בין 25 ל-50 אלף אנשים מוצאים להורג בסין מדי שנה. המטרה: קצירת איברים

איתן גוטמן התוודע לתופעה במחוז שינג'יאנג בסין, יצא למסע חריג בקזחסטאן וחזר עם ספר ראשון מסוגו. ראיון

פורסם ב"הארץ": בין 25 ל-50 אלף אנשים מוצאים להורג בסין מדי שנה. המטרה: קצירת איברים – מגזין תרבות – הארץ

השורה התחתונה המעשית בספרו החדש של החוקר ופעיל זכויות האדם האמריקאי איתן גוטמן מופיעה בסוף עמוד 281: על פי גוטמן, בין 25 ל–50 אלף בני אדם בשנה מוצאים להורג במחנות מעצר במחוז שינג'יאנג שבצפון־מערב סין כדי שאיבריהם ייקצרו וישמשו את תעשיית ההשתלות הסינית. 25 אלף, מדגיש גוטמן, הוא אומדן מינימלי.

אין זו הפעם הראשונה שבה סין מואשמת בשימוש באיבריהם של אסירים שהוצאו להורג. ב–2005 אפילו הסינים עצמם הודו כי איברים של נידונים למוות משמשים להשתלות. עם זאת, בסוף 2014 הכריז מי שהיה אז סגן שר הבריאות של המדינה ועמד בראש מערך ההשתלות שלה כי החל בינואר 2015 ייפסק השימוש באיברי אסירים וכי מאותו זמן יגיעו איברים להשתלה רק מתרומות מרצון. ובכל זאת, גוטמן וחוקרים אחרים טענו כבר אז כי הרפורמה היתה במידה רבה למראית עין וכי קצירת איברים מאסירים לא רק שלא נפסקה מעולם, אלא נהפכה לתעשייה ענקית. הם הסתמכו בין היתר על נתוני בתי חולים, מחקרים ופרסומים רפואיים מסין, זמני המתנה קצרים באופן חריג להשתלות ועדויות של רופאים ואסירים לשעבר. עוד טענו כי איברים אלה משמשים גם "תיירי השתלות" הבאים לסין ממדינות אחרות.

הספר החדש, The Xinjiang Procedure, שהופיע לפני כחצי שנה (Armin Lear Press), מתרכז באזור שינג'יאנג שחיים בו יותר מ–25 מיליון בני אדם. כ–44% מאוכלוסייתו משתייכת למיעוט האויגורי המוסלמי וכ–42% הם סינים בני האן, הקבוצה האתנית הגדולה והדומיננטית במדינה; שאר תושבי המחוז הם בני מיעוטים נוספים — קזחים, בני ח'ואי, קירגיזים ואחרים.

נקודת המוצא של גוטמן היא מה שהתרחש באזור החל באמצע העשור הקודם: לצד הקמת מערכת עצומה של "מחנות לחינוך מחדש", השלטונות החלו להגביל את הילודה של בני מיעוטים, הקימו מערכת טכנולוגית עצומה לפיקוח עליהם והתחילו לנצל אותם כעובדי כפייה בתעשיות הרבות הקיימות באזור ומספקות סחורה לעולם כולו. לטענת הסינים, המערכת כולה מיועדת להילחם בטרור, בדלנות וקיצוניות, אבל גוטמן טוען שבאזור מתקיים רצח המוני וטיהור אתני. כחלק מצעדים אלו, מאז 2017 נדרשו מיליוני אויגורים ובני מיעוטים אחרים מעל גיל 12 לעבור בדיקות דם ובדיקות DNA לבדיקת התאמה בין תורם למושתל. העובדה כי הם מעולם לא קיבלו את תוצאות הבדיקות ושבני האן סינים באזור לא נדרשו לעבור את אותן בדיקות העלתה את חשדו של גוטמן וגרמה לו לבחון אם אמנם בני המיעוטים בשינג'יאנג משמשים כמאגר איברים ענקי.

גוטמן ואחרים טוענים שמעבר לעניין הפוליטי קיימות גם גזענות עמוקה והתנשאות מצד בני האן, הרוב האתני הסיני, כלפי בני המיעוטים — מה שהופך את הדיכוי של האחרונים, כולל גניבת איבריהם, לעניין שיותר קל לסינים לעכל. לצד זאת, בשינג'יאנג ישנם משאבי טבע ומינרלים בעלי חשיבות עליונה לשאיפות הגלובליות של המפלגה הקומוניסטית הסינית. לפי גוטמן, דילול האוכלוסייה המוסלמית הילידית — האויגורים והקזחים — והחלפתה במתיישבים סינים מבני האן הנאמנים למפלגה הקומוניסטית הסינית משרתים את השאיפות הללו.

סין קציר איברים ספר

עטיפת ספרו של גוטמן. התעשייה משמשת גם "תיירי השתלות" צילום: Armin Lear Press

גוטמן, בן 68, הוא חוקר ותיק שנולד וחי במדינת ורמונט בארצות הברית. יש לו קשר מיוחד לישראל: אביו, דייוויד גוטמן, היה ציוני אמריקאי ששירת בספינות המעפילים "בן הכט" ו"גאולה", ונלכד ונכלא על ידי הבריטים בקפריסין ובעכו ב–1947. הוא גם השתתף במלחמת העצמאות ולאחר שחזר לארצות הברית היה לפסיכולוג. גוטמן הבן התגורר בישראל תקופה קצרה בסוף שנות ה–60 ובתחילת שנות ה–70, ומאז ביקר בה פעמים רבות. הצייר נחום גוטמן היה דודו של אביו.

הוא לא בדיוק חוקר קונבנציונלי. אף שהוא מומחה לסין, להיסטוריה של יחסי ארצות הברית וברית המועצות ולמערכות נשק, הוא עבד גם כעיתונאי ותחקירן וכן ביחסי ציבור וקשרים עסקיים בינלאומיים. שיטות המחקר שלו אינן שגרתיות, והוא אינו מנסה להציג את עצמו כניטרלי. הוא ביקורתי מאוד כלפי סין ומשטרים קומוניסטיים אחרים, וכיום הוא עמית מחקר בכיר ב–Victims of Communism Memorial Foundation, מכון מחקר והנצחה אנטי־קומוניסטי בוושינגטון.

ספרו הראשון של גוטמן על סין, שיצא ב–2004, התבסס בחלקו על השנים שבהן חי בבייג'ינג ובחן את מערכת היחסים בין תאגידים מערביים למשטר הסיני. בספרו השני, שהתפרסם בחלוף עשור, החל לעסוק במה שנהפך למוקד המרכזי של עבודתו: הטענות בדבר קצירת איברים מאסירי מצפון בסין. בהתבסס על ראיונות עם אסירים לשעבר, רופאים, אנשי משטרה וביטחון ופעילי זכויות אדם, הוא התמקד במיוחד בגורלם של מתרגלי פאלון גונג, תנועה רוחנית סינית שנוסדה בתחילת שנות ה–90 ומשלבת תרגילי מדיטציה עם תורה רוחנית, ונתונה מאז סוף אותו עשור לדיכוי ולרדיפה מצד המשטר הסיני. גוטמן טען בספר שמערכת ההשתלות הסינית התפתחה למנגנון שבו מתרגלי התנועה שימשו כמקור העיקרי לאיברים בסין. כבר אז החל להתברר לו שהפרקטיקה מתרחבת מעבר למתרגלי פאלון גונג והניסיון שלו לבדוק את החשדות האלה הפך לליבת ספרו החדש.

מכיוון שכמעט בלתי אפשרי לקיים תחקירים עיתונאיים בשינג'יאנג עצמה בגלל הדיכוי הסיני, החליט גוטמן להגיע לאנשים שיצאו מהמחנות ועזבו את המדינה. חלק קטן מהאסירים לשעבר הצליחו לצאת מסין וחיים בטורקיה, קנדה ומדינות שונות באירופה. בשנים האחרונות ערך גוטמן ראיונות עומק עם ניצולים, חלקם מלאים בתיאורי זוועה על המתרחש בתוך המחנות בשינג'יאנג. הוא גם הגיע לקבוצה קטנה של אסירים ממוצא קזחי שהצליחה להשתחרר מסין ולעבור לקזחסטאן — קבוצה שחוקרים אחרים לא עסקו בה לפניו. גוטמן הבין ששם נמצאים אנשים שיוכלו לספר ממקור ראשון על המתחולל במחנות ולהוסיף מידע יקר ערך על קצירת האיברים, אבל לא היתה זו משימה פשוטה מאחר שהעדים נמצאים במצב קשה והאיום על בני משפחותיהם שנשארו בסין מתגבר אם השלטונות מגלים שקרוביהם מוסרים מידע לעולם החיצון. זאת ועוד, יכולת המעקב של סין התרחבה בשנים האחרונות למרכז אסיה וחוקרי זכויות אדם זרים נחשבים למרגלים.

כך נולד המסע יוצא הדופן המתואר בספר, שנערך בסוף 2019 ותחילת 2020. גוטמן החליט להגיע לקזחסטאן מתחת לרדאר. הוא קנה בגרמניה רכב 4X4 ישן שאין בו אמצעים אלקטרוניים שיוכלו לשמש למעקב וניטור. איתו הוא נהג לקזחסטאן ונכנס אליה בציר לא נפוץ שבדרך כלל אינו משמש תיירים, אנשי עסקים וגורמים מערביים. הוא גם לקח איתו את בתו המאומצת, ג'וזפין דה האן־מונטס, שהיתה אז בת 24, וכן ציוד סקי — כדי שייראו כמו אב ובתו שלכאורה עושים את דרכם לטיול במונגוליה. הרעיון היה להיראות כזרים תמימים וכמי שאין שום סיבה לחשוד שהם עיתונאים או חוקרי זכויות אדם. השניים גם צימצמו את טביעת הרגל הדיגיטלית שלהם: הם לא התחברו לאינטרנט ולא השתמשו באפליקציות. הם נעזרו במפות נייר ומצפנים, השתכנו במוטלים נידחים, השתמשו בכסף מזומן שהביאו עמם ובטלפונים חד־פעמיים. הם התקדמו מאירופה דרך הקווקז והים הכספי אל קזחסטאן וכשהגיעו ליעד החל גוטמן לאתר ולראיין כ–20 פליטים מהמחנות בשינג'יאנג. ראיונות אלו הם שהובילו אותו להערכה של מספר המוצאים להורג.

איתן גוטמן

איתן גוטמן במהלך המסע. מתחת לרדאר צילום: Bavi

בספר הוא מנתח עדויות של מרואיינים ששהו במחנות שונים. לדבריו, שוב ושוב הם תיארו באוזניו בדיקות דם ואיברים ולאחריהן היעלמות של אסירים, במיוחד צעירים ובריאים בסוף העשור השלישי ובתחילת העשור הרביעי לחייהם. גוטמן חישב מה שיעור האסירים בכל מחנה שלפי העדויות נבחרו לכאורה לקצירת איברים (קצת יותר מ–3.5% בממוצע) ובהתבסס על מידע שלפיו מוחזקים במחנות כמיליון בני אדם, הגיע לאומדן המינימלי של כ–25 אלף בני אדם; אלה יכולים, לטענתו, לספק כ–60 אלף איברים בשנה, נתון שהוא מעריך כתפוקה השנתית המינימלית של תעשיית ההשתלות הסינית. גוטמן מודע לכך שלא מדובר בתיעוד מדויק של מספר מקרי מוות, אלא בהסתברות הנסמכת על עדויות של מספר מצומצם של ניצולים.

עדה אחת סיפרה כי שלוש נשים בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. עדותה הפכה לחלק מדפוס שגוטמן נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים עברו בדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו

כתב האישום שהוא מנסח בספרו נוגע בתחומים רבים — בצד הכלכלי והפוליטי של שוק ההשתלות, בצד הרפואי של ההשתלות וגם בתרבות הסינית, שבעזרתה אפשר להבין מדוע קשה במדינה זו להשיג איברים מתורמים שהסכימו לתרום את איבריהם לאחר מותם. גוטמן נעזר גם במודיעין מסייבר, תצלומי לוויין ומסמכים שדלפו מסין. ובכל זאת, הוא אומר בשיחת זום מביתו בוורמונט, "המידע העיקרי מגיע מהאלמנט האנושי — מעֵדים, אותם מעטים שהצליחו לצאת ושעומדים מול מדינה ענקית שמאיימת עליהם באמצעות מערכת השפעה שהיא בנתה מחוץ לגבולותיה ובאמצעות איום ממשי על בני משפחותיהם שנשארו בתוכם".

לדבריו, המאבק הגלובלי נגד תופעת קצירת איברים בכפייה בעבור השתלות תלוי במספר קטן של אנשים, ביניהם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם, אקטיביסטים, ארגוני התפוצה האויגורית וגם כמה בכירים במערכת הבריאות הבינלאומית. אחד החשובים שבהם הוא ישראלי — פרופ' יעקב (ג'יי) לביא, ממקימי ומנהלי היחידה להשתלות לב בבית החולים שיבא ולשעבר נשיא החברה הישראלית להשתלות. עוד ב–2008 יזם לביא חקיקה בישראל, שהתקבלה בכנסת ומונעת מחברות ביטוח וקופות חולים לממן השתלות במדינות שבהן מתקיים סחר באיברים. ב–2022 הוא פירסם יחד עם החוקר האוסטרלי מתיו רוברטסון מחקר שבחן פרסומים רפואיים סיניים מהשנים 1980–2015 ומצא ראיות לכך שרופאים סינים הוציאו איברים חיוניים מאסירים שטרם מתו ובכך השתתפו למעשה בהוצאתם להורג.

המחקר הפך גם לכלי מעשי במאבק: בעקבותיו פירסמה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות הצהרת מדיניות האוסרת שיתוף פעולה עם מי שמעורבים בקצירת איברים מנידונים למוות. המשמעות היתה חרם אקדמי על תחום השתלות הלב והריאות בסין, כך שנמנעה מחוקרים ומנתחים סינים האפשרות לפרסם בכתב העת של החברה או להציג בכנסים שלה. העניין הגיע גם לזירה משפטית־ציבורית בינלאומית: ב–2019 קבע טריבונל עצמאי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס כי קצירת איברים בכפייה התקיימה בסין במשך שנים וכי מדובר בפשע נגד האנושות.

ספרו של גוטמן נפתח בסיפורה של רוקייה פרהאט, אישה אויגורית המתארת שנים של כליאה ומוסרת תיאור גרפי קשה של מה שחוותה, לרבות אונס, עינויים ומחשבות על התאבדות. היא גם סיפרה כיצד סירבה להשיב לשאלות החוקרים ואף בעטה באחד מהם, וסירבה לחתום על מסמכים. לפי עדותה, דודתה שילמה כסף כדי לשחרר אותה מהכלא כשהיתה שרויה בתרדמת כתוצאה מהעינויים, ומאוחר יותר אותה דודה גייסה מימון כדי להשיג עבורה זהות חדשה ודרכון חדש שאיתו יצאה מסין.

"הרגשתי שהספר זקוק למשהו אישי מאוד בהתחלה, ורוקייה היא ההוכחה לכך שמה שאי אפשר להעלות על הדעת דווקא יכול לקרות", אומר גוטמן. "אנשים שואלים: למה שהסינים יעשו דבר כזה? מה שהם עושים לא רציונלי. ובכן, זה כן רציונלי בתוך מערכת מצומצמת מאוד של כללים, בתוך תת־התרבות של המשמעת במפלגה הקומוניסטית הסינית. ורוקייה הבינה את התרבות הזאת טוב יותר מכמעט כל עד. בקרב הפאלון גונג היתה לעתים נטייה להיות אופטימיים יותר, לחשוב שאולי יש דרך לשכנע את הסוהרים להיות נחמדים יותר ואולי אפילו ללמד אותם להימנע ממעשים כאלה. אבל רוקייה הבינה שהסוהרים הם האויב — היא הבינה איך הם חושבים ומה הם עומדים לעשות. והיא תיכננה את צעדיה בהתאם. בעיני, ההתנגדות שלה היתה עוצרת נשימה".

אלימות מינית, גם כלפי נשים וגם כלפי גברים, מופיעה שוב ושוב בעדויות שבספר. האם לדעתך מדובר במעשים פרטיים של סוהרים, או שהאלימות המינית עצמה היא חלק ממערכת הדיכוי?

"מה שראינו במעשי האונס של האויגורים הוא מתקפה לא רק על הנשים, אלא גם על הגבר האויגורי. העניין הוא לחדור לגברים פיזית, או לחדור לנפש שלהם, משום שהם אינם מסוגלים להגן על הנשים שלהם. זו השפלה, וזו טקטיקה נצחית של דה־הומניזציה. העניין הוא להפוך בני אדם לחיות צורחות, שזועקות לרחמים, או אפילו לחיות שסובלות בדממה. זה סימן למחלה עמוקה בתוך חברה".

בפרק המוקדש לראיונות שערכת בקזחסטאן ולגילוי שרבים מהקורבנות הם בסביבות גיל 28, אתה מתאר ראיון שאישש את החשד שלך וכותב: "אני זוכר את הרגע. הרגע שבו אתה יודע שזה נכון". איך זה היה? איך ידעת שזה נכון?

"זה חוזר לראיון שלי עם עדה רפואית שקראתי לה בספר סמאל. אין דבר כמו עד רפואי. יש משהו ששובה את הדמיון כשיש לפניך מישהו שבאמת השתתף בתהליך. כל מה שהיא עשתה היה לנקות מעיים מגופות, אבל הבספר מספרת סמאל לגוטמן על וטרינר שהוצב לעבוד כרופא באחד המחנות. הווטרינר נלקח בלילה למתחם תת־קרקעי קר שבו היו שלוש מרפאות. לפי עדותו, שומרים חמושים העוטים מסיכות שחורות על פניהם פיקחו שם על צוות רפואי של 11 אנשים, בשעה שגופות של אסירים הובאו למקום ועברו טיפול לפני שהוכנסו אל מאחורי הדלתות הנעולות של המרפאות. באחת הפעמים היו שם שלוש גופות, ובפעם אחרת שבע. הווטרינר נדרש להוציא את המעיים או לנקותם, וכאשר זיהה את גופתה של אם צעירה מכפר הולדתו וסירב לחתוך את הגופה, הוא הוכה קשות על ידי השומרים. גוטמן כותב שככל שסיפורה של סמאל התקדם, הוא הבין שהיא אינה רק חוזרת על דברים שהווטרינר סיפר לה אלא היא עצמה היתה בתוך המתקן התת־קרקעי וראתה את "פס הייצור לקצירת איברים". סמאל אישרה באוזניו כי הווטרינר לקח אותה פעמים רבות לחדר הניתוח כעוזרת כירורגית.

עדה נוספת שגוטמן שוחח עמה ומכונה פאטימה סיפרה לו כי שלוש נשים בריאות בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. היא לא ראתה מה קרה להן, אבל עדותה הפכה לחלק מדפוס שלדברי גוטמן הוא נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים לכאורה עברו בדיקות דם ובדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו. גוטמן שאל את פאטימה שורת שאלות על הנשים: האם היו חולות? האם היו מושכות מבחינה מינית (כדי לבדוק אפשרות שנלקחו כדי להיאנס)? האם ייתכן ששוחררו? בנות כמה הן היו? לדברי פאטימה, הן לא היו מושכות במיוחד אבל הן היו בריאות, וכמעט כולן היו בנות 28 לערך. ככל שהמשיך לראיין אסירים לשעבר, אותו פרופיל דמוגרפי הופיע שוב ושוב, וגיל 28 חזר שוב ושוב, ונראה כי הוא נתפש על ידי הסינים כגיל האידיאלי לקצירה בשל שיקולים של בריאות האסירים ואיכות איבריהם.

דמות חשובה נוספת בחקירה שלך היא אנוור טוהטי — מנתח אויגורי שסיפר כי כשהיה רופא צעיר בשינג'יאנג בשנות ה–90 הוא קיבל הוראה להוציא איברים מאסיר שהוצא להורג. מדוע הוא חשוב כל כך לסיפור הזה?

"ובכן, הוא מאוד יוצא דופן, משום שמעולם לא היה לנו באמת רופא שהתוודה. עד היום אין לנו באמת רופאים שהשתתפו בזה ויצאו וסיפרו על כך, לפחות לא באופן מלא. אנוור התייצב לבדו. כמהגר בבריטניה, הוא אפילו לא ידע בוודאות אם חלה התיישנות על מה שעשה. הוא חשב שבאמת יכולים לעצור אותו בגלל ההודאה הזאת. אבל הוא עשה את זה. הוא סיפר שהוא פשוט מצא את עצמו מרים את היד בשימוע בווסטמינסטר, כמעט באופן בלתי רצוני, וסיפר את האמת. זה מעשה של אומץ יוצא דופן".

בספר מספר טוהטי לגוטמן כיצד נשלח לאתר הוצאה להורג סמוך לאורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג, וקיבל הוראה להוציא את הכליות והכבד של אסיר שנורה אך עדיין היה בחיים. לדברי טוהטי, הירי בוצע במכוון כך שלא יגרום למוות מיידי; הוא ביצע את הוצאת האיברים ובהמשך תיאר את אחריותו במילים חדות: "אני הרגתי את האיש הזה". גוטמן מדגיש שטוהטי לא היה יכול לקבוע אם הקורבן היה אסיר פוליטי או דתי, אף שההליך התרחש באתר הוצאה להורג ששימש גם להוצאתם להורג של אסירים פוליטיים. גוטמן מספר שהקשר בינו ובין טוהטי חרג מזמן מיחסים שבין חוקר לעד, וכיום הם חברים טובים.

כשגוטמן נשאל מה מניע אותו לחקור את יחסה של סין למיעוטים ואת קצירת האיברים, הוא משיב שעבודה מהסוג הזה דורשת יותר מסקרנות מקצועית. במקרה שלו, הוא מאמין, מדובר בשילוב של עקשנות ושל משהו ששורשיו עמוקים הרבה יותר, וגם אחרי הספר הנוכחי הוא ממשיך להיות פעיל הן כחוקר והן כאקטיביסט בסוגיית קצירת האיברים.

"לשואה היתה השפעה עצומה עלי", הוא אומר ומספר כי החל ללמוד עליה בגיל צעיר והרבה לקרוא עליה. הוא נזכר בביקור שערך באתר מחנה ההשמדה בבירקנאו. בזמן שהלך במחנה, הוא הבין לפתע שהקרקע הלא אחידה שמתחת לרגליו היתה מקום שבו פוזר אפרם של אנשים שנרצחו. "התחושה הזאת שטפה אותי והיתה פשוט מציפה, לעולם לא אשכח את זה. זה היה כאילו העולם כולו הפך לעולם הזה, לשואה". ובכל זאת, יש גם נימה אופטימית בדבריו: "באמצעות המידע שיש לנו על מה שהסינים עושים, אנחנו יכולים להפוך את זה לפשע, אנחנו יכולים לשים קץ לחלום שלהם להפוך לספקי תרופות גלובליים, ואנחנו יכולים למנוע מהתופעה להתפשט למדינות נוספות".

הטענות על הפעילות הסינית הגיעו גם לקונגרס האמריקאי. ביוני השנה, לאחר שבית הנבחרים העביר את "החוק להפסקת קצירת איברים בכפייה", קידם הסנאט שתי הצעות חוק דו־מפלגתיות שנועדו להיאבק בתופעה: האחת עוסקת בקצירת איברים בכפייה ברחבי העולם, והשנייה מתמקדת בטענות לקצירת איברים בסין וברדיפת מתרגלי פאלון גונג ואויגורים, וכוללת בין השאר הגבלות ויזה על מנתחי השתלות סינים. שתי ההצעות אושרו בוועדת יחסי החוץ של הסנאט והוכנסו לסדר היום החקיקתי של הסנאט, אך טרם הפכו לחוק. בסוף החודש שעבר נרשמה התקדמות נוספת כאשר הסנאט אישר פה אחד את החוקים, המחייבים הטלת סנקציות על מי שיימצאו אחראים לקצירת איברים בכפייה בסין ודורש ממשרד החוץ לדווח לקונגרס על מדיניות קצירת האיברים ומערכת ההשתלות הסינית. ההצעה ממתינה להצבעה בבית הנבחרים לפני שתוכל להגיע לחתימת הנשיא.

מתוך תגובת שגרירות סין בישראל:

"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת"

לגוטמן יש גם מסר ליהודים ולישראלים: "חשוב שהם יידעו שיש אנשים בעולם שמבינים שההיסטוריה חשובה. כמו במקרים אחרים, גם הדיבור על הפשע, עצם ההכרה בו, הוא חשוב — והכחשתו היא פשע בפני עצמו".

דובר שגרירות סין בישראל, ג'אנג גואו־פינג, מסר בתגובה: "האשמותיו־לכאורה של גוטמן אינן אלא המצאות זדוניות ושקרים גמורים. מחוז שינג'יאנג נהנה כיום מיציבות חברתית, פיתוח כלכלי, איחוד אתני והרמוניה דתית. הוא חווה את אחת מתקופות הפיתוח הטובות ביותר בתולדותיו. מדיניות הממשל הסיני בשינג'יאנג זכתה לתמיכה ציבורית רחבה — עובדה שאין עליה עוררין ואיש אינו יכול למחוק אותה.

"אנו מעודדים את עורכי 'הארץ' ואת קוראיו לקרוא את הספר הלבן של ממשלת סין, 'הנחיות המפלגה הקומוניסטית הסינית לממשל בשינג'יאנג בעידן החדש: פרקטיקה והישגים', המספק עובדות וראיות מפורטות. כמו כן, אנו ממליצים על ספרו של הסופר הצרפתי מקסים ויוואס, 'אויגורים: לשים קץ לחדשות הכזב'. בהתבסס על שני ביקוריו באזור האוטונומי, ויוואס מתאר את שינג'יאנג באופן אמיתי כאזור הנהנה משגשוג ויציבות. הוא מציין במפורש בספרו כי אלו שמעולם לא ביקרו בשינג'יאנג הם הממציאים חדשות כזב ומערימים שקרים על האזור.

"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת. התקנות של סין בנוגע לתרומת איברים והשתלתם, שנכנסו לתוקף ב–1 במאי 2024, קובעות במפורש כי לאזרחים יש זכות לתרום — או לא לתרום — את איבריהם, וכי אסור לאף ארגון או יחיד לכפות על אדם כלשהו לתרום איברים, להטעותו או לשדלו לכך.

"שקר נותר שקר, לא משנה כמה פעמים חוזרים עליו. בסופו של דבר העובדות יחשפו את האמת. אנו קוראים לאלו המפיצים שקרים שכאלה שלא להפריז בהערכת יכולתם להטעות, וכן שלא לזלזל ביכולתם של הקוראים הישראלים להבחין בין עובדה לבדיון. מן הראוי ש'הארץ' לא יעניק במה לטענות כוזבות שכאלה, ולא יאפשר לעצמו לשמש כלי להפצת מידע כוזב ולערעור היחסים בין סין לישראל".

"בנורווגיה לא התמודדנו עדיין עם המשמעויות של השואה"

אירנה לוין הפכה מאות פתקים שהשאירה אמה אחרי מותה לספר שמגולל את סיפור שואת יהודי נורווגיה

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2025-04-24/ty-article-magazine/.premium/00000196-61e9-d98c-a79e-fdedfbd20000

כשאמה של אירנה לוין היתה בת 96 היא עזבה את דירתה באוסלו ועברה לבית הדיור המוגן היהודי בעיר. אירנה ושני ילדיה רצו להפוך את משכנה החדש של אמם וסבתם לגרסה מוקטנת של הדירה המושקעת והמוקפדת שבה חיה עשרות שנים. לצורך זה הם העבירו את הריהוט עם הריפוד המוזהב, את הציורים שהיו תלויים על הקירות, את כלי הכסף והמראות שהאם מעולם לא חלפה על פניהן מבלי לעצור לרגע ולהתבונן בבבואתה. כחלק מהתהליך הם גם ניקו את הדירה וסידרו אותה.

את החשיבות של מה שלוין מצאה תוך כדי התהליך לקח לה יותר מחמש שנים להבין. "היו שם פתקים בכל מקום", היא מספרת בראיון ל"הארץ", "הם היו בתוך ערימות של קבלות ועיתונים, הם היו במגירות, על מדפים ובארונות. היו שם פתקים מסוגים שונים — בחלקם נרשמו רק משפט אחד או שניים, אחרים היו דפים מלאים בטקסט בכתב ידה של אמי. למרות שלא נרשמו עליהם תאריכים ניתן היה לראות שהם היו מתקופות שונות — שנות ה–60, ה–70 וה–80. כשמצאתי את הפתקים, לא קראתי אותם. הם היו חלק מדברים רבים שאמרתי שאתבונן בהם בהמשך, כשיהיה לי זמן. שמתי אותם בצד והם נשארו סגורים במעטפה במשך חמש שנים".

אמה של לוין, פאני רסקוב, מתה ב–2013 כשהיא בת 101. "לאחר מותה, ואחרי שיצאתי לפנסיה, התחלתי לקרוא את הרשימות", נזכרת לוין. "רוב הרשימות עסקו במלחמת העולם השנייה, אך גם בילדותה לפני המלחמה, במשפחה שנמלטה לנורווגיה מליטא של ימינו. היו הרבה משפטים קטועים — במיוחד כאלה שעסקו במעצר ובגירוש של אביה, סבי. לא ברור למי נועדו הפתקים. אולי היא כתבה אותם לעצמה, כדי לפרוק את רגשותיה, ואולי קיוותה שאני אמצא אותם יום אחד. בכל מקרה, היא מעולם לא הזכירה אותם".

לוין אומרת שהיא מצאה בפתקים דילמות ובחירות שאמה נאלצה להתמודד איתן. "במשך כל חייה, אמי האשימה את עצמה בכך שלא הצליחה להציל את אביה", היא אומרת, "זה ליווה אותה כל הזמן. אבל היתה שתיקה מתמדת. כאשר לעתים נדירות דיברה על המלחמה, היא עשתה זאת בעקיפין, במשפטים לא שלמים ובמצבים בלתי צפויים".

בשלב מסוים החלה לוין להבין שהפתקים אינם רק סיפורה של אמה, אלה סיפורה של קהילה שלמה. התוצאה היתה הספר Everyday Silence and the Holocaust (ראה אור במקור בנורווגית ב–2020 ובאנגלית ב–2024 בהוצאת Routledge). בספר לוין מוציאה לאור את העבר שלה ושל משפחתה ובמקביל חושפת את מה שנורווגיה לא רצתה לדבר עליו במשך עשורים.

"אמא שלי היתה כלואה בתוך היסטוריה שהושתה עליה, ושבמשך עשרות שנים כמעט ולא דובר עליה בחברה הכללית", היא אומרת. "כשהתחלתי לחקור בארכיון הלאומי באוסלו, ניסיתי לבדוק אם סיפורים של משפחות יהודיות אחרות דומים לזה של אמא שלי. התחלתי לשאול שאלות חדשות על ההיסטוריה האישית שלי, וחשפתי חוויות ואירועים שתמיד היו שם — פשוט לא דיברו עליהם. בתור ילדה פעלתי לפי דפוסי התנהגות שחשבתי שהיו נורמליים, ואילו כאדם מבוגר ואשת מקצוע התחלתי להטיל ספק בסיפור האישי שלי. האם הפערים בסיפורים הם משמעותיים? העובדה שהחיים בתא המשפחתי הקטן שלנו הוגדרו לפי אירועים היסטוריים מסוימים היתה משהו שפשוט ידעתי. כמו שילד לומד שפת־אם באופן אינטואיטיבי, כך גם אני למדתי על 'המלחמה'. חייתי כל חיי בקהילה של ניצולי מלחמת העולם השנייה, ובכל זאת בעצם לא ידעתי הרבה, גם כשחשבתי שאני מכירה את כל הסיפור".

סיפורה של אירנה לוין הוא במידה רבה סיפורו של דור שלם של יהודי נורווגיה. משפחותיהם של סביה וסבותיה היגרו לנורווגיה סביב 1905 מליטא בגלל עוני, תנאי חיים קשים ורדיפות. לוין מספרת שזו היתה הגירה ייחודית בהקשר של מדינות סקנדינביה. דנמרק ושוודיה קלטו גם הן הגירה של יהודים מזרח־אירופאים, אבל אצלן כבר חיו קהילות יהודיות מבוססות, רובן ממוצא מרכז־אירופאי. חלקם היו דמויות מוכרות בחברה שגם זוהו כיהודים. בנורווגיה, לעומת זאת, הותר ליהודים להיכנס רק מאמצע המאה ה–19. הם היו מעטים, עניים ולרוב חסרי השכלה.

עטיפת ספר - לקחת

פחות מ–40 שנה אחרי שהסבים והסבתות שלה הגיעו לנורווגיה, הם וילדיהם נאלצו לברוח ממנה. הפעם הבריחה היתה בעקבות הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה והיעד היה שוודיה, השכנה ממזרח שהיתה ניטרלית, ולכן בטוחה, בזמן המלחמה. הוריה של לוין היו רק שניים ממאות יהודים שעזבו את נורווגיה כתוצאה מרדיפות הנאצים שהלכו והחמירו עד לשיאן ב–1942, אז נשלחו מאות מיהודי המדינה לאושוויץ. הבריחה שלהם התאפשרה בעזרת חברים ובעזרת המחתרת הנורווגית שהחביאו אותם במקומות מחבוא שונים מהגרמנים ומהשוטרים הנורווגים, מה שגרם למסע לארוך 23 ימים. אמה של לוין היתה בהיריון במהלך הבריחה, והיא ילדה את אירנה — בתה הראשונה והיחידה — בעיר נורשפינג שבשוודיה, שם שהתה המשפחה עד סיום המלחמה.

בתום המלחמה חזרו לוין, אמה ואביה לנורווגיה והחלו לבנות מחדש את חייהם. היא אמנם היתה רק בת שנתיים וחצי כך שהיא אינה זוכרת את יום השחרור, אך ברור לה שכבר אז החלה השתיקה להיות גורם משמעותי גם בחייה הפרטיים וגם בסוציולוגיה הנורווגית. "לא דיברנו בכלל על המלחמה", היא נזכרת, "העובדה שהמשפחה עברה אסון תמיד היתה נוכחת. אבל זה לא היה מדובר. בשנות ה–50, כשהייתי בת עשר, יכולנו לשבת עם אורחים ליד שולחן האוכל ופתאום מישהו יכול היה לומר משהו כמו: 'אלו היו שוטרים נורווגים, לא חיילים גרמנים, שעשו את המעצרים'. ומישהו היה עונה: 'מה זה משנה, ממילא הם לא יחזרו'. ואז השיחה היתה פשוט נעצרת וחוזרת לנושא הקודם, כאילו כלום לא נאמר. אף אחד לא שאל למה הכוונה. הפירוש היה ידוע לכולם. אבל זה לא דובר במשך עשורים".

האם השתיקה החלה ממש עם סוף המלחמה?

"אפשר להבין מהעיתונות הנורווגית מה קרה. התקשורת החופשית הופעלה מחדש כבר במאי 1945. ביום השני, העיתון הגדול ביותר במדינה, אפטונפוסטן, שאל 'מה עלה בגורלם של היהודים שלנו'. המאמר דיווח ש'יש סיבה לחשוש שרבים מהיהודים הנורווגים מתו' ולאחר מכן הוסיף הכותב במהרה כי לא התקבל כל אישור לכך. המסרים שהמשיכו להגיע במהלך השבועות הראשונים הסתיימו בביטויים כמו 'אין סיבה לאבד תקווה'. ב–17 במאי דיווח אותו עיתון ש'יש לנו 750 יהודים בגרמניה. לעת עתה, לא שמענו מיותר מתשעה או עשרה מהם'. לאט־לאט החדשות היו פחות טובות וב–23 במאי כבר נכתב שהיהודים נלקחו ל'מחנה הריכוז הידוע לשמצה אושוויץ'. לאחר זמן מה, חדלו לכתוב על הנושא. הוא עלה מחדש במשפטיהם של נורווגים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ובמיוחד במשפטו של הבוגד וידקון קוויסלינג (מנהיג ממשלת הבובות ששיתפה פעולה עם הנאצים, ד"ס), שבו העידו שני ניצולים. אחד מהם, שהפך לפסיכיאטר ידוע, ליאו אייטינגר, סיפר על יהודים שנרצחו בגז. כשנשאל על ידי השופט האם גם היהודים הנורווגים טופלו באותה אכזריות, ענה: 'כן, אני נשבע באלוהים'".

תוצאות המלחמה היו קטסטרופליות גם בעבור משפחתה של לוין. 32 מחברי המשפחה המורחבת, כולל אביה של אמה, נרצחו בידי הגרמנים. אמה של לוין ניסתה לשווא להציל אותו באמצעות אשפוזו בבית חולים אך הוא גורש, כמו מאות נורווגים אחרים, גברים, נשים וילדים, ב–26 בנובמבר 1942. לאחר שהוצא מבית החולים, נלקח למעצר וביום למחרת הועמס על האוניה דונאו. לאחר ארבעה ימים בתא המטען שלה, הגיעו האב ושותפיו למסע לשטטין, שם הם נדחסו לקרונות בקר. ב–1 בדצמבר הם הגיעו לאושוויץ־בירקנאו. גורלו המדויק של אביה של לוין אינו ידוע, אך הוא היה אחד מקורבנות אינספור שלא שרדו את המחנה ומעולם לא חזר הביתה.

העובדות על מלחמת העולם השנייה בנורווגיה וגורל יהודיה ידועות. ערב המלחמה חיו במדינה כ–2,800,000 תושבים, מתוכם כ–2,400 היו יהודים, ומתוכם כמה מאות יהודים בעלי נתינות זרה. במהלך מלחמת העולם הראשונה היתה נורווגיה ניטרלית וכמו שאר מדינות סקנדינביה, היא התכוונה להיות ניטרלית גם במלחמה הבאה. אך הדברים התפתחו אחרת. מפלגה פשיסטית נורווגית, "מפלגת האיחוד הלאומי" שנוסדה ב–1933 על ידי קצין ופוליטיקאי בשם וידקונג קוויזלינג, הציעה לנאצים שיתוף פעולה וסיוע בהשתלטות גרמנית על המדינה. הגרמנים אכן פלשו לנורווגיה ולדנמרק ב–9 באפריל 1940 במסגרת מבצע וזרְאִיבונג. דנמרק נכנעה ונכבשה בתוך מספר שעות, בעוד הקרבות בין הכוחות הגרמניים לבין הצבא הנורווגי בסיוע כוחות צרפתיים, בריטיים ופולניים הסתיימו לאחר כחודשיים בניצחון גרמני. הניצחון הושג לאחר נסיגה של בעלות הברית וכיבוש גרמני של נרוויק, נמל אסטרטגי ממנו נשלחו עפרות ברזל, שהועברו ברכבת משוודיה, אל גרמניה שהיתה זקוקה להן בעבור התעשייה הצבאית שלה.

במקביל לכיבוש הגרמני נמלטו מלך נורווגיה וממשלתו מהמדינה והקימו ממשלה גולה בלונדון. על השלטון האזרחי בנורווגיה השתלט בכיר נאצי בשם יוזף טרבובן, שמונה על ידי היטלר לרייכסקומיסר. טרבובן שלט בממשלת בובות פרו־גרמנית בראשות קוויזלינג. הפרלמנט הנורווגי פוזר, פעילות כל המפלגות למעט זו של קוויזלינג נאסרה והמערכת המשפטית הוכפפה לגרמניה.

הצעדים נגד היהודים החלו כבר עם גזרות ספורדיות בתחילת הכיבוש הגרמני. ב–1941 נערכו מאסרים, הוחרם רכוש ומספר יהודים הוצאו להורג באשמות שווא. ב–1942 נערכו מעצרים המוניים של מאות יהודים ומרביתם הועברו, כמו סבה של לוין, באונייה דונאו לאושוויץ. אונייה נוספת, גוטנלנד, העבירה 158 יהודים נוספים באותו מסלול בפברואר 1943. בסך הכל נעצרו או גורשו 772 יהודים נורווגים. הזקן ביותר היה בן 80, הצעיר ביותר היה תינוק בן שמונה שבועות. פחות מ–40 חזרו בחיים. 23 יהודים נוספים נרצחו או התאבדו בנורווגיה עצמה. אלו שניצלו היו אלו שהצליחו לברוח מהמדינה, בעיקר לשוודיה הניטרלית ולבריטניה.

על העובדות עצמן אין חולק והן היו ידועות במשך עשורים. משמעותן, עם זאת, נתונה לדיון ציבורי שאירנה לוין מהווה, לאחר כתיבת ספרה, חלק מרכזי ממנו. היא פרופסור אמריטה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אוסלו מטרופוליטן שעבודתה החלה בחקר "משפחות חדשות" ומגדר. בשנים האחרונות היא העבירה את תחום המחקר שלה להיסטוריה ולימודי שואה. היא עבדה בקשר הדוק עם מרכז השואה הנורווגי, כולל עבודה על סקרים בנוגע לאנטישמיות. בעבר עבדה למען יהדות ברית המועצות והיתה פעילה בהגשת מועמדויות של אזרחים נורווגים (לא יהודים) לקבלת הכרה כחסידי אומות העולם מיד־ושם. ספרה האחרון מצטרף לשורת פרסומים שכתבה או ערכה, בנושאים הנעים בין מדעי החברה לזיכרון, והשואה בנורווגיה.

הספר החדש עורר בנורווגיה עניין רב. ביקורות חיוביות התפרסמו בעיתונים המרכזיים, היא רואיינה עליו בתקשורת והרצתה עליו במשך יותר משנה בכל רחבי המדינה. כותרות המאמרים עסקו ב"שואה שישבה תמיד בתוך הקירות", או "האם שהתמודדה עם הטראומה באמצעות שתיקה". הביקורות דיברו על לוין ש"מציגה את ההיסטוריה המשפחתית שלה כמעין שער להבנת הטרגדיה היהודית בנורווגיה", "מעניקה לנו מיקרו־היסטוריה שפותחת את הפצעים — בפרטים כואבים ומבעיתים" ו"שוברת את השתיקה, ומספרת על הגורלות הדרמטיים".

האם שתיקתם של הניצולים ושל החברה הנורווגית דומה לשתיקתם של ניצולים במדינות אחרות או שיש לה מרכיב ייחודי?

"תופעת השתיקה אינה ייחודית, אבל הנסיבות משתנות ממקום למקום. מה שמייחד את נורווגיה הוא שמספר היהודים בה היה קטן, וגיאוגרפית — עם גבול ארוך עם שוודיה וקו חוף ארוך המוביל לאנגליה — אפשר היה לחשוב שיהיה ניתן להסתיר יותר יהודים. מעבר לזה, יהודי נורווגיה אהבו את נורווגיה. הם למדו היטב את שפתה ואת תרבותה, הם אימצו את אהבת הטבע הנורווגית והם שינו את שמות המשפחה שלהם כדי שיהיו נוחים להגייה בעבור שכניהם. למרות שלקח שנים רבות עד שקיבלו אזרחות, היתה להם תחושה שהם נורווגים לגמרי. לכן, הם היו בהלם ממה שקרה להם. הם אמרו לעצמם שזה הגסטפו שעצר אותם וגירש אותם בעוד שלמעשה זו היתה המשטרה הנורווגית. אלו שניצלו וחזרו לנורווגיה לא היו כמו נורווגים אחרים שחזרו אחרי המלחמה — אנשי המחתרת או הגולים הפוליטיים. הם לא היו גיבורים. הם גורשו או ברחו בגלל מה שהם היו, לא בגלל מה שהם עשו והיתה כרוכה בכך בושה. הם שאלו את עצמם — איזה מין נורווגים אנחנו עכשיו?".

לוין מוסיפה שהיו גם מרכיבים אחרים. חלקם האשימו את עצמם בכך שלא הצליחו להציל את קרוביהם. הם היו מוכי אבל וצער ורבים מהם גם נאלצו להתמודד עם הקשיים הכרוכים בהשגת רכושם חזרה. דירות ועסקים הוחרמו, רכוש נגזל ונמכר במכירות פומביות והשגתו בחזרה היתה לעתים קשה ומייסרת. למעשה, רק בשנות ה–90, כתוצאה מתהליך שהחל בעיתונות הנורווגית והמשיך בהקמת ועדת פיצויים, החברה הנורווגית התחילה לדבר ברצינות על השואה, הניצולים קיבלו פיצויים והוקם "המרכז הנורווגי ללימוד השואה ומיעוטים דתיים".

"עד שנות ה-90, הסיפור על היהודים לא עבר אינטגרציה לתוך הסיפור ההיסטורי הנורווגי", אומרת לוין, "זה לא שלא ידעו מה קרה, היו ספרים ועדויות של ניצולים, אבל היהודים לא היו חלק מהסיפור הגדול, שואת יהודי נורווגיה היתה כמו נספח להיסטוריה הנורווגית, לא חלק מהנרטיב הרשמי".

כלומר, אם השואה לא היתה חלק אינטגרלי מסיפור המלחמה הנורווגי, האם נכון יהיה לומר שנורווגיה לא לקחה אחריות על מה שקרה ליהודים שלה?

"בספרים שעיצבו את הנרטיב הנורווגי ויצאו לאור ב–1950, חיסול היהודים תואר בסך הכל כעוד פרט ביחס לכל מה שהתרחש במהלך המלחמה. מאוחר יותר, בשנות ה–80, פורסמו שישה כרכים בשם 'נורווגיה במלחמה' שנכתבו על ידי טים גרווה (היסטוריון, דיפלומט ועורך עיתון נורווגי, ד"ס). מה שקרה ליהודים מופיע בעיקר בכרך השלישי של הספר ונפרש על פני 18 עמודים עם תמונות. בחלק האחרון נשאלת השאלה האם ניתן היה לעזור יותר ליהודים והאם ניתן היה למסור להם מידע על ההשלכות האפשריות של גירוש מנורווגיה? תשובת הספר היתה שיהודים בכל הארצות הכבושות וגם בעולם החופשי זלזלו באכזריות חסרת המצפון של מנגנון האס.אס. כלומר, האחריות מושלכת בסופו של דבר על כתפי היהודים עצמם, מכיוון שלפי המחבר הם לא התנגדו למעצרם. כשקראתי את זה תחילה, חשבתי שאמי הטילה את האשמה על מעצר אביה על עצמה וכך גם החברה הכללית האשימה את היהודים. אבל אז הבנתי, כאשר אמי האשימה את עצמה, היא — כאישה יהודייה וכבת — לקחה את המשא על כתפיה, היא נטלה אחריות. כאשר טים גרווה, כנציג החברה הכללית, מטיל את האחריות על היהודים — זה בדיוק ההפך. זו הסרת האחריות מהחברה".

צילומים אירית לוין - לקחת
אירנה לוין ואמה, פאני רסקוב, 1943. תמונה: אירנה לוין

האם יש לדעתך לגישה זו הד בנורווגיה של 2025, כאשר מדווח על עליה ברמת האנטישמיות במדינה וכשיהודים נורווגים מדברים על כך שהם מרגישים שהחברה הכללית מפקירה אותם ואינה מגינה עליהם?

"עבור היהודים בנורווגיה (הקהילה מונה כיום כ–1,500 בני אדם, ד"ס), 7 באוקטובר הוא הדהוד מהמלחמה — תוך ידיעה שזה לא אותו הדבר ושהשואה היא ייחודית. אך החברה הנורווגית לא שמעה את אותו הדהוד. היא שמעה רק את הקול של חמאס, ומהר מאוד הגדירה את ההתקפה כהמשך של הכיבוש. זה היה שוק — שהאמפתיה שהיתה כלפי היהודים בנורווגיה בגלל העבר של השואה, נעלמה פתאום. לא חשבתי לרגע שבימי חיי אחווה עלייה באנטישמיות. כשחקרתי את השואה ואת האנטישמיות, עשיתי זאת כמשהו ששייך לעבר — כדי שזה לא יקרה שוב. ופתאום, המדינה היהודית הותקפה והלגיטימיות שלה הפכה לשנויה במחלוקת. הקול היהודי איבד את הלגיטימיות שלו. סבתי היתה אומרת לי כל הזמן: Die Juden sind schuldig — היהודים אשמים, תמיד. חשבתי שזה משפט מהשטעטל, לא משהו שאשמע בחיי היומיום שלי. יש כאן שינוי בתפיסת האחריות והלגיטימיות — המוקד השתנה והוא לא לטובת הצד שלנו. הפגנתי ביום האישה וחברותיי הפמיניסטיות לא אפשרו לנו להשתתף! הן הטילו ספק אם בכלל התרחשו מקרי אונס בשבעה באוקטובר, ואם אכן התרחשו הן הפחיתו מערכם כאילו מדובר במשהו שקורה בכל מלחמה.

"במחקר שלי על שתיקה, האינטראקציה בין הפרט לחברה היא חשובה. אחרי המלחמה, לא רק היהודים שתקו — גם החברה כולה שתקה, אך מסיבות שונות. המרחב שיש למיעוט מוגדר על ידי הרוב. לקח לחברה 50 שנה להכיר באחריות הנורווגית לפשעי העבר. במצב הנוכחי, לקול היהודי כמעט ואין לגיטימיות, והקשר עם החברה הכללית מבוסס על חוסר אמון. אבל האם אנחנו יכולים לחכות שהחברה תעניק לנו את המרחב הזה או שאנחנו צריכים לקחת אותו? במובן הזה, זה דומה למהפכה.

"אם היית שואל אותי על השואה בזמן שהתבגרתי, אם היית שואל אותי אם אני יודעת על המלחמה ומה קרה ליהודים במהלכה, הייתי עונה בחיוב", היא אומרת, "אבל היום אני יודעת שלא היו לי את הפרטים, לא ידעתי את מה שבאמת קרה. מה שהיה לי זו תחושה שהתרחש אסון ושהוא התרחש ליהודים. לא יותר. וזה אולי דומה לאסונות אחרים, כמו מה שקרה ב–7 באוקטובר. למרות שידע מתפשט הרבה יותר מהר היום, התחושה היא דומה. אנחנו יודעים שהיה אסון, אנחנו חושבים שאנחנו מבינים אותו, אבל למעשה ככל שעובר הזמן אנחנו מגלים בדיעבד שלא ידענו הכל, שלא הבנו את ההיקף ולא התמודדנו עדיין עם כל המשמעויות".