול גדול עומד בדרכן של שוודיה ופינלנד. שתיים ממדינות נאט"ו, טורקיה והונגריה, בחרו להחריג את עצמן משאר חברות הברית הצבאית. במקרה הטורקי, ארדואן הביע הסתייגויות מיידיות להצטרפות השוודית והחל להציב תנאים ולפזר איומים. אחד מטיעוניו המרכזיים נגד המהלך היה ששוודיה תומכת בטרוריסטים כורדים שמוצאים בה מקלט ופועלים משטחה. בֶּסִיר קַאוָואק, עיתונאי ברדיו הציבורי השוודי בשפה הכורדית, מעריך שבשוודיה חיים בסביבות מאה אלף כורדים. "כורדים רבים הגיעו לשוודיה בשנות ה-80 כפליטים פוליטיים מאיראן ועיראק. בשנות ה-90 הגיעו למדינה כורדים מטורקיה ומאז שהחלה מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 הגיעו לשוודיה גם כורדים סורים", אומר קאוואק בראיון ל"הארץ". לדבריו, הכורדים השתלבו היטב בחברה השוודית ויש ביניהם חברי פרלמנט ואנשי תקשורת כך שהם חלק מהדיון הציבורי במדינה.
"גם הכורדים בשוודיה מבינים את האיום הרוסי. עם זאת, אני מעריך שרבים מהם, בעיקר אלו התומכים במפלגות שמאל, מתנגדים להצטרפות לנאט"ו. אבל גם אלה שתומכים בהצטרפות לא רוצים שזה יהיה על חשבון הכורדים", אומר קאוואק שמזכיר בדבריו שארדואן התנה את תמיכתו בהצטרפות שוודיה לנאט"ו בשורה של צעדים שסטוקהולם צריכה לעשות ושעלולים לפגוע קשות במיעוט הכורדי שחי בה. גורמים שונים בשוודיה קיימו בשנים האחרונות קשרים עם ארגונים כורדים, בהם "היחידות להגנת העם" (YPG), מיליציה סורית-כורדית שהיתה חלק מהמלחמה בדאעש, וה-YPJ, ארגון האח שלו המורכב מנשים, המהווים את הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה (PYD), מפלגה סורית-כורדית. ממשלת שוודיה אף קיימה קשר עם "המועצה הסורית הדמוקרטית" (SDC), הזרוע הפוליטית של ארגון המורדים הסורי "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" (SDF) שהשתתפה במאבק בארגונים איסלאמיסטיים בסוריה, בהם דאעש.
אם שואלים את טורקיה, כל הארגונים הכורדיים המקיימים קשרים עם שוודיה נשלטים על ידי טרוריסטים שקשורים ל"מפלגת הפועלים של כורדיסטאן" (PKK), המחתרת הכורדית שמנהלת מאז שנות ה-80 מלחמת גרילה נגד טורקיה, תחילה למען עצמאות הכורדים וכיום למען אוטונומיה. בדומה לשאר מדינות אירופה וארה"ב, שוודיה מגדירה את ה-PKK כארגון טרור ולא מקיימת עמו שום קשרים. אך בכל זאת, ארדואן טוען שבאופן מעשי סטוקהולם נותנת גב לטרוריסטים כאשר היא מקיימת קשרים עם הארגונים הכורדיים האחרים, שלטענתו לא ניתן להפריד בינם לבין ה-PKK. יתר על כן, ארדואן טוען ששוודיה מעניקה מקלט לאנשי PKK ולמתנגדי משטר אחרים שמוגדרים בטורקיה כטרוריסטים. לכן, הוא דורש להסגירם לטורקיה כתנאי לקבלת שוודיה לנאט"ו.
"יש רשימה טורקית שכוללת 42 שמות. רובם המוחלט הם אנשי אופוזיציה לארדואן וכמחצית מהם הם כורדים שמואשמים בקשר ל-PKK", אומר קאוואק, "דיברתי עם לא מעט מהם, עם אנשים הקשורים אליהם ועם אחרים שחוששים שהם נמצאים ברשימה. אף שלחלק גדול מהם יש אזרחות שוודית הם מרגישים מאוימים ופוחדים. הם לא יודעים מה יהיה איתם, וקרובי משפחה וחברים שלהם חוששים להופיע בתמונות משותפות איתם". קוואק מספר שבקהילה הכורדית בשוודיה חוששים ששירות הביטחון השוודי (Säpo) ישתף פעולה באופן קבוע עם סוכנות הביון הטורקית (MIT). למעשה, שוודיה כבר אישרה את בקשת טורקיה לשיתוף פעולה בין שני הארגונים נגד טרוריסטים. "הבעיה היא שבטורקיה כל מי שמתנגד למשטר מוגדר כטרוריסט", אומר קוואק.
האישור השוודי לשיתוף פעולה בין הארגונים הביטחוניים משוודיה ומטורקיה היה חלק מהסכם שנחתם בסוף יוני בתיווך מזכ"ל נאט"ו בין טורקיה, שוודיה ופינלנד ושנועד להסיר את הווטו הטורקי. על פי ההסכם המשולש, שוודיה הבהירה שהיא מחויבת למלחמה בטרור, שהיא תמנע פעילות של ה-PKK וארגונים קרובים אליו בשטחה ושהיא תסיר את אמברגו מכירת הנשק לטורקיה. ארגונים כורדיים בשוודיה החלו לחשוש שהתנאים שמציבה טורקיה תמורת תמיכתה בהצטרפות שתי המדינות לנאט"ו עומדים לשנות את מעמדם בשוודיה ולאיים עליהם. לפני ההסכם המשולש, הכורדים זכו לתמיכה ציבורית ופוליטית נרחבת בשוודיה ונתפסו כמי שמייצגים קול של דמוקרטיה, סוציאליזם ופמיניזם במזרח התיכון. אבל כעת, לאחר החתימה על ההסכם, נראה שהמציאות השתנה. ממשלת שוודיה נראית פתאום כמי שמחויבת לסייע באיתור מתנגדי משטר טורקים, בהוצאתם מחוץ לחוק וייתכן שאפילו בהסגרתם.
גם אם לא נשמע סביר שאזרחים שוודים יוסגרו לטורקיה, קאוואק אומר שיש אינדיקציות מדאיגות שהדבר עלול לקרות. "יש לפחות מקרה אחד שאנחנו יודעים עליו מנובמבר שבו שוודיה לא העניקה מקלט מדיני לאדם שברח מטורקיה משום שהואשם בסיוע ל-PKK – אף שאנחנו יודעים בוודאות שהוא לא היה חבר בארגון. האיש הזה נחת בשדה התעופה בטורקיה ונשלח ישר לכלא". אך אם בשוודיה חשבו שהחתימה על ההסכם המשולש עם טורקיה תסלול את דרכם לתוך נאט"ו, הרי שהם התבדו מהר מאוד. שריפת הקוראן בסטוקהולם, תליית הבובה של ארדואן בעיר והלעג לארדואן בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית העצימו את ההתנגדות הטורקית והעלו את מפלס המתח בין שתי המדינות. עד כדי כך שארדואן רמז לא מזמן שיתמוך בהצטרפות פינלנד לנאט"ו, אך יתנגד להצטרפות שוודית. ממשלת שוודיה הובכה ממפגני המחאה נגד טורקיה וארדואן, אך לא היתה יכולה לעשות דבר נגדם משום שהם היו מוגנים על ידי חופש הביטוי השוודי.
"מועצות רוג'בה", התנועה השוודית שעמדה מאחורי תליית הבובה של ארדואן מהראש, קמה לפני שמונה שנים ומגדירה את עצמה כתנועת סולידריות עם "התנועה המהפכנית בכורדיסטאן". התנועה, הנקראת על שם האוטונומיה הכורדית בסוריה, תומכת בגלוי ב-PKK ומפיצה את תורת מנהיגה, עבדוללה אג'לאן, שיושב בכלא הטורקי זה יותר מ-20 שנה. "הפשיסטים בטורקיה התפוצצו מכעס כשהרמנו דגלי PKK בהפגנה שלנו ביום שבו שוודיה ביקשה להצטרף לנאט"ו", מספר ל"הארץ" אנדראס, חבר התנועה שביקש להזדהות רק בשמו הפרטי. "כשהקרנו סיסמאות על בית עיריית סטוקהולם ואחר כך על שגרירות טורקיה בסטוקהולם חסמו את חשבון הטוויטר שלנו בטורקיה. בגלל החסימה, הטורקים לא שמו לב שהגענו לבניין העירייה עם הבובה של ארדואן. כשהם גילו את זה יום מאוחר יותר, הם הגיבו במחאות עזות כלפי הממשלה השוודית ואיימו שוב לעצור את ההצטרפות השוודית לנאט"ו".
אנדראס ותנועתו בכלל לא תומכים בהצטרפות של שוודיה לנאט"ו, צעד שלטענתם הוא אנטי-דמוקרטי משום שמפלגת השלטון השוודית התנגדה בעבר להצטרפות לברית הצבאית. "מנהיגי המפלגה הגישו את בקשת ההצטרפות בניגוד להבטחות שלהם", הוא אמר והוסיף כי למחאה בבניין העירייה בסטוקהולם היה מסר כפול – נגד ההצטרפות השוודית לנאט"ו ונגד המשטר הטורקי. "יש כאן מוסר כפול", אומר אנדראס המאוכזב לדבריו מהפניית העורף השוודית לכורדים. "ב-2019 נציגי כל המפלגות הפוליטיות בשוודיה הפגינו נגד הפלישה הטורקית לרוג'בה, היו דגלי PKK בכל מקום, הוטל איסור על מכירת נשק לטורקיה והיה קונצנזוס בעניין. אחרי הגשת הבקשה להצטרף לנאט"ו, התקשורת השוודית יישרה קו ללא דיון ציבורי וכל מי שהתנגד להצטרפות הוגדר כתומך של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הכורדים ננטשו על ידי מרבית הממסד הפוליטי בשוודיה".
בתנועת "מועצות רוג'בה" השוודית נלחמים למען הסרת התיוג של ה-PKK כארגון טרור. לטענת אנדראס, העולם צריך להכיר בכך שהמקרה של המחתרת הכורדית לא שונה מזה של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) בדרום אפריקה בתקופת משטר האפרטהייד. "כמו שטורקיה גרמה למערב להגדיר את ה-PKK כארגון טרור, כך גרמה דרום אפריקה לממשלות שהיו קשורות אליה להגדיר את ה-ANC כארגון טרור ואת מנהיגו, נלסון מנדלה, כטרוריסט", אומר אנדראס.
לא בטוח שהגישה של אנדראס מייצגת את כלל הקהילה הכורדית השוודית, אבל בכל מקרה נראה שרוב הכורדים במדינה לא מרגישים בנוח עם הנטייה של הממשלה בסטוקהולם לעשות ויתורים לטובת טורקיה רק כדי להשיג את המטרה העליונה מבחינתה – הצטרפות מהירה לנאט"ו. "הכורדים שוב מוצאים את עצמם במרכזו של ויכוח בינלאומי – ללא השתתפותם או ידיעתם", כתב קיה איזול, פעיל זכויות אדם כורדי מסטוקהולם, ביומון השוודי "סוונסקה דאגבלאדט". "מה הקשר של הכורדים, עם ללא מדינה משלו, לדיון הזה? כך מוצאת את עצמה שוודיה – שעם חברותה בנאט"ו שואפת להשיג הגנה מפני הדיקטטור פוטין – תלויה לפתע בידיו של דיקטטור אחר".
אף שהמשא ומתן בין הצדדים תקוע לחלוטין – וטורקיה גם טרודה כעת בעיקר בהתמודדות עם נזקי רעידות האדמה שפקדו אותה בשבוע שעבר – פרשנים רבים מעריכים שבסופו של דבר שוודיה ופינלנד יעברו את המשוכה הטורקית. "אני בטוחה ששוודיה ופינלנד יצטרפו לנאט"ו", אומרת פרופ' אן סופי דאהל, מומחית לנאט"ו משוודיה המתגוררה בדנמרק המשמשת כעמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון. "צריך לחכות לבחירות בטורקיה במאי ואחר כך לסיום ההליך בפרלמנט באנקרה שגם יכול לקחת זמן", אומרת דאהל. "עם זאת, צריך לזכור שגם אם התהליך יימשך עוד זמן וייכנס לקיץ, זה עדיין יהיה תהליך ההצטרפות הקצר ביותר בתולדות נאט"ו. בדרך כלל זה נמשך שנים ואפילו עשורים". המומחית השוודית מזכירה ש-28 מדינות נאט"ו כבר אישרו את הצטרפות שוודיה ופינלנד לברית ולדבריה "הונגריה תאשר אותה במארס וכל העניין ייגמר ככל הנראה בקיץ".
דאהל טוענת ששוודיה משלמת כעת את המחיר על עשורים של ניסיונות להיות "מעצמה הומניטרית" שמנסה להשפיע על התרחשויות הרחק מגבולותיה. "הריאל-פוליטיק מכה עכשיו בשוודיה אחרי שנים של תמיכה בכל מיני תנועות מהפכניות", אומרת המומחית השוודית. "מסיבה זו טורקיה מתרכזת בשוודיה ולא בפינלנד". "ארדואן אכן מוטרד מהעניין הכורדי אבל הוא גם משתמש בו כקלף מיקוח", אומרת דאהל ומוסיפה שלנשיא הטורקי יש לנגד עיניו שיקולים נוספים. אחד מהם, למשל, הוא הניסיון הטורקי לרכוש מטוסי F-16 מארה"ב – וארדואן עשוי להשתמש בסוגיה של הרחבת נאט"ו כאמצעי לחץ להשגת מטוסי הקרב האמריקאיים. להתנגדות הטורקית להצטרפות שוודיה לנאט"ו יש גם הקשר פוליטי מובהק. ארדואן עומד לבחירה מחודשת במאי והווטו על ההצטרפות השוודית משמש אותו בקמפיין הבחירות שלו. מסיבה זו, דאהל לא צופה שטורקיה תשיב בקרוב בחיוב לשוודיה – אלא לאחר הבחירות בטורקיה.
בקיץ 1972, בזמן ביקור בלונדון, נתקל הצלם היפני מאסיושי סוקיטה בשלט פרסומת להופעה של זמר שלא הכיר בשם דיוויד בואי. המפגש ביניהם הוביל לחברות שנמשכה ארבעה עשורים שבמהלכם הִרבה לתעד את המוזיקאי. תערוכה שמוצגת בסטוקהולם חוזרת לצילומים האיקוניים שיצר.
מוזיקאים גדולים אף פעם לא באמת מתים. הם ממשיכים להתקיים גם אחרי שהורדו לקבר – ולא רק בדמיון של מיליוני המעריצים שלהם. תמיד יימצאו הקלטות שלא יצאו בזמנן, סופרים יכתבו ביוגרפיות, הטלוויזיה תשדר סרטי דוקו ומוזיקאים אחרים יפיקו גרסאות כיסוי לקלסיקות המוכרות. "להוציא מחדש, לארוז מחדש להעריך מחדש את השירים" כתב מוריסי בשירם של "הסמיתס" Paint A Vulgar Picture ותיאר את הלך הרוח הפוסט מורטמי במדויק. אם לקחת את הדימוי הזה צעד קדימה — אך לא מזמן זכינו לראות הופעת איחוד של "אבבא", שחזרה לבמה באמצעות אווטארים דיגיטליים שנראים כמו חברי הלהקה בצעירותם.
המקרה של דיוויד בואי אינו חריג. הסרט Moonage Daydream של ברט מורגן, שכולל קטעים מקוריים שמעולם לא נראו על המסך, והדוקו The Last Five Years של פרנסיס ווטלי עוררו בשנים האחרונות עניין מחודש באיש וביצירתו. כמותם גם הספר The Age of Bowie של העיתונאי הבריטי פול מורלי והתערוכה David Bowie Is שנפתחה בלונדון לפני מותו בינואר 2016, נדדה לערים נוספות ומשכה מאות אלפי מבקרים גם אחריו. במקרה של בואי לא הופקה עדיין, למרבה המזל, הופעת הולוגרמה עמוסת נוסטלגיה ומרצ'נדייז, ואוהביו הרבים יכולים להסתפק באלבום Blackstar, מתנת פרידה של אמן חד פעמי שהמשיך ליצור גם בימיו האחרונים ושהגיעה לעולם יומיים לפני מותו. קשה לדמיין סרט, ספר או הקלטה אבודה שישאירו חותם עמוק או משמעותי יותר מאלבום המופת הזה.
בימים אלו מוצגת בסטוקהולם תערוכה ייחודית הכוללת כמאה צילומים של בואי שיצר הצלם היפני מאסיושי סוקיטה במשך עשרות שנים, שבהן היה חבר של בואי ואחד המתעדים החשובים שלו. בתערוכה, שיתוף פעולה בין סוקיטה, "גלריה אונו ארטה" בבולוניה ו"בית התרבות" בסטוקהולם, מוצגות כמה מהתמונות האיקוניות ביותר של בואי ולצדן תוספות מעניינות כמו הקליפים לשירים Lazarus ו-Blackstar שיצר הבמאי השוודי יוהאן ראנק, ואוסף ספרים שבואי אהב וקיבל מהם השראה. התערוכה מנסה לתת תמונה מגוונת ועמוקה של המוזיקאי. הסרטונים של ראנק מתעדים את המחשבות והרגשות של בואי ברגעים שלפני הסוף, והספרים מתארים את עולמו הרוחני המגוון. בואי היה ידוע כקורא נלהב והמבקרים בתערוכה מוזמנים לעלעל בספרים שאהב, מ"האיליאדה" של הומרוס ו"הקומדיה האלוהית" של דנטה ועד "לוליטה" של נבוקוב, "בדרכים" של קרואק, "בדם קר" של קפוטה ו"1984" של אורוול.
אך העיקר הוא, כמובן, התמונות שמהוות לא רק תיעוד של קריירה עשירה, אלא גם כרוניקה של חברות ארוכת שנים. כמו רבים מבני דורו היפנים שהתבגרו אחרי מלחמת העולם השנייה, סוקיטה – צלם אופנה ופרסומות ידוע בטוקיו – גילה עניין בפעילות האמנותית בערים הגדולות במערב. בקיץ 1972 הוא הגיע ללונדון כדי לצלם מוזיקאי פופולרי אחר מסצינת הגלאם רוק – מארק בולן, הסולן של "טי רקס". את בואי, שהיה אז בעיצומה של תקופת הזיגי סטארדסט שלו, הוא עוד לא ממש הכיר.
באחד הימים, בדרך חזרה מסט הצילומים למלון שלו, סוקיטה נתקל בשלט פרסומת להופעה של בואי ולו ריד. סוקיטה לא שמע מימיו את Five Years או Starman, אבל המראה של בואי בכרזת הפרסומת, נשען על קיר עם רגל מורמת, מאופר ולבוש חולצה פרחונית, משך את תשומת לבו והוא קנה כרטיס להופעה. השאר היסטוריה.
STOCKHOLM – Out of the horrors of the Holocaust came no few tales that stir inspiration, but many of them ended with a firing squad or a hangman’s noose. The rescue of Denmark’s Jews, whose 80th anniversary will be marked this year, was different. It was the story of a country that decided to rescue all the members of its Jewish community – and succeeded.
Danish Jewry had an advantage not shared by other Jews in Europe: In the wake of a leak in information from Germany, they knew what was in store for them. Indeed, in October 1943, during Rosh Hashanah, many had already heard the report of their looming expulsion. Denmark’s Jewish population stood at approximately 7,700 at the time, among whom were 1,200 Jews who had arrived there recently from other countries. Those who received the report were requested to pass the information on to other members of the community and to go into hiding. Concurrently, a kind of popular uprising erupted. Ordinary Danes – police officers and postmen, waiters and drivers, teachers and clergy – spread the news, and some also helped Jews find escape routes and places to hide. Thanks to the popular support, nearly all the Jews were able to find places where they could hide from the Gestapo during raids, and then places where they could wait until they could make the trip to Sweden, which had already offered them a safe harbor. Not everyone managed to escape. Some ill and elderly members of the community were captured by the Germans. In the town of Gilleleje, for example, the Gestapo caught and arrested several dozen Jews who were hiding in a church loft. However, the vast majority managed to reach the villages and towns along the coast of the Strait of Oresund, which separates Denmark and Sweden. Residents there continued to hide them until fishermen and sailors could take them to neutral Sweden on boats. Here, too, not everything went smoothly – some of the vessels sank – but eventually the majority of the country’s Jews, more than 7,200 individuals, reached Sweden.
Most of the facts about the rescue of Danish Jewry are not in dispute. The story became a formative myth that is taught in the Israeli school system, is marked at ceremonies and commemorated at public sites, such as Denmark Square and Denmark High School in Jerusalem and in a square in Haifa. In contrast to what many people assume, however, the Danish people was not designated as Righteous Among the Nations by the Yad Vashem Holocaust Memorial in Jerusalem (that honorific is granted only to individuals), though three trees were planted there in honor of the people of Denmark, the country’s underground organization and King Christian X (who reigned from 1912 to 1947).
This assumption is another example of the fact that not everything related to Danish Jewry during the Holocaust is faithful to the facts. One of the well-known stories, for example, is that the king wore the telltale yellow Star of David patch Jews were forced to wear in many occupied countries while riding his horse in the streets of Copenhagen, as a mark of identification with the community. That account turns out to be false, probably a result of public relations efforts during the war by Danes who lived in the United States and sought to better the image of their homeland, which had capitulated to the Nazis almost without a battle.
To understand whether the other accounts are also vitiated by elements that do not square with the truth, we need to return to 1940. “Denmark survived the Nazi occupation better than any other European country,” says historian Orna Keren-Carmel of the Hebrew University of Jerusalem, an expert in Israel-Scandinavia relations and author of the 2021 book “Israel and Scandinavia: The Beginning of Relations” (in Hebrew), on the ties between the young state of Israel and the Scandinavian countries.
“When Hitler invaded Denmark, Norway, Holland, Belgium and France,” Dr. Keren-Carmel explains in an interview, “he made them all the same offer: surrender in advance, and in return you will be given the possibility of going on managing your domestic affairs in a sovereign manner, while Germany will be in charge of foreign policy.”
Denmark was the only country that acceded to this offer, signing terms of surrender within hours, on April 9, 1940. According to Keren-Carmel, the Danes knew they had no chance against the “giant from the south.” They preferred to capitulate, preserve their ability to function and to minimize the blow to the civilian population, its property and the country’s economy. “The Germans, from their point of view, chose to rule Denmark with a ‘velvet hand’ in order to maintain political stability and avail themselves of Danish exports,” she says.
In addition, she notes, this approach also dovetailed with the Nazi theory of the racial affinities of the Aryan race and the Nordic race, and with the “new European order”: The Nazis’ plan was for the Nordic peoples to help them rule the so-called inferior peoples of Eastern Europe after the war.
The Danes thus remained in control of their three branches of government – legislature, executive and judiciary. Moreover, daily life proceeded as before, and in March 1943 a free election was held in which the parties that were in favor of cooperation with Germany won 94 percent of the vote. Even the lives of the Jews had not changed substantially up until that point: They had retained their property, jobs and income, and were not required to wear a yellow patch or move into ghettos. Even synagogue worship continued unabated.
In the summer of 1943 a political crisis developed in Denmark. Why did it happen and was it the cause of the change in policy regarding the Jews?
Keren-Carmel: “After a surge in resistance activity by the Danish underground in [mid-] 1943, Germany demanded that the death penalty be imposed on its members. The Danish government objected and resigned on August 29, and from that day ministerial directors general, not ministers themselves, were actually the ones making decisions in the country. For many years, August 29 was seen to be the watershed date on which the Danes ceased to cooperate with Nazi Germany and declaratively joined the Allies. The rescue of the Jews, which took place about a month later, bolstered this conception. However, in recent years quite a few researchers, especially Danish scholars, have come up with a different view. They maintain that a few weeks after the members of government stepped down, relations between the Danes and the Germans returned to the former routine and the proportion of Denmark’s industrial production earmarked for Nazi Germany remained intact.”
After August 29, a state of emergency was declared and the Reich’s plenipotentiary in Denmark, Werner Best, decided to expel the Jews to the Theresienstadt camp/ghetto in Czechoslovakia. According to Keren-Carmel, shortly before the start of the planned deportation, which was due to take place on the night between October 1 and 2, Best himself decided to leak its exact date to his naval attaché, who passed on the information to senior Danish and Swedish officials.
“This was apparently an attempt to continue the political-economic cooperation between Germany and Denmark, and also an effort to avoid a conflict with the Danes over the Jews,” Keren-Carmel explains. “In the end, Best was able to report to Hitler that Denmark was ‘free of Jews.’ The fact that the Jews had escaped from the country and had not been deported to Theresienstadt made little difference, from Best’s point of view.”
How did the Nazis respond to the fact that the deportation plan had been leaked and to the events that followed?
“The German police were ordered not to break into Jewish homes by force. Some survivors also testified that the Germans turned a blind eye to the Jews’ attempts to hide and escape. Around this time, the commander of the German fleet, who was in charge of the passage in the Oresund Strait, instructed all German patrol boats there to return to port for maintenance. It’s also known that the Germans received intelligence information in real time that thousands of Jews were reaching Sweden, but they had a greater interest in preserving fruitful relations with the Danes than in annihilating the country’s small Jewish community.”
If so, even if it was the Danes who initiated the rescue operation, its success was apparently due primarily to the Germans’ conduct. But the number of Jews who didn’t succeed in escaping was not negligible – and they included not only the sick and the elderly in Copenhagen. For example, the leaked information about the expulsion did not reach members of the Hechalutz movement and other Zionist pioneering groups preparing for life in Palestine, who were then living in far-flung, isolated farms. All told, 482 Jews were captured and transported to Theresienstadt (none were sent to death camps); 53 died in the camp and the rest returned in April 1945 to Denmark within the framework of Operation White Buses, which was initiated by the Swedish aristocrat and diplomat Count Folke Bernadotte.
What prompted Danish society and members of the Danish underground to make an effort to rescue the Jews?
“The overwhelming majority of the citizens who helped hide the Jews of Denmark and get them to Sweden did not come from the underground and did not join it afterward. The Danes who helped the Jews did so in order to preserve the country’s democratic character – not as part of a resistance operation. In the Israeli culture of memory, however, the rescue has become a myth and the emphasis has been placed on the Danes’ singular humanitarian nature. That myth strengthened the assumption that those countries that wanted to save their Jews, like the Danes, could have done so, and that perhaps other countries did not want to do that enough.
Orna Keren-Carmel. Photo: Yoni Carmel
“But beyond the fact that a concrete possibility of rescue existed in Denmark because the Germans looked the other way, the explanation for the unprecedented success can be attributed to the character of the Danish government. In the 1930s, Denmark, like the other Nordic countries, had begun to take shape as a welfare state. One of the principles that guided its government in building this comprehensive welfare state – up until today – is that of equality. The moment you are part of a country, it has full responsibility toward you. In accordance with this concept, the Danish authorities saw it as their mission to protect the Jews and therefore were vehemently opposed to any infringement of their rights. For example, already in the surrender agreement in 1940 [in April, shortly after the Nazis invaded the country], the Danes declared that they would not allow any harm to befall the Jewish minority.”
According to Keren-Carmel, this commitment continued even after almost 500 of its Jews were deported to Theresienstadt. “The relatively high survival rate of the Danish Jewish inmates in that camp can be explained by the agreement the Danes signed with Adolf Eichmann, according to which Denmark’s Jews would not be deported to camps in the East, and by the fact that those who were at Theresienstadt were permitted to receive packages of food, vitamins and warm clothing from the government in Copenhagen.”
Moreover, the historian notes that the Danes were the only ones who insisted, and succeeded, in making official visits to the citizens imprisoned in Theresienstadt, in June 1944. “The Danish authorities were also able to preserve most of the Jews’ homes and property while they were in Sweden. They locked their abandoned homes and stored their property, then returned it all after the war. Denmark was the only country which, upon the return of the Jews at the end of the war, paid them compensation at its own initiative for the economic reversals they had suffered.
“The explanation for the rescue lies in the state’s approach toward its minorities. It was a rescue that effectively came from above, and not as it’s usually depicted – as a rescue by the people, from below. Many Danish citizens, especially fishermen, exacted payment from the Jews, in some cases exaggerated amounts, for helping them escape. That is not surprising, but it shows that the true hero of this story was not the ordinary Danish citizen but the Danish welfare state.”
How did the leadership of the Jewish community comport itself during the war years? Did the Jews actually resist the deportation or were they passive, placing their fate in the hands of their neighbors?
“For years the Jews of Denmark were depicted as passive victims. The Danes were said to have warned them, hidden them, supplied them with food and clothing, and finally also shipped them to Sweden. But the transformation that occurred in Israel in recent decades in the perception of the status of the survivors led to far-reaching changes in the way they’ve been represented, and the image of the survivor as an individual, as opposed to being merely part of a collective, began to gain prominence.
“When we delve into the details, we discover that the vast majority of Denmark’s Jews took pains to find themselves a place to hide. They left their homes within hours, found a way to reach the coast, and the majority financed their own boat trips to Sweden. Another unknown fact is that there was an active Jewish underground that was made up of members of the pioneering groups, which tried, albeit unsuccessfully, to smuggle its people to Palestine.”
The story of the rescue of Denmark’s Jews later created a tremendous impression in Israel. “On October 8, 1943, while thousands of Danish Jews looked for ways to cross Oresund Strait, Nathan Alterman published in his weekly ‘Seventh Column’ [in the daily Davar] a poem titled ‘The Swedish Language,’” Keren-Carmel says. “The poem lauds the opening of the gates of Sweden to the Jewish refugees unconditionally and without a quota, but the Danes’ contribution to the rescue isn’t mentioned in the poem at all. Over the years, however, the depiction of Sweden’s role as it has been represented internationally has diminished, and today its contribution is noted, if at all, as marginal.”
During the postwar years, the narrative that became accepted in Israel was that Denmark and Sweden were responsible for the rescue of thousands of Jews, whether in the wake of the rescue of the members of Denmark’s community or because of the actions of the Swedish diplomat Raoul Wallenberg. But the reality was more complicated: Denmark surrendered to Germany without a fight, and Sweden cooperated with the Nazis in multiple ways. So how and why was that narrative accepted?
“The Israeli culture of memory didn’t succeed in portraying the rescue event other than as a counter-example to the narratives involving other countries: The Danish people were presented as a ‘ray of light in the darkness of the Holocaust.’ The unique conditions and circumstances that [actually] made the rescue possible in Denmark, both from the German side and the Danish side, did not find a place or a memory in the rescue story.
“And there is also a political aspect here. The sweepingly positive representation of the behavior of the Danes and of the rescue efforts by Sweden and by the Norwegian underground, is a result of the good relations that developed between Israel and the Scandinavian countries after the state’s establishment. Scandinavian support for nascent Israel was frequently interpreted as a natural continuation of their support for their Jewish communities during the war. In this sense, the memory that took shape around the rescue efforts of Scandinavian countries served as a lever to enhance the diplomatic relations between the countries.”
The rescue operation itself and those who aided it were indeed a ray of light in the darkness of the Holocaust. However, at the same time, a more complex historical picture reveals that, just as Raoul Wallenberg did not, in his efforts, represent all of Swedish society, which did in some ways collaborate with the Nazis, it was also not solely morality that drove the Danes to act.
A slightly more nuanced view shows clearly that the more closely a country collaborated with the Germans, the easier it was for it to rescue its Jewish population. After the war, when the capitulation and collaboration became a historical legacy that was not something to be proud of, the rescue of Danish Jews assumed a new role. In addition to being a model of humanism, it also began to serve as proof of the country’s place on the right side of history. As such, the Jews and their rescue were transformed from a source of inspiration to an alibi.
מתוך זוועות מלה"ע השנייה נולדו לא מעט סיפורים מעוררי השראה, אך מעט מאוד מהם הסתיימו בסוף טוב. המרידות בגטאות ופעולות ההתנגדות של פרטיזנים ומחתרות ברחבי אירופה אמנם מעלים על נס את כוחה של הרוח האנושית, אך הם בדרך כלל נגמרו בעמודי תלייה וכיתות יורים. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק, שהשנה ימלאו לו שמונים שנה, הוא שונה. זהו הסיפור על מדינה שהחליטה להציל את כל יהודייה ואף הצליחה בכך, מה שגרם לה להיות מוצגת כנקודת אור נדירה בתקופה האפלה ביותר של המאה העשרים. האמת, עם זאת, קצת יותר מורכבת.
ליהודי דנמרק היה יתרון שלא היה ליהודים רבים אחרים באירופה. הם ידעו מראש מה מתכננים הגרמנים. באוקטובר 1943, בערב ראש השנה, בעקבות הדלפה גרמנית, רבים מהם קיבלו את הידיעות על גירושם המיידי. בתקופה זו חיו בדנמרק כ-7,700 יהודים, ביניהם כ-1,200 פליטים. אלו שקיבלו את הידיעה התבקשו להעביר אותה הלאה ולמצוא מחבוא. במקביל החלה מעין התקוממות עממית במדינה. דנים מהשורה, שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים הפיצו את הידיעה וחלקם גם סייעו למצוא דרכי מילוט ומקומות מסתור. על בסיס התמיכה העממית הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא וכשהגסטאפו פשט על בתיהם הם פשוט לא היו בבית.
לא כולם הצליחו להימלט. חלק מהאוכלוסייה המבוגרת ואנשים חולים נתפסו על ידי הגרמנים ובחלק מהמקרים, כמו בבית האבות הסמוך לבית-הכנסת, הופעלה גם אלימות. יהודים אלו נתפסו ונשלחו למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. אך הרוב המוחלט הצליחו להגיע לכפרים ולעיירות שלחופי מיצר אורסונד המפריד בין דנמרק לשוודיה, שם סייעו להם תושבי האזור למצוא מחבוא עד שדייגים וימאים מקומיים השיטו אותם בסירותיהם לשוודיה הניטרלית. לא הכל עבר בשלום. בעיירה גילליה תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית גג של כנסייה. היו גם סירות שטבעו. אך מרבית היהודים, למעלה מ-7,200 בני-אדם הצליחו במהלך כשלושה שבועות לשוט בחסות החשכה לצידו השני של המיצר, שם העניקו להם השוודים מקלט בטוח עד סוף המלחמה.
על מרבית העובדות הקשורות בהצלת יהודי דנמרק אין מחלוקת. אך בעשורים האחרונים היו מי שהראו שלא כל מה שמסופר על דנמרק ויהודייה היא אמת היסטורית. אחד המיתוסים הידועים הוא שהמלך הדני, כריסטיאן העשירי, ענד טלאי צהוב בזמן רכיבתו על סוס ברחובות קופנהגן, כהזדהות עם יהודי ארצו. סיפור זה הוא המצאה, ככל הנראה, תרגיל יחסי ציבור של דנים שחיו בארה"ב וניסו לשפר את תדמית ארצם שנכנעה לנאצים כמעט ללא קרב. על מנת להבין האם גם בסיפור הצלת היהודים יש מרכיבים שאינם מסתדרים עם האמת ההיסטורית, צריך לחזור ל-1940.
"דנמרק שרדה את הכיבוש הנאצי טוב יותר מכל מדינה אירופית אחרת", אומרת ההיסטוריונית ד״ר אורנה קרן-כרמל, מפורום אירופה באוניברסיטה העברית, "כאשר היטלר פלש לדנמרק, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת, הוא הציע לכולן את אותה הצעה: היכנעו מראש ובתמורה תקבלו את האפשרות להמשיך ולנהל את ענייני הפנים שלכן באופן ריבוני בזמן שגרמניה תנהל את מדיניות החוץ. תקוותו של היטלר היתה כי רוב המדינות הללו, אם לא כולן, תסכמנה להצעה, וכך הוא יוכל לרכז את כוחותיו בחזית שעמד לפתוח במזרח. אולם דנמרק היתה היחידה שנענתה להצעה. שעות ספורות לאחר פלישת הגרמנים בבוקר ה-9 באפריל 1940 היא חתמה על הסכם כניעה".
ע"פ קרן-כרמל, הדנים ידעו שאין להם סיכוי נגד "הענק מהדרום" כחלק ממורשת היסטורית של תבוסות נגד פרוסיה במאה ה-19. הם העדיפו להיכנע, לשמור על יכולת תפקוד מדינתית ולמזער את הפגיעה באזרחים, בכלכלה וברכוש. "הגרמנים, מבחינתם, בחרו לשלוט בדנמרק 'ביד רכה' על מנת לשמור על יציבות פוליטית וליהנות מהייצוא הדני", מוסיפה קרן-כרמל ומסבירה שהדברים הסתדרו גם עם התיאוריה הנאצית על הקירבה בין הגזע הארי לגזע הנורדי ועל 'הסדר האירופי החדש' שעל פיו הנאצים תכננו שהעמים הנורדיים יעזרו לשלוט בעמים הנחותים של מזרח-אירופה אחרי המלחמה. כך נותרו הדנים בשליטה על הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, חיי היומיום המשיכו כסדרם ובמרץ 1943 אפילו התקיימו בחירות חופשיות בהן זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתחייבה להמשיך את שיתוף הפעולה עם גרמניה, ברוב של 94%. גם חיי היהודים בדנמרק לא השתנו. הם שמרו על רכושם, הכנסתם ומקומות העבודה שלהם, הם לא נדרשו לענוד טלאי צהוב או לעבור לגטו והם אפילו המשיכו להתפלל בבית-הכנסת.
בקיץ 1943 היה משבר פוליטי במדינה. מדוע הוא התרחש והאם הוא הסיבה לשינוי המדיניות כלפי היהודים?
"לאחר התגברות פעולות ההתנגדות של המחתרת הדנית ב-1943, דרשה גרמניה להטיל עונשי מוות על חבריה. הממשלה הדנית התנגדה והתפטרה ב-29 באוגוסט ומאותו יום מנכ"לי משרדים, ולא שרים, שלטו במדינה. במשך שנים ארוכות נהוג היה להציג את ה-29 באוגוסט כקו פרשת המים שבו הפסיקו הדנים לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית והצטרפו באופן מוצהר לבנות הברית. הצלת היהודים שהתרחשה כחודש לאחר מכן שימשה אישוש לטענה זו. אולם בשנים האחרונות יש לא מעט חוקרים, בעיקר דנים, שגורסים אחרת. לטענתם, שבועות ספורים לאחר ההתפטרות חזרה מערכת היחסים בין הדנים לגרמנים לשגרה ואחוזי הייצור של התעשייה הדנית עבור גרמניה הנאצית נותרו על כנם".
לאחר התפטרות הממשלה הדנית הוטל מצב חירום במדינה ונציב הרייך בדנמרק, ורנר בסט, החליט לגרש את היהודים לטרזיינשטט. קרן-כרמל מספרת שלאחר חודש, זמן קצר לפני מועד הגירוש, החליט אותו בסט עצמו להדליף את תאריך הגירוש לנספח הימי שלו, גאורג פרדיננד דוקוויץ, שהעביר את המידע לבכירים דנים ושוודים. "סיבת ההדלפה היתה ככל הנראה ניסיון להמשיך את שיתוף הפעולה הפוליטי-כלכלי בין גרמניה לדנמרק ולהימנע מקונפליקט עם הדנים בעניין היהודים", מסבירה קרן-כרמל, "בסופו של דבר יכול היה בסט לדווח להיטלר שדנמרק "נקייה מיהודים" והעובדה שהיהודים נמלטו מהמדינה ולא נשלחו לטרזיינשטט לא שינתה הרבה מבחינתו".
מה עשו הנאצים אחרי ההדלפה עם תחילת הבריחה?
"במהלך הגירוש ניתנה הוראה לשוטרים הגרמנים לא לפרוץ לדירות היהודים בכוח אם הם לא עונים לדפיקות בדלת. היו גם ניצולים שהעידו כי הגרמנים העלימו עין מפעולות הסתתרות ובריחה. מפקד הצי הגרמני, שהיה אחראי על המעבר במיצר אורסונד, קרא לכל סירות השיטור הגרמניות לחזור באותם ימים לחוף לצורכי תחזוקה. עוד ידוע, כי הגרמנים קיבלו בזמן אמת מידע מודיעיני שאלפי יהודים מגיעים לחופי שוודיה, אך האינטרס לשמור על יחסים פוריים עם הדנים היה חזק יותר מהאינטרס להשמיד את הקהילה היהודית הקטנה שחיה במדינה".
על פי דברים אלו, גם אם הדנים יזמו את המבצע, הצלחתו היא בעיקר תוצאה של התנהלות הגרמנים. אך גם הצלחתו הגורפת של המבצע אינה תמונה מדויקת של המציאות. מספר היהודים שלא הצליחו לברוח לא היה זניח ולא היה מדובר רק בחולים וזקנים. על-פי המחקר של קרן-כרמל, 482 יהודים נתפסו ונשלחו לטרזיינשטט, שם הם חיו בתנאים קשים עד לסיום המלחמה. 53 מתוכם נפטרו במחנה, והיתר חזרו באפריל 1945 לדנמרק במסגרת מבצע "האוטובוסים הלבנים" שהנהיג הרוזן השוודי פולקה ברנדוט. 14% מאלו שגורשו לא היו זקנים כלל אלא, חברי הכשרות חלוציות שהגיעו לדנמרק לפני המלחמה ו"נתקעו" בה כשהיא החלה (למרות שהם היו רק 8% מיהודי דנמרק). "חברי ההכשרות אמנם התגוררו בחוות מבודדות ברחבי המדינה בעוד שמרבית היהודים גרו בקופנהגן הבירה", מספרת קרן-כרמל, "אך רבים מהם הרגישו שההנהגה היהודית לא השקיעה מספיק משאבים על מנת להזהיר גם אותם מבעוד מועד".
מה היה המניע של החברה הדנית והמחתרת הדנית להירתם להצלת היהודים?
"במהלך המבצע, המחתרת הדנית היתה פחות מעורבת. רובם המוחלט של האזרחים שעזרו להסתיר ולהעביר את יהודי דנמרק לשוודיה לא הגיעו משורות המחתרת וגם לא הצטרפו אליה לאחר מכן. כלומר, הדנים שעזרו ליהודים עשו זאת מסיבות של שמירה על אופייה הדמוקרטי של דנמרק ולא כפעולת התנגדות. בתרבות הזיכרון בישראל, לעומת זאת, הפכה ההצלה למיתוס והדגש הושם על האופי ההומאני הייחודי של הדנים. מיתוס זה הטמיע את ההנחה שמי שרצה להציל את יהודי ארצו, כמו הדנים, יכול היה. מדינות אחרות פשוט לא רצו מספיק. וכך, ביד ושם ניטעו ב-1963 שלושה עצים לכבוד העם הדני, המחתרת הדנית והמלך הדני; בספרי לימוד של מערכת החינוך הדוגמא הדנית משמשת דוגמא ליוצא מן הכלל שמעיד על הכלל; וכל שנה – עד היום – מציינים את ההצלה בטקסים ובהצבה של פסלים חדשים במרחב הציבורי. דוגמאות מוכרות הן הפסלים בכיכר דניה בירושלים וכיכר דנמרק בחיפה, בית הספר התיכון ׳דנמרק׳ בירושלים ובית החולים ׳איתנים׳ בפאתי ירושלים שהוקם במימון דני לזכר המלך כריסטיאן העשירי".
"אך מעבר לעובדה שהיתה בדנמרק אפשרות ממשית להצלה, עקב העלמת העין של הגרמנים, ההסבר להצלחה חסרת התקדים נעוץ באופי השלטון הדני. בשנות השלושים החלה דנמרק, כמו יתר המדינות הנורדיות, להתעצב כמדינת רווחה. אחד הערכים שהנחו את הממשלה הדנית בבניית מדינת הרווחה המקיפה – מאז ועד היום – הוא ערך השוויון. ברגע שאתה חלק מהמדינה – יש לה יש אחריות מלאה כלפיך. בהתאם לתפיסה זו, הרשויות הדניות ראו בהגנה על יהודי המדינה את תפקידם, ולכן התנגדו בכל תוקף לפגיעה בזכויות שלהם. כך, כבר בהסכם הכניעה ב-1940 הודיעו הדנים כי לא יאפשרו פגיעה במיעוט היהודי.
גם את אחוז ההישרדות הגבוה, באופן יחסי, של האסירים היהודים הדנים בטרזיינשטט יש להסביר בהסכם שהדנים חתמו עם אדולף אייכמן, לפיו יהודי דנמרק לא יועברו למחנות במזרח, כמו גם לעובדה שיהודי דנמרק זכו לקבל לאורך שהותם במחנה חבילות מזון, ויטמינים וביגוד חם מממשלת דנמרק. בנוסף, הדנים היו היחידים שהתעקשו, והצליחו, לבקר את האסירים שלהם במחנה ביוני 1944. הרשויות הדניות גם הצליחו לשמור במידה רבה על הבתים ועל הרכוש של יהודי דנמרק בזמן שהותם בשוודיה. הם נעלו את הדירות הנטושות של היהודים, אחסנו את רכושם והחזירו הכל בתום המלחמה. לבסוף, דנמרק היתה המדינה היחידה שעם חזרת היהודים אליה בסיום המלחמה, שילמה להם מיוזמתה פיצויים על ההפסדים הכלכליים שנגרמו להם במהלכה, ללא צורך לפנות לערכאות משפטיות. ההסבר להצלה נעוץ בגישת המדינה כלפי המיעוטים. זו הצלה שבאה למעשה מלמעלה, לא כפי שהיא בדרך כלל מיוצגת – כהצלה של העם, מלמטה. יש לציין, לדוגמא, שאזרחים דנים רבים, בעיקר דייגים, גבו מהיהודים תשלום, לעיתים מופרז, על סיוע בבריחה. זה לא מפתיע, אך זה מדגים את העובדה שלא האזרח הדני הפשוט הוא גיבור הסיפור, אלא דווקא מדינת הרווחה הדנית שדאגה לאזרחיה ולמיעוטיה".
ד"ר אורנה קרן-כרמל, צילום: יוני כרמל
מה לגבי היהודים והנהגת הקהילה, האם הם התנגדו או שהיו פסיביים והפקידו את גורלם בידי שכניהם?
"במשך שנים הוצגו יהודי דנמרק כקורבנות פאסיביים שהלכו כצאן לָבֶטַח. הדנים הוצגו כמי שהזהירו אותם, הסתירו אותם, סיפקו להם מזון ובגדים ולבסוף גם השיטו אותם לשוודיה. אולם התמורה שחלה בעשורים האחרונים במעמד הניצולים בחברה הישראלית הובילה לשינויים מפליגים בייצוג שלהם ודמותו של הניצול כפרט החלה להתבלט. כשמתמקדים בפרטים מגלים שהרוב המכריע של יהודי דנמרק דאגו לחפש לעצמם מקום מסתור, הם עזבו את ביתם תוך שעות ספורות, מצאו דרך להגיע לחופים, וחלקם הגדול גם מימנו בעצמם את ההשטה לשוודיה. מעטים יודעים שבדנמרק היתה גם מחתרת יהודית פעילה שהתבססה על חברי ההכשרות החלוציות. כארבעים מהם החליטו זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה להקים תנועת מחתרת, "הדרך החדשה", שניסתה להבריח את חבריה מדנמרק לדרום-אירופה, ומשם לארץ-ישראל. התכנית היתה להתגנב אל התחתית של קרונות משא ולחצות את אירופה לאורכה. חברי המחתרת התאמנו והתכוננו במשך חודשים אולם אף אחד מניסיונות הבריחה לא צלח. המחתרת התפרקה לאחר שחמישה מחבריה נתפסו ונרצחו על ידי הגרמנים".
חברי המחתרת אומנם לא הגיעו לארץ-ישראל, אך סיפור ההצלה הגיע והשאיר רושם עז. "ב-8 באוקטובר 1943, בשעה שאלפי יהודים דנים חיפשו דרכים לחצות את מיצר אורסונד, כבר פרסם נתן אלתרמן ב'טור השביעי' שיר בשם "הלשון השוודית", מספרת דר" קרן-כרמל, "השיר מעלה על נס את פתיחת שערי שוודיה לפליטים היהודים ללא תנאים וללא מכסה, אולם תרומת הדנים להצלה אינה מוזכרת בשיר בכלל. עם השנים, לעומת זאת, הלך והצטמצם מקומה של שוודיה בייצוגים הבינלאומיים של ההצלה וכיום תרומתה מצוינת, אם בכלל, כשולית".
בשנים שאחרי המלחמה התקבע בישראל הנרטיב שדנמרק ושוודיה היו אחראיות להצלתם של אלפי יהודים בעקבות אירועים כמו הצלת יהודי דנמרק והצלת יהודים הונגרים על-ידי הדיפלומט השוודי ראול וולנברג. כל זה אכן קרה, אך המציאות היתה מורכבת יותר – דנמרק נכנעה לגרמניה ללא קרב ושוודיה שיתפה פעולה עם הנאצים בדרכים רבות. כיצד ומתי התקבל הנרטיב הזה?
" תרבות הזיכרון בישראל לא הצליחה להכיל את אירוע ההצלה אלא כדוגמת נגד: העם הדני הוצג כ"קרן אור באפלת השואה", היחידי מכל מדינות אירופה שסירב להשתתף בהשמדת הקהילה היהודית שלו. התנאים והנסיבות המיוחדות שאפשרו את ההצלה בדנמרק, הן מהצד הגרמני והן מהצד הדני, לא תאמו השקפה כוללנית זו, ולכן גם לא נמצא להם מקום או זכר בסיפור ההצלה. ויש גם צד פוליטי – הייצוג החיובי הגורף של ההתנהלות הדנית ושל מאמצי ההצלה של שוודיה ושל המחתרת הנורבגית, הוא תוצר של היחסים הטובים שהתפתחו בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה לאחר קום המדינה. השנים שבהן התעצב זיכרון השואה בישראל, ובתוכו אירוע הצלת יהודי דנמרק, הצטלבו עם השנים שבהן התפתחה מערכת יחסים זו והן הזינו אלה את אלה. לעתים תכופות, למשל, פורשה התמיכה הסקנדינבית בישראל הצעירה כהמשך טבעי של תמיכת הסקנדינבים בקהילות היהודיות שלהן במהלך המלחמה. במובן זה, הזיכרון שהתעצב סביב מאמצי ההצלה של מדינות סקנדינביה שימשו כמנוף לשיפור היחסים הדיפלומטיים בין המדינות".
מבצע ההצלה עצמו ואלו שסייעו לו, אם כן, אכן היו קרן אור באפלה. עם זאת, תמונה מורכבת יותר של ההיסטוריה מגלה שממש כמו שראול וולנברג לא ייצג את כלל החברה השוודית שבמובנים רבים שיתפה פעולה עם הנאצים, גם השיקולים הדנים לא היו מורכבים משיקולים מוסריים בלבד. במבט קצת יותר ציני, ברור שככל שלמדינה היה שיתוף פעולה טוב יותר עם הגרמנים, כך היה לה קל יותר להציל את היהודים. עם סיום המלחמה, כשהכניעה ושיתוף הפעולה הפכו למורשת היסטורית שקשה להתגאות בה, להצלת היהודים נוסף תפקיד חדש – בנוסף להיותה מופת של הומניזם, היא החלה גם לשמש כהוכחה למיקומה של המדינה בצד הנכון של ההיסטוריה. כך הפכו היהודים והצלתם ממקור השראה לאליבי.
The actions of far-right politician Rasmus Paludan anger many in the Muslim world, and raise the question: is it time for Sweden to restrict the freedom to say and do anything you want in the public arena?
Officially, Rasmus Paludan is the leader of a far-right party active in Sweden and Denmark, but to call him a “leader” is misleading. Paludan, a 41-year-old lawyer with dual Swedish and Danish citizenship, has hardly any supporters – at least not in Sweden. Still, he's very famous there because of an unusual political tactic he developed: Burning the Koran.
A handful of supporters burned the Koran in Malmö in southern Sweden in 2020, and since then Paludan has repeated the act a number of times. In April 2022, he achieved exactly what he wanted. In response to his one-man show in a number of Swedish cities, criminal elements took advantage of the opportunity and set off riots, burned cars and attacked police. They gave Paludan and his pyromaniacal hobby impressive impact.
In January, Paludan returned to Sweden after he received a permit to burn a Koran in front of the Turkish Embassy in Stockholm. Not that he needed it, but this time he found a geopolitical excuse for his demonstration. For many months, Turkey has been using its power to prevent Sweden from joining NATO, supposedly because Sweden supports “Kurdish terrorists.”
Paludan exploited Sweden's justified anger and planned to score some points – or at the very least attract attention as another point of tension between the two countries. And that's what happened: Turkey and Muslims around the world aimed their arrows to the north. Boycotts were imposed on Swedish companies, protests were held in Muslim countries and Sweden’s entry into NATO looks more distant than ever. All this happened even though the vast majority of Swedes have reservations about Paludan, if they're not totally disgusted by him and his provocations.
So why have the Swedish authorities let Paludan harm their political interests and damage the social fabric? Because freedom of speech is absolute in Sweden. Some say that it's almost sacred and that civil rights such as freedom of speech and the right to protest and form unions have become in many ways the replacement for religion in one of the most secular societies in the world.
In Sweden, events like neo-Nazi marches and Koran burnings can cause riots and split society by stirring up emotions. This is how neo-Nazi movements can hold marches next to synagogues on Yom Kippur, supporters of dictators from around the world can demonstrate, and a person like Rasmus Paludan – who has almost no means in addition to his minuscule support – can undermine Sweden's national interests, cause riots and split society by stirring up emotions.
But the Swedes have another option. In recent years, some have argued that now is the time to restrict, if just a little, the freedom to say and do anything you want in the public arena. Despite the country's tranquil image, a prime minister and a foreign minister have been murdered in Sweden, which also has neo-Nazi movements, volunteers for the Islamic State, and harsh problems of integration and political violence – both above and below the surface.
The situation may still be better than in most countries, but Sweden is definitely not immune to the religious wars, social instability and political extremism spreading throughout the world in the third decade of the 21st century. Unsurprisingly, among those who understand the severity of the situation are Sweden's Jewish organizations. The Jewish community council there and the group Amanah, which promotes Jewish-Muslim dialogue, released a statement immediately after the Koran burning, saying: “Racists and extremists are once again allowed to burn the Koran, abusing democracy and freedom of speech to normalize hatred against one of Sweden’s religious minorities.”
Amanah mentions the “tragic history of Europe” and quotes Heinrich Heine’s famous words: “Those who burn books will in the end burn people.” In a democratic society, every person has the right to feel safe and respected, Amanah said, expressing its support for Sweden's Muslim minority and making clear that every act of discrimination and hate is unacceptable.
Proof of the need for this statement arrived quickly. In two separate cases late last month, Swedes of Egyptian origin tried to prove the “Swedish hypocrisy” by burning a Torah – in one case in front of the Israeli Embassy in Stockholm. It seems they thought that if they didn't receive a permit it would be proof of discrimination against Muslims. If they did receive one, it would add more fuel to the fire of hateful anger.
Even though the Israeli Foreign Ministry tried to take credit for intervening with the Swedes and preventing the burning of the Torah, it was others who prevented – or at least postponed – the incident. It was the Muslim community in Sweden, including people who cooperate with the Jewish community, who made the right calls and applied the right pressure to prevent the burning – at least for now.
True, dialogue alone won't solve the political, cultural and social problems today in Sweden – and outside it. Legislation, education, investment and sometimes even a little force are needed too. But dialogue is necessary; only it can set both limits and the rules of the game, because in the real world it's impossible to have rights without restrictions – and no one is better suited than Muslims and Jews to take responsibility together to set these limits.
באופן רשמי רסמוס פאלודן הוא מנהיג מפלגת ימין קיצוני הפועלת בשוודיה ובדנמרק. אבל הכינוי מנהיג בהקשר שלו הוא מטעה. לפאלודן, עורך-דין בן 41 בעל אזרחות כפולה — דנית ושוודית, אין כמעט תומכים, לפחות לא בשוודיה. ב-2021 הוא אמנם פתח סניף שוודי של המפלגה האנטי-מוסלמית שהקים בדנמרק, אך השוודים לא התרשמו. בסה"כ 156 מהם הצביעו עבורו (בדנמרק התמיכה בו קצת יותר גבוהה, אך גם שם הוא לא עבר את אחוז החסימה). עם זאת, פאלודן הוא דמות ידועה מאוד בשוודיה בגלל תכסיס פוליטי שהוא פיתח – שריפת ספרי קוראן. תומכיו עשו זאת ב-2020 במאלמו שבדרום שוודיה ומאז הוא חזר על האקט מספר פעמים. באפריל של שנה שעברה, הוא השיג בדיוק מה שרצה – בתגובה להפגנות היחיד שלו במספר ערים שוודיות, ניצלו גורמים עבריינים שונים את ההזדמנות ועוררו מהומות, שרפו מכוניות ותקפו שוטרים. כך הם נתנו תהודה מרשימה לפאלודן ולתחביב הפירומני שלו.
בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות תורכיה בסטוקהולם. לא שהוא זקוק לזה, אבל הפעם הוא מצא הקשר גאו-פוליטי לרכב עליו. תורכיה מפעילה בחודשים האחרונים את כוחה כדי למנוע את הצטרפות שוודיה לנאט"ו, לכאורה בגלל שסטוקהולם תומכת ב"טרוריסטים כורדים". פאלודן ניצל את הכעס השוודי המוצדק ותיכנן לצבור נקודות זכות, או לכל הפחות לעורר תשומת לב כאשר הוא יהפוך לעוד מוקד של מתיחות בין המדינות. וכך אמנם קרה, תורכיה ומוסלמים בעולם כולו הפנו את חיציהם צפונה. חרמות הוטלו נגד חברות שוודיות, הפגנות נערכו ברחבי העולם המוסלמי וההצטרפות השוודית לנאט"ו נראית רחוקה מתמיד. כל זאת למרות שהרוב המוחלט של תושבי שוודיה מסתייגים, שלא לומר מתעבים, את פאלודן והפרובוקציות שלו.
מדוע בכל זאת אפשרו השלטונות השוודים לפאלודן להזיק לאינטרסים הפוליטיים שלהם ולפגוע במרקם החברתי שלהם? ובכן, בשוודיה חופש הביטוי הוא מוחלט. יש שיאמרו שהוא כמעט קדוש וזכויות אזרחיות כמו חופש ההתאגדות, הביטוי וההפגנה הפכו, במובנים רבים, לתחליף לאמונה הדתית באחת החברות הכי חילוניות בעולם. כך, יכולות תנועות ניאו-נאציות לקיים מצעדים ליד בתי-כנסת ביום כיפור, כך יכולים תומכי דיקטטורים מכל העולם להפגין בחוצות עיר וכן, כך יכול אדם כמו רסמוס פאלודן הפועל ללא תמיכה וכמעט ללא אמצעים, לחבל באינטרסים הלאומיים של שוודיה, לעורר בה מהומות ולפלג את החברה השוודית באמצעות הלהטת רוחות ותדלוק יצרים.
אבל לשוודים יש גם אופציה אחרת. בשנים האחרונות יש הטוענים שהגיע הזמן להגביל, ולו במעט, את החופש לומר ולעשות הכל במרחב הציבורי. בניגוד לתדמית השלווה שלה, בשוודיה כבר נרצחו ראש-ממשלה ושרת חוץ, יש בה תנועות נאו-נאציות, מתנדבים לדאע"ש, בעיות קשות של אינטגרציה ואלימות פוליטית מעל ומתחת לפני השטח. המצב בה אמנם טוב יותר ממרבית מדינות העולם, אך היא וודאי לא חסינה בפני מלחמות הדת, חוסר היציבות החברתי והקיצוניות הפוליטית המתפשטות בעולם כמו ווירוס בעשור השלישי של המאה ה-21.
באופן לא מפתיע, בין הגורמים שמבינים לעומק את חומרת המצב נמצאים גורמים יהודיים בשוודיה. מועצת הקהילות היהודיות במדינה וארגון "אמנה", המקדם דיאלוג יהודי-מוסלמי, יצאו בהצהרה דחופה בעקבות שריפת ספר הקוראן. ההצהרה ממסגרת את האירוע כ"רשות שניתנה לגזענים ולקיצונים לנצל לרעה את הדמוקרטיה ואת חופש הדיבור על מנת לעשות נורמליזציה לשנאה כנגד אחד המיעוטים הדתיים במדינה". היא ממשיכה ומזכירה את "ההיסטוריה האירופית הטראגית" ומצטטת את אמירתו של היינריך היינה על כך שאלו ששורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני-אדם. "בחברה דמוקרטית", כך מסתיימת ההצהרה, "יש לכל פרט את הזכות להרגיש בטוח ומוערך. אנחנו רוצים להביע את תמיכתנו במיעוט המוסלמי השוודי ולומר בבהירות שכל מעשה של אפליה ושנאה איננו מקובל".
ההוכחה בחיוניותה של הצהרה זו לא איחרה לבוא. בשבוע שעבר ניסו שני גורמים שונים, שניהם שוודים ממוצא מצרי, להוכיח את "הצביעות השוודית" באמצעות שריפת ספר תורה. באחד המקרים, מול שגרירות ישראל בסטוקהולם. אם לא יתקבל אישור, כך חשבו, תהיה זו הוכחה לאפליה נגד מוסלמים. אם יקבלו, הרי שעוד בנזין ישפך על מדורת השנאה והזעם. למרות שמשרד החוץ הישראלי ניסה להתהדר בכך שהוא זה שהתערב אצל השוודים ומנע את שריפת ספר התורה, היה זה מישהו אחר שהצליח למנוע, או לפחות לדחות, את האירוע. היו אלה דווקא חברי הקהילה המוסלמית בשוודיה, ביניהם גורמים המשתפים פעולה עם הקהילה היהודית, שעשו את השיחות הנדרשות והפעילו את הלחץ הנכון במקום הנכון כדי למנוע את הפעולה. לפחות בינתיים.
נכון, דיאלוג לבדו לא יפתור את הבעיות הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות הקיימות היום בשוודיה ומחוצה לה. יש צורך גם בחקיקה, בחינוך, בהשקעה כלכלית ולפעמים גם בהפעלת כוח. עם זאת, הדיאלוג החברתי הוא תנאי הכרחי. רק הוא יכול וחייב לקדם הצבת גבולות וקביעת חוקי משחק. שכן, בעולם האמיתי לא ייתכנו זכויות ללא גבולות. ואין מתאימים ממוסלמים ויהודים לקחת יחד אחריות על הצבתם.
בשנת 2000 נרצחו ונאנסו שתי ילדות, בנות 8 ו-10, סמוך לבתיהן. שני חשודים בביצוע הפשע נעצרו, הורשעו ונאסרו, אך רק שנים ארוכות לאחר מכן התגלה מה באמת קרה – ואיך תקשורת מגויסת, משטרה רשלנית ודעת קהל אגרסיבית הביאו למאסר של אדם חף מפשע. בחודש שעבר הוא שוחרר.
אזור בנהיה (Baneheia), צפונית לעיר קריסטיאנסנד שבדרום נורווגיה, הוא אזור המושך אליו מבקרים רבים בזכות האגמים הפסטורליים ושבילי ההליכה והריצה בין יערות והרים. במאי 2000 הגיעו לאחד האגמים שתי ילדות צעירות — לנה סלוגדל פאולסן, בת עשר, וסטינה סופי אוסטגרד סורסטרונן, בת שמונה — חברות טובות שגרו כמה מאות מטרים מהאגם.
כשלא חזרו לבתיהן גם שעות לאחר מכן, דיווחו ההורים למשטרה על היעלמותן ועוד באותו לילה החל מבצע חיפושים אחריהן. למחרת הצטרפו מאות מתנדבים, שנעזרו בכלבי חיפוש, מסוקים, יחידות כיבוי אש, מטפסי הרים וצוללנים, ובסופו של דבר הצטרפו גם יחידות מצבא נורווגיה. יומיים אחרי שנעלמו השתיים, נמצאו הבגדים שלהן מוכתמים בדם. שעות לאחר מכן נמצאו גם הגופות. זה היה תרחיש הבלהות שכולם חששו ממנו — הילדות עברו תקיפה מינית אכזרית, נחנקו ונרצחו בדקירות סכין. נורווגיה כולה שקעה באבל.
"כמו כל אחד שחי כאן בתקופה הזו, אני זוכר את הימים והשבועות האלו היטב", מספר פר ארנה קלבק, מנהל ההחלטות המערכתיות של ה–NRK, תאגיד השידור הציבורי של נורווגיה, "היתה תחושה של הלם ואסון, לא רק למשפחות, למכרים ולשכנים, אלא לעיר כולה ולמדינה כולה. עד אז לא היו כאן מקרים של חטיפה, אונס ורצח של ילדים, בטח לא של שתי ילדות צעירות. כשנודע שמצאו את הגופות, זה היה הסיפור המרכזי בחדשות למשך כארבעה חודשים". החודשים שלאחר הרצח התמקדו בחקירה. ראש הממשלה ושר המשפטים דאז הבטיחו שיעשו הכל כדי לפענח את הרצח. תיאוריות נבחנו, עדים נחקרו וכבר בראשית הדרך נתגלעו חילוקי דעות בין המשטרה המקומית ושירות החקירות הפליליות הלאומי — הראשונים טענו שסביר להניח שמדובר בשני רוצחים, והאחרונים התמקדו ברוצח בודד.
בספטמבר, ארבעה חודשים לאחר הרצח, בוצעו שני מעצרים. שערות ערווה שנמצאו בזירה תאמו לדנ"א של החשוד הראשון, יאן הלגה אנדרסן, צעיר בן 19 ללא עבר פלילי. העצור השני, וויגו קריסטיאנסן, בן 21, היה חברו של אנדרסן. הוא הופלל על בסיס עדותו של אנדרסן שטען שחברו איים עליו ולכן ביצע את הפשע. על פי אנדרסן, היה זה קריסטיאנסן שאנס ורצח את סטינה בת השמונה, וחברו אף הכריח אותו לרצוח את לנה בת העשר. מאוחר יותר התברר שקריסטיאנסן תקף בעבר קטינים וסבל מבעיות נפשיות. הוא אף הודה בחלק מהתקיפות במהלך המשפט אך הכחיש כי היה מעורב באונס וברצח שתי הילדות. אולם דעת הקהל כבר שוכנעה באשמתו וראתה בו פסיכופט רצחני. בכלי התקשורת הוא כונה "התגלמות הרוע המוחלט". בסופו של דבר, הוגש כתב אישום זהה נגד השניים, בגין אונס ורצח בכוונה תחילה. כשהבין שההוכחות נגדו הן חד־משמעיות, אנדרסן הודה באונס אחד ובסעיף אישום אחד של רצח מדרגה שנייה. הוא נידון ל–19 שנות מאסר, ושוחרר כבר ב–2015.
קריסטיאנסן, שדבק בהכחשותיו, קיבל את העונש המקסימלי שמאפשר החוק הנורווגי — 21 שנות מאסר. למעשה, הוא היה האדם הראשון בהיסטוריה המודרנית של נורווגיה שקיבל עונש כזה. בשנותיו בכלא הוא המשיך לטעון שהוא חף מפשע, אך בשנים הראשונות לא היה כמעט מי שיקשיב. בעשר השנים האחרונות דברים השתנו. ספרים, כתבות בתקשורת, סדרות טלוויזיה ופודקאסטים התפרסמו במקביל למאבק המשפטי של קריסטיאנסן ומשפחתו. הספקות לגבי הרשעתו עברו ממעגל מצומצם של אוהדים למעגלים רחבים יותר. המערכת המשפטית אמנם דחתה, פעם אחר פעם, את טענותיו לחפותו — ואפילו ביקשה להאריך את מאסרו בארבע שנים נוספות — אבל גילויים על מחדלים, העלמת ראיות וטעויות של המשטרה והתביעה היטו בסופו של דבר את הכף.
בפברואר 2021, יותר מ–20 שנה לאחר שקריסטיאנסן נעצר, המשפט נפתח מחדש. כמה חודשים מאוחר יותר, לאחר ניסיון אחרון של המערכת המשפטית להשאיר אותו בכלא, קריסטיאנסן כבר היה בבית. הזיכוי הסופי הגיע בחודש שעבר, ולווה בהתנצלות של ראש התביעה, יורן סיגורד מאורוד, המשטרה ושרת המשפטים — שאף הודיעה על הקמת ועדת בדיקה בנושא. קלבק, מתאגיד השידור הנורווגי, טוען שלתקשורת היה תפקיד מרכזי בגיבוש הדעה הפופולרית על קריסטיאנסן. "אנחנו ב–NRK נמצאים בימים אלו באמצע בדיקה יסודית של הסיקור שלנו מאז שנת 2000", אמר בשיחה עם "הארץ", "קשה לומר בוודאות איך הסיקור התקשורתי השפיע על השופטים, אבל אני בטוח שלאופן שבו קריסטיאנסן והיחסים שלו עם אנדרסן תוארו בתקשורת היה חלק חשוב".
לדבריו, היו כמה סיבות לכך שאשמתו של קריסטיאנסן התקבעה בדעת הקהל — טעויות של המשטרה, התעלמות בית המשפט מראיות שהטילו ספק באשמתו, ועבודה טובה של עורך הדין של אנדרסן, שחיזק את הנרטיב המשטרתי לפיו קריסטיאנסן היה החשוד האגרסיבי והדומיננטי, לעומת אנדרסן החלש והנגרר. "לתקשורת לא היתה גישה למסמכי בית המשפט בשנים הראשונות", הוסיף קלבק. "העיתונאים האמינו למערכת, והניחו שהיא לא טועה אחרי דיונים חוזרים ונשנים בערכאות רבות. אבל מעבר לכך, לחברה הנורווגית היה צורך לדעת שמי שביצעו את הפשע יושבים בכלא".
לדבריו, רק ב–2012, כשהתקשורת קיבלה גישה לחלק מהמסמכים, הנרטיב הזה החל להשתנות. "השינוי הגדול קרה ב–2017, כאשר העיתונאי ביורן אולוב יהר פרסם ספר על המקרה (הספר "רציחות בבנהיה – שני סיפורים, אמת אחת" הגיע למסקנה שקריסטיאנסן זכאי והרוצח היחיד היה אנדרסן, ד.ס)", הסביר קלבק. לאחר פרסום הספר, דברים החלו להשתנות: יותר ויותר אנשים שאלו שאלות ביקורתיות, ורבים יותר הביעו עניין בסיוע לקריסטיאנסן.
ב–2012 מונה עורך הדין ארביד חודין לראש צוות ההגנה שלו. "קריסטיאנסן הורשע מלכתחילה על סמך טעות בניתוח הדנ"א", אמר חודין ל"הארץ". לדבריו, "רק אחרי שהתיק נפתח שוב ב–2021 ומשטרת אוסלו ניתחה מחדש את הדנ"א, הם גילו שהדנ"א של אנדרסן היה היחיד שנמצא על הקורבנות — הדיבור על דנ"א נוסף היה פשוט המצאה". חודין הוסיף כי בדגימה השנייה נמצא דנ"א המתאים ל–56.4% מהאוכלוסייה הנורווגית, והוא יכול היה להתאים לכל אחד מאנשי בית החולים או המשטרה.
מעבר לכך שהמעצר הראשוני של קריסטיאנסן היה מבוסס על דנ"א לא רלוונטי, ושהמשטרה שיקרה בדבר קיומו, חודין מצביע על שורת מחדלים נוספים. אלו כוללים כשל בחקירה המשטרתית הראשונית של אנדרסן, שבה הוצע לו להפליל את קריסטיאנסן עבור הקלה בעונשו; התעלמות המשטרה מעדותה של אימו של קריסטיאנסן, שטענה שהוא היה בבית בזמן הרצח; וכן מראיות לפיהן הטלפון הנייד של קריסטיאנסן היה בשימוש בזמן הרצח, ושמבחינה טכנית השיחה לא יכולה היתה להתקיים מזירת הפשע.
"ראינו את הבעיות האלו בכמה מקרים בנורווגיה", הוסיף חודין, "המשטרה מחליטה מי אשם הרבה לפני שיש ראיות. רק אחר כך היא מתחילה לנתח את הראיות כדי להוכיח שהיא צודקת. במצב כזה תמיד יהיו בעיות: המשטרה מחליטה שהראיות המזכות את החשוד הן מוטעות ושאר הראיות הן טובות. כך יוצרים סיפור שקרי, ומתחילים להוכיח אותו". לדבריו, המקרה של קריסטיאנסן ומקרים נוספים של הרשעות מוטעות פגעו באמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק, אך הוא מאמין שהדברים יתוקנו, עכשיו ששרת המשפטים החליטה לבדוק את הנושא.
קריסטיאנסן, בן 43, מנסה כיום להתחיל את חייו מחדש. "בתקופת מאסרו, קריסטיאנסן היה אהוד מאוד בכלא — למרות שהוא היה בכלא השמור ביותר במדינה, והוא ישב שם על תקיפה מינית של ילדים", אמר חודין. "הוא דיבר עם אסירים וסייע להם, הוא למד מלאכות שונות, עבד קשה וקיבל אישור לחופשות. אני זוכר שכשהוא השתחרר ואביו הגיע לאסוף אותו מהכלא, כל האסירים עמדו ומחאו לו כפיים. זה היה רגע מיוחד מאוד".
לדברי עורך דינו, קריסטיאנסן מוקף כעת במשפחתו שמטפלת בו היטב. "הוא חי עם ההורים אבל הוא מעסיק את עצמו, נפגש עם אנשים, רוכב על אופניים ומתאמן", אמר חודין. בשל הליקויים בהרשעתו, המדינה פיצתה את קריסטיאנסן בעשרה מיליון כתר נורווגי (יותר מ–3.5 מיליון שקלים) על אובדן 21 שנות עבודה. חודין מאמין, על סמך מקרי עבר, כי הוא עשוי לקבל עוד 60 עד 70 מיליון כתר נורווגי בהמשך. בשלב זה, קריסטיאנסן לא מתראיין לתקשורת, ולדברי עורך דינו, בעתיד הנראה לעין הוא יתרכז בקיום אורח חיים רגוע, במציאת עבודה ובטיולים.
"שיטות המשטרה בתחילת הדרך היו ממש מחדל", אמר קלבק. "מרכיב נוסף במה שקרה הוא הוועדה שמחליטה אם לפתוח מחדש תיקים, המורכבת ממספר קטן של אנשים שצריכים לנתח אלפי מסמכים. יש לוועדה רק אדם אחד או שניים שמכינים את התיקים לדיון, ובמקרה של קריסטיאנסן זה היה אותו אדם שהכין את התיק פעם אחר פעם והמליץ לדחות את העתירות, עד הפעם האחרונה שבה היה זה אדם אחר ואז גם העתירה התקבלה". קלבק לא מאמין שהיתה למשטרה כוונה זדונית. לדבריו, "כולם רצו להאמין שזו האמת, ולכן הם לא ראו את הפגמים בתהליך. החברה הפכה את וויגו קריסטיאנסן לרוצח, ובסופו של דבר התפיסה הזו השפיעה גם על עמדת מערכת המשפט. בגלל הטעות בניתוח הדנ"א הם חיפשו שני רוצחים, העבר הבעייתי של קריסטיאנסן היה ידוע, וזה נראה לכולם הגיוני".
עכשיו, עם זיכויו של קריסטיאנסן, יעמוד אנדרסן תחת חקירה מחודשת, בחשד לרצח ואונס. התביעה תחליט בשבועות הקרובים אם להגיש נגדו כתב אישום. מאז שוחרר לפני כשמונה שנים, אנדרסן שינה את שמו, חי במקום לא ידוע ומסרב לדבר עם התקשורת. "אנדרסן והשקרים שלו, לצד כשלי המשטרה, הם הסיבה שוויגו ישב בכלא 21 שנה", אמר חודין. "המשטרה חייבת לפתוח את התיק נגד אנדרסן". משרד התובע הראשי בנורווגיה סירב להגיב לדברים, עקב החקירה נגד אנדרסן.
More than a decade has passed since the arrival of the last large wave of Israeli immigrants to the German capital. Will the far-right government trigger a new exodus?
BERLIN – When Yael Nachshon Levin arrived in Berlin in 2016, she wasn’t remotely thinking about staying there. At that point in her life, she was a rather well-established musician in Israel. She had recorded three albums. She had appeared with leading Israeli musician Yoni Rechter and trained other singers, among other accomplishments. But then she was diagnosed with cancer, which interrupted her musical career. Her husband – the poet and director Aharon Levin – had always wanted to travel the world, and he and their two children have German passports. That decided the matter.
“The truth is that I hadn’t been interested in moving to Berlin, but I didn’t want to be the one to say no,” she says in an interview at a café several streets north of Alexanderplatz. “I said, ‘Okay, let’s do it for two years.’” Those two years have long passed and the Levins are still in the German capital, without any intention of leaving in the foreseeable future. One of the reasons she feels comfortable in her new home is the cultural project she has launched that combines a number of her loves: music, art and good food.
Yael Nachshon Levin. Credit: Yotam Shwartz
In October 2016, just a few months after she and her family moved to Germany, she decided to take advantage of their newly rented spacious apartment. She invited over a friend who is involved in electronic music, another who is a photographer and another 30 guests. They included Israelis whom she knew, German neighbors and friends from her German-language class. “There was something miraculous there,” she recounts six years on. “The combination of people from all over the world and the music. Hosting them and the cooking worked great. Everything came together for me, and I had a feeling that there was a hunger for this.”
Following the success of the initial evening, others followed and the format became a monthly event (for a fee) that includes a concert, art exhibit and good food. Nachshon Levin, who paid the artists from the beginning even when there was barely any money, found a patron to help finance the venture. The venue switched from her private living room to other locations, and a graphic artist friend of hers designed a logo and helped her find a name for the project: Framed, offering an open space for creativity.
“On the one hand, it’s like a house party,” explains Nachshon Levin, who already has 73 events under her belt. “On the other, it’s a high-level combination of music and art. The artists come from all over the world. The setting is intimate, warm and not pretentious. There’s no stage or backstage, and that encourages attentiveness, listening, observation and the ability to connect – which is a rarity. It’s a dreamlike situation for performing; an attempt to create a utopia.” In addition to that venture, she hasn’t neglected her own music. She recently finished recording a second album in Berlin, “Tigers and Hummingbirds,” which includes 10 songs in English and is being released by the Berlin recording label LowSwing Records.
It’s a beautiful album that extends in spirit beyond where it was recorded. It could have been recorded in Tel Aviv, Copenhagen or New York. The melodies are interesting and the arrangements complex. Nachshon Levin’s voice is mature and precise, and hits the right spots. “When you create an album in Germany,” she says, “you don’t need to organize everything alone amid an ongoing feeling of dread and humiliation.” In general, the creative experience she encountered in Berlin was quite different from her experience in Israel.“I only understood that I had suffered in Israel after coming here. Like a child who has something bad happen to him at school but only starts crying when he comes home to Mommy, I understood that the experience of being an artist in Israel involved ongoing insult,” she says.
“The more I put down roots here, the more I receive recognition and enjoy the audience’s curiosity and openness to hear something new – it’s clear to me how abusive the attitude in Israel was. People were always asking: ‘What do you want from me?’ ‘Why should I come?’ ‘How much does it cost?’ It was a relationship of exploiter and exploited. Artists in Israel live with a sense that this is the reality, but it’s an aberration compared to the artist’s role in the world. There’s so much pressure and so little free time. There’s just no room for it in your head.
“Until I came to Berlin, I had no language to explain it,” she adds. “I didn’t know why I was feeling bad. Things were always lacking: money, space, support, as if the essence of art – the generosity – was taken from it.” Of course, not everything is rosy in Berlin. “Clearly, there are less appealing aspects here,” she concedes. “The weather, the cold, the darkness and the fact that German culture is the exact opposite of Israeli culture. There are also people who come here and don’t make it. It’s not always easy, and my choice is full of sadness. The longer I’m here, every trip to Israel is more difficult.”
And there are many trips. Despite the universal nature of her work, Nachshon Levin has her roots and doesn’t forget them. She and her husband and children insist on speaking Hebrew. She visits Israel two to three times a year. She participated in the Israeli elections and takes pride in being Israeli. Is the Israeli audience still important to her? She says that while she would really love to create what she does in Berlin “for the people whom I love in Israel, in the current situation there’s no chance. I also want my voice to be heard in Israel – but at the moment it’s only possible from here.”
In the meantime, she suffices with the community of Israeli expats also in the German capital. “There’s an amazing community here,” she says. “There are friends with whom I’ve connected in a simple and natural manner, people whom I count on. And it’s happening because, despite the fact that there are several different groups of Israelis here, there’s a filter that has brought a certain group of people here who are rather similar. It’s a group with a common language, common disappointments and common discoveries. That’s not something I felt in New York when I lived there,” says Nachshon Levin, who studied music at Manhattan’s New School. “There are cultural refugees here who create a network of Israelis. There will always be someone to provide information, to help, and there are always new waves of emigration. Probably now, after the election, a new wave will come,” she says, referring to the November 1 election that resulted in a far-right government in Israel.
Nachshon Levin is not alone in expecting a new wave of emigration following the rise to power of antidemocratic and illiberal forces in Israel.
If it actually happens, it would just be the latest round of what she calls “cultural refugees” – singers, filmmakers, television producers, poets, writers and those involved in the plastic arts – looking to make Berlin their home. The list of “refugees” is long: curators Dorit Levita-Hertman and Hila Peleg; artists Yael Bartana, Alona Rodeh and Alona Harpaz; musicians Adi Gelbart and Maayan Nidam, and the members of Jealous – Paz Bonfil and Adi Kum. There is also the opera singer and actress Ruth Rosenfeld; director Rivka Ofek; and Avichai Partok, David Elimelech and Roi Perez, who all regularly deejay at Berlin’s Berghain nightclub.
These are just some of the hundreds of Israelis in the arts for whom Berlin is seen as a magnet and home for multidisciplinary cultural activity. What brought them here and did they find what they were looking for? And are they still in a cultural dialogue with Israel? Has Berlin given them opportunities they had trouble finding in Israel? The answer is a complex web of motives and consequences that Haaretz sought to unravel.
‘Feierabend’
Tal Alon, an Israeli journalist who came to Berlin in 2009, cites a German word that sums up an aspect of life in the German capital that is apparently one of the attractions for Israelis seeking a place to engage in the arts: Feierabend. It’s a combination of the words for “celebration” and “evening,” and describes the end of the workday. “It’s the time devoted to leisure, to rest or to family,” she explains – or what many Israelis would simply call quality of life. “After work, when you take leave of colleagues or the cashier at the supermarket, you say ‘Schönen Feierabend,’ and it doesn’t just mean ‘Have a good evening.’ It’s ‘Enjoy the evening celebration,’ from the time when you’ve stopped working and sat down with a glass of wine or beer, and when no one would expect you to respond on WhatsApp.”
The glass of wine is probably a reference to a wider cultural and social phenomenon.
“There’s something about Berlin that makes choices possible. You can choose making money, dining at expensive restaurants and having a glittering lifestyle. But you can also live modestly, buy secondhand, eat simply and subsist. Even following the price increases, rents here are cheaper [than Israel]. Even after inflation, the prices at the supermarket are lower. Kindergartens are subsidized, and it’s not looked down upon to be an artist,” Alon says. “On the contrary. People who create culture and art are respected.”
Tal Alon, Credit: Olaf Kühnemann
Alon, who spoke to Haaretz at a bar in Berlin’s Kreuzberg neighborhood, is a key figure in Berlin’s Israeli community. Three years after her arrival in the city, she founded Spitz – a Hebrew-language independent magazine that is an integral component of the Israeli community upon which it focuses. Particularly in recent years, it has also been a bridge between the community and German society, providing coverage of municipal and national news in Hebrew. In fact, it is the first Hebrew newspaper in Germany since the Holocaust. It initially appeared in print and online. Now it’s entirely online and also has podcasts. Alon describes its development and her own in Berlin as happening simultaneously.
“At first, there was a fascination with the very presence of Israelis in Berlin,” she recounts. “There was a lot of attention to the questions of identity, history and whether an Israeli community would be created here. Twelve or 13 years ago, it wasn’t clear if it would happen or was a passing fad. Later, people became a bit sick of the subject – mainly because of its instrumentalization in the public debate in Israel, which also came here.”
What do you mean?
“Israelis aren’t really interested in the Israelis in Berlin. It’s true that a lot has been written about us, and for a while they spoke about us a lot. But it was simply a tool to advance an agenda. On the one hand, they spoke about traitors, ‘lefty weaklings’ who had thrown up their hands, and this whole schtick, which was combined with slander and fearmongering regarding antisemitism.
“On the other end of the spectrum, we had glorification and romanticization of the good life – how easy and cheap it is there and how good it is for those who had fled [Israel]. Anyone who lives in the real world, certainly anyone who has emigrated, knows that real life isn’t at either end of the spectrum.”
And is this instrumental aspect just Israeli, or does German society also play a role in it?
“With regard to the German side, there’s a theory of ‘reforestation,’” Alon says, referring to the view that after Germany destroyed its Jewish community in the 20th century, it was now replenishing it. “The establishment is rather obsessed with ‘restoring Jewish life’ in Germany, and the expectation from us is to play that role so we give it legitimacy: ‘If the Jews are again living here,’ they say, ‘we must be wonderful. We’ve changed and rehabilitated ourselves.’”
When one adds political discourse to the mix – who is allowed to criticize Israel in Germany and who is not, and Germany’s involvement in the Middle East – the issues become even more complicated. “As a journalist, I understand the fascination,” she says. “But as a person, I’ve grown tired of being a pawn in that theater.”
Weariness over such discourse motivated Alon to seek a new journalistic direction. Shortly afterward, the coronavirus pandemic hit – and provided that new direction.
“COVID-19 created a need to serve as an intermediary for Israelis – particularly those who don’t speak German – about what’s happening here,” she says. “But that was only part of the issue. The coronavirus also cut off a lot of people, including myself, from existing with one foot here and one foot there. I was still involved with what was happening in Israel, but what was local became critical. During lockdowns, reading the Israeli press didn’t help me and others understand what was happening here. And I found myself consuming more German news and wading into what was happening here.
“Spitz took on the role of mediating and translating. At the same time, for example, we also issued a daily edition – a COVID diary in which Israelis living in Berlin shared what was happening to them during the pandemic.” Spitz still occasionally deals with questions of identity, but its focus is on serving as a bridge between German society and Israelis, and all things in Berlin pertaining to Hebrew and Israelis.
There’s a “kulinarische” section on Israeli-owned restaurants; a section featuring cultural events; and a “nostalgia” section featuring online versions of prior print issues that serves as an archive of sorts for the community. Alon also published a blog and, to mark her 10th anniversary in Berlin, launched a fascinating podcast based on conversations with “10 knowledgeable female Israeli Berliners.” In the process, she has become a mainstay of the community. One Berliner even call her Israelis’ mayor of Berlin.
In the first issue of Spitz, you described the community as a community in formation. How do things look 10 years on?
“It’s clear there’s a large group of Israelis who are not here temporarily. They speak Hebrew. They have connections among themselves. They have common fields of interest and they have events in common. But unlike the organized Jewish community, it’s not institutionalized or centralized. The Israelis aren’t interested in anything official, in the formality and the public activity usually associated with it. I’ve documented that and created a situation in which I have a role,” she says.
“Spitz’s right to exist is due to its niche, and I’m a zealot when it comes to this niche: between German and Hebrew; between Berlin and Israelis living here.” Referring to the “.de” address on the Spitz portal, Alon calls it a metaphor for her Hebrew-language website, indicating its hybrid nature.
And does that hybrid nature also express your sense of belonging?
“From the standpoint of language, culture and family, I still have an Israeli [sense of] belonging. But belonging is also about values – and in Berlin, the majority shares my values: seeking equality and taking care of the weaker parts of society and planet Earth aren’t esoteric positions here,” she says.
“When this article appears in Israel, there will be hundreds of [online] comments full of contempt and swearing. In that respect, from a values perspective, this is my home. The group that holds the same opinions as me in Israel is still affected on a daily and immediate basis by what is happening in Israeli politics, but those who live here have managed to keep an esthetic distance from these things. I was shocked by the results of the last election in Israel because there had been nothing like it before. But relative to my past emotional involvement, one can say that I’ve been remote. I’ve been here.”
‘A sense of roots’
Emotional involvement is a topic that recurs with Israelis working in the cultural sphere here. If every trip to Israel becomes more difficult for Nachshon Levin and if Tal Alon has maintained a certain distance, Shani Leiderman has found a way to reconcile the two worlds. She left Israel when she was 21 to study theater and dance in Amsterdam. After eight years in the Netherlands, she moved to Berlin with her German partner, whom she met while studying.
After she had her first child, she began working at Infarm – a startup, founded by Israelis, that is involved in hydroponic urban agriculture. She has also performed as a musician and appeared with her partner, who was part of the creative aspects of the music. Her work at Infarm involved working with food, events and chefs, and that whet her appetite.
“I’ve always been interested in what we’ll eat next,” she says, half-jokingly, “and it was natural that my next step would be to open a place of my own. I left Infarm and met someone who put me in touch with the Gropius Bau museum – one of the most highly regarded for contemporary art in Berlin – and in 2019 I opened my restaurant there, Beba, named after my grandmother.”
Now, at the age of 39, after separating from her partner and meeting a new one – an Israeli who brought a daughter of his own into the family – she’s a full-time restaurateur. And as in the world of music, comparisons between Germany and Israel are in order in the restaurant business too. Leiderman says Israel has been a source of inspiration for her for its high level of service, food and operations. On the other hand, everything is easier in Germany, she says.
Shani Leiderman, Credit: Noam Rosenthal
“The restaurant business is not a simple profession anywhere in the world,” she notes. “There’s a shortage of staff, costs are high, profit margins are low and there’s a very small margin for error. But during the coronavirus, for example, I felt the differences. There was a moment every day when I expressed thanks for being in Germany. I was thankful for the speed at which the government authorities worked. Also, the compensation was a reasonable sum and it arrived quickly and without complications.”
Leiderman actually had the best of both worlds. The German setting was more convenient, but the food was from Israel. “My food is Jewish and is inspired by my grandmother,” she explains. “The place that I cook and create from is a place of family, closeness and home. That’s my inspiration. The dishes, for instance, are plates that remind me of the house I grew up in. “The entire motivation,” she continues, “is to give people a sense of home – and as an immigrant, it’s most natural that I give people a sense of my home, of my places. It gives me a lot. That people are eating the same stuffed peppers that my grandmother made gives me a daily emotional connection. I’m creating a small world here with a sense of roots.”
Leiderman says she and other Israelis in Berlin aren’t cut off from their identity and actually connect with their Israeliness on a daily basis. “A lot of people have left Israel, but they don’t have anything against the language or the culture. I didn’t run away. I miss it. My life’s circumstances brought me here. I came as a result of a girl’s ambition to be a dancer. I stayed because life was pleasant and easy. And the fact that I could continue speaking Hebrew, creating the food that I create and maintaining my friends, makes it much easier. I don’t know if I could have stayed if it had been otherwise.”
Leiderman’s Beba restaurant is just one of several Israeli culinary institutions in Berlin. Just a few bus stops to the east is Goldadelux, which actually opened after other restaurants went bust: It was both during the pandemic and because of it. Goldadelux began in January 2021 as one of a series of pop-up restaurants opened by two Israelis, Yuval Tidhar and Avi Levy. Last year it began operating on a permanent basis, and is an anchor and source of solace – particularly during the winter, when the sun sets at 3 P.M. and the temperatures drop below freezing.
“The pandemic was a period of severe isolation for Israelis living in Berlin and for everyone else. We felt depressed too. We wanted the winter and the coronavirus to end,” says Levy, who arrived in the German capital a year before COVID. “This wasn’t our first pop-up, but when we posted [on social media] that we were coming back with another pop-up where this time the focus would be on our sabich [pita stuffed with grilled eggplant, hard-boiled egg and salad], there was particular enthusiasm,” he adds.
Levy and Tidhar describe the weekends that followed as a rare social encounter at a time when that was precisely what was missing. “All of a sudden, you saw a group of dozens of people, most of them speaking Hebrew, but they also brought their friends – Germans and others,” Levy says. “There were encounters, new connections. People broke the law together and didn’t keep a meter and a half apart. It was consoling and it was exactly what we wanted to do: pamper people, feed them, give them what we like.” The business grew. The sabich became their menu’s flagship dish, which quickly began to be served in paper bags decorated by tattoo artist Barak Radovich – who of course is also Israeli. The circle of customers grew. The local media gave the place enthusiastic reviews and, six months after the pop-up era ended, Goldadelux got a permanent location. “Opening a small place like this was a calculated risk,” Tidhar says. “And it was the result of what we went through during the days of the pandemic. Now people of all kinds are coming here: families with children, young people, as well as people 70 and older.”
Yuval Tidhar and Avi Levy, Credit: Inbal Lori
Complex identities
The Fraenkelufer synagogue is a three-minute walk from Tidhar and Levy’s sabich place in the Kreuzberg neighborhood. It was built in 1916 and partially destroyed on Kristallnacht in 1938. It was also bombed during World War II. In the 1990s, after the Jewish community in the neighborhood had dwindled, activity at the synagogue waned. But about 10 years ago, as Jews – including young people, secular Jews and Israelis – moved into the neighborhood, something began happening in and around it. New connections were forged between German Jews and Israelis, in part through their work in the arts.
This renaissance is thanks to the efforts of Israeli Dekel Peretz, who grew up in an Orthodox home and whose life in Berlin actually began as a form of getting away from his religious background. After completing his army service, he arrived in the city in 2002, straight from Goa after a trip to the Far East.
Olaf Kühnemann, Dekel Peretz and Rachel Libeskind.Credit: Bella Lieberberg
He married a German woman who converted to Judaism, and they have a child. As part of his wife’s conversion, and because he still wanted to celebrate the Jewish holidays, he started to visit the old synagogue in the neighborhood and became program director for the nonprofit organization that supports it. At first, they organized events for families, Hanukkah celebrations and traditional events that are popular in Israel like the Moroccan-Jewish Mimouna celebration following Passover and Tikkun Shavuot.
But there is now a project in the area that spans the globe. It began in 2016 with celebrations of the synagogue’s centennial, which were organized by Peretz and his wife Nina, who is currently the shul manager. The ties that were established with local politicians led to an initiative to found an adjacent Jewish community center and cultural center. This in turn led, in 2019, to the establishment of a partnership of Jewish social organizations called ERUV, which is headed by Peretz. Another new venture is LABA Berlin, an international project that brings together Jewish artists from Germany and around the world to study Jewish texts for three months, followed by another three months of creating works inspired by their studies. These are then exhibited for a month at the independent CLB Berlin, a gallery also located in Kreuzberg.
“Every year we bring eight artists from all different fields: visual artists, theater artists, writers and musicians,” Peretz says. “The idea is for collaborations to arise that will address the question of Jewish art and also that of the Jewish voice in Germany – a voice that is not confined to issues connected to the Holocaust, antisemitism and the treatment of minorities, but takes in broader social issues as well. Every year, the studies have a different theme. In the last exhibit, which was on the theme of ‘Broken,’ the artists addressed topics like patriarchy, body, gender, disability, family relations and immigration – wider questions that are relevant to German society as a whole but were discussed from a Jewish perspective.”
Last year, half of the participants were Israelis living in Berlin: the writer, poet and translator Tomer Dotan-Dreyfus; painter Roey Victoria Heifetz; performance artist and choreographer Gal Ovadia Naor; and visual artist Ella Ponizovsky Bergelson. However, Peretz says it was not essentially an Israeli experience. He says he and his partners – artistic director Olaf Kühnemann and creative director Rachel Libeskind – are striving to create a meeting place for everyone. “We’re building a Jewish-Berliner center here,” he says. “The Israelis are part of this, but LABA Berlin is first of all a community of artists, and the identities here are more complex than that.”
Which brings us back to your identity. How do you define yourself today?
“I’m a Berliner. I’m building institutions for my daughter and my grandchildren, and for my friends’ children and grandchildren. I’m here to stay.”
And would you say the Israeli community has changed over the course of your time in the city?
“Talk about the ‘Berlin utopia’ was very prevalent a decade ago. There was a lot of talk then about the cost of living and about the escapism of the Israeli left that was fleeing to Berlin. Today, the Israelis here are not a political group, certainly not a homogenous group. A lot has changed in the past 10 years, and it’s a good thing. Jewish Berlin is a more developed place and the Israelis are a heterogenous community composed of people who came here for work, for art, for studies, for anything and everything.
“Even if there is still a ‘Tel Aviv bubble’ in Berlin, it’s only part of the picture – because all types of things are happening in this city. It’s a city of startups; it has a wide variety of cultural offerings; public transportation that functions well; and immigrants from all over the world who together create a cosmopolitan urban life that’s hard to find in Israel.”
A virtual nightclub
Berlin is not Little Tel Aviv, and it certainly doesn’t look like Tel Aviv, particularly in December when a thin layer of snow covers the sidewalks, the subway station entrances and the banks of the Spree River that crosses the city. But in the Neukölln district, the city’s general resemblance to “classical Europe” – with its tidiness and centuries-old architecture – also disappears.
Israelis who came to Berlin 20 years ago or more tried to avoid neighborhoods like this because of their image as hubs for impoverished and hostile Middle Eastern migrants. But that is no longer the case. Kreuzberg and Neukölln are now both known as a home for alternative culture and avant-garde art. And among the first-, second- and third-generation immigrants who still live there, now one also finds many Israelis living and working in an area where Arabic and Turkish are heard just as frequently as German. In this sense, too, this is no Little Tel Aviv. If anything, it is Jaffa.
One such Israeli is DJ and music producer Doron Mastey – better known by his professional moniker, Charly. “It’s not an idyllic utopia,” he says at a Neukölln coffee shop. “There are places where you feel unwanted, but it’s the closest place to Israel you can imagine. I shop at a Palestinian store and there’s a Lebanese shop in the area and Turkish supermarkets too. I feel at home here. I’m basically just a kid from Beit Shemesh who is living here and enjoying life.”
Charly, who comes from a family of Moroccan immigrants and attended boarding school in Jerusalem before serving in the paratroopers, first got into music – especially house and techno – as a kid. After his army service, he met his musical partner, Ori Itshaki, at Tel Aviv’s BPM College for sound and music production, and they forged a successful career together in the city. They also opened nightclubs, worked as DJs, organized parties and founded a pioneering record label.
In 2019, they decided to move to Berlin, which Charly calls the undisputed world capital of electronic music. It is a city where the large number of nightclubs, DJs and music producers creates an atmosphere that attracts young people from around the world who want to be part the club scene. “We were looking for career fulfillment,” he says. “We were frustrated because it was hard to get gigs in Tel Aviv. We had done deejaying gigs in Germany, Poland and Hungary before making the move, but it wasn’t a regular thing. We’re not just DJs. We also produce the music – meaning that we worked all week in the studio and on weekends we deejayed at clubs, so we were more niche than other Israeli DJs who broke the glass ceiling related to Israel. We felt we would be more accessible in Berlin, and it would be good for us.”
But the transition was not easy. Like many young immigrants from around the world, Charly also had to reinvent himself. “No one was waiting for us with flowers at the airport,” he recalls. “In Israel, we were very well known in our scene. Here we had to start from zero. We felt like we were nothing. We rented a rundown little apartment; we slept on mattresses on the floor. There was no living room or dining area. We started out from a dark place, and I felt that salvation was not going to spontaneously present itself. No nightclub was going to suddenly offer us a residence.”
But salvation did arrive, in the form of an Israeli friend who worked in a property management company in Berlin and proposed that they come up with a joint project. In turn, Charly and Itshaki proposed establishing a meeting place for people like them: people new to the city who had yet to integrate and wanted to meet others like them.
The idea was to create a virtual music platform that would enable artists to present an audiovisual taste of what they could do and to introduce them to an audience unfamiliar with their work. The property company’s director liked the idea and offered the use of a space located on the Kreuzberg- Neukölln boundary. He invested the necessary capital and Hör went live in August 2019.
Things were a little rough at first. The two Israelis were not yet well-enough connected to get big names to join their enterprise. But they managed to fill the first two weeks with music and hoped to create that important buzz. “To our surprise, we were able to fill the lineup until the end of the year,” Charly says. “The program exploded. We were in the right place at the right time with the right format. The pandemic period that began a few months into our project gave us an even bigger boost. In our scene, people did not have anything to do when all the clubs were closed. We became everyone’s virtual nightclub.”
Hör now broadcasts on a website, YouTube and Instagram channels that have close to a million users. It is not a purely Israeli project. Although Israeli DJs sometimes appear, Charly and his partners don’t give them special preference. Any affirmative action is devoted to women, the LGBTQ community and to non-whites. “DJs in Berlin have it easier,” he says. “The Israeli scene is a lot more aggressive. There are a small number of clubs and a lot of DJs. You have to really stand out in order to get gigs. And it’s also easier for us in terms of government support. Here it’s a respected profession and the government supports artists. During the pandemic, freelancers in the arts received all kinds of support – including an immediate 5,000-euros grant [$5,370] – without having to show any kind of proof. Health insurance is also 50-percent subsidized, and [there are] pensions for self-employed artists.
“Another thing is that Tel Aviv is squeezing out its cultural institutions. At Alphabet [Charly was one of the club’s founders], we paid 50,000 shekels [$14,400] rent a month for 150 square meters [1,615 square feet]. In Kreuzberg, you pay the equivalent of 8,000 shekels for a commercial space of that size.”
Is the economic side of things what’s keeping you here? Or is Berlin also an inspiration?
“It’s comfortable for me to work here because I need quiet and seclusion in order to create. Here I can earn a living doing what I love and my partner, who is also Israeli, works with me as an art director. I’m still connected to Israel. But anyone who’s here for a long time knows there’s no going back – in terms of the cost of living, and politically too.
“It’s hard to imagine returning to Israel, about working three or four jobs just to get through the month, and living in an environment where violence, hatred, aggressiveness and intolerance are rampant. But whoever says they don’t miss Israel is lying. We all miss it.”
בסוף השבוע שעבר הופיעה במוסף "גלריה שישי" כתבה שבמסגרתה ראיינתי אומנים ויוצרים ישראליים החיים בברלין. הכתבה עוררה תגובות רבות, חלקן זועמות למדי. היו שכעסו על מיטב בניה ובנותיה של החברה הישראלית שנטשו אותה, היו שקראו להם בוגדים וזלזלו בכישרונם, היו שביכו את העדרם מהציבוריות הישראלית והיו שהזדעזעו מכך שבחרו לחיות דווקא בגרמניה, ארצם של משמידי יהדות אירופה. עמדות אלו הן מובנות והן לא נשמעות בפעם הראשונה, ממש כפי שהכתבה עצמה חשפה פיסת מציאות שנחשפה כבר בעבר.
יש, עם זאת, כמה מאפיינים של התפוצה הישראלית בברלין שחורגים באופן מהותי מהאופן שהיה נהוג לתאר אותה עד עתה. למעשה, היא מעניינת דווקא בגלל המיתוסים סביבה שאינם תואמים את המציאות. ראשית, הכתבה ב"גלריה" התמקדה, מטבע הדברים, בישראלים הפעילים בתחומים שהמוסף עוסק בהם – אומנות, עיתונות ומסעדנות. עם זאת, מרבית הישראלים בברלין עוסקים בתחומים אחרים לחלוטין – הם פסיכולוגים ונדל"ניסטיות, קוסמטיקאים והייטקיסטיות, סַפָּרִים וסטודנטיות לפילוסופיה. בתור שכאלו, הם אינם עונים לסטריאוטיפ הקולקטיבי שנבנה סביב דמותם בישראל.
שנית, ההגירה מישראל איננה הגירה על רקע כלכלי בלבד והיא איננה מורכבת מאנשי שמאל קיצוני. יוקר המחיה ודאי משפיע על מי שהחליט להגר לברלין ובמיוחד על פרילנסרים נטולי תלוש משכורת בסוף החודש. אבל זה רק מרכיב אחד, וברלין ממילא התייקרה מאוד בשנים האחרונות. קווי הטיסה הנוחים מתל אביב והנגישות לדרכונים אירופיים לא מזיקים, אבל גם הם רק נתון אחד במכלול. הגירה היא מעשה קשה, היא אינה נעשית בקלות והיא כמעט תמיד תוצאה של מרכיבים רבים ומארג מסובך של סיכויים וסיכונים. הישראלים בברלין, כמו מיליוני מהגרים אחרים בעולם, מנסים לבנות לעצמם חיים טובים יותר, חלקם מצליחים בכך, אבל הם גם משלמים מחירים יקרים, הם עובדים קשה מאוד כדי להתגבר על המפגש עם שפה זרה ותרבות זרה והם נאלצים להשקיע מאמץ רב כדי להמציא את עצמם מחדש.
גם מבחינה פוליטית הדברים אינם פשוטים. איש לא יטען שבברלין ישנו מיקרוקוסמוס מייצג של החברה הישראלית ואכן סביר שחיים בה יותר ישראלים שמאלנים מימנים ויותר חילוניים מדתיים, אבל אסור לתת לזה להטעות – גם אם מדי פעם יש בברלין הפגנה נגד מדיניות ישראל שמשתתפים בה ישראלים לשעבר, התפוצה הישראלית-ברלינאית אינה מורכבת ברובה המוחלט מלוחמי BDS ואקדמאים פוסט-ציוניים, ממש כמו שהיא לא מורכבת מצעירים שעזבו את ישראל בגלל מחירי מוצרי-חלב ממותקים או מישראלים שהיגרו לברלין בגלל השואה. או למרות השואה. או כנקמה לשואה. בעולם האמיתי, זה שמעבר לסמלים ולסיסמאות, מדובר בישראלים מכל הסוגים שמתגעגעים, נאבקים על זהותם ורובם לפחות זקוקים לקשר עם מולדתם, שפתם ושורשיהם.
והקשר הדו-סטרי הזה בין הישראלים בברלין לבין החברה הישראלית הוא אולי הסיפור המרכזי והמקום בו יש לוותר על התגובות הפבלוביות, אלו הקוראות להגירה מהארץ מתוך ייאוש מהמצב הפוליטי, אלו הזועמות על הבגידה ואלו הבזות ל"מהגרים הפריבילגים שמתעלמים מההיסטוריה של עמם". בעבר התייחסה החברה הישראלית בבוז ובאיבה לישראלים שהיגרו למדינה אחרת. הם נקראו "יורדים" – אנשים תלושים שבגדו בציונות מתוך אגואיזם ואסקפיזם. ייתכן שהיום, כשישראל מבוגרת יותר, הגיע הזמן לשקול את הנושא מחדש. במדינות חופשיות, פתוחות וליברליות קשה למצוא היום שיח ביקורתי על אזרחים שעוזבים אותן. אנשי עסקים בריטים שעוברים לארה"ב, אומנים קנדים שעוברים לפריז ורופאי שיניים שוודים שעוברים להולנד אינם "נפולת של נמושות". להיפך, במקרים אלו ברור שיש לכל הצדדים מה להרוויח ממעבר חופשי בין מדינות. רק מדינות כמו בלארוס וצפון קוריאה מגבילות וממשטרות את הכניסה אליהן והיציאה מהן. לא רשימה שמפתה להצטרף אליה.
הישראלים שגרים ויוצרים בברלין ממשיכים לקיים שיח עם ישראל, גם אם הימין הישראלי מתייחס אליהם כבוגדים וחלקים בשמאל כועסים עליהם כי נטשו לכאורה את המאבק (אולי כי בדיוק הם היו הקולות החסרים שמנעו ממרץ לעבור את אחוז החסימה). אלו טענות מובנות, אבל אפשר גם לטעון שמדינה חופשית, פתוחה וליברלית זקוקה לתפוצה אקטיבית מחוץ לגבולותיה כדי להישאר בדיוק כזו – חופשית, פתוחה וליברלית. כלומר, התנועה פנימה והחוצה, בין אם היא בדמות חוקרים באקדמיה, הייטקיסטים ברילוקיישן או אומנים המקיימים דיאלוג בין-תרבותי, היא הכרחית לקיומה של חברה טובה יותר. נכון, מעמד ה"ניידים" אינו התשובה לרוב בעיותיה של ישראל והוא בוודאי אינו חף מבעיות, אך הישראלים בברלין, ובמדינות אחרות בעולם, יכולים להוות חלק מהמאמץ למניעת הפיכתה של ישראל למדינה קנאית, סגורה ומנותקת. התגובות לכתבה עליהם ב"גלריה" הראו שיש מי שמונעים משנאה, זלזול וקנאה ויש המודאגים מבריחת מוחות, איבוד זהות ושיקולים דמוגרפיים. כל זה מובן לגמרי, אך למי שמודאג מדמותה העתידית של מדינת ישראל, אפשר לראות את התפוצה הישראלית-ברלינאית, לא כנטל או ככישלון אלא להיפך, כגשר לעולם. במובן הזה היא כבר איננה חלק מהבעיה, היא חלק מהפתרון.
הם עוסקים במוזיקה, עיתונות, קולינריה ועיתונות וכולם עזבו את הארץ לטובת ברלין. בשיחות שנערכו בדצמבר 2022 הם מספרים מה מצאו בברלין ומה מצפה למהגרי העתיד, אם יהיו כאלו.
כשיעל נחשון-לוין הגיעה לברלין ב-2016 היא בכלל לא חשבה שתישאר בה. בשלב הזה בחייה היא כבר היתה מבוססת למדי כמוסיקאית ישראלית. בין השאר, היא הקליטה שלושה אלבומים, הופיעה עם יוני רכטר ולימדה פיתוח קול. אבל אז היא חלתה בסרטן. המחלה שקטעה את הקריירה המוסיקלית, בעלה, המשורר והבמאי אהרון לוין, שתמיד רצה להסתובב בעולם והאפשרויות שמעניקה האזרחות הגרמנית שהיתה לו ולשני הילדים של הזוג, הכריעו את הכף. "האמת היא שלא הייתי בעניין של מעבר לברלין, אבל לא רציתי להיות זו שאומרת לא", היא מספרת בראיון בבית-קפה כמה רחובות צפונה מאלכסנדרפלאץ, "אמרתי, יאללה, נעשה את זה לשנתיים".
השנתיים הסתיימו מזמן ויעל נחשון-לוין ומשפחתה עדיין בברלין ללא כוונה לעזוב בעתיד הנראה לעין. אחת הסיבות לכך שהיא מרגישה נוח בביתה החדש הוא המפעל התרבותי שהקימה ושמשלב רבים מהדברים שהיא אוהבת – מוסיקה, אומנות ואוכל טוב. באוקטובר 2016, חודשים ספורים בלבד אחרי המעבר, היא החליטה לנצל את דירתה השכורה, המרווחת והמזמינה והזמינה חבר שעסק במוסיקה אלקטרונית, חברה צלמת ועוד כשלושים אורחים, ביניהם ישראלים שהכירה, שכנים גרמנים וחברים ללימודי הגרמנית. "היה שם משהו ניסי", היא מספרת שש שנים מאוחר יותר, "השילוב של אנשים מכל העולם עם המוסיקה, האירוח והבישולים עבד מצוין. הכל התחבר לי והרגשתי שיש צמא לזה". לאחר הצלחת הערב הראשון, הגיעו נוספים והמתכונת התקבעה – אירוע חודשי הכולל קונצרט, תערוכת אומנות ואוכל טעים. נחשון-לוין מצאה פטרון שיסייע במימון, הסלון הפרטי התחלף במיקומים אחרים וחֲבֵרָה, מעצבת גראפית, יצרה לוגו ועזרה למצוא את השם: Framed – מסגרת היוצרת מקום חופשי ופתוח ליצירה.
"מצד אחד, זה כמו מסיבת בית", אומרת נחשון-לוין שמאחוריה כבר 73 אירועים, "מצד שני, זה שילוב ברמה גבוהה בין מוסיקה ואומנות. האומנים מגיעים מכל העולם, הרקע הוא אינטימי, מזמין ולא מתיימר מה שיוצר הקשבה, האזנה, צפייה ויכולת להתחבר שהם נדירים. זה מצב חלומי להופעה". היא מוסיפה שבערבי Framed אין במה ואין אחורי במה, כך שיש קשר קרוב בין האומנים לקהל. היא גובה תשלום מהמשתתפים כי "צריך לשלם בעבור תרבות" והיא שילמה לאומנים כבר מתחילת הדרך, גם כשבקושי היה כסף. נחשון-לוין מתארת את המפגש האנושי, תהליך היצירה ומערכת היחסים בין היוצרים לקהל ב-Framed כ-"ניסיון ליצור אוטופיה" וזהו ניסיון שנוצר על רקע ברור של דיס-אוטופיה ישראלית – הניסיון שלה כמוסיקאית בישראל.
"הבנתי שסבלתי בארץ רק כשהגעתי לכאן, כמו שילד שקורה לו משהו רע בבית-הספר מתחיל לבכות רק כשהוא מגיע הביתה לאמא", היא אומרת, "הבנתי שהחוויה של להיות אומן בארץ היא חוויה של התעללות. ככל שאני מעמיקה שורשים כאן, ככל שאני זוכה להכרה ונהנית מהסקרנות של הקהל ומהפתיחות שלו לשמוע משהו חדש, ברור לי עד כמה היחס בארץ היה מתעלל. כל הזמן שאלו "מה את רוצה ממני?", "למה שאני אבוא"?, "כמה זה עולה"? זו היתה מערכת יחסים של מנצל ומנוצל. אומנים בישראל חיים בתחושה שזו המציאות, אבל זה שיבוש של תפקידו של האומן בעולם. בפסטיבלים ישראליים יש את אותו הליינאפ כבר שלושים שנה. אין פתיחות לדברים חדשים ואפשר גם להבין למה. יש כל כך הרבה לחץ וכל כך מעט זמן פנוי. אין לזה מקום בראש. עד שהגעתי לברלין לא היתה לי את השפה להסביר את זה, לא ידעתי למה אני מרגישה רע. תמיד היה מחסור, בכסף, במקום, בתמיכה. כאילו שנלקחה המהות של האומנות – הנדיבות". נחשון-לוין מדברת על חייה כמוסיקאית בארץ כחיים קשים כלכלית ולא פחות קשים מבחינת היכולת "להביע את הקול" שלה. היא אומרת שבגרמניה, היא מוצאת כבוד לאומנים ומספרת שכשהתראיינה לעיתונאי גרמני הוא הקדיש לה וליצירתה שעות רבות של שיחה ותחקיר. לעומתו, עיתונאים ישראלים חיפשו רק קיצורי דרך וחומרים צהובים. וזו לא רק התקשורת, כשמשיקים אלבום בגרמניה, היא מספרת מתוך ניסיון, "לא צריך לארגן הכל לבד מתוך תחושה של סיוט ועלבון מתמשכים, ובכל זאת, מגיעים מאות אנשים, לא רק דודות שעושות טובה".
האלבום האחרון שיעל נחשון-לוין הקליטה, Tigers and Hummingbirds (בלייבל הברלינאי Low Swing Records), כולל עשרה שירים באנגלית. זהו אלבום יפיפה שחורג ברוחו מהמקום בו הוקלט. הוא יכול היה להיות מוקלט בתל-אביב, קופנהגן או ניו-יורק. הלחנים מעניינים, העיבודים מורכבים והקול של נחשון-לוין בשל, מדויק ונוגע במקומות הנכונים. אבל למרות האוניברסליות של היצירה שלה, יש לנחשון-לוין גם שורשים. והיא לא שוכחת אותם. היא, בעלה והילדים מקפידים לדבר עברית, היא בארץ לפחות פעמיים או שלוש בשנה, היא טסה להצביע בבחירות ויש בה גאווה ישראלית אמיתית. ביומיום שלה, לעומת זאת, היא מסתפקת בינתיים בתפוצה הישראלית-ברלינאית. "יש פה קהילה מדהימה", היא מספרת, "יש חברים שהתחברתי אליהם בצורה פשוטה וטבעית, אנשים שאני סומכת עליהם וזה קורה כי למרות שיש כאן כמה קבוצות שונות של ישראלים, יש מסננת שהביאה לכאן קבוצה מסוימת של אנשים די דומים. זו קבוצה שיש לה שפה משותפת, אכזבות משותפות וגילויים משותפים. זה לא משהו שהרגשתי בניו-יורק כשחייתי שם (נחשון-לוין חיה בניו-יורק כשלמדה מוסיקה ב-New School University בין 2001 ל-2004, ד.ס). יש כאן פליטי תרבות שיוצרים רשת של ישראלים. תמיד יהיה מי שיעביר מידע, תמיד יהיה מי שיעזור ותמיד יש גלי הגירה חדשים. בטח גם עכשיו, אחרי הבחירות, יגיע גל חדש".
ובכל זאת, לא הכל וורוד בברלין. "ברור שיש גם צדדים פחות טובים", היא אומרת, "מזג האוויר, הקור, החושך והעובדה שהתרבות הגרמנית היא 180 מעלות מהתרבות הישראלית. יש את אלו שמגיעים ולא שורדים. זה לא תמיד קל. גם הבחירה שלי מלאה בעצב, ככל שאני כאן יותר זמן, כל נסיעה לארץ קשה יותר". כשהיא נשאלת אם היא עדיין רואה בעצמה יוצרת ישראלית, אם הקהל הישראלי עדיין חשוב לה היא אומרת שהיתה רוצה מאוד לייצר את מה שהיא עושה בברלין גם בעבור האנשים שהיא אוהבת בישראל, אבל היא מודעת לכך שבמצב הנוכחי אין סיכוי להתקרב לזה. "אני נשארת למרות שאני רוצה שהקול שלי יישמע גם בארץ", היא מסכמת, "אבל כרגע זה אפשרי רק מפה".
יעל נחשון-לוין (במרכז) וחברי FRAMED בברלין. צילום: Katha Mau
גברתי ראש-העיר
ישנם לא מעט הסברים להגירת ישראלים העוסקים ביצירה מסוגים שונים דווקא לברלין. יוקר המחייה הוא אולי אחד מהם, אם כי ברלין התייקרה בשנים האחרונות. גם קווי הטיסה הזולים מת"א והנגישות של ישראלים רבים לדרכונים אירופאים, לא מזיקים. אך זה לא כל הסיפור. רבים מהישראלים בעיר מדברים על "איכות חיים" וטל אלון, עיתונאית ישראלית שהגיעה לברלין ב-2009, מספקת שיעור גרמנית קצר שנותן למונח המופשט הזה ביטוי מוחשי. "המילה הגרמנית – פָיֶרְאֲבֶּנְד (Feierabend), היא הלחם של המילים "חגיגה" ו"ערב". זוהי המילה שמתארת את סוף יום העבודה. את הזמן שמוקדש לפנאי, למנוחה או למשפחה. אחרי העבודה, כשנפרדים מהקולגות או מהקופאית בסופר, אומרים Schönen Feierabend!, זה לא סתם "ערב טוב", זה "תהנו מחגיגת הערב", הזמן שהפסקתם לעבוד והתיישבתם עם כוס יין או בירה ואף אחד לא מצפה לתשובה בווטסאפ". המרכיב הזה של החיים בברלין הוא כנראה אחד מכוחות המשיכה לישראלים המחפשים מקום ליצור בו. "יש משהו בברלין שמאפשר בחירה", אלון מסבירה, "אפשר לבחור במרוץ, להרוויח כסף, לאכול במסעדות יקרות ולחיות חיים נוצצים. אבל אפשר גם לחיות בצניעות, לקנות יד-שנייה, לאכול פשוט ולהתקיים. גם אחרי עליות המחירים, השכירות זולה יותר כאן, הגנים מסובסדים והסופר, גם אחרי האינפלציה, זול יותר. וזה לא דבר בזוי להיות אומן. להיפך, יש כבוד לאנשים שעושים תרבות ואומנות".
אלון היא דמות מפתח בקהילה הישראלית-ברלינאית. שלוש שנים אחרי שהגיעה לעיר, היא ייסדה את "שפיץ", מגזין עצמאי שעוסק בקהילה ומהווה חלק אינטגרלי ממנה. בנוסף, הוא בונה גשר בין הקהילה לבין החברה הגרמנית בכך שהוא מסקר חדשות מוניציפליות ולאומיות בעברית. למעשה, זהו העיתון העברי הראשון בגרמניה מאז השואה. בשנים הראשונות התפרסם "שפיץ" בדפוס ובאינטרנט, כיום הוא מגזין דיגיטלי שכולל גם פודקסט ואלון מתארת את ההתפתחות שלו ושלה בעיר כקווים מקבילים. "בהתחלה היתה היקסמות מעצם הנוכחות של הישראלים בברלין", היא מסבירה, "היה המון עיסוק בשאלות של זהות, בהיסטוריה ובשאלה האם תיווצר כאן קהילה ישראלית. לפני 12 או 13 שנים לא היה ברור אם זה יקרה או שזה טרנד שיחלוף. בהמשך הנושא הזה נמאס קצת, בעיקר בגלל האינסטרומנטליזציה שלו בדיון הציבורי בישראל שהגיעה גם לכאן".
"הישראלים בברלין לא באמת מעניינים את הישראלים", מסבירה אלון את כוונתה, "זה נכון שנכתב עלינו המון ודיברו עלינו המון בתקופות מסוימות, אבל זה היה פשוט כלי לקידום סדר-יום. מצד אחד דיברו על בוגדים, נפולת של נמושות שהרימו ידיים וכל הרפרטואר הזה שהשתלב בהשמצות והפחדות מאנטישמיות. בצד השני של הסקאלה, היתה גלוריפיקציה ורומנטיזציה של החיים הטובים – כמה קל שם, כמה זול שם וכמה טוב לכם שברחתם. מי שחי את החיים, בוודאי מי שהיגר, יודע שהחיים האמיתיים הם לא באף קצה של הסקאלה". המבט האינסטרומנטלי על הקבוצה המוגבלת למדי של הישראלים בברלין, בסביבות עשרת אלפים איש בסה"כ, לא מוגבל למבט הישראלי. גם החברה הגרמנית משתתפת בחגיגה. אלון מסבירה: "לגבי הצד הגרמני, יש את התזה על הייעור מחדש (ההשקפה שאחרי שגרמניה עקרה במאה הקודמת את היהודים מתוכה, היא כעת נוטעת אותם מחדש, ד.ס). הממסד הגרמני די אובססיבי לגבי "השבת החיים היהודיים" בגרמניה והציפייה מאיתנו היא לגלם את התפקיד הזה כדי שנעניק לגיטימיזציה. אם היהודים שוב גרים כאן, הם אומרים, אנחנו נהדרים, השתנינו, השתקמנו". כשמוסיפים לסיפורים האלו גם את השיח הפוליטי, למי מותר ואסור לבקר את ישראל בגרמניה וכיצד גרמניה מעורבת במזה"ת, העניינים מסתבכים עוד יותר. "כעיתונאית אני מבינה את זה", אומרת אלון, "אבל כאדם עייפתי מלהיות פיונית בתיאטרון הזה".
העייפות מהשיח מהסוג הזה גרם לטל אלון לחפש כיוון חדש ליצירה העיתונאית שלה. ואכן, אחרי תקופת מעבר קצרה הגיעה הקורונה והביאה איתה בדיוק את זה. "הקורונה יצרה צורך לתווך לישראלים, בעיקר לכאלו שלא מדברים גרמנית, מה קורה כאן. אבל זה היה רק חלק מהעניין, הקורונה קטעה להרבה אנשים, וגם לי, את הקיום של רגל פה ורגל שם. עדיין הייתי מעורבת במה שקורה בארץ, אבל הלוקאלי נהיה קריטי. בתקופת הסגרים, קריאה של עיתונות ישראלית לא עזרה לי ולאחרים להבין מה קורה כאן ומצאתי את עצמי צורכת יותר חדשות גרמניות וצוללת למה שקורה פה. "שפיץ" קיבל תפקיד של תיווך ותרגום ובמקביל הוצאנו, למשל, גם מדור יומי, יומן קורונה שבו כל יום ישראלי או ישראלית שחיים בברלין שיתפו במה שקורה להם בזמן המגפה. זה היה הצייטגייסט".
כיום "שפיץ" עוסק עדיין מדי פעם בשאלות של זהות, אך הוא מתמקד בתיווך החברה הגרמנית לישראלים ובכל הקשור לעברית ולישראל בברלין – מסעדות בבעלות ישראלית מופיעות במדור "קולינריש", אירועי תרבות במדור האירועים וגיליונות הדפוס הישנים, שהם מעין ארכיון של הקהילה, מופיעים במדור "נוסטלגיש". אלון גם פרסמה בלוג (ברלינרית) ולרגל עשור להגעתה לברלין הפיקה פודקאסט מרתק המבוסס על שיחות עם "עשר ברלינריות יודעות דבר". כך היא הפכה לעמוד תווך מרכזי בקהילה. יש אפילו מי שקראה לה "ראש-העיר של הישראלים". את הקהילה עצמה היא עדיין מתארת כקהילה בהתהוות, גם עשור אחרי שכונתה כך בגיליון הראשון של שפיץ. "ברור שיש קבוצה גדולה של ישראלים שהם לא זמניים כאן", היא אומרת, "הם דוברי עברית, יש ביניהם קשרים, יש תחומי עניין משותפים ויש אירועים משותפים. אבל, בניגוד לקהילה היהודית המאורגנת, זו קהילה לא ממוסדת ולא ממורכזת. הישראלים לא מעוניינים בדבר הרשמי, בפורמאליות ובעסקנות שבד"כ מגיעה עם זה. אני באתי לתעד את זה ונוצר מצב שיש לי תפקיד. זכות הקיום של "שפיץ" הוא הנישה שלו ואני קנאית לנישה – בין גרמנית לעברית, בין ברלין לישראלים שחיים בה. הסיומות .de לאתר של תוכן בעברית היא מטאפורה מצוינת להיברידיות שלו".
בסיכום השיחה עם אלון, שמתקיימת בבר בקרויצברג, אי אפשר להתחמק מההבנה שההיברידיות הזו מתבטאת גם בהשקפה פוליטית. היא אמנם ישראלית אבל כמו רבים מהקוראים שלה, עמדותיה הפכו לעמדות מיעוט בישראל, והן מותאמות יותר לביתה החדש. "מבחינת שפה, תרבות ומשפחה, יש לי עדיין שייכות ישראלית. אבל שייכות נוצרת גם סביב ערכים ובברלין אני חולקת את הערכים שלי עם הרוב", היא אומרת, "השאיפה לשוויון, הדאגה לחלש והדאגה לכדוה"א היא לא עמדה אזוטרית כאן. כשהכתבה הזו תתפרסם בישראל יהיו לה מאות תגובות של נאצות וגידופים. במובן הזה, הערכי, כאן אני בבית. הקבוצה שחושבת כמוני בארץ עדיין מושפעת ממה שקורה בפוליטיקה הישראלית, אבל אלו שחיים כאן הצליחו לתפוס מרחק אסטטי מהדברים. הזדעזעתי מתוצאות הבחירות האחרונות בישראל כי עוד לא היה דבר כזה, אבל יחסית למעורבות הרגשית שלי בעבר, אפשר לומר שנשארתי מרוחקת. הייתי כאן".
טל אלון, צילום: אולף קונמן
הסביח בקצה במנהרה
כמו טל אלון, גם שני ליידרמן לא חדשה בעיר. היא עזבה את הארץ בגיל 21 כדי ללמוד תיאטרון ומחול באמסטרדם. אחרי שמונה שנים בהולנד היא עברה לברלין יחד עם בן-זוגה הגרמני אותו הכירה במהלך לימודיה. אחרי שילדה את בנה הראשון היא הצטרפה לצוות של Infarm, סטרטאפ שהוקם על ידי יזמים ישראלים והפך מאז לחברה מצליחה בתחום החקלאות העירונית המקוּרה. במקביל עשתה ליידרמן מוסיקה, היא הקליטה והופיעה עם בן-הזוג שהיה גם שותף ליצירה. העבודה ב-Infarm היתה כרוכה בעיסוק במזון, אירועים וקשר עם שפים ועם האוכל בא התיאבון. "מה שעניין אותי תמיד היה מה נאכל", היא אומרת חצי בצחוק, "והיה טבעי שהצעד הבא שלי יהיה לפתוח מקום משלי. עזבתי את Infarm, הכרתי מישהי שחיברה ביני לבין מוזיאון מרטין גרופיוס באו, אחד המוזיאונים הכי נחשבים לאומנות עכשווית בברלין, וב-2019 פתחתי שם את המסעדה שלי, בֶּבָּהּ על שם סבתא שלי". כיום, בגיל 39, אחרי שנפרדה מבן-זוגה הקודם ואחרי שהכירה בן-זוג חדש, ישראלי שצירף לתא המשפחתי גם ילדה משלו, היא מסעדנית במשרה מלאה. כמו בעולם המוסיקה, גם בעולם המסעדנות ההשוואה בין גרמניה לישראל מתבקשת. מצד אחד, ליידרמן אומרת שישראל היא מקור השראה בעבורה בגלל הרמה הגבוהה של השירות, האוכל והתפעול במסעדות הישראליות. מצד שני, ממש כמו בעולם המוסיקה, בגרמניה הכל קל יותר.
שני ליידרמן, צילום: נועם רוזנטל
"מסעדנות היא מקצוע לא פשוט בכל מקום בעולם", היא אומרת, "יש חוסר בכוח-אדם, העלויות גבוהות, שולי הרווח נמוכים ויש מרווח צר מאוד לטעויות. אבל בתקופת הקורונה, למשל, הרגשתי את ההבדלים. זה היה רגע שאמרתי כל יום תודה על זה שאני נמצאת בגרמניה. הודיתי על התפקוד המהיר של הרשויות, הפיצויים היו בסכומים הגיוניים והם הגיעו מהר ובלי סיבוכים". כך נהנתה ליידרמן מכל העולמות – מצד אחד, הסביבה הגרמנית נוחה יותר. מצד שני, האוכל בא מהבית. "האוכל שלי הוא יהודי ובהשראת סבתא שלי", היא מספרת, "המקום שממנו אני מבשלת ויוצרת הוא מקום של משפחה, של קרבה ושל בית. זו ההשראה שלי. הצלחות, למשל, הן צלחות שמזכירות לי את הבית שגדלתי בו. כל המוטיבציה היא לתת לאנשים תחושה של בית ובתור מהגרת, זה הכי טבעי שאתן לאנשים תחושה של הבית שלי, של המקומות שלי. וזה נותן לי המון. היכולת לעבור כל יום ליד הדלפק שלי ולראות את הבורקיטוס שסבתא שלי היתה עושה ולראות אנשים אוכלים את הפלפל הממולא שלה, עושה לי חיבור רגשי יומיומי. אני יוצרת כאן עולם קטן עם תחושה של בית ושורשים". ליידרמן אומרת שהיא וישראלים אחרים בברלין, לא רק שאינם מתנתקים מהזהות שלהם, הם יוצרים חיבור לישראליות שלהם באופן יומיומי, "הרבה אנשים עזבו את ישראל, אבל אין להם שום דבר נגד השפה והתרבות. לא ברחנו. יש געגוע. הנסיבות של החיים הביאו אותי לפה. הגעתי בגלל אמביציה של ילדה להיות רקדנית, נשארתי בגלל שהחיים הם נעימים ונוחים והעובדה שאני יכולה להמשיך לדבר עברית, ליצור את האוכל שאני יוצרת ולשמור את החברים שלי מאוד מקלה. לא יודעת אם הייתי יכולה להישאר כאן אם זה היה אחרת".
המסעדה של ליידרמן היא רק אחת ממוסדות הקולינריה הישראליים בברלין. במרחק כמה תחנות אוטובוס מזרחה נמצאת גולדה דלוקס שנולדה דווקא כשמסעדות אחרות קרסו, בימי הקורונה. למעשה, אפשר לומר שהיא נולדה בזכות ימי הקורונה. שני הישראלים שהקימו אותה, יובל תדהר ואבי לוי, הוציאו אותה לדרך עוד לפני שזכתה למקום קבע כסדרת מסעדות פופ-אפ. לוי, שהגיע לברלין לפני ארבע שנים, נזכר בינואר 2021, התקופה אותה הוא מתאר כזמן הסגר הקשה ביותר. "אלו היו ימים של בדידות קשה לישראלים שחיים בברלין וגם לכל השאר. גם אנחנו הרגשנו את הדיכאון, רצינו לגמור כבר עם החורף ועם הקורונה", הוא אומר, "כשהוצאנו את הפוסט שסיפר שאנחנו חוזרים עם עוד פופ-אפ ושהפוקוס יהיה על הסביח שלנו היתה התלהבות. זה היה הסביח שבקצה המנהרה". את מה שקרה בסופי השבוע הבאים מתארים יובל ואבי כמפגש חברתי נדיר בימים שבהם זה היה בדיוק מה שחסר. "אנשים יצאו מהבית", הם מספרים, "פתאום ראית גוש של עשרות בני-אדם, רובם מדברים עברית, אבל הם הביאו גם את החברים שלהם, גרמנים ואחרים. היו מפגשים, חיבורים חדשים, אנשים שברו יחד את החוקים ולא שמרו על מרחק של מטר וחצי. זה ייצר נחמה וזה בדיוק מה שרצינו לעשות – לפנק, להאכיל אנשים, להביא להם את מה שאנחנו אוהבים".
העסק צמח והתפתח. מנת הסביח הפכה למנת הדגל, במרץ המנות החלו להיעטף בשקיות נייר מעוטרות על-ידי אומן קעקועים, ברק רדוביץ', גם הוא ישראלי כמובן. מעגל הלקוחות התרחב, ביקורות נלהבות התפרסמו בעיתונות המקומית וחצי שנה אחרי סוף ימי הפופ-אפ, המסעדה קיבלה מקום קבוע. "היה לנו פשוט יותר לפתוח מקום קטן עם משלוחים", מספר תדהר, "זה היה סיכון מחושב והוא נולד כתוצאה ממה שעבר עלינו בימי הקורונה. היום מגיעים לכאן אנשים מכל הסוגים. משפחות עם ילדים, צעירים וגם בני שבעים פלוס". עושה רושם שגולדה דלוקס הפכה לאחד העוגנים של התפוצה הישראלית בברלין. לא מעט מחבריה משבחים אותה וסופרלטיבים רבים נשמעים על הסביח המפורסם. ואכן, האווירה במקום נעימה, השיחה קולחת בעברית, אנגלית וגרמנית והסביח הוא מהטובים שיש. גם הכנאפה המוגשת לקינוח משובחת ולא קונבנציונאלית. אפשר להבין בדיוק מדוע ישראלים שמוצאים את עצמם בעיר בתקופה שבה השמש שוקעת בשלוש אחר-הצהריים והטמפרטורות יורדות מתחת לאפס יכולים למצוא כאן נחמה.
אבי לוי ויובל תדהר,
הזווית היהודית
מרחק שלוש דקות הליכה מהסביח של יובל ואבי עומד בית-כנסת. בעבר נכתב רבות על היחסים בין הקהילה היהודית לישראלים החדשים בעיר. מסיבות רבות, החיבור בין שתי הקבוצות איננו טבעי ובאופן כללי הן חיות את חייהן בנפרד. עם זאת, בשנים האחרונות החלו להיווצר חיבורים חדשים, חלקם קשורים קשר עמוק ליצירה אומנותית ותרבותית. אחד החיבורים המעניינים ביותר מתרחשים בבית-הכנסת פרנקלאופר בקרויצברג, מבנה שהוקם ב-1916 ושבחלקו נהרס בליל-הבדולח ובהפגזות במלה"ע השנייה. החל משנות התשעים הקהילה הצטמצמה והפעילות בבית-הכנסת דעכה, אבל לפני כעשר שנים החל להיווצר במקום משהו חדש. יהודים שהיגרו לשכונה, ביניהם ישראלים, צעירים וחילונים רבים, החלו להגיע לבית-הכנסת ולקיים בו פעילויות שונות. אלו לא היו רק התפילות המסורתיות, אלא כל דבר מתהליכי למידה בנושאים שונים, דרך אירועים למשפחות ועד חגיגות מימונה, מסיבות חנוכה ותיקוני ליל-שבועות. על הרנסנאס הזה אחראי בעיקר אדם אחד, דקל פרץ שמו, ואם טל אלון היא ראש-העיר של הישראלים, אפשר בהחלט לומר שפרץ, יחד עם אשתו, נינה, המשמשת היום כגבאית, הוא הרב הראשי.
הוא הגיע לברלין ב-2002 במסגרת טיול אחרי צבא. ישירות מגואה. הוא היסטוריון במקצועו, נשוי לגרמניה שהתגיירה ואב לילדה. פרץ גדל בבית אורתודוכסי והחיים בברלין התחילו כדרך להתרחק מהרקע שלו אבל מכיוון שהיה לו חשוב לחגוג את החגים וכחלק מתהליך הגיור של רעייתו, נוצר חיבור עם בית-הכנסת הוותיק בשכונת מגוריו, חיבור שהוביל ליצירתה של הקהילה החדשה. אך בית-הכנסת היה רק ההתחלה. אחרי שנוצר קשר עם פוליטיקאים מקומיים סביב חגיגות מאה שנה לבית-הכנסת החלה להירקם תוכנית להקמת מרכז קהילתי ומרכז תרבות יהודי סמוך לבית-הכנסת. "זה מקום שיכול לשרת יוזמות חברתיות של יהודים מכל מיני מקומות וכל מיני גוונים, מקום שהם יכולים לבוא אליו ולהפוך אותו לשלהם", פרץ אומר ומספר כיצד הוקמה ב-2019 "עֵרוּב", שותפות של ארגונים חברתיים יהודיים שונים שמשתמשים בחלל co-working סמוך לבית-הכנסת. אחת היוזמות החשובות שנולדה ב"ערוב" היא LABA Berlin – יוזמה בינלאומית שמביאה אומנים יהודים ללמוד יחד טקסטים יהודיים. כל שנה נבחר נושא, ובסוף הלמידה האומנים יוצרים יצירות בהשראת הטקסטים שלמדו. "אנחנו מביאים אומנים מכל מיני סוגים – אומנים וויזואליים, אומני במה, סופרים ומוסיקאים", פרץ מספר, "הרעיון הוא שייווצרו שיתופי פעולה שיעסקו בשאלה של אומנות יהודית וגם בשאלה של הקול היהודי בגרמניה, קול שלא מצטמצם לנושאים שקשורים לזיכרון השואה, ליחסי מיעוטים ולאנטישמיות, אלא מתרחב לנושאים חברתיים רחבים יותר. בתערוכה האחרונה, למשל, שהייתה סביב הנושא "שבר", האומנים והאומניות עסקו בנושאים כמו פטריארכיה, הגוף, מגדר, נכות, יחסים בתוך המשפחה והגירה, אלו שאלות כלליות שרלוונטיות לחברה הגרמנית הכללית והן נידונו מתוך פרספקטיבה יהודית".
פרץ מספר שבערך מחצית מהאומנים שמשתתפים בפרויקט הם ישראלים, האחרים הם מקומיים, קנדים, ברזילאים, אמריקאים ועוד. יחד עם שותפיו אולף קונמן, המנהל האומנותי ורייצ'ל ליבסקינד מנהלת הקריאייטיב, הוא חותר להקמת מקום מפגש לכולם. זהו לא מפגש ישראלי קלאסי, הוא מתקיים ברובו באנגלית, הוא פתוח ליהודים מהעולם כולו והוא מהווה גשר בין הישראלים ליהודים המקומיים. "אנחנו בונים כאן מרכז יהודי-ברלינאי, הישראלים הם אמנם חלק מזה, יש הרבה יוזמות של ישראלים ב"ערוב" והרבה אומנים ישראלים מתחברים ל-LABA, אבל LABA Berlin זו קודם כל קהילת אומנים ואומניות, לא קהילה ישראלית והזהויות כאן הן מורכבות יותר". גם ברמה האישית פרץ אמנם לא מתנכר למוצאו הישראלי, אבל אחרי עשרים שנה בברלין, כבר ברור מה נקודת המוצא שלו. "אני ברלינאי", הוא אומר, "אני בונה מוסדות לבת שלי, לנכדים שלי ולאלו של ידידי. אני כאן כדי להישאר". פרץ טוען שהקהילה הישראלית השתנתה. "אוטופית ברלין היתה חזקה לפני עשור. אז דיברו על יוקר המחייה ועל האסקפיזם של השמאל הישראלי שעובר לברלין. היום הישראלים כאן הם לא קבוצה פוליטית, בטח שלא קבוצה הומוגנית. בעשר שנים האחרונות הרבה השתנה, וזה טוב, ברלין היהודית היא מקום יותר מפותח והישראלים הם קהילה הטרוגנית שמורכבת מאנשים שהגיעו לכאן כמהגרי עבודה, מהגרי אומנות, מהגרי לימודים, הכל מהכל. גם אם יש בברלין עדיין "בועה תל-אביבית", היא רק חלק מהתמונה שנוצרה כי זו עיר של יזמות מכל הסוגים, עיר של סטרטאפים, היצע תרבותי מגוון, תחבורה ציבורית מתפקדת ומהגרים מכל העולם שיוצרים חיים אורבניים, קוסמופוליטיים שקשה למצוא בישראל".
ברלין לא נראית כמו תל-אביב. בטח שלא בדצמבר. השיח על ברלין כ"בועה תל-אביבית" או "תל-אביב הקטנה" לא לוקח בחשבון את שכבת השלג הדקה המכסה את המדרכות, את נהר השְׁפְּרֵה שחוצה אותה ואת הרכבת התחתית. לא בדיוק מאפיינים תל-אביבים קלאסיים. כשמדובר בשכונת נויקלן נעלם גם הדמיון למה שמכונה לעיתים אירופה הקלאסית על הניקיון והאדריכלות בת מאות השנים המאפיינים אותה. ישראלים שהגיעו לברלין לפני עשרים שנה ויותר השתדלו להימנע משכונות כמוה בגלל תדמיתן כשכונות מהגרים מזרח-תיכוניות עניות ועוינות. היום הדברים שונים. קרויצברג ונויקלן ידועות בעולם כבית לתרבות אלטרנטיבית ואומנות אוונגרדית. בין המהגרים מדור ראשון, שני ושלישי שעדיין חיים בהן, חיים היום גם ישראלים רבים שעובדים, יוצרים, מקימים משפחות ובונים חיים במרחב ציבורי שיש בו לא פחות ערבית ותורכית מאשר גרמנית. גם מבחינה זו לא מדובר בתל-אביב הקטנה, אם כבר זוהי יפו.
אחד מהישראלים שחיים באזור הוא דורון מסטיי שידוע יותר כצ'ארלי, הכינוי בו הוא מוכר כדי-ג'יי ומפיק מוסיקה. "זו לא אוטופיה אידילית", הוא אומר בשיחה בבית-קפה בנויקלן, לא רחוק מהמקומות בהם הוא חי ועובד, "יש מקומות שמרגישים בהם לא רצויים, אבל זה המקום הקרוב ביותר לישראל שאפשר לדמיין. אני קונה בחנות של פלסטיני ויש באזור חנות לבנונית וסופרמרקטים תורכיים. אני מרגיש כאן בבית. אני בסך הכל ילד מבית-שמש שחי כאן ונהנה מהחיים". צ'ארלי, בן למשפחת עולים ממרוקו שלמד בפנימייה בירושלים ושירת בצנחנים, החל לעסוק במוסיקה, בעיקר בהאוס וטכנו, עוד כילד. אחרי השירות הצבאי הוא הכיר את שותפו המוסיקלי אורי יצחקי במכללת BPM ויחד איתו הוא החל בקריירה מצליחה בתל-אביב. עם שותפים שונים, הוא פתח מועדונים, תיקלט, ארגן מסיבות והקים לייבל חלוצי שהוציא לאור מוסיקה של טאלנטים מקומיים. ב-2019 יצחקי והוא החליטו לעבור לברלין אותה הוא מתאר כבירה הבלתי מעורערת של המוסיקה האלקטרונית בעולם, עיר שהמספר הגדול של המועדונים, הדי-ג'ייאים והמפיקים שלה יוצר אווירה שמושכת אליה צעירים מכל העולם כדי לחיות בה חיים של רייברים וקלאברים. "רצינו להגשים את הקריירה שלנו", הוא מספר, "היינו מתוסכלים כי היה קשה לקבל גיגים בתל-אביב. אמנם תקלטנו בגרמניה, פולין והונגריה לפני המעבר, אבל זה לא היה קבוע. אנחנו לא רק די-ג'ייאים, אנחנו גם מפיקים את המוסיקה, כלומר, עבדנו כל השבוע באולפן ובסופי-שבוע תקלטנו במועדונים, כך שהיינו יותר נישתיים מדי-ג'ייאים ישראלים אחרים שפרצו את תקרת הזכוכית שקשורה בישראל. הרגשנו שבברלין נהיה נגישים יותר וזה יעשה לנו טוב".
אבל המעבר לא היה פשוט. כמו מהגרים צעירים מכל העולם, גם צ'ארלי נאלץ להמציא את עצמו מחדש. "אף אחד לא חיכה לנו עם פרחים בשדה-התעופה", הוא נזכר, "בישראל היינו מוכרים מאוד בסצנה שלנו. כאן היינו צריכים להתחיל מאפס. הרגשנו שאנחנו כלום. שכרנו דירה עלובה, ישנו במזרנים על הרצפה. לא היה לנו סלון ולא פינת אוכל. התחלנו ממקום אפל והרגשתי שהישועה לא תגיעה מעצמה. אף מועדון הרי לא יציע לנו רזידנס". כאן מתחיל סיפור הצלחה מהסרטים. חבר ישראלי שעבד בחברה בעלת נכסים בברלין הציע לעשות פרויקט משותף. צ'ארלי ושותפו הציעו להקים מקום מפגש לאנשים כמוהם – זרים שהגיעו לעיר, טרם השתלבו בשוק ומעוניינים להיפגש עם אנשים מסוגם. הרעיון היה ליצור פלטפורמת מוסיקה ווירטואלית שתאפשר ליוצרים להציג באודיו-וויז'ואל את מה שהם יודעים לעשות ולהפגיש אותם אונליין עם קהל שעוד לא מכיר אותם. מנכ"ל החברה השתכנע, הוא הציע חלל על גבול קרויצברג-נויקלן, השקיע את הכסף הנדרש ו-Hör (הקשב) עלתה לאוויר באוגוסט 2019. ההתחלה היתה מהוססת. שני הישראלים עוד לא היו מספיק מקושרים בשביל לצרף אליהם שמות גדולים. למרות זאת, הם הצליחו למלא את השבועיים הראשונים במוסיקה וקיוו לייצר את הבאז הנדרש. "להפתעתנו, הצלחנו למלא את הליינאפ עד סוף השנה", מספר צ'ארלי, "התכניה התפוצצה, היינו במקום הנכון, בזמן הנכון עם הפורמט הנכון. תקופת הקורונה שהגיעה אחרי החודשים הראשונים בעטה אותנו עוד יותר למעלה. בסצנה שלנו, לא היה לאנשים מה לעשות כשכל המועדונים נסגרו. הפכנו למועדון הווירטואלי של כולם".
דורון מסטיי (צ'רלי) ב-Hör, ברלין
כיום Hör משדרת באתר אינטרנט ובערוצי יוטיוב ואינסטגרם שיש להם קרוב למיליון משתמשים. זוהי אינה יצירה ישראלית במהותה. למרות שיש, מדי פעם, די-ג'ייאים ישראלים, צ'ארלי ושותפיו לא נותנים להם עדיפות. את ההעדפה המתקנת הם מעדיפים לתת לנשים, לקהילת הלהט"ב, וללא לבנים. בעניין זה האווירה כאן, לפי צ'ארלי, שונה מזו של תל-אביב. "הסצנה הישראלית מאוד מרפקנית", הוא אומר, "יש מעט מועדונים והרבה די-ג'ייאים. חייבים לבלוט מעל כולם בכדי לתקלט. לדי-ג'ייאים בברלין קל יותר גם מבחינת היחס של המדינה – זה מקצוע שמכבד את בעליו, המדינה תומכת באומנים, בזמן הקורונה פרילנסרים שעוסקים באומנות קיבלו תמיכה מכל מיני סוגים כולל מענק מיידי של 5,000 יורו בלי להראות שום הוכחה. יש גם ביטוח בריאות מסובסד ב-50% ופנסיה לאומנים עצמאיים. יותר מזה, תל-אביב דוחקת את המוסדות התרבותיים שלה החוצה. במועדון האלפבית בתל-אביב (שצ'ארלי היה בין מקימיו, ד.ס) שילמנו 50,000 ₪ שכירות בחודש על 150 מ"ר. בקרויצברג משלמים 8,000 ₪ על שטח מסחרי בגודל כזה". בימינו צ'ארלי נהנה מברלין מסיבות רבות. נוח לו לעבוד כאן כי הוא זקוק לשקט כדי ליצור, הוא מתפרנס ממה שהוא אוהב ויש לו בת-זוג, ישראלית שעובדת איתו כארט-דירקטורית. עם זאת, הוא קשור עדיין לישראל. "מי שיגיד שהוא לא מתגעגע לארץ הוא שקרן", הוא מסכם, "כולם מתגעגעים. אבל מי שכאן לתקופה ארוכה יודע שאין לאן לחזור. גם מבחינת יוקר המחייה וגם מבחינה פוליטית. אני חי כאן חיים שלווים. קשה לחשוב על חזרה לארץ, על להחזיק שלוש או ארבע עבודות כדי לגמור את החודש ולחיות בסביבה של אלימות משתוללת, שנאה, אגרסיביות וחוסר סובלנות".
צ'ארלי לא לבד. יש ככל הנראה מאות יוצרים ישראלים בברלין – זמרות, קולנוענים, יוצרות טלוויזיה, משוררים וסופרות. יש הקרנות של סרטים ישראלים, השקות של ספרים בעברית ומסיבות של מיטב הדי-ג'ייאים התל-אביבים לשעבר. עם זאת, מטבע הדברים, לא כל הישראלים בברלין הם אומנים ואנשי תרבות. כמו תמיד, הסטריאוטיפים מבוססים על אמת מסוימת, אבל היא חלקית ומטעה. בברלין חיים גם ישראלים וישראליות אחרים – פסיכולוגים ונדל"ניסטים, קוסמטיקאיות, הייטקיסטיות וסטודנטיות לפילוסופיה, סַפָּרִים ומורות. גם השיח על נטיית התפוצה הישראלית-ברלינאית לשמאל הפוליטי הוא מוגזם. אף אחד לא יטען שברלין היא מיקרוקוסמוס מייצג של החברה הישראלית ואכן סביר להניח שחיים בה יותר שמאלנים מימנים ויותר חילוניים מדתיים, אבל אסור לתת לזה להטעות – גם אם מדי פעם יש בה הפגנה נגד מדיניות ישראלית שמשתתפים בה ישראלים לשעבר, הקהילה הישראלית-ברלינאית אינה מורכבת מלוחמי BDS ואקדמאים פוסט-ציוניים בלבד, ממש כמו שהיא לא מורכבת מצעירים שעזבו את ישראל בגלל מחירי מוצרי-החלב או ישראלים שהיגרו לברלין בגלל השואה. או למרות השואה. או כנקמה לשואה. הגירה היא מעשה קשה, היא אינה נעשית בקלות והיא כמעט תמיד תוצאה של מרכיבים רבים ומארג מסובך של סיכויים וסיכונים. הישראלים בברלין, כמו מיליוני מהגרים אחרים בעולם, מנסים לבנות חיים טובים יותר אבל הם גם מתגעגעים, נאבקים על זהותם ורובם לפחות זקוקים לקשר עם מולדתם, שפתם ושורשיהם.
והקשר הזה, הקשר בין הישראלים בברלין, ואולי בכל מקום אחר, לבין החברה הישראלית הוא דו-סטרי. בעבר התייחסה החברה הישראלית בבוז ובאיבה לאלו שהעתיקו את מגוריהם למדינה אחרת. הם נקראו "יורדים" – בוגדים תלושים ואסקפיסטים. האם ייתכן שהיום, כשמדינת ישראל מבוגרת ומבוססת יותר, הגיע הזמן לשקול את הנושא מחדש? במדינות חופשיות, פתוחות וליברליות קשה למצוא היום שיח ביקורתי על אלו שעוזבים אותן. אנשי עסקים בריטים שעוברים לארה"ב, אומנים קנדים שעוברים לפריז ורופאי שיניים שוודים שעוברים להולנד אינם "נפולת של נמושות". להיפך, במקרים אלו ברור שיש לכל הצדדים מה להרוויח מהמעבר החופשי בין מדינות מפני שהוא מהווה מקור של עושר תרבותי ומנוע ליצירת רעיונות מקוריים, טכנולוגיות חדשות ויחסים בין-תרבותיים שמאפשרים להכיר את השונה, ללמוד, להתפתח וליצור מחוץ למסגרת המקומית. רשימת המדינות שעזיבתן והכניסה אליהן היא נושא להגבלה ולמשטור כוללת את בלארוס, צפון-קוריאה, רוסיה וסין. לא רשימה שמפתה במיוחד להצטרף אליה. אם הישראלים שגרים בברלין ימשיכו לקיים שיח תרבותי, חברתי ופוליטי עם ישראל, זו תרוויח עוד גשר חשוב עם העולם. במצב הנוכחי, הימין הישראלי מתייחס לישראלים בברלין כבוגדים במפעל הציוני בעוד השמאל כועס עליהם כי הם נטשו את המאבק (ואולי כי בדיוק הם היו הקולות החסרים שמנעו ממרץ לעבור את אחוז החסימה). אבל גם השקפה אחרת אפשרית. ייתכן שמדינה חופשית, פתוחה וליברלית זקוקה לתפוצה אקטיבית מחוץ לגבולותיה כדי להישאר כזו – מדינה חופשית, פתוחה וליברלית. אין חופש בלי תנועה פנימה והחוצה ואין פתיחות אמיתית בלי השפעות ושיח בין-תרבותי. האומנים והיוצרים הישראלים בברלין לא חייבים וגם לא מעוניינים להיות אלטרנטיבה לישראל. להיפך, הם יכולים להיות ערובה לכך שהיא לא תדרדר ותהפוך למדינה קנאית, סגורה ומנותקת מהעולם הנאור. המודאגים והמיואשים מנטישת הצעירים, מבריחת המוחות ומנישואי התערובת יכולים, אם כן, לשקול את האפשרות שהתפוצה הישראלית בברלין אינה חלק מהבעיה אלא להיפך, אולי היא יכולה להיות חלק מהפתרון.