תגית: וידקון קוויזלינג

אירנה לוין הפכה מאות פתקים שהשאירה אמה אחרי מותה לספר שמגולל את סיפור שואת יהודי נורווגיה

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2025-04-24/ty-article-magazine/.premium/00000196-61e9-d98c-a79e-fdedfbd20000

כשאמה של אירנה לוין היתה בת 96 היא עזבה את דירתה באוסלו ועברה לבית הדיור המוגן היהודי בעיר. אירנה ושני ילדיה רצו להפוך את משכנה החדש של אמם וסבתם לגרסה מוקטנת של הדירה המושקעת והמוקפדת שבה חיה עשרות שנים. לצורך זה הם העבירו את הריהוט עם הריפוד המוזהב, את הציורים שהיו תלויים על הקירות, את כלי הכסף והמראות שהאם מעולם לא חלפה על פניהן מבלי לעצור לרגע ולהתבונן בבבואתה. כחלק מהתהליך הם גם ניקו את הדירה וסידרו אותה.

את החשיבות של מה שלוין מצאה תוך כדי התהליך לקח לה יותר מחמש שנים להבין. "היו שם פתקים בכל מקום", היא מספרת בראיון ל"הארץ", "הם היו בתוך ערימות של קבלות ועיתונים, הם היו במגירות, על מדפים ובארונות. היו שם פתקים מסוגים שונים — בחלקם נרשמו רק משפט אחד או שניים, אחרים היו דפים מלאים בטקסט בכתב ידה של אמי. למרות שלא נרשמו עליהם תאריכים ניתן היה לראות שהם היו מתקופות שונות — שנות ה–60, ה–70 וה–80. כשמצאתי את הפתקים, לא קראתי אותם. הם היו חלק מדברים רבים שאמרתי שאתבונן בהם בהמשך, כשיהיה לי זמן. שמתי אותם בצד והם נשארו סגורים במעטפה במשך חמש שנים".

אמה של לוין, פאני רסקוב, מתה ב–2013 כשהיא בת 101. "לאחר מותה, ואחרי שיצאתי לפנסיה, התחלתי לקרוא את הרשימות", נזכרת לוין. "רוב הרשימות עסקו במלחמת העולם השנייה, אך גם בילדותה לפני המלחמה, במשפחה שנמלטה לנורווגיה מליטא של ימינו. היו הרבה משפטים קטועים — במיוחד כאלה שעסקו במעצר ובגירוש של אביה, סבי. לא ברור למי נועדו הפתקים. אולי היא כתבה אותם לעצמה, כדי לפרוק את רגשותיה, ואולי קיוותה שאני אמצא אותם יום אחד. בכל מקרה, היא מעולם לא הזכירה אותם".

לוין אומרת שהיא מצאה בפתקים דילמות ובחירות שאמה נאלצה להתמודד איתן. "במשך כל חייה, אמי האשימה את עצמה בכך שלא הצליחה להציל את אביה", היא אומרת, "זה ליווה אותה כל הזמן. אבל היתה שתיקה מתמדת. כאשר לעתים נדירות דיברה על המלחמה, היא עשתה זאת בעקיפין, במשפטים לא שלמים ובמצבים בלתי צפויים".

בשלב מסוים החלה לוין להבין שהפתקים אינם רק סיפורה של אמה, אלה סיפורה של קהילה שלמה. התוצאה היתה הספר Everyday Silence and the Holocaust (ראה אור במקור בנורווגית ב–2020 ובאנגלית ב–2024 בהוצאת Routledge). בספר לוין מוציאה לאור את העבר שלה ושל משפחתה ובמקביל חושפת את מה שנורווגיה לא רצתה לדבר עליו במשך עשורים.

"אמא שלי היתה כלואה בתוך היסטוריה שהושתה עליה, ושבמשך עשרות שנים כמעט ולא דובר עליה בחברה הכללית", היא אומרת. "כשהתחלתי לחקור בארכיון הלאומי באוסלו, ניסיתי לבדוק אם סיפורים של משפחות יהודיות אחרות דומים לזה של אמא שלי. התחלתי לשאול שאלות חדשות על ההיסטוריה האישית שלי, וחשפתי חוויות ואירועים שתמיד היו שם — פשוט לא דיברו עליהם. בתור ילדה פעלתי לפי דפוסי התנהגות שחשבתי שהיו נורמליים, ואילו כאדם מבוגר ואשת מקצוע התחלתי להטיל ספק בסיפור האישי שלי. האם הפערים בסיפורים הם משמעותיים? העובדה שהחיים בתא המשפחתי הקטן שלנו הוגדרו לפי אירועים היסטוריים מסוימים היתה משהו שפשוט ידעתי. כמו שילד לומד שפת־אם באופן אינטואיטיבי, כך גם אני למדתי על 'המלחמה'. חייתי כל חיי בקהילה של ניצולי מלחמת העולם השנייה, ובכל זאת בעצם לא ידעתי הרבה, גם כשחשבתי שאני מכירה את כל הסיפור".

סיפורה של אירנה לוין הוא במידה רבה סיפורו של דור שלם של יהודי נורווגיה. משפחותיהם של סביה וסבותיה היגרו לנורווגיה סביב 1905 מליטא בגלל עוני, תנאי חיים קשים ורדיפות. לוין מספרת שזו היתה הגירה ייחודית בהקשר של מדינות סקנדינביה. דנמרק ושוודיה קלטו גם הן הגירה של יהודים מזרח־אירופאים, אבל אצלן כבר חיו קהילות יהודיות מבוססות, רובן ממוצא מרכז־אירופאי. חלקם היו דמויות מוכרות בחברה שגם זוהו כיהודים. בנורווגיה, לעומת זאת, הותר ליהודים להיכנס רק מאמצע המאה ה–19. הם היו מעטים, עניים ולרוב חסרי השכלה.

פחות מ–40 שנה אחרי שהסבים והסבתות שלה הגיעו לנורווגיה, הם וילדיהם נאלצו לברוח ממנה. הפעם הבריחה היתה בעקבות הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה והיעד היה שוודיה, השכנה ממזרח שהיתה ניטרלית, ולכן בטוחה, בזמן המלחמה. הוריה של לוין היו רק שניים ממאות יהודים שעזבו את נורווגיה כתוצאה מרדיפות הנאצים שהלכו והחמירו עד לשיאן ב–1942, אז נשלחו מאות מיהודי המדינה לאושוויץ. הבריחה שלהם התאפשרה בעזרת חברים ובעזרת המחתרת הנורווגית שהחביאו אותם במקומות מחבוא שונים מהגרמנים ומהשוטרים הנורווגים, מה שגרם למסע לארוך 23 ימים. אמה של לוין היתה בהיריון במהלך הבריחה, והיא ילדה את אירנה — בתה הראשונה והיחידה — בעיר נורשפינג שבשוודיה, שם שהתה המשפחה עד סיום המלחמה.

בתום המלחמה חזרו לוין, אמה ואביה לנורווגיה והחלו לבנות מחדש את חייהם. היא אמנם היתה רק בת שנתיים וחצי כך שהיא אינה זוכרת את יום השחרור, אך ברור לה שכבר אז החלה השתיקה להיות גורם משמעותי גם בחייה הפרטיים וגם בסוציולוגיה הנורווגית. "לא דיברנו בכלל על המלחמה", היא נזכרת, "העובדה שהמשפחה עברה אסון תמיד היתה נוכחת. אבל זה לא היה מדובר. בשנות ה–50, כשהייתי בת עשר, יכולנו לשבת עם אורחים ליד שולחן האוכל ופתאום מישהו יכול היה לומר משהו כמו: 'אלו היו שוטרים נורווגים, לא חיילים גרמנים, שעשו את המעצרים'. ומישהו היה עונה: 'מה זה משנה, ממילא הם לא יחזרו'. ואז השיחה היתה פשוט נעצרת וחוזרת לנושא הקודם, כאילו כלום לא נאמר. אף אחד לא שאל למה הכוונה. הפירוש היה ידוע לכולם. אבל זה לא דובר במשך עשורים".

האם השתיקה החלה ממש עם סוף המלחמה?

"אפשר להבין מהעיתונות הנורווגית מה קרה. התקשורת החופשית הופעלה מחדש כבר במאי 1945. ביום השני, העיתון הגדול ביותר במדינה, אפטונפוסטן, שאל 'מה עלה בגורלם של היהודים שלנו'. המאמר דיווח ש'יש סיבה לחשוש שרבים מהיהודים הנורווגים מתו' ולאחר מכן הוסיף הכותב במהרה כי לא התקבל כל אישור לכך. המסרים שהמשיכו להגיע במהלך השבועות הראשונים הסתיימו בביטויים כמו 'אין סיבה לאבד תקווה'. ב–17 במאי דיווח אותו עיתון ש'יש לנו 750 יהודים בגרמניה. לעת עתה, לא שמענו מיותר מתשעה או עשרה מהם'. לאט־לאט החדשות היו פחות טובות וב–23 במאי כבר נכתב שהיהודים נלקחו ל'מחנה הריכוז הידוע לשמצה אושוויץ'. לאחר זמן מה, חדלו לכתוב על הנושא. הוא עלה מחדש במשפטיהם של נורווגים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ובמיוחד במשפטו של הבוגד וידקון קוויסלינג (מנהיג ממשלת הבובות ששיתפה פעולה עם הנאצים, ד"ס), שבו העידו שני ניצולים. אחד מהם, שהפך לפסיכיאטר ידוע, ליאו אייטינגר, סיפר על יהודים שנרצחו בגז. כשנשאל על ידי השופט האם גם היהודים הנורווגים טופלו באותה אכזריות, ענה: 'כן, אני נשבע באלוהים'".

תוצאות המלחמה היו קטסטרופליות גם בעבור משפחתה של לוין. 32 מחברי המשפחה המורחבת, כולל אביה של אמה, נרצחו בידי הגרמנים. אמה של לוין ניסתה לשווא להציל אותו באמצעות אשפוזו בבית חולים אך הוא גורש, כמו מאות נורווגים אחרים, גברים, נשים וילדים, ב–26 בנובמבר 1942. לאחר שהוצא מבית החולים, נלקח למעצר וביום למחרת הועמס על האוניה דונאו. לאחר ארבעה ימים בתא המטען שלה, הגיעו האב ושותפיו למסע לשטטין, שם הם נדחסו לקרונות בקר. ב–1 בדצמבר הם הגיעו לאושוויץ־בירקנאו. גורלו המדויק של אביה של לוין אינו ידוע, אך הוא היה אחד מקורבנות אינספור שלא שרדו את המחנה ומעולם לא חזר הביתה.

העובדות על מלחמת העולם השנייה בנורווגיה וגורל יהודיה ידועות. ערב המלחמה חיו במדינה כ–2,800,000 תושבים, מתוכם כ–2,400 היו יהודים, ומתוכם כמה מאות יהודים בעלי נתינות זרה. במהלך מלחמת העולם הראשונה היתה נורווגיה ניטרלית וכמו שאר מדינות סקנדינביה, היא התכוונה להיות ניטרלית גם במלחמה הבאה. אך הדברים התפתחו אחרת. מפלגה פשיסטית נורווגית, "מפלגת האיחוד הלאומי" שנוסדה ב–1933 על ידי קצין ופוליטיקאי בשם וידקונג קוויזלינג, הציעה לנאצים שיתוף פעולה וסיוע בהשתלטות גרמנית על המדינה. הגרמנים אכן פלשו לנורווגיה ולדנמרק ב–9 באפריל 1940 במסגרת מבצע וזרְאִיבונג. דנמרק נכנעה ונכבשה בתוך מספר שעות, בעוד הקרבות בין הכוחות הגרמניים לבין הצבא הנורווגי בסיוע כוחות צרפתיים, בריטיים ופולניים הסתיימו לאחר כחודשיים בניצחון גרמני. הניצחון הושג לאחר נסיגה של בעלות הברית וכיבוש גרמני של נרוויק, נמל אסטרטגי ממנו נשלחו עפרות ברזל, שהועברו ברכבת משוודיה, אל גרמניה שהיתה זקוקה להן בעבור התעשייה הצבאית שלה.

במקביל לכיבוש הגרמני נמלטו מלך נורווגיה וממשלתו מהמדינה והקימו ממשלה גולה בלונדון. על השלטון האזרחי בנורווגיה השתלט בכיר נאצי בשם יוזף טרבובן, שמונה על ידי היטלר לרייכסקומיסר. טרבובן שלט בממשלת בובות פרו־גרמנית בראשות קוויזלינג. הפרלמנט הנורווגי פוזר, פעילות כל המפלגות למעט זו של קוויזלינג נאסרה והמערכת המשפטית הוכפפה לגרמניה.

הצעדים נגד היהודים החלו כבר עם גזרות ספורדיות בתחילת הכיבוש הגרמני. ב–1941 נערכו מאסרים, הוחרם רכוש ומספר יהודים הוצאו להורג באשמות שווא. ב–1942 נערכו מעצרים המוניים של מאות יהודים ומרביתם הועברו, כמו סבה של לוין, באונייה דונאו לאושוויץ. אונייה נוספת, גוטנלנד, העבירה 158 יהודים נוספים באותו מסלול בפברואר 1943. בסך הכל נעצרו או גורשו 772 יהודים נורווגים. הזקן ביותר היה בן 80, הצעיר ביותר היה תינוק בן שמונה שבועות. פחות מ–40 חזרו בחיים. 23 יהודים נוספים נרצחו או התאבדו בנורווגיה עצמה. אלו שניצלו היו אלו שהצליחו לברוח מהמדינה, בעיקר לשוודיה הניטרלית ולבריטניה.

על העובדות עצמן אין חולק והן היו ידועות במשך עשורים. משמעותן, עם זאת, נתונה לדיון ציבורי שאירנה לוין מהווה, לאחר כתיבת ספרה, חלק מרכזי ממנו. היא פרופסור אמריטה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אוסלו מטרופוליטן שעבודתה החלה בחקר "משפחות חדשות" ומגדר. בשנים האחרונות היא העבירה את תחום המחקר שלה להיסטוריה ולימודי שואה. היא עבדה בקשר הדוק עם מרכז השואה הנורווגי, כולל עבודה על סקרים בנוגע לאנטישמיות. בעבר עבדה למען יהדות ברית המועצות והיתה פעילה בהגשת מועמדויות של אזרחים נורווגים (לא יהודים) לקבלת הכרה כחסידי אומות העולם מיד־ושם. ספרה האחרון מצטרף לשורת פרסומים שכתבה או ערכה, בנושאים הנעים בין מדעי החברה לזיכרון, והשואה בנורווגיה.

הספר החדש עורר בנורווגיה עניין רב. ביקורות חיוביות התפרסמו בעיתונים המרכזיים, היא רואיינה עליו בתקשורת והרצתה עליו במשך יותר משנה בכל רחבי המדינה. כותרות המאמרים עסקו ב"שואה שישבה תמיד בתוך הקירות", או "האם שהתמודדה עם הטראומה באמצעות שתיקה". הביקורות דיברו על לוין ש"מציגה את ההיסטוריה המשפחתית שלה כמעין שער להבנת הטרגדיה היהודית בנורווגיה", "מעניקה לנו מיקרו־היסטוריה שפותחת את הפצעים — בפרטים כואבים ומבעיתים" ו"שוברת את השתיקה, ומספרת על הגורלות הדרמטיים".

האם שתיקתם של הניצולים ושל החברה הנורווגית דומה לשתיקתם של ניצולים במדינות אחרות או שיש לה מרכיב ייחודי?

"תופעת השתיקה אינה ייחודית, אבל הנסיבות משתנות ממקום למקום. מה שמייחד את נורווגיה הוא שמספר היהודים בה היה קטן, וגיאוגרפית — עם גבול ארוך עם שוודיה וקו חוף ארוך המוביל לאנגליה — אפשר היה לחשוב שיהיה ניתן להסתיר יותר יהודים. מעבר לזה, יהודי נורווגיה אהבו את נורווגיה. הם למדו היטב את שפתה ואת תרבותה, הם אימצו את אהבת הטבע הנורווגית והם שינו את שמות המשפחה שלהם כדי שיהיו נוחים להגייה בעבור שכניהם. למרות שלקח שנים רבות עד שקיבלו אזרחות, היתה להם תחושה שהם נורווגים לגמרי. לכן, הם היו בהלם ממה שקרה להם. הם אמרו לעצמם שזה הגסטפו שעצר אותם וגירש אותם בעוד שלמעשה זו היתה המשטרה הנורווגית. אלו שניצלו וחזרו לנורווגיה לא היו כמו נורווגים אחרים שחזרו אחרי המלחמה — אנשי המחתרת או הגולים הפוליטיים. הם לא היו גיבורים. הם גורשו או ברחו בגלל מה שהם היו, לא בגלל מה שהם עשו והיתה כרוכה בכך בושה. הם שאלו את עצמם — איזה מין נורווגים אנחנו עכשיו?".

לוין מוסיפה שהיו גם מרכיבים אחרים. חלקם האשימו את עצמם בכך שלא הצליחו להציל את קרוביהם. הם היו מוכי אבל וצער ורבים מהם גם נאלצו להתמודד עם הקשיים הכרוכים בהשגת רכושם חזרה. דירות ועסקים הוחרמו, רכוש נגזל ונמכר במכירות פומביות והשגתו בחזרה היתה לעתים קשה ומייסרת. למעשה, רק בשנות ה–90, כתוצאה מתהליך שהחל בעיתונות הנורווגית והמשיך בהקמת ועדת פיצויים, החברה הנורווגית התחילה לדבר ברצינות על השואה, הניצולים קיבלו פיצויים והוקם "המרכז הנורווגי ללימוד השואה ומיעוטים דתיים".

"עד שנות ה-90, הסיפור על היהודים לא עבר אינטגרציה לתוך הסיפור ההיסטורי הנורווגי", אומרת לוין, "זה לא שלא ידעו מה קרה, היו ספרים ועדויות של ניצולים, אבל היהודים לא היו חלק מהסיפור הגדול, שואת יהודי נורווגיה היתה כמו נספח להיסטוריה הנורווגית, לא חלק מהנרטיב הרשמי".

כלומר, אם השואה לא היתה חלק אינטגרלי מסיפור המלחמה הנורווגי, האם נכון יהיה לומר שנורווגיה לא לקחה אחריות על מה שקרה ליהודים שלה?

"בספרים שעיצבו את הנרטיב הנורווגי ויצאו לאור ב–1950, חיסול היהודים תואר בסך הכל כעוד פרט ביחס לכל מה שהתרחש במהלך המלחמה. מאוחר יותר, בשנות ה–80, פורסמו שישה כרכים בשם 'נורווגיה במלחמה' שנכתבו על ידי טים גרווה (היסטוריון, דיפלומט ועורך עיתון נורווגי, ד"ס). מה שקרה ליהודים מופיע בעיקר בכרך השלישי של הספר ונפרש על פני 18 עמודים עם תמונות. בחלק האחרון נשאלת השאלה האם ניתן היה לעזור יותר ליהודים והאם ניתן היה למסור להם מידע על ההשלכות האפשריות של גירוש מנורווגיה? תשובת הספר היתה שיהודים בכל הארצות הכבושות וגם בעולם החופשי זלזלו באכזריות חסרת המצפון של מנגנון האס.אס. כלומר, האחריות מושלכת בסופו של דבר על כתפי היהודים עצמם, מכיוון שלפי המחבר הם לא התנגדו למעצרם. כשקראתי את זה תחילה, חשבתי שאמי הטילה את האשמה על מעצר אביה על עצמה וכך גם החברה הכללית האשימה את היהודים. אבל אז הבנתי, כאשר אמי האשימה את עצמה, היא — כאישה יהודייה וכבת — לקחה את המשא על כתפיה, היא נטלה אחריות. כאשר טים גרווה, כנציג החברה הכללית, מטיל את האחריות על היהודים — זה בדיוק ההפך. זו הסרת האחריות מהחברה".

האם יש לדעתך לגישה זו הד בנורווגיה של 2025, כאשר מדווח על עליה ברמת האנטישמיות במדינה וכשיהודים נורווגים מדברים על כך שהם מרגישים שהחברה הכללית מפקירה אותם ואינה מגינה עליהם?

"עבור היהודים בנורווגיה (הקהילה מונה כיום כ–1,500 בני אדם, ד"ס), 7 באוקטובר הוא הדהוד מהמלחמה — תוך ידיעה שזה לא אותו הדבר ושהשואה היא ייחודית. אך החברה הנורווגית לא שמעה את אותו הדהוד. היא שמעה רק את הקול של חמאס, ומהר מאוד הגדירה את ההתקפה כהמשך של הכיבוש. זה היה שוק — שהאמפתיה שהיתה כלפי היהודים בנורווגיה בגלל העבר של השואה, נעלמה פתאום. לא חשבתי לרגע שבימי חיי אחווה עלייה באנטישמיות. כשחקרתי את השואה ואת האנטישמיות, עשיתי זאת כמשהו ששייך לעבר — כדי שזה לא יקרה שוב. ופתאום, המדינה היהודית הותקפה והלגיטימיות שלה הפכה לשנויה במחלוקת. הקול היהודי איבד את הלגיטימיות שלו. סבתי היתה אומרת לי כל הזמן: Die Juden sind schuldig — היהודים אשמים, תמיד. חשבתי שזה משפט מהשטעטל, לא משהו שאשמע בחיי היומיום שלי. יש כאן שינוי בתפיסת האחריות והלגיטימיות — המוקד השתנה והוא לא לטובת הצד שלנו. הפגנתי ביום האישה וחברותיי הפמיניסטיות לא אפשרו לנו להשתתף! הן הטילו ספק אם בכלל התרחשו מקרי אונס בשבעה באוקטובר, ואם אכן התרחשו הן הפחיתו מערכם כאילו מדובר במשהו שקורה בכל מלחמה.

"במחקר שלי על שתיקה, האינטראקציה בין הפרט לחברה היא חשובה. אחרי המלחמה, לא רק היהודים שתקו — גם החברה כולה שתקה, אך מסיבות שונות. המרחב שיש למיעוט מוגדר על ידי הרוב. לקח לחברה 50 שנה להכיר באחריות הנורווגית לפשעי העבר. במצב הנוכחי, לקול היהודי כמעט ואין לגיטימיות, והקשר עם החברה הכללית מבוסס על חוסר אמון. אבל האם אנחנו יכולים לחכות שהחברה תעניק לנו את המרחב הזה או שאנחנו צריכים לקחת אותו? במובן הזה, זה דומה למהפכה.

"אם היית שואל אותי על השואה בזמן שהתבגרתי, אם היית שואל אותי אם אני יודעת על המלחמה ומה קרה ליהודים במהלכה, הייתי עונה בחיוב", היא אומרת, "אבל היום אני יודעת שלא היו לי את הפרטים, לא ידעתי את מה שבאמת קרה. מה שהיה לי זו תחושה שהתרחש אסון ושהוא התרחש ליהודים. לא יותר. וזה אולי דומה לאסונות אחרים, כמו מה שקרה ב–7 באוקטובר. למרות שידע מתפשט הרבה יותר מהר היום, התחושה היא דומה. אנחנו יודעים שהיה אסון, אנחנו חושבים שאנחנו מבינים אותו, אבל למעשה ככל שעובר הזמן אנחנו מגלים בדיעבד שלא ידענו הכל, שלא הבנו את ההיקף ולא התמודדנו עדיין עם כל המשמעויות".