A Year On, How Coronavirus Changed Sweden

A policy downplaying lockdowns and mask-wearing may have buoyed infection rates and deaths, but Swedes disagree on how the long term will look. How the world we knew has changed – the first in a series.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/.premium.MAGAZINE-coronavirus-year-one-the-way-the-pandemic-has-changed-sweden-1.9511565

Scandiabadet, Malmö, summer 2020. Photo: News Øresund Johan Wessman

David Stavrou

Stockholm, Sweden

 Feb 5, 2021 13:10

STOCKHOLM – Håkan Frändén, 61, lives in Stockholm and normally works as a tour guide, but these aren’t ordinary times and tourists have been a very rare commodity in Sweden since the coronavirus broke out a year ago.

“Of course, the pandemic affected my professional life when the world closed down and the high tourist season ended before it even began,” he says. “In 2020 we had zero tourists and my wife, who’s a tourist guide too, and I lost all our income.”

But Frändén and his wife didn’t give up. She took a course and is now working as a personal trainer and yoga instructor, while Håkan got a part-time job via the national employment agency delivering groceries – plus he receives unemployment benefits for the days he doesn’t work.

.Malmö, 2021. Photo: Maria Eklind

"It’s true this has been a terrible year when it comes to the victims of the pandemic, but personally I had a good year,” he says. “We bought bicycles and made them our main means of transportation, we rediscovered our city – many times with our children and grandchildren – and we had more time for ourselves and our family.”

In the past year, few countries have attracted attention like Sweden. The fact that it didn’t impose lockdowns, didn’t force quarantines, didn’t close schools and didn’t require masks made it the subject of thousands of news reports and commentaries in the world media. Some called Sweden “the world’s control group,” others said it was carrying out “an experiment on people.”

As far as we know, COVID-19 reached Sweden in January 2020, carried by a passenger from Wuhan, China. Still, there’s a suspicion that already the month before people were infected in Sweden, without being traced due to a lack of testing.

Community transmission started in March, after a month earlier many infected people landed on flights from northern Italy, Iran and other countries. Already during the first stage of the pandemic the Swedish authorities were criticized for not assessing the danger and preparing accordingly.

On March 11, the day the World Health Organization declared a global pandemic, the first coronavirus patient died in Stockholm. April saw a significant wave of illness, and by mid-June dozens of infected people were dying every day in Sweden.

Heavy burden on health care

The country’s health care system withstood the heavy burden and didn’t collapse thanks to the great efforts of the medical staff, as well as budgetary and logistics efforts by the government and local authorities. But in nursing homes for the elderly the situation was completely different. A government committee has determined that Sweden failed to protect this population, citing neglect and poor management by the current government and its predecessors.

In the first wave, the Swedish strategy for halting the infection was unique. The authorities simply asked people who developed symptoms and people in risk groups to show responsibility and stay home. Also, everyone was asked to work from home if possible and  forgo unnecessary travel.

Instead of the thorough system of testing, tracing and quarantining established in many countries, the Swedes did coronavirus testing during the first stage only in hospitals and in care for the elderly.

Anders Tegnell, the chief epidemiologist and the person most identified with Sweden’s management of the virus, explained this policy in April in an interview with Haaretz. He said that Sweden had limited testing capacity and that regardless of the test results, the recommendation would be to stay home. The Swedish policy was based on a high level of public trust in the authorities and long-term thinking, he added.

Hagaparkern, north of Stockholm, 2021. Photo: Guillume Baviere

Despite the reliance on public trust, the government and the local authorities, the Swedes took a number of restrictive steps due to the virus. They switched over to online learning at universities and high schools, limited public gatherings to 50 people, prohibited visits to hospitals and nursing homes, and imposed restrictions on serving food in bars and restaurants.

'The long-term social consequences will probably turn out greater in countries that seemed to be succeeding at the beginning'

During the summer the pandemic waned in Sweden and the hospitals’ coronavirus wards emptied out. But this was temporary; in November a more deadly wave began. Once again there were dozens of deaths every day and the hospitals were overburdened. So the authorities tightened the restrictions: They limited gatherings to eight people, banned the sale of alcohol after 8 P.M. and closed movie theaters, museums and libraries.

Still, the overall strategy didn’t change. The country’s leaders continued to rely on public trust and eschewed a general lockdown; they left the schools, restaurants and malls open. Stores and other businesses remained open, but with restrictions on the number of people allowed inside. Also, there was no requirement to wear a mask; Swedes were recommended to wear one only on public transportation at peak hours.

Around the world, people had the impression that while many countries were isolating and suffering a harsh economic blow, in Sweden it was business as usual. But the reality was different. “At first I thought we’d work from home for a month and then return to the office,” says Erik Numan, a 56-year-old art director from Stockholm. “By now, 10 months later, I’ve been in the office for only one day.”

'Even though I work in many fields, everything disappeared and I still can’t plan anything even a year later'

A shopping mall in Stockholm, December 2020. Photo: TT News Agency via Reuters

Numan says he has stopped exercising at a gym, doesn’t visit his parents and rarely meets with friends. Although he says he isn’t very worried about the virus personally, he feels solidarity with others who are likely to become infected and is concerned about the overburdened health care system.

“Nobody checks on me and the police won’t arrest me if I don’t observe the recommendations,” he says. “But I think most Swedes do what’s necessary when there’s a crisis.”

Numan’s 16-year-old daughter contracted the virus, developed mild symptoms and was in quarantine for two weeks. “When she meets girlfriends now they hug as usual, at a time when we adults have completely stopped shaking hands,” Numan says.

Like the Frändéns, Linnéa Sallay, a 60-year-old singer and violinist who lives in Stockholm, saw her professional life racked by the virus. “All the jobs disappeared overnight in mid-March,” she says. “Even though I work in many fields, perform in concerts, guide tours and produce events, everything disappeared and I still can’t plan anything even a year later.”

Sallay notes, however, that the past year has also provided a welcome time-out. She's surviving financially thanks to her savings, she has launched a YouTube channel and is developing her digital skills. She has also spent a lot of time with her family and friends, even if not at restaurants and cafes. And she’s now rehearsing and preparing for digital concerts.

Vaxholm, Sweden, summer of 2020. Photo: Bengt Nyman

Entering the crisis with disadvantages

Sweden has several disadvantages regarding COVID-19. Twenty percent of the population is over 65, it’s cold, its borders are open to other countries, its population is very diverse and it’s not used to emergency situations. But it also had advantages: a universal, quality health care system, stable and well-financed government services, and many single-person households.

Considering its starting conditions a year ago, it’s hard to estimate the real effect of the Swedish policy on illness rates and mortality. Compared to its Nordic neighbors – Finland, Denmark and Norway – Sweden’s mortality has been very high. The country of 10 million people has suffered about 12,000 deaths, with this figure per million people high at 1,444. In Denmark, Finland and Norway the number is 363, 121 and 104, respectively.

It’s not a competition and there’s no point saying who the winner is. It’s far too early and too dangerous to compare week-by-week mortality rates

Swedish Health Minister Lena Hallengren

Swedish Health Minister Lena Hallengren at a press conference in Stockholm in November 2020. Photo: Henrik Montgomery / TT News Agency via Reuters

But compared to many other European countries, including those that imposed lockdowns, closed schools and halted the economy, the mortality rate is modest. In Britain, Spain and Italy, for example, the number of deaths from COVID-19 per million inhabitants is 1,591, 1,254 and 1,473, respectively.

Some experts believe that the shunning of lockdowns has brought Sweden better results in metrics that have yet to be measured such as rates for depression, excessive weight gain, addiction, violence and illnesses from diabetes to heart attacks and strokes. In Sweden you could also hear the claim that the country’s high mortality rate in 2020 stemmed from the low mortality rates from the flu in 2019.

Fiasco at the nursing homes

Swedish Health Minister Lena Hallengren told Haaretz in September that it was too early to judge the Swedish policy because this was a marathon, not a sprint.

“It’s not a competition and there’s no point saying who the winner is,” she said. “It’s far too early and too dangerous to compare week-by-week mortality rates. Different countries were hit differently; they have different structures and relations with their authorities, they test in different ways and have different kinds of data and information. In the long run, we all need well-functioning societies. We should learn what there is to learn from others, point fewer fingers and try to keep up with long-term recommendations.”

Uppsala, Sweden, last month. Photo: Guillaume Baviere

But there’s considerable evidence of failures in Sweden’s handling of the pandemic. The Swedish media has reported on cases where nursing home residents did not see a doctor and were not evacuated to hospitals despite their serious condition. The nursing home staffs were unequipped and not trained at all to deal with a pandemic.

The Public Health Agency of Sweden has been harshly criticized too. Critics say that during the pandemic’s early days, the agency was complacent and didn’t assess the danger correctly. Later, the prime minister himself, Stefan Löfven, said the agency had downplayed the second wave. At various stages, key people in academia and the medical system demanded that the agency make more stringent recommendations to curb the spread of the virus.

Regarding vaccines in Sweden, signs also attest to delays and complications, though here the shortcoming is mainly on the European level. Like many countries, Sweden has bought vaccines as part of an EU transaction, but the supply has been slow, one reason being a hitch in the manufacture and supply of AstraZeneca’s vaccine.

As of now, Sweden has vaccinated 256,978 people with the first dose and 28,279 with the second. That means 3.13 percent of the population over 18 has received one dose and only 0.34 percent two.

Although Swedish politicians in general have backed the government over the past year, other voices have been heard in recent weeks. “We have to respond differently now,” Ebba Busch, the leader of the opposition Christian Democratic Party, told the daily Aftonbladet. “If the government lacks the courage to lead, it should resign.” Nonetheless, the ruling Social Democratic Party is leading in the polls and received 28.5 percent support in a survey last month, a 2-point rise over November.

'I hope we’ll appreciate each other more when all this is over, and I hope we’ll go back to meeting up again. The hell with Zoom'

A nurse vaccinating a nursing home resident in Mjölby, Sweden, in December 2020.Photo: Stefan Jerrevang / TT News Agency via Reuters

“I think we’ve dealt pretty well with the pandemic,” says Frändén, the tour guide. “I wouldn’t want to be anywhere else. But there have been failures too, mainly the spreading of the virus in old age homes. In recent decades there has been unrestrained privatization in our care system, and that’s one reason for the negligence in preparing and training staff.”

Frändén says the virus spread within another marginalized group too. “In 2014 and 2015 Sweden was one of the countries in Europe that opened its doors to the most refugees,” he says.

“As a result, many refugees settled in Stockholm’s suburbs and we saw social phenomena that we didn’t have before – crowded living conditions in large families, large family gatherings including elderly people, and less access to the authorities’ information. Our authorities failed here, and that may be an explanation for the differences in the virus’ spread between Sweden and Denmark, Norway and Finland, which hardly took in any refugees.”

‘Every country has its own conditions’

Sallay, the singer and violinist, also criticizes the authorities’ handling of the pandemic, especially the economic aspect, so she and a colleague launched a protest by the self-employed.

“We, the small independent workers who don’t have employees, have been discriminated against,” she says, noting that large companies in Sweden furloughed employees and received government funding for expenses, while small businesses are only now beginning to receive help.

And indeed, in an interview with TheMarker in June, Swedish Finance Minister Magdalena Andersson said the national priority is to help salaried workers and large companies. During the crisis the Swedish government has invested large sums to buoy employment while providing payments to furloughed workers, compensation and guarantees, while strengthening companies’ liquidity and providing professional training and retraining for the unemployed.

“I think it’s too early to know whether we chose the right path,” says Numan, the art director. “Every country has its own conditions, and the long-term social consequences will probably turn out greater in countries that seemed to be succeeding at the beginning.”

As he puts it, “I hope we’ll appreciate each other more when all this is over, and I hope we’ll go back to meeting up again. The hell with Zoom.”

What Can Be Learned from the Swedish Coronavirus Case

STOCKHOLM – In the final analysis the Swedes will disappoint everyone. Those who claim that their own government's reaction to the coronavirus pandemic was hysterical, because "in Sweden it's business as usual," have yet to discover how little they knew about business in Sweden. Even those who claim that countries that opted for a lockdown saved numerous lives, as opposed to the Swedes who are dying in the thousands, will discover that the numbers are misleading and confusing.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/opinion/.premium-what-can-be-learned-from-the-swedish-coronavirus-case-1.8903160

Both groups will be forced to find another source to prove their arguments. Last week, for example, headlines worldwide declared that the Swedes admit their mistake and that their model for dealing with COVID-19 has collapsed. The headlines were incorrect. The Swedish authorities are still adhering to their initial strategy, and the presumed admission of a mistake was a general statement that was taken totally out of context. But Sweden has long since become a punching bag for those justifying the lockdown policy as well as an exemplar for those who oppose it. Meanwhile, in the real world, the situation is more complex.

First it should be noted that it is not business as usual in Sweden – high schools and universities have switched to distance learning, most of the cultural, entertainment and sports venues are closed, and residents were asked to work from home, maintain social distancing and avoid traveling. Although most of the restrictions are only recommendations, it can be proven that most Swedes observe them meticulously,

Despite that, the elementary schools and preschools did not close, no lockdown was imposed and there is no obligation to wear a mask. These are examples of controversial policies, which may turn out to be more damaging than beneficial. It is definitely possible that the Swedish government is wrong, but the claim that it is practicing “human experimentation” could be directed to all the other governments too. In times of coronavirus uncertainty, steps such as isolating asymptomatic patients, prohibiting swimming in the sea and closing places of business are also a gamble. It’s clear to everyone that they all cause social, economic and health-related damage, but it is still unknown if and to what extent these steps limit the spread of the virus.

As is true of every country, Sweden has advantages and disadvantages in dealing with the pandemic. The advantages include: an efficient public sector, a good health care system, a sparse population and a large number of single-person households (about 40 percent of households). And on the other hand, the Swedish population is elderly (about 20 percent are aged 65 and above), the country has open borders and a cold climate, and about one fifth of the population was born outside the country – and therefore has less trust in the authorities and limited access to their directives.

There is therefore a limit to our ability to learn from the terrible figure – about 4,500 dead. Even if we ignore the differences in the way countries count their dead, and complex data such as overall and excess mortality – it is hard to compare young countries with elderly ones, hot countries with cold ones, and open and closed countries. Although Worldometer charts have become a morbid sport of body counts and patriotic wrestling matches, it is doubtful whether we can learn from counting the dead about the degree of effectiveness in a country’s handling of the pandemic, and especially the effectiveness of lockdowns.

Heading the charts are Belgium, Spain, Italy, England and France – countries which imposed a lockdown, and occasionally adopted tough measures to enforce it. They are followed by Sweden, without a lockdown and with a “soft policy.” And then come the rest of the countries, which have various ways of dealing with the problem. There are countries that imposed a lockdown and have a high mortality rate (Belgium), there are countries with a lockdown and a low mortality rate (Israel), countries without a lockdown and a high mortality rate (Sweden) and some without a lockdown and a low mortality rate (Iceland). And of course there are also differences between one city and the next in the same country.

Why then have so many died in Sweden? At this point it seems that the failure is not related to the failure to impose a lockdown. There is no evidence of a significant contribution by schools or shopping centers to the spread of the pandemic. But there is evidence of a different failure – the treatment of the elderly. Although the handling of senior citizens’ homes was problematic all over the world, in Sweden the situation was especially grave. Recently it was revealed that due to power struggles among the authorities, the personnel were not prepared, there was a lack of equipment and the ban on visits was belated.

And yes, although Sweden is a developed welfare state, in the years when the seeds of the failure were sown it suffered from another plague: privatization, cutbacks and reforms in the public sector. Today, as opposed to the situation in the past, senior citizens’ homes in Stockholm lack work slots, equipment and skilled manpower. This is another example of the helplessness of the “invisible hand” when it comes to managing crises and protecting the weak.

Is it true, as has been claimed, that Sweden gave up on its elderly for the sake of the economy? Definitely not. First of all, public health is managed by an independent authority, which is not subject to economic considerations. Second, the Swedish economy is export-oriented. Initial investigations have shown that the blow to Sweden did not differ greatly from that of its neighbors. In Sweden too there was a decline in consumption, growth was harmed and unemployment increased. Even if local businesses remained open, Volvo cannot manufacture vehicles when there is interference in the supply chains and demand plummets, and H&M cannot sell clothing when factories and malls the world over are closed. Not to mention the tourism industry. Policymakers knew that and did not waste time on attempts to prevent the blow, but instead channeled money to reduce the damage it caused.

Even more serious is the claim that the Swedes tried to save the economy by achieving herd immunity, because initial examinations demonstrated that Sweden is very far from that objective. But Sweden has never claimed that it was aiming at herd immunity – on the contrary, it vehemently denied that. The objectives were to flatten the curve of the number of patients and to protect the populations at risk. The first objective was achieved: intensive care beds and ventilators were ready for use at all times – an impressive achievement, because there was no need for a ruinous lockdown. In the case of the second objective, the Swedes themselves admit failure. Those using the example of Sweden would do well to stop looking at the country for proof for their arguments, and to try to think what can be learned from the Swedish case. In the final analysis, this is not a theoretical exercise, it is an essential preparation for the second wave.

חזון אפס – המטרה: אפס הרוגים בתאונות דרכים

"חזון אפס": התכנית השוודית להוריד לאפס את מספר ההרוגים והפצועים קשה בתאונות דרכים המבוססת על העיקרון הפשוט שחיי אדם הם מעל הכל. האם אלו מילים ריקות או תכנית מעשית? מה תפקידן של הרשויות ושל תעשיית הרכב? והעיקר, האם זה עובד?

התפרסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/magazine/MAGAZINE-1.5937055

יש פער כמעט בלתי נסבל בין הכאב, האבל והאובדן שחש כל מי שאיבד אדם קרוב בתאונת דרכים לבין האופי הטכני והבירוקרטי של הטיפול הממלכתי בהקטנת מספר הנפגעים בכבישים. איבוד חיים בדרך ממקום למקום הוא טראגי כל כך, פתאומי כל כך ומשאיר אחריו שובל של הרס אנושי רב כל כך שלעיתים אי אפשר שלא לתמוה מדוע הנושא לא פותח את כל מהדורות החדשות וקופץ לראש סדרי העדיפויות. מבחינה רשמית אין כמובן מי שיתנגד לכך שיש לעשות כל שניתן על מנת שפחות אנשים יהרגו כתוצאה מתאונות דרכים, אך רבים מן העוסקים בתחום יאלצו להודות שמבחינה מעשית יש גבול למה שניתן לעשות ברמה הלאומית כאשר מיליוני בני-אדם חיים את חייהם תוך שהם נעים במכוניותיהם, במהירויות גבוהות ממקום למקום ללא הפסקה. מספר כלי הרכב עולה בהתמדה, המשאבים המוקדשים לטיפול בתשתיות מוגבלים וכל עוד בני-אדם ולא רובוטים יושבים מאחורי ההגה הם ימשיכו לעשות טעויות ולעיתים להתנהג ברשלנות שתגבה חיים. ע"פ נתוני ארגון הבריאות העולמי מ-2015 נהרגים מדי שנה כ-1.2 מיליון בני-אדם בתאונות דרכים שגם גורמות למיליונים נוספים פציעות חמורות מהן הם סובלים כל חייהם. תאונות דרכים הן הגורם התשיעי לאובדן חיי אדם בעולם והגורם הראשון לתמותת צעירים בגילאי 15 עד 29. למרות הבזבוז הנורא של חיי אדם והנטל הכלכלי העצום שתאונות מפילות על משקי בית ומדינות תהליכי תיעוש וטיפול לקוי של רשויות, בעיקר בעולם המתפתח, גורמים לכך שמספרים מדאיגים אלו רק יעלו בשנים הקרובות. גם אם ישנה הסכמה על כך שערכם של חיי-אדם הוא אינסופי ושהשכול על מותם של נשים, גברים וילדים חוצה עמים, לאומים ודתות, העולם האמיתי מתפשר על בטיחות בדרכים כל הזמן. התחבורה בכבישים היא עורק החיים של האנושות והמחיר שהיא גובה, כואב ככל שהוא יהיה, מתקבל ע"י הרשויות כרע הכרחי. הן פועלות אמנם לצמצמו אבל רק במסגרת האילוצים הפוליטיים והכלכליים בהם הן נתונות.

על רקע דברים אלו סיפור התמודדותה של שוודיה עם התופעה בעשרים השנים האחרונות הוא מעורר מחשבה והשראה. זהו סיפור המתחיל בפקיד ברשות התחבורה הממלכתית שקיבל החלטה שבמבט ראשון נדמית כמובנת מאליה אך במבט שני היא לא פחות ממדהימה. כמו קודמיו בתפקיד מנהל תחום הבטיחות ברשות השוודית הממלכתית לתחבורה, קלאס טינגוואל נאלץ לקבוע יעד סביר למספר ההרוגים בתאונות דרכים שייקח בחשבון גורמים שונים כמו מצב התשתיות, מספר כלי הרכב בכבישים, פעילות המשק וכיוב'. טינגוואל, אקדמאי שהרקע שלו הוא בתחום האפידמיולוגיה (חקר התפשטות מחלות) ושלא היה לו כל ניסיון בתחום התחבורה, ידע שבשנות התשעים, העשור בו מונה לתפקידו, מספר ההרוגים בתאונות דרכים בשוודיה היה בין 500 ל-600 בשנה. "לכמה הרוגים אנחנו אמורים להסכים?", הוא שאל את עצמו כשהממונים עליו ביקשו ממנו מספר סביר כיעד לחתור אליו. תשובתו היתה מהפכנית אך היא גם היתה היחידה שהוא יכול היה לעלות על הדעת – אפס.

פשוטה וטבעית ככל שהיתה תשובתו של טינגוואל היא עוררה התנגדות מידית בקרב רבים מעמיתיו. "אנשים התרגזו עליי כי הם היו רגילים לטרייד-אוף שלקח בחשבון מרכיבים של זמן, תקציבים ויעילות בתחבורה. בטיחות היתה בסה"כ גורם אחד מיני רבים והיה לה תג-מחיר", מספר טינגוואל בראיון ל"הארץ", "אני הגעתי כאדם מחוץ למערכת וטענתי שלחיי אדם יש מעמד מיוחד. בכל תחום אחר, כמו בחיי העבודה למשל, אנחנו אומרים שחיי אדם ובריאות הם מעל הכל. לא עושים ניסיונות בבני-אדם ולא חוסכים משאבים על מנת להצילם. בתעשייה או בעולם התעופה, למשל, לא אומרים "בוא נהרוג כמה אנשים בשביל עוד קצת רווח". אני רציתי להביא את הגישה הזו גם לעולם התחבורה". טינגוואל מספר על תאונה שהתרחשה באחת היציאות של ה-E4, הכביש הארוך ביותר בשוודיה, בשנתו הראשונה בתפקיד. זו היתה תאונה שגרתית אבל תוצאותיה היו טרגיות. חמישה בני-אדם נהרגו כאשר רכבם התחלק ונמחץ ע"י גוש בטון שתמך בעמוד תאורה. טינגוואל סרב לראות בתאונה עוד נתון סטטיסטי. הוא הזמין את האחראי המחוזי למשרדו ושאל את דעתו על כך שבני-אדם נהרגו בהתנגשות עם גוש בטון שהרשות עצמה הציבה. התשובה היתה שהאחריות היתה של הנהג ושהרשות תחזור להציב במקום את אותה תשתית בדיוק. "לפי גישה זו החלטה שלנו לשנות את התשתית היתה נראית כהודאה באשמת הרשויות שהיו רגילות להסביר את ההתנגשויות שאירעו בכבישים כאחריותם הבלעדית של הקורבנות שנסעו מהר מדי, לא צייתו לחוק או נהגו שיכורים".

טינגוואל לא כפר בכך שנהיגה מסוכנת גורמת לתאונות אך בעקבות התאונה ב-E4 ותאונות אחרות שארעו הוא טען שבתחום התחבורה על המדינה לעשות הכל על מנת להוריד את מספר הקורבנות גם אם הם טעו או התרשלו. "אני הבאתי לתחום התחבורה גישה הדומה לתחום הבריאות שבו אנחנו מצילים אנשים בלי לשאול למה הם הגיעו לחדר-מיון ובלי להתחשב בכך שלעיתים הם עצמם אחראים למחלתם או פציעתם". ע"פ טינגוואל הרשויות מחויבות לנהוג בנושא תאונות הדרכים כפי שהן נוהגות כאשר הן מטפלות בחולי סרטן גם אם אלו מעשנים. "כשנכנסתי לתפקיד הנהלת הרשות הממלכתית לתחבורה לא אהבה את הגישה שלי כי הם הבינו את ההשלכות שלה", מספר טינגוואל, "אולי היו מי שראו בי עושה צרות נאיבי וחסר ניסיון שקיבל תואר בלי שיש לו כל רקע בנושא. אבל אני אוהב בני-אדם, אני רוצה שהם יחיו וחושב שיש להצילם גם אם הם טועים ומקבלים החלטות טיפשיות. בסופו של דבר אנשים מתים לא יכולים להשתפר".

*****

כך נולד "חזון אפס" שהפך למדיניות הרשמית של ממשלת שוודיה בסוף שנות התשעים. זוהי מדיניות המבוססת על עיקרון פשוט מאוד – אף אדם אינו צריך להיהרג או להיפצע בחומרה במערכת התחבורה מפני שחיי אדם הם מעל הכל ואינם ניתנים להמרה בכל דבר אחר. איש לא דיבר על הצלחה מידית. העיקרון היה מוסרי במהותו ובזמן החלטת הפרלמנט השוודי באוקטובר 1997 עדיין לא נגזרו ממנו צעדים אופרטיביים. למרות שהכיוון היה ברור נשאלו לא מעט שאלות – מה אומר בפועל "חזון אפס"? האם אין אלו רק מילים ריקות? והעיקר, האם ניתן לתרגם חזון יומרני כל כך לצעדים קונקרטיים? ע"פ טינגוואל וצוותו התשובה היתה בהחלט כן. הדוגמא המובהקת ביותר היתה הטיפול בהתנגשויות חזיתיות במהירות גבוהה שאחראיות לחלק גדול מההרוגים בדרכים. ע"פ ההיגיון ששלט בשוודיה עד סוף שנות התשעים הפתרון היה הגבלת המהירות המותרת בכבישים ללא הפרדה פיזית בין מסלולי הנסיעה, ובמקביל השקעה בבניית כבישים מהירים עם הפרדה בין המסלולים בכיוונים השונים. מכיוון ששוודיה היא מדינה ענקית (השלישית בגודלה באירופה) בניית כבישים מהירים וגדרות הפרדה היתה יקרה, איטית ולא מעשית במקומות רבים ובכבישים ללא גדרות הפרדה האחריות נחה כולה אצל הנהגים והנהגות. מי שעבר את המהירות המותרת, סטה מנתיבו והתנגש ברכב שבא מולו היה האחראי לתאונה ולקורבנות שהיא גבתה. למדינה עצמה לא היתה במקרה זה כל אחריות.

אבל טינגוואל ראה את הדברים אחרת. במקום הפתרון היקר והאיטי של בניית כבישים מהירים הוא הציע את פתרון כבישי ה-1+2. אלו הם כבישים רגילים ברוחב 13 מטר שהוסבו להיות כבישים של שלושה מסלולים, שניים בכיוון אחד ואחד בכיוון השני כאשר ביניהם יש גדר הפרדה ובכל מספר קילומטרים מתחלף הכיוון שבו יש שני מסלולים. הרעיון בבסיס ההצעה היה להוריד את מספר ההרוגים בהתנגשויות חזיתיות באמצעות גדר הפרדה ללא השקעות הענק הכרוכות בבניית כבישים מהירים וללא ההסתמכות על יכולתם של משתמשי הדרך להימנע מסטיות וממהירות מופרזת. ההתנגדות להצעתו של טינגוואל היתה מקיר לקיר והיא כללה גורמים ממשלתיים, מומחי תחבורה ועיתונאים שטענו שכבישים כאלו יהיו מסוכנים יותר ושנהגים לא יצליחו להסתגל אליהם. המנכ"ל הממונה על טינגוואל אפשר לו לערוך ניסוי בקטע דרך של ה-E4 אך הבהיר לו שאם הוא נכשל זה יעלה לו בכיסאו. לטקס הפתיחה ב-1998 לא הגיע אף גורם בכיר וטינגוואל נאלץ לגזור את הסרט בעצמו. תוצאות הניסוי התבהרו כעבור זמן מה כשלמשרדו של טינגוואל הגיעה עוגה שנשלחה ע"י אשה לא מוכרת. לאחר ברור הסתבר שהאשה היתה נהגת שכמה ימים קודם לכן סטתה מנתיבה, איבדה שליטה על רכבה והתנגשה בגדר ההפרדה שמנעה ממנה התנגשות חזיתית עם רכב שבא ממול. על הפתק שהתלווה לעוגה היה כתוב: "בלעדיך הייתי מתה".

*****

כבישי ה-2+1 היו צעד ראשון לצמצום מספר ההרוגים אך הם היו רחוקים מלהיות האחרונים. "מדובר בחזון שיש בו תהליך מתמיד של למידה ומעקב", אומרת פרופ' אסטריד לינדר, מנהלת מחקר בטיחות בדרכים במכון המחקר השוודי הלאומי לתחבורה, "זוהי עבודה קשה ליישום אבל החזון הוא ברור וקבוע – איש אינו צריך להיהרג בדרכים כתוצאה מטעות אנוש. במקום לשנות את החוק ולהפיל את האחריות על הנהגים שוודיה שינתה את צורת ההסתכלות על מערכת התחבורה כך שהנהג עדיין אחראי אך יש שני גורמים נוספים הנושאים בנטל: יצרני המכוניות והרשויות. הנהג אחראי לנהוג כחוק אך אם משהו משתבש שני הגורמים האחרים צריכים למנוע את התוצאות ההרסניות. זה היה רעיון חדש לגמרי. במקום הגישות המסורתיות של "להוריד את המטורפים מהכביש", להעניש בחומרה נהגים עבריינים ולשים את הפוקוס על זיהוי נהגים מסוכנים אנחנו הנחנו פלטפורמה אתית – יש לאדם זכות לשרוד. גם כשאדם טועה, וכולם טועים, העונש לא יכול להיות איבוד החיים". חזון אפס, ע"פ לינדר וטינגוואל, הוא לא אינטואיטיבי. לפעמים הוא דורש נקיטת צעדים החורגים מקו המחשבה שגורמי אכיפת החוק והרשויות התרגלו אליהם. הוא אינו דורש חינוך לנהגים ברמה פרטנית או קמפיינים בטלוויזיה וברדיו. הוא אינו דורש מאנשים לא לדבר בטלפון בשעת נהיגה והוא אינו דורש החמרה בחקיקה ובענישה. במקום זאת הוא דורש מעקב רב שנים וניתוח מדוקדק של תאונות, סיבותיהן ותוצאותיהן והתמקדות בגורמים שיצילו חיים בפועל.

"יש במדינות רבות בזבוז עצום של חיי אדם כי הרשויות מתנהלות בחובבנות ומתבססות על הגיון פשוט במקום על מחקר", אומר קלאס טינגוואל, "במקום להשקיע בחקיקה נגד דיבור בטלפון, למשל, צריך להכיר בכך שעדיף שנהגים ידברו בטלפון גם אם הם מחזיקים אותו ביד ולא ישלחו הודעות טקסט מפני שהסחת הדעת אינה הבעיה אלא הסחת המבט. לדָבֵּר זה בסדר גמור, הבעיה היא ההתמקדות במסך ובמכוניות רבות יש היום מסכים שאינם טלפונים שמסיחים את מבטי הנהגים ומהווים סכנה גדולה יותר מהטלפון". טינגוואל מדבר על עבודה מלמעלה למטה. לדבריו אין טעם לנסות לחנך את נהג המונית או נהג המשאית הפרטני יש ללכת להנהלת חברות המוניות והמשאיות, לטפל במקבלי ההחלטות, להשקיע במודרניזציה של ציי רכב גדולים, לגרום לתעשיית הרכב להשקיע בתחום הבטיחות של כלי הרכב עצמם וברמה הממשלתית לגרום באמצעות תשתיות להגבלת מהירות כללית והורדת מהירות באזורים שיש בהם הולכי רגל.

"כשמחליטים שאף הולך רגל לא צריך להיהרג, למשל, צריך להתחיל מבדיקת עמידותם של הולכי הרגל", אומרת אסטריד לינדר, "מכיוון שברור שבהתנגשות בין הולך רגל לרכב שנוסע במהירות של 50 קמ"ש יש 80% סיכוי שהולך הרגל ייהרג הורדנו את המהירות המותרת באזורים שיש בהם הולכי רגל רבים ל-30 קמ"ש". מעבר לכך, מדגישה לינדר, תעשיית הרכב תורמת טכנולוגיות שמונעות התנגשויות כמו חיישנים שמזהים בני-אדם וסכנות בדרך והרשויות מעמידות פתרונות תשתיתיים שגורמים להורדת המהירות כמו כיכרות צרות שאינן מעוצבות על מנת להקל על זרימת התנועה אלא על מנת להאט אותה, או מצלמות בכבישים שאינן מיועדות לספק כמה שיותר דו"חות אלא להוות גורם מרתיע ולכן שלטים גדולים מודיעים על נוכחותן. "מטרת המצלמות היא לתת כמה שפחות דו"חות, לא כמה שיותר", אומרת לינדר, "הן שם רק על מנת להוריד את רמת האנרגיה בתאונות. הן לא צריכות להאשים את הנהגים אלא לתמוך בהם, כמו אמצעי התראה שונים שיש היום בתוך המכוניות". כך מהווה "חזון אפס" מאמץ משולב ומתמשך כאשר מאז 1997 כל תאונה קטלנית בשוודיה נחקרת ומוגדרת ככישלון של השיטה (גם אם זוהי טעות אנוש, הגורם האנושי מהווה קריטריון שהשיטה חייבת לקחת בחשבון).

היום, כעשרים שנה אחרי ש"חזון אפס" הפך למדיניות רשמית בשוודיה, אנשים עדיין נהרגים על הכבישים אך אין כמעט ספק לגבי השפעת חזונו של קלאס טינגוואל. למרות העלייה במספר כלי הרכב מספר ההרוגים בשנה ירד מסביבות 600 בשנות התשעים לסביבות 250 בשנים האחרונות. ע"פ דו"ח ארגון הבריאות העולמי מ-2015 בשוודיה יש את מספר ההרוגים הקטן ביותר בעולם יחסית לאוכלוסייה (היא שנייה רק למיקרונזיה) – 2.8 הרוגים ל-100,000 תושבים (ישראל במקום ה-11 עם 3.6). ע"פ סקר אירופי מ-2016 שוודיה היא במקום השלישי עם 2.7 הרוגים ל-100,000 תושבים בפער קטנטן מנורבגיה ושוויץ עם 2.6 הרוגים ל-100,000 תושבים (ישראל במקום השמיני עם 3.9). לקלאס טינגוואל שהוא כיום איש אקדמיה ויועץ בכיר לחברה העוסקת בתשתיות, אנרגיה ותעשייה, יש הסבר לנתונים אלו. את הירידה של כ-450 הרוגים לשנה הוא מייחס למרכיביה השונים של "חזון אפס": "כ-80 חיי אדם בשנה נחסכים בזכות כבישי 1+2, כ-30-40 נוספים בזכות מרכיבי תשתיות שונים כמו כיכרות, מספר דומה בזכות הורדת המהירות המותרת באזורים בנויים וכ-20-30 בזכות הורדת המהירות המותרת הכללית. כ-30 חיים בשנה נחסכים בזכות מצלמות מהירות ועוד כמה עשרות בזכות בדיקות אלכוהול וגורמים נוספים". עם זאת, הגורם המשמעותי ביותר, ע"פ טינגוואל, הוא תעשיית הרכב. כ-150-200 חיי אדם נחסכים מדי שנה בזכות הרכב עצמו. למרות שתופעה זו דומה במדינות רבות בעולם המפותח ומכוניות מתקדמות מצילות חיים בכל רחבי הגלובוס, לשוודיה יש חשיבות מיוחדת בתחום בטיחות כלי-רכב בעיקר בזכות חברה אחת ששמה הפך לשם נרדף לשוודיה כמעט כמו אבבא, H&M ואינגמר ברגמן.

*****

רצפת הייצור במפעל של וולבו בגוטנברג, העיר השנייה בגודלה בשוודיה, היא מקום שוקק חיים. למרות שהרכבת המכוניות מתבצעת כמעט כולה ע"י רובוטים משוכללים אלפי אנשים עובדים כאן במשמרות מסביב לשעון. העובדים, שכ-30% מהם הן עובדות, לבושים בסרבלים בצבע כתום-כחול, מפקחים על המכונות, מבצעים את המלאכות העדינות ומשנעים חלקים ממחסן ענק שנראה כמו אזור האחסון בסניף של איקאה אל קווי הייצור. לעיתים ניתן לראות אותם נעים באופניים ממקום למקום, משתלבים בתנועה של מלגזות וכלי רכב אוטונומיים המתרוצצים ללא נהגים כאשר ברקע נשמע רעש המכונות והרובוטים נראים כמרקדים בין גיצים המתעופפים באוויר ונוחתים על הרצפה האפורה. למרות שהחברה נמצאת מאז 2010 בבעלות סינית, מטה החברה, מרכז המחקר והפיתוח, מרכז הבטיחות וגם חלק מרכזי מתהליך הייצור נמצא כאן באזור התעשייה שבצפון-מערב גוטנברג.

יאן איברסון הוא בכיר במערך הבטיחות של וולבו. בפגישה במשרדי החברה בגוטנברג הוא מסביר את חלקה של החברה, שהנתח שלה בשוק הרכב השוודי הוא כ-20%, בהגשמת חזון אפס ההרוגים בתאונות דרכים בשוודיה. וולבו נוסדה ב-1927 ואחת התרומות החשובות שלה לתעשיית הרכב העולמית קשורה לבטיחות. "בתום מלה"ע השנייה היתה בעולם עליה אדירה במספר כלי הרכב", מספר, איברסון, "רמת הבטיחות היתה נמוכה מאוד ואנשים רבים נהרגו כתוצאה מתאונות. כאן בוולבו בשנות החמישים גויס לעבודה בחור בשם נילס בוהלין שהגיע מתחום התעופה. בוהלין הבין את הכוחות הפועלים על כלי רכב ועד כמה חשוב שבזמן תאונות דרכים אנשים יישארו במקומם ולא יעופו מהמכונית. מתוך הכרות עם חגורות הבטיחות שכבר היו קיימות במטוסים והבנה עד כמה חשובה אפשרות ההסרה המהירה הוא פיתח את חגורת שלושת הנקודות הנמצאת בשימוש במכוניות עד היום. ב-1959 וולבו הפכה להיות החברה הראשונה שהפכה את החגורה לסטנדרט ולמרות שהפטנט על החגורה היה שלה היא אפשרה לחברות אחרות להשתמש בו באופן חופשי". איברסון מספר שמאוחר יותר בוהלין (שנפטר ב-2002) הפך לבכיר בחברה והוא זה שהחל למעשה את מחקרי הבטיחות של וולבו. בזכות בוהלין החברה אוספת כבר מ-1970 נתוני בטיחות הקשורים למכוניות שלה ולתאונות בהן הן היו מעורבות בשוודיה ובמדינות נוספות ובשיתוף פעולה עם חוקרים באוניברסיטאות, חברות ביטוח וגורמים נוספים היא מנתחת אותם ומשתמשת בהם בתכנון ועיצוב כלי-הרכב שהיא מוכרת.

כמה שנים אחרי שממשלת שוודיה אימצה את "חזון אפס" החליטה וולבו לאמץ חזון משלה בנושא. כמו החזון הלאומי, גם החזון של וולבו היה פשוט אבל שאפתני – עד 2020 איש לא אמור להיהרג או להיפגע פגיעה חמורה ברכב חדש של וולבו. "זה הכיוון של החברה", אומר איברסון, "וכל מי שעובד כאן המנכ"ל, ההנהלה, המהנדסים, כולם יודעים על זה ומחויבים לזה. אנחנו גם בקשר עם הממשלה ועם הרשויות המקומיות בנושא כי גם הכבישים חשובים, לא רק המכוניות". איברסון מספר על דיונים, בין השאר עם קלאס טינגוואל, על בניית גדרות הפרדה, הזזת סלעים ועצים מצדי הדרכים, התמודדות עם התנגשויות בחיות גדולות וגם על מחשבה המוקדשת להתנהגות הנהגים – מה ניתן לעשות עם נהיגה בשכרות, נהיגה במהירות מופרזת ונהיגה של אוכלוסייה מבוגרת. בכל העניינים האלו הממשלה לומדת מהתעשייה ולהיפך. "חזון 2020 הוא אופן מחשבה", אומר איברסון, "יש לנו תכניות מחקר, יש לנו מתודות וטכנולוגיה ועם השנים מה שיוצא לשוק הוא תוצר של כל אלו". ואכן בשנים האחרונות וולבו הוציאה לשוק מוצרים הכוללים מערכות טכנולוגיות של מצלמות וחיישנים המתריעות מפני סכנות שונות בדרך ומפני נהיגה מסוכנות, מערכות המטפלות במקרי חירום באמצעות היגוי ובלימה אוטומטיים ובמקרים הקיצוניים שכל אלו לא עוזרים והתנגשויות מתרחשות בכל זאת, המכוניות גם בנויות מסוגים חדשים של פלדה מחוזקת ומצוידות במודלים חדשים של מושבים, חגורות בטיחות וכריות אוויר שנועדו לתת לנוסעים הגנה נוספת.

אך האם עוד שנתיים מהיום, ב-2020, אכן לא ייהרג אפילו אדם אחד במכונית חדשה של וולבו כפי שהחברה הגדירה את כוונותיה לפני כעשור והיכן החברה עומדת עכשיו ע"פ הנתונים שהיא אוספת כלפי המטרה היומרנית שהציגה לעצמה? "זה מה שכולם שואלים ואנחנו לא מפרסמים כרגע את הנתונים המדויקים", אומר יאן איברסון, "עם זאת, אני יכול לומר שבשנים האחרונות יש לנו שיפור של כ-50% במספר ההרוגים והפגועים קשה במכוניות שלנו". ברמה הלאומית אומר קלאס טינגוואל, ממציא "חזון אפס", שהממשלה עדיין מחויבת למטרה ושעד 2030 מספר ההרוגים בשוודיה, בה חיים כעשרה מיליון תושבים, יהיה מתחת ל-100 בשנה ועד 2050 המספר יהיה קרוב לאפס. טינגוואל גם מספר שהאיחוד האירופי אימץ מטרה דומה ושמדינות רבות וגם ערים גדולות בארה"ב אימצו כיוון מחשבה זהה ושואפות ליעד דומה. "יש עוד מה לעשות עם הולכי רגל ורוכבי אופניים", הוא אומר, "וכנראה שההרוג האחרון יהיה אופנוען. על אופנוענים הרבה יותר קשה להגן" הוא אומר בצער. "יש אי-הבנה נפוצה כשמדברים על חזון אפס", אומרת פרופ' אסטריד לינדר, "בעתיד הנראה לעין יהיו לנו התנגשויות אבל אין שום סיבה שניהרג כאשר אנחנו מתנגשים. זה בהחלט אפשרי טכנית למנוע מאתנו לאבד את חיינו ובד בבד לקיים עדיין מערכת תחבורה מהירה ויעילה".

*****

סיפורו של "חזון אפס" איננו סיפור של תרופת פלא או של פטנט פשוט ואלגנטי לטרגדיה של הקטל בכבישים. מדובר בתהליך ארוך טווח של תכנון כלכלי, חברתי, פוליטי וטכנולוגי שיכול לעבוד רק בשיתוף פעולה של גורמים רבים שאינם מבקשים תוצאות מידיות או קרדיט פוליטי. מרכיבים רבים ב"חזון אפס" הראו תוצאות שנים אחרי שמי שיזם אותם כבר עבר לתפקיד אחר או יצא לפנסיה. הדוגמאות בשוודיה הן רבות: בשנות התשעים בגוטנבורג יצרו מעברי חציה מוגבהים שאילצו את הנהגים להאט לפניהם ולאפשר להולכי רגל לחצות בבטחה בעוד שבעיר נורשופינג, צומת מרומזרת שהיתה ידועה בתאונות הרבות שהתרחשו בה הוסבה, לתדהמתם של התושבים, לכיכר נטולת רמזורים שבה האספלט הוחלף באבנים משתלבות. למרות נבואות הזעם של המתנגדים התוצאה היתה שמשתמשי הדרך נאלצו להאט את נסיעתם ולהתרכז בסובב אותם. מאז אמנם מתרחשות במקום תאונות מדי פעם אך הן אינן גובות קורבנות בנפש.

פרופ' לינדר מסבירה שהיכולת לשיתוף פעולה מערכתי למען מטרות ארוכות טווח איננה חדשה בשוודיה. אחד הסיפורים הידועים שהיא מזכירה כמעין הקדמה ל"חזון אפס" הוא סיפורו של יום מאוד מיוחד בספטמבר 1967 או כפי שהוא נודע עד היום: יום ה-H. זהו היום שבו עברה שוודיה מנהיגה בצד שמאל לנהיגה בצד ימין (ה-H היא מן המילה Högertrafik שמשמעותה תחבורה בצד ימין). עבודת הכנה של שנים שכללה הכנה פסיכולוגית, יצירת מערכות כפולות של שלטים, תמרורים ורמזורים, צביעת פסי דרך חדשים וכיסויים עד ליום המעבר, הסבה של תשתיות, התאמה של ציי רכב בתחבורה הציבורית, כיוון של פנסים ועוד הגיעו לפרקן כאשר ביום ראשון השלושה בספטמבר 1967 ב-04:50 לפנות בוקר, בעוד פועלי הדרך מסירים את הכיסויים מהתמרורים והרמזורים החדשים, היה על המכוניות המעטות שהיו בכבישים לעצור, לעבור בזהירות לצד השני של הכביש, להמתין עד ששאר כלי-הרכב יעברו גם הם ואז להמשיך בנסיעה כרגיל. רק בצד השני של הכביש. "יום ה-H השפיע על מספר הנפגעים בתאונות בשוודיה", אומרת לינדר, "אחרי המעבר היתה נפילה במספר הנפגעים בכבישים. כנראה שהמעבר גרם לאנשים להיות זהירים ומרוכזים יותר. אחרי זמן מה המספר שוב עלה אבל מאז הוא יורד בהדרגה". הירידה, מוסיפה לינדר, משותפת למדינות רבות בעולם אך ייתכן שיום ה-H חושף את אחת הסיבות לכך ש"חזון אפס" אפשרי בשוודיה. "יש בשוודיה מסורת ארוכה של בנייה חברתית ויש ציפייה שהחברה תיבנה ביחד, בסולידריות. אין ציפייה שהממשלה תהיה קטנה ופסיבית אלא שתפעל בצורה שתהיה טובה לכולם".

על רקע זה ניתן לבחון מה יכולתה של ישראל לאמץ מודלים דומים של הקטנה במספר נפגעי תאונות הדרכים. מצד אחד גם בישראל נרשמה במשך שנים רבות ירידה במספר ההרוגים. הפוטנציאל הטכנולוגי של ישראל בתחום זה הוא גדול והיא אף מסייע למדינות אחרות, ביניהן שוודיה, בנושא. קלאס טינגוואל מספר על כך שהוא וצוותו נעזרו במשטרת ישראל בתחום הצבת מצלמות מהירות ויאן איברסון מוולבו אומר שוולבו עשתה עבודה חלוצית יחד עם חברת מובילאיי. "גם היום אנחנו משתפים פעולה עם חברות ישראליות", הוא אומר, "אנחנו רואים בישראל סביבה מאוד מעניינת מבחינת סטרטאפים טכנולוגיים ולישראל יש חשיבות רבה בעבור וולבו". מעבר לטכנולוגיה הישראלית ניתן לראות גם בכבישי הארץ חלק מהפתרונות התשתיתיים שיושמו בשוודיה כחלק מ"חזון אפס", כלי הרכב בישראל, ממש כמו אלו שבשוודיה, הפכו בשנים האחרונות לבטוחים יותר וב-2011 אף הוכנה מעין מקבילה ישראלית של "חזון אפס" בעבור שר התחבורה ישראל כץ ע"י צוות מקצועי בראשות ד"ר יעקוב שיינין ששימש מאוחר יותר כיו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

עם זאת, בשנים האחרונות חלה שוב עליה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים בישראל. ב-2017 נהרגו בישראל 362 בני-אדם, בשנת 2016 נהרגו 377, עלייה של כ-6% לעומת שנת 2015, שבה נהרגו 356 בני אדם. החל משנת 2013 ועד לשנת 2016 חלה עלייה של 30% במספר ההרוגים. לישראל, כך נראה, יש את כל האמצעים הטכנולוגיים והכלכליים להוריד את מספר ההרוגים אך דומה שבשנים האחרונות היה חסר בה כוח שיוכל למנף תוכנית לאומית גדולה שרואה לטווח רחוק, שלא עסוקה במאבקים על סמכויות וקרדיטים ושמוכנה לחשוב מחוץ לקופסה. אולי זה הזמן לחשוב על זה שוב. אחרי הכל, יש פער כמעט בלתי נסבל בין הכאב, האבל והאובדן שחש כל מי שאיבד אדם קרוב בתאונת דרכים לבין האופי הטכני והבירוקרטי של הטיפול הממלכתי בהקטנת מספר הנפגעים בכבישים. איבוד חיים בדרך ממקום למקום הוא טראגי כל כך, פתאומי כל כך ומשאיר אחריו שובל של הרס אנושי רב כל כך שלעיתים אי אפשר שלא לתמוה מדוע הנושא לא פותח את כל מהדורות החדשות וקופץ לראש סדרי העדיפויות.

Gaza conflict needs help, not empty rhetoric

As the rhetoric rises at demonstrations in Swedish cities, it's time to rethink and cast a critical eye over much that is written and said about the conflict in Gaza.

Published in The Local: http://www.thelocal.se/20140724/gaza-conflict-needs-impartial-unaligned-help-not-empty-rhetoric 

As usual it didn’t take long for events in Gaza and Israel to reach Swedish public attention. For the benefit of those who witnessed the demonstrations in Stockholm last week, read the statements made by Swedish politicians and followed the coverage in the Swedish media, here are a few recommendations and warnings about the way Swedes may see the conflict, and how they can do something about it.
First, don't believe the demonstrators who tell you that Hamas is a legitimate liberation movement. Hamas is a fundamentalist, racist, death-worshipping organization which uses terror and violence against both Palestinians and Israelis. It's in total control of Gaza which is not occupied by Israel; it has never agreed to the two state solution ; it doesn't recognize Israel's right to exist; it invests millions of dollars received from abroad in warfare instead of infrastructure, healthcare and education and it intentionally targets Israeli civilians. Hamas' aim is the total destruction of the Jewish state, not a compromise with it. Swedish Green Party MP Mehmet Kaplan's words last week were particularly revealing. "We shall free Jerusalem" he shouted at a demonstration in Medborgareplatsen. Yes, that's right, Jerusalem, not Gaza. But beyond the politics of borders and security arrangements ,if there's an hierarchy of evil-doers in this crises, Hamas, which uses intentional killing of children as a political tool justified by religious ideology, is no doubt on the top of it.
But don’t believe the official Israeli spokesmen quoted in the Swedish media either .Even if they're extremely well spoken, even if they have American accents and great catch phrases, don’t believe them when they paint a picture of a military operation which is defensive by nature, targeting only armed militants. Israel isn't out for Palestinian blood, but its overwhelming advantages in military technology and fire power make a bloodbath inevitable. Palestinians are being killed by the hundreds and there is a built-in asymmetry in the death toll. Israel's military operation in Gaza is causing a humanitarian catastrophe in one of the world's poorest and most densely populated areas. Because of this and because of Israel's modern defense systems, if there's an hierarchy of suffering, the Palestinians with their dead children, their thousands of displaced refugees, their bombed hospitals and demolished quarters are no doubt on the top of it.
But don’t believe the Palestinian story of a bloodthirsty Israeli government operating an army of professional killers either. The main reason Palestinian civilian targets are being hit is because Hamas militants choose to place their weapons and hide their troops behind, under and besides apartments, schools, hospitals and mosques. This has been proven time and again and Hamas leaders have even been seen publicly justifying the practice of using civilians as human shields in the name of the holy war against the infidels. Most Israeli soldiers killed in Gaza so far are young men in their late teens or early twenties, just out of high-school, put in a terrible situation wanting to protect their parents, girlfriends and siblings from missiles aimed at their homes. They are not bloodthirsty mercenaries.
But don't believe Israel's advocates who tell you that Israel, as the only democracy in the Middle-East, is a western, almost European society, promoting humanism, gay rights and religious freedom while it's attacked by its barbarian neighbors. Sadly, the plague of racism and extreme nationalism has entered mainstream Israeli society as well as its national media and corridors of power .Israel could have been, indeed it should have been, a force for progress, democracy and welfare in the Middle-East, instead it's becoming more and more adapted to the ugliest sides of the region with its growing fundamentalist religious movements and brutal xenophobic mobs, all in the service of international forces using the local population as clients for weapon manufactures and sellers of energy sources.
But don’t believe the Palestinians who tell you the conflict is between Jews and Arabs. It's not. This conflict is part of a wider political complex. Israel is now -at least temporarily – in a strategic partnership with Egypt which is why it agreed to an Egyptian ceasefire plan designed to counter an initiative by Qatar and Turkey. While the Arab world is in flames fuelled by tension between Sunnis and the Shiites, rivalries between Saudi-Arabia and Iran, and the falling apart of Syria and Iraq, radical Muslim organizations such as ISIS, Boko Haram, Al-Qaeda and Hezbollahare are just as eager to kill rival Muslims as they are to kill Jews.
But don't blindly accept the Israeli narrative describing the Arabs as pathological rejecters of peace. Since the Oslo agreements in the early nineties Israel has rejected many peace initiatives both local and international, preferring Jewish settlement building in the West-Bank and a one-sided disengagement in Gaza. Meantime it has made the daily life of the Palestinians in both regions impossible and has weakened the moderate Palestinian leadership of Mahmoud Abbas.
But most of all – don't believe those who tell you that you don't get it, that you're ignorant, that you don't understand the complexity of the situation and that there's nothing you can do to change it. You can. But diplomatic statements, angry talkbacks and one-sided demonstrations in the streets of Stockholm won't do it.
There's nothing wrong with talkbacks and demonstrations. Showing solidarity with the victims of war and expressing popular support or outrage are worthy causes. But importing the Middle-East's violence, shallow cliché banners and ignorant hysterical screams won't help anyone. Neither will boycotts, sanctions and biased resolutions.
Swedes, however, can give a great deal to the people of Tel-Aviv, Gaza city, Sderot and Beit-Hanoun. They can teach them the inspiring pragmatism of the Swedish welfare state and its ability to invest in universal healthcare, education, an uncorrupted governing system and an open society. Forget about carefully crafted diplomatic lingo; forget about vocal, uncompromising support to one side only. Swedes can contribute the moral and political legacy of the likes of Raul Wallenberg and Olof Palme, they can shake off the ugly baggage of Islamophobia and Anti-Semitism still haunting them, and contribute their historical heritage of peacemaking and activism which takes a stand and saves lives wherever and whenever needed.
'What impressed me", wrote George Orwell about the Spanish Civil-War, "is that atrocities are believed in or disbelieved in solely on grounds of political predilection. Everyone believes in the atrocities of the enemy and disbelieves in those of his own side". It seems many Israelis and many Palestinians have reached this point of apathy, distrust and despair. If anything, this should be what Swedish demonstrators, reporters and politicians together with their European allies, should contribute to this escalating crisis – impartial and unaligned help – not empty rhetoric of criticizing this and supporting that, rather humanitarian assistance and international funding and assurances for a lasting, stable and fair ceasefire.

Sweden's war in Afghanistan

המדיניות השוודית באפגניסטאן

Published in The Local – Sweden's news in English, December 2010 http://www.thelocal.se/30858/20101215/

 

One of those catchy phrases about foreign policy is the one in which Winston Churchill explains why he cannot forecast Russia's actions. "It's a riddle, wrapped in a mystery inside an enigma", he said. Churchill knew what he was talking about, foreign policy can be complicated, and the war in Afghanistan is a perfect example. 

First, the conflict's history is long and full of twists and turns. Second, it's a war and like any other war it's a matter of life and death, which makes it an urgent moral issue, not just an abstract geopolitical one. Third, the story is told differently by different spectators, each holding a different narrative. The participants themselves meanwhile frequently say one thing while doing another, creating policy drowning in hidden interests and secret dealings. In fact, the dealings around the war in Afghanistan have turned out to be a war in itself, what a Frontline documentary called a war behind closed doors.

Afghanistan, which has been in a state of war or civil conflict since its ancient history, has seen many great powers fighting over it, from Alexander the Great and Genghis Khan to the modern British, Soviet and American empires. The current war started just months after 9/11 when a combined US and British military attack toppled the Taliban regime which supported Al-Qaeda. An Afghan anti-Taliban front then created a local government and an International Security Assistance Force (ISAF) was subsequently formed by the UN to secure Kabul. ISAF is now led by NATO and Sweden is one of over 40 countries who is part of it.

Despite ISAF's successes there are many who now claim that it's fighting a losing battle and that the war in Afghanistan can't be won. According to American journalist Bob Woodward even president Obama is sceptical. "I'm not doing 10 years" he supposedly told Robert Gates and Hillary Clinton, "I'm not doing long-term nation-building. I'm not spending a trillion dollars".

With these doubts and with more and more ISAF member countries planning exit strategies, what is the wider context of Sweden's new wide political agreement on a an Afghanistan strategy shift, changing the military's mission from actively fighting insurgents to training and supporting local forces?

First, it's worthwhile taking a look at the two parties opposing the government's proposal. Though both the left-wing Vänsterpartiet and the Sweden-Democrats can agree the Taliban is a fundamentalist war-mongering movement, they want the troops home earlier than 2014. The Sweden Democrats don't prioritize solving problems far away from home, and Vänsterpartiet won't support any kind of military strategy.

This should be seen in context. It's an ongoing debate if the west should be responsible for imposing freedom and democracy on the rest of the world. On the one hand, there are doctrines of using economic and military power to export democracy, liberalism and human-rights. The shortcomings of these doctrines are obvious – their disciples tend to choose targets according to their own self-interests, they almost always invest more in short-term force than in long-term education, infrastructure and civil service and often they make the situation worse than it was in the first place.

On the other hand there are those who reject any attempt to meddle in the affairs of others. Who are we to decide what's right and wrong? they say, why should we impose our values on others? Perhaps the most telling argument against this political moral relativism is that if it had been implemented in the 1940s it would not have allowed the war against Hitler. Taking this argument further, it may have been these attitudes that made concentration camps and genocide possible in the first place, since it was precisely the disappearance of clear definitions of good and evil that led the way to politics of strong and weak and ethics of superior and inferior. If you can't define evil, you can't fight it, you just ignore it.

Swedish decision makers are somewhere between these arguments. Most of them agree that the Taliban is evil and I assume all of them know that back in 2001 the Taliban wasn't going anywhere without military intervention. The Sweden Democrat's position is therefore somewhat self-centered and indifferent. Vänsterpartiet's attitude, on the other hand, lacks a basic ingredient – the civilian aid it speaks of could never reach Taliban-led Afghanistan without an invasion. Take away the support for an invasion, and your policy becomes either naïve or complacent.

The government's position and new strategy is, I think, more morally balanced. But in the real world moral debates are usually a disguise for other motives. It all goes back to the post 9/11 conflict within the Bush administration which ended up adding a war in Iraq to a relatively limited and reasonable reaction focusing on the actual terrorists and their hosts in Afghanistan.

The two-front war which shook an all ready trouble-ridden region, inevitably created political and social instability. This instability had many effects. When the part of the world which produces so much oil is in flames, for example, prices rise. That may be bad for car owners in suburban Stockholm but it's great if you're selling oil and even better if you're making money from the financial difficulties of industrial heavy oil users.

Though blaming greedy generals and over-eager military establishments is common practice, it's men in suits, not in uniform, who have hidden interests. There are many, in official offices and financial institutions rather than army HQs, whose livelihood or political aspirations depend on instability – advocates of nuclear weapons for example, opponents of regional peace negotiations and your usual suspects of international lenders, financial speculators, drug and arm dealers and money launderers.

So should Swedish politicians avoid destabilizing wars a long way from home all together? The answer, I think, is no. Once a war has started, the worst scenario for an occupied nation is a premature withdrawal which leaves it no chance of rebuilding. Take Iraq for example, even if the war was originally based on lies and deception, now that the old regime is gone and the country still isn't stabilized, the international community must take responsibility and help build a modern and stable Iraq.

This is also true for Afghanistan where the war made much more sense in the first place. Some in Islamabad, Tehran and even Washington and London have everything to gain from the chaos, but for most Afghans it's just a prolonged nightmare.

So it's no use obsessing about final dates. It's more important to create a situation which allows a safe home-coming for Swedish troops while not leaving Afghanistan in ruins. How is this done? As far as the military aspect goes it'll probably be wise to focus less on killing insurgents and more on protecting local populations while taking every possible measure to avoid civilian casualties. Politically, investments must be made in Afghanistan's industry and welfare and a wide international front must strengthen all branches of the local government and take tough measures against international actors supporting destabilizing forces.

Ultra-modern, super-organized, secular Sweden is a long way from Afghanistan. Stockholm's government offices and TV studios are safe; they're surrounded by prosperity and while the debate commences in parliament, first signs of Christmas decorations are popping up all over town. It's so easy to forget what it's all about. It's not about Lars Ohly's political loneliness or about Aliansen's brilliant parliamentary tactics. It's about one of the richest countries in the world participating in an international force in one of its poorest. It's about trying to make real people's lives better while other forces are cynically exploiting them. If Sweden can do this, its years of involvement in Afghanistan, I think, may both be valuable and as most people hope, soon be over.

Auschwitz wasn't on another planet

יום השואה הבינ"ל, גניבת שלט הכניסה של אושוויץ וראיון עם פרופ' יהודה באואר

Published in The Local – Sweden's news in English, January 2010 http://www.thelocal.se/24616/20100127/

When writing about Auschwitz, it's important to start with the obvious. The theft of the camp's notorious entrance sign was an appalling act and those who are responsible for it must be punished. In a broader context, on the occasion of the International Holocaust Remembrance Day and the 65 anniversary of the liberation of Auschwitz, it is important to point out that the original camp site, along with the museum and archive which were built on it, are in need of serious renovation. If the site's educational projects, research activities and ceremonial events, are to continue, there is need of a large investment, of international support and of course, a better security system.

So much for stating the obvious.

There is however another way of looking at the theft of the sign which naturally raised many angry reactions. Interestingly enough, statements made after the event were of the kind usually made when religious sites are desecrated. It's easy to forget that Auschwitz is not a holy site. It is not a vandalized grave or a burnt down synagogue, in fact it's as far from a holy site as one can imagine. Birkenau (Auschwitz 2) may well be the largest Jewish graveyard in the world and the site where thousands of Poles, Roma, Russians and many others were murdered, but the entrance sign of the main camp, Auschwitz 1, which simply states "Arbeit Macht Frei" (work liberates) is perhaps one of most profound symbols of evil and one of the most symbolic representations of Nazism. So much so that it is almost tempting to cry out to the thieves and to all the Anti-Semites and Neo-Nazis who support them: "If you want it so badly, just go ahead and take it!"

 There is a reason why that sign is so symbolic. Auschwitz wasn't on another planet, as Jewish writer and Auschwitz survivor, Yehiel Dinur, once put it. It was made from the stuff of our very own planet. It took all the evils of this world and brought them to a new level. Though it developed new and monstrous techniques, it didn't invent anything new. It was the most accurate representation of the world view of the Nazi movement which, while being politically revolutionary, was based on old and conservative values. Like Nazism itself, Auschwitz was hierarchical, racist, and murderous all of which are typical aspects of the twentieth century. It was a world where human beings had no value, where every part of their body and belongings was used to make profit before they were annihilated. It was a world of cruelty and ruthlessness, but not less interesting, it was a world of lies. And this is where the "Work Liberates" slogan has its deeper meaning.

The lies in Auschwitz weren’t limited to the lies told to the victims who were told, for example, that they are entering the showers when they were standing at the doors of gas chambers. They were deeper, almost philosophical. Auschwitz had every aspect of human life. There was music, medicine and even a judicial system. There were work places, sex life, trade and industry. But these were all distorted. Any trace of humanity was sucked out of them. Music, for example, was transformed from an expression of beauty and human emotions to a soundtrack of slave marches and executions. In the so called "Joy Division", sex was transformed from a source of pleasure and expression of intimacy to violent and repeated rape. In the torture chambers of Block no. 11, the judicial system served might instead of right and in Dr. Mengale's Block medicine did not save lives, but practiced diabolical experiments to glorify a mythical ‘master race.’

And then there's work. Work can define us; it can give us pleasure, release our creative abilities or at least provide for us. Work can liberate. But in Auschwitz work was the exploitation of people struck by disease and hunger by corporations, some of which, sadly enough, still exist today. All this makes the stolen slogan not only cynical but also a pure symbol of everything wrong in this world. As such, perhaps we can do without it.

Many, myself included, were shocked by the theft of the sign. But was the response proportional? Is the symbol really so important? I have visited Auschwitz many times and have seen how the sign has turned into a tourist attraction and how groups of laughing teenagers from all over the world gather beneath it to have their picture taken. Visiting Auschwitz is important and Symbols are important too but they are not everything. It's important to remember that although the war ended in 1945 genocide, racism and oppression didn't. Perhaps it would be more effective if some of the attention given to the stolen sign were diverted to the atrocities in Darfur for example, or to the many cases of minority oppression and discrimination worldwide.

The Israeli historian Prof. Yehuda Bauer, who is one of the world's greatest authorities on the Holocaust, says: "There are many places in the world today where mass murder and even genocide are possible. Everyone knows about Sudan but there are other places like Burma (Myanmar) and East Congo. The situation in other regions like Iran, with its complex ethnical problems, The Balkans, Zimbabwe, Kenya and Iraq and some places in South America like Guatemala could also deteriorate into mass murder". Bauer, who is visiting Stockholm this week, serves as an senior adviser to many institutes including the Swedish Government, the Task Force for International Cooperation on Holocaust Education, Remembrance, and Research and the International Forum on Genocide Prevention. "The Holocaust was an unprecedented event because of its totality, universality and the pure ideological motives behind it", says Bauer, "But it was not unique, since it was an act of human beings on other human beings, it can happen again".

Though Bauer's work with the UN and other international organizations to prevent future crimes, may be more important to future generations than the preservation of old Nazi concentration camps, it can be claimed that the stolen sign, like the camp itself, is important as a witness of what happened and can be used in the battle against those who deny the Holocaust. There is truth in this. But there will come a day when not much will remain of the original camp. What then?

Even today parts of it are falling apart despite all preservation efforts. Like it or not, physical artifacts, just like the testimonies of living survivors, important as they are, will have a smaller role in remembering and understanding the Holocaust in the future. It is, after all, an event from the past century, and sadly its' survivors are becoming fewer and fewer. Camps like Treblinka and Sobibor were totally destroyed and many documents and artifacts are already lost. Future discussion about the Holocaust will have to be based on books, museums and films, and if we want it to have a future at all, public debate, educational dialogue and historical research will have to take the place of visiting the sites themselves.

From a Swedish perspective, these observations are particularly important. The apparent involvement of a Swedish Neo-Nazi in the sign theft last month reminds us that there is a need to continue the efforts to fight racism, Anti-Semitism and undemocratic trends in Swedish society. Sweden's ambivalent role in WW2 makes this even more crucial. As a vital exporter of iron ore to the German war machine, and as an industrial and sometimes political and ideological Nazi allay, Sweden has a moral and political obligation to deal with its past even if it is also responsible for saving many lives through its diplomatical efforts and generosity to refugees.

"Anti-Semitism in Europe is getting worse", says Prof. Bauer and explains that it exists in the extreme Right-Wing as well as in the left and in parts of the second generation of Muslim immigrants who rebel against their communities by targeting Israel and the Jews. He points out Sweden's efforts in fighting these trends, "Sweden dedicated time and money and has created The Living History Forum, a government agency commissioned to promote democracy and human rights, with the Holocaust as its point of reference". There is of course still work to be done and Bauer claims that studying the core issues of the Holocaust and especially the dilemmas of its victims are crucial to this process.

As for the stolen sign, I don't really know what the thieves who climbed on Auschwitz's gate and removed the sign on that cold December night had in mind. Truth be told, I don't really care. I was shocked when it was taken and I'm glad it is now back. But that is stating the obvious again.

Beyond the obvious is another thought. In one of his books, Yehiel Dinur describes a vision of an Auschwitz prisoner. He is sitting in a truck full of prisoners on the way to the crematorium and he's looking at an SS officer. He realizes, to his horror, that under other circumstances the roles could have been reversed and he could have been the killer. The worst thing about Auschwitz, he realizes, is that it is man-maid, not the work of the devil and it lies within the potential of human behavior. He describes the truck passing under the German words "Arbeit Mach Frei" and in his mind the German words are transformed into Hebrew ones: "In the image of God created he him". The symbol of Nazism becomes the cradle of Humanism. Now that would be a sign no one could steal.

וגרסה עברית:

כשעוסקים באושוויץ חשוב לפתוח במובן מאליו. גניבת השלט משער המחנה לפני יותר מחודש היא מעשה נפשע והאחראים לו חייבים להיענש. זאת ועוד, יום השנה ה 65 לשחרור המחנה ויום השואה הבינלאומי, שיצוין השבוע ברחבי העולם, הוא הזדמנות נוספת להזכיר את מצבו הקשה של האתר בו נרצחו מעל למיליון וחצי בני-אדם ולקוות כי השמירה עליו תשופר, שהכסף הנדרש לשיפוצו יגויס בקרוב ושמאמץ ניכר יושקע בשימור המחנה ובהמשך הפעילות החינוכית, התיעודית והטקסית המתקיימת בו.

עד כאן המובן מאליו.

גניבת השלט "העבודה משחררת" עורר מטבע הדברים גל תגובות בישראל ובעולם. רוב התגובות הזכירו דברים שנשמעים כאשר מטרות יהודיות מותקפות בחו"ל. אך גניבת שלט הכניסה של אושוויץ איננה דומה לריסוס גרפיטי על בית-כנסת, להשחתת ספר תורה או לחילול קבר יהודי. מחנה אושוויץ איננו מקום קדוש, הוא מקום מקולל. שדות בירקנאו הם אמנם בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי, אך דווקא השלט בעל הכתובת "ארבט מאכט פריי", הוא הדבר הרחוק ביותר מהיהדות או מהאנושיות שניתן לעלות על הדעת. הוא אולי הייצוג הנאמן ביותר של הנאציזם ושל הרוע עצמו. הוא ארור ומאוס עד כדי כך שמפתה לומר לגנביו כמו גם לכל האנטישמים, הניאו-נאצים והפשיסטים למיניהם שחוגגים את האירוע: "אם אתם כל כך רוצים את השלט הזה, בבקשה – קחו אותו!".

אושוויץ לא הייתה, כפי שאמר ק.צטניק, פלנטה אחרת. להיפך, אושוויץ הייתה בנויה מהחומרים של הפלנטה הזאת. היא לקחה את כל הרעות החולות של העולם המודרני והביאה אותן לקצה. היא פיתחה אמנם טכניקות חדשות, מפלצתיות, אך היא לא המציאה שום רעיון חדש. היא הייתה התגלמותו הנאמנה של האידיאולוגיה הנאצית, שהייתה מהפכנית אולי מבחינה פוליטית, אך התבססה על עקרונות שמרניים ומוכרים, החל מהפרקטיקה הניהולית ועד השימוש בפסיכולוגיה של התליינים והקורבנות. במחנה אושוויץ, כמו בנאציזם עצמו, היה כל מה שהיה רע במודרנה. הייתה בו ההיררכיה, הגזענות והרצחנות שאפיינו את המאה העשרים (ושלא חלפו עדיין מן העולם). נבנה בו עולם בו בני-אדם היו פחות מסך כל חלקיהם, חפצים חסרי ערך שכל חלק מגופם ורכושם נוצל למטרות כלכליות. היו באושוויץ אכזריות, חוסר חמלה ודיכוי אך  מעניין לא פחות, אושוויץ הייתה מבוססת על שקר. וכאן בדיוק תפקידה של הסיסמא הידועה לשמצה: "העבודה משחררת".

ההונאה באושוויץ לא התבטאה רק בשקרים שסופרו לקורבנות שנכנסו לתאי-הגזים מתוך אמונה שהם מקלחות. השקר של אושוויץ היה עמוק יותר. כמעט פילוסופי. באושוויץ היו הרי כל ביטויי העולם האנושי, היו בה מוסיקה, רפואה ומערכת משפט, היו בה מקומות עבודה, חיי מין, מסחר ותעשייה. אך מחולליה של אושוויץ לקחו כל מה שהיה לו פוטנציאל אנושי והפכו אותו על פיו. המוסיקה באושוויץ, למשל, הפכה מביטוי של יופי ורגשות אנושיים לפס-קול של מצעדי עבדים והוצאות להורג. בבית-הבובות המין הפך ממקור של עונג ואינטימיות לאונס סדרתי ואלים. במרתפי העינויים של בלוק 11, המשפט לא עשה צדק אלא הנציח את שרירות לבו ואכזריותו של השליט. בבלוק 10 של הדר' מנגלה הרפואה הפכה ממצילת חיים לגיהינום של המתת ילדים וקטיעת איברים.

ויש כמובן את העבודה. העבודה מעצבת את מי שאנחנו, היא יכולה להיות מקום של יצירה ומקור של פרנסה, היא יכולה להיות משחררת. אבל לא באושוויץ. באושוויץ העבודה הפכה לעבדות, לניצול של בני-אדם מוכי קור, מחלות ורעב ע"י תאגידים כלכליים שחלקם, למרבה הציניות, קיימים עדיין היום. כל אלו מבוטאים היטב בשלט "העבודה משחררת". זוהי יותר מציניות, זהו הביטוי הטהור ביותר של השקר והרוע של הנאציזם.

רבים הזדעזעו, ובצדק, מגניבת הסמל החשוב הזה. אך האם הפרופורציות הופרו? האם הסמל הזה באמת כל כך חשוב? אני ביקרתי באושוויץ פעמים רבות. ראיתי כיצד השלט הזה הופך לאתר תיירות וכיצד קבוצות מצחקקות של בני נוער מכל העולם מתקבצים תחתיו כדי להצטלם. אין ספק, הביקורים באושוויץ הם חשובים וגם סמלים הם חשובים אך הם לא מראית הכל. המלחמה אמנם הסתיימה ב 1945 אך מעשים של רצח-עם, גזענות ואפליה הם לא נחלת ההיסטוריה. ייתכן שלא היה מזיק אם מעט מתשומת הלב שלו זכה השלט הנאצי באושוויץ היה מופנה לנעשה בדרפור, לדיכוי מיעוטים או לצמיחתן של תנועות פשיסטיות ברחבי העולם.

פרופ' יהודה באואר, אחת האוטוריטות החשובות בעולם בנושא השואה, אומר: "יש מקומות רבים בעולם כיום שהרג המוני ורצח-עם אפשריים בהם. כולם יודעים על סודאן, אך יש מקומות נוספים כמו בורמה (מיאנמר) וקונגו המזרחית. המצב במקומות כמו איראן, על המורכבות האתנית שלה, הבלקנים, זימבבווה, קניה ועיראק ומקומות מסוימים בדרום-אמריקה כמו גווטאמאלה, יכול גם הוא להידרדר לרצח המוני". באואר, המבקר בימים אלו בסטוקהולם, משמש כיועץ בכיר לפורומים בינלאומיים שונים הנלחמים בתופעות של הרג המוני ורצח-עם. "השואה הייתה אירוע אי-תקדימי במובן הזה שהיא הייתה טוטאלית, אוניברסאלית, שיטתית ומונעת ע"י מניעים אידיאולוגיים טהורים", הוא אומר, "אבל היא איננה ייחודית. מכיוון שהיא בוצעה ע"י בני-אדם היא יכולה לקרות שוב".

למרות שעבודתו של באואר ושל אחרים חשובה אולי לאנושות יותר משימור מחנות-הריכוז הישנים, יש הטוענים שהשלט הגנוב, כמו שאר שרידי המחנה, חשוב כדי להילחם בהכחשת השואה. יש אמת בטענה זאת אך יבוא היום שבו לא יוותר הרבה מהמחנה המקורי ומשרידיו. כבר היום חלקים ממנו מתפוררים ויש שרידים שיתכלו למרות כל מאמצי השימור. השרידים הפיזיים כמו גם העדים החיים, חשובים ככל שיהיו, לא נותנים היום מענה להכחשת השואה וגם לא להבנתה. אחרי הכל, מדובר באירועים מאמצע המאה הקודמת ובקרוב לא יוותרו להם עדים חיים. מחנות חשובים כמו טרבלינקה וסוביבור נהרסו לחלוטין ע"י הגרמניים וחומר תיעודי רב נהרס ונעלם. אם חשוב לנו שהשואה ולקחיה לא יישכחו ניאלץ להתרגל ללמוד אותם דרך ספרים, סרטים ומוזיאונים ובעיקר דרך מחקר היסטורי, דיון ציבורי ושיח חינוכי.

מנקודת ראות שוודית אבחנות אלו חשובות במיוחד. מעורבותו לכאורה של ניאו-נאצי שוודי בגניבת השלט בחודש שעבר היא תזכורת לחשיבותו של המאבק בגזענות, באנטישמיות ובמגמות אנטי-דמוקרטיות בחברה השוודית. זכר התפקיד האמביוולנטי של שוודיה במלה"ע השנייה רק מחזקת צורך זה. כיצאנית ברזל חיוני למכונת המלחמה הגרמנית וכשותפה עסקית, ולעיתים גם פוליטית ואידיאולוגית של גרמניה הנאצית, לשוודיה יש אחריות פוליטית ומוסרית להתמודד עם עברה, אפילו אם היא הצילה אלפי בני-אדם בתקופת המלחמה כתוצאה ממאמציה הדיפלומטיים ונדיבותה כלפי פליטים. זוהי מחויבות היסטורית שנוגעת גם למגמות מדאיגות בהווה.

"מצבם של היהודים באירופה גרוע יותר היום משהוא היה בעבר", אומר פרופסור יהודה באואר ומסביר כי יש היום באירופה אנטישמיות מסורתית, דומה לזו הטרום-נאצית וגם אנטישמיות חדשה יותר. האנטישמיות לדבריו מגיעה משלושה מקומות מרכזיים: הימין הקיצוני, השמאל והדור השני והשלישי של מהגרים מוסלמים שמפנים את המרד שלהם בחברות המערביות הקולטות נגד ישראל והיהודים. שוודיה, מציין באואר, מקדישה מאמצים, זמן וכסף רב להילחם במגמות אלו אך יש עוד עבודה רבה. השימוש בגרעין הקשה של השואה, ובעיקר בדילמות של קורבנותיה, היא הדרך הטובה ביותר להמשיך את הדיון החשוב הזה.

אינני יודע מה בדיוק עבר בראשם של החוליגנים העלובים שטיפסו על השער של אושוויץ, הבריגו החוצה את שלט הכניסה וברחו איתו. למען האמת, זה גם לא אכפת לי במיוחד. המובן מאליו אומר שהשלט חשוב להנצחת הקורבנות ולפעילות החינוכית של המוזיאון וטוב שהוא הוחזר. אבל מעבר למובן מאליו יש מחשבה נוספת.

הסופר ק.צטניק בספרו "הצופן" מתאר חיזיון של אסיר, שלד בין שלדים עירומים, היושב במשאית בדרך לקרמטוריום ומביט אל קצין SS. האסיר מבין שהזוועה האמיתית של אושוויץ היא בכך שהיוצרות יכולות היו להתהפך ושהוא עצמו, בנסיבות אחרות, יכול היה להיות קצין SS. אושוויץ הרי איננה יצירת השטן, הוא מבין, אלא יצירת בני-אדם, שכולם שווים וכולם נבראו בצלם. "המשאית עוברת את שער אושוויץ שמעליו האותיות הגרמניות: ARBEIT MACHT FREI", כותב ק.צטניק את חזיון האסיר, "והן מתחלפות באותיות העבריות: "בצלם אלוהים ברא אותו". כך הופך סמל הנאציזם לערש ההומניזם. את השלט הזה אין איש יכול לגנוב.

Sweden navigates complex waters of EU foreign policy

מדיניות החוץ של שוודיה

Published in The Local – Sweden's news in English, September 2009 http://www.thelocal.se/21864/20090903/

It was an October evening in the Karlskona archipelago when a local fisherman saw something unusual. He didn't know it at the time, but what he saw was about to cause a dramatic military and political standoff that would attract the world's attention and influence Swedish foreign policy for years to come. He phoned the Coast Guard and reported what he had seen, which turned out to be a submarine which ran aground not far from Karlskrona's town centre and naval base. To everyone's amazement, the vessel was a Whisky class submarine of the Soviet Union's Baltic fleet which hit an underwater rock. The story would later be referred to as the 1981 "Whisky on the rocks" incident.

Recalling this incident now, as the EU's 27 Foreign Ministers are preparing to meet in Stockholm this weekend, is useful since it gives an important historical perspective to the event. After two devastating world wars and a long cold war, Europe is still looking for its role in the new world order. It is clearly a great economic power and a model of stability and prosperity. It is also a leader in many international issues like climate change. Still, when it comes to many of the world's security problems and international dilemmas, the EU seems either absent or lost. The US, Russia and China are more decisive and influential and many say that the Europeans are too divided and that they lose political power because their many states, institutions and organizations don't speak with one voice.

Within the EU, Sweden's situation is a special one. Today, just like other nations, it is navigating the complicated waters of a multi power world, creating alliances and making friends and foes as it goes along. But things used to be different. Since the 19th century Sweden maintained a unique position of nonalignment which defined its foreign policy. This brings us back to the "Whisky on the rocks" affair and other occasions in the 1980s when foreign submarines threatened Sweden’s neutrality; these incidents had long-term political consequences, some of which are at the root of Sweden’s foreign policy today.

In October 1982, following a dramatic "submarine hunt" outside Stockholm, a Parliamentary investigation committee was appointed. The committee's report said that the Soviet Union was behind the incursion and political repercussions followed. Sweden's ambassador to the UN was criticized for creating secret channels with Soviet officials. The Foreign Minister, Lennart Bodström, was forced out of office after he openly questioned Soviet responsibility. Both were probably acting on instructions by the newly-elected PM, Olof Palme, who was trying to maintain Sweden's vulnerable foreign relations. Later on, Palme became furious when a young conservative member of the original committee met with representatives of US intelligence. He called him a security risk and a threat to Swedish foreign Policy. The upcoming MP's name was Carl Bildt.

This historical anecdote is significant as Carl Bildt is now Sweden's foreign minister and he will be the one hosting the semi-annual informal meeting of European Foreign Ministers in Stockholm this weekend. In the years since the submarine dramas of the eighties, Bildt has had a decisive role in shaping Sweden's political landscape and international attitudes. He was MP in the eighties, PM in the nineties, he has been acting as Foreign Minister since 2006 and he's one of those responsible for changing Sweden's neutrality and nonalignment policy. Though Sweden hasn't joined NATO or the EURO zone, it is part of the EU (since 1995) and many of its officials talk about strong European and American ties and "solidarity" with neighboring Nordic and Baltic states, even to the extent of military assistance.

But as the old conflicts between those who want to maintain Sweden's nonalignment and those who seek closer ties with one of the great powers disappear, what are the new burning topics of Swedish foreign policy? If Sweden once aspired to be an independent bridge between east and west in a divided Europe what is its mission when Europe is united? And what are its interests in the new world order? Surprisingly, it's not easy to tell. In a country where every minute detail of employment, health and education policy is discussed in the public arena, foreign policy is often hidden in the back pages.

If this weekend's informal meeting is any indication, climate change and the economic crisis are the main issues concerning European Foreign Ministers and their Swedish hosts. "The most pressing issues on the agenda", Kjell Engelbrekt, an associate Professor at the Swedish National Defense College tells The Local, "will likely be the financial and economic crisis, the upcoming Copenhagen summit on climate change, and a variety of topical foreign policy questions". Engelbrekt adds that since the foreign ministers of Croatia, Turkey and Macedonia are attending the second day, the issue of EU enlargement will probably be discussed too.

Anders Jörle, director of the press section at the Swedish Ministry of Foreign Affairs tells The Local that "It is well known that the situation in the Afghanistan-Pakistan region and the Middle East will be among the topics of the meeting". He also says that the agenda is not fixed and to some extent it is decided on the spot. "There will be no decisions, common conclusions or resolutions", he says, "Success is if there will be an open-minded discussion that brings effectiveness to the foreign policy of the union". In order to understand this special dynamic, one has to go back to the early seventies and to a meeting that took place in a 17th century castle in West Germany.

Gymnich castle near Bonn is an impressive Baroque building which was used as a guest house for foreign dignitaries by the German federal government. It has seen guests like Ronald Reagan, Queen Elisabeth and Leonid Brezhnev. In 1974, nine EC foreign ministers met there for the first time and since then it has become a tradition –  in addition to regular meetings of the General Affairs and External Relations Council, EU foreign ministers meet for "Gymnich meetings" every six months, in an informal setting in the country holding the presidency of the European Council. This weekend they will meet in Stockholm's Modern Museum and will be joined by Javier Solana the high representative of the CFSP, the commissioner for external relations, Benita Ferrero-Waldner, and the commissioner for enlargement, Olli Rehn. As usual, although no formal decisions will be made, the outcome of the discussions could have a decisive influence on the relationship between Europe and the rest of the world.
These relations are crucial to an understanding of Sweden's foreign policy, which is itself part of the dilemma facing European policy makers. Judging by almost any parameter, Europe can be a world power, but does it really want to become one? Is the EU a united force striving to influence world affairs or is it content dealing with issues within and close to its borders while leaving the bigger issues to its component states and to other world powers?

Kjell Engelbrekt says: "The EU can be described as a composite actor because of its lack of cohesive policies and executive power toward many parts of the world". Engelbrekt adds that the EU has a powerful negotiating position in global trade talks and a collection of aid donors more important than the US', but its significance on a variety of political issues is only to the extent that it limits the range of views, options and policies that its members endorse, and consequently agree on. Although the EU is expected to help shape the future of Afghanistan, and is engaged in the question of Iran's nuclear program and the Middle-East peace process, its power is limited. Other issues like North Korea, Pakistan and other Asian countries, says Engelbrekt, are way beyond the EU's reach.

It is true that the EU's EUFOR military deployment is keeping the peace in Bosnia and it was important in similar efforts in Eastern Congo and Chad. The EU was also involved in solving tough issues such as the Ukraine-Russian crises and the January energy cutoff. But is the EU cut out to be a real world power? Many are skeptical. And like the bigger European picture, the Swedish one is ambivalent too. On some issues, Swedish policy is clear, as Kjell Engelbrekt explains: an international agreement on climate change must be reached in Copenhagen at the end of this year. This is not only crucial to the survival of mankind; it's also a "key area from which the Union draws legitimacy as a global player". Sweden's policy is pretty clear on the question of enlargement too. "The commitment made by the Union in Helsinki in 1999, to treat Turkey as a candidate country, must be upheld. It is now up to Turkey to conduct negotiations and fulfill its obligations as a candidate country". The same can be said about the other two recognized candidates – Croatia and Macedonia.

But other issues are more complicated. Some, like the relationship with Russia and energy supply, are politically complicated because of conflicting interests (economic interest vs. environmental concerns and diplomatic relations with Russia, Germany and the Baltic states). Other issues can raise a heated political debate – what is Sweden willing to risk in order to gain more international credibility both in terms of its independence when it concerns adopting the EURO or giving away power to Brussels, and in terms of lives when it concerns military involvement in other countries. And there are yet other issues which raise almost philosophical questions.

Sweden's official neutrality was never really what many thought it to be. It was designed to keep Sweden out of wars but in many cases it meant that different Swedish elements played conflicting roles in world affairs, serving both admirable and sinister purposes. Sweden's neutrality during WW2, for example, was used to save thousands of refugees from Ghettos and concentration camps throughout Europe but at the same time it assisted the Nazi war machine. Later on, official nonalignment was used by Swedish organizations to spread both humanitarian aid and weapons in developing countries.

Sweden's current foreign policy can have similar ambivalent effects. It could be used to serve the narrow interests of powerful economical or political elites or it could be used in the service of something greater than Sweden alone, be it a political union or a set of ideals. It's hard to tell if the current Swedish EU presidency is showing the way to a new leading position in international politics, but the Gymnich meeting is surely a good opportunity to take a broader look at the situation. The world is facing enormous challenges and its inhabitants are making choices every day. Some are joining hands and confronting the challenges, others continue to engage in "old world behavior". Sweden and other European countries are making choices too. This time it's not about chasing submarines or creating secret diplomatic backchannels, it's about taking responsibility and making history.

Cynicism prevails for vote-hungry officials

 פרשת הכתבה על הסחר באיברים בעיתון השוודי אפטונבלדט

Published in The Local – Sweden's news in English, August 2009 http://www.thelocal.se/21740/20090828/

The latest quarrel between Israel and Sweden is a particularly ugly one. Although some of the points made by both sides are valid, they are contaminated by cynicism and false innocence on the Swedish side and by inadequate and inappropriate reactions on the Israeli side. This may be the time, almost two weeks after the publication of the original article in Aftonbladet, for both sides to take a fresh look at the situation and to reconsider a new course of action.

It would be wise to begin with what started the tension in the first place – the article itself. I don't know Donald Boström, the journalist who wrote it and I'm not a regular reader of Aftonbladet, but I read the article titled "Our sons plundered for their organs" more than once and it must be said that before being inciting or inflammatory it's simply bad journalism, if it can be called journalism at all. Don't take my word for it. Read it yourself: in Swedish (http://www.aftonbladet.se/kultur/article5652583.ab) or in one of the web-based translations (http://www.tlaxcala.es/pp.asp?reference=8390&lg=en). There's no proof of anything, no real investigation and no news value whatsoever. It's a bizarre combination of speculation, unconfirmed testimonies and half truths from old, washed up stories. Anything goes as long as it can summon up the words Israel, war-crimes and stolen organs along with a picture of an autopsied body. Expressions like "serious accusations" and "questions remain" used throughout the article, remind one of those low budget conspiracy theories.

 Here's just a taste of the article's negligence – first of all, the main story, which is one of many unrelated stories, is 17 years old which makes it well-nigh impossible to confirm. Second, Boström makes no attempt to contact the Israeli Ministry of Defence, the Israeli Forensic Pathology centre or the Israeli medical profession. In fact the only Israeli he claims to have interviewed (a soldier) is unnamed, we don't get his rank or his position and we don't get any context to the interview. The same applies to the UN staff Boström claims to have talked to. Maybe this is designed to create an atmosphere of secrecy and mystery but journalism isn't about atmosphere: it's about facts. And facts are not a high priority for Boström who makes too many sloppy mistakes.

Why, for example, would soldiers, who as Boström claims, are sent out to steal organs, deliberately shoot the people they're stealing organs from in the chest or the stomach, when it's common knowledge that organs cannot be harvested from bodies with serious chest wounds. Even the family members whose evidence is the only "source" to the story are now distancing themselves from Boström's report and are claiming that they never said that organs were stolen. It's as if an Israeli reporter would visit Sweden and 17 years later publish an article about witnessing a group of blond, drunken Vikings (just like Boström uses stereotypes of IDF soldiers) kidnapping and murdering a Norwegian woman. He can't prove it, he spoke to no one about it, and they're no "sources" other than relatives and an anonymous cop. But, obviously, there are serious accusations and many questions remain.

Israelis are right in claiming this is the stuff blood libels against Jews were always made from. But that, I think, is not the point here. It's more important that this is the stuff a certain kind of modern journalism is made from. Just like the English Sun and the German Bild, Aftonbladet needs human-sacrifice and the Jews, though far from being the only victims, are indeed ideal ones. They were in the medieval shtetl and they still are in 21st century journalism. The differentiation between Jews and Israel in this case, like in many others, is wishful thinking on the part of many. In reality, there is no differentiation. Like it or not, Israel and the Jewish people are intertwined, each paying the price when the other is attacked, each rising and falling with the others' successes and failures. Aftonbladet knows this of course and takes advantage of it. They can make racist attacks disguised as legitimate political journalism. Their's isn't traditional anti-Semitism based on religion (the Jews killed Jesus). It isn't even modern anti-Semitism (the Jews are rich and control the world). This is Post Modern anti-Semitism. It's all about rating and it's business orientated. It sells news papers. No body cares about the truth because it's subjective anyway, nobody has time for research and you can definitely count on it that no one will take responsibility. The writer gets his 15 minutes of fame; the paper makes millions. And damn the consequences.

But it's not just about money; it's also about politics too. The never ending and, quite frankly, tedious text Swedish officials use about freedom of speech is not relevant in this case. First of all, despite the claims of various official spokespeople, it is not absolute and untouchable, even in Sweden: witness the Danish Muhammad cartoons, and various regulations, self censorship and safeguards that protect Swedes from offensive commercials and sensitive publications. Sweden is very firm when it defends the rights of large minorities or powerful establishments (like Aftonbladet) but much less decisive when it comes to weaker groups or even the general public. This is why authorities in Malmö preferred to defend the right of an angry mob to boycott a tennis match between Israel and Sweden than to defend the right of the general public to watch the match.

Is Sweden's Foreign Minister, Carl Bildt, really so naïve that he thinks that freedom of speech in Sweden applies equally to everyone and works equally for every one? I don't think so. When he says that free press and free speech are the best defense against "breaches of judgment, bad taste and transgressions of core societal values", he knows very well that these freedoms can very easily be used to wage attacks on minorities by an aggressive majority. Israel isn't a minority in Sweden but an attack against it is very popular in many circles. This is where Bildt's claims have a cynical twist. Defending freedom of speech in this case earns him the support of many. Especially valuable is the support of many on the other side of the Swedish political spectrum. What politician would object to that?

To be fair, Bild't and Sweden's political establishment didn't have to limit freedom of speech; they weren't requested to close down Aftonbladet or to censor it. Instead of flying empty slogans which hide political interest, all they needed to do was to say they don't believe the allegations and they see them as provocative and irresponsible. That's not taking sides, it's just being fair-minded. Instead of that, Bildt chose to distant himself from Sweden's ambassador to Israel who did exactly that. He did the math: no one gains political points in Sweden from pleasing Israel. Quite the opposite.

But the cynicism is not limited to the Swedish side. Israel too is responsible for the deterioration of the situation. Every state has the right to defend itself against slander and lies, even if they're published in a paper thousands of miles away. But there must be some kind of discretion in choosing methods of defence and counter attack. I would like to know, for example, who chose to use the holocaust card as the first reaction. Surely, of all the arsenal of Israeli arguments, another one could have been used against a Swedish tabloid, Auschwitz could have been saved for say, states that say they want to annihilate Israel and are in the process of building the weapons to do it. If, according to Israel's Foreign Minister, Avigdor Lieberman, the Afonbladet article is like the Protocols of the Elders of Zion and Bildt's refusal do condemn it is equivalent to Sweden's WW2 neutrality, then what is left for going after terrorist attacks against Jewish and Israeli targets and against genocidal, fascist regimes?

Perhaps it's time for Israeli spokespeople to learn the power of understatement. A simple and straight-forward statement denying the allegations and denouncing those who spread them, accompanied with a nuanced "you should be ashamed of yourselves" would have done the job. If Israel wants to take it a step further, why not show the world the power of civil debate and education? Why not organize a seminar for journalists on the connection between irresponsible journalism and hate crimes? Why not get Jewish organizations around the world to promote educational projects about anti-Semitism in the world today and invite Swedish teachers and students to join? The point is not that the memory of the holocaust cannot be used in current public debate: it can and it should. It should be used by Israelis searching for their identity and moral values, it should be used around the world to fight racism and discrimination and it should be used moderately and responsibly. It's true any official using Hitler and Goebbels for a diplomatic dispute is bound to get in the papers. The problem is that those papers are exactly the same kind as the one that started the current controversy. When Lieberman speaks, he's not a speaker on a soapbox and he's not in an academic seminar. His remarks are documented, they're binding and they have consequences. Does anyone take this into account before statements are released?

In general, much of Israel's reaction was confused and embarrassing. First, we heard Israeli officials claiming that Carl Bildt is not welcome in Israel if he doesn't apologize. He obviously didn't apologize and now we are told that no one actually really intended to cancel his September visit. If Bildt's visit to Israel is important, how could anyone consider cancelling it because of an independent newspaper article? If it isn't, why waste tax payer's money on it in the first place? The sad truth is that no Israeli politician ever lost points attacking "those anti-Semitic Scandinavians" and no public figure in Israel has anything to lose from a good old display of patriotism. And so, while Israeli bloggers are suddenly all experts on Sweden's foreign policy in the forties and Swedish bloggers know all about Israeli organ transplant procedures, we come to a full circle. Everybody's happy. Lieberman gets lots of headlines that are not related to the criminal charges pending against him; Carl Bildt becomes a champion of freedom of speech and broadens his electorate; Aftonbladet sells more papers and the Swedish and Israeli public can start a new round of boycotts and demonstrations. Everybody's happy.

Well, everybody but me. It's not easy being an Israeli in Stockholm these days. Even those who don't believe what they read in Aftonbladet blame Israel for being paranoid and hysterical. Everything you see on the news is annoying and there's always the fear that something may happen, that someone may do something. It's not like it hasn't happened before. Obviously I'm not suggesting that Swedish or Israeli policy will be made according to my convenience, but here's a thought: if policy makers could only learn to lower the flames instead of fanning the fire, any fire, and thus spread more light than heat onto our public discourse, then life wouldn't only be better for Israelis living in Sweden. I think it would probably be better for everyone else too.

ותרגום לעברית:

ראשית, גילוי נאות – אני ישראלי ואני חי בשוודיה. בימים האחרונים, מטבע הדברים, זה לא שילוב מנצח. זה לא שפרשת הכתבה בעיתון אפטונבלדט היא בראש סדר היום כאן בסטוקהולם. גם לא פרצו כאן מהומות ופוגרומים אבל בכל זאת, כפי שיעידו ישראלים רבים שחיים בחו"ל בשנים האחרונות, פרשיות בעלות גוון אנטישמי ומתיחויות דיפלומטיות בין ישראל למדינות אירופה יוצרות טעם רע של ייאוש ותסכול. יאמרו רבים, ואולי בצדק, שהבאנו את זה על עצמנו בכך שחזרנו לכאן, ליבשת בעלת העבר הטראגי וההיסטוריה הטעונה. ובכל זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שהמהומה האחרונה היא תוצר של שילוב לא הכרחי של היתממות צינית מהצד השוודי אבל גם של איזו התלהמות ותגרנות מהצד הישראלי. ועכשיו, כשכל טוקבקיסט ישראלי הוא מומחה למדיניות החוץ השוודית בשנות הארבעים וכל בלוגר שוודי כבר מכיר את יהודה היס וחושף אי-סדרים באבו-כביר, אולי הגיע השעה לעצור לרגע, לעשות חושבים ולשנות כיוון.

כדאי להתחיל במה שהתחיל את כל הפרשה – בכתבה עצמה. סביר להניח שמעט מאוד ישראלים קראו אותה. וטוב שכך. מדובר בעבודה עיתונאית רשלנית וחסרת כל ערך חדשותי. אין שם תחקיר ואין הוכחות. מה שיש שם זה שילוב ביזארי של ניחושים, ספקולציות, עדויות לא מבוססות וחצאי אמיתות מסיפורים ממוחזרים. הכל בנוי כך שאפשר יהיה לכלול את המילים דם, יהודים ופשעי מלחמה באותה מסגרת עם תמונה של גופה מצולקת תחת הכותרת: "בזזו את האיברים של הילדים שלנו". ההוכחות היחידות שכתב העיתון, דונלנד בוסטרום, מביא הן עדויות של בני משפחה פלסטיניים והוא מרבה להשתמש בביטויים כמו "סימני שאלה רבים עולים". אפילו כתיאורית קונספירציה זוהי כתבה עלובה. קודם כל, הכל סובב סביב תקרית שאירעה לכאורה לפני 17 שנה. מה שהופך את האימות לכמעט בלתי אפשרי. שנית, בוסטרום מתאר (בצבעוניות רבה) חיילים אכזריים היורים בצעירים פלסטיניים, בין השאר בבטן, כדי לבזוז את איבריהם. הוא לא לוקח בחשבון עובדות כמו העובדה שיריות בבטן ובחזה הורסות את האיברים שלכאורה נבזזים.

בוסטרום לא פונה ללשכת שר הביטחון, לא אוסף עדויות מהחיילים, לא בודק באבו-כביר ולא מראיין אף איש ציבור ישראלי. התגובה היחידה שמובאת מדובר ישראלי היא של "דובר צבאי" שאינו מצוין בשמו, בדרגתו או בתפקידו. הוא מצוטט ללא הקשר וללא שום תיעוד. אי אפשר שלא להתרשם שהעניין פשוט מומצא. אפילו עורך העיתון, יאן הלין, כותב במאמר מערכת תוקפני בזכות חופש הביטוי שהעיתון לא מאשר את הטענות לכאורה של הפלסטינים ולא קובע מהי האמת. ועכשיו, מסתבר מפרסום בג'רוסלם פוסט, שהמשפחות הפלסטיניות עצמן מתנערות מהכתב ומהמצאותיו. הדבר דומה לכך שעיתונאי ישראלי יחזור משוודיה, יספר שהוא היה עד לחטיפתה ורציחתה של אישה נורבגית ע"י קבוצת וויקינגים שיכורים. הוא לא יכול להוכיח את זה, הוא לא בדק את זה עם אף אחד, הוא לא שאל אף אחד חוץ מקרובי משפחה ושוטר מקומי אנונימי, ובכל זאת העיתון היומי הנפוץ במדינה יפרסם את זה. סימני שאלה רבים עולים מהמקרה אחרי הכל.

אלו הם החומרים של עלילת דם ימיביניימית אבל יותר מכך, אלו החומרים של סוג נפוץ של עיתונאות מודרנית, עיתונאות, שלמרבה הצער, הופכת נפוצה יותר ויותר בכל מדינה מערבית ודמוקרטית. האפטונבלדט הוא העיתון הנפוץ ביותר בשוודיה וממש כמו הבילד הגרמני או הסאן האנגלי הוא מכונת רייטינג משומנת הזקוקה לקרבן אדם. והיהודים הם קרבן קלאסי. הם היו כאלה בשטייטל והם כאלה גם היום בכרך התקשורתי של המאה העשרים ואחת. לא יעזרו כל ההכחשות של השמאל האירופי, אין הבדלה אמיתית בין יהודים לישראלים מחוץ למוחותיהם של פסיאודו אינטלקטואלים ואקדמאים בגרוש. כותבי ועורכי האפטונבלדטים של העולם הזה יודעים את זה היטב. כתבות כאלו נוצרו למען הפרובוקציה והן מביאות איתן גל של שנאה, גזענות ולפעמים גם אלימות. אך זוהי איננה אנטישמיות קדומה המבוססת על חומרים דתיים, זוהי אנטישמיות מודרנית, אולי אפילו פוסט-מודרנית, אנטישמיות עסקית המבוססת על רווח. אף אחד לא מעוניין בחשיפת האמת, לאף אחד אין זמן לתחקיר אמיתי ובוודאי שאף אחד לא אחראי לתוצאות. זה ביזנס אחרי הכל. הכתב מקבל את דקות התהילה שלו והעיתון עושה מיליונים. אבל יש כאן הרבה יותר מאינטרס כלכלי. יש גם עניין פוליטי.

זעקות השבר הנישאות מראש כל גבעה מטעם דוברים שוודיים בדבר קדושתו האינסופית והמוחלטת של חופש הביטוי הן שקריות וצבועות. האם הדוברים השוודים באמת חושבים שישראל לא תגלה שחופש הביטוי הוגבל גם הוגבל כשפרשת הקריקטורות הדניות של הנביא מוחמד שטפה את סקנדינביה והעולם? אז, נסגר אתר אינטרנט של הימין הקיצוני שפרסם את הקריקטורות בעקבות אינפורמציה שסופקה ע"י המשטרה החשאית השוודית. שרת החוץ, שאמנם הכחישה שהסגירה הייתה תוצאה של לחץ ממשלתי, לא היססה לגנות את המפרסמים. השוודים נוטים לא להגביל את חופש הביטוי כשהפגיעה היא במיעוטים שאין להם כוח פוליטי גדול במיוחד אבל יש לא מעט צנזורה עצמית בכל הנוגע בפגיעה בציבורים בעלי כוח אלקטוראלי גדול. האם שר החוץ השוודי, קרל בילדט, באמת תמים עד כדי כך שהוא חושב שהמדיניות השוודית היא ניטראלית ושפתחון פה ניתן לכולם ובאופן שווה. אני בטוח שלא. זוהי לא תמימות. זוהי היתממות והיא צינית ומכוערת. השוודים במקרה זה, כמו במקרים אחרים, אינם מסוגלים לעמוד בפני התוקף ולהגן על המותקף אם לתוקף יש כוח אלקטוראלי גדול או תמיכה ציבורית רחבה. זאת הסיבה שכשציבור גדול בעיר מאלמו איים בהפגנות והחרמות נגד נבחרת ישראל בטניס כשזו שיחקה שם נגד שוודיה לפני כמה חודשים, השלטונות העדיפו לסגור את המשחק לקהל במקום להגן על זכותם של אוהדי הספורט, הספורטאים והציבור הרחב שרצה להשתתף באירוע ספורטיבי, חוקי ולגיטימי.

הממשלה השוודית לא צריכה הייתה לסגור את העיתון או לצנזר אותו. כל מה שנדרש היה הצהרה מפי פקיד בכיר בסגנון הזה: "אנחנו חושבים שהדברים שהתפרסמו באפטונבלדט הם שקריים וחסרי אחריות. למרות שאנחנו שומרים על זכותו של העיתון לפרסם קשקושים חסרי בסיס, אנחנו לא חייבים להסכים אליהם ואנחנו מגנים אותם". זה הכל. לא יותר. רוצה הפקיד הבכיר להגדיל ראש? שיבטל את המנוי שלו. לא רוצה? גם בסדר. במקום זה קיבלנו התנערות של שר החוץ מהשגרירה שלו בישראל שאמרה את הדבר הנכון והביעה זעזוע מהכתבה. קיבלנו גם הרצאות צבועות על חופש הביטוי כאשר ברור שמה שעומד מאחוריהן היא ההגנה על זכותו של הממסד העיתונאי לעשות כסף ושל הממסד הפוליטי להרוויח קולות. לשוודיה אין אינטרסים רבים מדי בישראל ואלו שיש לה לא ייפגעו בלאו הכי. לעומת זאת לקואליציה של בילדט, הנחשבת בשוודיה לפרו-ישראלית באופן יחסי, יש אינטרס פוליטי להרוויח כמה קולות מאלו שמחפשים גינויים אוטומטיים של ישראל בכל הזדמנות. כל הדיבורים הפילוסופיים על חירות וחופש הם דיבורים באוויר.

אבל הציניות היא לא נחלתו של הצד השוודי בלבד. גם למדינת ישראל יש אחריות בהידרדרות הפרשה לכדי המשבר הדיפלומטי הנוכחי. לכל מדינה יש את הזכות ואפילו את החובה להגן על עצמה מפני השמצות ושקרים, אפילו אם הם מופצים ע"י עיתונים הנקראים במרחק אלפי קילומטרים ממנה. אבל האופן שבו נערכות המגננה ומתקפת הנגד נתון לשיקול דעת. והפעם דומה שהוחלט לוותר על שיקול דעת. מעניין אותי לדעת, למשל, מי החליט שמכל הקלפים בחפיסת הקלפים של הטיעונים הישראליים, דווקא זה של השואה צריך להישלף ראשון. האם אין אף אחד במשרד החוץ שחשב שכדאי לשמור את הקלף של אושוויץ וטרבלינקה לאיומים אסטרטגיים יותר. אולי, נאמר, למדינות שמאיימות להשמיד את ישראל ומכינות במרתפיהן נשק שיכול לעשות את זה. אם, אליבא דה אביגדור ליברמן, כל כתבה בצהובון משולה לפרוטוקולים של זקני ציון והתגובה השוודית הנוכחית משולה לתגובה השוודית לנאצים, מה נאמר על פיגועים נגד מטרות ישראליות בחו"ל, על מדינות, משטרים ותנועות פוליטיות שחוטפות ורוצחות יהודים או, אתם יודעים מה, מה נאמר על מעשי הג'נוסייד שמתרחשים עדיין בעולם.

אולי כדאי להסביר למשרד החוץ הישראלי שיש כוח גם לאנדרסטייטמנט. וזאת לא חייבת להיות הבלגה, פגיעה בכבוד הלאומי או השלמה עם רוע הגזרה. מה היה רע, לצורך הדוגמא, אם ישראל הייתה מסתפקת בהודעה רשמית המכחישה את הדברים בתוקף ומתבוננת מלמעלה במעט התנשאות, כמו אומרת: "תתביישו לכם". מה היה רע להשלים את התגובה הישראלית בהזמנה לסמינר משותף לעיתונאים שוודיים וישראלים בנושא הקשר בין עיתונאות לא אחראית לשנאת זרים וגזענות, בתוספת לאירועים חינוכיים של ארגונים יהודיים מרחבי העולם בנושא אנטישמיות אז והיום. למה היה צריך לגרור את השואה גם לכאן? מה בדיוק ניסו להשיג המפגינים מול שגרירות שוודיה כשהם הציגו לעיני העולם מצות מרוחות בדם בצורת מגן דוד? זוהי וולגריזציה שנועדה להכניס את המפגינים לעיתון. לא יותר.

הבעיה היא שהעיתונות שמחפשת את התמונות האלו היא בדיוק העיתונות שמוכנה לפרסם כתבות כמו זאת שהם מפגינים נגדה.

בעוונותיי, עסקתי פעם בהדרכה של בני נוער במסעות לפולין ואני האחרון שיטען שאסור לדבר על השואה בקונטקסט עדכני. להיפך, מותר וגם צריך. צריך את זכר השואה כדי להילחם בגזענות, באנטישמיות ובשנאה. צריך את זכר אושוויץ וטרבלינקה כדי להתמודד עם הזהות שלנו כיהודים ועם דרכה של מדינת ישראל. צריך את הדוגמאות ההיסטוריות של גבלס, היטלר ואייכמן כדי להתמודד עם שאלות פילוסופיות על טבע האדם והמערכות הפוליטיות והמדיניות שהוא יוצר. אבל לא בכל הקשר מותר להשתמש בשואה ולא לכל אחד מותר לעשות את זה בכל הזדמנות. כשליברמן מתבטא זוהי לא הפגנה בכיכר ולא פעולה בתנועת נוער, זוהי התבטאות דיפלומטית של מדינת ישראל. היא מתועדת, היא מחייבת ויש לה השלכות. יש מישהו שלוקח את זה בחשבון?

כל ההתנהלות הזאת היא מביכה למדי. תחילה היו דיבורים מטעם גורמים רשמיים שונים על ביטול ביקורו של שר החוץ השוודי אם הוא לא יגנה את הכתבה. הוא לא גינה. והיום אנחנו קוראים שהוא עדיין מוזמן ושאף אחד בעצם לא רצה לבטל את הביקור. וכך למרות הטרמינולוגיה המצ'ואיסטית, ישראל שוב מצמצה ראשונה. אם הביקור הוא חשוב לאינטרסים של שתי המדינות, איך ייתכן שכתבה בעיתון תגרום לביטולו או, כפי שהוצע, להסבתו ממטרתו המקורית למעין ביקור נזיפה. ואם הוא לא חשוב, למה בכלל מראש צריך לבזבז עליו את כספי משלם המיסים. האמת הקשה היא שגם בצד הישראלי יש אינטרס פוליטי. אף אחד מעולם לא הפסיד נקודות בציבור הישראלי ממופעים מרהיבים של פטריוטיזם. לפוליטיקאי הישראלי יש רק מה להרוויח מכך שהציבור הישראלי יתפוס אותו כאחד "שהראה לסקנדינבים האנטישמים האלו מאיפה משתין הדג". וכך, נסגר המעגל. כולם מרוצים. העיתון הרוויח את המנה היומית שלו, שר החוץ השוודי הפך לגיבור היום כשהוא מגן על חופש העיתונות ומרחיב את האלקטורט שלו וישראלים רבים הצליחו שוב להוציא את העצבים שלהם בקריאות להחרמות (שכמובן לא יתקיימו ויישכחו כעבור שבוע) בניצוחם של פוליטיקאים שהרוויחו עוד כמה אינצ'ים של כותרות שאינן קשורות לחקירות ולכתבי אישום. כולם מרוצים.

כולם חוץ ממני. לא נעים להיות יהודי או ישראלי בסטוקהולם בימים אלו. גם מי שלא מאמין למה שנכתב באפטונבלדט מאשים  את ישראל בהיסטריה ובפרנויה. כל דבר שנאמר בחדשות הוא מעליב ופוגע וכמו תמיד, יש את החשש ששוב יקרה משהו, במקרה הטוב הפגנה, במקרה הגרוע יותר תקרית אלימה. אינני מציע, חלילה, שמדיניות החוץ של ישראל תקבע לפי הצרכים שלי ושל יהודים או ישראלים אחרים היושבים בחו"ל אבל הנה רעיון מעניין: אולי ביום שקובעי המדיניות יהיו כאלו שמרוויחים מהנמכת הלהבות ולא מהוספת שמן למדורה, כל מדורה, לא רק מצבם של הישראלים בסטוקהולם ישתפר. אולי גם ישתפר מצבם של אלו היושבים בציון.

Anti-Semitism on the rise in Sweden

התגובות בשוודיה לאירועים בעזה

Published in The Local – Sweden's news in Enlgish, Febuary 2009 http://www.thelocal.se/17466/20090209/

Sweden, like most countries in the western world, is obsessed with the Middle-East. The Arab-Israeli conflict receives constant media coverage and public interest, and the recent events in Gaza were no exception. As usual, they sparked a lively and sometimes violent debate. Sadly and this too is usual, the debate is full of misinformation and misunderstandings.

Most Swedish political figures positioned themselves between strongly condemning Israel whilst mildly criticizing Hamas' actions and totally supporting the Hamas and its administration in Gaza. On the left many condemned Israel's military operation and the Jewish state in general. "I don’t think Israel is a democracy worthy of the name. It’s a racist apartheid state,” said Left Party's Hans Linde, calling for a boycott of Israel. On the right, Carl Bildt, Sweden's foreign minister who visited Gaza last week, blamed Israel of intentionally targeting economic infrastructure and called Israeli policies "neither morally nor politically defensible". These remarks were part of a wider debate which included demonstrations, calls for boycotts and anti-Israel diplomacy.

A leading Social-Democrat, Urban Ahlin, Deputy Chair of the Committee of Foreign Affairs, implored the government to encourage the EU to suspend its cooperation agreement with Israel and perhaps the most amazing remark was made by another Social-Democrat. “Israel is an apartheid state. I think Gaza is comparable to the Warsaw ghetto,” said Ingalill Bjartén, the vice-chair of one of the Social-Democratic women's organizations.

This is all very well and is part of living in a democracy but when one mentions the Holocaust and the latest round of violence in the Middle-East in the same breath – a ridiculous and manipulative comparison – one should try to remain true to the facts. These are important since the victims of the conflict in Gaza and southern Israel, Jews and Arabs alike, deserve the truth. Deceitful and over simplified versions, like those listed above, are an insult to those who live through the reality of the region, and are part of the reason the tragedy goes on.

Here are a few inconvenient truths that Swedish politicians, on the left and right, choose to forget:

There is no Israeli occupation in Gaza. Israel withdrew all its troops and settlements years ago and did not blockade Gaza when its forces withdrew. In fact (and this may come as surprise to those who don't bother with facts before they make their moral judgments), Israel signed an agreement with the Palestinian Authority concerning security arrangements and safe passage of people and goods between Israel and Gaza. The agreement was breached by the Hamas, purposely ignoring the best interest of the Palestinians themselves, when they took control of Gaza in 2007 and declared that all agreements and cease-fires with Israel were cancelled and that Israel must be destroyed.

The Hamas then launched numerous rocket attacks against Israeli citizens (whom, for some reason, don't attract much attention by Swedish moral experts) and massacred hundreds of members of rival Palestinian fraction, Fattah, amongst them those who were responsible for the safety of the borders with Israel (yes, that’s right, their own people). Two additional facts are interesting to point out here: first, even when Israel finally had to close its border with Gaza because of the violent nature of the new Palestinian regime it still allowed the passage of humanitarian help, fuel, electricity and money.

Second, Egypt too had to close its border with Gaza, which shows that this is not really an Israeli-Arab conflict, but rather a struggle against gangsters and thugs. Egypt, of course, drew absolutely no Swedish criticism though it is blockading Gaza just as much as Israel is. In Swedish terms you could imagine the following scenario: Norway is taken over by a gang of crazed fascists who regularly launch rocket attacks on Karlstad, kidnaps Swedish nationals and threaten to annihilate all Swedes in a holy war. Obviously, in a case like this most Swedes would support a strong reaction and certain adjustments in Swedish border and foreign policies. Well, this is exactly what happened in Israel and Israel waited eight years before finally attacking the Hamas power basis in Gaza!

But this is only the tip of the iceberg. During the latest conflict Hamas intentionally fired rockets from schools and mosques in order to provoke a counter-attack. You would expect the Hamas' rather unlikely Swedish supporters (oddly enough, usually left-wingers supporting ultra nationalist religious fanatics), to be a little more critical of a leadership cynically sacrificing its own people, including women and children for political purposes.

Even the Arab press has had enough of this. "There are a million and a half desperate people", wrote a columnist in the leading Arab daily "Al-Hayat", "they were wounded, their houses destroyed, their children were kidnapped to be human shields for those craving a confrontation with Israel. And there are those who sit in their comfortable chairs in Damascus and Beirut, boasting their divine victory which never existed and preventing a cease-fire". It is one thing that extremist Arab regimes silence voices like this. It's incomprehensible that Swedes should do the same.

In the broader context, The Hamas began to implement Sharia-Law over the population of Gaza. These laws include punishments such as executions, beatings and limb amputations, not to speak of the degradation of women, a total lack of respect for Human Rights and a complete disregard of human life. Not exactly the material of Socialist utopias.

Now Israel is often accused of aggression towards its Arab and Muslim neighbors but history, both recent and far, shows that it is the Arab regimes which oppress their own people and sometimes slaughter them in an orgy of death-worshipping fundamentalism. Yet, somehow Israel is always to blame. Israel, though far from perfect, didn't butcher almost two hundred thousands Muslims with knives and axes during the nineties, that was Algeria. Tens of thousands of Palestinians were murdered during "Black September" by forces of the king of Jordan, not by the Israelis.

The Israeli regime, whilst having its flaws, didn't slaughter, rape and burn thousands of Shia Muslims in Afghanistan. That was the Taliban. Israel is not responsible for the daily suicide bombs in Iraq that claim the lives of thousands of Muslims. Israel is not innocent, it is has also committed acts of violence and aggression, but it is nothing compared to the barbaric and murderous regimes in Sudan, Syria and Saudi-Arabia, which, like Hamas are all responsible for countless Muslim deaths and for millions of Muslims living in poverty and despair.

Swedes with a conscience may want to stop turning their head the other way when it concerns the homemade tragedies of the Muslim world. Was there a large demonstration in Sergels Torg when the Syrians, the Pakistanis or the Somalis initiated yet another of their bloodbaths? Are there any boycotts of products from the Gulf States which continue to persecute minorities, oppress women and mock basic concepts of freedom and Democracy? Of course not. It's all Israel's fault. If only the Jews could stop provoking the Arab world, say Israel's critics, if only Israel would accept a peaceful solution. But they're wrong. The assumption that the Palestinian struggle is a reaction to Israeli policies, though it may sounds reasonable, is simply wrong.

Any careful study will show that Radical Islamism is not a reaction to Israel's so-called imperialism – it existed long before the state of Israel; Islamic racism and Anti-Semitism are not a reaction to Israel's so-called aggression, they existed long before the Zionist movement even began and, for God's sake, movements like Hamas and the Hizbullah aren't really interested in a Palestinian state. Their agenda is to kill Jews and focusing on this agenda enables them to continue oppressing their own people. The Palestinians themselves rejected numerous chances to establish an independent state and reach a solution to their tragic situation (some examples are the 1936 Peel Commission, the 1947 UN Partition plan and the 2000 Clinton proposal). Their leadership simply thrives on the conflict and they'll continue it at any cost.

But why are these facts ignored in Sweden? How can a leading Social-Democrat compare Israel to the Nazis and still keep her seat. Is this ignorance or deceitfulness? Are they ill-informed or are they knowingly playing an active role in the propaganda machine of extremist elements from the Middle-East? One can only speculate which of these is the case regarding Ms. Bjartén and Mr. Linde.

And it's not just a question of words. Mr. Linde and Ms. Bjartén cannot claim their words have nothing to do with the eggs and bottles thrown at pro-Israel demonstrators in Malmö at the end of January. They are partly responsible for the attacks on Israel's embassy in Stockholm, the Jewish centre in Helsingborg and the Jewish cemetery in Malmö. An ugly wave of Anti-Semitism is on the rise in Sweden and they cannot claim to be free of responsibility.

A participant in a demonstration in Stockholm, a Swede converted to Islam who writes regularly in the Swedish press, wrote in his blog: "it felt good to burn Israel's flag and trample on the remains. It was uplifting to shout "Allah hu akbar" (God is great, D.S) together with blond and blue eyed non-Muslims Swedes". Do Mona Sahlin and Jan Eliasson of Sweden's biggest political party, really think that marching under Hezbollah and Hamas flags, as they did a couple of weeks ago, doesn't contribute to the legitimacy of these actions? Can they really consider themselves worthy heirs to the noble Social-Democratic values of Humanism and Solidarity?

Back in Israel, many Israelis are not at all sure that the Israeli operation in Gaza was wise or justified. Many opposed it and demonstrated against it. They may be right. Israel is a democracy and unlike the Palestinians in Gaza they are entitled to express their opinion without being tortured or executed. The aftermath of almost every round of violence in the Middle-East is that the conflict isn't between Jews and Arabs, it's between progressive peace-seekers and warmongers within the various countries.

At the end of the day, the Palestinians have suffered the most from the recent conflict. Sadly, their own leadership is responsible. Most Palestinians, and specially the children and the families who have lost everything, are innocent victims. For their sake the historical lesson must be clear. Freedom and Democracy must be defended at any cost. Racists, fascists and promoters of oppression and genocide must be opposed. Hamas is all of these things just like the Lebanese Hezbollah, despite the support they attract from the bizarre Swedish so-called left. Swedes, as lovers of peace and freedom, would be wise to encourage those who fight these forces of evil thousands of miles away or they might find them in their back yard. If they're not there all ready.

Crowd ban risks bolstering extremists

בעקבות ההחלטה לקיים את משחק גביע דייויס בין ישראל לשוודיה ללא קהל

Published in The Local – Sweden's news in Enlgish, March 2009 http://www.thelocal.se/18052/20090307/

I have never been a big tennis fan. In fact, the odds are that I wouldn't even have heard of the Davis Cup match between Sweden and Israel, taking place this weekend in Malmö, if it wasn't for the "Stop the Match-Boycott Israel" campaign which has been underway since December. The campaign organizers are doing their best to mobilize thousands of demonstrators to Malmö this weekend and according to Malmö police chief, Håkan Jarborg Eriksson, some extremists have stated that they want to "stop the match at any cost". 

Like it or not, sporting events are part of our culture and official matches between national teams often become political events. This is particularly true in Sweden. Many Swedes were in favor of boycotting the Olympic Games in China, for example. Others wanted to boycott the 2006 Football World Cup because it promoted prostitution and human trafficking in Germany. The Davis Cup itself has also been a source of controversy in the past. When Sweden played Rhodesia and Chile in the late sixties and early seventies there were many calls for cancellation and mass demonstrations were organized.

Many sports fans may object to it, but in reality sports and politics are both part of the public arena, and cannot always be separated. In a democracy people have the right to mix them together, to demonstrate and even call for boycotts. Still, municipal officials are expected to live up to their minimal responsibilities even in the face of an angry crowd. This is the reason that the decision made by Malmö's sports and recreation committee, to hold the Israel-Sweden match behind closed doors is so outrageous.

According to Bengt Forsberg, chairman of the committee, there was no political motive behind the decision. Though police had said the match could go ahead and that the public could be admitted, Forsberg's committee decided not to take the chance. "This is absolutely not a boycott", he explained, "We do not take political positions on sporting events. We have made a judgment that this is a high-risk match for our staff, for players and for officials". In other words, someone made a threat and the city of Malmö decided to cave in.

To many this may seem reasonable at first sight. Why take unnecessary risks? If there are concrete threats, it could be claimed, everything must be done to avoid casualties. But in this age of terror and violence where does this end?

Anyone who has been anywhere near a Stockholm derby football match, for example, couldn't miss the extensive police presence. Policemen on foot, on horse and in helicopters above try to maintain the peace, at an enormous cost to the tax payer, while large groups of drunken young men throw objects at the field, terrorize other spectators and get involved in large scale fights. The authorities, quite rightly, have decided time and again to fight hooliganism and protect peaceful football fans. It is, after all, a basic civil right to engage in sporting activities without being subjected to threats and violence. There has been talk of anti-hooliganism legislation, and the National Council for Crime Prevention even proposed treating hooliganism as organized crime. But in the case of the tennis match in Malmö, the combative rhetoric disappears and the ones who are punished are the fans instead of the hooligans. Why is this?

One explanation is that Mr. Forsberg and his committee aren't being entirely honest or they may be extremely naïve. Despite their claims, any decision at this level is political. Obviously, no one will stop the money making and extremely popular football league because of threats. In this case, freedom and democracy will prevail against the dark forces of violence. But when it comes to tennis match against Israel the attitude changes. Mr. Forsberg obviously doesn't care much about a match against a team from a country that a large part of his constituency hates anyway. I wonder if the good citizens of Malmö would approve of banning fans from a Malmö FF game because someone said he's so pissed off that he might hurt someone.

At the risk of being accused (yet again) of promoting paranoid theories of Anti-Semitism I'll add the following point: after giving in to threats such as the ones made by angry Anti-Israel demonstrators, why shouldn't the City Council of Malmö close down the Jewish cemetery and synagogue since they were already attacked and are definitely at a high risk of being attacked again. Why shouldn't pro-Israel demonstrations be banned since demonstrators are often met by angry stone-throwing mobs. In fact, why shouldn't local authorities close down the Israeli Embassy in Stockholm or the Jewish centre in Helsingborg, both of which have recently been attacked?

This scenario may have sounded unrealistic a few months ago, but the decision to ban the public from the Davis Cup match shows that it is more than possible. A few Jewish or Israeli targets may not affect most Swedes but it's a slippery road. If a few threats on a relatively minor sporting event can empty a 4,000 seat arena, just imagine what a real terrorist attack would do to Swedish society. Would a terrorist attack on a local bus close down the public transport system? Will night clubs and restaurants loose their licenses if they will are targeted by terrorists? Will municipalities say they prefer not to risk going on with daily life even when the police clearly say they can handle the work load? Regardless of political convictions, there must be a consensus that a modern freedom loving democracy has to protect itself against violent extremists. In the post 9/11 world, perhaps it's time for local authorities to realize that the times, they are a'changing.  

Another explanation for Malmö's City Council decision may derive from the very nature of the objections to the match. It's a discriminating decision that is a result of a discriminating campaign. Make no mistake, "Stop the match – Boycott Israel" is a legitimate campaign. I don't agree with what they say or with their political allies but no one can take away their right to express their objections to Israeli policies or to publicly sympathize with the Palestinians in Gaza. It's true, some of them have said terrible things and spread vicious lies (such as comparing Israel to the Nazis); some have actively supported terrorist organizations, but their right to express themselves remains. Still, anyone who wants to see the bigger picture should be careful with boycotts. They are seldom effective and tend to end up hurting the wrong people, and although it is tempting to make comparisons to boycotts like the one against South African apartheid, the analogy is wrong.

The conflict in the Middle-East is nothing like that in South Africa and a boycott policy against one side in it is simplistic at best and biased, unbalanced and hypocritical at worst. This is not to say that Israel cannot be criticized, but Swedes should be careful when using a tool as powerful as boycotts. Sweden had no problem participating (and winning twenty medals) in the 1936 Berlin Olympics under Hitler or participating in the Beijing games despite China's massive violations of Human Rights. Hundreds of demonstrating students were killed by government forces just days before the 1968 Mexico-City Olympic Games, but that didn't "Stop the Match" for Swedish athletes just like the British soldiers who shot unarmed civil right activists in Derry, Northern Ireland didn't bring about any boycotts against English products or English cultural and sporting events.

Does this make the calls for boycotting the Davis match against Israel invalid? Of course not. But it would imply that Israel is worse than Nazi Germany and that Israeli policies brought about events more severe than the Irish Bloody Sunday, the Mexican Tlateloco Massacre and the events of Tiananmen Square all combined! It is clear what kind of people make claims like this. What isn't clear is how the Swedish government allows a situation where local officials impose such extreme policies and onions in a matter which is, after all, a national issue, not a local one.

And here's one last thought for the demonstrators in Malmö who must be very proud of the exposure their campaign has received these last couple of months. They gained support, their case is all over the media and they even forced local officials to close the controversial match to the public. But here is a word of advice: don't be too pleased with Malmö's decision to give in to threats. The same authorities that cannot stand up to today's threats will not stand up to those of tomorrow.

What started as threats against tennis players and fans could easily lead to threats by ultra nationalists against immigrants or Neo-Nazi threats against Mosques and Madrasahs. "The ultimate weakness of violence", Martin Luther King once said, "is that it is a descending spiral, begetting the very thing it seeks to destroy. Instead of diminishing evil, it multiplies it".