תגית: אפטונבלדט

במשפטי אונס ועבירות מיניות בשוודיה, הגבר צריך להוכיח שקיבל הסכמה ממשית ליחסי מין. שתיקה או פאסיביות אינה נחשבת להסכמה. כעת, כששיעור התלונות על אונס במדינה הוא מהגבוהים בעולם, השוודים מנסים להבין אם זו סיבה לגאווה או דאגה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-03-20/ty-article-magazine/.highlight/00000195-af2a-df4c-a1df-afbe68090000

קארין ואריק היו זוג שוודי צעיר, בתחילת הקשר. את יחסיהם, שהיו בני חודשים אחדים, הם תיארו כ"רכים ורומנטיים". כשנפגשו באחד הלילות בביתו של אריק וקיימו יחסי מין, זה היה בהסכמה מלאה. בשלב כלשהו אריק נהיה קצת אגרסיבי, כי רצה "להתנסות בקצת יותר", אבל קארין אותתה לו "לא", והוא הפסיק מיד. אחרי הסקס הם נרדמו. בהמשך הלילה היא התעוררה והרגישה שהוא שם את ידה על איבר המין שלו. היא החליטה להיעתר למין אוראלי, אבל הפעם אריק היה אגרסיבי יותר. היא לא רצתה בזה, אבל חששה מהחרפת המצב ולא רצתה לריב. היא לא אמרה כלום ושיתפה פעולה, גם אם נותרה פסיבית. לדבריה, היא לא בטוחה שהוא הבין בכלל שהיא לא מעוניינת. אחר כך היא חזרה לישון.

הסיטואציה שתוארה כאן עשויה להישמע כמו לילה של סקס גרוע, של חוסר הבנה, של עוגמת נפש גדולה. בשוודיה היא הגיעה לבית המשפט. האשמה: אונס. במשפט לא הכחיש אריק (השמות בכתבה שונו מטעמי פרטיות) את גרסתה של קארין. להגנתו אמר שהוא לא זוכר בדיוק מה קרה, שהיה שיכור, אבל הוא בטוח שהוא לא היה אלים, ומשוכנע בכך שאם היה חושב שקארין לא מעוניינת היה מפסיק מיד, כפי שעשה בתחילת הערב. גם קארין העידה: "אולי לא נתתי סימנים רבים לכך שאני לא רוצה".

המקרה של קארין ואריק היה קשה לפיצוח עבור מערכת המשפט השוודית. אריק זוכה בערכאה הראשונה, קארין עירערה והוא הורשע, ובסופו של דבר בית המשפט העליון זיכה אותו. עצם העובדה שהמקרה הגיע למשפט וגם הגיע באחד השלבים להרשעה מלמדת שהתפיסה של מושג האונס בשוודיה שונה מאוד מאשר במדינות רבות אחרות. מצד אחד, שוודיה נחשבת למדינה מתקדמת בתחום הזה, מבחינת החקיקה והטיפול הרציני. מנגד, יש מי שטוען שהחקיקה הזאת מולידה מספר מוגזם של הרשעות באונס וגם ענישה שהיא חמורה באופן בלתי סביר. במוקד הדיון, השאלה שהיתה גם במוקד משפטו של אריק: מהו בדיוק אונס, ובאופן יותר ספציפי, מהי משמעותה של מילה אחת — הסכמה.

* * *

שינוי ההגדרה החוקית של אונס בשוודיה התרחש ב–2018. עד תחילת המאה, כדי להרשיע באונס במדינה, צריך היה להוכיח אלימות, איום, כפייה או הונאה. ב–2004 נוסף גם ניצול מצב "פגיע", כמו שכרות או שינה. אבל בשנים האחרונות, כל סקס שלא מתקיים בהסכמה בשוודיה נחשב לאונס. זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל השינוי הזה הוא מהפכני. משמעותו המעשית היא שבמשפט אונס, התביעה לא צריכה להוכיח כפייה, אלא ההגנה צריכה להוכיח שניתנה הסכמה, מילולית או אחרת. שתיקה פסיבית אינה נחשבת הסכמה. המודל הזה, שנקרא "הסכמה פוזיטיבית", היכה שורש ביותר ויותר מדינות, בעיקר באירופה, מאז פרוץ קמפיין MeToo. כיום כבר בכ–20 מדינות ביבשת נדחקה סוגיית הכפייה, וההסכמה היא הסוגיה המרכזית שעומדת למבחן. כך גם בקנדה, באוסטרליה ובכמה מדינות בארה"ב. במילים אחרות: הדגש המשפטי עבר מ"לא זה לא", ל"כן זה כן".

המיקוד בהסכמה פוזיטיבית נולד מתוך ביקורת פמיניסטית על מבני הכוח הקיימים באינטראקציה המינית, בעיקר ההטרוסקסואלית. לפי הביקורת הזאת, כאשר עוסקים רק בשאלת הסירוב או היעדרו, מתעלמים מהטשטוש הקיים בין הסכמה מרצון חופשי להסכמה מלאכותית, והטשטוש הזה מאיים על האוטונומיה של האישה. כאשר דורשים הסכמה פוזיטיבית, הדבר אמור לנטרל את השפעת הלחץ, שמגיע לעתים קרובות מצדו של הגבר. כעת עליו מוטל התפקיד לוודא שיש הסכמה לפני שמתחילים. לדברי סטינה הולמברג מהמועצה הלאומית השוודית למניעת פשיעה, החוק מ–2018 מגדיר גם סוג חדש של עבירה — "אונס ברשלנות". בראיון למוסף "הארץ" היא מסבירה שכדי להיות מורשע בעבירה זו, יש להוכיח שעל אף שהתוקף לא היה מודע שהקורבן לא רצתה, "הוא הבין שיש סיכוי שזה המצב, או לפחות אמור היה להבין. זה מרכיב שנלקח מהחוק הנורבגי, אך שם כמעט לא מיישמים אותו. מדינות אחרות לא אימצו אותו כלל".

אחת הדוגמאות לאונס ברשלנות היא הרשעתו של תיאו, צעיר שוודי שקיים יחסי מין עם אסטריד, צעירה שהיה לו קשר מיני קודם איתה. לפני הפגישה המסוימת שבה קרה המקרה, היא אמרה לו שהיא לא רוצה לשכב בגלל הליך גינקולוגי שעברה. כעת, הסבירה לו אסטריד לדבריה, היא רוצה שהם יהיו פשוט חברים. למרות זאת, הם קיימו באותו מפגש יחסי מין בהסכמה מלאה, ללא חדירה, ונרדמו עירומים.

על פי גרסתה, שבית המשפט קיבל, תיאו החל לגעת בה במהלך הלילה וביצע בה מעשים מיניים כאשר היא נשארה פסיבית והעמידה פני ישנה. הוא אמר שהוא חשב שהיא ערה ופירש את התנהגותה כהסכמה. הרשעתו של תיאו באונס ברשלנות מבוססת על כך שהוא היה אמור להבין שהיא לא מסכימה חרף העובדה שהיא קיימה איתו יחסים מרצון בשלב מוקדם יותר של הערב. השאלה המשפטית היתה האם אמירתה המקורית של אסטריד על כך שאינה מעוניינת במין באותו ערב איבדה תוקף כי התקיימו יחסים מרצון אחריה. בית המשפט פסק שהיה עליו לדעת שהסיכוי לאי־הסכמה קיים, ולכן הוא צריך לקבל סימן ברור יותר להסכמה.

הולמברג ועמיתיה במועצה למניעת פשיעה פירסמו בחודש שעבר דוח שמסכם את שש השנים הראשונות לאחר הרפורמה בחוק האונס. לצורך הדוח הם ערכו השוואות מדוקדקות בין מאות מקרי אונס ודוחות משטרה לפני ואחרי כניסת החוק החדש לתוקף, וראיינו משפטנים, חוקרי משטרה, נשים מארגוני נשים ופעילים שמתנגדים לחוק. "השפעת החוק על מערכת המשפט היתה גדולה מאוד", אומרת הולמברג, "ראשית, נרשמה עלייה בתלונות על אונס. זה התחיל כבר עם תחילת קמפיין MeToo, קצת לפני החוק, אבל אחרי שהוא נכנס לתוקף המספר עלה עוד יותר. העלייה מורכבת כולה ממקרי האונס מהסוג החדש, 'מקרי חוסר ההסכמה'. כשליש מהתלונות למשטרה הם על מקרים כאלה, שליש נוסף הם על ניצול של מצב פגיעות כמו שכרות קשה, והשליש הנותר הוא על מעשי אונס בכפייה ואלימות". כלומר, עד 2004 כשני שלישים מהמקרים שמוגדרים כעת אונס היו עדיין חוקיים. לדברי הולמברג, מספר התלונות אחרי שחוקק החוק החדש עלה פי 1.6, ומספר כתבי האישום כמעט הוכפל.

מהו מקרה טיפוסי של אי־מתן הסכמה?

"קודם כל, אלה אנשים צעירים. כמחצית מהקורבנות — כ–95% מהן נשים — הן נערות בגיל בית ספר. התוקפים הם בממוצע רק ארבע שנים מבוגרים יותר. בעוד שבקרב קורבנות אונס יש, ככלל, שיעור גבוה של נערות עם הפרעות התפתחותיות, דיכאון, חרדה או שימוש בסמים, במקרי חוסר ההסכמה הדפוס הזה קיים אבל פחות מובהק. באשר לתוקפים: במקרים של אונס אלים, יש ייצוג יתר למהגרים, אבל במקרים החדשים (של חוסר הסכמה — ד"ס) אין ייצוג יתר כזה. אלה חיי יומיום של בני־עשרה רגילים שכעת, בגלל החוק, הם מגיעים לרף הפלילי. יש מקרים שבהם הבחורה מנסה לישון והגבר פתאום פותח באקט מיני כשהיא לא מוכנה. או מצבים שבהם הבחורה ערה, היא אומרת לא, אבל הוא בוחר שלא להקשיב או לא להבין, או שהוא חושב שהוא 'ישכנע אותה', למרות שסקס בשכנוע אינו חוקי".

"סקס בשכנוע" או "בהצקה" אינו מונח משפטי. זו הדרך לתאר בשוודית מין שנכפה באמצעות התעקשות מתמשכת. קורה לעתים בשוודיה שאדם מורשע בעבירה הקלה יותר של אונס ברשלנות, ולא הרשעת אונס רגילה, בגלל ערבוב בין ביטויים ברורים של חוסר רצון לסימנים אחרים, שהם אמביוולנטיים יותר, ואפשר היה לפרש אותם כהסכמה. כך קרה במקרה של אלסה ואליוט, שני צעירים שוודים שנפגשו במועדון לילה. הם חזרו יחד אליו הביתה בליווי חבר וחברה. לדבריה, היא חשבה שהם רק יילכו לישון יחד, וכשנכנסו לחדר השינה היא ישבה בצד הרחוק של המיטה.

אליוט החל לנשק אותה, בתחילה היא כנראה השיבה נשיקה, ואז אמרה שהיא לא רוצה שיקרה ביניהם כלום. למרות זאת, הוא המשיך לנשק אותה והוריד את בגדיו. להצעתו המינית המפורשת הראשונה היא סירבה, לדבריה כי היא נוסחה בצורה של שאלה, אבל כשהוא הורה לה לרדת לו, היא מילאה אחר הוראותיו. אלסה אומרת שהיא הרגישה ש"יש לו כוח עליה". לאחר מכן הוא המשיך ללחוץ על סקס עם קונדום, אחר כך הוא שוב ושוב ביקש להוריד אותו, והיא הרגישה שלא תוכל לחזור הביתה אם הוא לא יגמור. אחר כך היא הזמינה מונית, והוא נותר שכוב על המיטה. אליוט הורשע באונס ברשלנות, כי בית המשפט קבע שהיה עליו להבין שההסכמה של אלסה, שהגיעה לאחר חוסר הסכמה, נבעה מהלחץ, ההטרדה וההצקות החוזרות שלו.

חוק ההסכמה גם קובע שכל אקט מיני דורש הסכמה מחודשת. "גם אם אמרת כן בתחילת הערב, זה לא אומר שהכן הזה נחשב לכל הלילה", מסבירה הולמברג. "אם אמרת שאת הולכת למיטה כי את רוצה לישון, זה מצב חדש". אחת השאלות שיש לברר היא עד כמה ברורה היית כשאמרת שאת לא רוצה להמשיך, וגם כמה זמן עבר. כאשר לא ניתנת שום הסכמה, פסיביות תמיד נחשבת 'לא', אבל אם היתה הסכמה ראשונית, לפעמים פסיביות מתפרשת אחרת וייתכן שצריך להבהיר את הרצון באופן ברור יותר. מקרים כאלה הגיעו בשוודיה לערכת ערעור כי הם לא לגמרי חד־משמעיים".

למשל, המקרה של ווילי, צעיר שוודי, שפגש את ניקי והזמין אותה לביתו. לא היו ביניהם יחסים קרובים, אבל הם שכבו בעבר. הסקס התחיל בהסכמה מלאה, אבל במהלכו עבר ווילי למין אנאלי ולכך ניקי כבר לא הסכימה. בית המשפט לא יכול היה לקבוע בוודאות שווילי שמע את הסירוב של ניקי, אבל הוא כן קבע שהיא סימנה בכך שהחדירה את איברו בחזרה לנרתיק שלה. ווילי היה אמור להבין מכך שהיא לא מסכימה למין אנאלי, ולכן הוא הורשע, נשלח לתשעה חודשים בכלא ושילם 58 אלף כתר שוודי (כ–20 אלף שקל) פיצויים לקורבן.

* * *

חרף הרף הנמוך שהחוק מציב, אמרתי להולמברג, עדיין פחות מ–10% מהתלונות על אונס מולידות כתב אישום. "נכון", היא אישרה. "זו הערה נפוצה, אבל צריך להבין שאונס הוא פשע מסוג מיוחד. אלה סיטואציות אינטימיות, ורק במקרים נדירים מאוד יש הוכחות חזקות. צריך לאזן בין מטרת החוק לבין הצורך בוודאות משפטית ומניעת הרשעות שווא. 10% זה לא כישלון, להפך. יתרונו של החוק הוא בכך שהוא שולח מסר ברור בנוגע לנורמות של קיום יחסי מין — הכל חייב להיות בהסכמה. זה מסייע למורים ולהורים שמחנכים את ילדיהם. מעבר לכך, שמענו מארגוני נשים שהחוק עוזר לקורבנות. הוא מבהיר למי שנאנסה, שבמקום שהאשמה והבושה תהיה מנת חלקה, כי היא 'שמה את עצמה בסיטואציה', עכשיו הבושה והאשמה עוברות לצד הנכון, הצד של התוקף. כך, אפילו אם אין משפט והרשעה, הקורבנות עדיין מרגישות שהחברה מקשיבה לסיפור שלהן".

האם הערך החינוכי והציבורי של חוק ההסכמה אכן משפיע על הגבר השוודי? לא בטוח. לפי מחקר של הרשות הלאומית השוודית לבריאות הציבור, שהתפרסם בחודש שעבר, הצעירה השוודית מדווחת על רמות גבוהות של חשיפה לאלימות לעומת הצעיר השוודי. אחת מכל ארבע שוודיות בנות 16–29 מדווחת שעברה חדירה בניגוד לרצונה. "יכול להיות שהמערכת החינוכית נכשלה במשימתה ללמד על הסכמה, מיניות וזוגיות", נכתב במאמר פרשנות ביומון השוודי הנפוץ "אפטונבלדט". לדברי הכותב, העיתונאי אנדרס לידברג, בשוודיה רווחת עדיין תרבות אונס, ו"אם רוצים לטפל בכך, צריך קודם כל להודות בזה".

"אני זוכרת שב–2016 קראתי על מקרים שבהם נערות בכו ואמרו 'לא', אבל זה לא היה מספיק כדי לתבוע את החשודים כי לא היתה אלימות", מציינת הולמברג ומדגישה כי "לא היה צורך להפעיל אלימות נגד הנערות האלה מהסיבה הפשוטה שהן לא נאבקו. ידוע שאחת התגובות לתקיפה מינית היא לקפוא במקום ולא להתנגד". ברור שהשינוי המשפטי לא מחולל מיד שינוי חברתי, ושמרבית המקרים לא מגיעים למשטרה ובוודאי שלא לבית המשפט. אך אלה שכן מגיעים לבתי משפט מסתיימים ביותר הרשעות.

על פי הדוח של המועצה השוודית למניעת פשיעה, 78% מהתיקים על אונס בלי קבלת הסכמה ברורה מסתיימים בהרשעה. זאת, על אף שלא קל להשיג ראיות לחוסר ההסכמה, ובקרוב למחצית מהמקרים שהסתיימו בהרשעה התביעה התבססה רק על עדות הנאנסת. "כמובן שיש מרכיבים שמחזקים את הסיפור וגורמים לו להיתפס כאמין", אומרת הולמברג. "זה שהדיווח הגיע תוך זמן קצר, זה שהוא סופר גם למשטרה וגם למישהו אחר, לפעמים הקורבן ביקרה בבית חולים, הפגינה שהיא נסערת ודבקה באותו סיפור כל הזמן. אלו אינם מרכיבים הכרחיים, אבל הם מסייעים, במיוחד כאשר החשוד מתקשה להסביר את המקרה או מפגין חוסר עקביות. יש גם צורך שהקורבן תראה סימנים של טראומה, פגיעה או שינויים אישיותיים".

אבל לסיפור הזה יש גם צד שני. "האשמות שווא יכולות להרוס את חייו של אדם במהירות", כתבה סוזנה, אמו של נער שהורשע באונס, במייל להולמברג. במכתב, שהגיע כחלק מאיסוף החומר עבור הדוח, סוזנה מאשימה את המערכת המשפטית, הפוליטית והתקשורתית בשוודיה בכך שהן לא מאפשרות לנאשמים להגן על עצמם מפני מתלוננות, שתמיד נחשבות בעיניהן לאמינות. "ממש כמו בציד המכשפות של המאה ה–17, השמועות הופכות במהירות לאמת", כתבה. "אנחנו אמהות, אחיות וחברות של אלה שהורשעו ללא הוכחות. חייו של הבן שלי נהרסו, אני נאלצת לחיות עם בעיות נפשיות בגלל מה שקרה, והיא (הנאנסת לכאורה) חיה חיי מותרות מכספי הפיצויים".

קולה של סוזנה אינו קול יחיד בשוודיה. יש קרובי משפחה אחרים של אנסים מורשעים, שמסכימים שהדבקות בהסכמה פוזיטיבית היא טובה בתיאוריה, אבל למעשה היא פירצה שמשרתת נשים שרוצות לנקום על מגע מיני שהן מתחרטות עליו. לדברי נינה, קרובת משפחה אחרת שכתבה להולמברג, האשמה באונס הפכה לעסק משתלם, ויש נערות שמשתפות ברשתות חברתיות המלצות כיצד ניתן להרוויח כספי פיצויים באמצעות דיווח על מישהו שאיתו קיימו יחסים בהסכמה.

הולמברג לוקחת את הדברים ברצינות, אך לא משנה את דעתה על החוק. "אני יכולה לחוש אמפתיה גדולה כלפי המשפחות בכל מקרה פרטי כזה. אני רואה איך העתיד של הנערים האלו נפגע, במיוחד נוכח הענישה, שהיא קשה מאוד יחסית לפשעים אחרים. עם זאת, נדמה לי שכשמסתכלים על המקרים האלו, לא מדובר בהכרח במקרים גבוליים. הם אולי פשוט לא הבינו את משמעות החוק. הנערים והמשפחות עוברים חוויה קשה, מעצר, המתנה ארוכה להכרעת דין, וזה קשה גם אם לא מוגש כתב אישום ובוודאי אם יש משפט והרשעה. כל זה לא אומר שהיו אלה הרשעות שווא".

ביקורת נוספת על החוק באה מכיוון עורכי־דין שוודים. חלקם טענו בעיתונות שהגדרת ההסכמה איננה ברורה ולכן משפטי אונס הפכו ללוטו — אין לדעת מה יקרה בהם כי שופטים שונים מגיעים למסקנות שונות מאותה תשתית עובדתית. מה דעתך על הביקורת הזאת?

"לדעתי הם מגזימים. הם מתבססים על מספר קטן של מקרים לא מייצגים. במרבית המקרים זה ממש לא ככה, אבל יש נטייה לזכור את התיקים היותר גבוליים".

בשוודיה יש תלונות רבות על אונס, 85 בשנה לכל 100 אלף איש. אמנם הנתון המקביל בבריטניה הוא 117, אבל כמעט בכל המערב המספרים נמוכים משמעותית: בדנמרק 48, בארה"ב 42 ובישראל פחות מ–20. איך אפשר להסביר את זה?

"פרט לעובדה שהגדרת האונס בשוודיה היא רחבה מאוד ביחס למדינות אחרות, יש גם את האופן שבו נרשמים דיווחים על אונס. במדינות רבות המשטרה אינה סופרת תלונות על אונס שהיא אינה חושבת שיגיעו לכדי כתב אישום, ומקרים אלה לא נכנסים לסטטיסטיקה. בשוודיה גם הדיווחים שלא מגיעים לבתי משפט נרשמים, מתועדים ונחקרים". לדברי הולמברג, פרט לעוד כמה גורמים שקשורים לספירה ולתיעוד של הנתונים, ההבדל הגדול ביותר בין שוודיה למדינות אחרות נוגע לנטייתה של האישה השוודית לדווח.

בשנים שבהן שוודיה היתה בצמרת תלונות האונס, הנשים במדינה הובילו גם במדד השוויון המגדרי, וגם העידו על אמון גבוה במיוחד במערכת אכיפת החוק. זאת ועוד, הן נטו לדחות מיתוסים שקשורים לאונס (כמו "אם אישה משתכרת ונאנסת היא צריכה להאשים את עצמה") יותר מנשות כל יתר אירופה, ובפער גדול. הנתונים חושפים שבמדינות שבהן שיעור התלונות על אונס נמוך במיוחד, כמו יוון ופולין, נשים נטו להסכים גם למיתוסים על אונס. המסקנה היא ששינוי החוק בשוודיה התאים לחברה השוודית, כי הוא שיקף הלך רוח, לפחות בקרב הנשים. עם זאת ברור שאין די בשינויים בספר החוקים. לצדם חייב לבוא שינוי תרבותי, נורמטיבי, ערכי וחינוכי, בעיקר אצל גברים.

בישראל עדיין מחפשים סימנים של סירוב

גם בישראל השתנתה הגדרת האונס בעשורים האחרונים. "את ההגדרה המקורית של אונס בחוק העונשין הישראלי 'אימצנו' מאנגליה", אומרת ד"ר רותי לבנשטיין לזר, דיקנית הפקולטה למשפטים במכללה למינהל ומומחית לחוק האונס. "ההגדרה היתה מבוססת על הביטוי 'נגד רצונה', ולא כללה את מושג ההסכמה כלל. הביטוי 'נגד רצונה' ביטא תפיסת עולם סטריאוטיפית, שדרשה מקורבן עבירת המין ביטוי של התנגדות חיצונית למעשה האונס. ב–1988 השתנתה הגדרת העבירה והביטוי 'נגד רצונה' הוחלף ב'שלא בהסכמתה החופשית'. השינוי ביטא תפיסה מודרנית יותר, שהתקבלה גם במדינות אחרות, ולפיה לא צריך היה להוכיח בבית משפט שהיתה התנגדות פיזית של האישה. עם זאת, החוק עדיין כלל דרישה להוכיח שהופעלו אמצעי לחץ כמו אלימות או איומים. במסגרת שינוי זה בוטלה גם ההחרגה של נשים נשואות (כלומר, משלב זה יכול היה גבר להיות מורשע באונס אשתו, מצב שלא היה אפשרי לפי החוק הקודם — ד"ס)".

השינוי הבא, ולמעשה גם האחרון, התקבל בסוף 2001. החוק החדש הוא על "הבועל אישה שלא בהסכמתה", ולא דורש עוד הוכחה של לחץ, אלימות או איומים. המחוקק הישראלי הכיר בעובדה שברוב מקרי האונס התוקף אינו נדרש לכפות מין בכוח פיזי, וזאת בשל פערי כוח סמויים, היכרות עם התוקף או חשש, הלם, אלם וקיפאון של הנפגעת. לפי מדד האלימות הלאומי, שפירסם המשרד לביטחון פנים לפני כעשור, שיעור האלימות המינית בישראל גבוה ב–10% מהממוצע במדינות ה–OECD. מחקר שערכה ד"ר אביגיל מור כמה שנים קודם לכן בקרב נשים ישראליות בנות 28–16, מצא ששליש מהן מדווחות שעברו תקיפה מינית פיזית. כל אישה חמישית בישראל מעידה שנאנסה.

האם יש כוונה לשנות שוב את ההגדרה, כך שתתבסס על הסכמה פוזיטיבית, שאלתי את לבנשטיין לזר. "ב–2005 היו ניסיונות לחוקק מחדש את כל עבירות המין, אך החקיקה לא עברה", היא השיבה. "ב–2020 היה ניסיון של חברת הכנסת מיכל קוטלר־וונש (כחול־לבן) לקדם הגדרת אונס כך שתכלול 'הסכמה פוזיטיבית', אבל הניסיון לא הבשיל לכדי חוק. עם זאת, במהלך השנים התקבלו פסקי דין שדרשו הסכמה כזו, בעיקר במקרים שבהם היו יחסי כוח מובהקים, או שבהם הקורבן היתה תחת השפעת סמים או אלכוהול. כבר בשנות ה–90, בפרשת האונס בשמרת, השופט חשין הציע למעשה את דוקטרינת ההסכמה הפוזיטיבית כשכתב שעל הגבר מוטל הנטל של קבלת הסכמת האישה. בפסקי דין אחרים מתייחסים בתי המשפט להסכמה חיובית־פוזיטיבית ומדגישים את חשיבותה, אבל בפועל עדיין מחפשים סימנים להיעדר הסכמה, כפי שדורש החוק".

לבנשטיין לזר סבורה שהצבת רף של הסכמה פוזיטיבית בחוק הישראלי יתרום לחינוך וימנע מקרי אונס. עם זאת, יש גם גישה אחרת. ב–2015 הגישו חברות הכנסת מרב מיכאלי (העבודה), זהבה גלאון ומיכל רוזין (מרצ) הצעת חוק שהחליפה את הדיון בהסכמתה של האישה — שגולש מהר מאוד לשאלות שעוסקות בה, כמו מה היא לבשה או איך היא התנהגה — בשאלת רצונו או כוונתו של הגבר. הרעיון הוא להדגיש את ההבדל בין קשר מיני שהוא רצוי לשני הצדדים, לבין מצב שבו אדם אחד משתמש בגופו של אדם אחר כאילו היה חפץ. "כפייה מינית זה הדבר שאותו אנחנו רוצים למנוע", אמרה אז ל"הארץ" ד"ר אורית קמיר, שהשתתפה בניסוח החוק. "השאלה הקשה היא איך יודעים שזו כפייה מינית. החוק (החדש) אומר: תשאל את עצמך אם יש כאן סקס או שימוש בעל אופי מיני בגוף של מישהו. שימוש זה הוא פגיעה בכבוד האדם". מיכאלי ציינה אז ש"הצעת החוק החדשה מגדירה באופן חד־משמעי מהו אונס. נכון שהתקדמנו מהסכמה להסכמה חופשית, אבל החוק היום מנוסח כך, שיש מישהו שרוצה או יוזם ואת כן או לא מסכימה. אין פה בכלל שאלה של רצון. שאלת ההסכמה מבססת את הפסיביות של האישה". הצעת החוק של מיכאלי, גלאון ורוזין לא התקבלה והחוק הישראלי נותר כשם שנחקק לפני יותר מ–20 שנה.