מול מסע הלחצים של טראמפ, דנמרק וגרינלנד רשמו הישג, אך לא בלי מחיר יקר

ההסכם מבטיח לדנמרק וגרינלנד סוף לאיומי הנשיא טראמפ ושמירה על הריבונות הדנית והאפשרות לעצמאות גרינלנדית, אך רק בחלוף הזמן יתברר כמה עמוקה דריסת הרגל האמריקאית באי הגדול בעולם והאם טראמפ אכן בא על סיפוקו

פורסם ב"הארץ": לכתבה המקורית

גרינלנד, האי הגדול בעולם ואחד האזורים הנידחים על פני כדור הארץ, שוב בכותרות. אחרי עשורים של תשומת לב בינלאומית מועטה יחסית, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ העלה את האי לכותרות כשהציע לראשונה ב־2019 לרכוש אותו מדנמרק, רעיון שנדחה בקופנהגן ובגרינלנד. לאחר שחזר לבית הלבן בשנה שעברה החיה טראמפ את ההצעה באופן תקיף הרבה יותר, וטען כי שליטה אמריקאית בגרינלנד חיונית לביטחון הלאומי של ארה"ב, בעודו מסרב לשלול הפעלת לחץ כלכלי ואף צבאי כדי להשיגה. מסע הלחצים של טראמפ ושיחות ממושכות בין הצדדים הגיעו אתמול לסיומם בהסכם שצפוי להסדיר את השליטה הביטחונית באי.

למחלוקת בין שתי חברות בנאט"ו היו השלכות אזוריות, והיא הגבירה את המתיחות בין אירופה לארה"ב. דנמרק הגדילה את הוצאות הביטחון שלה באזור הארקטי, גרינלנד עמדה על כך שרק תושביה רשאים להכריע את עתידם, וטראמפ חזר ואמר כי גרינלנד צריכה להיות בשליטת ארה"ב. כעת ייתכן שהעימות נרגע ונכנס לשלב חדש: ארה"ב, דנמרק וגרינלנד הגיעו להסכם שיאפשר נוכחות צבאית אמריקאית קבועה ומורחבת במידה ניכרת, תוך השארת גרינלנד תחת ריבונות דנית ומניעת אפשרות מיריבות של נאט"ו, בייחוד רוסיה וסין, להקים בה בסיסים צבאיים או לבצע השקעות בתחומים רגישים.

"הנקודה המרכזית היא שההסכם קבוע", אומר מרטין בראום, עיתונאי וסופר דני ומומחה לגרינלנד ולגאופוליטיקה של האזור הארקטי. בשיחה עם "הארץ" בתחילת השבוע הסביר בראום כי ארה"ב מודאגת מתרחישים עתידיים, כמו למשל שגרינלנד תהפוך למדינה עצמאית ותפתח יחסי חוץ שיהיו מנוגדים לאינטרסים אמריקאיים. אחד האינטרסים החשובים ביותר קשור להגנה מפני טילים: "ארה"ב רואה בגרינלנד חלק חשוב מ'כיפת הזהב' (Golden Dome) מערכת הגנה רב־שכבתית נגד טילים שהיא מתכננת ושנועדה להגן עליה מפני טילים מרוסיה, צפון קוריאה וסין". טראמפ הכריז על המערכת בשנה שעברה, והיא מתוכננת לזהות וליירט טילים בליסטיים, טילי שיוט וטילים היפרסוניים המאיימים על ארה"ב, בין היתר באמצעות רשת מורחבת של חיישנים באזור הארקטי ובחלל.

הפיורד של נוק, תמונה: דיויד סטברו

למתיחות הטרנס־אטלנטית הנוכחית קדמו עשרות שנים של היסטוריה סוערת. גרינלנד הייתה באופן רשמי מושבה דנית עד 1953, ואז הפכה לחלק מדנמרק. ב־1979 הונהג בה שלטון עצמי (Home Rule), וב־2009 הוא הוחלף בממשל עצמי נרחב, שהעניק לגרינלנד פרלמנט וממשלה משלה ושליטה ברוב ענייני הפנים. דנמרק נותרה אחראית להגנה, לביטחון ולחלק ניכר ממדיניות החוץ. החוק מ־2009 מכיר גם בזכותם של תושבי גרינלנד להחליט בעתיד על עצמאות.

בשנים האחרונות דנמרק וגרינלנד מתמודדות גם עם השלכות היסטוריה כואבת של שלטון קולוניאלי והטמעה תרבותית. אחד הפרקים האפלים ביותר היה ניסוי ב־1951, שבמסגרתו נלקחו 22 ילדים גרינלנדים ממשפחותיהם ונשלחו לדנמרק בניסיון ליצור אליטה גרינלנדית דוברת דנית. בשנים האחרונות הופנתה תשומת הלב גם לפרשה אחרת, שבה התקנים תוך־רחמיים הותקנו משנות ה־60 בגופן של אלפי נשים ונערות גרינלנדיות – במקרים רבים בלי הסכמתן – כחלק ממאמצי דנמרק לצמצם את שיעור הילודה בגרינלנד.

דנמרק התנצלה רשמית על הפרשות, ובשנה שעברה תיארה ראשת הממשלה מדה פרדריקסן את היחס לנשים כ"אפליה שיטתית" נגד תושבי גרינלנד. לצד זאת נמשך דיון פוליטי וכלכלי בנוגע ליחסי גרינלנד ודנמרק ועל האפשרות שבעתיד יזכה האי לעצמאות מלאה.

גם הקשר האמריקאי עם גרינלנד ארוך שנים. במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר שגרמניה הנאצית כבשה את דנמרק, קיבלה ארה"ב על עצמה את האחריות להגנת גרינלנד והקימה בה מתקנים צבאיים. הסכם הגנה אמריקאי־דני מ־1951 מיסד את הנוכחות האמריקאית בתקופת המלחמה הקרה, שבה הפכה גרינלנד לבעלת חשיבות אסטרטגית בזיהוי טילים סובייטיים ובהגנה על צפון אמריקה. רוב המתקנים האמריקאיים נסגרו בהמשך, אך ארה"ב שמרה על מה שמכונה כיום בסיס חיל החלל פיטופיק, שבעבר כונה בסיס תולה ושממשיך למלא תפקיד חשוב בהתרעה מפני טילים, בהגנה ובמעקב בחלל.

ההסכם החדש אינו רק חידוש ההסכם הקודם. "ההסכם מ־1951 ישן, וההסכם החדש יכלול כנראה ניואנסים שהיו חשובים לארה"ב", אמר בראום. "נכון שההסכם הישן אפשר לארה"ב להרחיב את נוכחותה הצבאית לאזורים חדשים, אבל רק לאחר התייעצות עם דנמרק וגרינלנד. ההסכם החדש כנראה יעניק לה יד חופשית להקים בסיסים חדשים ולהציב מערכות מכ"ם ומערכות נשק חדשות".

ניואנס שני, לדברי בראום הוא שהבסיס האמריקאי הקיים בגרינלנד מוגדר רשמית דני־אמריקאי. אף שבפועל הוא אמריקאי, נמצאים בו גם דנים. כעת שני הבסיסים שעתידים לקום לפי טראמפ יהיו אמריקאיים בלבד, בלי פיקוח דני או גרינלנדי. "הגורמים האלה מסבירים כנראה מדוע הבית הלבן והעיתונות האמריקאית טוענים שההסכם מעניק לארה"ב שליטה ביטחונית קבועה בגרינלנד". אישים דנים וגרינלנדים הדגישו היבטים אחרים כשהחדשות בדבר ההסכם התפרסמו. ראש ממשלת דנמרק פרדריקסן אמרה כי ההסכם "מכיר בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית של הממלכה ובזכותו של העם הגרינלנדי להגדרה עצמית".

היבט נוסף של ההסכם החדש הוא ההגבלות על השקעות זרות באי. בראום אומר כי הסימנים בשלב זה מצביעים על כך שארה"ב תוכל להתערב אם מדינות שאינן ידידותיות כלפיה יתכננו השקעות בגרינלנד, ואם להשקעות אלו תהיינה השלכות ביטחוניות. זאת אף שלא ברור מאילו מדינות בדיוק מודאגת ארה"ב, ומה נכלל בהגדרה של שיקולים ביטחוניים. הדבר חשוב משום ששליטה מלאה בהשקעות זרות היא דבר שגרינלנד דורשת מדנמרק כבר עשרות שנים, וכעת האמריקאים עלולים להפוך למכשול נוסף.

נוק, תמונה: דיויד סטברו

"הפיקוח על קשריה של גרינלנד עם מדינות אחרות עשוי לכלול, למשל, החלטות של גרינלנד להיכנס להסכמים עם קנדה, צרפת, בריטניה, איסלנד או נורווגיה בנוגע להגנה על אזורי דיג או לשיתוף פעולה בין משמרי החופים", מסביר בראום. "אם המסר הקצר של הנשיא ב־Truth Social יתממש במלואו, הסכמים כאלה יצטרכו לקבל, בצורה זו או אחרת, אור ירוק מארה"ב. כנראה שלא תהיה לאמריקאים זכות וטו, אבל למיטב הבנתי, חופש התמרון של גרינלנד יהיה מוגבל ולארה"ב תהיה רמה חדשה של השפעה".

אולריק פראם גד (Ulrik Pram Gad), חוקר בכיר במכון הדני ללימודים בינלאומיים (DIIS) שעבד בעבר הן עבור ממשלת גרינלנד והן עבור משרד החוץ הדני, תיאר בתדרוך לעיתונאים בינלאומיים כיצד הושג ההסכם. הוא הדגיש כי "חלק גדול מהעבודה בפועל במשא ומתן הזה עם האמריקאים לא כלל פוליטיקאים. אלה היו דיפלומטים ועובדי מדינה, קבוצה תלת־צדדית של אמריקאים, דנים וגרינלנדים". הפוליטיקאים היו מעורבים באופן ישיר "בנקודות מסוימות בתחילת הדרך, וכעת לקראת הסוף", בעוד שלדברי פראם גד, ממשלות דנמרק וגרינלנד שמרו לאורך כל התהליך על תיאום הדוק באופן יוצא דופן. ההסכם כבר הוצג בפני ועדות החוץ בנוק ובקופנהגן, אך טרם אושר סופית: פראם גד אמר שההסכם ידרוש אשרור בשני הפרלמנטים וכי "כמובן שתהיה בחינה מדוקדקת של הניסוחים החדשים בשני המקומות".

עם זאת, הוא מעריך שקיים רצון פוליטי חזק לאשרו: "אני לא חושב שמישהו באחד הפרלמנטים ירצה להרוג אותו". זאת על אף שסעיפים מסוימים הנוגעים לריבונות, להגדרה עצמית או לזכויות אמריקאיות בגרינלנד עדיין עשויים לעורר מחלוקת.

פראם גד הסביר גם את השיח שהתפתח סביב ההסכם מאז שטראמפ חשף אותו. לדבריו בתדרוך, ממשלות דנמרק וגרינלנד היו "מאוד עקביות לאורך השנה האחרונה באומרן שזהו משא ומתן קשה, שיש להן קווים אדומים ובימים האחרונים הן אמרו שההסכם מתקרב גם אם הקווים האדומים עדיין שם. כשטראמפ פרסם את הפרשנות שלו להסכם, ממשלת דנמרק וממשלת גרינלנד לא מסרו פרטים כלשהם מטעמן לגבי מה שהרוויחו או הפסידו. זה מאותת שהן החליטו 'לתת לטראמפ ניצחון' – הוא יתאר את הדברים כרצונו, ינצח בקרב על הנרטיב הציבורי, במיוחד בארה"ב, כפי שהוא רוצה, ואז, כשהעניינים קצת יירגעו והטקסט ייחתם ויהפוך להסכם קיים, הן יסבירו לציבור הדני מדוע זה בעצם לא עניין גדול כפי שטראמפ רצה להציג אותו".

"בסך הכול, ההסכם נתפס כהתפתחות חיובית בארה"ב, דנמרק וגרינלנד", מסכם מרטין בראום. "גרינלנד לא ויתרה על זכותה לקבוע את עתידה בעצמה, היא עדיין תהיה חלק מממלכת דנמרק ותוכל להמשיך בדיון שלה עם קופנהגן בנוגע לעצמאות. אבל זו לא פשרה שאין לה מחיר – גרינלנד ודנמרק עמדו בפני איום בפלישה צבאית, ובמשך שנים היו יעד לקמפיין אגרסיבי מצד נשיא ארה"ב. אלה מדינות קטנות שהופעל עליהן לחץ חריג מצד בעלת ברית בנאט"ו, ואף שההסכם החדש אינו התרחיש הגרוע ביותר, עדיין מדובר בפשרה והן משלמות עליה מחיר".

חמש מדינות באירופה החליטו להילחם בהגירה – באמצעות כלי שנוי במחלוקת

"מרכזי החזרה" שיופעלו בארץ שלישית ויקלטו מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו, מונחים כעת על סדר היום בדנמרק – שמנסה לקדם את העניין ברמת אירופית. ואולם מומחים טוענים כי מגבלות משפטיות יקשו על יישום הרעיון, ובאמנסטי מזהירים: המרכזים עלולים להפוך ל"חורים שחורים" של זכויות אדם

פורסם ב"הארץ": חמש מדינות באירופה החליטו להילחם בהגירה – באמצעות כלי שנוי במחלוקת – אירופה – הארץ

בניגוד לשכנתה הגדולה שוודיה, שבמשך עשרות שנים קיבלה מאות אלפי מבקשי מקלט מכל העולם, דנמרק מנהלת מאז תחילת שנות האלפיים מדיניות הגירה מחמירה, שבהדרגה נעשית מחמירה יותר. ממשלותיה האחרונות, הן מהימין הן מהשמאל, הקשיחו את הכללים הנוגעים לבקשות מקלט, לאיחוד משפחות ולתושבות קבע, ובד בבד הפכו את החזרת מבקשי מקלט שבקשתם לא אושרה למרכיב מרכזי במדיניות ההגירה שלהן. המגמה הואצה לאחר משבר הפליטים של 2015. מבקשי מקלט רבים קיבלו מעמד זמני בלבד, מתוך ציפייה שיחזרו לארצותיהם כאשר התנאים יאפשרו זאת, ואילו מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו הועברו למרכזי יציאה מיוחדים, בתנאים שנועדו לעודד אותם לעזוב. מ־2018 אמרה ממשלת דנמרק במפורש כי מדיניותה דוגלת במעבר "מאינטגרציה לשהייה זמנית, עצמאות כלכלית וחזרה".

אחד הכלים שדנמרק בוחנת בשנים האחרונות כדי להפוך את המדיניות הזאת ליעילה יותר הוא "מרכזי החזרה" (Return Hubs): במקום להשאיר במרכזי יציאה דניים מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו וזרים אחרים בלא זכות חוקית להישאר במדינה – היא מעוניינת באפשרות להעביר את מקצתם למרכזים במדינות שלישיות מחוץ לאיחוד האירופי. בעת האחרונה קידמה דנמרק את הרעיון ברמה האירופית, וכעת היא פועלת עם גרמניה, הולנד, אוסטריה ויוון במסגרת קבוצה של חמש מדינות המבקשת לחתום הסכמים עם מדינות שלישיות שיאפשרו להקים אצלן מרכזים כאלה.

נציגים מחמש המדינות נפגשו החודש בדנמרק, ומפגש נוסף מתוכנן שוב בסופו במינכן כדי להמשיך בדיונים בעניין. זאת לאחר שביוני אישר הפרלמנט האירופי רפורמה במדיניות ההגירה שנועדה להאיץ גירושים ולאפשר למדינות החברות להקים מרכזים מחוץ לאיחוד.

"לאזרחים זרים השוהים בדנמרק בלא מעמד חוקי אין מקום בדנמרק", אמר שר ההגירה והאינטגרציה במדינה, מורטן בודסקוב, באימייל ל"הארץ". "לכן הקמת מרכזי החזרה מחוץ לאיחוד האירופי היא בעדיפות עליונה מבחינת הממשלה". בודסקוב הוסיף לצד כמה מבעלות בריתה הקרובות, דנמרק כעת "קרובה יותר מתמיד להפיכת מרכזי החזרה כאלה למציאות. אני מצפה שנוכל להתחיל בקרוב מאוד בדיונים קונקרטיים עם מדינות שותפות פוטנציאליות. אנחנו פועלים כדי שלאורך השנה הבאה נוכל להקים את מרכז ההחזרה הראשון מחוץ לאיחוד האירופי, בשיתוף פעולה הדוק עם מדינות שותפות ובתנאים הוגנים ושוויוניים".

על השאלה לאילו מדינות תוכל דנמרק לשלוח את מבקשי המקלט שבקשותיהם נדחו ומה יהיו התנאים במרכזי ההחזרה, השיב השר: "זה תהליך דיפלומטי מורכב, וחיוני לחלוטין שתישמר סודיות בין מדינות האיחוד האירופי ובין המדינות השותפות הפוטנציאליות לאורך כל אורכו. לכן בשלב זה איני יכול לומר דבר נוסף על מדינות שותפות אפשריות".

בדנמרק שוהים כיום כ־2,500 מבקשי מקלט שבקשותיהם עדיין נבחנות. כ־500 מתוכם הם אזרחים סורים שהטיפול בהם הוקפא לאחר נפילת משטר אסד וכעת הוא מתחדש. בנוסף, 347 מהגרים שהוחלט שלא לאשר את בקשתם מחכים כעת להרחקה – כ־26% מהם איראנים, 23% רוסים, 23% סורים ו־21% חסרי אזרחות, ובהם פלסטינים. השאר הם אפגנים, טורקים, אלג'יראים, סומלים עיראקים ואחרים. במרכזי ההחזרה עצמם שוהים כמה מאות בני אדם – ובהם גם מבקשי מקלט שנדחו וכאלה שהורחקו בשל הרשעות בפלילים.

אחד מהם הוא פואד אחמדינג'אד, כורדי בן 34 מאיראן שבא לדנמרק לפני כעשר שנים ובקשתו למקלט נדחתה. על פי האתר TV Midtvest, הוא מתגורר במרכז החזרה בדנמרק מאז שנת 2018. הוא אינו רשאי לעבוד, אך מותר לו לצאת מהמרכז ולנסוע למקומות אחרים – כפוף לחובת התייצבות. קודם לכן הוא לא עמד בה באופן עקבי ולכן הוא גם נכלא לפחות שלוש פעמים. לדבריו, אביו נהרג בידי אנשי המשטר האיראני כשהוא היה תינוק, ואחיו הבכור ישב 16 חודשים בכלא באיראן וסבל מעינויים. הוא אומר כי הוא חושש שאם יחזור לאיראן יהיה גורלו דומה לזה של אחיו, ואף על פי שהוא רוצה לחזור למשפחתו, הוא אינו מוכן לעשות זאת כל עוד המשטר הנוכחי עומד על כנו. "אם המשטר ייפול ויהיה שלטון חדש, אחזור לאיראן", הוא אמר לאתר.

ויש עוד רבים כמוהו. ב־2025 הוחזרו מהמדינה כ־250 מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו, אך בפועל היה מספר המגורשים גבוה בהרבה – כ־2,600. היו שגורשו בשל הרשעות בפלילים, והיו שבגלל החלטות מנהליות או תקנת דבלין (שליחה למדינה אחרת באירופה, ד.ס).

על פי הלשכה הסטטיסטית של האיחוד האירופי (יורוסטט), בשנת 2025 סורבה כניסתם של 132,600 אזרחי מדינות לא אירופיות לאיחוד האירופי בגבולותיו החיצוניים – עלייה של 7.1% לעומת 2024. במשך השנה נמצאו 719,395 שוהים לא חוקיים במדינות האיחוד – ירידה של 21.7% לעומת 918,525 ב־2024. בד בבד קיבלו 491,950 בני אדם הוראה לעזוב מדינה באיחוד האירופי, אך רק 135,460 הוחזרו בפועל למדינה שלישית בעקבות הוראת עזיבה – מספר השווה לכ־27.5% ממספר הוראות העזיבה שניתנו באותה שנה.

קשה לצפות מה יעלה בגורלם של אלה שיוחזרו למדינה שלישית – אם אכן יצא המהלך לפועל – שכן חמש המדינות שהסכימו על העקרונות לא פרסמו מודל מפורט ליישומם. עם זאת הן מתחייבות לפעול בהתאם לדין האירופי והבינלאומי. וממילא יש מי שעודנו ספקן לגבי התוכנית. ד"ר מארק קלאסן, מרצה במכון אירופה באוניברסיטת ליידן שבהולנד, אומר כי על פי החוק הקיים אי אפשר לבצע החזרה כפויה למדינה שלישית. תקנות ההחזרה החדשות של האיחוד האירופי, שצפויות לקבל אישור סופי ולהיכנס לתוקף באוקטובר, יאפשרו החזרות כאלה על בסיס הסכמים בין מדינה חברה באיחוד האירופי, או קבוצה של מדינות חברות, ובין מדינה שלישית.

מתוך כך, במקום החוק שעד כה התיר להחזיר אדם למדינת המוצא שלו או למדינה אחרת שיש לו קשר וזכות כניסה אליה – למעשה יורחב המושג "מדינת ההחזרה" גם למדינה שלישית שיש איתה הסכם, גם אם אין קשר קודם בינה ובין האדם המגורש. "זה הרעיון של מרכזי ההחזרה", הוא אומר, "בסיס משפטי חדש, במסגרת תקנות ההחזרה של האיחוד האירופי, לגירוש בני אדם למדינה שאינה מדינת מוצאם".

קלאסן, מומחה לדיני הגירה, מסביר כי "אחת הסיבות שהמחוקק האירופי והמדינות החברות רוצות באפשרות להחזיר מהגרים למדינה שלא באו ממנה, היא שמדיניות ההחזרה היא אחד התחומים הקשים ביותר בדיני ההגירה. זאת משום שהיא תלויה הן ביכולתה של המדינה לגרש אדם בפועל הן בנכונותו של המהגר לשתף פעולה. מכיוון שמהגרים מנסים להתנגד, קשה מאוד ליישם את הגירוש. נוסף על כך צריך להתמודד עם מדינות המוצא, שרבות מהן אינן משתפות פעולה עם הליכי ההחזרה; אינן מנפיקות מסמכים או מאפשרות כניסה, ולכן מדיניות ההחזרה נעשית קשה מאוד. מה שהרשויות מכנות 'שיעור ההחזרה' הוא נמוך יחסית. ברחבי האיחוד האירופי, רק כ־20 עד 25% ממספר הזרים שנדרשו לעזוב מוחזרים בפועל למדינה שמחוץ לאיחוד האירופי".

איזה תמריץ יש למדינות שלישיות פוטנציאליות לשתף פעולה עם מהלך כזה?

"זה כמובן הקושי העיקרי ברעיון הזה. מציאת מדינה שמוכנה לעשות זאת היא משימה קשה, משום שעקרון אי־ההחזרה (non–refoulement) מספק הגנה מוחלטת מפני החזרת אדם למדינה שבה הוא עלול להיות נתון לרדיפה או לפגיעה חמורה. לכן חמש המדינות החברות מחפשות מדינה שלישית שגם תהיה מוכנה לקבל את האנשים האלה וגם תיחשב בטוחה דיה לאפשר את הגנתם. המדינות השלישיות האפשריות יכולות להשתמש בהסכמתן כקלף מיקוח לשימוש בפוליטיקה הבינלאומית. מדינה שלישית יכולה לומר: 'אם אנחנו נעזור לכם בעניין הזה, אתם תעזרו לנו בעניין אחר'".

קלאסן מוסיף ומדגים: "מדינות באיחוד האירופי עלולות להפוך לתלויות בשיתוף הפעולה הזה, כפי שקרה קודם לכן עם ההסכם בין האיחוד האירופי לטורקיה. לאחר שנחתם ההסכם וטורקיה קיבלה מבקשי מקלט שהועברו אליה מיוון, על תקן מדינה שלישית בטוחה, היא איימה פעמים רבות להפסיק את שיתוף הפעולה והשתמשה בו מבחינה פוליטית. חוץ מקלף מיקוח, מדינה שלישית יכולה גם לעשות זאת פשוט בתמורה לכסף. למשל, כאשר בריטניה שקלה לשלוח מבקשי מקלט שהגיעו אליה בסירות, היא יזמה הסכם בינלאומי שלפיו הם יגורשו לרואנדה תמורת תשלום (התוכנית מ־2022 נבלמה בבית המשפט העליון בשל חששות מפני הפרת עקרון אי־ההחזרה, ולבסוף בוטלה ב־2024 בלי שהועבר ולו מבקש מקלט אחד בכפייה, ד.ס)".

אשר למדינות המנהלות משא ומתן עם דנמרק ועם המדינות האירופיות האחרות על הפיכתן למדינות שלישיות, אומר קלאסן: "לפני שהיוזמה הזאת הפכה ליוזמה משותפת עם ארבע המדינות האחרות, הולנד ניהלה שיחות עם אוגנדה שתהיה מדינת יעד. היו גם שמועות שהשיחות מתנהלות עם רואנדה. זה ממחיש את חולשת התוכנית, משום שברואנדה שולט אחד המשטרים האוטוקרטיים ביותר באפריקה, עם דיכוי פוליטי נרחב, ובית המשפט העליון בבריטניה כבר קבע שהיא אינה יכולה לספק ערבויות שהמגורשים יקבלו יחס הוגן בהתאם לסטנדרטים של זכויות האדם שנדרשים בבית המשפט העליון הבריטי".

ואכן, התוכניות להקמת מרכזי החזרה העלו ברחבי היבשת שאלות משפטיות ומעשיות קשות. מועצת הפליטים הדנית הזהירה כי מרכזי החזרה עלולים להפוך למקומות שקשה להבטיח בהם זכויות יסוד, והטילה ספק בשאלה אם מערכת יקרה של מרכזים בחו"ל אכן תגרום להחזרות שיהיו יעילות יותר. גם נציב זכויות האדם של מועצת אירופה – שאינה מוסד של האיחוד האירופי – מתח ביקורת על המהלך. הנציב, מייקל אופלהרטי, העלה חששות מפני מעצר שרירותי והתעללות, וקרא לפיקוח עצמאי, לערובות משפטיות מחייבות להגנה על זכויות האדם ולפיקוח שיפוטי ופרלמנטרי.

ארגון אמנסטי אינטרנשיונל אף טען כי המרכזים עלולים להפוך ל"חורים שחורים" של זכויות אדם, ובהם סכנות של מעצר ממושך או שרירותי, גישה לא מספקת לסעדים משפטיים והחזרה בכפייה של מהגרים למדינות שבהן הם עלולים להיות נתונים לרדיפה או לפגיעה חמורה. נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) נוקטת עמדה זהירה יותר ואינה דוחה את הרעיון לחלוטין: לדבריה, יש להשתמש במרכזי החזרה רק למהגרים שבקשות המקלט שלהם נדחו לאחר הליך מלא והוגן, כאשר החזרה ישירה אינה אפשרית בתוך פרק זמן סביר, ורק מתוך אמצעי זמני הכולל ערבויות משפטיות אפקטיביות.

"אני מאוד ספקן לגבי זה", אומר המומחה לדיני הגירה קלאסן, ומסביר כי האיחוד האירופי אינו מצליח אפילו ליישם מהלכים דומים בין מדינות אירופיות, ושיתוף פעולה עם מדינות אפריקאיות יהיה קשה בהרבה. הוא מציין העברת מהגרים בתוך אירופה בהתאם לאמנת דבלין, הקובעת כי המדינה שאחראית לבחינת בקשת המקלט היא בדרך כלל זו שדרכה נכנס מבקש המקלט לאיחוד האירופי. "איש אינו מועבר ליוון משום שליוון אין מערכת מתאימה לכך. מחוץ לאירופה זה יהיה כמובן מסובך בהרבה. כך שגם אם נחתום על אמנה שבה המדינה שעימה אנחנו משתפים פעולה אומרת שהיא תכבד את התחייבויותיה, בסופו של דבר הדבר ייבחן במקרים פרטניים. ואם אותה מדינה לא תוכל לספק ערבויות מספקות – הולנד, דנמרק ומדינות אחרות באיחוד האירופי ימצאו את עצמן בבית המשפט, מנסות לטעון שהמדינה הזאת בטוחה. לכן הצלחת התוכנית כולה תלויה בשאלה אם אכן תימצא המדינה הנכונה שמסוגלת לספק את הערבויות האלה. כבר אמרתי בצחוק שהתוכנית זקוקה למדינה כמו שווייץ או קנדה – שכמובן אינן מסוג המדינות שיסכימו לקבל מהגרים שאנחנו דחינו".

קלאסן מוסיף ואומר כי ככל שינסו שרים אירופים לזכות בפרסום כאילו גירשו יותר מהגרים באמצעות "הפתרון החדשני" הזה, כך יעלה המחיר. "גם אם אני מסתכל על זה מנקודת המבט של פיקוח על ההגירה ושל מערכת החזרה מתפקדת", הוא אומר, "יש למערכת הזאת כמה יתרונות, אבל במציאות מרכזי ההחזרה יעבדו באופן הטוב ביותר במסגרת מדיניות של מקל וגזר, שתעודד מספר גדול יותר של מועמדים לגירוש לחזור מרצונם למדינות מוצאם. כך יוכלו מרכזי ההחזרה, ולא לעיתים קרובות מדי, לשמש מוצא אחרון. אם מבקשים לגרש אלפים למדינת מרכז החזרה, יהיה למדינת היעד כוח מיקוח גדול בהרבה והיא תוכל לדרוש מחיר כספי ופוליטי גבוה יותר. לכן ככל שיציגו פוליטיקאים את מרכזי ההחזרה כאילו הם פתרון מוצלח שהגו, ולצורך הפרסום יצטלמו עם טיסת ההחזרה הראשונה, כך יעלה גם המחיר הפוליטי".

40 שנה לתעלומה: האם רשת סודית שפעלה באירופה מעורבת ברצח ראש ממשלת שוודיה?

אחרי מלחמת העולם השנייה הוקמו באירופה רשתות סודיות שנועדו להוביל את ההתנגדות במקרה שהסובייטים יכבשו את היבשת. כעת עולה הטענה שאחת מהן היתה מעורבת ברצח אולוף פלמה.

פורסם במוסף "הארץ": 40 שנה לתעלומה: האם רשת סודית שפעלה באירופה מעורבת ברצח ראש ממשלת שוודיה? – סוף שבוע – הארץ

בשישי בערב, 28 בפברואר 1986, יצא ראש ממשלת שוודיה אולוף פלמה עם רעייתו ליסבת לסרט קולנוע במרכז סטוקהולם. זה היה ערב חורפי קר בבירה הסקנדינבית, ופלמה שיחרר את מאבטחיו כפי שעשה פעמים רבות בעבר. בני הזוג נסעו שלוש תחנות ברכבת התחתית ומחוץ לקולנוע פגשו את בנם מורטן בן ה–25 ואת בת זוגו. הם קנו כרטיסים ונכנסו פנימה. זה היה הדבר האחרון שפלמה עשה בחייו.

מעט אחרי השעה 23:20, כשצעדו חזרה לביתם לאורך רחוב ראשי במרכז העיר, התקרב אליהם אדם מאחור וירה באקדח מטווח קצר. פלמה נפגע ונפל על המדרכה הקפואה. ירייה שנייה פצעה את אשתו. עוברי אורח ניסו להגיש עזרה אך ללא הועיל. פלמה מת במקום.

השעות שלאחר מכן היו דרמטיות. ידיעות על הרצח התפרסמו בתקשורת, המדינה נכנסה לכוננות, וסגן ראש הממשלה, אינגבר קארלסון, כינס את השרים. בהמשך, בחמש בבוקר, כונסה מסיבת עיתונאים, דגלים הורדו לחצי התורן, פרחים ונרות הונחו במקום הרצח ותחושה של אבל לאומי ומשבר עמוק התפשטה בשוודיה.

מבחינת חקירת הרצח נעשו כל הטעויות האפשריות. האדם שירה בפלמה נמלט מהמקום. המשטרה לא הקימה מחסומים ולא סגרה את האזור. התיאום בין הכוחות בשטח היה לקוי, לא הוקם מרכז בקרה וגביית העדויות לא היתה יסודית ושיטתית. את הטעויות האלו איש לא הצליח לתקן. למרות עשרות חשודים, חקירות מפותלות וחשוד אחד שהורשע וזוכה בערעור, הרצח נותר עד היום בלתי מפוענח. אבל כעת חוקרים ועיתונאים סבורים כי יש לחקור את האפשרות שמאחורי ההדק לא עמד אדם בודד, אלא ארגון מחתרתי שפעל בצללים עמוק בתוך החברה השוודית.

בשנים שאחרי הרצח הושקעו משאבים רבים בחקירתו. תחילה התמקדה החקירה בארגון ה–PKK הכורדי. לאחר מכן הועלו השערות לגבי מעורבות של מדינות שונות, בהן דרום אפריקה (פלמה פעל רבות נגד משטר האפרטהייד). נבדקה גם האפשרות שמדובר בארגוני טרור מהמזרח התיכון או ממזרח אירופה. ב–1988 הורשע ברצח עבריין מקומי בשם כריסטר פטרסון, בעיקר על בסיס זיהוי מעורר מחלוקת של ליסבת פלמה, אך הוא זוכה שנה לאחר מכן בערעור מחוסר ראיות.

ביוני 2020, 34 שנים אחרי הרצח, הודיעה התביעה שהחשוד ברצח הוא אדם בשם סטיג אנגסטרום, שנכח לכאורה בזירה בליל הירי והתראיין לתקשורת כעד לרצח. אנגסטרום מת בשנת 2000 ולכן לא ניתן היה להעמידו לדין. בדצמבר 2025 הודיעה התביעה שבחינה מחודשת של חומר החקירה הובילה למסקנה שאין די ראיות נגד אנגסטרום.

"החוקרים חשדו כל הזמן שאנגסטרום לא פעל לבדו", אומר גונאר ואל, עיתונאי וסופר שהקדיש שנים למחקר על הרצח וכתב כמה ספרים בנושא. ואל מבסס את דבריו על ראיונות שקיים עם החוקרים עצמם ועם עדים נוספים, ועל עיון במסמכים, דוחות וחומרי חקירה רבים. "ההשערה המרכזית שלהם היתה שפעילים של רשת שוודית סודית עמדו מאחורי הרצח והם ניסו לקשור את אנגסטרום לגורמים האלו", הוא אומר. "כשלא הצליחו לעשות זאת, הם זנחו את ההשערה בדבר קנוניה ואנגסטרום נותר החשוד היחיד. חמש שנים מאוחר יותר, כיוון שהראיות נגדו היו חלשות, זה הסתיים ללא הרשעה וללא חשוד".

ראיות חותכות שקושרות בין רשת סודית לרצח אמנם אין, אך קיומה של רשת חשאית שעשויה היתה לרצות במותו של פלמה נראה כיום כאפשרות סבירה. במשך עשורים, הרחק מעיני הציבור, פעלו בשוודיה ובמדינות אחרות רשתות סודיות שנקראו "Stay Behind". הרשתות האלו הוקמו בעקבות לקחי מלחמת העולם השנייה, מתוך מחשבה לאפשר למדינה שנכבשה להתנגד לכובש באמצעות פעילות מחתרתית, קיום קשר עם ממשלה גולה והתנגדות אקטיבית מבפנים.

השם Stay Behind הוא העיקרון המכונן — הישארות מאחורי קווי האויב ומאבק מתוך האזור הכבוש. הרשתות הללו חיברו בין כוחות צבא, משטרה, ארגוני מודיעין וחברה אזרחית. הכוונה הראשונית היתה להיערך לפלישה רוסית, אך עם השנים חלק מהרשתות החלו לקיים פעילות נוספת שחרגה מהסתרת נשק ואימוני גרילה. יש הטוענים שפעילות זו כללה גם פעילות בתוך המדינה נגד כוחות פרו־סובייטיים ואפילו פעילויות False Flag, כלומר ביצוע פעולה עוינת תוך הפללה של גורם אחר כדי להצדיק תגובה צבאית או פוליטית נגדו.

הדוגמה הידועה ביותר היא הרשת האיטלקית "גלאדיו", שנחשפה ב–1990 בנאום ראש ממשלת איטליה ג'וליו אנדראוטי בפרלמנט. ועדות חקירה פרלמנטריות בדקו את פעילות הרשת ואת קשריה עם שירותי מודיעין זרים כמו ה–CIA ונאט"ו. הוועדות חשפו שהרשת קיימה אימוני גרילה, בנתה תשתיות קשר, מודיעין וחבלה, איחסנה נשק ושיתפה פעולה עם ארגונים זרים. מעבר לכך עלה חשד שחלק מאנשי הרשת פעלו גם בזירה הפנימית, בין השאר במעורבות בפעולות טרור רבות נפגעים בשנות ה–70 וה–80 כדי לחזק את הימין האיטלקי ולהטיל את האשמה על השמאל.

רשתות דומות נחשפו גם בבלגיה ובשווייץ. בצרפת ובגרמניה נמצאו עדויות לקיומן של רשתות Stay Behind, אם כי לא הוכח כי נקטו פעולות אלימות כלשהן. גם ביוון ובטורקיה עלו השערות לגבי מעורבות של רשתות אלו בקשירת קשר להפיכות צבאיות ולאלימות פוליטית.

ביוני 2020, 34 שנים אחרי הרצח, הודיעה התביעה שהחשוד ברצח הוא אדם בשם סטיג אנגסטרום, שנכח לכאורה בזירה בליל הירי והתראיין לתקשורת כעד לרצח. אנגסטרום מת בשנת 2000 ולכן לא ניתן היה להעמידו לדין. בדצמבר 2025 הודיעה התביעה שבחינה מחודשת של חומר החקירה הובילה למסקנה שאין די ראיות נגד אנגסטרום.

בשוודיה עצמה, אחרי שנים של שמועות והכחשות רשמיות לגבי קיומה של הרשת, הופיע ב–2013 מאמר באחד העיתונים החשובים במדינה, "Dagens Nyheter", שכתבה אינגה־בריט אלניוס, עובדת ציבור שוודית ששירתה במשרד האוצר, במשרד הביקורת הלאומי ובאו"ם.

אלניוס ביקשה לשפוך אור על הרשת, שהוזכרה בעבר בשורה של מחקרים וטקסטים של עיתונאים והיסטוריונים. אחד החשובים שבהם הוא מיקאל הולמסטרום, עיתונאי בכיר שעוסק בענייני צבא, ביטחון ומודיעין, שחשף את קיומה של הרשת השוודית. פרטים נוספים הופיעו בממואר של ראש ממשלת שוודיה לשעבר טאגה ארלנדר. אולם לפי אלניוס, "חשיפת רשתות ה–Stay Behind עדיין מטופלת יותר כסיפור הרפתקאות רומנטי של סוכנים מאשר כעובדה היסטורית מבוססת". לכן, לדבריה, החליטה להביא לידיעת הציבור את קיומה של "תנועת התנגדות חשאית שהוקמה בשוודיה, תוך קשרים הדוקים עם המעצמות המערביות".

"הדבר לא נעשה ביוזמת הממשלה כמוסד רשמי", כתבה, "אך ככל הנראה ביוזמתו של ראש הממשלה טאגה ארלנדר (קודמו של אולוף פלמה — ד.ס), לצד כמה שרים נוספים. בראש הרשת עמד בתחילה אלוואר לינדנקרונה, שבחייו האזרחיים היה מנכ"ל חברת הביטוח Thule. תחתיו פעלו שלושה ראשי מחלקות וכמה תאים ברחבי המדינה. הפגישות של הרשת התקיימו בחדר סודי בביתו של לינדנקרונה, במשרד חשאי בבניין חברת הביטוח, או במקומות מסתור בבתי הקיץ של המנהיגים. המימון הגיע ממקורות חשאיים.

"בניגוד למקומות אחרים ולמרות שיתוף הפעולה עם גורמים אמריקאיים, הרשת השוודית היתה התארגנות מקומית", טוען ד"ר מאטס דלנד, היסטוריון באוניברסיטת מרכז שוודיה בסונדסוואל. "שוודיה לא השתתפה במלחמת העולם השנייה, והיא יכלה ללמוד מהפלישה הנאצית לנורבגיה ב–1940. הנורבגים הטביעו את הבליכר, אחת האוניות הגרמניות שהיו בדרכן לכיבוש הבירה הנורבגית. זה עיכב את הכובשים, גרם להם אבידות קשות ואיפשר לנורבגים לפנות את משפחות המלוכה והממשלה צפונה. בשוודיה למדו מהניסיון הנורבגי, והרעיון היה להקים ארגון שיוכל לפנות את משפחת המלוכה ואת הממשלה. הם למדו גם ממה שקרה ברוסיה כאשר אנשי ה–NKVD, שירות הביטחון הסובייטי בימי סטלין, הפכו לפרטיזנים באזורי הכיבוש הגרמני".

אם כך, במקרה השוודי, לא ניתן לדבר על שליטה של האמריקאים או של נאט"ו ברשת?

"נכון. האמריקאים הגיעו קצת אחרי שהרשת הוקמה, וגם אז הם לא השתלטו עליה, אלא שילבו את הצרכים שלהם שנבעו מהדוקטרינה של נאט"ו. הדוקטרינה התבססה על כך שבמקרה של פלישה סובייטית היה צורך שמטוסים אמריקאיים יטוסו מעל שוודיה. הרעיון היה, בדומה למחתרת הצרפתית — ובמידה מסוימת גם למחתרות הבלגית וההולנדית — ליצור נתיבי מילוט שיוכלו להבריח החוצה אנשי צוות שמטוסיהם הופלו. אבל ארה"ב לא הקימה את הרשת ולא ניהלה אותה. ייתכן שהדבר השתנה ב–1965 כאשר שירותי הביטחון השוודיים התארגנו מחדש, ייתכן שהמעורבות האמריקאית התגברה אז".

עד כמה נשלטה רשת Stay Behind השוודית על ידי המדינה ועד כמה התנהלה על ידי גורמים אזרחיים או צבאיים ללא ידיעה או שליטה של הדרג הפוליטי?

"בין 1947 ל–1951 היו ברשת הרבה מתנדבים, ביניהם אנשים ששירתו לצד הגרמנים במלחמת העולם השנייה, חלקם אנשים בעייתיים מאוד. בגלל הטיפוסים האלו, המשטרה החשאית (SÄPO) גילתה על קיום הרשת. רק המעורבים עצמם, ראש הממשלה ארלנדר ואנשים אחדים ממערכת הביטחון היו אמורים להיות שותפי סוד. בעקבות הגילוי הזה, שהכעיס מאוד את ארלנדר ומערכת הביטחון, היתה התארגנות מחדש, ובמקום הגורמים הבעייתיים הצטרפו לרשת אנשי האיגודים המקצועיים והמגזר העסקי. כך הובלה הרשת על ידי אנשים כמו מנהל חברת הביטוח אלוואר לינדנקרונה, איש עסקים בעל השקפות חברתיות פרוגרסיביות למדי לזמנו, וגויסו אליה כוחות מקרב האיגודים המקצועיים שתמיד היו קרובים למפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית. בספר שיצא לאחרונה התפרסם מסמך מעניין —החלטת הממשלה משנות ה–50 שמצביעה על כך שהרשת היא חוקית ורשמית. גם היומנים של ראש הממשלה טאגה ארלנדר מצביעים על כך שהוא אישר את העניין כבר ב–1947".

הספר שדלנד מתייחס אליו הוא ספרו של יוהאן ונסטרום "Sveriges sak var vår: den hemliga svenska motståndsrörelsen" (עניינה של שוודיה היה ענייננו: תנועת ההתנגדות השוודית הסודית). ונסטרום קורא לארגון ה–Stay Behind השוודי "תנועת התנגדות", והוא מגלה שהשם האמיתי של הארגון, זה שהיה בשימוש של חבריו בזמן אמת, היה "מטרו".

על פי ונסטרום, מטרו לא הוקמה, לא נשלטה ולא עבדה עבור נאט"ו, אך הוא מאשר שהיה שיתוף פעולה עם ה–MI6 ובמידה מסוימת עם ה–CIA. בעיקר סביב תוכניות כמו פינוי מקבלי ההחלטות השוודים לאנגליה במקרה הצורך. על פי ונסטרום, הארגון כלל ככל הנראה כמה מאות אנשים וגם מעין "ארגון לוחם בלתי נראה" שיכול היה לכלול כ–3,000 בני אדם ושהתבסס על כך שחברי מטרו נדרשו במקרה הצורך לגייס חברים נוספים מסביבתם הקרובה.

ונסטרום מראה שמבנה הארגון היה קואופרטיבי למדי עם נציגות של מגזרים שונים של החברה השוודית, והפצת המידע בו היתה על בסיס "נדרש לדעת בלבד". הארגון הפך לרשמי עם החלטת הממשלה מ–1955 ופעילויותיו הטיפוסיות היו התארגנות להתנגדות והגנה אזרחית דוגמת מיפוי דרכי מילוט, היערכות לפיצוץ תשתיות מרכזיות, חילוץ אנשי ממשל ואחסון נשק. ונסטרום לא יודע לומר מתי הארגון הפסיק להתקיים ואם הוא קיים גם היום.

כאשר מדובר במדינות אחרות שהיו בהן רשתות Stay Behind, ברור גם מספרו של ונסטרום וגם ממקורות אחרים שהטרוגניות היא מילת המפתח. כל מדינה בנתה את הרשת שלה בצורה שונה בהתאם לתפיסת האיום, למערכת הפוליטית ולסטטוס הפוליטי שלה. גם במדינות שהיו חברות בנאט"ו, הרשתות לא היו בהכרח תחת שליטה מלאה של נאט"ו. הפיקוח הפרלמנטרי או הציבורי היה מינימלי בכל המדינות, וישנם סימני שאלה וחילוקי דעות לגבי המעורבות של הרשתות בפעילות פנימית שחורגת מהיערכות לפלישה סובייטית.

הסופר והחוקר השווייצרי דניאל גנסר חשף את הרשתות שפעלו ברחבי אירופה. בספרו מעורר המחלוקת מ–2005, "NATO's Secret Armies: Operation Gladio and Terrorism in Western Europe" (הצבאות הסודיים של נאט"ו: מבצע גלאדיו וטרור במערב אירופה), הוא עוסק ברשתות שקמו באיטליה, בלגיה, צרפת, גרמניה, שווייץ, הולנד וטורקיה. דלנד עבד יחד עם גנסר על הגרסה השוודית של ספרו, והגרסה כוללת גם פרק על הקשר האפשרי לרצח אולוף פלמה.

האם ראש הממשלה אולוף פלמה הכיר את הרשת?

דלנד: "אנחנו יודעים שהוא הכיר אותה בתקופתו של קודמו, טאגה ארלנדר, כי הוא עסק בזה כאחד מאנשיו של ארלנדר בשנות ה–50. מה הוא ידע אחר כך, אנחנו לא יודעים בוודאות. אפשר להניח שכל ראשי הממשלה הכירו את הרשת, אם כי אין מסמכים רשמיים בנושא".

מתי החלו החשדות בדבר קשר בין הרשת לבין רצח אולוף פלמה?

"אלו חשדות שעלו כבר בהתחלה. היה כיוון בדיקה כזה כחלק מהחקירה הרשמית והיו גם דיבורים על גורמים מתוך המשטרה בסטוקהולם שיכולים היו להיות מעורבים ברצח".

לעתים קשה לדעת אם עובדה שמתגלה בחקירה היא מפתח לפיצוח תעלומת רצח או סתם צירוף מקרים. החשוד האחרון ברצח אולוף פלמה, סטיג אנגסטרום, כונה "איש סקנדיה" מכיוון שעבד בבניין ששמו היה בניין סקנדיה. שם כזכור התקיימו גם פגישותיה של הרשת הסודית. האם זהו צירוף מקרים, והאם למרות שאין ראיות לכך שאנגסטרום קשור לרשת יש היגיון בטענה שהרשת עצמה קשורה לרצח פלמה?

ואל איננו חד־משמעי בעניין זה. אך הוא מצביע על נקודות מפתח היסטוריות שכדאי להביא בחשבון כשחושבים על סיבות לרצח של פלמה. "בזמן כהונתו השנייה של פלמה כראש ממשלה בשנות ה–80 היו כמה תקריות חדירה של צוללות, לכאורה סובייטיות, למים הטריטוריאליים של שוודיה", הוא אומר. "תקריות אלו עוררו משבר ביטחוני חמור והיו שטענו שאלו הכנות לפלישה ולהכנת תשתיות של ריגול. בממסד הביטחוני השוודי היו טענות על כך שפלמה לא לוקח את האיום ברצינות ושלכן הוא מהווה איום ביטחוני על שוודיה.

מעבר לכך, באפריל 1986 פלמה היה אמור לנסוע למוסקבה כדי להיפגש עם מנהיג ברה"מ, מיכאיל גורבצ'וב. פלמה צידד בפירוק נשק ובפירוז גרעיני ומתנגדיו טענו שהיו לו קשרים קרובים מדי עם ברית המועצות. הרצח ב–28 בפברואר 1986 גרם לכך שהמנהיג השוודי שפגש את גורבצ'וב היה מחליפו של פלמה, אינגבר קארלסון".

ואל מספר גם על עדויות של אנשים שטענו שקיבלו הצעה לרצוח את ראש הממשלה, ובכמה מקרים טענו ששירותי המודיעין השוודיים עמדו מאחוריהן. עם זאת, בידיו של ואל ישנם גם מסמכים רשמיים המעידים על כך שבליל הרצח נכחו בזירה אנשים עם מכשירי קשר שלא זכו ליחס רציני מצד החוקרים. הוא אינו טוען שיש הוכחות לכך שהרצח אורגן על ידי גורמים פוליטיים, אבל טוען שזה בהחלט נתיב ששווה חקירה רצינית.

והוא לא היחיד. לקראת יום השנה ה–40 לרצח עולים יותר ויותר קולות שדנים ברצינות באפשרות שכוחות שונים בשוודיה היו מעוניינים בהסתלקותו של פלמה מהזירה הפוליטית ויכולים היו להיות מעורבים ברצח. מאמרים בעיתונות, פודקאסטים וספרים חדשים מתפרסמים בנושא זה, ובניגוד לעבר, התזה על קשר אפשרי לרשת Stay Behind אינה נדחית אוטומטית כהזויה ומופרכת.

לאחרונה אף התפרסמה פנייה ציבורית המיועדת לעודד את ממשלת שוודיה ואת הפרלמנט להקים "ועדת אמת" בנושא שתפתור סוף־סוף את התעלומה. "ב–28 בפברואר 1986 נפל אולוף פלמה קורבן למתקפה ברוטלית ברחוב פתוח במרכז סטוקהולם", נאמר בפנייה. "הרצח של ראש ממשלת שוודיה היה התקפה ייחודית על הדמוקרטיה שלנו. במדינת חוק כמו שוודיה היה צריך לעשות הכל כדי לפתור את הרצח הזה. המצב שבו הרצח עדיין לא נפתר, 40 שנה לאחר מכן, הוא בלתי מקובל, במיוחד כאשר לא נבדקו כל האפשרויות למציאת פתרון בלתי מעורער ומוחלט".

בהמשך מצוינות בעיות שמונעות את גילוי האמת — ארכיונים חסויים, תשובות שקריות שניתנו לחוקרי הרצח על ידי אנשי השירותים החשאיים ותיקי חקירה שנעלמו. גם המעורבות האפשרית של רשת Stay Behind השוודית מוזכרת. "זהו הרצח היחיד של מנהיג פוליטי באירופה המודרנית שעלול להישאר לא מפוענח", נכתב בסיום הפנייה. "הבהרת כל הנסיבות סביב רצח אולוף פלמה תחזק את שוודיה".

הכירו את האיש שחשף כיצד המשטר האיראני מנצל ארגון פשע שוודי לפיגועים נגד ישראל

דיאמנט סליהו פיצח בתוכנית תחקירים את הקשר בין המשטר האיראני לפשע המאורגן באירופה, שהוביל לניסיונות פגיעה במטרות ישראליות.

פורסם במוסף "גלריה שישי" של "הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2025-07-02/ty-article-magazine/.highlight/00000197-c5c6-da1d-a5ff-e5c6bb950000

31 בינואר 2024 היה יום יוצא דופן בשגרירות ישראל בשוודיה, הממוקמת באזור יוקרתי במרכז סטוקהולם ומתמודדת מאז 7 באוקטובר עם הגבלות ביטחוניות מחמירות. כשאחד מעובדי השגרירות יצא בצהרי אותו היום מהמבנה הוא גילה על הדשא, בשטח שבין הגדר החיצונית לקיר השגרירות, חפץ שלא היה אמור להיות שם. המשטרה שהוקפצה למקום זיהתה את החפץ כרימון יד ישן שלא התפוצץ. היא מיהרה לסגור את הרחובות הסמוכים וניטרלה את הרימון. מאוחר יותר היא הגבירה את האבטחה סביב השגרירות וסביב אתרים יהודיים בעיר. משטרת הביטחון השוודית הגדירה את התקרית כאירוע טרור וכך מיסגרו אותה גם אחרים. ראש ממשלת שוודיה, אולף קריסטרסון, אמר שניסיון הפגיעה בשגרירות הוא מתקפה לא רק על עובדיה, אלא גם על שוודיה עצמה.

באותו שלב עדיין לא היו חשודים במעשה, אך נפוצו חששות כי חמאס מתכנן פיגועים נגד יעדים יהודיים וישראליים בחו"ל. כמה שבועות קודם לכן דיווחו גורמי ביטחון בישראל כי בדנמרק, גרמניה והולנד אף נעצרו כמה פעילי טרור שהיו קשורים לזרוע הצבאית של חמאס.

ואז זה קרה שוב: פחות מארבעה חודשים אחרי מציאת הרימון, בשתיים בלילה, נשמעו יריות סמוך לשגרירות בסטוקהולם. התקשורת המקומית דיווחה ששוטרים בניידת משטרה שמעו את היריות ומאוחר יותר אף נמצאו במקום תרמילים מכלי נשק. עוד דווח כי כמה ימים לפני התקרית עצרה המשטרה, בשני מקרים נפרדים, נערים מדרום לסטוקהולם שהיו בדרכם לשגרירות הישראלית במונית. אחד מהם אף היה חמוש באקדח.

לאחר תקרית הירי במאי התבצעו מעצרים והמוסד הישראלי חשף את מה שגילה על התקריות בסטוקהולם ועל תקרית דומה שאירעה בשגרירות ישראל בבלגיה. על פי המוסד, האנשים העומדים מאחורי תקיפת היעדים הישראליים באירופה אינם ג'יהאדיסטים, פעילי חמאס או אקטיביסטים פרו-פלסטינים. באופן מפתיע, מדובר היה בארגון הפשיעה השוודי "פוקסטרוט", שמפיל את חיתתו על המדינה כבר זמן רב ושמו נודע לשמצה בהקשרים אחרים לגמרי – סחר בסמים, עבירות הונאה וחיסולי חשבונות בעולם התחתון.

"פוקסטרוט החל לצבור כוח ב-2020", אומר העיתונאי דיאמנט סליהו, שעוקב בשנים האחרונות אחרי ארגוני פשע מאורגן בשוודיה. סליהו כתב ספר על פוקסטרוט שהתפרסם באפריל השנה ונקרא När Ingen Lyssnar ("כשאיש לא מקשיב", הוצאת Mondial) וסדרת טלוויזיה שיצר על הארגון משודרת בימים אלה בטלוויזיה השוודית. "המשטרה החלה לשים לב לארגון בעקבות פריצה לתקשורת המוצפנת שלו, שהתאפשרה הודות לחקירה בינלאומית גדולה ולפעילות של רשויות אכיפת החוק בצרפת", הוא מסביר. "בעקבות כך גילתה המשטרה בשוודיה ארגון גדול שלא הכירה ואת האדם ששלט בו – רוא מג'יד, עבריין מהעיר אופסלה, שגייס אליו פעילים מרקעים שונים: שוודים ותיקים ומהגרים, גברים ונשים, עצמאים, בני נוער, בעלי מחסנים ואנשי לוגיסטיקה. למשטרה התברר גם שהארגון עוסק בכמויות גדולות מאוד של סמים, שמגיעים ממקומות שונים כמו ספרד והולנד ומופצים בשוודיה. ככל שהכמויות גדלו, הארגון השתלט על חלק גדל והולך של שוק הסמים השוודי ונתקל בהתנגדות של ארגוני פשיעה אחרים שהחלו להילחם בו".

צילום: היו גורדון

סליהו מוסיף כי כשהמשטרה השוודית החלה להתקרב לבכירים בפוקסטרוט, חלקם נמלטו – לטורקיה או לדרום אמריקה. "טורקיה משחקת תפקיד חשוב בסיפור מכיוון שחלק ממנהיגי הארגון נולדו בה ומחזיקים באזרחות טורקית, שמונעת את הסגרתם לשוודיה. אחרים, כמו מג'יד עצמו, שאינו יליד טורקיה, יכולים היו להשקיע בנדל"ן במדינה, וכך לקנות בה אזרחות. מאחר שהמנהיגים היו בחו"ל, החלו מחסלי החשבונות בשוודיה לפגוע בקרובי משפחה שלהם, מה שגרם להסלמה בקונפליקט. בסופו של דבר פוקסטרוט עצמו נקלע לקונפליקט פנימי, כאשר מצד אחד ניצב מג'יד ומצד שני מי שהיה שותפו והפך עכשיו ליריבו – אסמאעיל עבדו".

שני היריבים, מג'יד ועבדו, באים מרקע דומה: שניהם גדלו באופסלה, העיר הרביעית בגודלה בשוודיה, השוכנת צפונית לסטוקהולם, ושניהם בני מהגרים – מג'יד, יליד 1986, נולד באיראן והגיע כתינוק לשוודיה, ועבדו, יליד 1990, נולד בשוודיה לאם טורקייה ואב לבנוני. כינויו של מג'יד, שהוא כורדי במוצאו, הוא "השועל הכורדי", וכך גם כונה בתקשורת המוצפנת של הארגון – FoxKurdish, ומכאן גם מקור השם פוקסטרוט; ואילו עבדו מכונה "התות", מכיוון שמשפחתו מחזיקה חברות בתחום מכירת פירות. עבדו החל את הקריירה הפלילית שלו כיד ימינו של מג'יד ושניהם מבוקשים כיום בצווי מעצר בינלאומיים, שניהם שוהים מחוץ לשוודיה ושניהם מנהלים את ארגוני הפשיעה שלהם מרחוק.

אבל חרף הדמיון ביניהם, מג'יד ועבדו שונים זה מזה מבחינות רבות. מג'יד החל לעבוד בעסקים קטנים כנער ונאסר כבר בגיל צעיר על עבירות סמים ותקיפה. לאחר שחרורו מהכלא החל להקים את פוקסטרוט, שנותר מתחת לרדאר המשטרתי עד 2020, אז הוא נמלט משוודיה ושהה בחבל כורדיסטאן העיראקית לפני שהתמקם בטורקיה; בהמשך, בגלל חשש ממעצר, עבר לאיראן. עבדו היה תלמיד טוב ממשפחה נורמטיבית למדי, שיחק כדורגל כנער ובגיל 20 פתח חנות ירקות – אך כשהיה בן 26 כבר נכנס לכלא על סחר בסמים. על פי שוטרים שעמם שוחח סליהו, עבדו ניצל את עסקי משפחתו ובעיקר את ניסיונו הלוגיסטי ביבוא וייצוא כשהחל לקחת חלק בעסקי הסמים של מג'יד. כשמג'יד נעצר בטורקיה עבדו סייע בשחרורו, ובתחילת 2023 שניהם חיו עדיין בטורקיה וניהלו ממנה את ארגון הפשיעה החזק בשוודיה, שפעילותו כללה מלבד סחר בסמים גם חיסולים של עבריינים מארגונים יריבים.

אך בקיץ של אותה שנה חל פיצול בארגון, ו"השועל" ו"התות" נהפכו ליריבים: עבדו ואנשיו החליטו לעזוב את פוקסטרוט והחלו לפעול כארגון נפרד, שנודע בשוודיה בשם "רומבה". היריבות בין שני הארגונים הפכה לסיוט עבור רשויות אכיפת החוק במדינה, שלא הצליחו להשתלט על המצב ולהחזיר את תחושת הביטחון לתושבים. אלה נאלצו לחזות שוב ושוב בהוצאות להורג במרחב הציבורי, בתקריות ירי ואלימות והנחת מטענים בבנייני מגורים בכל רחבי המדינה.

האירוע המכונן של הקונפליקט אירע בספטמבר 2023 כאשר שני צעירים, האחד בן 15 והשני בן 19, יצאו בשעת לילה על גבי טוסטוס כשפניהם מועדות לווילה באופסלה. השניים היו שכירי חרב, מאלה שמבצעים איומים, סחיטות, מעשי אלימות, חבלה ורצח עבור אחרים תמורת תשלום. הם קיבלו הוראה מטורקיה להגיע לווילה שבה חייתה אמו של אסמאעיל עבדו. הם מצאו שם חלון שהיה מעט פתוח ואחד מהם ירה דרך החריץ ופגע בחזה האם, שהיתה בת 58 במותה. הירי הקטלני הוביל להסלמה דרמטית ולשרשרת מעשי נקמה שנמשכת עד היום.

"רצח אמו של עבדו גרם לכך שפושעים רבים עברו לצד שלו", אומר סליהו ומסביר שמכאן הדרך היתה פתוחה למלחמה חוצת גבולות: "ניסיונות רצח של עבריינים המקושרים לפוקסטרוט התרחשו בבגדאד, בסרייבו ובנורווגיה. מקרים אלה משכו תשומת לב גם מחוץ לשוודיה, וגם הרשויות באיראן הבחינו בהם והבינו שמי שמסוגל לשלוח רוצחים למקומות רבים כל כך, יכול לשמש גם לצרכים אחרים". כך החל להירקם הקשר בין מלחמות העולם התחתון השוודי למלחמות אחרות לגמרי.

סליהו הוא העיתונאי השוודי המזוהה ביותר עם דיווחים ותחקירים על עולם הפשע המאורגן במדינה. יש לו קשרים רבים בתוך ארגוני הפשע, במשטרה וברשויות אכיפת החוק והוא נחשב לכתב אמין על ידי גורמים מכל צדי המתרס. הוא נולד לפני 41 שנה ביוגוסלביה למשפחה אלבנית מקוסובו, והיגר עמה לשוודיה בילדותו עוד לפני תחילת המלחמה במולדתו. הוא החל את הקריירה העיתונאית שלו בעיתון מקומי בעיר שבה גדל בצפון שוודיה, משם המשיך ליומון הנפוץ "אקספרסן" ואחר כך לרשות השידור הממלכתית. הוא נשוי ואב לילדה, ומתגורר בסטוקהולם.

את כנופיות הפשע המאורגן בשוודיה הוא מגדיר כ"בעיה החברתית הגדולה ביותר שלנו. זו הבעיה שקורעת אותנו, יוצרת קיטוב ופוגעת בחברה בצורה חמורה מאוד. היום אפשר להזמין בשוודיה סמים או רצח באותה קלות שבה מזמינים משלוח של אוכל". הוא מוסיף כי הרווחים ממכירת סמים ומהונאה יותר מהוכפלו בהשוואה לתקופה שלפני 2020, וכי הפשע המאורגן גם הצליח לחדור למוסדות המדינה – למשטרה, למכס ולביטוח הלאומי. "בשנתיים האחרונות אנשי פוקסטרוט לבדם ביצעו – כחלק מהעימותים עם ארגונים אחרים – לפחות 30 מעשי רצח (לא כולל ניסיונות רצח שלא הצליחו) וכן מקרי ירי ופיצוצים שנועדו להפחדה. 16 מהנרצחים היו חפים מפשע – שכנים, קרובי משפחה ואנשים שנפגעו בגלל טעות בזיהוי".

מה ההסבר שלך לכך שדווקא שוודיה, שידועה כמדינה בעלת מוסדות מסודרים, מערכת רווחה מפותחת ורמת אמון גבוהה במוסדות, הפכה לקורבן לפשיעה מהסוג הזה?

"בשוודיה היתה נאיביות מוחלטת לגבי בעיות מהסוג הזה. המוסדות שלנו לא היו מוכנים להתפתחות כזו. בעבר, בשנות ה-90 למשל, היו כנופיות עברייניות של אופנוענים, אבל זה היה משהו שהשלטונות יכלו להבין – בחורים עם סימנים מזהים, ווסטים עם שם הכנופייה, זקנים ואופנועים. אפשר היה לדבר איתם. אחר כך הגיע דור חדש של אנשים צעירים שלא כיבדו את ההיררכיה של הכנופיות הישנות, שהיה קשה יותר להבין אותם ושגם החלו להשתמש באלימות קשה מאוד. באותו זמן היתה רפורמה במשטרת שוודיה והארגון מחדש גרם לכך שהמשטרה איבדה יכולות ברמה המקומית היכן שארגוני הפשע פעלו, ובו בזמן גם מוסדות כמו הביטוח הלאומי ורשויות הרווחה נעלמו מאותם המקומות.

להמשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2025-07-02/ty-article-magazine/.highlight/00000197-c5c6-da1d-a5ff-e5c6bb950000

"סוריה צריכה להיראות חילונית, רב־תרבותית, דמוקרטית ופמיניסטית — לא כמו אל־קאעידה"

בקהילות הכורדיות במדינות הנורדיות שמחו על נפילת משטר אסד, אך לא ממהרים לשוב לסוריה. "אני מודאג מצורת השלטון הדכאנית שהנהיגו השליטים החדשים בסוריה באידליב ומהקשר שלהם עם טורקיה", אמר ל"הארץ" שיאר עלי, נציג האוטונומיה הכורדית בסוריה במדינות הנורדיות המתגורר בשוודיה

.פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2024-12-22/ty-article-magazine/.premium/00000193-e92c-da9f-ad9b-ed6d1b930000

שיאר עלי גר בשוודיה זה יותר מ-30 שנה. כאשר המוני סורים במדינה הערבית ומחוצה לה חגגו לפני כשבועיים את נפילת משטרו של בשאר אל-אסד, עלי לא היה שותף לשמחה. אם כבר, הוא התמלא בדאגות ובחרדה לגבי העתיד.

"אנחנו יודעים מה הרקע של השליטים החדשים בסוריה. מדובר בארגון ג'יהאדיסטי עם עבר באל-קאעידה", אמר ל"הארץ" עלי, המשמש כנציג של האוטונומיה הכורדית בסוריה במדינות הנורדיות, בהתייחסו לארגון המורדים האיסלאמיסטי "היאת תחריר א-שאם" (HTS) המונהג על ידי אחמד א-שרע (לשעבר אבו מוחמד אל-ג'ולאני).

"אני לא רוצה להסיק מסקנות נחפזות, אבל אני מודאג מצורת השלטון הדכאנית שהנהיג HTS במחוז אידליב וגם מהקשר שלהם עם טורקיה", הסביר עלי. "שלטון סוני-ג'יהאדיסטי בסוריה זה דבר מסוכן לאזור כולו".

בדומה לעלי, רוב הפליטים בשוודיה ובגרמניה – שקלטו יחדיו יותר מ-70% ממיליון הסורים שביקשו מקלט באירופה במהלך 13 שנות מלחמת האזרחים – לא ממהרים לחזור לסוריה. "כאן בשוודיה, יש יותר מ-200 אלף כורדים והם חוששים מאוד לגורלה של רוג'בה (כורדיסטאן הסורית או המינהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה, ד"ס)", אמר עלי. "יש כאן אשורים נוצרים, וכמובן גם סורים רבים אחרים. הרבה מהם רוצים לחזור הביתה, אבל כרגע יש ענן של דאגה בשמיים שלהם".

מרבית הפליטים מסוריה הגיעו לשוודיה בין השנים 2018-2014 כמבקשי מקלט, ורבים מהם שוהים במדינה לאחר שקיבלו תושבות קבועה או זמנית. אך ישנם גם סורים שהגיעו בשנים האחרונות והדיון בבקשות המקלט שלהם עדיין מתקיים. לגביהם, שינוי המצב בסוריה הוא דרמטי וייתכן שיגרום לכך שלא יוכלו להיקלט במדינה.

כעת, לאחר נפילת משטר אסד, גרמניה והמדינות הסקנדינביות דנות בעתיד ההגירה הסורית אליהן. כמו כן, רבים ממנהיגיהן מדברים על צעדים כמו עידוד חזרה של פליטים סורים והקפאת הדיון בבקשות מקלט שלהם. אך ישנם גם סורים שהגיעו בשנים האחרונות והדיון בבקשות המקלט שלהם עדיין מתקיים. לגביהם, שינוי המצב בסוריה הוא דרמטי וייתכן שיגרום לכך שלא יוכלו להיקלט במדינה. כעת, לאחר נפילת משטר אסד, גרמניה והמדינות הסקנדינביות דנות בעתיד ההגירה הסורית אליהן. כמו כן, רבים ממנהיגיהן מדברים על צעדים כמו עידוד חזרה של פליטים סורים והקפאת הדיון בבקשות מקלט שלהם.

רוונד שחו, עיתונאי ברדיו של השירות הציבורי בשוודיה, סיפר ל"הארץ" שכבר ביום הראשון לנפילת המשטר בסוריה, אמר יימי אוקסון, מנהיג מפלגת הימין הפופוליסטית השוודים-הדמוקרטים, שזוהי הזדמנות טובה לסורים לשוב הביתה. אוקסון גם דיבר על בחינה מחדש של אשרות שהוענקו למבקשי מקלט מסוריה, אך שרת החוץ של שוודיה, מריה מלמר סטנגרד, אמרה שצריך להמתין שהמצב בסוריה יתבהר.

שחו גם אמר שפליטים סורים ששוחח איתם לא מתכננים לחזור למולדתם בקרוב. "הרבה אמרו לי שכבר יצרו לעצמם חיים בשוודיה, שיש להם עבודה, דירה ומשפחה ושהם ממתינים להתייצבות בסוריה לפני שיתכננו נסיעה, וגם אז הם יעשו את זה כתיירים", ואכן, אמר עלי, למרות התקווה לעתיד שהביאה איתה נפילתו של משטר אסד האפל, הוא לא אופטימי כשהוא חושב על מי שיושב היום בדמשק. הוא גם ציין כי הוא דואג מהסלמה שתשפיע על האזור כולו אם הקהילה הבינלאומית לא תתערב."סוריה לא יכולה להרשות לעצמה להיות מדינה ג'יהדיסטית אחרי 50 שנה של דיקטטורה", אמר עלי. "זה הזמן לשלום ויציבות לאזור כולו ואנחנו צריכים עזרה".

כאשר עלי מזהיר מפני התפרצות אלימות חדשה בסוריה, הוא מסמן גורם מרכזי שיעמוד מאחוריה – השלטון באנקרה. "כל עוד טורקיה מעורבת בסוריה, כל עוד היא מתכננים חליפות עות'מנית חדשה, הכורדים וגם שאר המיעוטים נמצאים בסכנה". טורקיה, אמר עלי, וחוסר סובלנותה לקיום הכורדי, היא אחת הסיבות לכך שמלחמת האזרחים נמשכה זמן ארוך כל כך וגבתה מחיר גבוה. לטענתו, הכוחות הטורקיים ביצעו טיהור אתני בכורדים, גירשו אותם מבתיהם ולקחו את רכושם.

הדאגה של עלי מהמעורבות הטורקית באזור מתבססת על שנים רבות של עימות, ושותפים לה כורדים רבים בסוריה ובעולם כולו. "הם מאשימים אותנו בכך שאנחנו חלק מה-PKK (המחתרת הכורדית המוכרת כארגון טרור על ידי ארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות נוספות, ד"ס), דבר שהוא שגוי לחלוטין ושאין לו בסיס", אמר.

עלי הסביר שהטענה שכורדים הם חלק מה-PKK היא תעמולה שסייעה לטורקיה לגייס אלפי ג'יהאדיסטים להילחם בכורדים, ועלתה בחייהם של 20 אלף צעירים וצעירות שנלחמו להגן על הצד הכורדי. "הטורקים כלל לא מכירים בזכויות הכורדים ולא מסכימים לכך שהם יהיו חלק בדיונים על עתיד סוריה", אמר עלי. "הם מסכנים באגרסיביות ובאלימות שלהם את היציבות באזור כולו". מעבר לסכנה מצד הממשל הטורקי והשלטון החדש בדמשק, עלי מזהיר מפני סכנה חדשה-ישנה בסוריה – ארגון הטרור הסוני "המדינה האיסלאמית" (דאעש). לדבריו, 12 אלף אסירים של דאעש כלואים במחנות בכורדיסטאן הסורית.

עלי אמר שיחד עם אנשי דאעש ששוהים במחנות פליטים, אסירי המדינה האיסלאמית הכלואים ברוג'בה מהווים "פצצה מתקתקת". בשיא כוחו ב-2015-2014, דאעש שלט בשטח נרחב שהתפרש בין סוריה לעיראק. "הכוחות בכורדיסטאן הסורית זקוקים לסיוע ותגבור בינלאומי כדי להגן על עצמם", ציין עלי. "דאעש לא חוסל".

האיום מצד הטורקים ומדאעש מצריך סיוע בינלאומי – בעיקר של מדינות האזור – והוא גם יכול לסייע בזירוז היציבות בחבל הכורדי ובמדינה כולה, עלי הסביר. לישראל, ציין, יש אינטרס מיוחד בכך. "ישראל צריכה לעזור לכך שלא יישבו ג'יהאדיסטים על גבולותיה כדי להגן על עצמה", אמר עלי. הוא השווה את שיתוף הפעולה הרצוי כעת בין מדינות האזור – ישראל, ירדן, עיראק ולבנון – לזה שהיה במסגרת הקואליציה הבינלאומית שהובילה ארה"ב נגד דאעש.

בכורדיסטאן הסורית חיים כיום בין ארבעה לחמישה מיליון תושבים, רבים מהם בני מיעוטים ובהם אשורים נוצרים, טורקמנים, יזידים ובעיקר כורדים. אחרי תחילת מלחמת האזרחים בסוריה ב-2013, השתלטו הכוחות הכורדיים, ובראשם המיליציה YPG, על אזורים בצפון-מזרח המדינה. הם נלחמו וניצחו בקרבות לא רק פלגים יריבים בסוריה אלא גם את כוחות דאעש והנהיגו בחבל הארץ שיטה פוליטית המבוססת על רעיונות של דמוקרטיה ישירה, שוויון מגדרי וחירות דתית.

"ב-12 השנים האחרונות יצרנו חברה שיש בה אמנה חברתית שנותנת זכויות למיעוטים ושמבוססת על הנהגה מכילה, חילונית, רב-תרבותית, דמוקרטית ופמיניסטית", אמר עלי בגאווה. "הפסיפס הזה יכול להיות פתרון לסוריה כולה – כך סוריה צריכה להיראות, לא כמו אל-קאעידה". עלי מאמין בנחישות הכורדים להגן על אורח חייהם, אך גם מביע חשש מהעומס הגדול שנוצר על המוסדות ברוג'בה. זאת, כתוצאה מאלפי הפליטים החדשים שהגיעו לחבל, המעורבות הטורקית והאיום המתמיד מצד הג'יהאדיסטים שנציגיהם יושבים עכשיו בהנהגה החדשה בסוריה.

גם העיתונאי שחו טען שהן כורדים שתומכים בשלטון ברוג'בה והן אלה שמתנגדים לו ולכוח הצבאי שהפעיל, דואגים מכך שהשלטון החדש בסוריה יסכן את האוטונומיה שלהם. אך יתרה מזו, הסביר, יש גם חשש מכך שבלי קשר לזהות השלטון החדש בסוריה, התעמולה שמשטר אסד הפיץ גרמה לגזענות עמוקה כלפי הכורדים בחברה הסורית. לכן, ציין שחו, "בחבל האוטונומי בצפון סוריה יש צורך בערובות חוקתיות לשימור התרבות הכורדית, לשימור הזכות ללמוד כורדית בבתי-הספר ולרמה מסוימת של שלטון עצמי ללא שליטה מדמשק".

ישראל – נורווגיה: יחסים על האש

הממשלה באוסלו מיטלטלת בין דרישה ציבורית להחריף את הטון נגד ישראל ופעולותיה בעזה, לבין היותה של נורווגיה יצואנית נשק גדולה, שייתכן שרכיבים מתוצרתה מגיעים גם לצה"ל – תוך עקיפת החוק האוסר על שיווק נשק למדינות שנמצאות במלחמה. האם הפוליטיקה תנצח את הפרקטיקה?

התפרסם במגזין דה-מרקר: https://www.themarker.com/magazine/2024-04-08/ty-article-magazine/.premium/0000018e-a345-d9c2-afbe-abd71ee20000?_ga=2.4093872.1250585102.1720623145-1456962184.1716469741

בישראל היו שהכריזו בחודשים האחרונים על נורווגיה כמדינה האירופית העוינת ביותר את ישראל. קביעה זו תלויה במידה רבה במדיניותו של שר החוץ הנורווגי, אספן בארת איידה, שנכנס לתפקידו רק כמה ימים אחרי 7 באוקטובר. בארת איידה, איש מפלגת העבודה הנורווגית, מכהן בתפקיד שר החוץ בפעם השנייה (הפעם הראשונה היתה בשנים 2012־2013). בעבר כיהן גם תקופות קצרות כשר הביטחון וכשר האקלים והסביבה. הטענות הישראליות נגדו ונגד ממשלתו הן רבות: זה התחיל מכך שדווח כי משרדו אסר על מלך נורווגיה לשלוח מכתב תנחומים לישראל אחרי אירועי 7 באוקטובר (זאת מאחר שבנורווגיה המלך אינו מוסמך לתת הצהרות בנוגע ל"קורבנות של סכסוך פוליטי"). זה נמשך בגינוי ישראל בוועידה הבינלאומית בקהיר, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, ובביקורת על כך שנורווגיה לא מכירה בחמאס כארגון טרור.

מעבר לכך, נורווגיה התעקשה להמשיך להעביר כספים לאונר"א בעוד מדינות רבות הפסיקו לתמוך בארגון, בתגובה לדיווחים שאנשיו היו מעורבים בטבח 7 באוקטובר. נורווגיה לא רק המשיכה להעביר כסף, אלא גם יצאה בקמפיין להגנת אונר"א בקרב מדינות אחרות. במקביל, נורווגיה פעילה במסגרת תביעה נגד ישראל בבית־הדין הבינלאומי לצדק בנושא הכיבוש בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, תביעה נפרדת מהתביעה הדרום־אפריקאית המאשימה את ישראל בביצוע רצח־עם.

בראיון למגזין TheMarker, מסביר בארת איידה את עמדתו: "אנחנו ידידים של ישראל. תמיד היינו ונמשיך להיות", אומר שר החוץ. "לפעמים חברים טובים צריכים לתת עצות טובות, אבל אנחנו בשום אופן לא עוינים את ישראל. תמיד ניסינו לסייע לישראל לחיות בשלום ובביטחון". כשהוא מתבקש להסביר מדוע נורווגיה נתפסת בכל זאת על ידי רבים בישראל כעוינת, הוא מסביר שלמרות הידידות, מדינתו יכולה לא להסכים עם הממשלה הישראלית. "גינינו את המתקפה של חמאס ב־7 באוקטובר ואנחנו מכירים בזכותה של ישראל להגן על עצמה נגד טרור", הוא אומר. "אבל גם אמרנו שכמו כל מדינה אחרת, ישראל חייבת לציית לחוקי הלחימה במסגרת החוקים ההומניטריים הבינלאומיים של אמנת ג'נבה. הביקורת שלנו היתה על כך שחלק מהטקטיקות הצבאיות שישראל משתמשת בהן, והמצור החלקי דה־פקטו על הרצועה שמנע מזון, חשמל ואמצעי קיום הכרחיים מאוכלוסיית עזה, היו בעייתיים מאוד. זו לא עוינות כלפי ישראל, זו ביקורתיות כלפי מרכיבים מסוימים של מדיניות הממשלה".

בארת איידה בביקור בסטוקהולם, יוני 2024, צילום: דיויד סטברו

בארת איידה מוסיף לרשימת הנושאים שלממשלתו יש עליהם ביקורת גם הצהרות של שרים בממשלת ישראל ש"נתנו את הרושם, שהוא כנראה מוטעה, שישראל מעוניינת לגרש את הפלסטינים מעזה. היו בישראל הצהרות כאלו והן בעייתיות מאוד כשהן באות משרים בממשלה".

נורווגיה ממשיכה להעביר כספים לאונר"א ודרשה ממדינות אחרות להמשיך לעשות זאת גם כן. האם אתם לא מאמינים לרשויות בישראל שדיווחו שעובדי אונר"א היו מעורבים במתקפת 7 באוקטובר, או שבעיניכם זו אינה סיבה מספקת להפסיק לממן את הארגון?

"ההחלטה שלנו לא מבוססת על חוסר אמון בטענה הישראלית. אמנם לא ראינו עדויות, גם ארצות הברית וגם האו"ם לא קיבלו את ההוכחות, אבל זה בהחלט יכול להיות נכון. יכול להיות שבין 13 אלף המועסקים בעזה, היו כאלו שהיו קשורים לחמאס ואפילו במתקפת הטרור. זה נורא, זה בלתי מקובל וזה דורש חקירה. אמרנו את זה למזכ"ל האו"ם, גוטרש, וללזאריני (הנציב הכללי של אונר"א, ד"ס). אבל, לא הסכמנו לכך שגם אם זה נכון, צריך לקצץ את כל התמיכה. לא כך מתנהלים כשיש הפרות חוקים בתוך ארגונים. לא סוגרים את הארגון אלא מחפשים את הפושעים. אם מישהו במשטרת אוסלו נעצר בחשד לרצח, אני לא אסגור את המשטרה אלא אעצור את החשוד. אנחנו שמחים לראות שיש כעת מדינות ששינו את מדיניותן – אוסטרליה, שוודיה, דנמרק וקנדה למשל, וכך גם הנציבות האירופית. זה לא שאנחנו לא מאמינים לישראל, אבל אנחנו לא חושבים שצריך להעניש בגלל זה את כל הפלסטינים".

בעניין אונר"א בארת איידה לא מקבל טענות על אופיו הבעייתי מלכתחילה של הארגון והאפשרות לתמוך בפלסטינים דרך ארגונים אחרים. "רוב מכריע של הארגונים הבינלאומיים האחרים הפועלים באזור אומרים שאין אפשרות להחליף את אונר"א בטווח הקצר", הוא אומר. "הם התשתית לכל הפעילות ההומניטרית בעזה, כך שכל הארגונים מתאמים איתם".

בנובמבר הצהרת כי "היינו ברורים בקביעה שיש לראות בחמאס ארגון טרור". האם, בניגוד לעבר, זו כעת המדיניות הרשמית של נורווגיה, גם בכל הנוגע לאכיפת חוק, סנקציות כלכליות וכן הלאה?

"מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר היתה באופן ברור מתקפת טרור והיא בוצעה על ידי חמאס, כך שבהקשר זה הם ביצעו פעולת טרור חמורה מאוד. עם זאת, עמדתנו העקבית שומרת איזשהו סוג של קשר עם כל הקבוצות הרלוונטיות. זה לא אומר שאנחנו מקבלים את המטרות שלהן או את המדיניות שלהן, אבל אנחנו חושבים שאם אנחנו מנסים לתרום להפסקת אש בין הצבא הישראלי לחמאס, מישהו צריך לדבר עם חמאס. זה לא אימוץ של הארגון, אלא רק הודאה בכך שהם קיימים. הדרך להחליש את החמאס היא לפתח דרך חלופית למדינה פלסטינית. כוחות רבים תרמו לפיצול של החברה הפלסטינית וזה שירת את חמאס ואת אלו שלא רצו התקדמות. אנחנו לא רוצים פלסטין בשליטת חמאס, אלא פלסטין בשליטת פלסטינים אחרים שמכירים בישראל ובזכותה לחיים ולביטחון".

אתם מקיימים קשר עם חמאס?

"כן, אנחנו עומדים בקשר עם חמאס כפי שאנחנו בקשר עם חיזבאללה, עם החות'ים וכל שאר הגורמים באזור. ובגלל זה לא הטלנו אותן סנקציות שמדינות אחרות הטילו, אבל אין להבין את זה כתמיכה במטרות ובמדיניות שלהם". בארת איידן גם מוסיף, בלי לפרט בדיוק למי הכוונה, ש"יש אנשים בעולם שמבקרים אותנו על כך בפומבי, אבל למעשה שמחים שזה המצב, כי מישהו צריך לתחזק את הקשרים האלו".

מה עמדתכם הנוכחית בעניין התביעה הדרום־אפריקאית בהאג ותוצאותיה?

"ציינתי לטובה את העובדה שישראל החליטה להגיב לתביעה. לא הגבתי לעצם היוזמה, אבל בהינתן שהתביעה קיימת, טוב שישראל הגיבה, טוב שהיא מכירה בסמכות בית המשפט וברור שזו זכותה להגן על עצמה מפני ההאשמות. בית המשפט לא טען שיש כאן רצח עם, אלא שיש מספיק אלמנטים שעלולים ליצור הפרה של האמנה למניעת רצח עם, וישראל צריכה להגיב ולהודיע לבית־המשפט אילו צעדים היא נוקטת כדי לקיים את המגבלות החלות על מדינה שנלחמת. זה חוקי להילחם במלחמה של הגנה עצמית, אבל יש חוקים כיצד לעשות זאת. יש כמובן עוד נושא שבית הדין הבינלאומי לצדק עוסק בו, תיק אחר שעוסק בנושא אחר – הכיבוש הישראלי בו התערבנו, בניגוד לתיק רצח העם". ואכן, נורווגיה היתה אחת מ־50 מדינות שהעידו בפני בית־הדין בנושא זה בסוף פברואר. "נורווגיה מסתייגת בבירור מאלימות של מתנחלים ישראלים ומעקירת פלסטינים באדמות כבושות", אמר בארת איידן בהקשר זה. "ההתנחלויות אינן חוקיות על פי החוק הבינלאומי… והעוול שהפלסטינים נתונים לו חייב להיפסק".

למדיניות הנורווגית כלפי ישראל יש גם צד כלכלי. ממשלת נורווגיה פרסמה לאחרונה אזהרה לחברות נורווגיות שלא לעסוק בשיתוף פעולה עסקי או במסחר המשמש "להנצחת ההתנחלויות הבלתי חוקיות בישראל". על פי שר החוץ בארת איידה, "נורווגיה טוענת זה זמן רב שמדיניות ההתנחלויות של ישראל בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, מפרה את החוק הבינלאומי, לרבות המשפט ההומניטרי הבינלאומי ודיני זכויות האדם, ומערערת את הסיכויים להשגת מדינה פלסטינית עתידית ופתרון בדרכי שלום של הסכסוך". לכן, על פי הודעת השר, ההמלצה לחברות נורווגיות היא "תגובה להתעצמות מדיניות ההתנחלויות של ישראל בשנה האחרונה, כמו גם הרחבות התנחלויות חדשות והגברת האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים". בארת איידה טוען שהקהילה העסקית הנורווגית ביקשה הנחיות מהרשויות לגבי הפעילות שלהן, והמלצת הממשלה מבהירה ש"חברות נורווגיות צריכות להיות ערניות לעובדה שעיסוק בכל פעילות כלכלית או פיננסית בהתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות עלול לסכן אותן, ולתרום להפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי וזכויות האדם".

בפועל, למדיניות זו יש כבר השלכות. "מכתבו של שר החוץ הבהיר כי כל דבר שמועיל לארגונים שתורמים ל'כיבוש הבלתי חוקי' בישראל, אינו תואם את המדיניות הנורווגית", מסביר לייף קנוטסן, מתאם התקשורת של הקהילה היהודית בנורווגיה. "הוא גם שלח את המכתב הזה ל־Vinmonopolet, המונופול הקמעוני למכירת משקאות אלכוהוליים שבבעלות ממשלת נורווגיה. Vinmonopolet, בתגובה, כינסה מיד ישיבת מועצת מנהלים שהחליטה להוריד מהמדפים יינות מהגדה המערבית ומהגולן". קנוטסן אומר שצעד זה עלול להיות בלתי חוקי בהקשר של חוקי האיחוד האירופי או ארגון הסחר העולמי (WTO), במיוחד בהקשר של הגולן. "זה שינוי מדיניות שבארת איידה הכתיב משולחן העבודה שלו, לא דרך הקבינט ולא דרך הפרלמנט, וזוהי מדיניות חוץ דרך קמעונות", אומר קנוטסן. "אחת התוצאות היא שבפועל, יהודים בנורווגיה שרוצים יין כשר לפסח, יתקשו להשיגו".

בשיחה עם מגזין TheMarker מבהיר בארת איידה ש"הרשת יכולה לייבא יינות ישראלים אחרים ככל שהיא בוחרת", ומוסיף: "יש לנו יחסים כלכליים עם ישראל ואנחנו רוצים להמשיך לקיים אותם. אבל אנחנו טוענים כבר שנים שהיחסים הכלכליים צריכים להיות עם ישראל של גבולות 1967. זה לא חדש. כעת, אנחנו מחזקים את העצה שלנו לעסקים נורווגיים – תרגישו חופשי לקנות ולמכור בישראל, אבל לא במה שמתדלק את הכיבוש, שנדמה לי שכולם, למעט הממשלה הישראלית, מכירים באי־החוקיות שלו. זו לא מדיניות רדיקלית מאוד. זו עמדה שנועדה ליצור עקביות במדיניות שלנו לא לתרום כלכלית להפרות זכויות אדם ולהפרות של החוק הבינלאומי. אנחנו לא נכנסים לפרטים, אלא נותנים עצות כלליות. זו היתה מועצת המנהלים של Vinmonopolet שקיבלה את ההחלטה".

למרות כל זאת, דומה שהמשק הנורווגי לא משלם מחיר גבוה במיוחד על העמדה העקרונית של הממשלה. יחסי הסחר בין ישראל לא נפגעו בצורה דרמטית, והקריאות לחרם הן יותר סמליות מאשר מעשיות. על פי מֶטֶּה יוהאנה פולסטאד, נשיאת לשכת המסחר נורווגיה־ישראל, הייצוא העיקרי של נורווגיה לישראל במשך עשרות שנים הוא דגים. "יותר מ־80% מכלל הסלמון המיובא לישראל הוא מנורווגיה. נורווגיה גם מייצאת מתכות ונייר בהיקף קטן יותר", אומרת פולסטאד. "הייצוא העיקרי של ישראל לנורווגיה הוא מוצרים חקלאיים – פירות וירקות. ישראל מייצאת לנורווגיה גם מוצרים טכנולוגיים כמו חלקי מחשב. שני המגזרים הללו מכסים את רוב היבוא לנורווגיה מישראל".

פולסטאד מוסיפה שלמרות המתחים הפוליטיים, מכירות הדגים מנורווגיה המשיכו לגדול, בעוד שאר המגזרים לא גדלו במשך זמן מה. "האקלים הפוליטי בנורווגיה לגבי ישראל אינו מועיל לקידום עסקים, ובעיקר ליוזמה של יצירת קווי מסחר חדשים. נראה שהסנטימנט האנטי־ישראלי יצר חוסר רצון לפתח קשרים עסקיים חדשים עם ישראל", היא אומרת. "למרות זאת, חלק מהמסחר ממשיך לגדול. בשנים 2022־2023 היבוא הישראלי לנורווגיה גדל מ־1.6 מיליארד כתר נורווגי (כ־560 מיליון שקל) ל־1.8 מיליארד כתר (כ־600 מיליון שקל), אלו נתוני שיא. גם הייצוא הנורווגי לישראל ב־2022 היה ברמת שיא של 2.6 מיליארד כתר (כ־900 מיליון שקל) וירד ל־2.3 מיליארד כתר (כ־800 מיליון שקל) ב־2023".

בנוסף להמלצת ממשלת נורווגיה להחרים מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, פולסטאד מציינת גם את העובדה שאוניברסיטאות בנורווגיה קוראות לחרם אקדמי נגד ישראל, אף שהממשלה מתנגדת למהלך זה. קנוטסן מסביר בעניין זה שהיו קריאות רבות לחרם מסוגים שונים בנורווגיה בחודשים האחרונים. באקדמיה הנורווגית יש מקרים של אוניברסיטאות שניתקו קשרים עם מוסדות אקדמיים מישראל. אחת הדוגמאות היא אוניברסיטת OsloMet (Oslo Metropolitan University), שהחליטה לא להמשיך תוכנית חילופי סטודנטים עם אוניברסיטת חיפה. "זה מקרה שבו מועצת המנהלים של המוסד קיבלה את ההחלטה", מספר קנוטסן. "הם טוענים שזה לא חרם אלא החלטה של אי המשך תוכנית, אבל זה משחק בסמנטיקה". על פי קנוטסן, זוהי פגיעה ברורה בחופש האקדמי, שמיועדת לרצות קבוצה של אקטיביסטים שעסוקה בלהשתיק את כל מי שלא מסכים איתה. על פי דיווחים בתקשורת, אוסלו מט אינה לבדה. גם אוניברסיטת דרום־מזרח נורווגיה (USN) החליטה לסיים את שיתופי הפעולה האקדמיים והמחקריים שלה עם המכללה האקדמית הדסה בירושלים בעקבות המלחמה בעזה.

והחרמות נמשכים גם בגזרות אחרות. קנוטסן אומר שישנם איגודים מקצועיים ורשויות מוניציפליות, כולל עיריית אוסלו, שקראו לחרמות ופרסמו הודעות על חרמות. "הם נזהרים מאוד מלהגיד שהם מחרימים את ישראל, וטוענים שהם מחרימים רק ארגונים וחברות שתורמים להתנחלויות. עם זאת, לא תמיד ברור מה זה בדיוק אומר ומה בעצם הם לא רוכשים. זה נראה כמו Virtue Signaling (הפגנת מוסריות שטחית לצורכי תדמית, ד"ס) עבור הקהל הביתי שלהן".

כשמגיעים לכסף הגדול באמת, עם זאת, נורווגיה לא ממהרת לחתוך את כל ההשקעות שעלולות להיות קשורות בצורה כזו או אחרת עם הכיבוש וההתנחלויות. בנושא זה מעניין לבדוק את קרן הנפט הנורווגית, שמשקיעה את עודפי ההכנסות של מגזר הנפט של המדינה במה שנהפך לקרן העושר הריבונית הגדולה בעולם. הקרן, המחזיקה כ־1.5 טריליון דולר, משכה בעבר השקעות בחברות ישראליות, אך היא עדיין מושקעת על פי דיווחים שונים בכ־70 חברות ישראליות, בשווי של מיליארדי דולרים. כעת, היא בודקת אם למשוך השקעות מחברות שיש להן קשר לכיבוש ולהתנחלויות, בעיקר גופים כגון בנקים ומוסדות פיננסיים ישראליים.

"זה נידון כאן בהרחבה", אומר שר החוץ בארת איידה, "ההמלצות שלנו רלוונטיות גם להשקעות בקרן הנפט וועדת האתיקה של הקרן בוחנת את הדברים. זה מסובך, כי למשל, כשיש בעלות בבנק, ייתכן שיש לבנק פעילות גם בישראל וגם בשטחים כבושים. הממשלה לא נכנסת לפרטים ולכל פורטפוליו. לקרן יש דירקטוריון ויש לה גם הנהלה רחבה יותר וכן ועדת אתיקה, והם אלה שמקבלים את ההחלטה".

למרות הצעדים הרבים המיועדים להפעלת לחץ על ישראל, ישנם קולות בנורווגיה הטוענים שהממשלה אינה נוקטת מספיק פעולות נגד ישראל, וכדי לתמוך בפלסטינים. ארגונים פרו־פלסטינים טוענים, למשל, שתעשיית הנשק הנורווגית, שחלק גדול ממנה נמצא בבעלות ממשלתית, מצאה דרכים לעקוף את האיסור שמטילה המדינה על מכירת נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. האם ייתכן שנורווגיה מנסה ליהנות משני העולמות – מצד אחד היא מנסה להצטייר כמגינתם הנלהבת של הפלסטינים, ומצד אחר אינה מוותרת על רווחים הכרוכים בקשר עם ישראל?

"יש הגדרה ברורה של מהו נשק נורווגי", אומר שר החוץ בארת איידה. "זהו נשק שמיוצר בנורווגיה או שלפחות החלק המרכזי שלו מיוצר בנורווגיה. זוהי הגדרה בינלאומית. במובן זה, אסור לייצא כלי נשק נורווגים למדינות שנמצאות במלחמה כמו ישראל, ואין לנו שום סיבה להאמין שזה קרה". עם זאת, מבהיר שר החוץ, מאחר שלנורווגיה יש תעשיית נשק גדולה, חברות נורווגיות גם מחזיקות חברות בחו"ל וכאן שליטת הממשלה מוגבלת יותר. "אם הממשלה היא הבעלים של החברה או של חלקה הגדול, אנחנו יכולים לנקוט צעדי זהירות, אבל זה לא ממש נמצא תחת רגולציה נורווגית. כך זה גם עם מדינות אחרות. חוץ מזה, יש גם פרויקטים משותפים שבמסגרתם אנחנו מייצרים חלפים לכלי נשק של מדינות אחרות. למשל, אנחנו מייצרים כמה חלקים מינוריים עבור מטוסי F-35. החוקים הנורווגיים לא תקפים כאן כי זה פשוט היה יוצר מצב ששיתופי פעולה בינלאומיים בתחום הביטחון לא יהיו אפשריים".

בארת איידה מבהיר שנורווגיה אינה מוכרת נשק לישראל והוא אף קרא למדינות אחרות לנהוג כמו נורווגיה, כדי לוודא שלא יהיו שותפות עקיפות למה שעלול להוות רצח עם. עם זאת, ישנן טענות שחברות נורווגיות, ביניהן לפחות אחת שחציה בבעלות ממשלתית, עוקפות את המדיניות הממשלתית. היומון Verdens Gang פרסם בנובמבר שרכיבים נורווגיים עלולים להיות בשימוש בטילים שישראל יורה בעזה. על פי העיתון, מאחר שנורווגיה מתירה ייצוא רכיבי נשק למדינת נאט"ו כמו ארצות הברית, החלקים יכולים לשמש להרכבת נשק שיכול להיות מיוצא לישראל על פי תקנות אמריקאיות. כך, על פי העיתון, חברת Chemring Nobel, היא בין יצרניות דלק הרקטות לטילי הלפייר, שאותם ארצות הברית מספקת לישראל בעבור המלחמה בעזה. דיווחים על כך שחברה זו מייצרת דלק רקטות וחומרי נפץ עבור טילים שמשמשים את צה"ל אינם חדשים, וכלי תקשורת שונים בנורווגיה דיווחו על כך בעבר. בתגובה לדיווח בעיתונות הנורווגית אמר מנכ"ל החברה כי הוא אינו יכול לשלול את האפשרות שרכיבים נורווגיים כלולים במערכות נשק המשמשות בעזה, אוקראינה או במקומות אחרים, מאחר שכמה מבעלות בריתה של נורווגיה מאפשרות יצוא של מוצרים ביטחוניים לישראל, בניגוד למדיניות היצוא הנורווגית.

חברה נורווגית נוספת, NAMMO, הואשמה בנורווגיה גם היא במכירת נשק לישראל. הבעלות על נאמו נחלקת בין ממשלת נורווגיה וחברה פינית בשם פאטריה (שגם היא, בחציה, בבעלות חברה נורווגית, קונגסברג, שממשלת נורווגיה היא בעלת המניות הגדולות שלה). בדצמבר דווח ב־NRK, רשות השידור הציבורית בנורווגיה, שפעילים פרו־פלסטיניים חסמו את הכניסה למפעל החברה בראופוס בטענה כי "הנשק של נאמו מסייע להרג פלסטינים בעזה". לפי המפגינים, טילי כתף מסוג M141 המיוצאים מהמפעל של נאמו באריזונה לישראל, נמצאים בשימוש בעזה. החברה הכחישה את הטענות ואמרה שהנשק נמכר לצבא האמריקאי עד לפני עשר שנים, ושבזה מסתיימת מעורבותה.

בעקבות פניית מגזין TheMarker, כתב דובר מטעם חברת נאמו שבחברה אכן נתקלו בדיווחים בתקשורת לגבי מוצרים של החברה שיוצרו בארצות הברית ונמצאו בישראל. הדובר כתב כי "בהתחשב בעובדה שהמכירות של מוצרים אלה בוצעו לפני מספר שנים ונעשו לרשויות בארצות הברית, איננו מסוגלים לאשר דיווחים על העברה מאוחרת יותר מארצות הברית לישראל, וגם אין לנו ידע לגבי כלי נשק או חומרים שהצבא הישראלי משתמש בהם". בתשובה לשאלה אם יש פיקוח על השימוש שנעשה בחלקי נשק שהחברה מייצאת למדינות אחרות, למשל באמצעות "הצהרת משתמש קצה" (End-User Certificate), כתב הדובר: "נאמו כפופה לחוקי פיקוח על יצוא במדינות שבהן יש לנו פעילות, כולל נורווגיה, שאינה מתירה יצוא של מוצרים מתוצרת נורווגית לישראל. עבור בקשות לרישיון יצוא למדינות שבהן יצוא מנורווגיה מותר, הצהרת משתמש קצה או אישורים אחרים הם בדרך כלל חלק מרשימת המסמכים הנדרשים". חברת Chemrinh Nobel לא היתה מעוניינת להגיב לשאלות מגזין TheMarker.

דו"ח בנושא מגמות בסחר בינלאומי בנשק שפורסם לאחרונה מספק הקשר לתעשיית הנשק הנורווגיות. את הדו"ח פרסם המכון הבינלאומי SIPRI, שמושבו בשטוקהולם, בירת שוודיה, והוא חוקר סכסוכים, חימוש, בקרת נשק ופירוק נשק. הדו"ח נחשב למקור המהימן ביותר על הסחר העולמי בנשק, למרות שעל פי הצהרות אנשי המכון עצמם, יש קושי להגיע למידע מלא על העסקות בתחום. הוא מדרג את נורווגיה במקום ה־19 ברשימת יצואניות הנשק, מקום גבוה למדי בהתחשב בכך שבנורווגיה חיים כ־5.5 מיליון איש בלבד. הדו"ח מראה כמעט הכפלה של יבוא נשק על ידי מדינות באירופה (עלייה של 94%) בשנים 2019־2023, לעומת השנים 2014־2018. המקור של כ־55% מהיבוא לאירופה הוא בארצות הברית. כמו כן, כמויות גדולות בהרבה של נשק זרמו לאסיה, אוקיאניה והמזרח התיכון בשנים האחרונות. יבואניות הנשק הגדולות בעולם הן הודו, ערב הסעודית, קטאר, אוקראינה, פקיסטן, יפן, מצרים, אוסטרליה, קוריאה הדרומית וסין. ישראל נמצאת במקום ה־15, כשהמקור של כמעט 70% מיבוא הנשק שלה הוא ארצות הברית. הדו"ח מוסיף שארצות הברית הגדילה את יצוא הנשק שלה ב־17% בין שתי תקופות אלה, בעוד יצוא הנשק של רוסיה הצטמצם בכמחצית. רוסיה היתה לראשונה יצואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם, אחרי צרפת שבמקום השני. אחריהן ממוקמות סין, גרמניה, איטליה, בריטניה, ספרד וישראל (במקום התשיעי).

על פי הדו"ח, כ־30% מהעברות הנשק הבינלאומיות הגיעו למזרח התיכון בשנים 2019־2023. סעודיה, יבואנית הנשק השנייה בגודלה בעולם, קיבלה 8.4% מייבוא הנשק העולמי בתקופה זו, ואילו קטאר הגדילה את יבוא הנשק שלה כמעט פי ארבעה. ארצות הברית היא זו שמחמשת את האזור, וכ־52% מהנשק שיובא על ידי מדינות המזרח התיכון סופקו על ידה. אחריה ברשימה נמצאות צרפת, המספקת כ־12% מהנשק שמיובא למזרח־התיכון; איטליה (10%) וגרמניה (7.1%). נורווגיה לא אמורה להיות כלל ברשימה זו, מאחר שתקנותיה מונעות יצוא נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. לכן, המדינות המובילות את רשימת הייבוא מחברות נורווגיות בתחום זה הן ארצות הברית, אוקראינה וליטא. במקרה האוקראיני, ישנה החלטת ממשלה נורווגית המאפשרת מכירת נשק למדינה, בגלל הפלישה הרוסית והאינטרס המיוחד שיש לנורווגיה לסייע לאוקראינה נגדה. כמו כן, החוק הנורווגי מאפשר סיוע צבאי למדינות הנמצאות במלחמה, בניגוד למכירת נשק לצרכים מסחריים.

"שוק הנשק בנורווגיה נתון לרגולציה כבדה", אומר ניק מארש, חוקר בכיר במכון לחקר השלום של אוסלו (PRIO). "משרד החוץ מנפיק אישורי יצוא והמכס בודק את המוצרים שעוברים את הגבול. שותפי הסחר בתחום הזה הם בעיקר מדינות נאט"ו, ומדינות מפותחות ודמוקרטיות כמו אוסטרליה. העיקרון המרכזי לפיו ניתנים רישיונות יצוא נוסח כבר בסוף שנות ה־50, בהצהרת הפרלמנט הנורווגי לפיה אסור לשלוח נשק או תחמושת לאזורים הנמצאים במלחמה, תחת איום מלחמה או במלחמת אזרחים. מעבר לכך, נורווגיה כפופה גם לאמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ATT) ולקווים מנחים של האיחוד האירופי (אף שהיא איננה חברה באיחוד, היא קיבלה עליה את המגבלות של האיחוד, ד"ס)".

"לתעשיית ההגנה והנשק של נורווגיה אין השפעה עצומה על הכלכלה הלאומית. ברור שמבחינת התמ"ג הנורווגי היא הרבה פחות חשובה מנפט וגז", מוסיף מארש, "עם זאת, נורווגיה לא מייצרת הרבה. למשל, בניגוד לשוודיה, אין לנו תעשיית הייטק גדולה, אז מבחינת ייצור ותעסוקה, הסקטור הזה חשוב. ישנן שתי חברות גדולות בתחום זה בנורווגיה – נאמו ו־Konsberg, שתיהן בבעלות חלקית של הממשלה".

מה לגבי חברות נורווגיות שיש להן חברות בנות במדינות אחרות? האם הן כפופות לחוק הנורווגי או למדינות שבהן מיוצר הנשק בפועל?

"כאן זה מסתבך. תיאורטית, אם חברה נורווגית קונה חברה בחו"ל, החוק הנורווגי לא תקף לגביה. הוא תקף רק לגבי מוצרים שעוזבים את נורווגיה. עם זאת, במקרה של מוצר שמיוצר נניח בארצות הברית, מורכב מחלקים שחלקם יצאו מנורווגיה או אפילו עושה שימוש בתוכנה או מפרטים טכניים שהם קניין רוחני מנורווגיה, אז יש משמעות לחוקי הייצוא הנורווגים".

האם כשנורווגיה מייצאת נשק מקובל לדרוש הצהרת משתמש קצה (EUC)?

"באופן כללי, כמו במדינות אחרות, גם בנורווגיה יש דרישה להצהרת משתמש קצה, אבל חשובים יותר הם מסמכי תנאי המכירה (Conditions of Sale). כך מגדירה החברה, בין השאר, למי מותר ולמי אסור למכור את המוצר שלה. זה לא רק עניין של שמירה על זכויות אדם, אלא גם עניין מסחרי. אבל במקרה של מדינות נאט"ו, נורווגיה הבהירה שוב ושוב שהיא לא מבקשת הצהרות משתמש קצה. זוהי אמירה פוליטית והיא חזרה לאורך השנים. כך, מאחר שנורווגיה יכולה למכור לצרפת, לארצות הברית ולבריטניה, למשל, ומאחר שהיא לא דורשת הצהרת משתמש קצה ממדינות אלו שמייצאות, בין השאר, לסעודיה, נוצר מצב שהממשלה יכולה לטעון שאין נשק במדינות הנמצאות במלחמה שכתוב עליו Made in Norway, אבל בהחלט יכול להיות שיש נשק שיש בו חלקים נורווגיים או שמיוצר על ידי חברות בנות של חברות נורווגיות. צריך לזכור שתעשיית הנשק היא בבעלות חלקית של הממשלה שיש לה כאן אינטרס כלכלי וגם פוליטי, כך שיש איזון בין שיקולים עקרוניים לשיקולים מעשיים".

"זה מאפיין את נורווגיה כבר זמן רב", מסכם מארש את מה שהוא מכנה "האופי הדואלי של נורווגיה". "מחלקים כאן את פרס נובל לשלום ויש כאן דגש פוליטי על שיחות שלום, מאמצים דיפלומטיים, סולידריות ופעילות הומניטרית מצד אחד. מצד אחר, נורווגיה חברה בנאט"ו כבר מתחילת הדרך, ומאז מלחמת העולם השנייה יש לה צבא חזק שהוא חלק מברית צבאית שמתנגדת לרוסיה. כמדינה קטנה, האינטרס שלה הוא לקדם שלום, אבל היא מעולם לא היתה פציפיסטית".

כששר החוץ בארת איידה נשאל לגבי העתיד של יחסי ישראל־נורווגיה, הוא מזכיר שאף שיש ביחסים עליות וירידות, יש למדינתו חשיבות גדולה בגלל ועידת המדינות התורמות לרשות הפלסטינית (AHLC). זהו הגוף הבינלאומי העוסק בתיאום ובהגשת סיוע כלכלי לרשות הפלסטינית, הוא הוקם ב־1993 וחברות בו 16 מדינות, בראשות נורווגיה ובחסות ארצות הברית והאיחוד האירופי. "אחרי הפסקת האש, זה שוב יהיה גוף מפתח בדיון על תיאום תרומות לבניית הרשות הפלסטינית. לכן פעלנו עם ממשלת ישראל למציאת פתרון לבעיית ההכנסות שנגבו על ידי ישראל מטעם הרשות הפלסטינית. זה מראה שאנחנו עדיין יכולים לעבוד עם ישראל וגם עם רמאללה כדי לפתור בעיות". שר החוץ מתייחס בהקשר זה למתווה הזמני שמעביר לידי נורווגיה את האחריות על כספי המיסים של הרשות הפלסטינית, לאחר שבנובמבר החליטה ישראל לקזז מהם את הסכום המיועד לרצועת עזה, והרשות סירבה עקב כך לקבל את הכספים. מאחר שהרשות זקוקה לכספים בין השאר כדי לשלם משכורות לאנשי מנגנוני הביטחון, הוחלט שנורווגיה תהיה המדינה שתחזיק את כספי הסילוקין הפלסטינים שישראל מקזזת לעזה. זאת, כחלק מההסדר בין ישראל וארצות הברית.

בהקשר רחב יותר, בארת איידן דבק עדיין במדיניות שבה החזיק בעבר. "אני מאמין והאמנתי שנים רבות מאוד שהנתיב הטוב ביותר לשלום הוא הסכם עם הפלסטינים", הוא אומר. "לא עם חמאס, כמובן, אלא עם הרשות הפלסטינית, עם פת"ח ואש"ף. ישראל תצליח יותר בניסיון שלה להיות גם מדינה ליהודים וגם מדינה דמוקרטית אם תהיה לצידה מדינה פלסטינית. כל מה שאנחנו עושים בנושא הזה מיועד להפסיק את הסבל, אבל גם לייסד מדינה פלסטינית שמנוהלת על ידי רשות לגיטימית אחרי הסכם. זו מטרה שטובה גם לישראלים וגם לפלסטינים".

נשיאת לשכת המסחר ישראל־נורווגיה, פולסטאד, אומרת לעומת זאת, שלדעתה כל חרם, כולל חרם שהוא רק על מוצרים ישראלים מהגדה המערבית, פוגע בראש ובראשונה במעמדה של נורווגיה כמתווכת. "מאז שהדיונים על הסכמי אוסלו התנהלו בארצנו, נורווגיה ניסתה להיות מתווכת ולקרב את הצדדים לשלום", היא אומרת. "בהחרמת מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, שעל פי הסכמי אוסלו עדיין נמצאים בסמכות ישראלית חוקית, ממשלת נורווגיה מפרה בעצמה את רוח הסכמי אוסלו בכך שאינה מכבדת את ההסכמים החתומים. בהתאם לכך, ייתכן שישראל לא תכבד יותר את דעתה של נורווגיה, והיא עלולה להפוך ללא רלוונטית כמגשרת בסכסוך".

איומים וגילויי אנטישמיות: המלחמה מערערת את תחושת הביטחון של יהודי שוודיה

מתלמידים שלא מגיעים ללימודים לכאלה שהגיעו וסובלים מהתעמרויות, מהפגנות פרו־פלסטיניות סוערות ועד לארגונים איסלאמיסטיים קיצוניים שפועלים באין מפריע. עדויות שהגיעו לידי "הארץ" מציירות תמונה מטרידה של קהילה יהודית שחוששת לביטחונה על רקע מלחמת ישראל־חמאס.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-10-31/ty-article-magazine/.premium/0000018b-85aa-dd28-a7df-95bf2fb30000

לא ברור אם תושבי שוודיה יודעים מה עובר בימים אלה על חברי הקהילה היהודית במדינה, בין שמדובר בשכנים, עמיתים לעבודה, לקוחות או מורים שלהם. מאז מתקפת הטרור של חמאס בישראל ב–7 באוקטובר ותחילת ההפצצות הישראליות ברצועת עזה, יהודי שוודיה עוברים ימים לא פשוטים וחוששים לביטחונם ונראה שהרשויות לא מכירות בחומרת המצב.

בבית הספר היהודי "הלל" שבמרכז סטוקהולם, למשל, היו אובדי עצות ביום שישי 13 באוקטובר. ברשתות החברתיות הופצו אז איומים של בכיר חמאס חאלד משעל על "יום זעם" בינלאומי, וההורים — רבים מהם מוכי אבל ודאגה לקרובים ומכרים בישראל — כתבו בקבוצות וואטסאפ פנימיות שהאבטחה הרגילה בבית הספר לא מספיקה. חלק מההורים התנדבו לעמוד ברחוב ליד בית הספר ולפקוח עיניים והמשטרה המקומית הציבה ניידת במקום בחלק משעות היום. עם זאת, משיחות עם הורים עולה שבחלק מהכיתות חצי מהילדים ואף יותר לא הגיעו לשיעורים באותו יום. אלה שכן הגיעו קיבלו המלצות ברורות — להסתיר סממנים יהודיים ולא לדבר עברית.

אף שממשלת שוודיה התייצבה באופן גורף לצד ישראל ולמרות שברמה האישית ישראלים ויהודים רבים קיבלו הודעות תמיכה ודאגה מהמעגלים החברתיים שלהם, לידי "הארץ" הגיעו עדויות רבות על תקריות מדאיגות שאירעו במדינה בשבועות האחרונים.

ישראלי שגר בשוודיה נקלע לתקרית אלימה ברכבת התחתית של סטוקהולם, לאחר שנשמע מדבר בטלפון בעברית. א', ישראלי לשעבר שמתגורר בשוודיה, לא פתח את החנות שלו לאחר שהרגיש שהוא לא יכול להגן על עצמו ועל לקוחותיו. ישראלי אחר שגר במדינה נקלע לתקרית אלימה ברכבת התחתית של סטוקהולם לאחר שנשמע מדבר בטלפון בעברית. אדם נוסף מדרום שוודיה שאמו יהודייה, אך הוא עצמו אינו דתי ולא לובש סממנים יהודיים, סיפר שקיבל שבע שיחות טלפון ממספר לא מזוהה בהן נאמר לו כי "יודעים היכן הוא גר", כדאי לו להסתכל לאחור כשהוא יוצא מהבית ושהוא "לא יוכל להתגורר יותר בעיר". כשפנה למשטרה נאמר לו שאין מה לעשות משום שהשיחות הגיעו ממספר חסוי, ושהמשטרה תפעל רק אם יוכל למסור לה את שם התוקף, דבר אבסורדי משום שהוא בכלל לא מכיר אותו.

ישנן גם עדויות רבות על התעמרויות בתלמידים בבתי ספר בשוודיה על רקע המצב בישראל ובעזה. אמו של נער בן 16 ממשפחה יהודית שלומד בתיכון גדול בעיר גטבורג סיפרה ל"הארץ" כי נערה בכיתה קמה וצעקה על בנה במהלך שיעור: "לשחוט, לאנוס ולענות את כל היהודים". המורה בכיתה לא הגיב, לא עצר את התלמידה וגם לא דיווח עליה להנהלת בית הספר. התלמידים האחרים גם שתקו ולא עשו דבר, ואמו של הנער מסרה שהיא מתכוונת להעבירו לבית ספר אחר.

ציירו בכיתה דגל ישראל וסימנו עליו איקס

ילד יהודי אחר מבית ספר יסודי בדרום שוודיה נשאל על ידי שני חברים לכיתה במי הוא תומך במלחמה. אחרי שהילד בן העשר ענה שהוא בעד ישראל, שני חבריו לכיתה ציירו דגל ישראל, סימנו עליו איקס, קימטו אותו וזרקו אותו כשהם קוראים: "שונאים את ישראל". גם במקרה זה המורה שלימד בכיתה לא עשה דבר עד לפניית אמו של התלמיד אליו. תקיפות ואיומים מסוג זה נרשמו בכמה מקומות בשוודיה, והמכנה המשותף לכולם היה שהמותקפים היו יהודים או ישראלים.

המלחמה בין ישראל לחמאס לא פסחה גם על האקדמיה השוודית. אקדמאית בכירה במערב המדינה קיבלה איום בדואר האלקטרוני לאחר שהעזה לצאת בפומבי נגד מתקפת חמאס ב–7 באוקטובר. באוניברסיטת אופסלה פרסם ראש מחלקה בכיר פוסט ברשת חברתית שבו טען כי "חמאס נתן לנתניהו ולשותפיו מהימין הקיצוני את מה שהם ביקשו". במקום אחר כתב: "ב–1940 וב–1941 היטלר פיתח תוכנית להרעבה שיטתית של 30 מיליון אוקראינים, רוסים וסלאבים. ב–2023, נתניהו מוציא לפועל 'תוכנית הרעבה' בעזה!".

בזירה אחרת בשוודיה הרוחות גם סוערות. 700 אנשי תרבות פרסמו עצומה הקוראת להפסקת "האלימות הברוטלית נגד העם בעזה" ולהפסקת "התמיכה הצבאית, הפוליטית והכלכלית לישראל". בעצומה לא היה זכר למתקפת הטרור של חמאס, לקורבנות הישראלים או לחטופים בעזה. גם פעילת הסביבה השוודית הידועה, גרטה תונברג, הביעה בכמה הזדמנויות בימים האחרונים את תמיכתה בפלסטינים ללא כל אזכור של הטרור הפלסטיני והקורבנות הישראלים.

המפגינה יואנה איסטהר-בימן, מול ארמון המלוכה בסטוקהולם, אוקטובר, 2023. צילום: דיויד סטברו

השפעות המלחמה בין ישראל לחמאס ניכרות בשבועות האחרונים גם בכיכרות וברחובות ברחבי שוודיה. מאז פרוץ המלחמה נערכו הפגנות רבות לאות הזדהות עם הפלסטינים וכן כמה הפגנות הזדהות עם ישראל. בערב 7 באוקטובר השתתפו אלפי בני אדם, בהם ילדים ונשים, בהפגנות ברחבי המדינה שכללו מוזיקה, ריקודים ושיירות של מכוניות שצפרו לאות תמיכה במתקפת חמאס. בשלושת השבועות שחלפו מאז נערכו הפגנות סוערות יותר ורבות משתתפים ביחס לעבר. במהלך ההפגנות הפרו־פלסטיניות נשמעו האשמות שישראל מבצעת רצח עם וטיהור אתני ברצועת עזה, וכן קריאה למחיקת ישראל מהמפה. "מהים ועד הנהר, פלסטין תהיה חופשית", קראו המפגינים בשוודיה וקריאה נוספת שהפכה יותר ויותר רווחת בהפגנות היא בעד "אינתיפאדה".

הפגנה פרו-פלסטינית בסטוקהולם, אוקטובר 2023, צילום:  Hugh Gordon

ארגון איסלאמי קיצוני מאחורי מחאה פרו־פלסטינית

אחת ההפגנות הפרו־פלסטיניות אורגנה על ידי ארגון "חיזב אל־תחריר", ארגון איסלאמי קיצוני שתומך בהקמת חליפות איסלאמית והחלת חוקי שריעה ושיש לו סניף קטן בשוודיה. במדינות רבות בעולם הוצא הארגון מחוץ לחוק, אבל בשוודיה הוא קיבל אישור לערוך הפגנה שבה נשמעו קריאות להקים חליפות איסלאמית מאוזבקיסטאן ועד מרוקו, לצאת למלחמה בין האיסלאם לשאר העולם, ולשחרר בכוח צבאי את "פלסטין כולה".

רוב ההפגנות שנערכו בשוודיה מאז פרוץ המלחמה אורגנו על ידי ארגונים מקומיים שתומכים בפלסטינים. בהפגנה אחת שנערכה בסטוקהולם השתתפו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" (NMR), ארגון ניאו־נאצי מוכר עם כמה מאות חברים, וחברי "הנוער הקומוניסטי המהפכני" (RKU), ארגון הטוען שיש לפלסטינים זכות "להילחם בכל אמצעי בכוח הכובש כדי לשחרר את אדמתם". ארגון RKU גם מתאר את מתקפת 7 באוקטובר כמהלך לשחרור מהכלא הגדול שהוא רצועת עזה, ש"תפס את הציונים במיטתם".

שתי התנועות, הניאו־נאצית והמרקסיסטית־לניניסטית, הביעו תמיכה בסיסמה הפלסטינית "רסקו את הציונות". בהפגנה אחרת שנערכה בכיכר המרכזית של סטוקהולם השתתפו יותר מ–5,000 בני אדם. הנואמים בהפגנה, חלקם פלסטינים וחלקם אנשי שמאל שוודים, קראו ל"אינתיפאדה עד הניצחון" כשהם מניפים דגלי פלסטין, תמונות זוועה מעזה וכרזות נגד הממשלה השוודית התומכת בישראל. באף אחד מהנאומים שנשמעו בהפגנות הפרו־פלסטיניות לא הוזכרה מתקפת חמאס בישראל שבה נהרגו כ–1,300 בני אדם.

מפגיני הנוער המהפכני הקומוניסטי, RKU (למעלה), תנועת ההתנגדות הנורדית, NMR (באמצע) וחיזב אל-תחריר (למטה). סטוקהולם, אוקטובר 2023. צילום: דיויד סטברו.

מיקאיל יוקסיל, מנהיג מפלגת "נואנס" — שמגדירה את עצמה כמייצגת מיעוטים בשוודיה עם דגש על אוכלוסיות מהגרים — עדכן בחשבון הטוויטר שלו שגם הוא היה בין ההמונים בהפגנה פרו־פלסטינית בסטוקהולם. יוקסיל נולד בטורקיה ומתגורר כיום בסטוקהולם. בעבר הוא היה חבר מפלגת המרכז השוודית, אך הוצא משורותיה בגלל קשריו עם התנועה הלאומנית האיסלאמית "הזאבים האפורים". ב–7 באוקטובר הוא פרסם הודעה הקוראת להסיר את חמאס מרשימת ארגוני הטרור. לשאלת "הארץ" בנוגע לקריאתו, ענה יוקסיל: "אם חמאס נחשב כארגון טרור, לא ניתן לקיים איתו דיאלוג ולהגיע להסדר. כל עוד הם נחשבים טרוריסטים, אנחנו מבדלים אותם וגורמים לרדיקליזציה. אנחנו בעד לדבר איתם כדי להגיע להסדר". יוקסיל הוסיף ש"זה לא סוד שאנחנו מפלגה פרו־פלסטינית. ישראל מוכרת על ידי האו"ם ככוח כובש שמבצע פשעי מלחמה וכמדינת אפרטהייד. צריך לעצור את ישראל ולהביא את נתניהו למשפט בבית הדין הפלילי הבינלאומי".

כאשר נשאל יוקסיל על הפשעים שביצע חמאס, הוא השיב כי "לעם נכבש יש זכות להשתמש בכוח צבאי. אלימות נגד אזרחים איננה מותרת לאף אחד מהצדדים. צריך שכולם יניחו את הנשק ולא יכוונו אותו נגד אזרחים כדי למצוא פתרון לסכסוך".

יוקסיל גינה בשיחה עם "הארץ" את המתקפה על אזרחים ב–7 באוקטובר וגם את "התקיפות הישראליות הנמשכות בעזה". בעניין זה הוא חריג מאוד. אף ארגון מוסלמי בשוודיה לא גינה את מתקפת הטרור של חמאס, כולל ארגונים ששיתפו בעבר פעולה עם הקהילות היהודיות וארגונים יהודיים בשוודיה. אחד ממשתתפי ההפגנות הפרו־פלסטיניות, המנהיג המוסלמי המוכר ראשיד מוסא, אף כתב מאמר ציני ביומון הנפוץ "אקספרסן" בנושא הגינויים. "אני, ראשיד מוסא, כדובר של 1.3 מיליארד אנשים ברחבי העולם" הוא כתב, "מגנה ליתר ביטחון את החמאס, מגנה חומוס, מגנה את חסן ואת המרבי (קבוצת כדורגל שוודית, ד"ס)".

מפגיניפ פרו-פלסטינים מול הפרלמנט השוודי בסטוקהולם. צילום: Hugh Gordon

מגנוס רנסטורפ, אחד המומחים המובילים בשוודיה לג'יהאד הסלפי, ארגוני טרור וארגונים רדיקליים הפועלים בשוודיה, מודאג מהאפשרות שהתקריות בבתי הספר ובמקומות העבודה, וכן הקריאות האנטישמיות בהפגנות יגלשו לפסים אלימים נגד יהודים במדינה. רנסטורפ, מרצה ויועץ אסטרטגי באוניברסיטה השוודית לביטחון, אמר ל"הארץ" שיש כיום שני משברים מקבילים שמשפיעים על הביטחון בשוודיה. "המשבר הראשון קשור לשריפות ספרי קוראן ולקמפיין שקרי בנוגע לחטיפתם לכאורה של ילדים מוסלמים על ידי שירותי הרווחה בשוודיה. המשבר הזה שם את שוודיה על הכוונת של ארגונים כמו אל–קאעידה, דאעש וא–שבאב", אמר רנסטורפ. "המשבר השני הוא הסכסוך בין ישראל לחמאס". לדברי המומחה, שירות הביטחון החשאי של שוודיה פרסם ב–2017 שבמדינה שוהים כ–2,000 פעילי ג'יהאד סלפי שבהחלט מהווים פוטנציאל לפעילות אלימה בערים רבות.

איפה הרשויות?

בערים השוודיות מאלמו והלסינבורג מתגוררת אוכלוסייה פלסטינית גדולה שכוללת משפחות שכמה מבניהן הורשעו בפעילות טרור בגרמניה. במאלמו, עיר שנבנה בה לפני כמה שנים המסגד הגדול ביותר בסקנדינביה בעלות מיליוני אירו במימון קטאר, פועלים גם ארגוני חברה אזרחית כמו "קבוצת 194". מדובר בארגון חברתי שוודי-פלסטיני שעל אף שזכה לתקצוב עירוני פרסם התבטאויות אנטישמיות ותומכות טרור ברשתות חברתיות והיה קשור לחזית העממית לשחרור פלסטין, ארגון טרור שלוחמיו הצטרפו למתקפת 7 באוקטובר בישראל.

לאחרונה נחשף שמפלגת השמאל השוודית העבירה כספי משלמי מסים לפרויקט הקשור לחזית העממית דרך ארגון של מפלגת השמאל בדנמרק. במאי האחרון נערך במאלמו כנס פלסטיני–אירופי גדול בהשתתפות אמין אבו-ראשיד, מנהיג פלסטיני-הולנדי המזוהה עם חמאס. מפלגת השמאל השוודית אמנם ביטלה את השתתפותה בכנס כשנודע שאבו-ראשיד יהיה בו, אבל חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ג'מאל אל-חאג', השתתף בו אף שהנהגת מפלגתו אסרה עליו לעשות זאת. אל–חאג' מכהן כחבר פרלמנט ויש הטוענים שהוא לא הוצא משורות המפלגה בגלל הבייס הפוליטי הגדול שלו.

לפי רנסטורפ, ארגון בשם Die Wahre Religion ("הדת האמיתית") שהוצא מחוץ לחוק בגרמניה, בין השאר משום שאנשים שהיו קשורים אליו התנדבו לדאעש, פעל בחופשיות כארגון שוודי לגיטימי בפרויקט חינוכי של קריאת קוראן. כמו כן, פעיל שוודי בשם אחמד קאדאן שגייס כסף עבור דאעש וג'בהת פתח א-שאם (לשעבר ג'בהת א-נוסרה) נידון לשישה חודשי מאסר. אף שהוא נעצר בעבר נראה שההרתעה השוודית לא הייתה יעילה לגביו. ב-7 באוקטובר הוא פרסם פוסט ברשת חברתית ובו סרטון של ישראלים בורחים מירי אנשי חמאס ולצדו ציטוט מהקוראן שבו נאמר "אמלא את לבבות הכופרים בפחד".

בשוודיה גם פועל סניף של ארגון הסיוע ההומניטרי Islamic Relief שנוסד בשנות ה-80 באנגליה ונהנה מתמיכה כספית גדולה של המדינה. כמה ממשלות בעולם, בהן ישראל, טוענות שהארגון קשור לתנועת "האחים המוסלמים". רנסטורפ הסביר ששוודיה נחשבת למרכז חשוב של Islamic Relief ולכן גם של "האחים המוסלמים" באירופה. למרות אזהרות רנסטורפ ואחרים במשך שנים, יש הטוענים שהרשויות בשוודיה והציבור הכללי עדיין לא מכירים בחומרת המצב — שכסף שוודי מוצא את דרכו למימון טרור, שכסף מהמזרח התיכון מושקע במערכות המסכנות את שוודיה, ושחוקי המדינה מתירים לקיים פעילויות ציבוריות המערערות את היציבות ורשויות הביטחון.

בתשובה לשאלת "הארץ" סירבה המשטרה החשאית השוודית לתת הערכה לגבי המספר העדכני של פעילים וארגונים ג'יהאדיסטיים בשוודיה. בתשובה לשאלות על ארגונים ספציפיים שפועלים במדינה ענה דובר מטעם הארגון ש"שירות הביטחון השוודי לא נכנס לפרטים המתארים את הפעילות המבצעית שלו. אנו עוקבים אחר קיצונים אלימים ומעריכים את האיום למניעת פעולות טרור ופעילויות מאיימות אחרות שמאיימות על הביטחון. אנו עוקבים אחרי אנשים פרטיים ולא מכוונים לארגונים".

בתשובה לשאלות שנשלחו אליה בנוגע להגנת מוסדות יהודיים בסטוקהולם, משטרת סטוקהולם השיבה: "אנחנו לא מפרסמים באילו אמצעי אבטחה אנחנו משתמשים, אם ומתי אנחנו מיישמים אותם, ובאיזה אופן". שר המשפטים השוודי, גונאר סטרומר, האחראי על המשטרה, מערכת התביעה ובתי-המשפט, לא נעתר לבקשת "הארץ" לראיין אותו.

ארגון "חיזב אל-תחריר" בשוודיה וקואליציית הארגונים הפלסטיניים השוודיים "הקבוצות הפלסטיניות" לא ענו לפניית "הארץ" להגיב לכתבה. גם פעילת האקלים תונברג לא הביעה התלהבות לדבר עם "הארץ" בנושא זה וכאשר הוצע לה לקיים ראיון שבו תוכל להבהיר את עמדתה, נמסר מטעמה ש"גרטה לא משתתפת בראיונות בשלב זה".