שחפים בסופה

בספרו "שחפים בסופה" הסופר האיסלנדי אינר קאורסון מפיח חיים חדשים בנושא הקלאסי של יחסי האדם עם סביבתו באמצעות סיפורה של ספינת דיג הנקלעת לסערה קשה בלב האוקיינוס האטלנטי. באמצעות תיאור קומפקטי ואינטנסיבי הוא מצליח לשאוב את הקורא אל תוך מאבק האיתנים בין האדם לכוחות הטבע.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-REVIEW-1.10016340

התיאטרון העירוני של שטוקהולם החליט בשנה שעברה להעניק את פרס הספרות הבינלאומי שלו לסופר האיסלנדי אֵינַר קָאוּרָסוֹן על ספרו "שחפים בסופה" העוסק בספינת דיג הנקלעת לסערה קשה באוקיינוס האטלנטי. בנימוקים להענקת הפרס נאמר כי הייאוש על סיפון הספינה מתואר בצורה חדה עד כדי כך שהקורא מרגיש "זרם קר כקרח עולה מבין דפי הספר" וכי הסופר "מפיח חיים חדשים בנושא הקלאסי של מאבק האדם מול הטבע".

זה אמנם אפיון מדויק של הספר ואכן אין זו הפעם הראשונה שיצירת ספרות עוסקת בימאים הנאבקים בים או בשוכניו, אך ספרו של קאורסון שונה מקלאסיקות כ"מובי דיק" או "הזקן והים". בניגוד להן, הכוח המניע של העלילה אינו המסע הרוחני של גיבוריה או הרהורים על נסיבות חייהם ומשמעותם. סיפורו של קאורסון ישיר יותר ומשאיר לקוראים את מלאכת הענקת המשמעות, תהא זו משמעות מטפיזית, פסיכולוגית או סוציולוגית. קאורסון בסך הכל מספר סיפור, ועושה זאת בצורה קומפקטית ואינטנסיבית מאוד. הסיפור מתקדם, ללא הפסקות או חלוקה לפרקים, בצורה קצבית, סוחפת ומשכנעת מתחילתו ועד לסופו, שאינו מכיל שורת מחץ של תובנה פילוסופית, חברתית או פוליטית. כל שהוא יכול להיות הוא בחירה בין שתי אפשרויות — שקיעה במצולות הים או אנחת רווחה של הגעה לחוף מבטחים.

"שחפים בסופה" יצא באיסלנד ב–2018 ואחרי שתרגומו האנגלי זכה לביקורות טובות, הוא מופיע גם בעברית. התרגום כולל אתגר של התמודדות עם מונחים מקצועיים מעולם יורדי הים, אך המתרגם משה ארלנדור אוקון אינו נרתע. "הלשון העברית אינה שפת ימאים", הוא כותב בהערה בפתח הספר, "מה לנו 'לַזְבֶּזֶת', 'דָּווִיתוֹת' או 'מְגֻלָּה'?… ואף על פי כן, המונחים קיימים בשפתנו, גם אם לא שגורים, וספר זה הוא הזדמנות להתוודע אל מקצתם". ספק אם קוראי עברית הנתקלים לראשונה במלים כמו סֶקְסְטַנְט (מכשיר מדידת זוויות), סַפְנָה (חלל מטען) או כַּנֶּנֶת גִּילְסוֹן (סוג של מכשיר להרמת משאות) יתחילו להשתמש בהן בתדירות גבוהה בעקבות הקריאה, אך לזכות המחבר והמתרגם אפשר לציין שנוכחותם של המושגים הטכניים אינה פוגעת בזרימה של הטקסט אלא מוסיפה לאמינות שלו. הפרטים הקטנים על הציוד הכבד, וכמוהם גם שמות הדגים והציפורים שמלווים את המסע, הם חלק מהעולם שהספר מצייר והם חשובים לא פחות מהגריז בחדר המכונות, קערות הבשר בחדר האוכל, סירחון הדגים וגושי הקרח המכסים את הספינה ומאיימים להטביעה.

הספר מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו ב–1959 אז נקלעו כמה ספינות דיג איסלנדיות לסערה קשה בשדות הדגה ליד ניופאונדלנד שבאוקיינוס האטלנטי. הספינה האיסלנדית שעליה כותב קאורסון נקראת "השחף" וצוותה כולל 32 ימאים. לאחר דיג מוצלח, כשבטן הספינה מלאה, מכה הסערה הנמשכת יותר משלוש יממות שבהן הימאים עובדים כמעט מסביב לשעון בניסיונות נואשים לשלוט בספינה, לשבר את הקרח המכסה אותה, להיפטר מהמשקל העודף ולהימלט מהגורל האכזר המחכה למי שיוטל למים שבהם אין סיכוי לשרוד יותר מכמה דקות. זו סיטואציה דרמטית, אך קאורסון אינו משתפך: הוא מספק לקוראיו את מה שהם צריכים לדעת על מצב הספינה, מזג האוויר ואנשי הצוות לא במטפורות צבעוניות או בווידויים ארכניים, אלא בצורה מדודה ומדויקת.

פה ושם מוסיף קאורסון דימויים הממחישים את המצב לקוראים שלא היו מימיהם על ספינת דיג. כך התריסים של המכמורת נדמים ל"שתי ידיים בדרכן לשאת תפילה" ולוע הרשת נפער "בחיוך רחב או בצחוק מתפרץ אל מול הדגה". כשרב־החובל חש שמשהו אינו תקין כשהמכמורת יורדת לקרקעית, הוא בוחן את הכבלים ונוגע בהם בעדינות "כמו מיילדת הסועדת אשה הרה". אלה הם תיאורים של "השחף" בשקט שלפני הסערה, אך הטקסט הופך לקצבי ודחוס יותר כשהרוחות מתחילות לסעור. ידיעות על ספינות אחרות שטבעו מגיעות בקשר, סירות ההצלה מושלכות למים כדי להקל על המשקל, הגלים מתנשאים לגובה הר והעייפות, החרדה והעבודה המאומצת גורמות לחלק מאנשי הצוות להתמוטט.

"האם זה לעולם לא ייגמר?", שואל המספר, "המלחים ידעו שכששיווי המשקל של הספינה כה מעורער, לא צריך יותר מכמה קילוגרמים נוספים כדי שהשדרית, תחתיתה של הספינה, תפנה מעלה ולא מטה. המלחים עדיין היו זכאים לשתי שעות מנוחה ביממה, ואחדים מהם צנחו בפישוט איברים ברגע שנכנסו פנימה, אפילו עם מזון לעוס למחצה בפיהם, נרדמו או התעלפו, לא התעוררו אף שראשם נשמט הצידה אל הקיר או קדימה אל השולחן, אבל עד מהרה העירו אותם, טילטלו אותם בכוח — הרי הקרח לא יסתלק מעצמו בזמן שהצוות ישן". זהו מאבק לחיים ולמוות, ללא מטפורות או דימויים, ולרגעים נדמה שהספינה תתהפך והמוות ינצח.

וזהו בדיוק המאבק שבבסיס העלילה — מצד אחד הקרח, הקור, הגלים הגבוהים והרוחות העזות ומצד שני מכונות, מכשירים וכוחותיהם המשולבים של 32 ימאים. קאורסון אינו מספק אפילו קורטוב של מיסטיקה, רמזים לנס או השגחה אלוהית. הדבר היחיד שיכול, עם קצת מזל, לעמוד בפני כוחו העצום של הטבע הוא מנוע עוצמתי ואמין, מיומנות של מלחים ועבודת צוות נחושה. זהו הגורם האנושי שמספק את הדרמה וקאורסון מתאר את סיפוריהם של כמה מהמלחים תוך כדי הקרב בסערה.

רבים מהם עולים לספינה כשהם שיכורים, הם כולם גברים ולמעט אחד מהם, לאורוס, שבהמשך מתברר כי הוא מספר הסיפור, אנו לא יודעים אפילו את שמותיהם אלא רק את תפקידם: הגאי, אלחוטן, מכונאי, טבח או מלח. רב־המלחים, למשל, הוא גבר שרירי וקשוח, שחייו מורכבים מעבודה, שינה ושתייה. זוגתו עזבה אותו בשל כך והוא מחליט להתאבד בטביעה. הוא אולי אדם פגום אך הוא גם אנושי מאוד. רגע לפני ההתאבדות הוא מתחרט כי הים, מקום העבודה שלו, מגעיל אותו בשל הקור והלכלוך. הוא מחליט למות על היבשה "שיכור וצוחק" אך אינו משלים את המשימה וכך הוא יוצא להפלגה ב"שחף" — נגרר על ידי מלחים אחרים, מכה ומקלל, היישר לתאו שם הוא נוחר במיטתו עד היום השלישי להפלגה. למרות זאת, ברגעי המבחן רב־המלחים, כמו מרבית אנשי הצוות, עומד בגבורה מול הסערה. אין זו גדולה של אמנות נשגבת או רעיונות גדולים אלא של עבודה סיזיפית ועקבית, מיומנות, ניסיון, חוסן נפשי ומשמעת. אנשי "השחף" אינם מוותרים, הם קמים ונופלים פעם אחר פעם ונאחזים בחיים, וזה בזה, כמין גרסה ימית של אחים לנשק בשדה הקרב.

אנשי הצוות גם מודעים לכך שהם אינם הראשונים להתמודד עם המים הסוערים של האזור שבו הם שטים. הם מדברים על מי שהם מכנים "אבותינו הקדומים הוויקינגים" שהצליחו להגיע עד יבשת אמריקה במסלול דומה לשלהם. אלחוטן "השחף" אף מסביר שאצל הוויקינגים לא ההגעה ליעד נחשבה להצלחה האולטימטיבית, אלא הצלת חיים של מישהו אחר. זו תזכורת היסטורית חשובה המנוגדת לדוגמה אחרת שחלק מאנשי הצוות עוסקים בה: הטיטניק, שטבעה גם היא בצפון האטלנטי ולקחה איתה למצולות יותר מ–1,500 איש. הטיטניק היתה גדולה ומפורסמת יותר מספינת הדיג האיסלנדית, אך בניגוד לפאר ולהיררכיה החברתית שלה, "השחף" נכנסת לקרב בים כשהיא מצוידת באנשי מעמד הפועלים המפגינים קור רוח, מקצועיות וסולידריות — תכונות שיש שיטענו כי הן בדיוק אלה הנדרשות לא רק מול סערות בים, אלא גם מול כל צרה גדולה שתבוא, ממשבר כלכלי, דרך מתקפה צבאית ועד למגפה. והנה נמצאה בספר גם תובנה פילוסופית, חברתית ופוליטית אחרי הכל.

כך מרוויחה תעשיית האופנה מדיכוי המיעוט האויגרי בסין

לאחרונה עלה לכותרות מצב המיעוט האויגורי בסין, שעובד בתנאי כפייה קשים במחוז המספק 20% מהכותנה לתעשייה הגלובלית. רבים ממותגי האופנה שאנו לובשים מתבססים על תוצרת זו וגם אם הם מנסים להתנתק ממנה, הסינים משיבים בחרם צרכני. בראיון עם מומחים ואקטיביסטים נבחנת ייתכנותה של אלטרנטיבה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/fashion/.premium-MAGAZINE-1.9976728

על פי משפט ידוע המיוחס, ככל הנראה בטעות, לביסמרק, עדיף לאדם לא לדעת כיצד נחקקים חוקים כפי שעדיף לו לא לדעת כיצד מיוצרות נקניקיות. את המשפט הזה ניתן ככל הנראה להחיל על מוצרים רבים ובהם חלק מהבגדים שאנו לובשים, החל בבגדי היומיום וכלה באלו המוצגים במסלולי תצוגות האופנה. כבר שנים רבות ידוע שאחורי הקלעים של תעשיית האופנה כוללים לפעמים תנאי עבודה קשים, ניצול ושכר נמוך במדינות רבות בעולם (לצד נזקים סביבתיים), אך בשנים האחרונות, דווקא כשהמודעות לנושאים אלו גדלה, מתברר שייתכן שיש מקום שבו המצב בתחום זה רק הולך ומחמיר.

המידע על תנאי העבודה והחיים של העובדים במפעלים, באזורי התעשייה ובשדות הכותנה של מחוז שינג'יאנג שבצפון מערב סין הוא מוגבל. עם זאת, לאחרונה הולך ומתפתח דיון תקשורתי סביב עדויות וטענות על עבודת-כפייה בתנאים קשים, על טרנספרים כפויים של עובדים בהתאם לאינטרסים כלכליים ודמוגרפיים של הממשלה הסינית, ועל הקמה של מפעלים בסמוך ל"מחנות לחינוך מחדש". במחנות אלו, על פי הערכות ועדויות, נכלאו מעל מיליון בני-מיעוטים, מרביתם אויגורים, אחד המיעוטים האתניים הגדולים בסין. האויגורים הם עם ממוצא טורקי ממרכז אסיה, מרביתם מוסלמים בדתם, הם מונים כעשרה מיליון איש ורובם מתגוררים במחוז שינג'יאנג. במחנות מתבצעים לכאורה מעשי אינדוקטרינציה על הטווח שבין לימודי סינית כפויים ואינטנסיביים ואיסור שימוש בשפות המיעוטים האתניים כמו אויגורית וקזחית, ובין שעות של הודאות כפויות בפשעים (גם אם הם מומצאים), שעות של שירת שירי נאמנות למפלגה, למנהיג ולמדינה ושינון של סיסמאות מפלגתיות. יש גם עדויות על עינויים (תלישת ציפורניים, חשמול, מלקות) לכאורה, ניסויים רפואיים ואונס.

היה זה רק עניין של זמן, אם כך, עד שלטענה על הפרת זכויות האדם הזאת בסין תיתוסף עוד אחת: הטענה כי מי שרוכש מוצרים של חברות מערביות רבות עושה לכאורה שימוש בתוצרת שעובדי כפייה היו מעורבים בייצורה, היכן שהוא בשרשרת הייצור. ובייחוד תוצרת של תעשיית האופנה. את הטענה הזאת מעלה דו"ח של המכון האוסטרלי למדיניות אסטרטגית (Australian Strategic Policy Institute) מהשנה שעברה, המבוסס על בחינה מדוקדקת של שרשראות אספקה, חקירה של שלושה מקרי מבחן, בחינה של מסמכים סיניים, צילומי לוויין ועוד. הדו"ח גם מציג רשימה ארוכה של חברות, 82 ליתר דיוק, והחשובים שבכלי התקשורת במערב – בהם "גרדיאן"בי־בי־סי"וושינגטון פוסט", רויטרס ו"פייננשל טיימס" – כבר פרסמו את ממצאיו והזכירו חברות ובהן נייק ופומה, קלווין קליין, אדידס, זארה וויקטורי'ס סיקרט. איש לא טען שהן עצמן העסיקו עובדי כפייה, אך על פי הדו"ח, הן עשו שימוש, לא בהכרח מודע, בתוצרת שמקורה בעובדי הכפייה משינג'יאנג.

אופציה לעמוד 32- אסירים אויגורים.JPG
אסירים אויגורים בדרכם לפסיקת גזר דין המוני במחוז שינג'יאנג, 2014 . הודאות כפויותצילום: REUTERS

הדו"ח מזכיר, בין השאר, חברה בשם Haoyuanpeng Clothing Manufacturing Co. Ltd. המחזיקה על פיו, החל ב-2018, מפעל לוויין בשינג'יאנג וגם "מייצאת" עובדים אויגורים למפעל האם שלה במחוז אנחווי (Anhui). הדו"ח האוסטרלי טוען גם שהחברה הסינית פירסמה כי יש לה שיתופי פעולה אסטרטגיים עם החברות הגרמניות פומה, אדידס ונייק ועם החברה הדרום-קוריאנית פילה. החוקרים האוסטרלים טוענים שגילו מסמך סיני ממשלתי המדווח על העברת 63 עובדים (ותוכניות להעביר מאות נוספים) בפברואר 2018 מבית ספר מקצועי בשינג'יאנג למפעל באנחווי. ניתוח צילומי לוויין מראה, לטענת המכון האוסטרלי, שמ-2017 בית הספר המקצועי גדל מאוד והפך למעשה ל"מחנה לחינוך מחדש" המתנהל בסגנון צבאי. צילום לוויין נוסף, הפעם של מפעל הלוויין בשינג'יאנג (שעל הקיר החיצוני שלו יש כרזה גדולה של אדידס), מנותח על-ידי המכון ונראות בו גדרות המקיפות את המפעל כולו, עמדות שמירה רבות וגם אזור מבודד של מגורי עובדים המוקף בגדר גם הוא.

הדו"ח מפרט גם את סיפורם של 600 עובדים משינג'יאנג שהועסקו בחברה בשם Qingdao Tae Kwang Shoes Co Ltd שהלקוחה המרכזית שלה, על-פי הדו"ח, היא חברת נייק. על-פי הדו"ח, העובדים, המייצרים בשנה כשבעה מיליון זוגות נעליים בעבור נייק, עסוקים במהלך הערב בלימודי סינית בכפייה, ב"חינוך פטריוטי" ובשירת ההמנון הסיני. הדו"ח מצטט את "וושינגטון פוסט", שפרסם ראיונות עם תושבים מקומיים שטענו כי העובדים הובאו למפעל בכפייה, שמופעל עליהם פיקוח קפדני, לחץ פסיכולוגי ותעמולה פוליטית, ושהם לא רשאים לקיים פולחן דתי. העיתון מתאר את המקום כמוקף גדרות תיל, מצלמות אבטחה ומגדלי שמירה, וטוען שתחנת משטרה מפקחת על היוצאים והנכנסים באמצעות תוכנות זיהוי פנים.

ד"ר אדריאן זנץ הגרמני הוא חוקר בכיר בארגון האמריקאי "קרן הזיכרון לקורבנות הקומוניזם". הארגון קיים כבר משנות התשעים ולמרות ביקורת על כך שהוא גוף שמרני ואנטי קומוניסטי, קשה לבטל את עבודתם של החוקרים שלו העוסקים בסין ובמדיניותה. זנץ מתמחה בחקר המדיניות האתנית הסינית בשינג'יאנג ובטיבט. בדו"חות שכתב ושהתפרסמו בין דצמבר 2019 למרץ 2021 ניתח גם הוא מסמכים סיניים, עדויות ופרסומים במדיה והגיע למסקנה שמאות אלפי בני-מיעוטים מועסקים בכפייה בשינג'יאנג דרך תוכניות ממשלתיות, שהן כביכול חלק ממאבק בעוני וברדיקליות דתית. על פי זנץ, בניגוד לטענות המשטר הסיני, אלו הן למעשה תוכניות לאסימילציה ולדילול אוכלוסין. מכיוון ששינג'יאנג היא המקור ל-85% מהכותנה בסין וכ-20% מהכותנה בעולם, ומכיוון שמרבית הכותנה באזור נקטפת עדיין ידנית, טוען זנץ, אפשר להניח שהכותנה הסינית המשמשת לייצור בגדים בסין ובמדינות אסיאתיות רבות נוספות היא תוצר של עבודת כפייה. גיוס העובדים, העברתם למקומות עבודה רחוקים וניהול העבודה בשטח – על פי הדו"חות של זנץ, בכל אלה יש אינדיקציות והוכחות לכפייה לכל דבר.

"טרנספר של כוח עבודה נעשה בסין כבר בשנות התשעים ובשינג'יאנג מסביבות 2005-2003", טוען זנץ בראיון ל"הארץ", "הכפייה התגברה ב-2017, בתקופה שבה המחנות לחינוך מחדש נכנסו לשימוש". זנץ טוען שיש שני סוגים של תוכניות ממשלתיות של עבודות כפייה בהיקף גדול.

הראשונה, שהחלה ב-2018, היא עבודות הכפייה המבוססות על אסירים ששוחררו ממחנות החינוך מחדש. "אפשר להעריך שיש בתוכנית זו מאות אלפי עובדים העובדים בדרך כלל בפארקים תעשייתיים או באזורי תעשייה המוקמים במיוחד בצמוד למחנות, שם לפעמים העובדים עדיין חיים במחנה ומוסעים לעבודתם בליווי משטרה חמושה".

התוכנית השנייה היא טרנספר של כוח עבודה. כאן מדובר, על פי זנץ, בעד 1,600,000 בני-אדם בשינג'יאנג הנמצאים בסכנת עבודת-כפייה. קוטפי הכותנה העונתיים בשדות שינג'יאנג הם חלק מתוכנית זו. "רבים מעובדים אלו לא יכולים לעזוב את מתחמי העבודה", מספר זנץ, "והביקורים מוגבלים. יש עדויות לכך שהם עובדים עשר שעות ביום או יותר, ושכרם יכול להיות נמוך". הדו"חות של זנץ מעלים גם טענות על ניהול קפדני של משמעת קשוחה, על תהליכי אינדוקטרינציה כחלק מהעבודה ועל הפרדת ילדים מהוריהם ושליחתם למוסדות. במוסדות אלו גם הם עוברים אינדוקטרינציה ונענשים אם הם לא מדברים סינית. "חלק מהחברות שבהן עובדים עובדי הכפייה הוקמו במיוחד לצורך זה על ידי הממשלה אבל רובן חברות פרטיות לכאורה", אומר זנץ. "לחלקן יש הנהלה כמו-צבאית, הן משתפות פעולה עם הממשלה ומקבלות סובסידיות ממשלתיות בעבור העסקת עובדים מהמחנות ועובדים מהפריפריה שהם חלק מתוכנית טרנספר העבודה".

ביקורת ומחאה

"אנחנו קוראים לזה עבדות מודרנית", אומרת ל"הארץ" רושאן עבאס, אויגורית שחיה בווירג'יניה שבארה"ב, מייסדת ומנהלת הארגון "קמפיין לאויגורים" שקיים קשר עם קורבנות רבים של עבודות כפייה ובני משפחותיהם. לטענתה, "התנאים הם מטרידים מאוד, הממשלה שיקרה לגבי קוביד-19, השתמשה באויגורים כשפני ניסיונות של תרופות וחיסונים, ועכשיו הם מחזיקים אותם במתקני מגורים צפופים. ניתן לכנות את הגיוס לעבודה ככפייה משום שהאויגורים יודעים שמי שלא יסכים למה שמכונה 'בקשת' הממשלה עלול למצוא את עצמו במחנה ריכוז. בהתבסס על ראיון שערכנו עם אדם שהועבר בכפייה מהמחוז האויגרי למפעל באזור אחר של סין, על מרבית העובדים נאסר לעזוב את עבודתם ואת מתקני המגורים שלהם ביום ובלילה, שכרם הוא מינימלי, אם הם בכלל מקבלים שכר, הם עובדים שעות ארוכות, מזונם אינו מספק והם נשמרים על ידי שומרים חמושים".

רושאן עבאס, צילום: רושאן עבאס

על פי עבאס, יש לראות את העבודה הכפויה בהקשר רחב יותר. "לסין מעולם לא היתה תרבות עבודה הוגנת", היא אומרת, "אבל המקרה הזה קשור לפשע של רצח-עם. באמצעות העברת אויגורים צעירים בגיל נישואים למפעלים ולסביבה שבה הם תחת שליטה מלאה, המפלגה הקומוניסטית הסינית מעצבת מחדש את החברה האויגורית, הורסת את תרבותה ואת קשרי הדם שלה. אלו הם פשעים נגד האנושות לכל דבר, זוהי נורמליזציה של עבדות המבוססת על הצדקות פטרנליסטיות ושקרים". עבאס דוחה לחלוטין את הטענה הסינית על כך שמדיניות זו היא לטובת האזור ותושביו. "מי שמאמין שהמפלגה הקומוניסטית הסינית מוטרדת מעוני לא שם לב למגמות השולטות בסין כבר עשורים", היא אומרת, "רבים מהאויגורים שהועלמו לתוך המחנות אינם עניים. יש שם פרופסורים, אמנים, סופרים, מוציאים לאור ורופאים כמו אחותי שיצאה כבר לפנסיה ולא היתה אדם פוליטי אך עדיין נחטפה על-ידי המשטר". עבאס מספרת שבספטמבר 2018, שישה ימים לאחר שדיברה בפומבי על המחנות של המשטר הסיני, נלקחה אחותה המתגוררת בשינג'יאנג, ד"ר גולשאן עבאס, על-ידי השלטונות ומאז לא קיבלו בני משפחתה שום אות חיים ממנה.

לגבי הטענה של שלטונות סין על הדה-רדיקליזציה של האויגורים, אומרת עבאס ש"אם מיליוני האנשים שנמצאים במחנות ואסורים בתור עבדים מודרניים היו באמת רדיקלים, הבעיה היתה גדולה מכדי להיאבק בה. זהו טיעון מכוער נגד קבוצה אתנית שלמה שאין לו הצדקה, הוכחות או בסיס במציאות. הניסיונות לעשות דה-הומניזציה והפללה לאויגורים בגלל זהותם האתנית ודתם הם מעוררי שאט-נפש. אנחנו רואים טקטיקות דומות שהמפלגה הקומוניסטית הסינית עושה בהן שימוש גם כשאין את התירוץ השימושי של האיסלאם כאמתלה לדיכוי ברוטלי. הם עושים את אותו הדבר לטיבטים, להונג-קונג, למונגולים בדרום, לנוצרים הסינים, לדיסידנטים ולעורכי דין. הבעיה היא המפלגה".

בסין עצמה אמנם קשה להתקומם נגד המפלגה הקומוניסטית הסינית והמשטר שהיא מנהלת, אך ברחבי העולם יש התנגדות נרחבת. מעבר לגופים פוליטיים ולתנועות אידיאולוגיות ישנם גם אקטיביסטים צעירים המנסים לעורר את דעת הקהל העולמית בנושא. אסמה גון היא צעירה בלגית בת 22. היא לומדת פילוסופיה באוניברסיטת בריסל והיא גם אקטיביסטית ותסריטאית. היא אינה אויגורית בעצמה. היא נולדה וגדלה בבריסל למשפחה ממוצא טורקי, אך כשלמדה קולנוע ב-2018 נחשפה לנושא האויגורי כאשר יצרה עליו סרט. מאז היא מתנדבת באגודה האויגורית הבלגית ומשתתפת במחאות ובפגישות הפוליטיות שהיא מקיימת. "אני מנסה להשתמש בדרכים יצירתיות כדי לגרום לאנשים להתעורר", היא אומרת בראיון ל"הארץ", "אנשים ראו כבר מספיק סרטים תיעודיים וחתמו על מספיק עצומות ועדיין לא מרגישים שינוי. אני מנסה לומר לאנשים שאם הם קונים מזארה או מנייק הם חלק מהשיטה, הם תומכים בה. במקום זה צריך לגייס אותם כדי להילחם בה".

כפולה פותחת-האקטיביסטית אסמה גאן ב קמפיין.JPG
צילום: Ruveyda Onat

השיטה שגון מצאה היא יצירתית וייחודית – הפקת קמפיין אופנה המבוסס על קמפיינים קיימים, רק שבנוסף לסיסמאות המקוריות מופיעות בו סיסמאות חדשות: "מיוצר במחנות ריכוז", "יוצר על ידי נשים אויגוריות מעוקרות", או "יוצר על ידי נשים אויגוריות מעונות". גון לקחה על עצמה את התפקיד המרכזי – מלבד היוזמה וההפקה היא משמשת גם כדוגמנית. "בדרך-כלל התהליך לוקח יומיים-שלושה", מספרת גון, "הצילומים נמשכים שעתיים. אני הבמאית ועושה גם את המייק-אפ, שילובי הבגדים והקונספט. אחי עושה את תיקוני הצבע (color grading). הצלמים הם בדרך-כלל אנשים שאני מכירה. הכל נעשה בתקציב נמוך. אין לי תרומות או עזרה, אז עשיתי את הכל מהחסכונות שלי".

בסופו התהליך נוצר פוסטר בעל דמיון רב לפרסומות של חברות האופנה הגדולות, שהמסר שלו קצר וחד-משמעי. כאשר גון ניסתה להפיץ את תוצרי הקמפיין שלה במגזינים וכלי תקשורת שונים בבלגיה ומחוץ לה, מרביתם התעלמו ממנה לחלוטין. לכן, המקום היחיד שבו הופצו התמונות הן הרשתות החברתיות, והתגובות היו מעורבות. "בטוויטר היתה הרבה ביקורת", היא מספרת, "היו בוטים סיניים שאיימו להרוג אותי אם לא אסיר את הפוסטים. היו גם מי שכתבו שהעובדה שמישהו יוותר על קניית חולצה של נייק או זארה או כל חברה אחרת לצורך העניין לא תציל אף אויגורי ממחנה ריכוז. התשובה שלי היא שכל אחד עושה מה שביכולתו. אני לא יכולה להציל אויגורים מהמחנות אבל אני יכולה לעורר מודעות. אני לא יכולה לשנות חוקים, את זה עושים פוליטיקאים, אני אדם יוצר וזה מה שאני יודעת לעשות".

נשאלת השאלה, מדוע אף חברה לא תובעת אותה? תשובה אפשרית היא שחברות שאכן יש להן קשר, גם אם הוא עקיף, לכותנה סינית, ינסו להימנע מלהתייחס לעניין הזה כל עוד זה אפשרי על מנת לא למשוך תשומת לב לנושא. בנוסף לכך, גון היא כרגע אנונימית יחסית ותביעה עשויה להעצים את ההד של פעילותה.

איך את יכולה לדעת שהמידע שבידייך נכון?

"אני מקבלת מידע מארגוני זכויות-אדם, מאקטיביסטים וגם מדמויות בעולם הפוליטי. חבר הפרלמנט האירופי הצרפתי רפאל גלוקסמן למשל ונשיאת המכון האויגורי האירופי, דילנור רייהאן. אני מאוד נזהרת ומקפידה שהמידע שלי יהיה מדויק, ואם משהו משתנה אני מעדכנת את הקמפיין".

מהיצרן לצרכן

האם חברות האופנה הגדולות מגיבות לקמפיינים אקטיביסטיים או ללחץ פוליטי מצד ממשלות במערב, ארגוני חברה אזרחית וגופים בינלאומיים? בצרפת פתחו לאחרונה השלטונות בחקירה על מנת לבדוק אם חברות כמו זארה ויוניקלו עשו שימוש בתוצרים של עבודת כפייה בשינג'יאנג. על-פי דיווח בבי־בי־סי, זארה הודיעה שתשתף פעולה עם החקירה אך הכחישה בתוקף את ההאשמות. החברה טענה שיש לה נהלים המוודאים שלא תהיה שום צורה של עבודת כפייה בשרשרת הייצור שלה ואפס סבלנות כלפי עבודות כפייה מכל סוג שהוא. גם חברת יוניקלו אמרה שאם תקבל פנייה היא תשתף פעולה עם החקירה על מנת לחזור ולאשר שאין עבודת כפייה בשרשרת הייצור שלה.

ביורן ירדן, צילום: The Swedish Institute of International Affairs

"יש דוגמאות נוספות", מספר ביורן יֶרְדֵן, מנהל המרכז השוודי הלאומי לחקר סין, "החברה השוודית-פינית Stora Enso, למשל, הודיעה שתפסיק לייצא לשינג'יאנג תאית (מרכיב בתעשיית הנייר, ד"ס) אחרי שהעיתון ההונג קונגי South China Morning Post פירסם שמרבית החומר מסוג זה שנעשה בו שימוש בשינג'יאנג מיובא מפינלנד. עם זאת, החברה לא קישרה באופן פומבי את הפסקת הייצור והייצוא לעבודות כפייה". אך לא כל החברות מגיבות כך. "בניגוד לחברה הפינית-שוודית, יש חברות ביגוד והלבשה מהגדולות ביותר שעושה רושם שימשיכו להשתמש בכותנה משינג'יאנג, ככל הנראה בגלל תגובה חריפה של סין", אומר ירדן. חלקן אינן מתייחסות כלל לנושא ומסרבות להתחייב פומבית לא לעשות בה שימוש.

המקרה של החברה השוודית H&M הוא מעניין במיוחד. "אחרי שהחברה הודיעה שהיא מחויבת לא להשתמש בכותנה משינג'יאנג כתוצאה מלחץ של ארגוני חברה אזרחית ועיתונות במערב, החל עליה לחץ מהרשויות בסין", אומר ירדן. "זו התפתחות חדשה והבחירה נעשית קשה יותר לחברות שהפכו למטרה להתקפות של גופים שונים בסין. במקרה של H&M זו היתה 'ליגת הנוער הסינית', שקראה לחרם וגרמה להסרתה של H&M מאתרי קניות בסין".

ירדן מסביר שבמקרה של החברה השוודית ייתכן שיש גם קשר לסכסוך רחב יותר בין שוודיה לסין, הקשור לאיסור שהוטל על חברת הטכנולוגיה הסינית Huawei לקחת חלק בהקמת רשת 5G בשוודיה. "ייתכן שהסינים משתמשים בשוודיה כמסר לחברות ואולי גם למדינות אחרות" מוסיף ירדן. ואכן, לאחרונה גם חברות ממדינות אחרות שהביעו דאגה מהמתרחש בשינג'יאנג כמו נייק, אדידס והוגו בוס חשופות לחרם צרכנים סיני.ככל שממשלות וארגונים בינלאומיים כמו האיחוד האירופי מתערבים בנושא הסחר עם שינג'יאנג, הנושא הופך להיות חלק ממאבק גלובלי מורכב. "הסינים מכחישים שמשהו בעייתי מתרחש בשינג'יאנג", מסביר ירדן. "בניגוד לאמריקאים שטוענים שיש כאן נושא הקשור לזכויות אדם, הסינים טוענים שארה"ב משתמשת בנושא ככלי במאבק בין המעצמות. זה שונה ממלחמת הסחר בין סין לממשל טראמפ שהחלה ב-2018 ושהיה בה קונסנזוס על מה שמתרחש. כעת מדובר בפרספקטיבות שונות. כשהסינים רואים צעדים של האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה ויפן, הם לא רואים בכך צעדים עצמאיים של מדינות אלו, אלא ניסיון ליצור קואליציה עם ארה"ב נגדם. לכן הם שולחים מסר חזק – אל תחשבו שתוכלו לפגוע בסין בלי שתשלמו על כך מחיר אדיר בטווח הרחוק".

למרות המורכבות הגלובלית, רושאן עבאס איננה מרימה ידיים וממשיכה את מאבקה. הארגון שהיא מנהלת מנסה לשכנע חברות לבחור כדבריה ב"דרך המוסרית", אך היא אומרת שלמרות שישנן חברות דוגמת מארקס אנד ספנסר שזזות בכיוון הנכון, מרבית החברות בוחרות עדיין "להיות שותפות לרצח-עם"."אנחנו חייבים לשלב מאמצי חקיקה עם לחץ של צרכנים", היא אומרת, "אנחנו צריכים יותר ויותר צרכנים שיבהירו לחברות האלו שהן אינן מעוניינות להיות חלק מצריכת תוצרת של עבודות כפייה. לצערי תעשיית ההלבשה והאופנה משתפת פעולה מכיוון שמקורם של אחד מכל חמישה אריגי כותנה בעולם הוא במזרח-טורקיסטן (שינג'יאנג), אבל גם תעשיית הפאנלים הסולריים וההייטק משתפות פעולה", היא מסכמת וממשיכה, "חברות כמו הוגו בוס ופולקסוואגן עשו רווחים מעבודת עבדים בזמן השואה. בהווה חברות ממשיכות להציג התנהגות לא מוסרית הראויה לכל גינוי כשהן עושות שימוש בעבדות אויגורית. אחרי השואה העולם התאחד והכריז – לעולם לא עוד. ב-1948 התקבלה האמנה למניעת רצח-עם. והיום אנו רואים שהבטחה זו לא מקוימת, והמפלגה הקומוניסטית הסינית ממשיכה להרוס את העם האויגורי".

תגובות

תמצית תגובת שגרירות סין בישראל:

"הטענה על עבודה בכפייה כביכול בשינג'יאנג היא שקר מוחלט. זהו שקר המיוצר על-ידי ארגונים וגורמים פרטיים במערב. עבודה ומדיניות העסקה חיובית נקבעו בחוק בשינג'יאנג על מנת לשמור על הזכות הבסיסית של האוכלוסייה המקומית לתעסוקה. עובדים בני  מיעוטים אתניים בשינג'יאנג בוחרים את עיסוקיהם בהתאם לרצונם, הם חותמים בהתנדבות על חוזים עם מעסיקיהם על בסיס שוויוני ומקבלים את השכר המגיע להם. כיצד אפשר לקרוא לכך 'עבודות כפייה'?

"השקרים המופצים בארה"ב ובמערב הם תוצאה של כוונה זדונית, של התנכלות לחברות ולתעשייה הסינית וחלק מאג'נדה שנועדה לחבל בשינג'יאנג ולהגביל את סין… זה זמן רב המכון האוסטרלי ASPI ואדריאן זנץ מפיצים שמועות כדי להכפיש את סין… מכון ASPI מפיץ גם הוא שקרים ואידיאולוגיה אנטי-סינית משום שהוא ממומן על-ידי גורמים אמריקאיים. דיווחיו חסרי בסיס וחסרי ערך אקדמי. גם דיווחיו של אדריאן זנץ מלאים הטיות ומכפישים את סין. זנץ הוא אקדמאי מזויף שהמוניטין שלו פשט את הרגל ושאין לסמוך על דיווחיו".

תגובת חברת אדידס: "החברות המוזכרות בדו"ח של מכון ASPI ומקושרות לאדידס אינן ספקיות של אדידס ישירות או בעקיפין. לוגואים של חברת אדידס שהוצגו בצורה שגויה ברשת או על גבי בניינים של הישויות המוזכרות בדו"ח הוסרו זה מכבר. אדידס מחויבת לתנאי עבודה בטוחים והוגנים יותר מ-20 שנה" 

תגובת חברת PVH, מחזיקת המותג קלווין קליין: "אנו מכבדים ושומרים על זכויות אדם בכל מקום שבו אנו פועלים ותומכים בסטנדרטים הבינלאומיים לזכויות אדם. התחייבותנו הממושכת לתמוך בזכויות עובדים, כולל חיסול עבודה בכפייה, מופיעה בקוד ההתנהגות שלנו, 'מחוייבות משותפת', הדורש משותפינו העסקיים לציית לסטנדרטים של ארגון העבודה הבינלאומי. אנחנו מוודאים שהספקים שלנו דבקים בדרישה זו. החברה עובדת בשותפות איתם ומקיימת איתם שיח על כלים וגישות לאיתור ווידוא הנושא. PVH שומרת על החוקים והרגולציות בכל מקום שבו היא עושה עסקים, כולל ביחס למדיניות ממשלת ארה"ב בעניין מחוז שינג'יאנג".

חברת נייק העבירה ל"הארץ" בתגובה לפנייה את ההצהרה הפומבית האחרונה שפירסמה בנדון ובה היא מדגישה שאיננה משתמשת בתוצרים המגיעים מהמחוז וכי וידאה זאת עם ספקיה.

אל נעמיד תליין מתוכנו

ע"פ דו"ח של אמנסטי שהתפרסם לאחרונה, עשרות אלפי בני-אדם יושבים בתאי נידונים למוות ברחבי העולם. למרות שרוב מדינות העולם ביטלו את עונש המוות בכוח או בפועל, בכל שנה מוצאים להורג מאות בני-אדם ואלפי גזרי-מוות חדשים נגזרים במדינות שונות מארה"ב, דרך מדינות רבות במזה"ת ועד יפן והודו. כמה נקודות למחשבה לפני ששאלת עונש המוות חוזרת לדיון הציבורי בישראל.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9945443

ינואר השנה היה חודש עמוס בבית-הסוהר טרה הוט שבאינדיאנה המשמש לכליאה והוצאה להורג של אסירים פדרליים שנידונו למוות. כמה ימים לפני סיום כהונתו, זירז ממשל טרמפ את הוצאתם להורג של שלושה נידונים למוות שהצטרפו ל-17 אמריקאים שהוצאו להורג בשנה שעברה. ראשונה היתה ליסה מונטגומרי, שב-2004 חנקה למוות אישה הרה וחתכה מבטנה את תינוקה. ע"פ ההגנה סבלה הרוצחת בילדותה מאונס והתעללות קשה וכאסירה תוארה כסובלת מהזיות. ב-13 בינואר היא נלקחה לחדר ההוצאות להורג. השעה היתה מאוחרת מאוד, היא נראתה מבולבלת וויתרה על האפשרות לומר מילים אחרונות. לאחר זריקת הרעל, היא נקשה באצבעותיה בעצבנות במשך כמה שניות ועצמה את עיניה. באחת וחצי בלילה נקבע מותה. למחרת הגיע תורו של קורי ג'ונסון, שרצח שבעה בני-אדם במהלך עסקת סמים ב-1992. ממש לפני הוצאתו להורג הוא קיבל פיצה ומילקשייק תות, הוא התנצל על פשעיו והספיק ללחוש לבני משפחתו, שישבו בחדר סמוך, שהוא אוהב אותם. בחדר אחר ישבו בני משפחות קורבנותיו וצפו בו כשהוא מנסה לשווא לדבר אחרי שהרעל החל לפעול. עשרים דקות אח"כ, מותו הוכרז ובחדר הסמוך נשמעו מחיאות כפיים ושריקה. עורכי דינו של ג'ונסון טענו שהיה מוגבל שכלית. בלילה הבא הובל לאותו חדר דאגלס היגס שהורשע ברצח שלוש נשים והומת גם הוא. כ-2,500 אסירים נוספים נידונים למוות כלואים כעת בארה"ב.

אבל ארה"ב אפילו לא קרובה להיות המובילה העולמית בגזרי-דין מוות. דו"ח של אמנסטי שהתפרסם לאחרונה מגלה שמספר ההוצאות להורג באיראן, מצריים, עיראק וערב-הסעודית עמד על לפחות 246, 107, 45 ו-27 בני-אדם בהתאמה. למספר זה יש להוסיף אלפי נדונים למוות בסין שבה הוצאות להורג הן סוד מדינה. במדינות רבות דוגמת איראן ומצריים עונשי מוות מוטלים בגין פעילות פוליטית ובאחרות, דוגמת, סינגפור, תאילנד ואינדונזיה הם מוטלים במשפטי סמים. בסה"כ הוצאו להורג ב-2020 לפחות 483 בני-אדם. זהו מספר נמוך משמעותית משנים קודמות (ב-2015, למשל, המספר עמד על 1,634), אך הוא אינו כולל מדינות כמו צפון קוריאה, סין, ווייטנאם וסוריה המסתירות את המתרחש בהן והוא בוודאי אינו כולל מעשים של טיהור אתני, פשעי מלחמה, רצח במתקני כליאה סודיים וחיסולים ממוקדים. מדובר רק בהוצאות להורג כתוצאה מהליכים משפטיים רשמיים, גלויים וחוקיים לכאורה.

54 מדינות בעולם עדיין דנות בני-אדם למוות והן כוללות, בין השאר, מדינות רבות במזה"ת, את יפן, הודו, בלארוס, סומליה, בוצוואנה וטאיוואן. ב-2020 הוטלו בעולם לפחות 1,477 גזרי-דין מוות בשיטות המתה מגוונות הכוללות כריתת ראש, חישמול, תלייה, וכיתת יורים. מרבית המדינות הדמוקרטיות, לרבות מדינות רבות בארה"ב, כבר אינן מטילות עונשי מוות בחוק או בפועל. מדינות אחרות, דוגמת רוסיה, מנהיגות מורטוריום. אך ישנן כאלו שאינן מוותרות וכך יושבים למעלה מ-28,000 בני-אדם ברחבי העולם בבתי-כלא וממתינים לתלייניהם, חלקם לאחר משפט לא הוגן, ללא שהועמדה לרשותם הגנה ראויה או לאחר שהודו כתוצאה מעינויים. בנוסף ל-2,485 האסירים האמריקאיים, ממתינים לביצוע גזר-דין מוות כ-7900 בני-אדם בעיראק, 4,000 בפקיסטן, 2,700 בניגריה ו-1,800 בבנגלדש.

ישראל היא המדינה היחידה במזה"ת שאיש לא נידון למוות במערכת המשפטית שלה בעשורים האחרונים. ע"פ דו"ח אמנסטי היא נחשבת למדינה שביטלה את עונש המוות לפשעים רגילים בלבד, מפני שבספר החוקים הישראלי העונש עדיין קיים בחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, בסעיפי חוק סיוע לאויב בשעת מלחמה ובחוק השיפוט הצבאי למחבלים ולחיילים שסייעו לאויב. בפועל, כידוע, לא בוצע גזר-דין מוות בישראל מאז הוצאתו להורג של אדולף אייכמן ב-1962. עם זאת, בשנים האחרונות שורת חברי כנסת, מהליכוד, ישראל ביתנו וש"ס, הניחו הצעות חוק שנועדו להקל על בתי-דין להטיל עונש מוות על מחבלים רוצחים. מכיוון שהצעות כאלו יכולות לשמש גם ככלי פוליטי, ייתכן שגם הכנסת והממשלה הנוכחיים יצטרכו להחליט לאיזו מגמה ישראל תצטרף – למדינות הרואות בעונש מוות שריד ברברי מהעבר או לאלו הרואות בו כלי לגיטימי בארגז הכלים המשפטי שלהן.

כשיעמדו מול הדילמה, טוב יעשו המחוקקים הישראלים אם יזכרו שקשה למצוא ראיות מחקריות לכך שעונש מוות אכן מרתיע מחבלים פוטנציאליים. טיעון נוסף נגד העונש הוא שזהו עונש שלא ניתן לתיקון כאשר המערכת המשפטית טועה. זאת ועוד, במדינות רבות, וייתכן שישראל תהיה אחת מהן, עונשי מוות יוטלו בפועל רק על קבוצה אתנית אחת וישנן גם בעיות משפטיות בינלאומיות עם עונשי מוות שיוטלו בפועל רק בבתי-דין צבאיים באיו"ש ולא בתוך מדינת ישראל. אך כל אלו אינם הטיעון העיקרי. עונש מוות הוא מנגנון הדורש תליינים – מישהו צריך ללחוץ על ההדק, לכרוך את החבל או להפעיל את המתג, אחרים צריכים לטפל בגופה ולהצטרף לשורה ארוכה של משפטנים, אנשי כוחות הביטחון ואנשי רפואה שיהיו מעורבים בהליך שיהפוך לעונש בפני עצמו – בארה"ב תועדו מקרים של אחיות שנאבקו זמן רב על מנת למצוא ווריד להחדרת רעל למוצאים להורג, במקרים אחרים עלו בני-אדם באש על כיסא חשמלי ואפשר רק לדמיין את הייסורים הכרוכים בהליכים במדינות דוגמת ערב-הסעודית בה מתקיימות הוצאות להורג פומביות בכריתת ראש ע"י חרב. גם אם אין סליחה או רחמים לקורבן עצמו, קשה להמעיט בהשפעה החברתית של אירועי הוצאה להורג על החברה בה הם מתקיימים. המתה מכוונת, מתוכננת ובחסות החוק אינה יכולה שלא להשפיע על המבצעים, על הצופים ועל המעגלים האנושיים שסביבם. חשוב מכך, חברה שבה החיים הם ערך עליון אינה יכולה לחיות בשלום עם ההשקפה שיש מי שזכותו לקחת חיים, גם אם מדובר בחיי אלו הבזים לחיים עצמם. יום לפני הוצאתו להורג של אדולף אייכמן כתבו שורת אנשי רוח, ביניהם נתן רוטנשטרייך, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן ולאה גולדברג מכתב לנשיא בן-צבי. "סיום משפט אייכמן ע"י הוצאתו להורג ימעט את דמות השואה ויסלף את משמעותו ההיסטורית והמוסרית של משפט זה", הם כתבו והסבירו: "אין אנו רוצים שהצורר יביאנו לכך שנעמיד תליין מתוכנו ואם נעשה כן יהיה בכך משום ניצחון הצורר עלינו".

מחפשים את האישה

הסופרת והעיתונאית השוודית קייסה אקיס אקמן השתתפה באחד המשטים לעזה ובילתה בכלא הישראלי, הוציאה ספר מעורר מחלוקת על הקשר בין זנות לפונדקאות, ומיצבה עצמה כאחד הקולות החשובים של השמאל בארצה. עכשיו, עם צאתו של ספרה החדש, המוקדש לשינוי הגורף ביחסה של החברה המערבית כלפי מין ומגדר, היא שוב מושכת אליה אש. בשיחה נוקבת היא מסבירה למה דווקא גישה שנתפסת כנאורה עלולה לפגוע בצעירים, בהישגי הפמיניזם ובעצם המושג "אשה".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.9885112

הסופרת והעיתונאית השוודית קייסה אקיס אקמן רגילה לעורר סערות. מרקסיסטית וסוציאליסטית מוצהרת, פמיניסטית ואקטיביסטית, ומי שמיצבה את עצמה כאחד הקולות המעניינים, המקוריים והחשובים של השמאל השוודי, היא נמצאת לא מעט באור הזרקורים במדינתה, לעתים במוקד של דיון ציבורי סוער. זה קרה כשפירסמה את ספרה על הקשר בין זנות לפונדקאות, זה קרה גם כשהשתתפה במשט לעזה בשנת 2015 ובילתה כמה ימים בכלא הישראלי, ועכשיו בא ספר חדש שכתבה, על השינוי ביחסן של חברות מערביות כלפי נושא שהוא מאבני היסוד של כל חברה אנושית – מין ומגדר – ומציב אותה שוב במרכז מחלוקת. לא מעט מעמיתותיה הפמיניסטיות ורבים בקהילה הטרנסג'דרית זועמים עליה, מוסדות שונים, כך מדווחת התקשורת השוודית, ביטלו את השתתפותה בדיונים ובפאנלים שאירגנו, אבל אקמן, גם אם אינה מפריזה בחשיבות הביטולים ואינה טוענת שהיא מושתקת, מודעת לקושי לקיים דיון ציבורי בנושאים רגישים בשוודיה ונחושה לצלוח אותו.

מה שמעורר את כעסם של מבקריה של האקטיביסטית הוא טיעון היסוד של ספרה הנקרא: "על קיומו של המין: מחשבות על ההשקפה החדשה על מין". בעשר השנים האחרונות הפכה הגישה החדשה, המכירה בכך שמין הוא זהות התלויה בהגדרה עצמית, להגמונית ואוניברסלית, טוענת אקמן, זהו קונסנזוס פוליטי חוצה מפלגות במדינות רבות, משוודיה דרך בריטניה ועד ארגנטינה. ארגוני ספורט, גופי תקשורת ומוסדות בינלאומיים – כולם מיישרים קו, מושגים חדשים נכנסים בסערה לשיח הציבורי, והמערכות הרפואיות ממהרות להתאים את עצמן ולבצע טיפולים שאיש עדיין לא יודע בוודאות את תוצאותיהם. וכל זה, אומרת אקמן, מסיג שנים אחורה את ההישגים במאבק על מעמד האשה.

"השינוי הזה ביחס למין ומגדר הוא הרה משמעות, ולכן אני מנסה להעלות אותו לדיון ציבורי", אומרת אקמן בשיחה בבית-קפה בסטוקהולם.  "הספר החדש שלי מסביר מהן ההשלכות שלו, מדוע הוא מתרחש, מהי ההיסטוריה והאידיאולוגיה שמאחוריו ומה המשמעות שלו. פעם חשבנו שמין תלוי בביולוגיה, עניין של כרומוזומים, לעומת מגדר המוגדר כתפקיד חברתי, כלומר המחשבה שזכר אמור לעשות כך ונקבה אמורה לעשות אחרת. זהו דבר שמשתנה לאורך ההיסטוריה והוא תוצאה של מבנים חברתיים שונים. וכעת יש שינוי – מין הפך פתאום לעניין של זהות שניתן לבחור בה ללא הקשר גופני. אם אתה אומר שאתה אשה ואתה מרגיש כמו אשה, אתה אשה. מגדר, לעומת זאת, הפך למין. כלומר, אם אתה מחליט שהתפקיד החברתי שלך הוא נשי, אתה הופך לאשה. זו חזרה לאחור מבחינת זכויות הנשים, כי במצב כזה מה זה בכלל אשה?"

בעצם, אקמן אומרת, "המלה 'אשה' כשלעצמה פשוט נמחקת. בשוודיה ממליצים גופים רפואיים שלא להשתמש יותר במלה 'אשה' ולהחליף אותה במלים מגוחכות כמו 'נושאי רחם'. חברות של מוצרי היגיינה מדברות על החלפת המלה נשים במלים כמו 'בני אדם עם מחזור'. זו פרגמנטיזציה של המושג 'אשה'. המלה 'אשה' הופכת כמעט לטאבו. נלחמנו כל כך הרבה על מנת להיות מזוהות וכעת עושים מאיתנו טאבו, מפרקים אותנו לגורמים, אומרים לנו שאנחנו בעייתיות, מה משמעות התנועה לשחרור האשה אם אין בכלל נשים? מה יהיה לנו עכשיו, תנועה לשחרור בני אדם עם מחזור? ובמקרה כזה, מה עם נערות צעירות, מה עם נשים מבוגרות יותר ועם אלו שאין להן מחזור? מפרקים אותנו לכל הקטגוריות הגופניות הקטנות האלו שאין להן שום קונוטציה פוליטית".

קייסה אקיס אקמן, צילום: יואל נילסון.

ילד פגום?

אקמן (Kajsa Ekis Ekman), ילידת 1980, היא מטבע הדברים חיה פוליטית. היא אם לשניים, מתגוררת בסטוקהולם, אבל מסתובבת ועובדת בכל רחבי העולם. היא פעילה במאבקים ציבוריים ברמה המקומית, הלאומית והבינלאומית, ממאבק סביב מכירתה של בריכה ציבורית שכונתית בסטוקהולם, דרך המאבק בסחר בנשים ועד לאקטיביזם סביבתי. כמי שדוברת גם ספרדית וצרפתית בנוסף לשוודית ואנגלית, היא מרצה מבוקשת ברחבי העולם, וגם כותבת פורה, שבין ספריה ספר המוקדש למשבר החוב של יוון. ספרה הנוכחי, שבשלב זה פורסם בשוודית בלבד, מדלג בין דיסציפלינות, מביא דוגמאות ממדינות ותרבויות רבות, פורט את ההיסטוריה הרעיונית של נושאו ומצטט הוגים והוגות בני תקופות ואסכולות רבות ומגוונות.

בשוודיה עצמה העניין הזה מצוי בדיון פוליטי אקטואלי – אילו הצעות חוק עומדות כרגע על הפרק?

"כרגע יש שתי הצעות חוק על השולחן בשוודיה. על פי האחת, כל אדם יוכל להודיע חד-צדדית לרשויות על שינוי מינו מבחינת רישום האוכלוסין, ללא שום קשר למערכת הרפואית. כלומר, כל גבר יוכל מחר להודיע שהוא אשה והרשויות יגדירו אותו כאשה. ההצעה השנייה היא שניתן יהיה לעבור ניתוח להתאמה מגדרית (ניתוח לשינוי איברי המין) כבר בגיל 15 ללא הסכמה הורית. אני מנסה לעקוב אידיאולוגית אחרי השינוי הענק שמתחולל ולהבין במה בעצם מדובר. כולם מדברים על הרצון 'לכלול יותר אנשים', כלומר לדאוג לכך שאנשים עם זהויות שונות ירגישו בנוח במרחב הציבורי, אבל אותי זה מדאיג כי זו טענה בנאלית, וזה שינוי שלא מביא בחשבון נשים ונערות".

למה את מתכוונת? במה ייפגעו נשים ונערות מהשינוי באופן שבו אנחנו תופסים מין ומגדר?

"קודם כל, לא תהיה לנו סטטיסטיקה על נושאים הקשורים לנשים, כי מי בכלל יידע מה זה נשים. היום מדברים אפילו על הצעה – היא אמנם טרם הגיעה רחוק – להוריד ממספר הזהות השוודי את הספרה המזהה את המין כך שכולם יהיו ניטרלים מבחינה מינית. כך לא יהיו סטטיסטיקות על אלימות כלפי נשים, לא יהיו נתונים על הפרשי שכר או מידע על מכסות. מעבר לזה יש השפעה על תחומים רבים – ספורט נשים, למשל. החוקים משתנים כך שגבר לשעבר יוכל להתחרות בנשים. זה לא הוגן כי אנחנו רוצות להתחרות בתנאים שווים והגוף שלנו לא בנוי באותה צורה. אחרי שנים שבהן נלחמנו לעשות ספורט, ואחרי שקיבלנו את האפשרות הזאת לחמש דקות, פתאום כבר אין דבר כזה, גוף של אשה. לא אכפת לנו מה הזהות המגדרית שלך כגבר, תרגיש חופשי להחזיק בה, אבל אולי לא כדאי שתהיה בספורט נשים כי כאן מדובר בגוף, לא ברגשות שלך".

זה לא רק הספורט כמובן. בשיחה איתה מפרטת אקיס אקמן סיטואציות נוספות – עבריין מין שהועבר לכלא נשים, למשל, לאחר שהחליט שהוא אשה, או נשים שהרגישו לא בנוח כאשר גבר שאינו מוכר להן הופיע עירום בחדר ההלבשה של מכון כושר כי הוא מרגיש כאשה. בעניין הזה האחרון אקמן מדגישה שהיא עוסקת בנושא לא בשל החשש שגברים רבים ינצלו את המצב ויציפו את מלתחות הנשים, אלא כי יש כאן בעיה ברמה המבנית.

בואי נחזור להצעות החוק, אילו השפעות יהיו להן על החברה ועל בני הנוער המתבגרים בה?

"לפני 15 שנה היה בקושי ילד אחד בשנה בגילים 12-10 שסבל מדיספוריה מגדרית (מצב שבו אדם מצוי במצוקה בשל העדר הלימה מספקת בין זהותו המינית למגדר שאיתו הוא מזדהה, ד"ס), היום מאובחנים בכל שבוע כמה ילדים בגיל הזה. כמעט כולם בנות. בעבר אנשים שהחליפו מין היו בעיקר גברים מבוגרים. רוב האנשים חושבים על גבר מבוגר כשהם שומעים את המלה טרנסקסואל. כעת קורה משהו חדש והיסטורי, מרבית האנשים המגיעים למרפאות הם בנות בגיל העשרה המוקדם". בספרה היא כותבת כך: "פתאום זה בכל מקום. ילדים ובני נוער שרוצים לעשות מה שמכונה התאמה מגדרית. בארה"ב נפתחות מרפאות חדשות בכל שנה והן עדיין לא עומדות בביקוש לטיפולים הורמונליים וניתוחים. בשוודיה עלה בעשור האחרון באלפי אחוזים מספר הילדים ובני הנוער שקיבלו את הדיאגנוזה דיספוריה מגדרית, והם גם צעירים יותר".

אקמן מודעת לכך שתמונת המצב הזאת יכולה להיות סימן חיובי לכך שהחברה נעשית פתוחה וסובלנית יותר, שייתכן שתמיד רצו רבים לשנות את מינם ושהיום, סוף סוף, הם יכולים לעשות זאת. אך היא חושבת שהמציאות מורכבת יותר. בספר היא דנה באינטרסים של הממסד הרפואי, בתופעות הלוואי של הטיפולים ההורמונליים ובהשפעתם על פוריות. היא גם שואלת מי הם אלו המקבלים את הטיפול – גילם, השכלתם ומעמדם החברתי, וגם בודקת מה הקשר בין הדיאגנוזה לנטיות אובדניות, דיכאון, אנורקסיה, טראומה והומוסקסואליות. בסופו של דבר, היא טוענת, בניגוד למה שמקובל לחשוב, המאבק למען שינוי מין לאנשים צעירים כל כך יכול להיות ההיפך המוחלט מהמאבק למען זכויות להומואים וללסביות: בניגוד לתנועה הגאה, שנלחמה על הזכות של חבריה "להיות עצמם", המאבק הנוכחי מסמן לאדם שמקבל את הדיאגנוזה כי הוא "פגום" ודורש את שינויו. מי שמבקש להתחיל טיפול הורמונלי לילד שאוהב ללבוש שמלות ולשחק בבובות אינו "מקבל אותו כמו שהוא", אלא טוען ש"בנים אינם אמורים ללבוש שמלות ולשחק בבובות".

אם כך, את טוענת שהדיאגנוזה הזו בגיל צעיר כל כך והטיפול הרפואי בה היא פגיעה בילדים?

"מה שקורה במקרים כאלו הוא בעצם הפיכתו של ילד נשי, אולי ילד הומוסקסואל, לילדה הטרוסקסואלית. חילוקי הדעות על האופן שאנחנו תופסים מין ומגדר הופכים היום לדיאגנוזה רפואית. הבנים ה'נשיים', שאוהבים ללבוש שמלות, לעשות הופעות ריקוד בבית, אלו שאינם מתעניינים בכדורגל ואוהבים להשתעשע בתסרוקות, הופכים לעקרים לכל החיים (בגלל הטיפולים). וכך קורה גם לבנות שלא אוהבות להתאפר ומעדיפות לשחק כדורגל, אלו שיושבות ברגליים פשוקות, שאוהבות להתעסק במכוניות ואלו שאוהבות בנות אחרות. האם זו לא בעצם צורה של טיפולי המרה שבאמצעותם החברה מכריזה שהומוסקסואלים צעירים הם חולים בגלל התנהגותם והמדינה הופכת אותם להטרוסקסואלים במחיר הפיכתם לעקרים?"

הורות לעשירים

למרות שספרה של אקיס אקמן רחב יריעה, החלק הזה בו, שנוגע לנושא הטרנסג'נדרי, הוא זה שמושך אליו את עיקר האש. בשבועות האחרונים הוצפו העיתונות והרשתות החברתיות בביקורת עליה ועל הספר. היו שניסו למצוא טעויות עובדתיות בתיזה שלה, היו שטענו שהיא טרנספובית. מריה רמנהיל, טרנסית שכתבה ספר אוטוביוגרפי בשם "מניפסט טרנס-פמיניסטי", האשימה את אקמן מעל דפי העיתון הנפוץ "גטבורגס פוסטן" בשאיפה ליצירת "עולם אלים שצריך לנקות ממנו נשים טרנסיות". "היומיום של נשים טרנסיות כולל את אותה הסכנה של אונס, של תקיפה מינית בבית, של שכר נמוך יותר, הטרדות מיניות ואפליה כמו כל אשה אחרת", היא הזכירה לה. גם טינה רוזנברג, מן הפמיניסטיות הידועות במדינה, טענה כלפי טור בעיתון שכתבה אקמן באותו נושא עוד ב-2018, ש״הפמיניזם הסיסג'נדרי של אקיס אקמן" כולל רק נשים ש"המין הביולוגי שלהן מתאים למין החברתי (הזהות המגדרית) שלהן". בימינו, רוזנברג תקפה, הפמיניזם חייב לכלול מאבק בכל סוג של דיכוי – מעמדי, מיני, לאומי, גילי, גזעי ועוד. "דה-הומניזציה של אנשים טרנסג'נדרים אינה חדשה", היא כתבה בעיתון הנפוץ "אקספרסן", "אבל היא מפחידה במיוחד בתקופה של זלזול בכללי המשחק הדמוקרטיים ושל חוסר באמפתיה בסיסית לאנשים שרק לעתים רחוקות נכנסים לדיון הציבורי". אקמן הודפת את טענות מסוג זה. ספרה, היא טוענת, מצביע על ההשלכות של שינוי הגישה הקיצוני כלפי מין ומגדר והיא בוודאי אינה מתנגדת לטרנסים.

מהדיון בתקשורת ניתן להתרשם שהנושא הטרנסג'נדרי הוא הנושא היחיד בספר שלך.

"הדיון נעשה שטחי. במקום לדבר על האופן שבו אנחנו רואים מין ומגדר ולאן אנחנו רוצים להגיע עם ההגדרות החדשות האלו, הצד השני טוען  שאני נגד טרנסים ולכן אני צריכה לשתוק. זו תגובה מהבטן, היא מגיעה מכל הכיוונים והיא מקשה על ניהולו של דיון אמיתי. במובן מסוים אנחנו חיים בתקופה אנטי אינטלקטואלית, אבל בניגוד לאושיות רשת ולאקטיביסטים של האינטרנט, השפעתם של אינטלקטואלים היא עמידה יותר. משפיענים יכולים לצבור 100 אלף עוקבים ולהיעלם ביום שלמחרת, אבל אינטלקטואלים משפיעים לכל אורך חייהם. אי אפשר לבטל אותם כי יש להם יותר מה לומר, כי הם קראו יותר. תמיד היו אינטלקטואלים ותמיד היו אנשים מפורסמים, יכול להיות שהיום המפורסמים הופכים לפוליטיים יותר.

"בעבר היה ז'אן פול סארטר והיתה אדיף פיאף שמעולם לא אמרה כלום על פוליטיקה כי זה לא היה התחום שלה, היום גם זארה לארסון (זמרת שוודית הזוכה להצלחה בינלאומית וביקרה לאחרונה את ישראל על "מדיניות אפרטהייד והרג אזרחים בעזה", ד"ס) מדברת על פוליטיקה, וזה טוב, אבל אי אפשר לבלבל את המשפיענים המתבטאים בעניינים פוליטיים עם אינטלקטואלים שחובתם ללמוד לעומק את הנושאים שהם מתבטאים לגביהם. לצערי, ההיגיון של הרשתות החברתיות חדר גם לעיתונים רציניים. פעם אלו שכתבו בעיתון היו כמעט אנונימיים, הם לא היו צריכים לדאוג לתגובות של מי שעוקב אחריהם, היום יש חרדה – מה יאמרו עלי אם אומר כך או אחרת". אקמן ודאי לא נמנית עם החרדים ולא חוששת לצאת נגד מגמות הנתפסות כמתקדמות. בספרה הראשון – שיצא בשוודיה ב-2010 ותורגם לאנגלית שלוש שנים אחר כך בכותרת Being and being bought : prostitution, surrogacy and the split self  – היא טענה שזנות ופונדקאות הן שתי צורות של ניצול הקשורות זו בזו.

אקיס אקמן (משמאל), צילום: יואל נילסון. ספרה החדש של אקיס אקמן (באמצע), צילום: Bokfrlaget Polaris. מימין: הגרסה האנגלית של הספר העוסק בזנות ופונדקאות, צילום: Spinifex Press

מה בעצם את טוענת לגבי הקשר בין זנות לפונדקאות?

"אני טוענת שאלו צדדים שונים של תופעה אחת. זנות היא ניצול בעבור מין ללא רבייה, אף אחד הרי לא רוצה ילד שנולד כתוצאה ממין בתשלום. הפונדקאות היא ההיפך המוחלט – רבייה ללא מין. שתי התעשיות עוסקות במה שהן אולי שתי הפעולות האנושיות הבסיסיות ביותר והופכות אותן לסחורה. אין דבר קרוב יותר לנפש האנושית, או לתחושת העצמיות האנושית, ממיניות ומעשיית ילדים. ועכשיו שתי הפעולות האלו נמכרות בשוק החופשי ואפשר לשלם תמורת מין או תמורת ילדים.

"בשתי התעשיות האלו המנוצלות הן נשים. בפונדקאות זה 100% נשים, ובזנות, על פי מחקרים, כ-90% נשים ונערות. ובשני המקרים האשה מוותרת. באחד היא מוותרת על זכותה לתשוקה ולהנאה בעבור כסף, ובשני היא מוותרת על תינוק בעבור כסף אחרי שהיא עוברת תשעה חודשים של הריון קשה ולידה כואבת. אני מאמינה שהקמפיינים למען נורמליזציה של התעשיות הלא הומניות האלו הם קמפיינים להפיכת נשים לרובוטים: במסגרתם אנחנו אמורות לעשות סקס ולוותר על התינוקות שלנו בלי להרגיש דבר".

בשוודיה הפונדקאות אינה חוקית, וזו גם המדינה הראשונה בעולם שהפלילה את לקוחות הזנות, כבר לפני עשרים שנה. האם חקיקה היא הדרך הנכונה להתמודד עם מה שאת מכנה תעשיות הניצול האלו? או שדווקא הסברה וחינוך מועילים יותר?

"אני לא חושבת שהסברה עוזרת. בשוודיה ניסינו את זה. קמפיינים וחינוך לא עזרו. כמו שיש חוק נגד רצח ולא מסתפקים בהסברה, גם כאן צריך יותר מהסברה. בעניין הפונדקאות – זה נושא מורכב. הרי יש לנו במערב אוכלוסייה מבוגרת שדוחה את מועד הבאת הילדים לעולם, יש גם הומוסקסואלים גברים שרוצים ילדים, ויש אנשים שלא יכולים להביא ילדים לעולם. ידוע גם שאיכות הזרע יורדת, שיש נשים ספורטאיות שלא רוצות להרוס את גופן, ויש עוד סיבות רבות, אבל הבאת ילדים לעולם אינה זכות מוחלטת, כאן אנחנו עוסקים לא רק בניצול נשים אלא גם בסחר בילדים, וזה נגד אמנות האוסרות להתייחס לילד כסחורה או להפריד ילד מאמו או לפעול בניגוד לטובתו. צריך לדבר על זה. פונדקאות היא תופעה חדשה מאוד, חקיקה עדיין לא מכסה את התחום במדינות רבות, ואנחנו צריכים חוקים כדי להתמודד עם התופעה".

האם יש לך פיתרון, או לפחות סוג של אמפתיה, לאלו שאינם יכולים להוליד ילדים ושהפונדקאות היא הפיתרון שבחרו?

"האמפתיה שלי לא תעזור. גם אם יש לי אמפתיה, אני לא חושבת שמותר למישהו לקחת ילד של מישהו אחר. אני חושבת שכאשר אשה נושאת ילד ברחמה תשעה חודשים, וכאשר היא יולדת אותו, הילד הוא שלה. אני לא חושבת שאפשר לבטל את הקשר הבסיסי והמקורי הזה באמצעות כסף. יש כאן קשר רגשי, והרבה פעמים זה גם מחיר פיזי כבד של הפריה חוץ גופית, טיפולים הורמונליים וויתור על צורכי המשפחה המקורית בעבור הפונדקאות. ובסופו של דבר זה פיתרון שמיועד רק לעשירים, לא טיפול אוניברסלי בחוסר היכולת להוליד ילדים, אף פעם לא היה מצב שבו מאה אחוז מהאוכלוסייה יכלה להוליד ילדים".

וכשזה נוגע לזנות, מה עמדתך ביחס לטענה שחקיקה נגד זנות היא פגיעה בזכויותיהן של עובדות המין, ושהיא מורידה נשים בזנות למחתרת וכך גם מגדילה את הניצול והאלימות נגדן? האם המדינה צריכה בכלל לעסוק בעיצוב ההתנהגות האנושית?

"ברור שחוקים עוסקים בהתנהגות האנושית, אחרת למה צריך בכלל חוקים? חוקים עוסקים ברגולציה של התנהגות אנושית. האם גם גניבה ואונס הם בסדר כי זו התנהגות אנושית? מה שיש כאן הוא סוג של פשע, כי זה מין נגד רצונה של האשה. זה שמשלמים לה לא אומר שהיא רוצה את זה. אם לא היו משלמים לה, היא לא היתה עושה את זה. איזה מקום בעצם יש כאן לתשלום? התשלום מחליף את התשוקה. זה ניצול של עוני. זה בעצם אונס, ואני חושבת שאונס אסור על פי חוק בכל המדינות בעולם. במובנים רבים זה אפילו יותר גרוע מאונס כי זה קורה באופן שגרתי, גבולותיה של אשה בזנות מופרים על ידי אנשים שונים כמה פעמים ביום".

הנושא הזה אינו מפריד בין ימנים לשמאלנים. יש לגביו דעות שונות גם בתוך השמאל. איך את מסבירה את זה?

"בשבילי שמאל הוא אנטי קפיטליסטי. כסוציאליסטים אנחנו עובדים נגד קפיטליזם. המרקסיסט ההונגרי ג'רג' לוקאץ' אמר שהקפיטליזם נוטה להתרחב לעוד ועוד אזורים של חיינו, כך שהוא משתלט על אזורים שעדיין לא הפכו לסחורה והופך אותם לכזו. האימפריאליזם הפך את הקרקע לסחורה, כעת גם חשמל, בתי ספר ומים עברו מניהול חברתי שלא על בסיס רווח להתנהלות המבוססת על רווח. וזה קורה גם בתחומים כמו מין, שבדרך כלל אנחנו עושים בחינם כי אנחנו אוהבים את זה. כסוציאליסטים, אנחנו רוצים להוציא דברים מהשוק, לא להכניס אותם לשוק. לא היינו רוצים, למשל, שגם חֲבֵרוּת תיכנס לשוק. ואם החברות היתה חלק מהשוק, זה אולי היה וולונטרי, אבל אילו חברויות זה היה יוצר? האם זה לא היה משחית את היחס שלנו למערכות יחסים אנושיות? מעבר לזה ישנו גם עניין הנשים, שאינו עניין של ימין ושמאל. בתנועת הנשים יש נשים מהשמאל, מהימין ומהמרכז. יש נשים מהמעמדות הגבוהים ומהמעמדות הנמוכים, כולנו חולקות את אותם האינטרסים בנושאים רבים, גם אם אנחנו לא מסכימות בעניינים אחרים".

צרחות ואדרנלין בלב ים

אחד הנושאים שאינם מאחדים אנשי ימין ושמאל הוא הסולידריות עם הפלסטינים, ואקמן נעתרה ברצון כשהוזמנה להשתתף במשט לעזה על ספינת הדיג "מריאן", שיצאה מהעיר גוטנברג שבמערב שוודיה לכיוון עזה במאי 2015, חמש שנים לאחר המשט הקטלני בהשתתפות ה"מאווי מרמרה". הספינה נשאה איתה ציוד הומניטרי וקבוצה שהורכבה מפעילים פוליטיים, אנשי רוח ויוצרים, עיתונאים ואקטיביסטים, חלקם יהודים, שעלו וירדו בנמלים שונים באירופה בדרך לעזה, ובהם באסל גטאס, אז חבר כנסת מהרשימה המשותפת, נשיא תוניסיה לשעבר מונצף מרזוקי והמוזיקאי והאמן הישראלי לשעבר, תושב שוודיה, דרור פיילר.

ספינת הדיג "מריאן" במשט לעזה, 2015. צילום: MAGNUS PERSSON / NurPhoto via AFP

איך הגעת למשט לעזה? מה הקשר שלך לנושא?

"ביקשו ממני להשתתף. מבקשים תמיד מסופרים, עיתונאים ואקטיביסטים להשתתף ואני הסכמתי מיד כי תמכתי במטרה. לצערי, לא הגענו לעזה, כי חטפו אותנו במים בינלאומיים וכל מה שראיתי מישראל הוא הצד הפנימי של בית סוהר".

מה קרה שם כשחיילי צה"ל עלו לספינה שלכם?

"עד כמה שאני זוכרת הם באו באמצע הלילה, כשהיינו עדיין רחוקים מאוד מעזה, עמוק במים בינלאומיים. הם באו עם צי גדול של חמש או שש ספינות קרב ענקיות ומסוקים מלמעלה. הם עלו, ירו בטייזר על אנשים, היו צרחות והרבה אדרנלין".

פחדת?

"האווירה היתה מפחידה. אבל לא חשבתי שאני הולכת למות או משהו כזה. זה היה סוריאליסטי ואינטנסיבי, היו הרבה חיילים, כל הזמן באו עוד ועוד חיילים והרבה מהם קיבלו מחלת ים והקיאו מעבר לסיפון". לאחר ההשתלטות על הספינה נלקחו האקטיביסטים לנמל אשדוד ומשם לכלא גבעון ברמלה. "הייתי בכלא בערך שבוע", נזכרת אקיס אקמן, "ישבתי בתא עם אשה רוסייה שהיתה איתנו וסירבה להשתחרר עד שאשוחרר גם אני, למרות שהציעו לה כבר ביום השני".

איך היו החקירות?

"זה לא היה נעים, ואני לא יכולה לומר שאני מתרשמת במיוחד משירותי המודיעין שלכם. היתה תחושה שהם חיפשו מידע עלינו בגוגל וניסו להפחיד אותנו בכך שאמרו לנו דברים כמו 'אני יודע באיזה בית ספר הבן שלך לומד', מידע מהסוג שלא קשה למצוא. אבל זה היה קצת מפחיד, הם השאירו אותנו ערים לילה שלם כבר באולם גדול בנמל אשדוד, הם הפשיטו אותנו, ערכו עלינו חיפוש, והושיבו אותנו בשולחן לחקירה על ידי שלושה או ארבעה אנשים. אחר כך העבירו אותנו לשולחן אחר והתחילו שוב, כמו שטיפת מוח כל הלילה. בבית הסוהר עצמו פשוט ישבנו בתא 23 שעות ביממה והוציאו אותנו לטיול של שעה בחצר וזה הכל. זה כלום לעומת מה שפלסטינים עוברים בבית סוהר, היו איתנו רכים יחסית, אבל בכל זאת השאירו אותנו כלואים בלי משפט ובלי להיות מואשמים בפשע. ואז הגיע מכתב מראש הממשלה שלכם שכתב לנו שאנחנו צריכים ללכת להפגין בסוריה".

למרות הטפות המוסר של נתניהו, אקיס אקמן עדיין כותבת על עזה כחלק מעבודתה העיתונאית. "אני חושבת שזה נורא שהם הורגים אנשים", היא אומרת על ישראל בהתייחס לאירועים האחרונים. היא לא מאמינה בפתרון שתי המדינות בגלל המורכבות של ההפרדה בין הגדה המערבית לעזה ובגלל "האפליה הגזעית ומערכת האפרטהייד", המונצחת בטענה שעם אחד זקוק למדינה שהיא שלו בלבד. בעתיד, כך היא מקווה, שני העמים יוכלו לחלוק מדינה אחת דמוקרטית וחילונית שאינה מבוססת על אפליה אתנית.

יש בישראל מי שיטענו שפיתרון כזה הוא התאבדות מפני שבעוד את מדברת על מדינה חילונית ודמוקרטית, במציאות יכולה לפרוץ מלחמת אזרחים ובני שני העמים יטבחו זה בזה.

"זה לא מה שהם עושים גם ככה? האם אין כאן דמיון לדרום אפריקה? גם שם היו הצעות דומות. הצעות על מדינות-אם עצמאיות. זה לא קרה, ואמנם גם היום יש שם אלימות בגלל אי השוויון הכלכלי, אבל בכל זאת יצרו מעין מדינת קשת שכללה את כולם. אם הישראלים רוצים ביטחון, ואם הפלסטינים רוצים לחיות ללא כיבוש, סנקציות ואפליה, כיצד פיתרון שתי המדינות יפתור את זה?"

האם את ביקורתית גם כלפי החמאס וההנהגה הפלסטינית כמו שאת ביקורתית כלפי ישראל? הרי ברור שהם יורים על אזרחים, מפרים זכויות אדם ומדכאים נשים.

"תראה, אני חושבת שכל עם כבוש זכאי להגן על עצמו. ובוודאי זכאי לכך עם שבני עם אחר פולשים אליו, זורקים אותו מהבית וכופים עליו כיבוש ועוצר. לישראל יש מזל שכל מה שיש לפלסטינים הוא הטילים הפתטיים האלו, זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".

טילים יכולים להרוג.

"כן, אבל אי אפשר להפריד את הבעיות של המנהיגות הפלסטינית, לא רק בצד של עזה, מתוצאות הכיבוש. זה נהיה כל כך גרוע שיש משפחות שכבר אי אפשר לדעת מי מחבריהן הוא משת"פ ומי אינו מסתנן. זה כל כך מורעל, שאי אפשר לצפות לדמוקרטיה, או ממנהיגות לתפקד במרחב צר כל כך". 

האם העניין הפלסטיני אינו מוצא קל לאקטיביסטים אירופים, כי בניגוד למקרים של רצחעם או טיהור אתני בסין או בסוריה למשל, שם הם היו מסתכנים במוות, הנסיעה לישראל ככל הנראה לא תסתיים במוות, בטח לא אם את שוודית?

"אז אתה חושב שאנחנו צריכות לנסוע ולהיהרג? מה אתה אומר – שאם אתה לא נהרג אתה לא אקטיביסט אמיתי?"

לא, אבל האם זה לא יוצר מצב שבו מדינות גרועות בהרבה סופגות פחות ביקורת?

"זה מה שהם תמיד אומרים. אבל האם זה לא ווטאבאוטיזם? אני כתבתי הרבה גם על סין, ויש המון שוודים שנסעו לכורדיסטן ונלחמו ברוז'בה, ויש מי שנסעו למקסיקו ונלחמו עם הזפטיסטס, אני נסעתי ליוון בזמן המשבר. אנחנו התבקשנו על ידי התנועה הפלסטינית ופעילי שלום ישראלים לעשות את המשט כאקט של סולידריות. זו היתה יוזמה נפלאה של יהודים ואקטיביסטים פלסטינים בשוודיה, והרעיון לא היה להשתתף במלחמה או להביא כלי נשק אלא לשבור את המצור ולהביא אספקה רפואית ואת הסירה עצמה לעזרת הדייגים. לפעמים אני תוהה אם ישראל חושבת שהבעיה הזאת פשוט תיעלם. היא לא תיעלם. קראתי, למשל, את הביוגרפיה של גולדה מאיר, וזה מוזר, הפלסטינים בקושי מוזכרים שם. מדי פעם ערבים מופיעים ונעלמים אבל אין מחשבה על זה. כלומר, היא היתה אדם מרשים מבחינות רבות, אבל הבעיה הזאת לא תיעלם. וכל הצער שנזרע עכשיו בגלל הילדים שנהרגים ייקצר מתישהו. זה חוק טבע, לכל פעולה יש תוצאה, דיכוי מביא להתנגדות, וזה פשוט ממשיך כך".

מה דעתך על המגמות האנטישמיות שחדרו לתנועת הסולידריות העולמית עם הפלסטינים?

"לגיטימי לבקר את ישראל כמו כל מדינה אחרת, אבל לא לגיטימי לבקר עם או קבוצה אתנית. לא צריך לבלבל בין השניים. אבל יש שני מחנות שעושים בדיוק את זה. האנטישמים עושים את זה ומשתמשים בסכסוך כתירוץ לאנטישמיות שלהם. אנחנו תמיד גינינו את זה ולא נתנו, למשל, לאנשים כאלו להיות חלק מהמשט לעזה. אבל גם הממשלה הישראלית והקמפיין נגד ה-BDS עושים את זה. הם מנסים לשלב את שני הדברים בכוונה. אנחנו נגד גזענות. אנחנו לא עושים אנטישמיות. אנחנו מבקרים מדינות ומדיניות, וגם לנו יש אחריות להילחם באנטישמיות. האנטישמיות היא לא בשמנו, היא ניסיון לחטוף את התנועה של ההזדהות עם הפלסטינים".

אבל הפלסטינים וישראל הם עניין מקומי, ובספרה החדש אקיס אקמן הרי עוסקת בשינוי טקטוני המתרחש על פני הגלובוס כולו. "המסע של מאבק הנשים מתנועה חתרנית למדיניות רשמית לא היה קל. הוא נתקל בהתנגדות מתמדת מכל שכבות החברה ורבים אינם אוהבים את הפעילות למען שוויון", היא מתארת בספר את הניסיון לביטול החלוקה החוקית בין גברים לנשים ולמעשה את היעלמות המושג "אשה" מהשיח הציבורי דווקא כחלק מדרישה פרוגרסיבית להקלה על חייהם של מיעוטים . כך, באופן פרדוקסלי, היא נתמכת גם ע"י ליברלים ופמיניסטים. "עם כל הכוונות הטובות, זו מגמה מדאיגה, מסכמת אקמן, "כי המושג 'אשה', כמושא התנועה הפמיניסטית, נלקח מאיתנו".

As Israel and Hamas Fight in Gaza, Antisemitism Explodes Online in Sweden

The current escalation between Israel and Islamist groups has once more led to antisemitic attacks against Jews in Sweden. This time, though, the front line is increasingly on social media sites.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-as-israel-and-hamas-fight-in-gaza-antisemitism-explodes-online-in-sweden-1.9828015?lts=1621540135520

STOCKHOLM – Thirteen-year-old Adam (not his real name) goes to a school in southern Stockholm. On Monday, a group of four or five boys who study in a parallel class approached him with an Israeli flag they had drawn, recounts his mother, who is of Jewish descent. “They then burned the flag in front of him. Later, the same boys – who come from an Arab background – drew another flag replacing the Star of David with a picture of human feces. ‘This is your flag,’ they shouted and stepped on it repeatedly,” she tells Haaretz. After the incident, Adam’s mother called the school principal, who told her he took the matter very seriously and would talk to the aggressors’ parents and social services.

The end result was less than successful, however. The next day, the same boys attacked Adam at school again, calling him names and cursing him in Arabic. One of the teachers then advised him it would be best if he wore his shirt, which had a Star of David on it, inside out – just to be on the safe side. “Tomorrow,” says Adam’s mother, “he’s staying home.” As of press time, the school had not responded to a request for comment.

Meanwhile, a mother of an Israeli 12-year-old girl who studies at an international school in the capital told Haaretz that her daughter was saddened and shocked when a couple of fellow students – who saw a picture of an Israeli celebrity, Corrin Gideon, holding her baby and crying during a rocket attack – said to her provokingly: “Your homie is dead.”

People holding placards and waving Palestinian flags marching in solidarity with Palestinians during a demonstration in Malmo last weekend.
Protesters marching in solidarity with Palestinians during a demonstration in Malmo last weekend.Credit: Johan Nilsson/AP

These are just a couple of the incidents that have surfaced in recent days concerning young Jewish people who have been threatened, attacked or harassed in the context of the latest conflict between Israel and Islamist militant groups in Gaza.

But even in more normal times, it’s not a new phenomenon. A few months ago, a report from Malmö described the schools in Sweden’s third largest city as an unsafe environment for Jewish students. The report, called “Schoolyard Racism, Conspiracy Theories and Exclusion,” noted that Jewish students have to contend with verbal and physical attacks, antisemitic conspiracy theories, cries such as “Stingy Jew! I’ll gas you!” and teachers who prefer to avoid confronting the aggressors.

According to Petra Kahn Nord, Sweden’s representative at the World Jewish Congress, when it comes to the mainstream media and politicians, the Swedish reaction to the current flare-up is more balanced and nuanced than in the past, but schools and social media can still be violent environments. “The problem has existed for at least 20 years,” she says, “but at least these days there’s more awareness and a will to take action.” Kahn Nord says the Malmö report is a step in the right direction, and similar reports should be published in other Swedish towns and cities. She adds, though, that “following the examination, there must be action too.”

People holding placards and waving Palestinian flags marching in solidarity with Palestinians during a demonstration in Malmo last weekend.
People holding placards and waving Palestinian flags marching in solidarity with Palestinians during a demonstration in Malmo last weekend.Credit: JOHAN NILSSON – AFP

Kahn Nord is correct in observing that the discourse in the Swedish media and among politicians is more evenhanded compared to the 2014 Gaza war. Most Swedish politicians are more balanced when they talk about this conflict, including Foreign Minister Ann Linde who clearly condemned Hamas last week. And though anti-Israel demonstrations did take place in Sweden in recent days, they weren’t as well attended as previous ones. Most participants were reportedly Swedish Palestinians, with far less mainstream political support than in the past.

When it comes to online antisemitism, however, the situation has worsened dramatically. Social media was far less prevalent in the last major skirmish seven years ago, so this presents new and complicated challenges that are not being addressed by social media companies.

One member of Sweden’s Jewish community who’s active in Jewish education and spoke on condition of anonymity, is in touch with Jewish youngsters and has been following social media in Sweden since the beginning of the latest flare-up.

“Swedish social media influencers have enormous power,” he says. “They’re followed by hundreds of thousands of young people – and especially by young girls. Since the recent round of violence started, I’ve seen many Instagram posts about the conflict that are shared by thousands of young people. These people may mean well and may want to identify with victims of war, but in reality they’re unknowingly supporting terrorism and calling for the destruction of Israel by sharing slogans like ‘From the river to the sea, Palestine will be free” and “With blood and fire we will liberate Al-Aqsa.”

One Swedish influencer who attacked Israel is pop singer Zara Larsson. She has over 6 million Instagram followers and, after initially denouncing antisemitism, posted last week: “We must also hold accountable a state upholding apartheid and killing civilians, financed by American dollars.” The post was subsequently deleted. Other examples include various local media and culture personalities who usually advocate LGBTQ rights and ethnic minority rights, and are now sharing conspiracy theories about Zionism. This phenomenon inspired an article in the Swedish daily Dagens Nyheter, titled: “Is antisemitism on its way to becoming ‘woke’?”

Swedish pop star Zara Larsson. Criticized Israel in an Instagram post to her 6 million followers, but subsequently deleted the post.
Swedish pop star Zara Larsson. Criticized Israel in an Instagram post to her 6 million followers, but subsequently deleted the
post. Credit: Hubert Boesl / DPA / AFP

The member of the Jewish community tells Haaretz that young Jews in Sweden are feeling under attack by social media influencers and their followers, who allegedly don’t realize the antisemitic undertones and subtext in the material they’re sharing. “Young Swedish Jews feel the whole world is against them and this is an experience which will have a very damaging effect on Jewish identity in Sweden,” he says.

‘Cut their heads off’

But Instagram isn’t the worst corner of the internet when it comes to spreading hate toward Israel and Jews in Sweden: The popular social media platform Clubhouse has recently been exposed as a particularly aggressive source of incitement.

“Clubhouse is a social media platform where people meet and talk in virtual chat rooms,” explains Adele Josephi, who was one of the Swedish journalists who exposed the content in interviews with two Swedish dailies. “It used to be a more exclusive form of social media, a kind of ‘cool place to be,’ since you had to be invited to join it. But it seems that’s not the case anymore. People have left and many of those who still use it are people from the suburbs with an Arab immigrant background,” she charges.

According to Josephi, since the beginning of the current conflict, “Israel chat rooms” have been opened and are home to extremely antisemitic content. “Unlike Facebook and Twitter, Clubhouse rules and restrictions are not enforced,” says Josephi, who shared some of the recorded material and screenshots with Haaretz. “People can say anything in these forums, which can have over 100 participants. This includes threatening children, explicit violent expressions and racist language.”

Some of the examples Josephi says she heard in the chat rooms include statements like “Brother, we’ll take their Jewish kids and cut their heads off in Sergels Torg [Stockholm’s main square],” rape threats against Jewish women and girls, and admiration for Adolf Hitler, promising to complete what he started. Josephi says she herself was harassed, attacked and threatened online and in phone calls following her speaking out on the subject.

Mathan Shastin Ravid of the Swedish Committee Against Antisemitism (SKMA) warns that “we are witnessing, once again, the surfacing of antisemitism in Sweden and other European countries as the Israeli-Palestinian conflict triggers prejudice, contempt and hate toward Jews. This affects everyone, including young people. It can be in schools but it’s also online, where antisemitism spreads at great speed through social media and various apps.”

Ravid believes IT companies “must take responsibility and stop the spread of hate on their platforms.” At the same time, he adds, “incitement against ethnic groups and unlawful threats must be prosecuted,” by the Swedish authorities.

The government and authorities are widely recognized as becoming more active in recent years in their efforts to address antisemitism. “I see a strong will to fight antisemitism within the government,” says Kahn Nord, who’s in touch with senior government officials. “The support for making Holocaust denial illegal and the international Forum on Holocaust Remembrance, which is scheduled to take place later this year in Malmö, show that the government takes the issue seriously and wants to do more. However, it remains to be seen what effect these steps will have,” she says.

From the Armenian Genocide to Xinjiang, Tigray and Mynmar

No less important than recognizing a genocide: fighting the current one

President Biden's recognition of the Armenian Genocide is an important step in the struggle against mass atrocities – genocide, ethnic cleansing, crimes against humanity and war crimes. But it's far from being enough and it won't do much for those who are being persecuted, discriminated against and murdered in places like the Chinese Xinjiang province, the Tigray region in Ethiopia and Myanmar.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/.premium-no-less-important-than-recognizing-genocide-fighting-current-ones-1.9775795

About a week before the outbreak of World War II Adolf Hitler met with his army commanders at his Bavarian Alps headquarters. At this meeting he spoke about exterminating the Poles by mercilessly killing men, women and children. There are some who say that this speech also included the rhetorical question: “Who, after all, speaks today of the annihilation of the Armenians?’’

That statement has served as a warning and an illustration of the famous saying, “Those who cannot remember the past are condemned to repeat it.” But that’s only one reason why it’s important. Another one is that the denial of a genocide is a part of genocide itself. It conceals the crime, exonerates the murderers and erases the victims’ existence as a group.

For those reasons, last week, many praised the U.S. president for recognizing the Armenian genocide and criticized other countries, including Israel, for not doing so because of political and economic interests. As justified as the criticism may be, and as positive as the declaration by President Biden is, we should recall that despite the importance of historical memory, there are other forces that shape the present and the future. Recognition of a genocide that took place over 100 years ago is only the first step in a long journey.

This journey passes through places like Xinjiang in northwest China, the Tigray region in Ethiopia and Myanmar. In China, members of ethnic minorities such as the Uighurs are being sent to “reeducation” camps, in which the prisoners are held without trial in grueling conditions and suffer from cruel indoctrination, torture and rape. In addition to the camps, testimonies, leaked documents, satellite photos and media reports reveal a series of other steps against the population in Xinjiang: forced labor, tight surveillance, separating children from their parents and a ban on practicing Islam. There is also evidence of medical experiments, organ harvesting and forced sterilization, all almost without intervention by the international community.

In Ethiopia’s Tigray region and in Myanmar local longstanding ethnic conflicts include horrific reports. News from Tigray in the last few months included acts of slaughter, looting, uprooting the population, deliberate starvation by burning crops, and widespread rape. In this round of the conflict the perpetrators are the Ethiopian government with the assistance of forces from Eritrea and Amharic militias. In Myanmar the second half of the previous decade saw tens of thousands of Rohingya people murdered, and hundreds of thousands persecuted and expelled. Testimonies revealed horrific acts such as setting entire villages on fire and throwing their residents into the flames, acts of gang rape, and tossing infants into the river. Since the military coup in February, the situation of the Rohingya may deteriorate even further.

The sad truth is that in the short term, the recognition of the Armenian genocide won’t help the victims in China, Ethiopia and Myanmar. History teaches that acts of genocide were not prevented in Rwanda, Kosovo, Darfur or Syria in the 1990s and 2000s despite the universal recognition of the most comprehensive genocide in history – the Holocaust. Nor did they take place due to a failure to recognize the Armenian genocide. Recognition is necessary for prevention, but it’s insufficient. In order to combat present and future genocides at least three additional elements are needed: facts, limits and institutions.

There’s a great deal of discussion about media and public discourse in the 21st century suffering from relativization and multiple narratives. In addition, some of the conflicts that lead to genocide are complex and hard to understand. The terrible result is that the murderers can always paint a picture in which they themselves are the victims. That is how reports are published, based on partial truths, maintaining that the Uighurs are fundamentalists and terrorists, the Rohingya are Muslim invaders and the Tigrayans themselves carried out acts of ethnic cleansing. Only undisputed facts and a wide context can counter the abundance of opinions and propaganda.

But facts aren’t enough. “They shall understand that a limit, under the sun, shall curb them all,” wrote Albert Camus in “The Rebel.” “Each tells the other that he is not God” (translated by Anthony Bower). In a world where Authoritarian leaders and their regimes aim to achieve absolute power, recognition of the past and understanding the present must lead to placing limitations. Wars will probably continue to accompany mankind for years to come. We must recognize that and place clear limitations on them.

This isn’t new – international treaties, institutions, courts and tribunals have tried for decades to place limitations and prevent genocide, ethnic cleansing, war crimes and crimes against humanity. The situation of these institutions has never been worse, but even if they suffer from weakness, political biases and corruption, in the absence of a world power that is committed to putting an end to acts of horror, and is capable of doing so, the international institutions must recognize the past, discover present facts and place limitations. Nothing else will prevent the next genocide.

לזכור, לדעת, למנוע

הכרה ברצח-העם הארמני היא אמנם תנאי הכרחי למניעת מעשים דומים בעתיד, אבל לא תנאי מספיק.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9769422#commentsSection

כשבוע לפני פרוץ מלה"ע השנייה נפגש אדולף היטלר עם מפקדי צבאו בביתו שבאלפים הבוואריים. בפגישה זו הוא דיבר על השמדת הפולנים, כולל הרג חסר רחמים של גברים, נשים וילדים. יש המייחסים לו בנאום זה גם את השאלה הרטורית: "אחרי הכל, מי מדבר היום על השמדת הארמנים?". משפט זה משמש מאז כאזהרה והמחשה לכלל הידוע שמי שלא זוכר את העבר נדון לחזור עליו. אבל זוהי רק סיבה אחת לחשיבות ההכרה ברצח-העם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מנית בזמן מלה"ע הראשונה. סיבה אחרת היא שהכחשת רצח-עם היא חלק אינטגרלי מרצח-העם עצמו. היא הסתרת הפשע, זלזול בקורבנות, מחיקת קיומם כקבוצה וטיהור הרוצחים.

בגלל כל אלו נשמעו בשבוע שעבר ברחבי העולם, וגם בעמודים אלו, דברי שבח על הכרת נשיא ארה"ב ברצח-העם הארמני. במקביל לשביעות הרצון מההחלטה האמריקאית נשמעה ביקורת על מדינות אחרות, כולל ישראל, שאינן מכירות ברצח הארמנים בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים. מוצדקת ככל שתהיה הביקורת וחיובית ככל שתהיה הכרזת הנשיא ביידן, יש לזכור שבנוסף לחשיבות הזיכרון ההיסטורי, ההווה והעתיד מעוצבים גם ע"י כוחות אחרים. ההכרה ברצח-עם שהתרחש לפני למעלה ממאה שנה היא רק צעד ראשון בדרך ארוכה.

הדרך הארוכה עוברת למשל בשינג'יאנג שבצפון-מערב סין שם חיים בני מיעוטים כמו המיעוט האויגורי המונה מעל 12 מיליון איש. בשנים האחרונות נשלחו מאות אלפי אויגורים ואחרים בשינג'יאנג למחנות "חינוך מחדש" בהם אסירים מוחזקים ללא משפט בתנאים קשים. עדויות של שורדי המחנות סיפרו על אינדוקטרינציה אכזרית, על עינויים ואונס כאמצעי ענישה. בנוסף לעדויות, מסמכים מודלפים, צילומי לווין ופרסומים בתקשורת, מגלים שורת צעדים נוספים נגד האוכלוסייה בשינג'יאנג – עבודות כפייה, מעקב וריגול בתוך הבית ומחוצה לו, הפרדת ילדים מהוריהם ואיסור קיום אורח-חיים מוסלמי. ישנן גם עדויות על ניסויים רפואיים, עיקור בכפייה וסחר באיברים. כל אלו מתקיימים כמעט בלי הפרעה או התערבות של הקהילה הבינלאומית.

אבל זוהי רק ההתחלה. בחבל תיגראי שבאתיופיה מתקיים סכסוך אתני ארוך שבחודשים האחרונים מדרדר, ע"פ דיווחים של עיתונאים וארגוני סיוע, למעשי טבח, ביזה, עקירת אוכלוסייה תיגראית מביתה, הרעבה מכוונת ע"י שריפת יבולים ואונס בקנה מידה רחב. כוחות של השלטון האתיופי בסיוע כוחות מאריתריאה ומיליציות אמהריות הם האחראים לסיבוב הזוועות הנוכחי וגם כאן התגובה הבינלאומית מוגבלת. ואם כל זה לא מספיק, יש להזכיר את המתרחש במיאנמר ואת מעשי הטבח הנוראיים נגד בני הרוהינגיה, תושבי חבל ראקין. במחצית השנייה של העשור הקודם נרדפו וגורשו מאות אלפים החיים כיום במחנות פליטים בבנגלדש ומדינות שכנות. במקביל נרצחו עשרות אלפים. דיווחים המבוססים על עדויות הפליטים חשפו מעשי זוועה – הצתה של כפרים שלמים והשלכת תושביהם לאש, מעשי אונס קבוצתי של נשים לעיני ילדיהם והשלכת תינוקות לנהר. כעת, לאחר המהפכה הצבאית בפברואר, מצבם של בני הרוהינגיה עלול להחמיר עוד יותר.

צריך לומר בבירור – למרות החשיבות ארוכת הטווח של ההכרה ברצח-העם הארמני, בטווח הקצר היא אינה מסייעת לקורבנות בסין, אתיופיה ומיאנמר. אין בכך בכדי להפחית מחשיבות ההכרה, אך ההיסטוריה מלמדת שמעשי רצח-עם לא נמנעו בשנות התשעים והאלפיים במקומות כמו רואנדה, קוסובו, דארפור וסוריה למרות ההכרה האוניברסאלית ברצח-העם הנרחב והמקיף ביותר בהיסטוריה, שואת יהודי אירופה. הם גם לא התרחשו בגלל אי ההכרה ברצח הארמנים. הכרה היא תנאי הכרחי למניעה, אבל לא תנאי מספיק. על מנת להילחם ברציחות עמים בהווה ובעתיד יש צורך לפחות בשלושה מרכיבים נוספים: עובדות, גבולות ומוסדות.

רבות מדובר על כך שהתקשורת והשיח הציבורי במאה ה-21 סובלים מרלטיביזציה וריבוי נרטיבים. בנוסף לכך, חלק מהסכסוכים המובילים לרצח-עם הם מורכבים מאוד וקשים להבנה. התוצאה האיומה היא שהרוצחים יכולים תמיד להציג תמונה שעל פיה הם הקורבנות. כך מתפרסמות ידיעות המבוססות על אמיתות חלקיות על כך שהאויגרים הם פונדמנטליסטים וטרוריסטים, בני הרוהינגיה הם פולשים מוסלמים והתיגראים ביצעו בעצמם מעשי טיהור אתני. לכן חשובה העיתונות שתחקור ותפרסם עובדות הנותנות הקשר לים העמדות והפרשנויות.

אך עובדות אינן מספיקות. "יש גבול תחת השמש המרסן את כולם", כתב אלבר קאמי, "כל איש יגיד לרעהו שאין הוא אלוהים" ("האדם המורד", תרגום: צבי ארד). בעולם בו משטרים ומנהיגים חותרים לשלטון סמכותני ואוטוריטרי, חייבת ההכרה בעבר והבנת ההווה להוביל להצבת גבולות. מלחמות ימשיכו ככל הנראה ללוות את האנושות עוד שנים רבות. יש להכיר בכך ולחתור להציב להן גבול ברור. אין בכך חדש – אמנות בינלאומיות, מוסדות בינלאומיים, בתי-דין וטריבונלים ניסו בעשרות השנים האחרונות להציב גבולות ולמנוע מעשי רצח-עם, טיהור אתני, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מצבם של מוסדות אלו אמנם מעולם לא היה גרוע יותר, אך גם אם הם סובלים מחולשה, הטיות פוליטיות ואפילו שחיתות, בהעדר מעצמה עולמית המחויבת והמסוגלת לעצור את זוועות ההמונים, המוסדות הבינלאומיים חייבים להכיר בעבר, לגלות את עובדות ההווה, להציב את הגבול ולמנוע את רצח-העם הבא.

סרט תיעודי חדש מספר מה קרה לביורן אנדרסן חמישים שנה לאחר שהוכתר כ"נער היפה ביותר בעולם".

ביורן אנדרסן לוהק לתפקיד הנער טאדז'ו, מושא תשוקתו של הגיבור המבוגר ב"מוות בוונציה" של הבמאי האיטלקי הנודע לוקינו ויסקונטי. בין לילה הפך לכוכב בינלאומי מנוצל, ומאז היו חייו לרצף טרגדיות בלתי נגמר. חמישים שנה אחרי, איתרו הדוקומנטריסטים קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי את התגלית הנשכחת של הסרט. בראיון עמם הם מסבירים מדוע החליטו לעשות עליו את הדוקו שיתקן את הטראומה שהותירה בנפשו יצירת הקולנוע ההיא.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.9705773

ביורן אנדרסן אינו השחקן הראשון שזכה לתהילה מוקדם מדי בחייו והוא בוודאי אינו הראשון ששילם עליה מחיר אישי גבוה. ידועים סיפוריהם של כוכבים וכוכבות רבים שנוצלו על ידי תעשיית המוסיקה, הקולנוע או האופנה ושחייהם האישיים היו רחוקים מאידיליה של אושר והגשמת חלומות, מג'ודי גרלנד ועד לבריטני ספירס. ובכל זאת, סיפורו של אנדרסן, שכיכב ב-1971, כשהיה בן 16, בסרטו הקלאסי של לוקינו ויסקונטי, "מוות בוונציה" (Morte a Venezia) הוא יוצא דופן. זהו סיפור על נער צעיר מלא כישרון ובעל יופי נדיר שנוצל על ידי עולם המבוגרים כך שבמקום אושר ועושר, חייו הפכו לסאגה שבה טרגדיה רודפת טרגדיה. חייו של ביורן אנדרסן מוצגים כעת לקהל בסרט דוקומנטרי שיצרו שני הבמאים השוודים, קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי. הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל סאנדנס האחרון וזכה לביקורות טובות ולתשומת לב בשוודיה ומחוצה לה.

ביורן אנדרסן נולד ב-1955 בסטוקהולם והטרגדיה הראשונה הכתה בו כבר כשהיה בן עשר. אמו, ברברו (Barbro), שהיתה אומנית בוהמיינית והרפתקנית שסבלה ככל הנראה מדיכאון, נעלמה. אנדרסן זוכר עד היום את הפעם האחרונה שראה אותה. היא נפנפה לו לשלום כשהוא בדרכו לבית הספר וכשחזר היא כבר לא היתה. כעבור מספר חודשים הופיעו שני שוטרים בפתח ביתם של סבו וסבתו והודיעו למשפחה שהאם נמצאה מתה ביער. מהסרט ניתן להבין כי התאבדה. אניקה, אחותו הצעירה של ביורן זוכרת שלאחר ההודעה האם הושכחה לגמרי על ידי המשפחה. "אחרי היום ההוא", היא אומרת בסרטם של לינדסטרום ופטרי, "איש לא הזכיר את אמא אפילו לא במילה". אנדרסן נשלח לפנימייה בדנמרק, ברח ממנה, חזר לסטוקהולם ושם התגורר אצל סבתו, אמה של אמו. הסבתא, כך זוכר אנדרסן, "רצתה נכד סלב" וכך הוא מצא את עצמו עובר ממבחן-בד אחד למשנהו כבר בגיל צעיר מאוד. את הופעתו הראשונה על המסך הגדול עשה ב-1970 בתפקיד משני בקלאסיקה השוודית "סיפור אהבה" (A Swedish Love Story). שנה אחר-כך הוא כיכב בסרטו של ויסקונטי ומאז השתתף בסרטים (לאחרונה בתפקיד משנה ב"מידסומר" מ־2019) וסדרות טלוויזיה רבות ופעל גם כמוזיקאי. אבל סיפורו הוא הרבה מעבר לרשימת ההפקות בהן השתתף. סרטם של לינדסטרום ופטרי חושף לראשונה בפני קהל בינלאומי את סיפורו של ילד הפלא השוודי והוא נקרא על שם הכינוי שהודבק לאנדרסן עוד כשהיה בן 15 – "הנער היפה ביותר בעולם" (The Most Beautiful Boy in the World).

בראיון ל"הארץ" מספרים הבמאים על הנסיבות בהן החליטו ליצור את הסרט. "הכרתי את ביורן מכיוון שהסתובב במעגלים החברתיים שגם אני הייתי בהם והיו לנו חברים משותפים", אומר פטרי, "לפני כ-15 או 20 שנה הוא גם השתתף כשחקן בסדרת טלוויזיה לילדים שעשיתי. הוא גילם את האיש הרע, היה כיף לעבוד איתו והיה לנו קשר טוב". פטרי מספר שלמרות הקשר הטוב הוא מעולם לא שאל אותו על "מוות בוונציה" ועל חייו כ"נער היפה ביותר בעולם". כל זה השתנה כאשר קריסטינה לינדסטרום הצטרפה אל השניים לארוחת ערב. "היא שברה את הטאבו", צוחק פטרי ולינדסטרום מסבירה: "שאלתי אותו על התפקיד שקיבל בסרט של ויסקונטי ועל איך הוא קיבל אותו. כשהוא סיפר על סבתא שלו שאלתי למה הוא חי אצל הסבתא והוא החל לספר את הסיפור. זה סיפור מסקרן וחזק מאוד וחשבתי שחשוב לספר על האובססיה הזו ליופי ועל הצלקות שהאיש הצעיר הזה קיבל מתשומת הלב שהוא זכה לה". לינדסטרום ופטרי מספרים שאנדרסן לא התלהב בתחילה מהרעיון לעשות סרט על חייו. "הוא אמר שיחשוב על זה והמשכנו לדבר על זה במשך כמה חודשים", מספר פטרי, "לא רצינו ללחוץ, הוא התייחס לזה מאוד במקצועיות ואנחנו חיכינו עד שיהיה מוכן לדבר. גם כשהתחלנו את הסרט לא ידענו את הכל והסיפור שלו נחשף לאט לאט. הוא הזמין אותנו כל פעם לפרק הבא בחייו או לאדם הבא שיש לו חשיבות בעבורו. לקח לו שנתיים רק להזמין אותנו לבקר בדירה שלו. בדרך כלל, כשעושים סרט דוקומנטרי, זה קורה מיד. במקרה הזה היינו הראשונים לבקר בדירה בעשר שנים".

דירתו השכורה של אנדרסן משחקת תפקיד גם בסיפור שלו בשנים האחרונות. הסרט מלווה אותו כאשר הוא נאלץ לערוך ניקיונות ושיפוצים מכיוון שהיא מוזנחת ומלוכלכת כל כך שהוא כמעט מפונה ממנה. זוהי סצנה שבה אנדרסן נחשף כאדם בוגר, רחוק מאוד מהנער היפה שהיה. הרושם הוא של אדם שלא מצליח לתפקד בעולם האמיתי, שערו ארוך, זקן גדול מכסה את פניו, הוא שותה ומעשן בכמויות גדולות ומצליח להיחלץ מפינוי מדירתו רק בעזרת בת-זוג צעירה (יסיקה ונברג) שעוזרת לו בניקיונות ובהתמודדות עם הרשויות. אך כיצד הגיעו הדברים לידי כך?

הנער היפה ביותר בעולם

על מנת להבין היכן הכל השתבש צריך לחזור להתחלה ובמקרה של ביורן אנדרסן ההתחלה היא רגע אחד ספציפי. רגע מכונן ודרמטי שלולא התקיים יתכן שמסלול חייו היה אחר לגמרי. זה היה יום חורף ב-1970. אנדרסן היה בן 15 וסטוקהולם היתה קפואה ומושלגת. הבמאי האיטלקי הנודע לוקינו ויסקונטי התמקם במלון המפואר ביותר במרכז העיר, ה-Grand Hotel, ובחן שורה של נערים לתפקיד מרכזי בסרטו החדש. מכיוון שמדובר היה במבחן-בד, האירוע תועד ומופיע כבר בתחילת סרטם של לינדסטרום ופטרי. זוהי סצנה שמעוררת אי-נוחות רבה – דלת חדר הבחינות של ויסקונטי נפתחת, אל החדר נכנס אנדרסן הצעיר כשהוא מחייך בביישנות. יופיו יוצא דופן. הבמאי וצוותו מבינים שהם מצאו את מה שביקשו, הם מצווים עליו ללכת במעגל, להביט למצלמה ולחייך. לבסוף הוא נאלץ להוריד את חולצתו ומכנסיו. הוא עושה זאת למרות שמבוכתו ואי הנעימות שלו ניכרות לעין. כל זה לא ממש משנה, ההפקה הקולנועית מאפילה על רגשותיו של הנער, מחמאות על יופיו נזרקות לאוויר, המצלמה עוברת מזווית אחת לשנייה וגורלו של אנדרסן נחתם – ההצגה חייבת להימשך והוא עומד להפוך לכוכב קולנוע.

הסרט "מוות בוונציה", מבוסס על סיפור של תומאס מאן מ-1912 שמתאר מלחין חולה ומזדקן המתאהב בנער צעיר ויפהפה בשם טאדז'ו אותו הוא מגלה במהלך חופשתו במלון Des Bains באי לידו שבוונציה. זוהי אינה אהבה המתממשת במערכת יחסים או במגע אלא מעין אובססיה, אהבה לאידיאל היופי המתבטא בנער הצעיר. זוהי אהבה שנותרת בלתי ממומשת כאשר מושא היופי עצמו הופך בעבור המלחין, המגולם על ידי השחקן דירק בוגרד, לדמות שהיא משהו שמעבר לאדם ממשי. בטקסט של תומאס מאן, טאדז'ו מתואר כביטוי ליופי אלוהי וכמלאך מוות. הבמאי ויסקונטי, שעסק רבות ביופי ובמוות ולא הסתיר את מערכות היחסים ההומוסקסואליות שלו, השקיע מאמצים רבים במציאת הנער שיתאים ביותר לסרט המבוסס על יצירתו של מאן. הוא ביקר במדינות שונות ובחן מועמדים רבים, אך היה זה ביקורו בסטוקהולם שהניב בדיוק את מה שהזדקק לו. "זהו אמנם רגע מכריע עבור אנדרסן אבל זה גם רגע מכריע עבור ויסקונטי", אומר פטרי, "בשבילו זהו הרגע שבו מסתיים מסע של שלוש שנים. כמו שאומרת המלהקת בסרטו של ויסקונטי – כשנכנס הילד הבלונדיני הזה היה ניכר שכל גופו של ויסקונטי התעורר לחיים".

הקרנת הבכורה של "מוות בוונציה" נערכה בלונדון ומשכה תשומת לב עולמית. אפילו מלכת אנגליה היתה שם. זה היה גם האירוע שבו העניק הבמאי ויסקונטי לאנדרסן את הכינוי שליווה אותו כל חייו – "הנער היפה ביותר בעולם". כשהסרט השתתף בפסטיבל קאן, חודשיים מאוחר יותר, אנדרסן הופך לכוכב בינלאומי. "בקאן התחיל הקרקס", נזכר אנדרסן ומספר ללינדסטרום ולפטרי, "הייתי מפוחד. הרגשתי כאילו להקת עטלפים סובבת אותי כל הזמן. זה היה סיוט". הסרט מציג את ויסקונטי כבמאי שתלטן ותובעני, את סבתו של אנדרסן, שהצטרפה לנסיעה לוונציה, כרודפת פרסום ותהילה ואת אנדרסן עצמו כנער המנוצל על ידי כל הסביבה המבוגרת במשך כל תהליך עשיית הסרט. "זהו סיפור אוניברסלי על יחס לילדים", אומרת לינדסטרום, "ילדים אמורים להיות מטופלים על ידי מבוגרים. מבוגרים אמורים לכבד ילדים. אבל הילד הזה ניזוק מהיחס שקיבל". אבל זו היתה רק ההתחלה.

בסרט מספר אנדרסן שאחרי סיום צילומי "מוות בוונציה" הוא נלקח על ידי אנשי ההפקה, שהיו כולם הומוסקסואלים, למועדון גייז שבו הרגיש לראשונה כסמל מין כשראה מכל עבר "מבטים רעבתניים, שפתיים רטובות ולשונות מתגלגלים". הוא מעולם לא התמודד עם דבר דומה והוא שתה והשתכר כדי להדחיק. כשהסרט הופץ עיתונאים רדפו אחריו, כתבות עליו הופיעו בכל העולם, הוא קיבל מכתבי מעריצים ומעריצות ממדינות רבות והוא היה עדיין מחויב לויסקונטי בחוזה לשלוש שנים. ההצלחה הבינלאומית והלחץ של סבתו הביאו אותו עד יפן שם הפך אנדרסן באמצעות תעשיית הבידור המקומית לכוכב פופ ואליל נוער. בסרט הוא קורא לתקופה ההיא "חלום סוריאליסטי". הוא הופיע על במות, בטלוויזיה ובפרסומות, הוא הפך לדמות מנגה (קומיקס יפני) וזכה להערצה עיוורת של המונים. כיום ברור שהוא לא רצה להיות ביפן כלל. הוא עבד ללא הפסקה, הוא איבד את ביטחונו העצמי והפך לעבד של התעשייה שגם סיפקה לו חומרים כימיים כדי שיוכל להמשיך לתפקד. אם כל זה לא היה מספיק, מסעו של אנדרסן עבר ב-1976 מיפן לצרפת אליה הגיע כדי להשתתף בסרט שלא צולם בסופו של דבר. במקום לחזור הביתה הוא נשאר בפאריז שנה שלמה כמעין בן-חסות של אדם שאמנם מימן את שהותו ושילם את כל הוצאותיו אך ניצל אותו והתייחס אליו כמעין פרס שהציג לראווה כנער היפה ביותר בעולם. כך הוא הפך שוב לאובייקט מיני וסמל יופי, הפעם בעבור הקהילה ההומוסקסואלית בפאריז.

"הסרט שלנו עוסק באופן שבו אנשים רואים ומגיבים ליופי", אומרת הבמאית קריסטינה לינדסטרום, "אנדרסן נוצל כמו חפץ. ברור שלא היה לו נוח עם זה, הוא שנא את זה, הוא גם אמר את זה כשהתראיין בעיתונות השוודית שם הוא אמר שהוא בסך הכל רוצה להיות עם החברים שלו. הוא בעצם נחטף. העולם שנחשף בפניו היה מאוד מפתה, הוא הוזמן לנסיעות, למסיבות ולחוויות אבל היתה לו כל הזמן תחושה של בושה, הוא אמר שקיבל תשומת לב בעבור כלום". "זה היה נטל גדול", מוסיף הבמאי קריסטיאן פטרי, "ובגלל הרקע שלו הוא לא היה חזק מספיק בכדי להתמודד עם זה. הוא תמיד היה צנוע. והרי זה לא באמת היה רק היופי שלו. הוא היה כריזמטי והוא עדיין כריזמטי, הוא גם חכם ומהיר מחשבה וזה ממש לא נכון שתשומת הלב שקיבל היתה רק בגלל יופיו החיצוני. לוקינו ויסקונטי ראה לא רק את היופי, אלא גם את הפגיעות שלו. העניין הוא שהפגיעות הזו היתה חלק מהיופי שלו".

אנדרסן וויסקונטי, צילום: צילום: Mario Tursi

קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי הם שני במאים שוודים וותיקים בעלי קריירה של עשרות שנות עשייה. לינדסטרום (ילידת 1957) היא עיתונאית, מפיקה ובמאית שעבדה שנים רבות ברדיו ובטלוויזיה הציבוריים בשוודיה ויצרה סדרות וסרטים תיעודיים על דמויות שוודיות מיתולוגיות כמו הסופרת אסטריד לינדגרן ("בילבי", ספרי "ילדי עמים" כמו נוריקו סאן ואלה קארי) וראש הממשלה השוודי, אולוף פלמה, שנרצח ב-1986. ביצירתה עוסקת לינדסטרום רבות בהיסטוריה ובמקום של נשים בהיסטוריה. קריסטיאן פטרי (יליד 1956) הוא במאי, מפיק, סופר ועיתונאי שכתב ספרי מסעות, נובלות, תסריטים ורומנים ויצר גם סרטים תיעודיים, סרטים עלילתיים וסדרות טלוויזיה. הנושאים שפטרי עוסק בהם הם מגוונים מאוד, החל במסעות במקומות נידחים כמו בורנאו, סנקטה הלנה ואיי פוקלנד, דרך יצירה אוטוביוגרפית ועד פרשות היסטוריות ודרמות משפחתיות. הסרט הנוכחי של פטרי ולינדסטרום אינו הפעם הראשונה שהם עובדים יחד. בשנים האחרונות הם עבדו יחד על יצירות תעודה על חברת תקליטים שוודית מיתולוגית ועל עידן הפאנק במוסיקה השוודית.

העבודה על "הנער היפה ביותר בעולם" נמשכה לדבריו של פטרי כחמש שנים שבהם הם עשו למעשה "סרט עם אנדרסן, לא על אנדרסן", כאשר סיפור חייו מתגלה שלב אחר שלב. לפטרי ולינדסטרום היה חשוב לכבד את אנדרסן ולזכות באמונו. "רצינו להיות ההיפך מוויסקונטי", אמרה לינדסטרום בראיון, "בעבר הוא נוצל ואנחנו החלטנו להיות שם בשבילו כל הזמן: כשכמעט פינו אותו מדירתו, כשבתו, רובין רומאן, הגיעה אליו בפעם הראשונה ב-11 שנים וכשהוא רב עם בת-הזוג שלו. אחרי זמן מה היינו לחלק מהמשפחה שלו". למזלם גילו הבמאים שלאנדרסן יש חומר תיעודי בעל ערך רב – שיחות טלפון שהוקלטו על ידי דודתו בהן נשמעים אמו ובני משפחה אחרים, חומר שאמו הקליטה בילדותו, תמונות, סרטים ישנים ועוד. כל אלו נוספים לחומר ארכיוני שהם אספו ולשיחות עם אנדרסן, בני משפחתו ודמויות מחייו שנערכו במקומות אליהם התגלגלו חייו של אנדרסן. כך זוכים צופי הסרט לבקר עם אנדרסן בוונציה בה צולם הסרט ששינה את חייו, בטוקיו בה הוא הפך לכוכב, בפאריז בה הוא שהה בצעירותו וכמובן בסטוקהולם בה הוא חי היום.

מכיוון שחייו של אנדרסן מלאים בכאב, בניצול ובטראומה, היחס של פטרי ולינדסטרום אליו הוא סבלני ורגיש מאוד. הסרט נזהר לא להיות סנסציוני ובניגוד לסרטים אחרים העוסקים בניצול ילדים, הוא לא יורד לפרטים כאשר מדובר בחלק מעלילותיו בוונציה ובפאריז, בעיקר באלו הנוגעים לניצול מיני. "יש הרבה דברים שדיברנו עליהם עם ביורן ולא נמצאים בסרט", אומרת לינדסטרום כשהיא נשאלת על נקודה זו ועל תחושת האנדרסטייטמנט הכללי של הסרט, "נתנו כבוד לרגשות שלו". "זאת החלטה שהיא גם אסטתית וגם אתית", מוסיף פטרי, "זה גם עניין של כבוד וגם עושה את הסרט למעניין יותר. הסרטים שאני אוהב הם כאלו ששואלים שאלות ונותנים לי להשלים פערים ופרטים".

היחס המכבד והסבלני הוא חידוש בעבור אנדרסן שנפגע בעבר פעמים רבות מניצול והחפצה. אחת הפעמים הידועות ביותר היא פרשה שהתרחשה ב-2003 כאשר הסופרת והאקטיביסטית הפמיניסטית הרדיקלית, ג'רמיין גריר, הוציאה לאור ספר בשם "הנער" (The Boy). הספר מכיל כ-200 תמונות של נערים מתקופות שונות, מקופידון, דרך ג'ים מוריסון ועד קורט קוביין, והוא דן באידיאל יופי הנעורים של בנים מהעת העתיקה ועד היום. על עטיפת הספר מופיעה תמונתו של ביורן אנדרסן הצעיר שצולמה על הסט של "מוות בוונציה". אנדרסן עצמו לא התבקש לתת את הסכמתו להופעתו על עטיפת הספר ובעקבות הפרסום הוא אמר לעיתונות הבריטית שהוא מרגיש מנוצל על ידי הפמיניסטית האוסטרלית הידועה. בראיון ל"גרדיאן" באוקטובר 2003 הוא אמר: "אני מתנגד באופן עקרוני לאהבה של מבוגרים לנעורים. זה מטריד אותי רגשית ואינטלקטואלית מכיוון שיש לי הבנה במה מדובר". גריר עצמה הואשמה בפדופיליה בגלל התבטאויותיה על "הנערים המרהיבים בעלי החזה החלק, הרגליים הפשוקות והאגן הצר". במאמר ב"טלגרף" היא אף כתבה ש"אני יודעת שהיחידים שאמורים ליהנות מתמונות של נערים הם חברי תת-התרבות של גברים הומואים. ובכן, אני רוצה לעשות 'ריקליים' בעבור נשים ולתת להן את הזכות להעריך את היופי קצר-הימים של נערים, נערים אמיתיים, לא גברים בני שלושים בעלי חזה מגולח".

אנדרסן וויסקונטי, צילום: Mario Tursi

פרשת ספרה של גריר אינה מופיעה בסרט של לינדסטרום ופטרי אך ההקשר האקטואלי הוא בלתי נמנע. האם זוהי בעצם פרשת מיטו מהופכת שבה גבר צעיר מנוצל ומוחפץ על ידי נשים וגברים כאחד? לינדסטרום בהחלט רואה בסיפורו של ביורן אנדרסן מרכיבי ניצול כמו אלו העומדים בבסיס תנועת מיטו. העובדה שהוא נער ולא נערה על פי לינדסטרום רק עושה אותו בודד יותר. פטרי מוסיף שלמרות הייחודיות של הסיפור של אנדרסן הוא גם מזכיר לו סיפורים של נשים רבות. הוא מדבר על דוגמניות ושחקניות קולנוע שנוצלו על ידי תעשיית הבידור ומציין לדוגמה את פיה דגרמרק, השחקנית השוודית שכיכבה ב-1967 בקלאסיקה השוודית "אלבירה מדיגן" (Elvira Madigan) וסבלה בהמשך חייה מאנורקסיה, התמכרות ואפילו ישבה בכלא. הצפייה בסרט של לינדסטרום ופטרי על ביורן אנדרסן, נער מנוצל שהפך לגבר מנוצל, היא תזכורת לכך שניצול של נשים על ידי גברים הוא אמנם נפוץ ואוניברסלי, אך הוא חלק מהתנהגות אנושית כללית יותר – הפיכת הזולת לאובייקט וראייתו כאמצעי להגשמת תכלית. מה שהחל הבמאי הנודע ויסקונטי, נמשך על ידי המפיקים ביפן וחברי הקהילה ההומוסקסואלית בצרפת ולא נגמר אפילו אצל ג'רמיין גריר. זהו אמנם לא המקרה הקלאסי, אבל גם אם אנדרסן הוא גבר לבן והטרוסקסואל אין ספק שהוא קורבן.

בשלב מסוים בסרט נדמה שחייו של אנדרסן מסתדרים סוף סוף. הוא חזר לשוודיה, למד תיאטרון ואפילו התחתן. ב-1984 נולדה לו בת בכורה ושנתיים אחריה נולד בן נוסף. אך אז הכתה שוב הטרגדיה. בסרט מספר אנדרסן על השתלשלות האירועים ששינתה שוב את הכל: הוא חזר הביתה אחרי לילה של שתייה. השעה היתה מאוחרת מאוד והוא נרדם שיכור במיטתו. בבוקר, כשאשתו לקחה את הילדה לגן, היא השאירה לידו את התינוק בן השמונה חודשים. "התעוררתי מהצרחה של אשתי", מספר אנדרסן בסרט, "וראיתי אותו שוכב שם. שפתיו כחולות. ניסינו שנינו, לשווא, להחיות אותו. הדיאגנוזה היתה 'תסמונת מוות בעריסה'. אבל הדיאגנוזה שלי היא חוסר באהבה". אנדרסן מאשים את עצמו, את חוסר הבשלות וחוסר האחריות שלו במוות של בנו. הוא אומר שזו תוצאה של העובדה שאושרה של המשפחה כולה היה מונח על כתפיו הצרות של התינוק חסר האונים. אחרי מותו של התינוק אנדרסן שקע בדיכאון, אלכוהוליזם והרס עצמי. הוא נפרד מאשתו ומהבת ונכנע לרחמים העצמיים ורגשות האשמה. "הכל היה דפוק מהתחלה", הוא אומר, ומסכם את חייו שצולקו על ידי מותה של אמו, ניצולו על ידי תעשיית התרבות ומותו של בנו. "אבל בסוף מתרגלים לזה. כבר לא מצפים ליותר מהחיים. במובן מסוים יותר קל לחיות כשמאבדים כל כך הרבה".

קריסטינה לינדסטרום אומרת שבתחילת צילומי הסרט אנדרסן היה בתקופה קשה במיוחד אך היום היא חושבת שהמצב טוב יותר. "אחרי הסרט שוחחתי עם בתו של אנדרסן", היא מספרת, "והיא אומרת שהסרט היה תהליך חשוב ועכשיו הם גם מדברים יותר". הסרט מפגיש את אנדרסן גם עם דמויות נוספות מעברו כמו אחותו הצעירה והאנשים שליוו אותו ביפן ועם אנשים שסייעו לו בזמן הצילומים כמו בת-הזוג שלו ואשת ארכיון המסייעת לו למצוא מידע על אמו ועל אביו אותו לא פגש מעולם. מפגשים אלו חושפים את יכולתו של אנדרסן לשתף, להקשיב ולאהוב. האמון שלו בבני-אדם, כך נראה, עדיין קיים. "בתהליך יצירת הסרט היינו שם איתו ברגעים קריטיים של חייו", אומר הבמאי פטרי, "התהליך עזר לו להיחשף, הוא ראה יותר מעצמו, הוא חזר לרגעים החשובים בחייו והוא במקום טוב יותר עכשיו". לינדסטרום מוסיפה שבמינו מוצא אנדרסן נחמה גם באמונה דתית: "האמונה שלו חזקה והיא מאוד חשובה לו. הוא אומר שבלעדיה הוא לא היה חי". אך זה לא סיפור של גאולה שלמה. לינדסטרום אומרת שהסרט היה אמנם תהליך חיובי, אבל הצלקות עדיין שם, "זה לא סיפור עם הפי-אנד", היא מסכמת, "החיים פשוט אינם כאלו".

פותחת אופציה 1-ביורן אנדרסן.JPG
ביורן אנדרסן כיום, מתוך הסרט התיעודי אודותיו. צילום: Mantaray Film

אמנם לא גאולה, אבל הסרט "הנער היפה ביותר בעולם" מסתיים בסגירת מעגל, פחות או יותר במקום שבו הוא התחיל – ילד בן עשר שמתבשר שאמו לא חזרה הביתה. זוהי כמובן טראומה שעיצבה את חייו של אנדרסן שלימים גילה את מה שהיה מכתב הפרידה של אמו. המכתב שכתבה האם לפני היעלמה נקרא בסרט פעמיים. בפעם הראשונה קוראת אותו אחותו של אנדרסן. בפעם השנייה זהו אנדרסן עצמו. האספקט הוויזואלי בזמן קריאת המכתב מעניק לתוכנו משמעות נוספת. אלו אמנם דבריה של האם אך הם נקראים כאשר אנדרסן הבוגר נראה כשהוא מטייל על החוף בוונציה שבו שיחק את דמותו של הנער היפה והתמים 50 שנה קודם לכן. "לא נשאר ממני הרבה. אל תבכו עלי. כבר לא נותרה אש לכבות ולא נותרה בי עוד תחושה של מה שאני ומה שאינני", כך הטקסט. וברקע מתחלפות תמונות – פעם אנדרסן על החוף בוונציה כשהוא בן יותר משישים ופעם תמונות מאותו המקום כאשר הוא בן 15. השמיים אמנם התקדרו אבל הים הוא אותו הים, החול אותו החול והגלים הם אותם הגלים. אנדרסן נמצא באותו המרחב הפיזי אך בינו לבין בן דמותו הצעיר מפרידה חומה בלתי עבירה של זמן, הזמן שכל שהתרחש בו כבר אינו ניתן לשינוי. הסרט מצליח להפגיש את האדם הבוגר שאיבד את בנו עם הילד הצעיר שאיבד את אמו, וכבר לא ברור אם הטקסט הוא שלה או שלו: "אני הופך לבלתי נראה. כבר נתתי את כל שהיה לי לתת. נשארה רק דלת. אני לא מת, רק נעלם. אולי עוד אתעורר. או אז, אחזור ואחפש אותך". 

מה גרם ללינאה קלאסון להפוך מספורטאית נערצת ללוחמת בסקסיזם בשוודיה?

כשגבר אקראי שולח לה תמונה של איבר המין שלו בליווי פנינים סקסיסטיות, היא בהחלט עשויה להעביר את ההודעה שלו הלאה לאשתו או לאמו. לינאה קלאסון, בעבר שחקנית כדור-יד מקצוענית מצליחה וכיום אחת האקטיביסטיות הפמיניסטיות הידועות בשוודיה, מצהירה שאין דרכים שגויות לנהוג כשאת מותקפת, מספרת על האיומים שקיבלה ומסבירה מדוע ארצה רחוקה מלהיות מתקדמת בכל הנוגע לזכויות נשים.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-MAGAZINE-1.9627290

השורות הראשונות של כתבה זו אינן נעימות לקריאה. היה טוב לולא היה צורך בהן. ובכל זאת, הן כאן כי הן הכרחיות, לא כדי למשוך תשומת לב או לעורר פרובוקציה, אלא כדי לתאר פיסת מציאות שהיא מנת חלקן של נערות ונשים רבות, גם אם היא לא נמצאת תמיד בכותרות.

אדם מבוגר כותב לבחורה שהוא איננו מכיר. הוא הגיע אליה דרך אחת הרשתות החברתיות: "וואו, השדיים שלך! את אוהבת שדופקים אותך בשדיים? זה מעורר אותך?", היא איננה עונה. לאחר זמן מה הוא מנסה שוב: "כל כך עומד לי כשאני חושב עליך בייבי. אני רואה שראית את ההודעה וקראת אותה. את חרמנית?". ההודעה מלווה הפעם בתמונה של איבר מינו של השולח. גם הפעם – התעלמות ואחריה, ניסיון אחרון: "היי. מה את עושה? את ערה?". עד כאן ההשתלשלות רגילה למדי. אבל הנה מגיע טוויסט. לשם שינוי היא עונה. "כן, אכן ראיתי וקראתי", היא פותחת, "חוץ מזה שלחתי העתק של השיחה הזאת כולל התמונה הלא מאוד מרשימה של הפין שלך, לאמא שלך, לחברה שלך, לאחותך ולמי שעושה רושם מדף הפייסבוק שלך שהיא החברה הטובה ביותר שלך. חשבתי שזה סביר שהן יראו איזה בן-אדם אתה. בהצלחה עם זה". זוהי התכתבות אחת מיני רבות של לינאה קלאסון, צעירה שוודית בת 28, שהפכו לנחלת הציבור ועשו אותה לאחת הדמויות המעניינות והמוכרות בשיח הפמיניסטי העכשווי בשוודיה.

Photo: Victor Gårdsäter

קלאסון נולדה בעיר נורשופינג שבדרום-מזרח שוודיה ב-1992. היא התפרסמה לראשונה כספורטאית כשהיתה שחקנית כדור-יד מקצוענית והגיעה להישגים עם הנבחרת הלאומית הצעירה של שוודיה ועם קבוצות בליגה השוודית והדנית, מהליגות המובילות בכדור-יד הנשים בעולם. היא פרשה מהקריירה הספורטיבית שלה ב-2018, השלימה לימודי תואר במשפטים והיא כיום אקטיביסטית פמיניסטית, פעילת זכויות-אדם בשוודיה ומחוצה לה, מרצה וכותבת. למרות שבמובנים רבים, היא אחת הפנים המוכרות של מהפכת Metoo בשוודיה, היא הקדימה אותה. כבר ב-2015, שנתיים לפני פריצת המושג Metoo לתודעה העולמית, היא פתחה דף אינסטגרם בשם Assholes Online. בדף חושפת קלאסון הודעות של גברים שהטרידו אותה מינית והתכתבויות שלה ושל אחרות עם המטרידים (אם כי ללא שמותיהם ותמונתם). הדף עוסק גם בתכנים פמיניסטים ואנטי-גזעניים, בזכויות להט"ב, בצדק חברתי, אקטיביזם אזרחי ועוד. לחשבון יש כיום יותר מ-255 אלף עוקבים, יותר מזה של ראש-ממשלת שוודיה.

בנוסף לדף האינסטגרם שלה, קלאסון מפרסמת בשנים האחרונות מאמרים בעיתונות השוודית, מרצה בפני מורים ותלמידים ופעילה בעמותות וארגונים שונים העוסקים בפעילות למען חסרי-בית ופליטים בשוודיה ובפעילות פמיניסטית במדינות שונות בעולם. פעילויות אלו הביאו לכך שהיא זכתה בפרסים של ארגוני חברה אזרחית שונים וקיבלה חשיפה תקשורתית גדולה. במסגרת חשיפה זו היא סיפרה בגילוי לב על האלימות המינית שהיא ונשים ונערות אחרות נחשפו ונחשפות אליה בכל מקום – בין השאר, בגן-הילדים, בבית-הספר, ברחוב ובתחבורה הציבורית. היא סיפרה למשל על אדם שאונן מולה במצלמת אינטרנט כשהיתה בת 11, על יריקות והשפלות בבית-הספר, על ידיים שנשלחו מתחת לחולצה ללא הסכמתה ועל תקריות אלימות בחיי הלילה. כבר מתחילת דרכה מקפידה קלאסון להדגיש שהיא לא מיוחדת, שאין כאן כל חדש ושזו המציאות בעבור נערות ונשים בכל העולם.

"כבר כילדה בגן שמתי לב שהיחס לבנים ולבנות שונה לגמרי", היא מספרת בראיון ל"הארץ" בבית-קפה בסטוקהולם, "בבית הספר, בנים נישקו בנות ונגעו בהן כנגד רצונן בלי לשלם מחיר כי "אין מה לעשות, ככה זה בנים". בנים יכלו לעשות דברים שאנחנו לא יכולנו לעשות וידעתי שזה לא הוגן. לבנים היה יותר חופש והותר להם לתפוס יותר מקום. כל זה איננו ייחודי. להיפך, אני חולקת את אותן חוויות התבגרות עם בנות ונשים רבות. רבות מהן חוו חוויות קשות בהרבה ממני. זה מתחיל בגיל צעיר, בגן מושכים לך בשיער ומסבירים לך שזה בסדר כי הוא מאוהב בך. בבית-הספר את מפחדת בדרך הביתה מהחוג, ובגיל הנעורים כשאת הולכת עם חברות לבר, אנשים נוגעים בך וצועקים אחריך ברחוב. כששיחקתי כדור-יד, הקבוצות ששיחקתי בהן הצליחו וקיבלנו תשומת-לב תקשורתית. כשראו אותי בטלוויזיה הייתי מקבלת אימיילים מגברים ששלחו תמונות של איברי-המין שלהם, הצעות מגונות והערות על הגוף שלי. לא בדיוק מה שרציתי כספורטאית מקצוענית, לא הייתי מעוניינת בהערות על המכנסיים או הרגליים שלי אחרי שהבקעתי עשרה שערים במשחק. כמובן שזה לא מה שהיה קורה לשחקנים גברים". 

אך מאז 2015 קלאסון משיבה מלחמה, לפחות בכל מה שקשור לאלימות המופנית נגדה ברשת. היא עושה זאת בעיקר בדף האינסטגרם שלה בדרכים רבות ומגוונות. לפעמים היא מצחיקה, לפעמים דידקטית, לעיתים היא צינית ולעיתים רצינית, לפעמים היא מתקנת שגיאות כתיב של הגברים התוקפים ולפעמים היא מציעה להם הצעות משפילות.

"את באמת חושבת שאת בטוחה, זונה פמיניסטית קטנה? אנחנו נאנוס ונחתוך אותך. לילה טוב, קטנה שלי", כך התחילה אחת ממאות התכתובת שפרסמה קלאסון. וההמשך:

–           "אתה באמת חושב שאתה מפחיד אותי? אני לא מפחדת מחנונים קטנים באינטרנט. לך לישון".

–           "או, את סקסית כשאת כועסת".

–           "או, אתה מגעיל כשאתה עצמך".

ועוד אחת:

–           "אם הייתי הבן שלך, הייתי אוהב לינוק ממך".

–           "אם הייתי אמא שלך, הייתי עושה הפלה".

ועוד:

–           "אנשים כמוך גורמים לי לחשוב שחבל שאנחנו כבר לא עושים לובוטומיה. פסיכית מזוינת. את הורסת לנו את המדינה עם החרא שלך (כאן מגיעה תמונה של איבר מין גברי) – הנה לך זין שתחנקי איתו וזה בטח הזין היחיד שתקבלי, אישה מגעילה ומכוערת, אז תגידי תודה. חחחח. סמיילי צוחק. נסי לא לחשוב עליי כשאת מאוננת הלילה, זונה חרמנית".

–           "מצחיק שאתה כותב את זה לאישה שמקבלת כל כך הרבה תמונות של זין בדואר הנכנס שלה שאני יכולה לכסות עם זה קיר שלם. נו מילא, הסתכלתי קצת בפרופיל שלך כדי לראות איזה מן בן-אדם אתה. חָבֵרה. ילדים. אחלה מודל לחיקוי אתה. אני רואה שאתה גם חבר של אבא שלך. חמוד. זה גם יותר נוח בשבילי. כך יכולתי לשלוח את תמונת הזין שלך ואת שנאת הנשים שלך גם אליו. אני מניחה שתהיה לכם שיחה מעניינת בזמן הקרוב. אתה יכול לראות בזה סימן להכרת התודה שלי. לא אכפת לי אם אתה בן 34. מי שמתנהג כמו כלבלב מנוזל יכול לקבל קצת נביחות גם מאבא".

ועוד:

–           "למה את עושה פוזות סקסיות ומתלבשת ככה אם את לא רוצה להזדיין? חשבי על איך את מציגה את עצמך. נמאס מפמיניסטיות ארוטיות".

–           "כי אני רוצה להיות בן-אדם חופשי, אישה חופשיה עם גישה חופשית לגוף שלי, לזהות ולמיניות שלי. רוצה להיות חופשיה להביע את עצמי בלי מבטים שיפוטיים. רוצה להיות חופשיה לבחור להזדיין או לא להזדיין, עם מי שאני רוצה, בתנאים שלי. אני רוצה להיות אדם שלם. ארוטית או לא ארוטית. זאת הסיבה".

ועוד:

–           "לינאה היקרה, אני מקווה שאת מבינה שבכל פעם שאת פותחת את הפה עם פוליטיקת ה-כולם-צריכים-להיות-נחמדים-לכולם שלך, את מתקרבת יותר למוות שלך. מאחל לך ערב נעים. יש לי תחושה שניפגש בקרוב (קריצה)".

–           "יקר, נדמה לי שיש לך אי-הבנה ואתה חושב שלהיות נחמד זה להיות חלש או לפחד בקלות. אבל אני אפילו לא טיפה מפחד ממך והמילים שלך לא שוות כלום. אני מאחלת לך שתיתקע לך חתיכת תפוז בין השיניים ושלעולם לא תוכל להוציא אותה. יש לי תחושה שלא ניפגש בקרוב כי אחרי הכל אתה סתם פחדן (קריצה)".

ואין לזה סוף.

"כשפתחתי את Assholes Online רציתי לעשות שינוי. להעלות את זה על-פני השטח. זה לא שהייתה לי תכנית סדורה. הייתי מתוסכלת, רציתי לעשות שינוי וזה אחד הדברים שניסיתי", אומרת קלאסון ומספרת על הנסיבות שבהן פתחה את חשבון האינסטגרם הפופולרי. "רציתי לשאול אנשים אם הם חושבים שזה באמת צריך להיות ככה. לשאול אם הם יודעים שזה באמת קורה. אם הם יודעים שילדים מקבלים הודעות כאלו ברשת. הדברים האלו נפוצים כל כך שאנחנו כמעט לא מדברים על זה. אנחנו בקושי מגיבים לזה. זה נהיה נורמלי. אני יודעת שאם אלך למועדון וארקוד, מישהו ייגע בי ללא הסכמתי. זה מטורף לגמרי. אנחנו לא מגיבים לזה כי אנחנו כל כך רגילים. זה מה שמסוכן, זה כאילו שאנחנו מקבלים את זה. כשפתחתי את החשבון לפני שש שנים, עוד לפני Metoo והשיח הציבורי על שנאה ברשת, על טרולים ועל אלימות באינטרנט, רציתי להביא את הנושא לדיון. בשביל הנשים, אבל גם בשביל הורים, בשביל ילדים. רציתי לספר שאני והחברות שלי מקבלות הודעות מגברים מבוגרים מאז שאנחנו בנות עשר. הרבה אנשים לא ידעו את זה בכלל. הקונספט של Assholes Online הוא להראות מה קורה בתיבת הדואר שלי ובאלו של נשים אחרות ולפתוח כך בעיות גדולות כמו אלימות מינית ממוסדת ואי-שוויון. בהרבה מקרים אני גם עונה בדרך קצת חצופה. כי ככה אני. אני ספורטאית ואני אוהבת להתחרות. אני אומרת: Game On. אבל אני גם משפטנית, אני אוהבת לשחק עם מילים ולהיות מתוחכמת יותר מיריביי. אני חושבת שאנשים מצאו את השילוב הזה מצחיק, אבל בשבילי זו הגנה עצמית, אני לא רואה בזה ריב, זה מישהו שמתקיף אותי ואני מתגוננת. אני מעדיפה לא לריב, אבל אני עושה זאת אם אני חייבת".

Photo: Marcus Frendberg

פרסום ההודעות היא דרך אחת להגיב להתקפות. אבל זה מה שאת ממליצה לכולן לעשות? האם התעלמות איננה אופציה לגיטימית? או אולי פנייה למשטרה?

"הדעה שלי היא שאם את מותקפת, לך כקורבן אין שום מחויבות, את יכולה להגן על עצמך כפי שמתאים לך. גם אני משלבת כל מיני דרכים. לא תמיד אני עונה. היו פעמים שפניתי למשטרה, לפעמים אני מתעלמת, לפעמים צוחקת על זה, לפעמים אני מדברת עם חברה ובוכה. אין דרכים שגויות לנהוג כשאת מותקפת. מעולם לא אמרתי – עשו כמוני!".

ומה לגבי פרסום שמות ופני התוקפים? מצד אחד, את מפיצה הודעות תוקפניות לקרובים וחברים של התוקפים ומצד שני, את לא מפרסמת שמות ותמונות בדף האינסטגרם שלך.

"לאורך הדרך למדתי הרבה, אבל מלכתחילה העמדה שלי היתה שלא כדאי לפרסם ברבים את שמות התוקפים, כי צריך להתייחס לזה ברמה המבנית, זה לא עניין של אנשים ספציפיים. הנושא הוא אלימות מינית בחברה, לא הריב שלי עם בחור כזה או אחר. זו הרי בעיה גלובלית, לא אישית. אם מישהו שולח לי תמונה של איבר מין והערה נבזית אני לא צריכה שכולם יכתבו לו כמה הוא אדם גרוע, הוא לא הנושא, הנושא הוא ההבנה עד כמה האלימות הזו נפוצה וכמה צריך שינוי. השינוי לא יבוא מהודעות לאדם ספציפי. זה הרי לא רק אלימות מינית ברשת. זה ברחוב, בבית, בבתי-ספר, מקומות בילוי ומקומות עבודה. יש הרבה מה לעשות והכל קשור בהכל. זה נכון שבהזדמנויות שונות העברתי הודעות לקרוביי התוקפים, אבל זה לא כמו לפרסם את השם בפני כל המדינה. זה משהו אחר. בחשבון שלי יש לפעמים יותר מ-300,000 צופים. שם אני לא מפרסמת שמות. כיום אני שולחת פחות הודעות אישיות, גם בעבר לא עשיתי את זה הרבה, אני לא יודעת אם אעשה את זה בעתיד, ובכל מקרה אני חושבת שזה בסדר אם קורבנות אלימות אחרות עושות את זה. עם ההתבגרות שלי אני מבינה שמה שיותר חשוב עכשיו הוא האופן בו אנחנו מדברים ומקשיבים, חשוב להקשיב על מנת להבין, לא על מנת לענות. אני לא רואה דברים בשחור-לבן ואני לא עושה את זה בשביל תשומת לב, אלא בשביל לצעוד בְּשביל שיהיה גם בריא וגם שימושי".

קלאסון בימיה כספורטאית, 2012 . "לא הייתי מעוניינת בהערות על הרגליים שלי אחרי שהבקעתי
עשרה שערים במשחק"
Photo: Linnéa Claeson, 2012

למרות הטון המפויס של קלאסון, הדיאלוג עם חלק מהגברים שפונים אליה הוא עדיין אלים ותוקפני ולעיתים הוא גם יוצא מגבולות האינטרנט. היא מספרת על גבר שהורשע במשפט על איומים לקשור ולאנוס אותה, על גבר אחר שהורשע מכיוון שעקב אחריה והטריד אותה במשך תשע שנים, אדם שלישי הורשע בעבור התקפה נגדה ברחוב ורביעי הופיע בדלת שלה בערב חג-המולד אחרי שבמשך זמן רב עקב אחריה, כתב לה, התקשר אליה והפר צווי-הרחקה. "כשהתחלתי את הפעילות שלי לא הייתי עדיין דמות ציבורית", היא אומרת, "אבל עכשיו זה אחרת. במשך שנתיים וחצי כתבתי בעיתון הנפוץ ביותר במדינות הנורדיות, דיברתי בתכנית רדיו שהיו לה כשלושה מיליון מאזינים, השתתפתי בתכנית הטלוויזיה "לרקוד עם כוכבים" שצפו בה כשני מיליון צופים בכל יום שישי, הייתי בפלטפורמות הכי גדולות שיש לנו. אז עכשיו אני דמות ציבורית. המשמעות של זה היא שההתקפות נגדי יצאו מהרשת. היו איומי רצח, איומי אונס וחטיפה, קיבלתי אימיילים עם תמונות של כלי-נשק. עקבו אחרי והגיעו אלי הביתה ואנשים נעצרו והורשעו. אני מניחה שאישה צעירה המדברת על שוויון יכולה להיות מאוד מרגיזה". קלאסון אומרת שלצד המתקפות היא מקבלת גם תמיכה עצומה. "יש לילות שאני באמת מפחדת בהם", היא אומרת, "אז אני מזכירה לעצמי שזה אף פעם לא קל, אבל זה תמיד שווה את זה".

לצד המתקפות האלימות נגדה, התמודדה קלאסון בשנים האחרונות גם עם ביקורת נוקבת. ככל שפעילותה נהיתה ציבורית ומוכרת יותר, גברו נגדה טענות מסוגים שונים. היו שטענו שהיא משקרת, רבים טענו שהיא מוציאה דברים מהקשרם, מגזימה ומסתירה חלקים מהאמת שאינם מתיישבים עם התזות שלה. היו גם טענות על גניבה ספרותית ופרסום סמוי בכתיבה שלה. קלאסון פרסמה תשובה לטענות נגדה והיא טוענת שהדברים הובהרו. "היו שאלות על המתודות שלי ועל אופן העריכה שלי. טוב שעניתי והבהרתי את הדברים. אבל תמיד יהיו אנשים שלא אוהבים אותך אם את משמיעה דברים בציבור, ואלו תמיד ינסו בדרכים שונות לגרום לך להיראות כמה שיותר גרוע. זה חלק מהעניין וזה קורה להרבה אנשים. לצערי, פעמים רבות אנחנו מפסידים הרבה מהשיעור כי אנחנו מתמקדים במורה ומתלוננים עליה: היא מתלבשת לא נכון, היא שמנה מדי, רזה מדי, מכוערת מדי, יפה מדי. אנשים אומרים דברים חשובים אבל הם לא נשמעים כי מי שאמר אותם הוא מהמקום הלא נכון, המפלגה הלא נכונה או מרקע לא נכון".

Photo: Linnéa Claeson

ואכן, במובנים רבים, הפמיניזם של לינאה קלאסון לא תמיד נשמע והוא איננו דומה לפמיניזם השוודי המסורתי. ראשית, הוא מתיימר להשיב מלחמה ומרים ראש מול התוקפנות המינית היומיומית שנחשבה בעבר לנורמטיבית ולכזאת שלא ניתן למנוע אותה. זהו פמיניזם לא מתנצל שאינו מפחד גם משאלות של מין, מיניות ומגדר. קלאסון מדברת על נושאים אלו ומנסה לדבריה להפיץ את העובדות, לא להטיף מוסר. "ידע הוא כוח", היא אומרת, "אני מדברת על מין ומיניות, על פורנו ועל התעשייה, אני מביאה סטטיסטיקה וספרות רלוונטית. אני לא מטיפה. כך אנשים יכולים לחשוב ולגבש את דעתם בעצמם". הפמיניזם של קלאסון הוא גם פוליטי במובן שהוא עוסק בסוגיות של חוק ומשפט ובמאבקים חברתיים וכלכליים. היא השתתפה בקמפיין למען "חוק ההסכמה" השוודי החדש המגדיר אונס כיחסי-מין ללא הסכמה מפורשת ואקטיבית (כלומר, יחסי-מין יכולים להיחשב אונס גם אם הקורבן לא התנגדה). קלאסון גם משתתפת במאבקים פוליטיים שאינם "נשיים" בלבד, כאלו העוסקים בגזענות, קיפוח מיעוטים, הגירה ופליטות. אך הפוליטיות של קלאסון איננה מפלגתית והיא מסרבת להצטרף או לתמוך פומבית במפלגה ספציפית. למרות שהיא מצטרפת לעיתים למאבקים פוליטיים, היא מרבה לדבר על שאיפות כלליות לעולם "נבון יותר, נעים יותר ואמיץ יותר".

לקלאסון חשוב לשמור על המונח "פמיניזם", אך היא נאבקת ברבות מהמשמעויות שהודבקו לו. "יש הרבה אי-הבנות כשזה נוגע לפמיניזם", היא אומרת, "ויש הרבה גישות שונות על האופן שבו אנחנו אמורות להתלבש, לגדל שערות ברגליים, להיות לסבית או לצבוע את השיער בצבעים משונים. יש כאלו שחושבים שלהיות פמיניסטית זה להיות כועסת ולשנוא גברים. זה לא נכון. להיות פמיניסטית זה להאמין שלגברים ונשים צריכות להיות אותן אפשרויות ושגברים ונשים צריכים לקבל יחס שווה. אני לא כועסת וזה ברור לגמרי שאני אוהבת גברים ובנים. אני אוהבת אותם ומאמינה בהם. אני רוצה שהם ירגישו טוב וירגישו חופשיים. אני ניגשת אליהם ומדברת איתם הרבה. הפמיניזם שלי כולל אותם. אני רוצה בעבורם את החופש ליצור את חייהם בעצמם ולהיות הגברים שאני יודעת שהם יכולים להיות. העניין הוא להגדיל אותם, לא למחוק אותם. החברה שלנו מחלקת אנשים לקופסאות צרות. מי שהוא מאצ'ו ואוהב מכוניות ושרירים, אין בעיה, שיהיה כזה. מי שהוא אחר צריך להיות חופשי להיות אחר. אני רוצה שגברים יוכלו לבחור כי אני אוהבת גברים. אבל בקופסאות הצרות האלו הם יכולים להיות רק בצד אחד של הסקאלה. בפמיניזם שלי, השוויון הוא היכולת לעשות את זה יחד, לא נשים נגד גברים, אלא גברים ונשים, נערות ונערים שאומרים – לעזאזל עם הקופסאות, בואו פשוט נהיה אנושים, ונצבע בכל הצבעים.

ובכל זאת, האם את מגדירה את עצמך כחלק מזרם פמיניסטי מסוים? ליברלי, רדיקלי, סוציאליסטי? האם חשוב לך בכלל להגדיר את עצמך כ"פמיניסטית"?

"אני לא חושבת כך על הדברים. אני לא מדברת במושגים האלו. אני מדברת על אדיבות וטוב-לב ועל אומץ. אני מאמינה שזו התשובה לשאלות רבות ולא רק לשאלות של נושאים פמיניסטיים. אני קוראת לעצמי פמיניסטית כדי לא לנטוש את השם שהושמץ. מישהי פעם אמרה שאסור לתת לגברים ששונאים נשים להגדיר פמיניזם כנשים ששונאות גברים. זה משהו שאני רואה הרבה וחושבת שצריכים להילחם בו. אסור לתת לשונאים להגדיר מי אנחנו".

כאחת הנשים שתמכו והובילו את רעיונות ה-Metoo בשוודיה, לאן את חושבת שהמהפכה הגיעה? מה השלב הבא?

הנשים דיברו. עכשיו אני חושבת שהגיע הזמן שהן יקבלו תשובה. אני מאמינה שהרבה גברים מוכנים לתת תשובה ולהיות חלק משינוי חיובי בעבור נערים, נערות, נשים וגברים. אני רואה את זה, מרגישה את זה ויודעת שזה אפשרי כי יש יותר אנשים עם אהבה בלב מאנשים עם שנאה בלב. אחרי Metoo אי אפשר לטעון "לא ידענו". אולי בעבר הם ידעו והתעלמו, אבל עכשיו אי אפשר לומר "לא ידעתי". עכשיו מדובר בסולידריות, לא בצדקה והרבה גברים מוכנים לקחת אחריות. אלימות נגד נשים איננה "נושא נשי", זה נושא של כל מי שאכפת לו מנשים ואוהב נשים. רוב הגברים אוהבים נשים אז אני חושבת שאנחנו חייבים לעשות את זה יחד". וקלאסון מתכוונת לנשים בעולם כולו. בשנים האחרונות היא מסייעת למספר ארגונים הפועלים במדינות שונות. "זוהי מחויבות גלובלית בשבילי", היא אומרת ומספרת על ביקורים ברוואנדה, מלאווי וקניה, קוסובו, סרביה ובוסניה, צרפת, אנגליה, יוון ואפילו ישראל שבה היא ביקרה בת"א, חיפה וירושלים. "אני לא מעוניינת בעולם טוב יותר רק בעבור שוודים", היא אומרת, "אני רוצה לדבר, להקשיב ולפגוש אנשים במדינות נוספות. אני לא יודעת מה טוב יותר בשבילכם, אבל כל אחת היא מומחית בהקשר הספציפי שלה ותמיד אפשר להיפגש, לעזור וללמוד זה מזו".

האם יכול להיות שאת מרחיבה את פעילותך למדינות נוספות כי היא פשוט נדרשת פחות בשוודיה? כלומר, זוהי מדינה עם חקיקה פמיניסטית, ייצוג פוליטי שווה, חופשות לידה לגברים ויחס שבמדינות אחרות אפשר רק לחלום עליו. יש שיטענו שבשוודיה המלחמה בעצם כבר הוכרעה.

"אני רואה את זה כסולם. השלב העליון הוא שוויון – כלומר, המקום בו גברים ונשים שווים לגמרי בערכם, זוכים ליחס שווה, לאותן אפשרויות ולאותם תנאים חברתיים וכלכליים. כל דבר שהוא פחות מזה הוא רע מאוד. זה לא מספק להיות כמעט שם ואף אחת לא צריכה לחגוג כי מתייחסים אליה כמעט כאדם מלא. גם אם שוודיה נמצאת גבוה יחסית בסולם, היא עדיין לא למעלה, היא עדיין מתייחסת לחלק מבני-האדם כשווים פחות וזה עניין רציני מאוד. במקום להיות רגועים כי מצבנו פחות גרוע ממצבם של אחרים, אנחנו יכולים לקחת את זה לשלב הבא ולהאיץ תהליכים, אנחנו יודעים שהעולם מסתכל עלינו ומה שאנחנו עושים כאן משנה. מדינות אחרות ובני-אדם אחרים מסתכלים בשינויים שאנחנו עושים כאן והשינויים מטפטפים למטה. "חוק ההסכמה" השוודי, שהייתי אחת מרבים שתמכו בקמפיין שלו, הוא דוגמא טובה מכיוון שחוקים דומים נבחנים עכשיו בארצות נוספות (דוגמא טובה נוספת בהקשר זה הוא חוק הפללת לקוחות הזנות שהתקבל לראשונה בשוודיה ב-1999 ומאז הלכו בעקבותיה מדינות נוספות כולל, לאחרונה, ישראל, ד.ס). העבודה לא נגמרה. אין אפילו מדינה אחת שהגיעה לשכר שווה לגמרי, אין מדינה אחת שנשים לא נאנסות בה, שנשים לא מפחדות בדרכן הביתה או בתוך הבית. אף אחת לא חופשיה לפני שכולן חופשיות ועד שמגיעים לשוויון מלא אף אחד לא סיים שום עבודה".

מלחמה בתיגראי

זה היה בסוף נובמבר. העיר אקסום שבמחוז תיגראי בצפון אתיופיה נערכה לחג המסורתי בכנסיית מריה מציון. ע"פ המסורת המקומית זהו התאריך שבו הובא למקום ארון הברית מירושלים. הפעם נערך החג בצל מלחמת אזרחים שהחלה כמה שבועות קודם לכן ושבמסגרתה פלש הצבא האתיופי למחוז כחלק מסכסוך פוליטי עם מפלגת ה-TPLF השולטת בו. לסכסוך הצטרפו גם כוחות מזוינים ממחוז אמהרה הסמוך ומאריתראיה השכנה. ע"פ עדויות שנאספו ע"י אמנסטי מפי אזרחי העיר שנכבשה ב-19 בחודש, רצחו חיילים אריתראים מאות בני אדם ב-24 השעות שלפני החג. העדויות מספרות על רצח בדם קר באמצעות הוצאות להורג ברחוב, פשיטות מבית לבית וירי צלפים כאשר גופות הנרצחים מוטלות ברחובות במשך ימים.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9604056

"הם סידרו אותם בשתי שורות ושאלו היכן כלי-הנשק שלהם", אמר אחד העדים שצפה מהחלון בשישה גברים שנתפסו, "הם ענו: "אין לנו נשק, אנחנו אזרחים" ואחד החיילים ניגש למפקדו ושאל: "לשחרר אותם או להרוג אותם?". העד מספר שהמפקד פקד להרוג את השבויים. החיילים, שהיו חמושים בתת-מקלע ברן, ירו בשלושה מהם בכדור אחד. "הראשון והשני נפלו מתים", סיפר העד, "השלישי נפצע. הם ירו בו פעם שנייה והרגו את שלושת הנותרים בכדור אחד. הם הועמדו בצורה מושלמת". ד"וח אמנסטי מספר גם על ביזה והפגזות בלתי פוסקות של יעדים אזרחיים שגרמו לתושבי אקסום ל"טראומה קולקטיבית של אלימות, אֵבֶל וקבורות המוניות".

"המשפחה שלי נמצאת בתיגראי", סיפר לי הָילה שעזב את אתיופיה לפני כמה שנים וחי כעת באירופה, "מאמי, מאחיותיי והמשפחה המורחבת לא שמעתי כבר ארבעה חודשים, אבל אחי נמצא בעיר כ-25 ק"מ מאקסום ושוחחתי איתו בטלפון לפני כעשרה ימים. הוא סיפר שהכל הרוס – תשתיות, בתי-ספר ובתי-חולים. החנויות סגורות, אין תרופות בבתי-מרקחת, אין מים נקיים וחשמל, האזור נשלט ע"י חיילים אריתראים והקרבות עם ה-TPLF נמשכים". עדות זו תואמת דיווחים מתיגראי על שריפת שדות והרס מפעלים. הילה טוען שהמצב מזכיר לו אירועים היסטוריים. "אתיופים ממוצא תיגראי מסומנים ע"י השלטון וצעדים שונים כגון איסור טיסות ופיטורים מעבודות ממשלתיות ננקטים נגדם. זה נראה כמו היחס ליהודים לפני מלה"ע השנייה. חשוב מאוד שהעולם יפסיק רק לדבר על המשבר ויתחיל לעשות משהו לפני שיקרה מה שקרה ברואנדה (רצח-עם בו נרצחו ב-1994 כחצי מיליון בני אדם)".

לא בטוח עד כמה העולם מדבר על המתרחש באתיופיה, אבל הניו-יורק טיימס חשף לאחרונה שדו"ח של הממשל האמריקאי מפברואר טוען שבתיגראי מתבצע טיהור אתני. הטענה מתבססת על עדויות בדבר כפרים נטושים ועשרות אלפי תושבים שברחו או נעלמו. גם התקשורת הבינלאומית הצליחה בשבועות האחרונים להביא עדויות על המתרחש. רשת אל-ג'זירה פרסמה עדות של אישה מהעיר מאי-קדרה המספרת שעברה עם חברותיה אונס קבוצתי בידי חיילים. באותה כתבה מצולמת גם צעירה בת 18 ששרדה ניסיון אונס וידיה נכרתו כתוצאה מירי. רשת CNN פרסמה לפני מספר ימים מידע על טבח שנמשך שלושה ימים בכפר דנגלט. ע"פ הדיווח האירוע החל בחסימת הכניסה לכפר ע"י חיילים אריתראים ונמשך בירי על הכנסייה המקומית בשעה ששהו בה מאות מתפללים. לאחר מכן עברו החיילים מבית לבית, גררו החוצה את דייריהם וירו בהם. חלק מהעדויות מספרות על נשים שאולצו לקשור את ילדיהן ולצפות בהוצאתם להורג.

כמו מקרים אחרים של פשעי מלחמה וטיהור אתני, הרקע לאירועים בתיגראי הוא מורכב. מפלגת ה-TPLF השולטת במחוז שלטה באתיופיה כולה במשך שלושים שנה ובעקבות מלחמת אתיופיה-אריתראה (1998-2000) היא הביאה לבידודה של אריתראה וגרמה לפגיעה קשה באינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלה. מומחים לפוליטיקה אתיופית מסבירים גם שהמפלגה התיגראית מואשמת בעצמה בטיהור אתני בבני האמהרה, השכנים מדרום, במסגרת סכסוך גבולות ישן. כך, יש המגדירים את מה שמתרחש כעת כקמפיין נקמה אכזרי שבמסגרתו האנשים הפשוטים משלמים את המחיר על מעשי האליטות מכל הצדדים. ראש-ממשלת אתיופיה אבייה אחמד, שנחשב כרפורמטור וזכה בפרס-נובל בעקבות הסכם השלום שחתם עם אריתראה, הפך בפועל לשותף בקואליציה שבחסותה נרצחים אלפי אזרחים על לא עוול בכפם. "מבחינה פוליטית אין כאן טובים ורעים", אמר לי פעיל זכויות-אדם מאתיופיה, "כבר שלושים שנה שהלאומנות האתנית ממוסדת באתיופיה ומחריפה את השנאה והאלימות בין הקהילות השונות. כל עוד לא יימצא הסדר פוליטי והלאומנות האתנית המסוכנת לא תשכח, האלימות והשנאה לא ייפסקו".

וזהו אכן אחד האספקטים הקשים של מה שמכונה "זוועות המונים" (פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני ורצח-עם). כשהרצח מונע מנקמה, הרוצחים רואים בעצמם את הקורבנות שנדחקו למעשה בלית ברירה. לעיתים זו תוצאה של שטיפת מוח לאומנית וגזענית, לעיתים אינדוקטרינציה פוליטית ולעיתים תוצאה של סכסוך מתמשך. כך או כך, מבחינה זו תחילת המאה ה-21 דומה לתחילת המאה ה-20. שתיהן מתאפיינות בזוועות המוניות ובשתיהן אין בנמצא מנהיגות עולמית, מנגנוני הגנה או הסדרים חוקיים בעלי שיניים שבכוחם למנוע את הזוועה. גם היום, כמו אז, הלאומנות הגואה היא התשתית האידיאולוגית ואינטרסים כלכליים ופוליטיים הם הכוח המניע. זה הזמן לשאול האם גם בסיבוב הזה נזדקק לשתי מלחמות עולם לפני שנרגיע את הלהט הלאומני ונרסן את תאוות הבצע של בעלי השררה? האם העתיד שייך לליברליזם ולדמוקרטיה שיתגברו על הלאומנות או שהעתיד, כמאמר המשורר, הוא רצח? מי שזקוק להמחשת התוצאות יכול למצוא את החזרה הכללית כבר עכשיו בשינג'יאנג, מיאנמר ועכשיו גם בתיגראי.