A Ray of Northern Light

Against the backdrop of a surge of anti-Semitism in Sweden, a former neo-Nazi and a former Israeli teamed up to try and turn the tide.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/.premium.MAGAZINE-what-drove-this-swede-to-quit-his-neo-nazi-cult-and-fight-anti-semitism-instead-1.8693123

STOCKHOLM – “I don’t know if you know who I am, so I will start by pointing out that until about a year ago, I was an active member of the Nazi organization the Nordic Resistance Movement,” the message that Carinne Sjoberg found in her email in-box last month stated, by way of introduction. Sjoberg, a former Israeli who lives in the northeastern Swedish city of Umeå, was surprised by the message from a local teenager named Hugo Edlund, but it was clear to her why she had been chosen to receive it. A resident of Sweden since the 1980s, she is a member of the city council of Umeå, a city of 90,000 people, only a few dozen of whom are Jews. About a decade ago, Sjoberg, who is a teacher by training, and several associates established a small Jewish cultural center in the city. The center conducted educational and other community activities with the aim of reviving Jewish life in the area and acquainting the local public with Jewish customs. Jews and non-Jews alike attended the events, which included activities to mark the Jewish holidays, dialogue encounters, lectures and exhibitions.

The center was a success, but at a certain stage, during 2017, it came under a shadow. It was here that Hugo Edlund entered the picture, albeit indirectly. “One day I found stickers pasted on the center’s windows, with messages like ‘Beware of mixing with foreigners,’” Sjoberg relates. “A photograph of Hitler covered the Star of David on the sign above the door. Afterward, people were observed taking pictures of the area in front of the center and of the cars in the parking lot. We took that as a threat. We didn’t have a fence, there were no security guards. People began to feel stressed.”

Behind the ominous activity was the Nordic Resistance Movement – and worse was to come, Sjoberg says. “They even got to my house. Flyers with quotes from ‘Mein Kampf’ appeared in my mailbox.” In some cases, members of the neo-Nazi organization approached Sjoberg physically. In November 2017, she recalls, “when I concluded my remarks as the representative of the Jewish community in the memorial ceremony for Kristallnacht, I found myself surrounded by a human wall. Local politicians and others had formed a [protective] circle around me. At first, I didn’t understand why, but then it turned out that neo-Nazis had been there all along. Afterward, a police vehicle began to follow me around.”

Sjoberg, a member of the Liberals (a center-right party), says the developments did not frighten her, but attendance at the center dwindled: “Sons and daughters of Holocaust survivors said there was no one to protect them and simply stopped coming. Parents were afraid to send children, and some said that maybe we should lower our profile in order not to draw fire. My view was that there was no point to the activities if they had to be done in secret.” In the end, in May 2018, Sjoberg says, it was decided to terminate the activity of the Jewish center. It was against this background that Hugo Edlund’s email arrived. Even more surprising was how its text continued: “A while ago I decided to leave the organization, because I reached the conclusion that it is destructive and has elements of a cult. That is my past, and today I am ashamed of it.” He added that even though he had not been involved in the activity against Sjoberg, he was distressed by the organization’s actions and was now trying to change and to act more positively and productively. “My personal apology is the first thing I want to send,” he wrote. “Besides that, I would like to know if you would agree to meet and talk.” Sjoberg used her contacts in the local police and the municipal government to ascertain that Edlund’s message was genuine and that she was not in danger. When she was satisfied with its authenticity, she accepted his invitation to meet.

“It was a good meeting,” she says. “I had nothing personal against him. My heart ached for him and for the fact that there are so many others like him.” Sjoberg says she learned from Edlund that the Nordic Resistance Movement, which is active not only in Sweden, but also in Norway and Finland, attempts to recruit teens from schools in Umeå. “They simply take advantage of their naivete,” she says. “Hugo is a good boy, nice and not aggressive. The neo-Nazis find kids like that and recruit them into their ranks. The society turns a blind eye. In the end, if the adults don’t address manifestations of anti-Semitism and [they continue to] ignore racism – it should be no surprise that youth are easily recruited into organizations like this.”

הוגו אדלונד וקארין שוברג. "זה לא מאבק למען היהודים בלבד", אומרת שוברג

Edlund and Sjuberg. Photo: Kristoffer Pettersson

‘Grotesque  “Holocaust” lie’

The Jewish community in Umeå is not an isolated case: The Jews of Sweden have been coping with overt anti-Semitism for the past decade. Some of the most widely reported assaults occurred in 2017: Molotov cocktails thrown at a synagogue in Gothenburg while a youth activity was underway inside, extreme anti-Semitic slogans shouted out during a pro-Palestinian rally in Malmö, and a march of neo-Nazis through the center of Gothenburg on Yom Kippur that year. Around the same time, firebombs were thrown at Malmö’s Jewish cemetery, which had also been targeted in previous years, as part of a string of attacks on Jews and Jewish institutions in the city. The Swedish National Council for Crime Prevention last year published a report on hate crimes in the country. In 2018, the report stated, there were 7,090 reported hate crimes (up 11 percent compared to 2016 and 29 percent more than in 2013). The biggest rise was recorded in anti-Semitic hate crimes: 280, a surge of 53 percent from 2016. In addition to actual cases of physical violence, many reports have recently appeared in Sweden about a threatening atmosphere, harassment and verbal abuse of Jews.

One case that was widely reported in the Swedish and international media involves a Jewish physician in Karolinska Hospital in Stockholm. In an interview with Haaretz last week, the physician said that he and his Jewish colleagues suffered for years “systematic discrimination and injustice” from their department head: “The head of the department created a hostile working atmosphere, published anti-Semitic cartoons in the social networks and made anti-Semitic remarks in the workplace.” The doctor also related that his superiors and other senior figures in Karolinska had tried to cover up the matter, a claim that was confirmed in January in a report issued by the Swedish Ombudsman’s Office.

Additionally, on the “Big Brother” reality show here, two contestants were thrown off the program for expressing anti-Semitic sentiments during small talk about jobs. When one of them mentioned his Jewish boss; the other responded that she hated Jews. A third contestant, who wasn’t removed, had tattoos of Nazi symbols. Concurrently, a neo-Nazi was sentenced to a six-month prison term for harassing two journalists and a senior lawyer and for sending threatening anti-Semitic messages to all three women. It’s against this background that the neo-Nazi "Nordic Resistance Movement" ("Nordiska Motstandsrorelsen", or NMR, in Swedish) operates. Officially founded in 2016 on the basis of a previous organization, "The Swedish Resistance Movement", it is the latest in a chain of neo-Nazi movements and parties that have been active in Sweden since the 1930s. It is also active in neighboring Norway and Finland. The NRM proclaims admiration of Hitler, disseminates anti-Semitic conspiracy theories, uses Nazi terminology and cultivates hatred of a host of enemies: gays, migrants, Jews, Muslims and anyone who’s suspected of advocating feminism, globalization, multiculturalism and democracy. Many in the movement have a history of violence, crime and prison time, but there’s a political arm as well. The party received only 0.03 percent of the vote in the 2018 general election in Sweden, but two of its representatives won seats on two of country’s municipal councils. In recent years, under the aegis of the laws of freedom of expression and freedom of assembly, the movement has held marches and demonstrations throughout Sweden. In many cases these develop into violent confrontations with the police and with counter-demonstrators.

Hugo Edlund, who’s now 18, joined the movement when he was 15. His texts still appear in his name on the movement’s website. At one stage he referred to those fighting against the organization: “This has included psychologists who try to ‘cure’ us of our worldview, police who play us films of the grotesque ‘Holocaust’ lie, interviews with social services, parents who arrange meetings with ‘defectors,’ Reds who leave us threatening messages, pressure from the Swedish Security Service, expulsion from the armed forces, and so on. The list is long” (from the organization’s English language website). “At first, I didn’t take an interest in ideology,” he says now. “I was drawn to the visual side – the flags, the uniform, the shields. The struggle against the police also attracted us, and so did the fact that the organization had a lot of opponents. NRM members see it as a rebellious organization, interesting and cool, which is what made me and a childhood friend start to follow them.”

What did you actually do in the movement? What is the character of the activity?

“The truth is that most of the time it’s just sitting and talking. There’s more internal than external activity. Every week there was a social encounter; we would meet in someone’s house and talk. Once a month there was a meeting in the basement of the district chief, and many times afterward there was an activity such as a demonstration or handing out flyers. Sometimes we would read something or study the movement’s platform.”

The movement’s platform explicitly invokes the term National Socialism and an array of symbols that are evocative of the 1930s. It is replete with racist doctrine (a call to limit immigration to “ethnic northern Europeans”), anti-Semitic conspiracy theories (the need for an all-out struggle against the “global Zionist elite”), Nordic nationalism (a call for unification of the Nordic countries and an immediate withdrawal from the European Union, which is considered an enemy of the people), evocations of fascism (a strong state for the people) and patriotic romanticism (preserving the Nordic essence, being in harmony with the laws of nature, doing compulsory military service and arming the general public).

How many of you were there, and what was your common denominator? Who were your partners in the activities?

“In our city, there were seven-eight active members, maybe 25 in the district. Most of them were older, there were only two women. There was a feeling of belonging and of deep partnership. There was an atmosphere that said we needed to defend ourselves, and of course not talk to the police. The district chief would laugh and say, ‘If you talk to the police, we’ll shoot you.’”

Hugo Edlund. Photo: Kristoffer Pettersson.

Did things become violent?

“I wasn’t involved in violent incidents, but there were cases like that. Two of the older members, for example, were tried for assaulting someone – I think he was black. We talked about those things. For example, when someone from the movement beat up a 16-year-old boy in the election campaign, we talked about that in the meeting and praised him. “The first time I personally encountered a violent situation, I froze. It was in the Umeå Pride Parade, when we were attacked by activists from the other side. We told the police we didn’t want to file a complaint – the word in the movement is that the police work in the service of the Jews.”

What else did they say about the Jews?

 “They talked a lot about the Jews. There are lots of conspiracy theories about how the Jews are promoting an agenda that is turning Europe multicultural and into a kind of ‘bland bloc.’ The idea was that the Jews want to mix the races, and in that way destroy the white race. They said that the Jews influenced society through their property – the banks and the media. There was also criticism of specific Jews. The moment a Jew was involved in something, there was prejudice [against him] and they looked for a hidden agenda. For example, they said that when the ‘Jewess Carinne Sjoberg’ whined and closed the Jewish center, the only reason she did it was to appear in the media.”

Easily offended

“It is difficult to say with certainty how the level of anti-Semitism develops in Sweden,” says Mathan Shastin Ravid, of the Swedish Committee Against Antisemitism. “Research on the subject is limited and we don’t have extensive studies on the development of anti-Semitic notions and attitudes over time. What can be said is that anti-Semitism is more evident and more visible throughout society in recent years.” He adds that studies show that many Jews in Sweden are loath to show signs of their Jewishness in public. No few Jews have encountered anti-Semitic incidents, he notes. “At the same time,” he says, “awareness has risen. Anti-Semitism is more present in the public debate than it was 10 years ago. More decision makers and commentators refer to the subject and publicly condemn anti-Semitism, and that is important.”

Still, many cases go unreported. Several months ago, a young Jewish woman from the south of Sweden opened an Instagram account in which young Jews in Malmö have shared their experiences. They tell about being cursed, spat at and threatened, receiving hate letters, finding swastikas painted on doors and walls, and in some cases being beaten. The assailants were often migrants or second-generation migrants from Muslim countries in the Middle East and Africa. Periods during which the Israeli-Palestinian conflict intensified were particularly prone to anti-Semitic hate crimes. But Malmö is not alone. “Get your stinking Jewish hands off my products,” a saleswoman in a Stockholm store told a young Jewish man, according to his testimony. A young Swedish woman of Jewish origin noted that in a high-school history class, “when we talked about the Holocaust and the teacher said that the Nazis didn’t succeed in annihilating all the Jews, I heard two of my classmates behind me whisper, ‘Too bad.’ One of them said another time that the Jews are disgusting and have to disappear from Sweden.” A Jewish teacher in a school in southern Sweden recalls an email she received from her school principal. “The message contained an anti-Semitic caricature in which two Jews are shown killing a Christian child. I complained to my union, but nothing was done. The reaction of other staff members was a thunderous silence, and in the end the principal also canceled the funding for one of my projects.” When the teacher called her union’s headquarters in Stockholm, the response was disappointing: “You Jews are quick to take offense,” the official on the phone said. “What do you want, money?”

According to Mathan Shastin Ravid, physical danger for Jews in Sweden definitely exists, primarily from the far-right movements and from radical Islamists. At the same time, anti-Semitic viewpoints, anti-Semitic rhetoric and conspiracy theories are infiltrating broader circles of society. “It is important to understand that anti-Semitism is not only present on the extreme political margins,” he says. “It is also present in society’s mainstream. It’s more common than people think it is and it should be taken very seriously.” The Swedish government maintains that it is committed to combatting anti-Semitism. Recently, the government has indeed supported educational and cultural activities, as well as public diplomacy, on the subject, and upgrading the ability of the law enforcement system and the police to combat racist organizations and ensure the security of institutions that are liable to be victimized by hate crimes. Symbolic measures are also being taken. For example, members of the Swedish parliament visited Auschwitz, and the country’s education ministry is cooperating with Yad Vashem, the Holocaust memorial in Jerusalem, on developing curricula.

Nevertheless, the problem remains far from being resolved. On the last International Holocaust Day, this past January, Carinne Sjoberg organized an event for ninth-graders in Umeå. The event itself has been held for a number of years, with the participation of about a thousand students and teachers. There are talks and speeches, along with other content related to the Holocaust and its lessons. This year, Sjoberg encountered students who laughed, made retching noises and cursed during the event. “When I began my remarks, they interrupted so much that I couldn’t finish speaking,” she relates. “No one did anything, and the event was simply halted. Even worse, some local politicians said that maybe the event shouldn’t be held in the future, since it makes the young people behave like that. Some of the teachers also don’t want it anymore, because it’s a lot of work and is quite costly. I find that hard to accept.

“First they caused the Jewish center to shut down, and now they’ll terminate this educational project, too? That will be another victory for the neo-Nazis, while the city’s leadership behaves like the three monkeys: See nothing, hear nothing, say nothing.”

Getting out

Hugo Edlund’s period of membership in the Nordic Resistance Movement drew to an end in 2019. “In the past two years, two indictments were filed against me,” he relates. “One was for a hate crime because of things I circulated against Jews on Twitter. I was sentenced to community service work for youth and a fine. The second time I was convicted of a hate crime and also for graffiti – I spray-painted swastikas and symbols of the movement in different places in the city. I was sentenced to community service work and a fine again, plus payment of compensation.”

אדלונד מחזיק דגלים של NMR במרכז אומיאו קרדיט_מתוך האוסף הפרטי של הוגו אדלונד (1)

Edlund during his NRM days.

You were still a minor then, living with your family. How did your parents react?

“I didn’t tell them that I was a member of the Nordic Resistance Movement. They found out by surprise when I took part in activity against the Gay Pride Parade in Luleå [a small city in northern Sweden]. They knew about my opinions and my ideology, but not about my connection with the organization. One of my older brothers broke off relations with me, and the family was confused and didn’t know what to make of me. My parents tried everything. They tried to cut off the internet, to prevent political conversations in the house and to stop me from going to activities. But it came to a point where they simply despaired, because they felt there was nothing they could do.”

What finally made you decide to leave?

“It was a lengthy process, with all kinds of stages. For example, when the police came to my house at 5 A.M. to do a search. I realized that I didn’t have a regular life, I didn’t feel good, there was a social stigma on me and I wasn’t doing the things a regular person does. It was like living in a bubble. I didn’t go to school; I tried to work, but I left that, too, and I stopped even caring about the money. My whole focus was on the movement. “There are stages in membership in an organization like that. The first stage takes you from online activity alone to active membership, and in the second stage you become more extreme. It’s a destructive environment, and there’s a good chance you’ll start committing crimes and closing off doors to yourself. Gradually you lose friends, job possibilities and studies. In the end I understood that and I decided to leave.”

Edlund’s friends, in particular two who were close to him and whom he had recruited to the movement, reacted aggressively to his departure. One evening last October they came to his house and hit him during an argument about returning the movement’s uniform. Two months later, the two were tried for assault and convicted, sentenced to do community service work and ordered to pay compensation to Edlund – who is aware that his former comrades might go on persecuting him. Still, he is determined to embark on a new path. “Now I am completely free of that past,” he says. “I am finishing my schooling. I am also working on a project, in cooperation with Carinne. The project is about the far right, and that is also what I want to do in the future. I want to make a contribution to society and I don’t want other young people to follow the same path that I once did.” Edlund has passed on information about the Nordic Resistance Movement to an NGO that monitors and analyzes the activity of extreme-right movements in Sweden. His aspiration is to work with youth and contribute to the efforts to prevent radicalization. His meeting with Carinne Sjoberg, following the message he sent, was only the first. They are now in regular contact and are both participating in the struggle against racist political extremism and against anti-Semitism in Sweden. “It’s not a struggle for the sake of the Jews alone,” Sjoberg says. “It’s a battle for democracy that’s important for everyone. It’s a struggle for the right to be what we want to be and to live the life we choose to live.”

המכתב של הוגו

"אני רוצה להיפגש", כתב חבר לשעבר בארגון הנאצי למנהלת המרכז היהודי והיא הסכימה. על רקע העלייה בתקריות האנטישמיות בשוודיה, סיפורם המפתיע של הוגו אדלונד וקארין שוברג יכול אולי להעניק קמצוץ של תקווה.

התפרסם במוסף"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8663342

"אני לא יודע אם את יודעת מי אני ולכן אפתח בכך שאציין שעד לפני כשנה הייתי חבר פעיל בארגון הנאצי "תנועת ההתנגדות הנורדית". כך נפתחה ההודעה שקיבלה קארין שוברג לתיבת המייל שלה בתחילת פברואר, "לפני זמן מה בחרתי לעזוב את הארגון מכיוון שהגעתי למסקנה שהוא הרסני ובעל מאפיינים של כת. זהו העבר שלי והיום אני מתבייש בו". שוברג, יהודייה וישראלית לשעבר המתגוררת בעיר אומיאו שבצפון שוודיה, הופתעה אמנם מההודעה שנשלחה ע"י צעיר מקומי בשם הוגו אדלונד, אך היא ידעה בדיוק מדוע היא היתה הכתובת. היא היגרה לשוודיה בשנות השמונים וכיום היא מכהנת כחברה במועצת העיר בת כ-90,000 התושבים מטעם המפלגה הליברלית. בעיר חיים עשרות בודדות של יהודים בלבד ולפני כעשור שוברג, יחד עם מספר שותפות, הקימה בה מרכז תרבות יהודי קטן. מטרת המרכז היתה קיום פעילויות קהילתיות, חינוכיות והסברתיות שנועדו להחיות את החיים היהודיים ולחשוף את הציבור בעיר ליהדות. באירועים, שכללו פעילויות בחגים, מפגשי שיח, הרצאות ותערוכות, השתתפו יהודים ולא יהודים כאחד.

למרות שהפעילות עצמה היתה מוצלחת, בשלב מסוים הוטל עליה צל. כאן נכנס לתמונה, גם אם לא באופן ישיר, הוגו אדלונד. "זה התחיל בזה שיום אחד מצאנו מדבקות על החלונות", מספרת שוברג, "הן כללו כתובות כמו "היזהרו מהתערבבות עם זרים" ותמונה של היטלר שכיסתה את מגן-הדוד בשלט הכניסה. אחר כך נצפו אנשים חשודים שעמדו בחוץ וצילמו את כלי-הרכב בחניה. זה התפרש כאיום. לא היתה לנו גדר, לא היתה שמירה ואנשים נכנסו ללחץ. אחד מחברי הקהילה סיפר שהאיומים הגיעו גם למקום העבודה שלו ושרכבו נפרץ מבלי שנלקח ממנו דבר (וזאת למרות שהיה בו ציוד יקר)". מאחורי האיומים עמדו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" ושוברג אומרת שזו היתה רק ההתחלה. "מסתבר שהם הגיעו עד אלי הביתה", היא מספרת, "בתיבת הדואר שלי הופיעו פלאיירים רבים. הם היו מסריחים מסיגריות והיו בהם ציטוטים מ"מיין קאמפ". כשבדקתי אם השכנים קיבלו גם הם פלאיירים התברר שלא. הדפים היו מיועדים רק אלי ואליהם התווספו גם תמונות של היטלר שהודבקו בכניסה לבית". היו גם הזדמנויות שחברי התנועה הניאו-נאצית התקרבו פיזית אל שוברג. "כשסיימתי לשאת דברים כנציגת הקהילה היהודית בעצרת זיכרון לזכר ליל הבדולח ב-2017, שמתי לב שאני מוקפת במעין חומה אנושית", מספרת שוברג, "פוליטיקאים מקומיים וגברים נוספים כמו סוככו עלי. תחילה לא הבנתי למה אבל אז הסתבר שהניאו-נאצים היו שם כל הזמן. אח"כ גם נצמדה אלי ניידת משטרה".

שוברג טוענת שבאופן אישי היא לא היתה מבוהלת, אך חברי הקהילה האחרים פחדו והפסיקו להגיע לפעילויות. "היו בינינו בנים ובנות של ניצולי שואה שאמרו שאין מי שיגן עליהם ופשוט הפסיקו לבוא. היו הורים שפחדו על ילדיהם והיו שטענו שאולי היינו צריכים להוריד פרופיל כדי לא למשוך אש. מבחינתי לא היתה לפעילות טעם אם היא צריכה להיעשות בהיחבא". בסופו של דבר, מספרת שוברג, הוחלט לסיים את פעילות המרכז היהודי והפוליטיקה המקומית שהיתה מפוחדת ומבוהלת ועשתה הכל כדי להימנע מפרסום שלילי ומקונפליקטים לא הצילה את המצב. הקהילה היהודית היחידה בשוודיה מצפון לסטוקהולם נסגרה ולא פתחה שוב את שעריה.

על רקע זה הגיעה הודעתו של הוגו אדלונד לשוברג. בהודעה הוא סיפר שלמרות שהוא לא היה מעורב בפעילות הספציפית נגד שוברג הוא מתבייש בדברים שחברי תנועתו עשו והוא מנסה כעת להשתנות ולעשות עם עצמו משהו חיובי ופרודוקטיבי. "התנצלותי האישית היא הדבר הראשון שאני רוצה להעביר", הוא כתב בסיום ההודעה, "חוץ מזה, הייתי רוצה לדעת אם תסכימי להיפגש ולדבר". "תחילה היו לי קצת חשדות", מספרת שוברג, "זו לא הפעם הראשונה שאני מקבלת הודעות מוזרות". מכיוון שיש לה קשרים במשטרה ובשלטון המקומי, היא ידעה עם מי לדבר כדי לוודא שסיפורו של אדלונד הוא אמיתי ושהיא לא נתונה לסכנה. כשהיתה בטוחה שהכל כשורה היא השיבה לאדלונד בחיוב והם אכן נפגשו. "הפגישה היתה טובה", היא מספרת, "לא היה לי משהו אישי נגדו. כאב לי הלב עליו ועל זה שיש עוד הרבה כמוהו". שוברג מספרת שהיא למדה מאדלונד על כך ש"תנועת ההתנגדות הנורדית" מגייסת בני-נוער בתוך בתי-הספר באומיאו ויש שמועות שזה קורה אפילו בקבוצת הוקי-קרח מקומית. "הם פשוט מנצלים את החברה' התמימים האלו", היא אומרת, "הוגו הוא ילד טוב, בחור נחמד ולא אגרסיבי והניאו-נאצים מוצאים בחורים כאלו ומגייסים אותם לשורותיהם כאשר החברה הכללית מעלימה עיין. בסופו של דבר, אם המבוגרים לא מתמודדים עם תופעות של אנטישמיות ומתעלמים מגזענות, אין להתפלא שהנוער מתגייס בקלות לארגונים כאלו".

הוגו אדלונד וקארין שוברג. "זה לא מאבק למען היהודים בלבד", אומרת שוברג

הוגו אדלונד וקארין שוברג. צילום: Kristoffer Pettersson

"תנועת ההתנגדות הנורדית" (Nordiska Motståndsrörelsen או NMR בקיצור) היא תנועה ניאו-נאצית שנוסדה רשמית ב-2016 על בסיס תנועה קודמת, "תנועת ההתנגדות השוודית", שנוסדה בסוף שנות התשעים. בנוסף לשוודיה, פעילה התנועה גם במדינות שכנות כמו נורבגיה ופינלנד והיא מהווה חוליה בשרשרת של תנועות ומפלגות ניאו-נאציות שפעלו בשוודיה כבר משנות השלושים של המאה הקודמת. הארגון מהלל את היטלר, מפיץ תיאוריות קשר אנטישמיות, משתמש בטרמינולוגיה נאצית ומטפח רשימה ארוכה של אויבים: הומוסקסואלים, מהגרים, יהודים, מוסלמים וכל מי שחשוד בתמיכה בפמיניזם, גלובליזציה, רב-תרבותיות ודמוקרטיה. למרות שלחברים רבים בתנועה יש היסטוריה של אלימות, עבריינות וישיבה בכלא, ולמרות שפעילויות רבות שלה מסתיימות בעימותים עם המשטרה, לתנועה יש גם זרוע פוליטית. בבחירות הכלליות של 2018 היא זכתה אמנם רק ל-0.03% מהקולות אך שניים מנציגיה זכו למושב במועצה של רשויות מוניציפליות בשוודיה. בשנים האחרונות מקיימים חברי התנועה, בחסות חוקי חופש הדיבור וההתאגדות בשוודיה, מצעדים והפגנות ברחבי המדינה. אירועים אלו מתפתחים פעמים רבות לעימותים אלימים עם המשטרה ומפגיני נגד.

הוגו אדלונד הוא אכן בחור נעים דיבור וסימפטי. הוא צעיר מאוד, תלמיד תיכון בן 18 בלבד. ניכר שהוא ניחן באינטליגנציה ובעל כישורים חברתיים. הוא גדל במשפחה רגילה ביישוב קטן, קרוב לעיר אומיאו, בחברת שני אחים גדולים וחברים רבים. הקשר שלו ל-NMR התחיל עוד לפני שגויס לשורות התנועה. "כשהייתי בן 12 התקיים באומיאו אירוע שמשך הרבה תשומת לב", הוא מספר בשיחה עם "הארץ", "זו היתה הפגנה של "תנועת ההתנגדות השוודית" במרכז העיר. היתה שם אלימות, נזרקו בקבוקים והמשטרה עצרה אנשים. לא דיברתי על זה בבית אבל בין החברים, בבי"ס, דיברנו על זה. אז עוד לא התעניינתי באידאולוגיה, אבל נמשכתי לעניין הוויזואלי – הדגלים, המדים, המגנים. גם ההתנגדות למשטרה והעובדה שהיו להם הרבה מתנגדים משכו אותנו. בקרב החברים ה-NMR נחשב לארגון מרדני, מעניין ומגניב וזה הביא אותי וחבר ילדות נוסף שלי להתחיל לעקוב אחרי אתר האינטרנט שלהם". אדלונד מספר שלקח זמן עד שהוא עבר משלב האינטרנט לחברות ממשית בתנועה. "כשהייתי בן 15 הגשתי בקשת הצטרפות", הוא מספר, "אחרי זמן מה התקשר אלי ראש הסניף המקומי והזמין אותי לפגישת היכרות. בפגישה עצמה, שהתקיימה במסעדה מקומית, היו מספר אנשים, כולם מבוגרים. סתם ישבנו ודיברנו, לא היה שם משהו משמעותי במיוחד ובסוף קיבלתי פלאיירים לחלוקה שלקחתי הביתה ושכחתי בארון. לאחר כמה שבועות התקשר אלי ראש המחוז של התנועה והצמיד לי איש קשר שהיה אמור לנסוע איתי לפגישה בעיר סמוכה וכך אמנם עשינו. במעמד הזה חתמתי על טופס ההצטרפות. כך הפכתי לחבר רשמי בתנועה".

לאחר ההצטרפות, מה בעצם עשיתם? מה אופי הפעילות בתנועה?

"האמת היא שרוב הזמן סתם יושבים ומדברים. יש יותר פעילות פנימית מפעילות המופנית החוצה. כל שבוע היה מפגש חברתי. היינו יושבים אצל מישהו בבית ומדברים. פעם בחודש היה מפגש במרתף של ראש המחוז ואחריה היתה הרבה פעמים פעילות כמו הפגנה או חלוקת פלאיירים. לפעמים היינו קוראים משהו או לומדים את מצע התנועה". עיון במצע התנועה מגלה שימוש מפורש במושג נציונאל-סוציאליזם ובשלל סממנים המזכירים את שנות השלושים. יש בו תורת גזע (הגירה ל"בעלי אתניות צפון-אירופית" בלבד), תיאוריות קשר אנטישמיות (מאבק בכל האמצעים ב"אליטה הציונית הגלובאלית"), לאומנות נורדית (קריאה לאיחוד של המדינות הנורדיות ופרישה מיידית מהאיחוד האירופי, אויב העמים), ניחוחות של פשיזם (מדינה חזקה למען העם) ורומנטיקה פטריוטית (הגנה על הטבע הנורדי והרמוניה עם חוקי הטבע, גיוס חובה וחימוש כלל האוכלוסייה).

מה היה טיב הקשר בין חברי התנועה? מי היו השותפים שלך לפעילות?

"בעיר שלנו היו -7-8 חברים פעילים, במחוז היו אולי 25. הרוב היו מבוגרים, מתוכם רק שתי נשים. היתה תחושה של חברות ושותפות עמוקה. היתה גם אווירה שאנחנו צריכים להגן על עצמנו, וכמובן לא לדבר עם המשטרה. ראש המחוז היה צוחק ואומר: "אם תדברו עם המשטרה, נירה בכם". היו איתי בתנועה שני חברים קרובים. אחד מהם, זה שהתחיל להתעניין בתנועה יחד איתי, היה חבר ילדות שאני מכיר עוד מימי גן הילדים. אנחנו מאותו מקום, הכרנו אחד את השני כל החיים ואני הוא זה שגייס אותו לתנועה. עוד לפני זה, גייסתי חבר נוסף, שאותו אני מכיר כשלוש שנים. הוא הפך, יחד איתי, לאחד מאלו שמארגנים פעילויות. היינו טובים בזה, היה בינינו קשר טוב, הרגשנו שאנחנו רדיקלים יותר מהאחרים ורצינו שיקרו יותר דברים".

מתוך האוסף הפרטי של הוגו אדלונד

הפגנה של הארגון וסטיקר שהדביקו

אדלונד בימים שבהם היה חבר בארגון

מתוך אוסף התמונות של אדלונד

אדלונד מספר על פעילויות שונות שהוא היה הרוח החיה מאחוריהן. הם הפגינו, חילקו פלאיירים וריססו כתובות גרפיטי. זו היתה בעיקר הפצת תעמולה פוליטית ואידאולוגית – דגלי, סמלי וסיסמאות התנועה נגד "הבוגדים בעם", נגד תומכי הגלובליזציה ונגד הגירה. הוגו וחבריו צעדו לצד מצעד הגאווה המקומי על מנת למחות, לתעד ולהרתיע את המשתתפים והם גם ארגנו מעין מחנה קיץ, "מחנה המאבק", הם קראו לו, שהיה מיועד לתת לבני נוער מקומיים מפלט ממה שמציעה להם החברה הנורמטיבית. הטקסטים של אדלונד מופיעים עדיין באתר האינטרנט של התנועה. "אני מדבר על פסיכולוגים שאמורים לרפא אותנו מהשקפת העולם שלנו", כך הוא כתב לפני כשנה על המבוגרים המנסים להילחם בו ובחבריו, "אני מדבר על המשטרה שמראה לנו סרטים על השקר הגרוטסקי שנקרא "השואה", על השיחות עם שירותי הרווחה, על הורים שמארגנים פגישות עם מרצים שפרשו מהתנועה, על מכתבים משמאלנים, על לחץ משירותי הביטחון והרשימה עוד ארוכה". בהמשך הדברים הוא מצטט חבר תנועה מסניף אחר: "לנו בני הנוער יש הרבה מה לתרום למאבק החירות של עמנו. אנחנו גם מהפכנים יותר וגם יש לנו את היתרון החברתי של מפגש יומיומי עם בני נוער בבית-הספר ולכן אפשרות להפיץ את הנציונל-סוציאליזם ולגייס חברים חדשים".

האם הדברים הגיעו לידי אלימות?

"אני לא הייתי מעורב בתקריות אלימות אבל היו תקריות שאחרים היו מעורבים בהן. שניים מהבוגרים יותר, למשל, נשפטו באשמת תקיפה של אדם, אני חושב שהוא היה שחור, בפאב מקומי. היה על זה דיבור במפגש החודשי של המחוז אחרי התקרית. היינו מדברים תמיד על דברים כאלו שהתרחשו והיו אקטואליים. למשל כשחבר אחר הרביץ לנער בן 16 תוך כדי קמפיין הבחירות, דיברנו על זה בפגישה ושיבחנו אותו. בפעם הראשונה שאני אישית נתקלתי בסיטואציה אלימה קפאתי. זה היה במצעד הגאווה של אומיאו כשהותקפנו ע"י אקטיביסטים מהצד השני. לא ידעתי מה לעשות, פשוט קפאתי וכתוצאה מכך גם האדם שהתקיף אותי קפא. חברי הטוב, לעומת זאת, הלך מכות עם האדם שתקף אותו, אבל כשהמשטרה שאלה אם אנחנו רוצים להגיש תלונה אמרנו שלא. המשטרה, כך אמרו בתנועה, עובדת בשירות היהודים".

מה עוד היו אומרים בתנועה על יהודים?

"היו מדברים הרבה על יהודים. היו הרבה תיאוריות קשר על כך שיהודים מקדמים סדר-יום שהופך את אירופה לרב-תרבותית ולמעין "גוש אפור". הכוונה היתה שהיהודים רוצים לערבב גזעים ולהשמיד כך את הגזע הלבן. בתנועה אמרו שהיהודים משפיעים על החברה דרך הרכוש שלהם, הבנקים ואמצעי התקשורת, שנותנים להם השפעה פוליטית. והיתה גם ביקורת על יהודים ספציפיים. ברגע שהיה איזשהו יהודי מעורב במשהו, מייד ציינו את זה, מייד היתה דעה קדומה וחיפשו סדר-יום סמוי. למשל, היה דיבור אצלנו שכש"היהודייה קארין שוברג" התבכיינה וסגרה את המרכז היהודי, היא עשתה את זה רק בכדי להופיע בתקשורת".

הוגו אדלונד. צילום: Kristoffer Pettersson

סיפורה של הקהילה היהודית באומיאו הוא חלק מהתמונה הכללית של הקהילות היהודיות בשוודיה שעשרת השנים האחרונות לא היו קלות בעבורן. תקריות אנטישמיות בדרגות שונות של חומרה התרחשו בכל רחבי המדינה, כאשר חלקן מתפרסמות בעולם והופכות את שוודיה למדינה הידועה כבעייתית ביחס ליהודיה. יש אמנם רבים הטוענים ששוודיה היא עדיין מדינה בטוחה יחסית ליהודים. ע"פ טענה זו, האנטישמיות במדינה איננה נפוצה, היא איננה מקובלת חברתית והרשויות עושות את הנדרש כדי לטפל בה. יש בטענה זו מידה רבה של צדק וישנם יהודים וישראלים רבים החיים בשוודיה המוכנים להישבע שהם לא נתקלים באנטישמיות כלל. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדה שבשנים האחרונות ובמיוחד בחודשים האחרונים השיח הציבורי במדינה נדרש שוב ושוב לסוגיית האנטישמיות ותקריות אנטישמיות רבות עולות לכותרות.

התקריות הידועות יותר של שלושת השנים האחרונות החלו ב-2017 וכללו השלכת בקבוקי תבערה על ביהכ"נס בגוטנבורג בזמן שנערכה בו פעילות לבני-נוער, קריאות אנטישמיות קיצוניות בהפגנה פרו-פלסטינית במאלמו וצעדה של ניאו-נאצים שהתקיימה במרכז גוטנברג ביום-כיפור. באותה תקופה נזרקו בקבוקי תבערה גם על בית-העלמין היהודי במאלמו, שהותקף גם בשנים קודמות כחלק מרצף אירועים של תקיפת יהודים ומוסדות יהודיים בעיר. יו"ר מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, אהרון וורשטנדיג, אמר בראיון ל"הארץ" בינואר ש"בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה במספר פשעי השנאה האנטישמיים בשוודיה. זו יכולה להיות בריונות ברשתות חברתיות ובמקרים מסוימים, גם אם לא נפוצים מאוד, גם תקיפות פיזיות".

ואכן, מעבר למקרים הידועים של אלימות פיזית התפרסמו בשוודיה לאחרונה גם מקרים רבים של אווירה מאיימת, הטרדות והתעמרות ביהודים. מקרה אחד שהתפרסם בהרחבה בתקשורת השוודית והבינלאומית הוא זה של ההתעמרות ברופא יהודי בביה"ח קרולינסקה שבסטוקהולם. בראיון ל"הארץ" השבוע אמר הרופא שהוא ועמיתיו היהודיים סבלו במשך שנים מ"קיפוח ואפליה שיטתיים" מצד מנהל המחלקה שלהם. "מנהל המחלקה יצר סביבת עבודה עוינת, פרסם קריקטורות אנטישמיות ברשתות חברתיות והעיר הערות אנטישמיות במקום העבודה". הרופא גם סיפר שמנהליו ובכירים בקרולינסקה ניסו לטייח את המקרה, טענה שזכתה בסוף ינואר לאישור בדו"ח של נציבות תלונות הציבור בשוודיה.

במקביל לפרשות אלו עסקה התקשורת השוודית בשבועות האחרונים בפרשות נוספות של גילויים אנטישמיים. בתוכנית "האח הגדול" הודחו שני משתתפים שהביעו השקפות אנטישמיות תוך כדי שיחה סתמית על מקום עבודה. כאשר האחד סיפר על המנהלת היהודייה שלו, ענתה השנייה, משתתפת בת 24, שהיא "שונאת יהודים". משתתף אחר, שלא הודח, נחשף כאשר סמלים נאצים מקועקעים על גופו. באותם ימים ממש נגזרו שישה חודשי מאסר על ניאו-נאצי שהטריד ואיים על שתי עיתונאיות ועל עורכת-דין בכירה באמצעות מאות הודעות בעלות מסרים אנטישמיים. שבוע לפני אירוע "האח הגדול" הותקפה תושבת שוודיה, יהודייה וישראלית במוצאה, ע"י שלושה גברים בעיר קטנה בדרום-מזרח המדינה. ע"פ היומון השוודי אפטונבלדט, האישה, שענדה תליון מגן-דוד ויצאה מחנות כאשר היא מדברת עברית בטלפון, הותקפה ע"י השלושה שקרעו ממנה את השרשרת, דחפו אותה ופצעו אותה תוך כדי קריאות "שרמוטה" ו-"שתישרף ישראל".

"קשה לומר בוודאות כיצד רמת האנטישמיות בשוודיה מתפתחת", אומר מתן שסטין רביד, מהמועצה השוודית נגד אנטישמיות, "המחקר בנושא מוגבל ואין לנו מחקרים נרחבים על התפתחות הגישות במשך הזמן. מה שניתן לומר הוא שאנטישמיות היא ברורה יותר ובולטת יותר בכל רחבי החברה בשנים האחרונות. אנחנו עדים לתעמולה אנטישמית פתוחה ואגרסיבית יותר בסביבות פוליטיות קיצוניות והתפשטות נרחבת ברשתות חברתיות". שסטין רביד מדבר על כך שהאנטישמיות מחמירה בעתות של החרפה בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, שמחקרים מראים שיהודים רבים בשוודיה חוששים מהצגת סממנים יהודיים בפומבי ושרבים נתקלו בתקריות אנטישמיות מסוגים שונים. "במקביל לכך", הוא מוסיף, "המודעות לבעיה עלתה. האנטישמיות נוכחת יותר בדיון הציבורי משהיתה לפני עשר שנים, יותר מקבלי החלטות ופרשנים מתייחסים לאנטישמיות ומוקיעים אותה וזו התפתחות חשובה".

המועצה הלאומית השוודית למניעת פשיעה (BRÅ) פרסמה בשנה שעברה דו"ח מצב של פשעי השנאה בשוודיה. ע"פ דו"ח זה התרחשו ב-2018 כ-7090 פשעי שנאה מדווחים בשוודיה (עלייה של 11% מ-2016 ושל 29% מאז 2013). מתוך אלפי מקרים אלו העלייה הגדולה ביותר נרשמה בפשעי השנאה בעלי הרקע האנטישמי. כ-280 מקרים נרשמו ב-2018, עלייה של 53% מאז 2016. ישנן, ע"פ הדו"ח, קבוצות אוכלוסייה שסבלו מיותר פשעי שנאה באותה שנה כמו להט"בים (756 מקרים, החמרה של 37%) ומוסלמים (562, החמרה של 28%) אך באופן יחסי אין ספק שההחמרה הגדולה ביותר נרשמה במקרים בעלי רקע אנטישמי. מרבית המקרים (כ-45%) היו הפצת כללית של שנאה, כאשר מרבית מקרים אלו התרחשו ברחבי האינטרנט, כ-34% מהמקרים היו מקרי תקיפה ואיומים (דוגמת איומים לרצח בטלפון, מכתבי איומים המגיעים לתיבות דואר או הצקה והטרדה במקומות ציבוריים), כ-8% מפשעי השנאה היו מקרי וונדליזם וגרפיטי, לאלו התווספו כ-8% של מקרי לשון הרע ו-2% פשעי שנאה של אלימות פיזית חמורה.

זוהי תמונת מצב עגומה למדי אך יש לזכור שהיא חלקית מאוד היות וישנם מקרים רבים שאינם מדווחים כלל. צעירה מדרום שוודיה שסיפרה לעיתונות השוודית שבמשך שנים לא העזה לספר לאיש שהיא יהודייה בגלל האווירה המאיימת בבית-הספר, פתחה לפני מספר חודשים חשבון אינסטגרם שבו צעירים יהודים במאלמו שיתפו את חוויותיהם. מדובר בסיפורים על קללות, יריקות, איומים, מכתבי שטנה, צלבי קרס שצוירו על דלתות וקירות ולעיתים גם מכות. אבל מאלמו אינה לבדה. "יום אחד העולם יידע שישראל היא טרוריסטית. עוד מעט יהיה הסוף שלכם", כך לשונה של הודעת מסנג'ר שקיבלה ישראלית תושבת סטוקהולם מאדם שלא הכירה ללא שום הסבר או הקשר. "תעיף את הידיים היהודיות המסריחות שלך מהמוצרים שלי", כך מעיד צעיר יהודי ששמע ממוכרת בחנות כאשר ניגש למדף. "כשסיפרתי למנחה הקורס שלי שאני מישראל", מספר סטודנט ישראלי שלמד במוסד אקדמי במרכז שוודיה, "הוא מיד השיב בהתלהבות שהוא שונא את ישראל, שהוא קיווה שנסראללה ישמיד אותה ב-2006 ושהוא תומך גדול בחיזבאללה. זה שיתק אותי, רעדתי בידיים במשך כל היום אחרי זה והלימודים לא היו אותו דבר מאז". צעירה שוודית ממוצא יהודי סיפרה על אחד מאירועים רבים המתרחשים בין כתלי בתי-ספר בשוודיה: "בשיעור היסטוריה בתיכון, כאשר דיברנו על השואה והמורה אמר שהנאצים לא הצליחו להשמיד את כל היהודים, שמעתי מאחורי שני חברים לכיתה שהתלחשו ואמרו: "חבל". אחד מהם אמר גם בהזדמנות אחרת שיהודים הם מגעילים וצריכים להיעלם משוודיה". מורה יהודייה בבי"ס בדרום שוודיה נזכרת כיצד קיבלה באי-מייל הודעה ממנהל ביה"ס שלה. "בהודעה היתה קריקטורה אנטישמית ובה נראים שני יהודים הורגים ילד נוצרי. כשהתלוננתי בפני נציגי האיגוד המקצועי שלי, שום דבר לא נעשה. תגובת חברי הצוות האחרים שלי היתה שתיקה רועמת ובסופו של דבר המנהל גם ביטל מימון לאחד הפרויקטים שלי". כשהתקשרה המורה למרכז האיגוד המקצועי שלה בסטוקהולם התגובה היתה מאכזבת: "אתם היהודים ממהרים להיעלב", ענו לה, "מה את רוצה, כסף?".

מקרים שכאלו המתרחשים בשוודיה אינם מגיעים תמיד לידיעת הרשויות ומרבית התוקפים, המקללים, המאיימים והמטרידים אינם נתפסים או נענשים. חלק מהמקרים הם תוצאה של תרבות הדיון ברשתות חברתיות, אחרים הם תוצר של קיצוניות פוליטית או של בורות, דעות קדומות וגזענות הנובעת מרקעים שונים ומגוונים – מצד אחד יש בשוודיה תנועות ימין קיצוני וניאו-נאצים, מולן גם בשמאל הרדיקלי השוודי צומחות בעשרות השנים האחרונות מגמות של התנגדות לישראל ולמדיניותה החורגות מביקורת שמופנית כלפי מדינות אחרות ולכן הן נחשבות ע"י רבים כאנטישמיות. לאלו נוספה גם האנטישמיות הנפוצה בקרב קבוצות מסוימות של מהגרים ממדינות מוסלמיות במזה"ת שהצמיחו מתוכן את האחראים לרבות מהתקריות האנטישמיות של השנים האחרונות. מתן שסטין רביד אומר שבהחלט ישנה סכנה פיזית ליהודים בשוודיה ושהיא מגיעה בעיקר מכיוון תנועות הימין הקיצוני והאיסלם הרדיקלי. עם זאת, ישנן גישות אנטישמיות, רטוריקה אנטישמית ותאוריות קונספירציה אנטישמיות החודרות למעגלים רחבים יותר בחברה . "חשוב להבין שהאנטישמיות איננה נוכחת רק בשוליים הפוליטיים הקיצוניים", הוא אומר, "היא נוכחת גם בזרם המרכזי, היא נפוצה יותר ממה שבד"כ חושבים ויש להתייחס אליה ברצינות יתרה".

הממשלה השוודית טוענת שהיא מחויבת למאבק באנטישמיות. לאחרונה היא תומכת בפעילויות חינוך, תרבות והסברה בנושא, היא משקיעה ביכולותיה של מערכת אכיפת החוק והמשטרה להיאבק בארגונים בעלי אופי גזעני ובאבטחה של מוסדות שעלולים להיפגע מפשעי שנאה. בנוסף ישנם גם צעדים סמליים – חברי הפרלמנט השוודי ביקרו באושוויץ, משרד החינוך השוודי משתף פעולה עם יד-ושם, באוקטובר השנה יתקיים בשוודיה כנס "פורום מאלמו הבינלאומי לזכר השואה ולמאבק באנטישמיות" וראש הממשלה, סטפן לובן, הודיע ששוודיה מאמצת את הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA הכוללת דוגמאות כגון האשמת היהודים בנאמנות כפולה והכחשת זכות היהודים להגדרה עצמית עקב הטענה שישראל היא גזענית.

ולמרות כל אלו הבעיות עדיין רחוקות מפתרון. ביום השואה הבינלאומי האחרון, ארגנה קארין שוברג אירוע לתלמידי כיתות ט' בעיר אומיאו. זהו אירוע המתקיים כבר כמה שנים שבו משתתפים כאלף תלמידים ומורים המאזינים להרצאות, נאומים ותכנים הקשורים לזכר השואה ומורשתה. השנה נתקלה שוברג בתלמידים שצחקו, עשו קולות הקאה, הפריעו וקיללו תוך כדי האירוע וגם בכאלו שהשתמשו במעין פצצות סירחון כדי לחבל בו. במקרה הראשון היו אלו תלמידים בעייתיים שמוצאם במדינות מוסלמיות בהן האנטישמיות נפוצה. המורים פחדו להתמודד איתם ובסופו של דבר גם הוזמנה משטרה. במקרה השני היו אלו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" שככל הנראה פעלו בעקבות כרזות שהופצו בבתי-הספר יום לפני האירוע. "כשאני עליתי לדבר, הם כל כך הפריעו שלא יכולתי לסיים את דבריי", מספרת קארין שוברג, "אף אחד לא עשה כלום והאירוע פשוט הופסק. גרוע מכך, היו פוליטיקאים מקומיים שאמרו שאולי עדיף לא לקיים יותר את האירוע הזה כי הוא נותן מקום לבני הנוער לעשות את הדברים האלו. גם חלק מהמורים כבר לא רוצים את זה כי זו הרבה עבודה ולא מעט הוצאות. אני מתקשה לקבל את זה. קודם הם גרמו למרכז היהודי להיסגר ועכשיו הם גם יסגרו את המפעל החינוכי הזה? זה יהיה עוד ניצחון של הניאו-נאצים בזמן שהנהגת העיר מתנהגת כמו שלושת הקופים – לא רואים, לא שומעים, לא מדברים".

הפגנה של הארגון הניאו־נאצי "תנועת ההתנגדות הנורדית". לרבים בתנועה יש היסטוריה של אלימות

הפגנת "תנועת ההתנגדות הנורדית" בשוודיה. צילום: MARKKU ULANDER / Lehtikuva / AFP

ב-2019 התקרבו ימיו של הוגו ב"תנועת ההתנגדות הנורדית" אל סופם. "במהלך השנתיים האחרונות הוגשו נגדי שני כתבי אישום", הוא מספר, "אחד היה על פשע שנאה בגלל דברים נגד יהודים שהפצתי בטוויטר. קיבלתי עבודות שירות לנוער וקנס. בפעם השנייה זה היה על פשע שנאה וגם על גרפיטי כאשר ריססתי צלבי קרס וסמלים של התנועה בכל מיני מקומות בעיר. גם במקרה זה קיבלתי עבודות שירות וקנס בתוספת תשלום פיצויים".

באותה תקופה היית עוד קטין וגרת עם משפחתך, איך הגיבו הוריך?

"לא סיפרתי להם שאני חבר ב"תנועת ההתנגדות הנורדית". הם גילו את זה בהפתעה, דרך אחי, כשהשתתפתי בפעילות נגד מצעד גאווה בלוליאו (עיר בצפון שוודיה, ד.ס). הם הכירו את הדעות והאידאולוגיה שלי אבל לא את הקשר שלי לארגון. אחד מאחיי הגדולים ניתק איתי קשר והמשפחה הייתה מבולבלת ולא ידעה כיצד להתייחס אליי. ההורים ניסו הכל, הם ניסו לנתק את האינטרנט, הם ניסו לאסור על קיום שיחות פוליטיות בבית וגם ניסו לא לאפשר לי ללכת לפעילויות. אבל זה הגיע למצב שהם פשוט התייאשו כי הם הרגישו שהם לא יכולים לעשות כלום".

באילו נסיבות החלטת לבסוף לעזוב?

"זה היה תהליך ארוך והיו כל מיני שלבים. למשל, כשהמשטרה הגיעה לעשות חיפוש אצלי בבית בחמש בבוקר. הבנתי שלא היו לי חיים רגילים, לא הרגשתי טוב, היתה עלי סטיגמה חברתית ולא תפקדתי בחברה כמו בן-אדם רגיל. זה היה כמו לחיות בבועה. לא הלכתי לביה"ס, ניסיתי לעבוד אבל גם את זה עזבתי וכבר לא עניין אותי הכסף. כל הפוקוס שלי הלך ל-NMR. יש שלבים בחברות בארגון כזה. השלב הראשון לוקח אותך מפעילות דרך המחשב בלבד לחברות אקטיבית, בשלב השני הופכים לקיצוניים יותר. הסביבה היא הרסנית ויש סיכוי גדול שתתחיל לעשות פשעים ולסגור לעצמך דלתות. לאט לאט מאבדים חברים, אפשרויות תעסוקה ולימודים. בסופו של דבר הבנתי את זה והצלחתי לצאת".

חבריו של אדלונד, ובמיוחד השניים שהיו קרובים אליו ביותר וגויסו על ידו לתנועה, הגיבו באגרסיביות לנטישתו של חברם. הם הגיעו אליו הביתה באחד מערבי אוקטובר שעבר והיכו אותו בגלל וויכוח על החזרת מעיל המהווה מעין מדים של התנועה. חודשיים מאוחר יותר הם נשפטו, הורשעו בתקיפה ונגזרו עליהם עבודות שירות ותשלום פיצוי כספי לאדלונד, שמודע לכך שחבריו לשעבר עלולים להמשיך לרדוף אותו. עם זאת, הוא נחוש לצאת לדרך אחרת. "עכשיו אני לגמרי נקי מהעבר הזה", הוא אומר, "אני מסיים את לימודיי. לצד הלימודים אני עוסק בפרויקט נוסף, בשיתוף פעולה עם קארין, זה פרויקט שקשור לימין הקיצוני וזה מה שאני רוצה לעשות בעתיד. אני רוצה לתרום משהו לחברה ואני לא רוצה שצעירים אחרים ילכו בדרך שהלכתי בה בעבר". אדלונד כבר מסר מידע על "תנועת ההתנגדות הנורדית" לארגון העוקב ומנתח את פעילות התנועות הקיצוניות בשוודיה ושאיפתו היא לפעול בקרב בני נוער ולתרום למאבק ברדיקליזציה שלהם. הפגישה בינו לבין קארין שוברג, שהתקיימה בעקבות המכתב ששלח, היתה רק הפגישה הראשונה ביניהם וכיום הם בקשר שוטף והם שותפים למאבק בקיצוניות הפוליטית הגזענית והאנטישמית בשוודיה. "זה לא מאבק למען היהודים בלבד", מסכמת שוברג, "זה מאבק על הדמוקרטיה, והוא חשוב לכולם, המאבק על הזכות להיות מה שאנחנו רוצים להיות, ולחיות את החיים שאנחנו בוחרים לחיות".