הפער בין הימין לשמאל בשוודיה מצטמצם, אך הקיצונים משני הצדדים מכתיבים שיח מפלג

הבחירות שיתקיימו ביום ראשון לא התמקדו בסוגיה אחת ושני המחנות נראים קרובים מאי פעם בשאלות של מדיניות. עם זאת, מפלגות הימין והשמאל הקיצוניות שואפות להיכנס לקואליציה הבאה והצליחו להחריף את השיח סביב הבחירות, גם בנוגע לאנטישמיות וישראל.

פורסם ב"הארץ": הפער בין הימין לשמאל בשוודיה מצטמצם, אך הקיצונים משני הצדדים מכתיבים שיח מפלג – אירופה – הארץ

אחת הסוגיות המעניינות ביותר בבחירות הכלליות שייערכו מחר (ראשון) בשוודיה היא שאין סוגיה אחת מרכזית שניצבת במוקד ההצבעה. בבחירות הקודמות, ב־2022, הנושאים המרכזיים היו הגירה ופשיעה, ובמערכות שלפני כן בלטו נושאים כמו אבטלה ומדיניות רווחה. הפעם מפלגות שונות מקדמות סדר יום שנוח להן, בעוד שכמה מהמחלוקות החריפות שהפרידו בעבר בין ימין לשמאל נחלשו מאוד. כך למשל, המחלוקת סביב מדיניות ההגירה הצטמצמה מאוד בקדנציה הנוכחית לאחר שהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית אימצה מדיניות שתומכת בצמצום ההגירה והצבת דרישות מחמירות בנוגע לשילוב מהגרים. פערים הצטמצמו גם בסוגיות אחרות – כמעט כל המפלגות תומכות בחברות בברית נאט"ו ובהגדלת תקציב הביטחון, ולמעט כמה מפלגות קטנות, ישנו גם קונצנזוס לגבי מדיניות האנרגיה ומאבק בפשע המאורגן.

כעת מובילה את שוודיה ממשלת מרכז־ימין בראשות אולף קריסטרסון מהמפלגה השמרנית־ליברלית (Moderaterna). למפלגה אין רוב פרלמנטרי ולכן היא נשענת על שתי שותפות קואליציוניות: הליברלים והנוצרים־הדמוקרטים, כמו גם על מפלגת השוודים הדמוקרטים, מפלגת ימין פופוליסטית שתומכת בה מבחוץ ומשפיעה על מדיניותה. האופוזיציה מורכבת מהסוציאל־דמוקרטים בהנהגת מגדלנה אנדרסון ושלוש מפלגות קטנות יותר. במשך רוב הקמפיין, הסקרים בשוודיה העניקו לאופוזיציה יתרון ברור, למרות שהיא מורכבת ממפלגות שונות מאוד שיתקשו להרכיב יחד קואליציה בעלת רוב בפרלמנט. בשלב מסוים, הסקרים הצביעו על יתרון של עשרה אחוזים וניצחון כמעט ודאי של אנדרסון. בשבועות האחרונים הפער הצטמצם מאוד ולקראת ההצבעה ביום ראשון המרוץ נראה שוב פתוח.

שניים מבכירי הקואליציה סיפרו השבוע ל"הארץ" על הישורת האחרונה. במפלגה הסוציאל־דמוקרטית ומפלגת המרכז שתומכת בה לא הסכימו להתראיין ל"הארץ". יואר פורסל, יו"ר ועדת החינוך של הפרלמנט מטעם המפלגה הליברלית (Liberalerna), סיפר שמבחינת מפלגתו, מפלגת מרכז־ימין קלאסית, התשובה היא חינוך. המפלגה, שהחזיקה בתיק החינוך בארבע השנים האחרונות, מבקשת לשמור אותו אצלה, לדבריו, כדי לשפר את הישגי התלמידים, לחזק את מעמד המורים ולהמשיך בהוצאת סמארטפונים ומסכים מבתי הספר.

הקושי לזהות נושא מרכזי שניצב במוקד הבחירות הנוכחיות, טוען פורסל, מעיד על הקדנציה המוצלחת של הממשלה הנוכחית. "סיפקנו תוצאות טובות ברבים מהנושאים שהעסיקו את שוודיה בשנים האחרונות", הוא אומר. "הצלחנו לצרף את שוודיה לנאט"ו, הצלחנו להוריד את רמת הפשיעה, הצלחנו לעשות הרבה בבתי הספר, להוריד את האינפלציה ולהביא לצמיחה כלכלית טובה מזו של מרבית מדינות אירופה. האופוזיציה מתקשה למצוא נושא שבאמצעותו תוכל לתקוף את הממשלה".

יואר פורסל, יו"ר וועדת החינוך של הפרלמנט, המפלגה הליברלית. צילום: Liberalerna

אליס טיאודורסקו מווה, חברת הפרלמנט האירופי מטעם הנוצרים־הדמוקרטים (Kristdemokraterna) וכיום מועמדת לפרלמנט השוודי, ממשיכה את הקו של פורסל. לטענתה, הסוציאל־דמוקרטים התקרבו בשנים האחרונות לימין בנושאים שפעם היו בליבת קו השבר בפוליטיקה השוודית. "בשאלת הכיוון הכללי ששוודיה צריכה ללכת אליו הפערים קטנים ויש הסכמה רחבה בשאלות כמו הגירה והרפורמה במאבק בפשיעה", היא אומרת ומוסיפה שהשאיפה המרכזית של הסוציאל־דמוקרטים היא לחזור לעמדת כוח ולצורך זה הם אימצו עמדות דומות לאלו של הקואליציה.

טיאודורסקו מווה מצביעה גם על פרדוקס: בכמה מהסוגיות הללו הפער בין הסוציאל־דמוקרטים לשותפיהם האפשריים משמאל – כמו מפלגת השמאל והירוקים – גדול יותר מהפער בינם לבין מפלגות גוש הימין. "מפלגות אלו מחזיקות עמדות שונות לגמרי בנושאים חשובים כמו אנרגיה גרעינית, האיחוד האירופי והגירה וזו גם אחת הסיבות לכך שמאז 2010 הפוליטיקה השוודית עוסקת יותר בהרכב הקואליציה וזהות ראש הממשלה מאשר במדיניות", היא מסבירה. "זה כשלעצמו סימפטומטי: לעיתונאים וגם לפוליטיקאים קל יותר לדבר על מי משחק עם מי מאשר לעסוק במדיניות וזה מתאים לכל אלו שמתעצלים להיכנס לדיון על איך ניתן לקיים הבטחות שהובטחו".

במשך רוב המאה ה־20 הייתה שוודיה שם נרדף למדינת רווחה סוציאל־דמוקרטית. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית שלטה במדינה כמעט ללא הפסקה במשך למעלה מ־40 שנה ובתקופה זו נבנה חלק גדול ממה שנודע כ"מודל השוודי" – איגודים מקצועיים רבי־עוצמה ומשא ומתן קיבוצי נרחב המוביל לכיסוי רחב מאוד של המשק בהסכמים קיבוציים. במקביל המדינה מתחזקת מגזר ציבורי גדול, שירותי בריאות וחינוך ציבוריים ואוניברסליים ורשת ביטחון חברתית נדיבה שממומנים באמצעות מסים גבוהים ומובילים לרמות נמוכות יחסית של אי־שוויון. בעשורים האחרונים התחלפו ממשלות ימין ושמאל והמודל אמנם השתנה בעקבות הפחתות מסים, הפרטות, פתיחת שירותים ציבוריים לתחרות ורפורמות בקצבאות ובפנסיה, אבל השלד הבסיסי נותר על כנו.

גם פורסל, איש המרכז־ימין, אינו מציע לפרק את המודל השוודי. "בתי הספר ומערכת הבריאות יישארו וליבת הפעילות של מדינת הרווחה תמשיך להיות ממומנת כמעט כולה באמצעות מסים", הוא אומר. "קו המחלוקת עובר במקום אחר: עד כמה מדינת הרווחה יכולה להיות גדולה לפני שהיא הופכת למדינה פטרנליסטית? כמה רווחה אנחנו יכולים להעניק לפני שאנשים נעשים פחות להוטים למצוא עבודה או פחות מחויבים לתרום לחברה? הממשלה שלנו הציעה למשל להגביל את הסכום הכולל שאדם יכול לקבל מהמדינה בקצבאות. אנחנו רוצים מסים נמוכים יותר ומערכת שלא תפחית את התמריץ לעבוד".

טיאודורסקו מווה מוסיפה: "יש הסכמה בין הימין לשמאל שלשוודיה צריכה להיות מערכת רווחה יציבה ונדיבה. אבל מדינה שמטילה מסים גבוהים כל כך אינה יכולה להשלים עם שירותים ציבוריים ירודים, ובשנים הקרובות גם נידרש להוצאות ביטחון עצומות מכיוון שזה הלב של מדינת הרווחה – ההגנה על אזרחיה ועל הטריטוריה שלה". גם היא מתנגדת להעלאת מסים ומדגישה את העיקרון שעליו, לדבריה, נבנה המודל מלכתחילה – "כל מי שיכול לעבוד צריך לעבוד. כיום יש כאלו, רבים מהם מהגרים, שלא עובדים אבל עדיין מקבלים קצבאות וזה מזעזע את המערכת. לכן, אני כבר שנים תומכת בקשירת חלק מהזכאות לרווחה בצורה הדוקה יותר לאזרחות ולהשתתפות במימון המערכת. צעדים כאלו יבהירו שמדינת הרווחה היא במידה מסוימת כמו חברת ביטוח ממשלתית: גם בה צריך לשלם את הפרמיה לפני שדורשים לקבל תשלום".

פורסל וטיאודורסקו מווה סבורים שניהם כי עצם קיומו של מודל הרווחה השוודי אינו בסכנה גם אם מפלגותיהם יישארו בשלטון. הסוציאל־דמוקרטים, לעומת זאת, מציגים את הבחירות במידה רבה כמאבק על עתידה של מדינת הרווחה. לטענתם, ארבע שנות ממשלת הימין התאפיינו בתת־תקצוב של מערכות הבריאות והחינוך והפחתות מסים לבעלי הכנסות גבוהות. אנדרסון חוזרת בנאומיה על מצבם העגום של בתי הספר, התורים הארוכים במערכת הבריאות ושירותי הרווחה הנשחקים. בעימות טלוויזיוני עם ראש הממשלה קריסטרסון השבוע היא אמרה: "אנחנו מציגים את הבטחת הבחירות הכי פחות סקסית, אבל הכי חשובה שלנו – מימון בסיסי ממשלתי בטוח לטיפול בקשישים, למערכת הבריאות ולבתי הספר. כשהעלויות עולות, גם המימון הממשלתי יעלה".

התקווה של אנדרסון היא ששוודיה תצטרף לתנועת המטוטלת שכבר נעה בחזרה לכיוון הסוציאל־דמוקרטי ביתר מדינות סקנדינביה. בנורווגיה עומד בראש הממשלה מנהיג מפלגת העבודה יונאס גאר סטורה, שהחליף ממשלת ימין ב־2021; בדנמרק מכהנת מדה פרדריקסן הסוציאל־דמוקרטית כראשת הממשלה מאז 2019; ואפילו באיסלנד הנורדית עומדת מאז דצמבר 2024 בראש הממשלה קריסטרון פרוסטדוטיר, מנהיגת הברית הסוציאל־דמוקרטית. כך, ערב הבחירות, שוודיה היא הסקנדינבית היחידה שאינה נשלטת בידי ממשלה סוציאל־דמוקרטית (פינלנד היא מדינה נורדית ולא סקנדינבית, וגם בה ינסו הסוציאל־דמוקרטים לחזור לשלטון בבחירות שיתקיימו בשנה הבאה).

אחת השאלות המרכזיות בבחירות הנוכחיות היא שאלת הלגיטימיות של שתיים מהמפלגות הנמצאות בקצוות הספקטרום הפוליטי השוודי. הראשונה היא השוודים הדמוקרטים, מפלגת ימין לאומנית ששורשיה בתנועות ניאו־נאציות ועליונות לבנה. בארבע השנים האחרונות היא תמכה בממשלת קריסטרסון ללא שמונו שרים מטעמה, אך הפעם ברור שאם גוש הימין ינצח היא תיכנס לממשלה.

משמאל נמצאת מפלגת השמאל, המפלגה הקומוניסטית לשעבר, שלאחרונה נחשף בתקשורת שרבים מחבריה הציגו עמדות אנטישמיות ותמכו בטרור. המפלגה שמעולם לא הייתה חברה בממשלה, דורשת הפעם תפקידי שרים כתנאי לתמיכה בממשלת מרכז־שמאל.

פורסל מתאר את השינוי ביחסו לשוודים הדמוקרטים ואת הסכמתו לכהן איתם בממשלה כמסע שנמשך לאורך ארבע שנות שיתוף פעולה עמם. "הצלחנו להשיג איתם הישגים משמעותיים. הדברים שחששנו מהם לא קרו, ובאותו הזמן הסיכון שבשיתוף פעולה עם הצד השמאלי גדל". בין ההישגים הוא מונה מימון ציבורי לאבטחת בית הספר היהודי ובית הכנסת הגדול בשטוקהולם וגיבוש הצעות להגדלת עצמאותה של מערכת המשפט.

למרות נסיונו של פורסל, שתי מפלגות הקצה תרמו להפיכת השיח הפוליטי בשוודיה למפלג וחריף מבעבר. ריקרד יומסהוף, מבכירי השוודים הדמוקרטים, כינה באוגוסט את אנדרסון ואת העורך הפוליטי של היומון אפטונבלדט, אנדרס לינדברג, "קוויזלינגים" – על שם וידקון קוויזלינג, ראש הממשלה הנורווגי ששיתף פעולה עם הנאצים וששמו הפך למילה נרדפת לבוגד; על אנדרסון כתב יומסהוף שהיא ואחרים "מתרפסים בפני האסלאמיסטים שמטרתם לקחת מאיתנו את הדמוקרטיה ואת המדינה". זוהי רק תקרית אחת מני רבות שבה נחשפו עמדות קיצוניות וגזעניות בקרב חברי המפלגה. במקביל, תחקירים בתקשורת השוודית חשפו שעשרות מחבריה ומועמדיה של מפלגת השמאל תמכו בטרוריסטים ובדיקטטורים, הפיצו תיאוריות קשר אנטישמיות וחגגו את מתקפת שבעה באוקטובר.

לשאלה האם אנטישמיות מאיימת על החברה השוודית וכמה משקל יש לה בבחירות משיב פורסל שבעבר האיום הניאו־נאצי על יהודי שוודיה היה רציני יותר, אך כיום, אף שהוא עדיין קיים, האנטישמיות שמקורה באסלאמיזם משמעותית יותר ומתחברת לאנטישמיות האירופאית. "ברור שאנטישמיות בולטת כיום ברשתות החברתיות, אבל היא מבוססת על דימויים וסטריאוטיפים אנטישמיים בני מאות שנים", הוא אומר.

"אני חושב שהקהילה היהודית בשוודיה נמצאת תחת לחץ כבד מאוד גם בגלל תגובות אנטישמיות הנובעות מכך שאנשים רבים בשמאל מערבבים בין יהודים לבין הפוליטיקה הישראלית. אנטישמיות שמגיעה מסביבות אסלאמיסטיות מקבלת מרחב גדול יותר להתפתח כששוודים מן השורה מאמצים את תיאוריות הקונספירציה ואת הסטריאוטיפים האלה". מנהיגת מפלגתו של פורסל, סימונה מוהאמסון, פוליטיקאית שוודית ממוצא פלסטיני, עוררה סערה לאחרונה כשהופיעה לעימות טלוויזיוני כשמגן דוד לצווארה, כאות הזדהות עם יהודי שוודיה. בעקבות זאת היא הוצפה בתגובות שנאה ובאיומים.

טיאודורסקו מווה אומרת שמאז 7 באוקטובר נוצר חיבור בין קבוצות שמאל שוודיות לאנטישמים ממוצא מזרח־תיכוני, ש"מצאו זה את זה בשנאה לישראל". מפלגת השמאל, היא אומרת, מסרבת להתמודד עם גילויי האנטישמיות שמתגלים בה. "מנהיגת המפלגה, נושי דגוסטר, ממש מגלמת את הגישה הזאת. היא מחייכת, היא צוחקת, היא לועגת, ומראה בדרכים שונות שהיא לא מתייחסת לסוגיה הזאת ברצינות. זה נובע משילוב של שני דברים: מצד אחד, אלו הן באמת העמדות שלהם; ומצד שני, יש כאן ניתוח ציני שמבוסס על כך שלחלק מהבוחרים שהם רוצים למשוך אליהם – קבוצה שהולכת וגדלה כחלק מכלל ציבור הבוחרים – יש תפיסות אנטישמיות. זה קוקטייל מסוכן מאוד".

חברת הפרלמנט האירופי והמועמדת לפרלמנט השוודי אליס טיאודורסקו מווה, המפלגה הנוצרית דמוקרטית
צילום: Karl Gabor, Kristdemokraterna / Epp Group

לא רק האנטישמיות, גם ישראל הפכה לקו מחלוקת בבחירות, הפעם גם בתוך גוש הימין. פורסל, לשעבר דובר הליברלים לענייני חוץ, מזכיר שהיה מהראשונים שקראו להטיל סנקציות אישיות על שרים ישראלים קיצוניים – מהלך שהוא מתאר כ"צעד גדול מבחינה דיפלומטית". עם זאת, הוא מתנגד לסנקציות גורפות על ישראל: "אם אומרים שאסור להעניש את כל הפלסטינים על מה שחמאס עשה, אי אפשר אחר כך לתמוך בהענשת כל הישראלים על מה שממשלת נתניהו עושה". מבחינתו, לצד תמיכה בפתרון שתי המדינות והפעלת לחץ על גורמים קיצוניים, שוודיה צריכה להמשיך לקיים קשרי מסחר ויחסים מדיניים עם ישראל שמהווה עדיין "מגדלור של דמוקרטיה במזרח התיכון".

טיאודורסקו מווה מסתייגת מהרחבת הצעדים נגד ישראל. היא אומרת שיש מקום לפעול נגד שרים קיצוניים, אך מתנגדת להגבלות סחר שעלולות לטשטש את ההבחנה בין ההתנחלויות לישראל: "אני אישית חושבת שסנקציות מהסוג הזה הן בעייתיות, משום שקשה להבחין בין מה שמגיע מהגדה המערבית לבין מה שמגיע מישראל. המשמעות היא שהמסר עדיין יהיה שמחרימים את ישראל כמדינה". התחושה שנוצרת, לדבריה, היא ששוודיה והאיחוד האירופי פועלים לבודד את ישראל, דבר ש"לא יועיל ליחסים שלנו בטווח הארוך". להיפך, היא אומרת, "אנחנו נמצאים במצב שבו ישראל זקוקה לאיחוד האירופי ושוודיה זקוקה לישראל, לא מעט בתחום הביטחון".

ייתכן שזהו בסופו של דבר הסיפור של הבחירות השוודיות ב־2026. דווקא כאשר הפערים בין ימין לשמאל בכמה משאלות היסוד הצטמצמו, המאבק על זהות השותפים לשלטון, גבולות השיח הפוליטי, יחסה של שוודיה לעולם ומקומה בו נעשה חריף מאי פעם. ביום ראשון בלילה יתגלה מה הכיוון שבחרה.

עדות מבפנים: כך הפך ארגון אופוזיציה איראני לכת מסוגרת ואכזרית

אטפה סבדאני נולדה באיראן למשפחה שהייתה פעילה במוג'אהדין חלק, הופרדה מהוריה והועברה למשפחת אומנה בשוודיה שקשורה לארגון. בריאיון ל"הארץ" היא מתארת את החיים בארגון הגולה שלטענתה מדכא זהות אישית, מנתק את חבריו מהתרבות הפרסית ומשתמש נגדם באלימות קשה.

פורסם ב"הארץ": עדות מבפנים: כך הפך ארגון אופוזיציה איראני לכת מסוגרת ואכזרית – אירופה – הארץ

אטפה סבדאני הייתה בין אלפי מפגינים שהתאספו בשבוע שעבר בסטוקהולם והביעו תמיכה במתקפה של אה"ב וישראל באיראן, ובבנו של השאה לשעבר. הם גם התנגדו בקול למשטר האיראני ולשלוחותיו במזרח התיכון, ולצד דגלי ארה"ב וישראל הניפו את דגל איראן שלפני המהפכה האסלאמית.

בדומה להפגנות אחרות של גולים איראנים ברחבי העולם, המוחים בבירת שוודיה התאחדו סביב התקווה לדמוקרטיה באיראן. סבדאני, ממארגני המחאה, נולדה באספהאן ב־1986 אך כבר כשהייתה בת שנתיים נאלצה לעזוב את מולדתה עם משפחתה ומאז לא שבה אליה. בריאיון ל"הארץ" היא מספרת כי רוב חייה הייתה קורבן להתעללות פיזית ונפשית – לא מטעם המשטר האיראני אלא דווקא מידי ארגון האופוזיציה מוג'אהדין חלק, שהוריה היו חברים בו.

"ההורים שלי נחשבו לאויבי הרפובליקה האסלאמית, וכמו אנשי מוג'אהדין אחרים הם ישבו בכלא ולאחר מכן נאלצו לעזוב את המדינה", סיפרה סבדאני. לדבריה, הוריה לקחו אותה ואת אחיה הקטן וברחו לפקיסטאן. אימה הייתה אז בהיריון ובני המשפחה חיו במדינה השכנה בלי כל רכוש או כסף.

מוג'אהדין חלק (MEK) הוקם ב־1965 על ידי סטודנטים איראנים שהתנגדו לשלטון השאה. הארגון שילב אסלאם שיעי ורעיונות מרקסיסטיים ואנטי־אימפריאליסטיים ופעל במחתרת. בשנות ה־70 הוא ביצע פיגועים נגד מטרות של המשטר האיראני וגם נגד מטרות אמריקאיות במדינה. הוא הוגדר ארגון טרור בארה"ב ובמדינות נוספות.

אף שארגון האופוזיציה האיראני סייע להפלת משטר השאה, לאחר המהפכה האסלאמית ב־1979 הוא הסתכסך עם השלטון החדש ותקף מטרות שלו ובכירים בו. השלטון, מצידו, יצא בתגובה למסע דיכוי שכלל הוצאות להורג של אלפי בני אדם. העימות בין הצדדים דחק בהנהגת מוג'אהדין חלק לצאת לגלות בעיראק, שם כונן הארגון ברית שנויה במחלוקת עם השליט העיראקי סדאם חוסיין בזמן מלחמת איראן־עיראק.

אביה של סבדאני השאיר את משפחתו בפקיסטאן והצטרף לחברי מוג'אהדין בעיראק. הם פעלו שם במחנה ששמו "אשרף", שלימים נהפך למרכז של תנועת האופוזיציה האיראנית הגולה. "כעבור זמן־מה עברנו גם אנחנו למחנה", היא מספרת. סבדאני מתארת את מחנה הארגון בעיראק מנקודת המבט של הילדה הקטנה שהסתובבה בכל פינה ופינה בו. "המחנה היה מעין עיר קטנה עם גני ילדים, פארקים ובתי ספר", היא מספרת. ואולם במבט לאחור היא מסבירה שהמחזה האידילי היה רחוק מלהיות אידיאלי. "הם הקימו הכול לצורכי תעמולה. הם רצו להראות כמה טוב במחנה כדי שאחרים יצטרפו אליו. בשבילי זה היה כמו גן עדן. הייתי עם אמא שלי והייתי מאושרת".

בשנת 1991 אמרה אימה של סבדאני לבתה, בלי שהכינה אותה מראש, שבהיותה האחות הגדולה היא בקרוב תצטרך לטפל לבדה בשני אחיה. היא הייתה אז בקושי בת חמש. באותה העת, מספרת סבדאני, החלו ילדים להיעלם מהגן שלה בלי שידעה מדוע ולאן. "המקום התרוקן מקולות של ילדים", היא אומרת, "וקולות של ילדים הם הדבר האנושי ביותר, זה גרעין החיים וזה נלקח משם".

אלא שאז הגיע תורה של אטפה הקטנה. יום אחד היא מצאה את עצמה עומדת ליד אוטובוס עם קבוצה של נשים שמיררו בבכי. כשיצא האוטובוס לדרך והיא ואחיה עליו אליו, נהפכה הילדה הקטנה לאם. "הייתי צריכה לטפל באח אחד שהיה עדיין תינוק ורצה לינוק, ובאח שני שהיה חולה מאוד", היא מספרת. לדבריה, כ־900 ילדים בסך הכול הופרדו מהוריהם והועברו למדינות אחרות. "הילדים הפריעו למנהיג הארגון, מסעוד רג'אווי", אומרת סבדאני. "המאבק האידאולוגי לשחרור איראן נהפך למאבק של מנהיג נרקיסיסט שרצה את כל הכוח בידיו. הוא רצה שהגברים והנשים יהיו בשליטתו המוחלטת – והילדים עמדו בדרכו".

אטפה סבדאני בהפגנה בסטוקהולם, 2026. צילום: דיויד סטברו.

"כך למעשה הפך ארגון האופוזיציה מתנועה אידאולוגית לכת", היא אומרת, ומהדהדת ביקורת שהוטחה לא פעם במוג'אהדין חלק. לאורך שנות ה־80 וה־90 נעשה מוג'אהדין חלק ריכוזי מאוד, אכף משמעת נוקשה בקרב חבריו, כפה את האידאולוגיה שלו והדיר מתנגדים שצמחו בקרבו. בה בעת הקים הארגון זרועות פוליטיות וצבאיות ואלו פעלו מבסיסים בעיראק בחסות ארגון גג פוליטי ששמו המועצה הלאומית העליונה להתנגדות באיראן (NCRI).

לסבדאני ואחיה, כאמור, לא היה מקום בארגון – לפחות לא בבסיס הפעולה המרכזי שלו. אחרי מסע בדרכים שנמשך כמה חודשים בליווי אנשי הארגון, ושכלל עצירות בירדן ובגרמניה, הגיעו שלושת האחים לעיר גטבורג שבמערב שוודיה. "כל הזמן הזה הייתי בטוחה שבקרוב נתאחד עם אימא", היא נזכרת, "ישבנו במטוסים וברכבות, ראיתי איך האקלים, השפות, המקומות והאנשים משתנים, אבל לצד ההתרגשות חששתי כל הזמן שאנחנו מתרחקים מאימא ודאגתי שהיא לא תוכל למצוא אותנו. בגטבורג אמרו לנו שתכף נפגוש אותה, והתרגשתי מאוד".

סבדאני בהפגנה של המוג'הדין ח'לק ב-2005

בפועל, היא מספרת, לא חיכתה לה אימה בשום מקום. "עמדנו ברציף של רכבת ובמקום אימא הופיעו שני זרים – אישה וגבר – והם אמרו לנו 'אנחנו מעכשיו ההורים שלהם'. מאותו רגע התחיל הסיוט". בני הזוג שלקחו את סבדאני ואחיה היו אנשי מוג'אהדין שחיו בשוודיה. בנוסף לסבדאני ואחיה, היה להם ילד משלהם והם הביאו אליהם הביתה עוד שני ילדים מתוך כ־200 ילדי מוג'אהדין שהגיעו לשוודיה.

סבדאני מספרת שלימים התגלגלה לידיה רשימה ובה מאות שמות של ילדים שהוצאו ממחנה "אשרף" בעיראק והועברו למדינות אחרות, ובהן גרמניה, הולנד, נורווגיה, קנדה וארה"ב. "למשפחה שהגעתי אליה הייתה מחויבת פוליטית לקחת ילדים", היא מספרת, "זה לא שהם אהבו ילדים או רצו אותנו. עברנו אצלם אינדוקטרינציה קשה ונאלצנו לעבוד כל הזמן בשירות הארגון".

סבדאני לא חשפה בריאיון עם "הארץ" וגם לא בספר שכתבה את זהות הוריה המאמצים בשוודיה. היא מספרת שבדומה למשפחות אחרות בחו"ל שהיו חברות במוג'אהדין חלק, גם היא ובני משפחתה האלה היו מגויסים לגמרי לשרת את ארגון האופוזיציה האיראני, ובין היתר עסקו בגיוס חברים וכספים, בארגון הפגנות, במאבק במתנגדים ובהצקה ובאיומים נגד מי שעזבו את הארגון.

סבדאני טוענת שבמוג'אהדין חלק עשו כל שביכולתם כדי למחוק את הזהות האיראנית של חבריו. "אנשי הארגון שנאו כל דבר איראני שלא היה קשור למוג'אהדין חלק, ונלחמו נגדו", היא מספרת. "נאסר עליהם, למשל, להאזין למוזיקה פרסית למעט זו שיצרו אנשי המוג'אהדין עצמם. "לא קראתי ספרים בפרסית, לא הייתה אצלנו תרבות פרסית", היא אומרת, "הכול היה כפוף לארגון, ומשפחת האומנה שלי עבדה בו במשרה מלאה".

לדברי סבדאני, התנהלות הארגון שמזכירה כת נמשכת עד היום. "למוג'אהדין חלק יש עדיין משרדים בכמה מדינות ונוכחות ברשתות החברתיות", היא אומרת. "יש לו למשל מפקדה בצרפת, ששוהים בה מנהיגים וחברים בארגון שכל חייהם מוקדשים לתנועה". סבדאני אומרת שמחנה הארגון באלבניה, "אשרף 3", משמש "חוות טרולים" שמייצרת חשבונות רבים ומפיצה תעמולה בפרסית ובאנגלית. "הם כותבים כתבות על עצמם, משמיצים את מתנגדיהם ויוצרים רושם שיש תמיכה בתנועה, למרות שאין להם שום תמיכה אמיתית", היא אומרת.

על פי הערכות, ארגון מוג'אהדין חלק מונה בין 2,500 ל־3,000 חברים. רובם עברו למחנה "אשרף 3" בשנים 2013 עד 2016 בתמיכת ארה"ב, האו"ם וממשלת אלבניה. המעבר ההמוני לאלבניה נעשה משום שלאחר נפילת סדאם חוסיין מהשלטון בעיראק, אנשי מוג'אהדין חלק כבר לא היו מוגנים במדינה. בשעתו נודע ארגון האופוזיציה בפיגועי טרור ובפגיעה במטרות של המשטר האיראני, ואילו כיום הפעילות שלו מתמקדת בעיקר בפן הפוליטי והתקשורתי. ועדיין, כפי שטוענת סבדאני, הוא מתנהל ככת סגורה ודכאנית. "זה מקום שהכניסה אליו והיציאה ממנו אינם חופשיים. בזמנו גם הוטלו עונשים פיזיים על אנשים שרצו לעזוב אותו, והיו כאלה שגם עברו עינויים", מספרת הפעילה החברתית ממוצא איראני.

"אני מכירה סיפורים על אנשים שנעלמו ועל חובת וידויים על בסיס יומיומי, על 'מחשבות מלוכלכות' ומעשים לא ראויים, למשל מחשבות מיניות ואוננות. אסור לך אפילו לחשוב על הילדים שלך או לדבר עם בני המין השני בלי אישור", היא מספרת. "כיום, כשיש רשתות חברתיות וסיפורים של פורשים, הארגון כבר לא יכול להרשות לעצמו להשתמש בשיטות כאלה".

עטיפת ספרה של סבדאני "ידי בידי" שיצא לאור ב־2024 צילום: Mili Malinovic

סבדאני אינה היחידה שמטיחה האשמות מסוג זה במוג'אהדין חלק. העיתון הצרפתי לה מונה ראיין ב־2024 פעילים שעזבו את הארגון וכיום חיים באירופה. אמיר ופא ואמין גולמרימי היו שניים מהם. ואפא סיפר שהוא וחבריו נאלצו להשתתף בכל שבוע בווידויים פומביים שבהם חויבו כולם לתאר את הפנטזיות המיניות שלהם. ועוד סיפר שקשרי החברות בתוך הארגון היו בפיקוח נוקשה. "אסור היה לאכול ארוחת צהריים עם אותו חבר פעמיים ברציפות", הוא אמר.

גולמרימי סיפר שבעימותים אלימים עם כוחות ביטחון עיראקיים ב־2011, שלחו אותו מנהיגי מוג'אהדין חלק עם חבריו לצאת "מול הכדורים של העיראקים כדי להעלות את מספר ההרוגים". הוא טען שהם עשו זאת כדי "להפעיל לחץ על אירופה ועל ארה"ב, שיסירו את הארגון מרשימת ארגוני הטרור ויסייעו בהעברת חבריו למדינה אחרת".

חבר אחר בארגון האופוזיציה האיראני, רזא טורבי, סיפר ללה מונד כי כשהיה בן 17 הוא היה חבר נלהב בארגון והוטלה עליו משימה לקבל את פניהם של מצטרפים חדשים צעירים. "המשימה שלנו הייתה לעשות להם שטיפת מוח, לגרום להם לשכוח את חייהם הקודמים ולהטמיע בהם את האידאולוגיה של מוג'אהדין חלק", הוא סיפר. "הייתי מסור לכך בלי עוררין". במבט לאחור אמר טורבי כי הוא סבור שגם הוא נפל קורבן למניפולציה, והביע חרטה על "הנזק שגרם מתוך מילוי תפקידיו".

זאת ועוד, דו"ח של ארגון זכויות האדם Human Rights Watch מ־2005, שהתבסס על ראיונות עומק עם פורשי הארגון, תיאר מציאות של מכות, התעללות מילולית ופסיכולוגית, וידויים בכפייה, איומים בהוצאה להורג ועינויים שבשני מקרים אף גרמו למוות.

"אם לוקחים למשל אנשים כמו אבא שלי, רואים אדם שנכנס לארגון כשהיה בן 20 וחי בו כל חייו", מספרת סבדאני. "הוא מעולם לא שילם חשבונות או חיפש עבודה, בהכול טיפל הארגון. הוא לא יודע איך לקנות כרטיס טיסה או לנהוג לקצה הרחוב. המוג'אהדין עשה אינפנטיליזציה לאנשים האלה, ואין מי שיטפל בהם אם הם יעזבו אותו".

סבדאני אומרת כי מוג'אהדין חלק הוא "תנועה של מבוגרים", כזאת שאין לה מצטרפים חדשים. "אבל הם משלמים לאנשים צעירים כדי שיפגינו. אם הולכים להפגנות של מוג'אהדין מוצאים שם פולנים ואוקראינים שאינם מדברים פרסית ושאין להם מושג על מה הם מפגינים, לצד שוודים שאין להם קשר לארגון אבל שילמו להם כדי שיצטרפו".

היא טוענת שהכסף לארגון האופוזיציה הגולה מגיע מתרומות, אבל לא כאלה שניתנו מרצון כפי שאפשר להניח. "ממה שראיתי, המונים משלמים למוג'אהדין מדי חודש בחודשו כדי שלא יציקו להם", אומרת סבדאני. "מדובר בהעברות כספים על בסיס קבוע, של איראנים בגלות שמפעילים עליהם תעמולה, חנופה ולחץ חברתי".

כספים אחרים, לדבריה, מגיעים לידי הארגון ממערכות רווחה במדינות בעולם, למשל למשפחות אומנה כמו זו שבה היא גדלה. "ויש גם תרומות פוליטיות וכספים של ארגוני זכויות אדם שמושפעים מהתעמולה ומהפעילות הפוליטית של הארגון". סבדאני מספרת שבמשך כל השנים שבהן חיה במשפחה אומנת בשוודיה, שוחחו היא ואחיה בטלפון עם אימה הביולוגית פעם בשנה – ובמשך חמש דקות בלבד. בכלל, היא מספרת, כשם שלא הייתה דרך לעזוב את מוג'אהדין חלק, לא הייתה לה אפשרות לעזוב את משפחת האומנה שלה, והיא חיה באיום מתמיד. "מגיל חמש עברתי במשפחת האומנה התעללות מינית, התעללות פיזית והתעללות נפשית", אומרת סבדאני, "אבל לא יכולתי להגיד כלום כי איימו להפריד אותי מהאחים שלי. הדבר הראשון שקרה לי במשפחת האומנה הוא שהאבא התחיל להביע עניין בגוף שלי ורצה שאעשה דברים בשבילו. הרגשתי שזה היה רע ומפחיד אבל לא ידעתי כלום על מין או מיניות. אחר כך זה נהיה רק יותר גרוע, וזה קרה גם עם אחי בעידוד אם המשפחה האומנת".

"לא הייתה לי ילדות, רק הישרדות", מתארת סבדאני את שנותיה הראשונות בשוודיה, שלטענתה היו רצופות עונשים, ניצול והונאה של רשויות הרווחה המקומיות. "אני הייתי זו שמנקה, שמסדרת, שצריכה להיות תלמידה טובה, וגם זו שיוצאת להפגנות ונוסעת לכנסים של מוג'אהדין בכל העולם".

בסופו של דבר, בבגרותה עזבה סבדאני את משפחת האומנה שלה. היא עברה להתגורר בבירה סטוקהולם, למדה הנדסה ועבדה בחברת מיקרוסופט. כיום היא נשואה ויש לה שלושה ילדים. גם אימה הביולוגית ואחיה עזבו את מוג'אהדין חלק ומתגוררים באירופה.לאחר משבר אישי קשה שעברה, החלה סבדאני לספר בפומבי על חייה בחסות ארגון האופוזיציה. ב־2024 היא הוציאה לאור את ספרה Min hand i min (בתרגום לעברית: "ידי בידי") בהוצאת הספרים Albert Bonniers Förlag. לצד הראיונות וההרצאות על עברה בארגון שנהפך למעין כת, הייתה סבדאני לפעילה חברתית ופוליטית בכל הקשור לנעשה באיראן. היא נחשבת למשל לתומכת בבנו של השאה לשעבר, רזא פהלווי, ואף פגשה אותו בכנס בפריז בהשתתפות ילדי מוג'אהדין אחרים.

סבדאני בפגישה עם בנו של השאה האיראני לשעבר רזא פהלווי בכנס של ילדי מוג'אהדין בפריז, בחודש שעבר צילום: Mili Malinovic

המשך הכתבה: עדות מבפנים: כך הפך ארגון אופוזיציה איראני לכת מסוגרת ואכזרית – אירופה – הארץ

מוג'

"סוריה צריכה להיראות חילונית, רב־תרבותית, דמוקרטית ופמיניסטית — לא כמו אל־קאעידה"

בקהילות הכורדיות במדינות הנורדיות שמחו על נפילת משטר אסד, אך לא ממהרים לשוב לסוריה. "אני מודאג מצורת השלטון הדכאנית שהנהיגו השליטים החדשים בסוריה באידליב ומהקשר שלהם עם טורקיה", אמר ל"הארץ" שיאר עלי, נציג האוטונומיה הכורדית בסוריה במדינות הנורדיות המתגורר בשוודיה

.פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2024-12-22/ty-article-magazine/.premium/00000193-e92c-da9f-ad9b-ed6d1b930000

שיאר עלי גר בשוודיה זה יותר מ-30 שנה. כאשר המוני סורים במדינה הערבית ומחוצה לה חגגו לפני כשבועיים את נפילת משטרו של בשאר אל-אסד, עלי לא היה שותף לשמחה. אם כבר, הוא התמלא בדאגות ובחרדה לגבי העתיד.

"אנחנו יודעים מה הרקע של השליטים החדשים בסוריה. מדובר בארגון ג'יהאדיסטי עם עבר באל-קאעידה", אמר ל"הארץ" עלי, המשמש כנציג של האוטונומיה הכורדית בסוריה במדינות הנורדיות, בהתייחסו לארגון המורדים האיסלאמיסטי "היאת תחריר א-שאם" (HTS) המונהג על ידי אחמד א-שרע (לשעבר אבו מוחמד אל-ג'ולאני).

"אני לא רוצה להסיק מסקנות נחפזות, אבל אני מודאג מצורת השלטון הדכאנית שהנהיג HTS במחוז אידליב וגם מהקשר שלהם עם טורקיה", הסביר עלי. "שלטון סוני-ג'יהאדיסטי בסוריה זה דבר מסוכן לאזור כולו".

בדומה לעלי, רוב הפליטים בשוודיה ובגרמניה – שקלטו יחדיו יותר מ-70% ממיליון הסורים שביקשו מקלט באירופה במהלך 13 שנות מלחמת האזרחים – לא ממהרים לחזור לסוריה. "כאן בשוודיה, יש יותר מ-200 אלף כורדים והם חוששים מאוד לגורלה של רוג'בה (כורדיסטאן הסורית או המינהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה, ד"ס)", אמר עלי. "יש כאן אשורים נוצרים, וכמובן גם סורים רבים אחרים. הרבה מהם רוצים לחזור הביתה, אבל כרגע יש ענן של דאגה בשמיים שלהם".

מרבית הפליטים מסוריה הגיעו לשוודיה בין השנים 2018-2014 כמבקשי מקלט, ורבים מהם שוהים במדינה לאחר שקיבלו תושבות קבועה או זמנית. אך ישנם גם סורים שהגיעו בשנים האחרונות והדיון בבקשות המקלט שלהם עדיין מתקיים. לגביהם, שינוי המצב בסוריה הוא דרמטי וייתכן שיגרום לכך שלא יוכלו להיקלט במדינה.

כעת, לאחר נפילת משטר אסד, גרמניה והמדינות הסקנדינביות דנות בעתיד ההגירה הסורית אליהן. כמו כן, רבים ממנהיגיהן מדברים על צעדים כמו עידוד חזרה של פליטים סורים והקפאת הדיון בבקשות מקלט שלהם. אך ישנם גם סורים שהגיעו בשנים האחרונות והדיון בבקשות המקלט שלהם עדיין מתקיים. לגביהם, שינוי המצב בסוריה הוא דרמטי וייתכן שיגרום לכך שלא יוכלו להיקלט במדינה. כעת, לאחר נפילת משטר אסד, גרמניה והמדינות הסקנדינביות דנות בעתיד ההגירה הסורית אליהן. כמו כן, רבים ממנהיגיהן מדברים על צעדים כמו עידוד חזרה של פליטים סורים והקפאת הדיון בבקשות מקלט שלהם.

רוונד שחו, עיתונאי ברדיו של השירות הציבורי בשוודיה, סיפר ל"הארץ" שכבר ביום הראשון לנפילת המשטר בסוריה, אמר יימי אוקסון, מנהיג מפלגת הימין הפופוליסטית השוודים-הדמוקרטים, שזוהי הזדמנות טובה לסורים לשוב הביתה. אוקסון גם דיבר על בחינה מחדש של אשרות שהוענקו למבקשי מקלט מסוריה, אך שרת החוץ של שוודיה, מריה מלמר סטנגרד, אמרה שצריך להמתין שהמצב בסוריה יתבהר.

שחו גם אמר שפליטים סורים ששוחח איתם לא מתכננים לחזור למולדתם בקרוב. "הרבה אמרו לי שכבר יצרו לעצמם חיים בשוודיה, שיש להם עבודה, דירה ומשפחה ושהם ממתינים להתייצבות בסוריה לפני שיתכננו נסיעה, וגם אז הם יעשו את זה כתיירים", ואכן, אמר עלי, למרות התקווה לעתיד שהביאה איתה נפילתו של משטר אסד האפל, הוא לא אופטימי כשהוא חושב על מי שיושב היום בדמשק. הוא גם ציין כי הוא דואג מהסלמה שתשפיע על האזור כולו אם הקהילה הבינלאומית לא תתערב."סוריה לא יכולה להרשות לעצמה להיות מדינה ג'יהדיסטית אחרי 50 שנה של דיקטטורה", אמר עלי. "זה הזמן לשלום ויציבות לאזור כולו ואנחנו צריכים עזרה".

כאשר עלי מזהיר מפני התפרצות אלימות חדשה בסוריה, הוא מסמן גורם מרכזי שיעמוד מאחוריה – השלטון באנקרה. "כל עוד טורקיה מעורבת בסוריה, כל עוד היא מתכננים חליפות עות'מנית חדשה, הכורדים וגם שאר המיעוטים נמצאים בסכנה". טורקיה, אמר עלי, וחוסר סובלנותה לקיום הכורדי, היא אחת הסיבות לכך שמלחמת האזרחים נמשכה זמן ארוך כל כך וגבתה מחיר גבוה. לטענתו, הכוחות הטורקיים ביצעו טיהור אתני בכורדים, גירשו אותם מבתיהם ולקחו את רכושם.

הדאגה של עלי מהמעורבות הטורקית באזור מתבססת על שנים רבות של עימות, ושותפים לה כורדים רבים בסוריה ובעולם כולו. "הם מאשימים אותנו בכך שאנחנו חלק מה-PKK (המחתרת הכורדית המוכרת כארגון טרור על ידי ארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות נוספות, ד"ס), דבר שהוא שגוי לחלוטין ושאין לו בסיס", אמר.

עלי הסביר שהטענה שכורדים הם חלק מה-PKK היא תעמולה שסייעה לטורקיה לגייס אלפי ג'יהאדיסטים להילחם בכורדים, ועלתה בחייהם של 20 אלף צעירים וצעירות שנלחמו להגן על הצד הכורדי. "הטורקים כלל לא מכירים בזכויות הכורדים ולא מסכימים לכך שהם יהיו חלק בדיונים על עתיד סוריה", אמר עלי. "הם מסכנים באגרסיביות ובאלימות שלהם את היציבות באזור כולו". מעבר לסכנה מצד הממשל הטורקי והשלטון החדש בדמשק, עלי מזהיר מפני סכנה חדשה-ישנה בסוריה – ארגון הטרור הסוני "המדינה האיסלאמית" (דאעש). לדבריו, 12 אלף אסירים של דאעש כלואים במחנות בכורדיסטאן הסורית.

עלי אמר שיחד עם אנשי דאעש ששוהים במחנות פליטים, אסירי המדינה האיסלאמית הכלואים ברוג'בה מהווים "פצצה מתקתקת". בשיא כוחו ב-2015-2014, דאעש שלט בשטח נרחב שהתפרש בין סוריה לעיראק. "הכוחות בכורדיסטאן הסורית זקוקים לסיוע ותגבור בינלאומי כדי להגן על עצמם", ציין עלי. "דאעש לא חוסל".

האיום מצד הטורקים ומדאעש מצריך סיוע בינלאומי – בעיקר של מדינות האזור – והוא גם יכול לסייע בזירוז היציבות בחבל הכורדי ובמדינה כולה, עלי הסביר. לישראל, ציין, יש אינטרס מיוחד בכך. "ישראל צריכה לעזור לכך שלא יישבו ג'יהאדיסטים על גבולותיה כדי להגן על עצמה", אמר עלי. הוא השווה את שיתוף הפעולה הרצוי כעת בין מדינות האזור – ישראל, ירדן, עיראק ולבנון – לזה שהיה במסגרת הקואליציה הבינלאומית שהובילה ארה"ב נגד דאעש.

בכורדיסטאן הסורית חיים כיום בין ארבעה לחמישה מיליון תושבים, רבים מהם בני מיעוטים ובהם אשורים נוצרים, טורקמנים, יזידים ובעיקר כורדים. אחרי תחילת מלחמת האזרחים בסוריה ב-2013, השתלטו הכוחות הכורדיים, ובראשם המיליציה YPG, על אזורים בצפון-מזרח המדינה. הם נלחמו וניצחו בקרבות לא רק פלגים יריבים בסוריה אלא גם את כוחות דאעש והנהיגו בחבל הארץ שיטה פוליטית המבוססת על רעיונות של דמוקרטיה ישירה, שוויון מגדרי וחירות דתית.

"ב-12 השנים האחרונות יצרנו חברה שיש בה אמנה חברתית שנותנת זכויות למיעוטים ושמבוססת על הנהגה מכילה, חילונית, רב-תרבותית, דמוקרטית ופמיניסטית", אמר עלי בגאווה. "הפסיפס הזה יכול להיות פתרון לסוריה כולה – כך סוריה צריכה להיראות, לא כמו אל-קאעידה". עלי מאמין בנחישות הכורדים להגן על אורח חייהם, אך גם מביע חשש מהעומס הגדול שנוצר על המוסדות ברוג'בה. זאת, כתוצאה מאלפי הפליטים החדשים שהגיעו לחבל, המעורבות הטורקית והאיום המתמיד מצד הג'יהאדיסטים שנציגיהם יושבים עכשיו בהנהגה החדשה בסוריה.

גם העיתונאי שחו טען שהן כורדים שתומכים בשלטון ברוג'בה והן אלה שמתנגדים לו ולכוח הצבאי שהפעיל, דואגים מכך שהשלטון החדש בסוריה יסכן את האוטונומיה שלהם. אך יתרה מזו, הסביר, יש גם חשש מכך שבלי קשר לזהות השלטון החדש בסוריה, התעמולה שמשטר אסד הפיץ גרמה לגזענות עמוקה כלפי הכורדים בחברה הסורית. לכן, ציין שחו, "בחבל האוטונומי בצפון סוריה יש צורך בערובות חוקתיות לשימור התרבות הכורדית, לשימור הזכות ללמוד כורדית בבתי-הספר ולרמה מסוימת של שלטון עצמי ללא שליטה מדמשק".