בין 25 ל-50 אלף אנשים מוצאים להורג בסין מדי שנה. המטרה: קצירת איברים

איתן גוטמן התוודע לתופעה במחוז שינג'יאנג בסין, יצא למסע חריג בקזחסטאן וחזר עם ספר ראשון מסוגו. ראיון

פורסם ב"הארץ": בין 25 ל-50 אלף אנשים מוצאים להורג בסין מדי שנה. המטרה: קצירת איברים – מגזין תרבות – הארץ

השורה התחתונה המעשית בספרו החדש של החוקר ופעיל זכויות האדם האמריקאי איתן גוטמן מופיעה בסוף עמוד 281: על פי גוטמן, בין 25 ל–50 אלף בני אדם בשנה מוצאים להורג במחנות מעצר במחוז שינג'יאנג שבצפון־מערב סין כדי שאיבריהם ייקצרו וישמשו את תעשיית ההשתלות הסינית. 25 אלף, מדגיש גוטמן, הוא אומדן מינימלי.

אין זו הפעם הראשונה שבה סין מואשמת בשימוש באיבריהם של אסירים שהוצאו להורג. ב–2005 אפילו הסינים עצמם הודו כי איברים של נידונים למוות משמשים להשתלות. עם זאת, בסוף 2014 הכריז מי שהיה אז סגן שר הבריאות של המדינה ועמד בראש מערך ההשתלות שלה כי החל בינואר 2015 ייפסק השימוש באיברי אסירים וכי מאותו זמן יגיעו איברים להשתלה רק מתרומות מרצון. ובכל זאת, גוטמן וחוקרים אחרים טענו כבר אז כי הרפורמה היתה במידה רבה למראית עין וכי קצירת איברים מאסירים לא רק שלא נפסקה מעולם, אלא נהפכה לתעשייה ענקית. הם הסתמכו בין היתר על נתוני בתי חולים, מחקרים ופרסומים רפואיים מסין, זמני המתנה קצרים באופן חריג להשתלות ועדויות של רופאים ואסירים לשעבר. עוד טענו כי איברים אלה משמשים גם "תיירי השתלות" הבאים לסין ממדינות אחרות.

הספר החדש, The Xinjiang Procedure, שהופיע לפני כחצי שנה (Armin Lear Press), מתרכז באזור שינג'יאנג שחיים בו יותר מ–25 מיליון בני אדם. כ–44% מאוכלוסייתו משתייכת למיעוט האויגורי המוסלמי וכ–42% הם סינים בני האן, הקבוצה האתנית הגדולה והדומיננטית במדינה; שאר תושבי המחוז הם בני מיעוטים נוספים — קזחים, בני ח'ואי, קירגיזים ואחרים.

נקודת המוצא של גוטמן היא מה שהתרחש באזור החל באמצע העשור הקודם: לצד הקמת מערכת עצומה של "מחנות לחינוך מחדש", השלטונות החלו להגביל את הילודה של בני מיעוטים, הקימו מערכת טכנולוגית עצומה לפיקוח עליהם והתחילו לנצל אותם כעובדי כפייה בתעשיות הרבות הקיימות באזור ומספקות סחורה לעולם כולו. לטענת הסינים, המערכת כולה מיועדת להילחם בטרור, בדלנות וקיצוניות, אבל גוטמן טוען שבאזור מתקיים רצח המוני וטיהור אתני. כחלק מצעדים אלו, מאז 2017 נדרשו מיליוני אויגורים ובני מיעוטים אחרים מעל גיל 12 לעבור בדיקות דם ובדיקות DNA לבדיקת התאמה בין תורם למושתל. העובדה כי הם מעולם לא קיבלו את תוצאות הבדיקות ושבני האן סינים באזור לא נדרשו לעבור את אותן בדיקות העלתה את חשדו של גוטמן וגרמה לו לבחון אם אמנם בני המיעוטים בשינג'יאנג משמשים כמאגר איברים ענקי.

גוטמן ואחרים טוענים שמעבר לעניין הפוליטי קיימות גם גזענות עמוקה והתנשאות מצד בני האן, הרוב האתני הסיני, כלפי בני המיעוטים — מה שהופך את הדיכוי של האחרונים, כולל גניבת איבריהם, לעניין שיותר קל לסינים לעכל. לצד זאת, בשינג'יאנג ישנם משאבי טבע ומינרלים בעלי חשיבות עליונה לשאיפות הגלובליות של המפלגה הקומוניסטית הסינית. לפי גוטמן, דילול האוכלוסייה המוסלמית הילידית — האויגורים והקזחים — והחלפתה במתיישבים סינים מבני האן הנאמנים למפלגה הקומוניסטית הסינית משרתים את השאיפות הללו.

סין קציר איברים ספר

עטיפת ספרו של גוטמן. התעשייה משמשת גם "תיירי השתלות" צילום: Armin Lear Press

גוטמן, בן 68, הוא חוקר ותיק שנולד וחי במדינת ורמונט בארצות הברית. יש לו קשר מיוחד לישראל: אביו, דייוויד גוטמן, היה ציוני אמריקאי ששירת בספינות המעפילים "בן הכט" ו"גאולה", ונלכד ונכלא על ידי הבריטים בקפריסין ובעכו ב–1947. הוא גם השתתף במלחמת העצמאות ולאחר שחזר לארצות הברית היה לפסיכולוג. גוטמן הבן התגורר בישראל תקופה קצרה בסוף שנות ה–60 ובתחילת שנות ה–70, ומאז ביקר בה פעמים רבות. הצייר נחום גוטמן היה דודו של אביו.

הוא לא בדיוק חוקר קונבנציונלי. אף שהוא מומחה לסין, להיסטוריה של יחסי ארצות הברית וברית המועצות ולמערכות נשק, הוא עבד גם כעיתונאי ותחקירן וכן ביחסי ציבור וקשרים עסקיים בינלאומיים. שיטות המחקר שלו אינן שגרתיות, והוא אינו מנסה להציג את עצמו כניטרלי. הוא ביקורתי מאוד כלפי סין ומשטרים קומוניסטיים אחרים, וכיום הוא עמית מחקר בכיר ב–Victims of Communism Memorial Foundation, מכון מחקר והנצחה אנטי־קומוניסטי בוושינגטון.

ספרו הראשון של גוטמן על סין, שיצא ב–2004, התבסס בחלקו על השנים שבהן חי בבייג'ינג ובחן את מערכת היחסים בין תאגידים מערביים למשטר הסיני. בספרו השני, שהתפרסם בחלוף עשור, החל לעסוק במה שנהפך למוקד המרכזי של עבודתו: הטענות בדבר קצירת איברים מאסירי מצפון בסין. בהתבסס על ראיונות עם אסירים לשעבר, רופאים, אנשי משטרה וביטחון ופעילי זכויות אדם, הוא התמקד במיוחד בגורלם של מתרגלי פאלון גונג, תנועה רוחנית סינית שנוסדה בתחילת שנות ה–90 ומשלבת תרגילי מדיטציה עם תורה רוחנית, ונתונה מאז סוף אותו עשור לדיכוי ולרדיפה מצד המשטר הסיני. גוטמן טען בספר שמערכת ההשתלות הסינית התפתחה למנגנון שבו מתרגלי התנועה שימשו כמקור העיקרי לאיברים בסין. כבר אז החל להתברר לו שהפרקטיקה מתרחבת מעבר למתרגלי פאלון גונג והניסיון שלו לבדוק את החשדות האלה הפך לליבת ספרו החדש.

מכיוון שכמעט בלתי אפשרי לקיים תחקירים עיתונאיים בשינג'יאנג עצמה בגלל הדיכוי הסיני, החליט גוטמן להגיע לאנשים שיצאו מהמחנות ועזבו את המדינה. חלק קטן מהאסירים לשעבר הצליחו לצאת מסין וחיים בטורקיה, קנדה ומדינות שונות באירופה. בשנים האחרונות ערך גוטמן ראיונות עומק עם ניצולים, חלקם מלאים בתיאורי זוועה על המתרחש בתוך המחנות בשינג'יאנג. הוא גם הגיע לקבוצה קטנה של אסירים ממוצא קזחי שהצליחה להשתחרר מסין ולעבור לקזחסטאן — קבוצה שחוקרים אחרים לא עסקו בה לפניו. גוטמן הבין ששם נמצאים אנשים שיוכלו לספר ממקור ראשון על המתחולל במחנות ולהוסיף מידע יקר ערך על קצירת האיברים, אבל לא היתה זו משימה פשוטה מאחר שהעדים נמצאים במצב קשה והאיום על בני משפחותיהם שנשארו בסין מתגבר אם השלטונות מגלים שקרוביהם מוסרים מידע לעולם החיצון. זאת ועוד, יכולת המעקב של סין התרחבה בשנים האחרונות למרכז אסיה וחוקרי זכויות אדם זרים נחשבים למרגלים.

כך נולד המסע יוצא הדופן המתואר בספר, שנערך בסוף 2019 ותחילת 2020. גוטמן החליט להגיע לקזחסטאן מתחת לרדאר. הוא קנה בגרמניה רכב 4X4 ישן שאין בו אמצעים אלקטרוניים שיוכלו לשמש למעקב וניטור. איתו הוא נהג לקזחסטאן ונכנס אליה בציר לא נפוץ שבדרך כלל אינו משמש תיירים, אנשי עסקים וגורמים מערביים. הוא גם לקח איתו את בתו המאומצת, ג'וזפין דה האן־מונטס, שהיתה אז בת 24, וכן ציוד סקי — כדי שייראו כמו אב ובתו שלכאורה עושים את דרכם לטיול במונגוליה. הרעיון היה להיראות כזרים תמימים וכמי שאין שום סיבה לחשוד שהם עיתונאים או חוקרי זכויות אדם. השניים גם צימצמו את טביעת הרגל הדיגיטלית שלהם: הם לא התחברו לאינטרנט ולא השתמשו באפליקציות. הם נעזרו במפות נייר ומצפנים, השתכנו במוטלים נידחים, השתמשו בכסף מזומן שהביאו עמם ובטלפונים חד־פעמיים. הם התקדמו מאירופה דרך הקווקז והים הכספי אל קזחסטאן וכשהגיעו ליעד החל גוטמן לאתר ולראיין כ–20 פליטים מהמחנות בשינג'יאנג. ראיונות אלו הם שהובילו אותו להערכה של מספר המוצאים להורג.

איתן גוטמן

איתן גוטמן במהלך המסע. מתחת לרדאר צילום: Bavi

בספר הוא מנתח עדויות של מרואיינים ששהו במחנות שונים. לדבריו, שוב ושוב הם תיארו באוזניו בדיקות דם ואיברים ולאחריהן היעלמות של אסירים, במיוחד צעירים ובריאים בסוף העשור השלישי ובתחילת העשור הרביעי לחייהם. גוטמן חישב מה שיעור האסירים בכל מחנה שלפי העדויות נבחרו לכאורה לקצירת איברים (קצת יותר מ–3.5% בממוצע) ובהתבסס על מידע שלפיו מוחזקים במחנות כמיליון בני אדם, הגיע לאומדן המינימלי של כ–25 אלף בני אדם; אלה יכולים, לטענתו, לספק כ–60 אלף איברים בשנה, נתון שהוא מעריך כתפוקה השנתית המינימלית של תעשיית ההשתלות הסינית. גוטמן מודע לכך שלא מדובר בתיעוד מדויק של מספר מקרי מוות, אלא בהסתברות הנסמכת על עדויות של מספר מצומצם של ניצולים.

עדה אחת סיפרה כי שלוש נשים בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. עדותה הפכה לחלק מדפוס שגוטמן נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים עברו בדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו

כתב האישום שהוא מנסח בספרו נוגע בתחומים רבים — בצד הכלכלי והפוליטי של שוק ההשתלות, בצד הרפואי של ההשתלות וגם בתרבות הסינית, שבעזרתה אפשר להבין מדוע קשה במדינה זו להשיג איברים מתורמים שהסכימו לתרום את איבריהם לאחר מותם. גוטמן נעזר גם במודיעין מסייבר, תצלומי לוויין ומסמכים שדלפו מסין. ובכל זאת, הוא אומר בשיחת זום מביתו בוורמונט, "המידע העיקרי מגיע מהאלמנט האנושי — מעֵדים, אותם מעטים שהצליחו לצאת ושעומדים מול מדינה ענקית שמאיימת עליהם באמצעות מערכת השפעה שהיא בנתה מחוץ לגבולותיה ובאמצעות איום ממשי על בני משפחותיהם שנשארו בתוכם".

לדבריו, המאבק הגלובלי נגד תופעת קצירת איברים בכפייה בעבור השתלות תלוי במספר קטן של אנשים, ביניהם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם, אקטיביסטים, ארגוני התפוצה האויגורית וגם כמה בכירים במערכת הבריאות הבינלאומית. אחד החשובים שבהם הוא ישראלי — פרופ' יעקב (ג'יי) לביא, ממקימי ומנהלי היחידה להשתלות לב בבית החולים שיבא ולשעבר נשיא החברה הישראלית להשתלות. עוד ב–2008 יזם לביא חקיקה בישראל, שהתקבלה בכנסת ומונעת מחברות ביטוח וקופות חולים לממן השתלות במדינות שבהן מתקיים סחר באיברים. ב–2022 הוא פירסם יחד עם החוקר האוסטרלי מתיו רוברטסון מחקר שבחן פרסומים רפואיים סיניים מהשנים 1980–2015 ומצא ראיות לכך שרופאים סינים הוציאו איברים חיוניים מאסירים שטרם מתו ובכך השתתפו למעשה בהוצאתם להורג.

המחקר הפך גם לכלי מעשי במאבק: בעקבותיו פירסמה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות הצהרת מדיניות האוסרת שיתוף פעולה עם מי שמעורבים בקצירת איברים מנידונים למוות. המשמעות היתה חרם אקדמי על תחום השתלות הלב והריאות בסין, כך שנמנעה מחוקרים ומנתחים סינים האפשרות לפרסם בכתב העת של החברה או להציג בכנסים שלה. העניין הגיע גם לזירה משפטית־ציבורית בינלאומית: ב–2019 קבע טריבונל עצמאי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס כי קצירת איברים בכפייה התקיימה בסין במשך שנים וכי מדובר בפשע נגד האנושות.

ספרו של גוטמן נפתח בסיפורה של רוקייה פרהאט, אישה אויגורית המתארת שנים של כליאה ומוסרת תיאור גרפי קשה של מה שחוותה, לרבות אונס, עינויים ומחשבות על התאבדות. היא גם סיפרה כיצד סירבה להשיב לשאלות החוקרים ואף בעטה באחד מהם, וסירבה לחתום על מסמכים. לפי עדותה, דודתה שילמה כסף כדי לשחרר אותה מהכלא כשהיתה שרויה בתרדמת כתוצאה מהעינויים, ומאוחר יותר אותה דודה גייסה מימון כדי להשיג עבורה זהות חדשה ודרכון חדש שאיתו יצאה מסין.

"הרגשתי שהספר זקוק למשהו אישי מאוד בהתחלה, ורוקייה היא ההוכחה לכך שמה שאי אפשר להעלות על הדעת דווקא יכול לקרות", אומר גוטמן. "אנשים שואלים: למה שהסינים יעשו דבר כזה? מה שהם עושים לא רציונלי. ובכן, זה כן רציונלי בתוך מערכת מצומצמת מאוד של כללים, בתוך תת־התרבות של המשמעת במפלגה הקומוניסטית הסינית. ורוקייה הבינה את התרבות הזאת טוב יותר מכמעט כל עד. בקרב הפאלון גונג היתה לעתים נטייה להיות אופטימיים יותר, לחשוב שאולי יש דרך לשכנע את הסוהרים להיות נחמדים יותר ואולי אפילו ללמד אותם להימנע ממעשים כאלה. אבל רוקייה הבינה שהסוהרים הם האויב — היא הבינה איך הם חושבים ומה הם עומדים לעשות. והיא תיכננה את צעדיה בהתאם. בעיני, ההתנגדות שלה היתה עוצרת נשימה".

אלימות מינית, גם כלפי נשים וגם כלפי גברים, מופיעה שוב ושוב בעדויות שבספר. האם לדעתך מדובר במעשים פרטיים של סוהרים, או שהאלימות המינית עצמה היא חלק ממערכת הדיכוי?

"מה שראינו במעשי האונס של האויגורים הוא מתקפה לא רק על הנשים, אלא גם על הגבר האויגורי. העניין הוא לחדור לגברים פיזית, או לחדור לנפש שלהם, משום שהם אינם מסוגלים להגן על הנשים שלהם. זו השפלה, וזו טקטיקה נצחית של דה־הומניזציה. העניין הוא להפוך בני אדם לחיות צורחות, שזועקות לרחמים, או אפילו לחיות שסובלות בדממה. זה סימן למחלה עמוקה בתוך חברה".

בפרק המוקדש לראיונות שערכת בקזחסטאן ולגילוי שרבים מהקורבנות הם בסביבות גיל 28, אתה מתאר ראיון שאישש את החשד שלך וכותב: "אני זוכר את הרגע. הרגע שבו אתה יודע שזה נכון". איך זה היה? איך ידעת שזה נכון?

"זה חוזר לראיון שלי עם עדה רפואית שקראתי לה בספר סמאל. אין דבר כמו עד רפואי. יש משהו ששובה את הדמיון כשיש לפניך מישהו שבאמת השתתף בתהליך. כל מה שהיא עשתה היה לנקות מעיים מגופות, אבל הבספר מספרת סמאל לגוטמן על וטרינר שהוצב לעבוד כרופא באחד המחנות. הווטרינר נלקח בלילה למתחם תת־קרקעי קר שבו היו שלוש מרפאות. לפי עדותו, שומרים חמושים העוטים מסיכות שחורות על פניהם פיקחו שם על צוות רפואי של 11 אנשים, בשעה שגופות של אסירים הובאו למקום ועברו טיפול לפני שהוכנסו אל מאחורי הדלתות הנעולות של המרפאות. באחת הפעמים היו שם שלוש גופות, ובפעם אחרת שבע. הווטרינר נדרש להוציא את המעיים או לנקותם, וכאשר זיהה את גופתה של אם צעירה מכפר הולדתו וסירב לחתוך את הגופה, הוא הוכה קשות על ידי השומרים. גוטמן כותב שככל שסיפורה של סמאל התקדם, הוא הבין שהיא אינה רק חוזרת על דברים שהווטרינר סיפר לה אלא היא עצמה היתה בתוך המתקן התת־קרקעי וראתה את "פס הייצור לקצירת איברים". סמאל אישרה באוזניו כי הווטרינר לקח אותה פעמים רבות לחדר הניתוח כעוזרת כירורגית.

עדה נוספת שגוטמן שוחח עמה ומכונה פאטימה סיפרה לו כי שלוש נשים בריאות בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. היא לא ראתה מה קרה להן, אבל עדותה הפכה לחלק מדפוס שלדברי גוטמן הוא נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים לכאורה עברו בדיקות דם ובדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו. גוטמן שאל את פאטימה שורת שאלות על הנשים: האם היו חולות? האם היו מושכות מבחינה מינית (כדי לבדוק אפשרות שנלקחו כדי להיאנס)? האם ייתכן ששוחררו? בנות כמה הן היו? לדברי פאטימה, הן לא היו מושכות במיוחד אבל הן היו בריאות, וכמעט כולן היו בנות 28 לערך. ככל שהמשיך לראיין אסירים לשעבר, אותו פרופיל דמוגרפי הופיע שוב ושוב, וגיל 28 חזר שוב ושוב, ונראה כי הוא נתפש על ידי הסינים כגיל האידיאלי לקצירה בשל שיקולים של בריאות האסירים ואיכות איבריהם.

דמות חשובה נוספת בחקירה שלך היא אנוור טוהטי — מנתח אויגורי שסיפר כי כשהיה רופא צעיר בשינג'יאנג בשנות ה–90 הוא קיבל הוראה להוציא איברים מאסיר שהוצא להורג. מדוע הוא חשוב כל כך לסיפור הזה?

"ובכן, הוא מאוד יוצא דופן, משום שמעולם לא היה לנו באמת רופא שהתוודה. עד היום אין לנו באמת רופאים שהשתתפו בזה ויצאו וסיפרו על כך, לפחות לא באופן מלא. אנוור התייצב לבדו. כמהגר בבריטניה, הוא אפילו לא ידע בוודאות אם חלה התיישנות על מה שעשה. הוא חשב שבאמת יכולים לעצור אותו בגלל ההודאה הזאת. אבל הוא עשה את זה. הוא סיפר שהוא פשוט מצא את עצמו מרים את היד בשימוע בווסטמינסטר, כמעט באופן בלתי רצוני, וסיפר את האמת. זה מעשה של אומץ יוצא דופן".

בספר מספר טוהטי לגוטמן כיצד נשלח לאתר הוצאה להורג סמוך לאורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג, וקיבל הוראה להוציא את הכליות והכבד של אסיר שנורה אך עדיין היה בחיים. לדברי טוהטי, הירי בוצע במכוון כך שלא יגרום למוות מיידי; הוא ביצע את הוצאת האיברים ובהמשך תיאר את אחריותו במילים חדות: "אני הרגתי את האיש הזה". גוטמן מדגיש שטוהטי לא היה יכול לקבוע אם הקורבן היה אסיר פוליטי או דתי, אף שההליך התרחש באתר הוצאה להורג ששימש גם להוצאתם להורג של אסירים פוליטיים. גוטמן מספר שהקשר בינו ובין טוהטי חרג מזמן מיחסים שבין חוקר לעד, וכיום הם חברים טובים.

כשגוטמן נשאל מה מניע אותו לחקור את יחסה של סין למיעוטים ואת קצירת האיברים, הוא משיב שעבודה מהסוג הזה דורשת יותר מסקרנות מקצועית. במקרה שלו, הוא מאמין, מדובר בשילוב של עקשנות ושל משהו ששורשיו עמוקים הרבה יותר, וגם אחרי הספר הנוכחי הוא ממשיך להיות פעיל הן כחוקר והן כאקטיביסט בסוגיית קצירת האיברים.

"לשואה היתה השפעה עצומה עלי", הוא אומר ומספר כי החל ללמוד עליה בגיל צעיר והרבה לקרוא עליה. הוא נזכר בביקור שערך באתר מחנה ההשמדה בבירקנאו. בזמן שהלך במחנה, הוא הבין לפתע שהקרקע הלא אחידה שמתחת לרגליו היתה מקום שבו פוזר אפרם של אנשים שנרצחו. "התחושה הזאת שטפה אותי והיתה פשוט מציפה, לעולם לא אשכח את זה. זה היה כאילו העולם כולו הפך לעולם הזה, לשואה". ובכל זאת, יש גם נימה אופטימית בדבריו: "באמצעות המידע שיש לנו על מה שהסינים עושים, אנחנו יכולים להפוך את זה לפשע, אנחנו יכולים לשים קץ לחלום שלהם להפוך לספקי תרופות גלובליים, ואנחנו יכולים למנוע מהתופעה להתפשט למדינות נוספות".

הטענות על הפעילות הסינית הגיעו גם לקונגרס האמריקאי. ביוני השנה, לאחר שבית הנבחרים העביר את "החוק להפסקת קצירת איברים בכפייה", קידם הסנאט שתי הצעות חוק דו־מפלגתיות שנועדו להיאבק בתופעה: האחת עוסקת בקצירת איברים בכפייה ברחבי העולם, והשנייה מתמקדת בטענות לקצירת איברים בסין וברדיפת מתרגלי פאלון גונג ואויגורים, וכוללת בין השאר הגבלות ויזה על מנתחי השתלות סינים. שתי ההצעות אושרו בוועדת יחסי החוץ של הסנאט והוכנסו לסדר היום החקיקתי של הסנאט, אך טרם הפכו לחוק. בסוף החודש שעבר נרשמה התקדמות נוספת כאשר הסנאט אישר פה אחד את החוקים, המחייבים הטלת סנקציות על מי שיימצאו אחראים לקצירת איברים בכפייה בסין ודורש ממשרד החוץ לדווח לקונגרס על מדיניות קצירת האיברים ומערכת ההשתלות הסינית. ההצעה ממתינה להצבעה בבית הנבחרים לפני שתוכל להגיע לחתימת הנשיא.

מתוך תגובת שגרירות סין בישראל:

"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת"

לגוטמן יש גם מסר ליהודים ולישראלים: "חשוב שהם יידעו שיש אנשים בעולם שמבינים שההיסטוריה חשובה. כמו במקרים אחרים, גם הדיבור על הפשע, עצם ההכרה בו, הוא חשוב — והכחשתו היא פשע בפני עצמו".

דובר שגרירות סין בישראל, ג'אנג גואו־פינג, מסר בתגובה: "האשמותיו־לכאורה של גוטמן אינן אלא המצאות זדוניות ושקרים גמורים. מחוז שינג'יאנג נהנה כיום מיציבות חברתית, פיתוח כלכלי, איחוד אתני והרמוניה דתית. הוא חווה את אחת מתקופות הפיתוח הטובות ביותר בתולדותיו. מדיניות הממשל הסיני בשינג'יאנג זכתה לתמיכה ציבורית רחבה — עובדה שאין עליה עוררין ואיש אינו יכול למחוק אותה.

"אנו מעודדים את עורכי 'הארץ' ואת קוראיו לקרוא את הספר הלבן של ממשלת סין, 'הנחיות המפלגה הקומוניסטית הסינית לממשל בשינג'יאנג בעידן החדש: פרקטיקה והישגים', המספק עובדות וראיות מפורטות. כמו כן, אנו ממליצים על ספרו של הסופר הצרפתי מקסים ויוואס, 'אויגורים: לשים קץ לחדשות הכזב'. בהתבסס על שני ביקוריו באזור האוטונומי, ויוואס מתאר את שינג'יאנג באופן אמיתי כאזור הנהנה משגשוג ויציבות. הוא מציין במפורש בספרו כי אלו שמעולם לא ביקרו בשינג'יאנג הם הממציאים חדשות כזב ומערימים שקרים על האזור.

"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת. התקנות של סין בנוגע לתרומת איברים והשתלתם, שנכנסו לתוקף ב–1 במאי 2024, קובעות במפורש כי לאזרחים יש זכות לתרום — או לא לתרום — את איבריהם, וכי אסור לאף ארגון או יחיד לכפות על אדם כלשהו לתרום איברים, להטעותו או לשדלו לכך.

"שקר נותר שקר, לא משנה כמה פעמים חוזרים עליו. בסופו של דבר העובדות יחשפו את האמת. אנו קוראים לאלו המפיצים שקרים שכאלה שלא להפריז בהערכת יכולתם להטעות, וכן שלא לזלזל ביכולתם של הקוראים הישראלים להבחין בין עובדה לבדיון. מן הראוי ש'הארץ' לא יעניק במה לטענות כוזבות שכאלה, ולא יאפשר לעצמו לשמש כלי להפצת מידע כוזב ולערעור היחסים בין סין לישראל".

ארגון השתלות בינלאומי חידש את החרם על סין: "סחר נפשע באיברים של נידונים למוות"

החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות פירסמה הצהרה המכירה בכך שסין מוציאה להורג אסירים כדי לסחור באיבריהם להשתלה – גם לאחר ה"רפורמה" שעליה הכריזו השלטונות ב-2015. פרופ' יעקב ג'יי לביא משיבא, ממנסחי ההצהרה: "אם ללחץ האקדמי לא יתווספו סנקציות דיפלומטיות, לא יהיה שינוי".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/health/2022-09-01/ty-article/.premium/00000182-f3d6-d694-a98a-fbffffca0000

לאחר שנים שבהן זרמו אל הממסד הרפואי העולמי ידיעות על כך שבסין מתבצעות מדי שנה אלפי השתלות הנוגדות את כללי האתיקה הרפואית, בסוף יוני האחרון פירסמה החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות הצהרה המכירה בכך שסין מוציאה להורג אסירים לצורך קצירת איבריהם להשתלה. בעקבות כך, רופאים מסין לא יוכלו עוד לפרסם את מחקריהם בירחון הרפואי היוקרתי של החברה ולהציג את תוצאות עבודתם בכנס השנתי שלה. משמעותה המעשית של ההחלטה היא הטלת חרם אקדמי על חוקרים ומנתחים סינים העוסקים בהשתלות לב וריאות – והרחקתם מקהילת ההשתלות הבינלאומית.

בהצהרה מוסבר כי ישנה מסגרת אתית המקובלת בעולם להשתלת איברים בכלל, ולהשתלת לב וריאות בפרט. מסגרת זו מורכבת מכמה כללים, ובהם הכלל שלפיו מקור האיברים חייב להיות תרומה בלבד – לא בכפייה ולא בקנייה ומכירה. כמו כן, האתיקה הרפואית מחייבת כי ההליך יבוצע בשקיפות, תחת רגולציה ובכפוף לביקורת לאומית ובינלאומית. לאור כל אלו, ובהסתמך על הצהרת זכויות האדם של האו"ם, הצהרת הלסינקי (בדבר ניסויים רפואיים בבני אדם), הצהרת איסטנבול (בדבר סחר באיברים ו"תיירות השתלות") והצהרת ההסתדרות הרפואית העולמית בדבר השתלות איברים ורקמות – מנחה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות את חבריה במפורש שלא לשתף פעולה עם מנתחים וחוקרים שלקחו או עלולים לקחת חלק ב"פשעי השתלות" כגון קצירת איברים מנידונים למוות או סחר באיברים.

הורגים אסירים בשביל האיברים שלהם – ומוכרים לעשירים

ההצהרה פורסמה בעקבות מחקר שהתפרסם באפריל השנה, שמצא הוכחות לכך שבשנים 2015-1980 נעשה בסין שימוש תכוף באיברים חיוניים שנקצרו מבני אדם שהומתו לשם שימוש באיבריהם. כך הפרו השלטונות והממסד הרפואי הסיני את הכלל האתי החשוב של עולם ההשתלות — "כלל התורם המת" (Dead Donor Rule) האוסר על תרומת איברים חיוניים מתורמים שעודם בחיים ואוסר על גרימת מותו של אדם כדי לקצור את איבריו. בנוסף מצא המחקר כי רופאים סיניים השתתפו למעשה בהוצאות להורג. מחקר זה הוכיח את מה שנטען כלפי סין כבר שנים ארוכות מצד פעילי זכויות אדם, עיתונאים חוקרים ואף טריבונל בינלאומי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס – שמצא ב-2019 כי "הקמפיין הסיני לקציר איברים בכפייה מקורבנות חפים מפשע הוא פשע נגד האנושות ואחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר בעת המודרנית".

על פי מקורות אלו, קורבנות הפרקטיקה הרפואית הזו היו, בין השאר, חברי פאלון-גונג, תנועה רוחנית שהוצאה מחוץ לחוק בסין לפני כ-20 שנה ושחבריה נרדפים על ידי השלטונות. בשנים האחרונות הצטרפו לרשימת הקורבנות גם המיעוטים האתניים במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב המדינה, ובהם בני המיעוט האויגורי. על פי החשד, האיברים הנקצרים מהמוצאים להורג, נמכרים לסינים אמידים הזקוקים להם וגם ל"תיירי השתלות" ממדינות אחרות, שיכולים למצוא מידע על השתלות בסין בפרסומות המתפרסמות בגלוי באנגלית, רוסית וערבית באתרי אינטרנט של בתי-חולים סיניים. מחברי המחקר שהתפרסם באפריל היו מת'יו רוברטסון, דוקטורנט בבת הספר לפוליטיקה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית בקנברה; והפרופסור הישראלי יעקב (ג'יי) לביא, שהוא גם המחבר הבכיר של ההצהרה שפרסמה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. לביא הוא יועץ רפואי של הנהלת בית החולים שיבא וחבר בוועדת האתיקה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. בעבר הקים וניהל את היחידה להשתלות לב בשיבא וכיהן כנשיא החברה הישראלית להשתלות.

פרופ' יעקב ג'יי לביא. צילום: תומר אפלבאום.

"החרם האקדמי על הרופאים הסיניים הוא אמצעי לחץ מאוד משמעותי שכבר הראה בעבר שהוא יכול להביא לשינוי", אמר פרופ' לביא ל"הארץ", ומוסיף כי בעבר כבר הוטל חרם אקדמי דומה על סין מצד חברות השתלות בינלאומיות – אך הוא הוסר ב-2015, לאחר שסין הכריזה על רפורמה שביצעה לכאורה בתחום ההשתלות.

"אנחנו יודעים שהסינים אכן ערכו רפורמה, אבל במקביל הם גם ממשיכים את הסחר באיברים והשימוש באיברים של מוצאים להורג", אומר לביא. לדבריו, הוא מקווה שההצהרה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות תסלול את הדרך לחברות בינלאומיות נוספות. "אני לא נאיבי מספיק כדי לחשוב שהשינוי המיוחל בסין יבוא רק מהקהילה הרפואית. אם ללחץ האקדמי לא יתווספו סנקציות דיפלומטיות ברמה של יחסים בינלאומיים, לא יהיה שינוי".

החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות הוא ארגון בינלאומי מקצועי ואינטרדיסציפלינרי העוסק במחקר, הדרכה ובפרסומים הקשורים לתחום. בארגון חברים כ-3,000 חברים מכ-50 מדינות. פרופ' לביא הוא חבר בוועדת האתיקה של הארגון והוא עוסק זה שנים רבות באתיקה של תחום ההשתלות בסין ובמדינות אחרות. בין השאר, לביא יזם ב-2008 את החקיקה הישראלית המונעת מחברות הביטוח וקופות החולים לממן השתלות לישראלים במדינות שיש בהן סחר באיברים.

לביא מספר כי הופעלו לחצים על הנהגת החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות, כדי לגרום לה לסגת מהטלת החרם. על אף הלחצים, החברה פירסמה את ההצהרה והפכה לראשונה וליחידה מבין החברות הרפואיות הבינלאומיות שמטילה חרם מחודש על הממסד הרפואי הסיני. "באופן מעשי, קידום אקדמי של רופאים מותנה ביכולת שלהם לפרסם בכתבי עת מדעיים ולהציג בכנסים. כעת אפשרויות אלו חסומות בפני הסינים ואני מקווה שהלחץ הזה יביא לסיום השימוש הנפשע באיברי נידונים למוות", מסכם פרופ' לביא.

"במחנות בשינג'יאנג אנשים פשוט נעלמים באמצע הלילה". האם הם נרצחים בעבור איבריהם?

מומחים ופעילים טוענים שדיכוי המיעוטים בשינג'יאנג עלה שלב ושחלק מהאסירים ב"מחנות לחינוך מחדש" נרצחים ואיבריהם נקצרים לטובת אנשים הזקוקים להשתלות: "25 אלף איש נרצחים מדי שנה כדי למכור את איבריהם. על כבד משלמים לפחות 15 אלף דולרים". סין בתגובה ל"הארץ": "מרכזי החינוך וההכשרה המקצועיים פועלים בהתאם לחוק ותרומת אזרחים היא המקור החוקי היחיד להשתלת איברים".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9320991

הויצ'ונג ליו נלקחה בשנת 2001 מביתה בבייג'ין ל"מחנה לחינוך מחדש" כחלק ממאבק השלטון הסיני בפאלון גונג, תנועה רוחנית שהוצאה מחוץ לחוק ונרדפת על ידי השלטונות עוד משנות התשעים. "החקירה שלי החלה בשעה תשע בערב והסתיימה בצהריים למחרת. חמשת החוקרים לא היכו אותי, אבל היה בחדר אדם נוסף שהרביץ לי ואיים עליי. הוא אמר לי 'אני אוציא את כל האיברים שלך ואשרוף את שארית הגופה שלך'", מספרת ליו בשיחת וידאו ל"הארץ" ממקום מגוריה בצפון אירופה. "החוקרים ניסו לשדל אותי להסגיר אנשי פאלון גונג, והאחראי על החקירה הציב בפניי ברירה: 'את רוצה למות ולאבד את איברייך או לעבוד בשבילנו?' הם הציעו לי כסף ואפשרות לצאת מסין, אך כשלא הסכמתי לכך הם אמרו לי 'אם כך, תמותי'". ליו שהתה במחנה כשנה וחצי ושוחררה, אבל אז נכלאה שוב בשנים 2007-2005. היא מספרת שבמהלך מאסרה הראשון נתנו לה לחתום על טופס שעליו הופיעו פרטים של אדם אחר שלא הכירה. "כששאלתי נשים שהיו עצורות איתי במה מדובר, אחת מהן, שנידונה למוות, אמרה שמדובר בטופס הסכמה לתרומת איברים אחרי המוות", היא אומרת.

מתרגלת הפאלון גונג, שהיתה אז בת 29, נלקחה לאחר מכן לבית חולים ורופאה בדקה לה לחץ דם וקצב לב ומיששה את גופה. "אמרתי לה שיש לי בעיה בלב, אבל היא אמרה שהלב שלי במצב מצוין", היא נזכרת. "שאלתי את הרופאה אם מתכוונים לקחת לי את הלב והיא השיבה ש'את זה יחליט מישהו בתפקיד בכיר יותר'". ליו החליטה לשבות רעב כדי להחליש את גופה. שמונה ימים מאוחר יותר, היא שקלה 40 ק"ג והרופאים החליטו לוותר על איבריה. לדברי ליו, אסירים אחרים גם עברו בדיקות רפואיות כמוה. "לפעמים הבדיקות נערכו בבית חולים ולפעמים היה מגיע למחנה מעין אוטובוס גדול מלא בציוד רפואי והבדיקות נעשו בו. נתנו לנו מספרים ונעשה אחרינו מעקב רפואי. הרופאים ראו רק מספרים, לא שמות, לפעמים הם ביקשו לקחת מספר מסוים לבית החולים והאנשים שנלקחו אף פעם לא חזרו", היא מספרת.

מתרגלי פאלון גונג מפגינים בוושינגטון נגד סחר איברים בסין, ב-2006 צילום: AFP

בעשרים השנים האחרונות, במקביל לעליית כוחה הפוליטי והכלכלי של סין, התגברו דיווחים על הפרות זכויות אדם ודיכוי שיטתי של מיעוטים ומתנגדי משטר במדינה. במהלך תקופה זו הואשמו השלטונות הסיניים בעינויים, הוצאות להורג וקציר איברים של עשרות אלפי מתרגלי פאלון גונג לטובת מכירתם לחולים הזקוקים להשתלה. לכך התווספה בשנים האחרונות עוד האשמה חמורה – ביצוע דיכוי, טיהור אתני ואף רצח עם של מיעוטים החיים במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב המדינה. על פי עדויות רבות סובלים המיעוטים במחוז, שהגדול בהם הוא המיעוט האויגורי המונה כ-12 מיליון איש, מהגבלות על חירותם וזכויותיהם, ממעקב פולשני וחדירה לחייהם, הפרדת ילדים מהוריהם וניסיון לצמצם את שיעורם באוכלוסייה באמצעות הפלות כפויות. על פי הערכות, יותר ממיליון בני אדם בשינג'יאנג שוהים כעת במחנות ל"חינוך מחדש" המשלבים תהליך אינדוקטרינציה אלים לצד עבודות כפייה, עינויים ואונס.

כמה חוקרים בינלאומיים ופעילי זכויות אדם טוענים כעת שדיכוי המיעוטים בשינג'יאנג עלה מדרגה ושחלק מהאסירים במחנות נרצחים ואיבריהם נקצרים ונמכרים לאנשים שזקוקים להשתלות – בדיוק כפי שנעשה למתרגלי הפאלון גונג. "קציר האיברים בעצם מעולם לא פסק בשינג'יאנג. הוא רק יצא להפסקה", אומר ל"הארץ" איתן גוטמן, חוקר ופעיל זכויות אדם אמריקאי הנחשב לאחד המומחים המובילים בעולם בנושא דיכוי זכויות אדם בסין. לטענתו, קצירת איברים מנידונים למוות התבצעה בשינג'יאנג עוד בשנות התשעים, אז נקצרו כבדים וכליות של אסירים פוליטיים אויגורים והועברו לבכירים במפלגה הקומוניסטית שהיו זקוקים להשתלות. הפרקטיקה המזעזעת בשינג'יאנג נעצרה, הוא אומר, אך חודשה באחרונה. "כעת נראה שהאיברים ממתרגלים צעירים ובריאים של פאלון גונג מתחילים להיגמר", אומר גוטמן, "וככלב השב אל קיאו, הסינים חוזרים לשינג'יאנג".

איתן גוטמן. תמונה: סיימון גרוס

גוטמן, בן 62, כתב בשנת 2014 ספר בשם "הטבח: הרג המוני, קציר איברים והפתרון הסודי של סין לבעיית מתנגדי המשטר שלה", שעסק ברדיפה ובדיכוי של מתרגלי הפאלון גונג. החוקר האמריקאי הוא אחד ממייסדי "הקואליציה הבינלאומית למאבק בניצול ההשתלות בסין",  ואף היה מועמד לפרס נובל לשלום. נפח ההשתלות בסין נע בין 60 אלף למאה אלף בשנה, ולבייג'ין אין כוונה לפרק את תשתית ההשתלות הענקית שלה", אומר גוטמן, "כ-15 מיליון אויגרים, קזחים, קירגיזיים וחווי (המיעוטים האתניים בשינג'יאנג, ד.ס) עברו כבר בדיקות רפואיות ויותר ממיליון מהם נמצאים במחנות. אלו לא תקריות ספורדיות, זו מדיניות – טיהור אתני שיכול להניב רווחים גדולים".

המספרים שבהם נוקב החוקר האמריקאי והביטחון שהוא מפגין בכך שלא מדובר באיברים שנתרמו מרצון מתבססים לדבריו על מחקרים שהשתמשו בנתונים שהגיעו מסין עצמה. "סין טוענת שהיא מבצעת 20 אלף השתלות בשנה ושהאיברים מגיעים מתורמים", אומר ל"הארץ" מתיו רוברטסון, דוקטורנט מהאוניברסיטה האוסטרלית הלאומית. אבל לדבריו, מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים שהנתונים שמציגים הסינים מזויפים. מעבר לביצוע מניפולציה במספר ההשתלות, החוקר האוסטרלי טוען שניתן למצוא קשר ישיר בין הכליאה ההמונית של האויגורים בשינג'יאג לבין העלייה בהשתלות איברים בסין. "בשנתיים האחרונות, יותר ממיליון אויגורים נאסרו במחנות ובבתי סוהר", הוא אומר, "באותו זמן התפרסמו דיווחים שאויגורים עברו בדיקות רפואיות התואמות לבחינת התאמת איברים להשתלה. כמו כן, לסינים יש היסטוריה של שימוש באיבריהם של אסירים, ולא רק אסירים פליליים שנידונו למוות. בסופו של דבר השאלה היא על מי מוטלת חובת ההוכחה". טריבונל בינלאומי שמושבו בלונדון בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס פרסם בשנה שעברה דו"ח בנושא קציר האיברים בסין לאחר חודשים של דיונים, שמיעת עדויות וניתוח הממצאים. "הקמפיין הסיני לקציר איברים בכפייה מקורבנות חפים מפשע הוא פשע נגד האנושות", קבע הדו"ח, "הוא מהווה את אחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר בעת המודרנית".

את מקורות הפרקטיקה הסינית ניתן למצוא כבר בשנות התשעים, טוענים החוקרים ועדי ראייה. אנבר טוהטי עבד אז כמנתח צעיר בבית חולים מצפון לאורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג. בשנת 1995, לדבריו, שני כירורגים בכירים הציעו לו לעשות משהו "יוצא דופן". "הם ביקשו ממני לקחת ערכת ניתוח ניידת, להביא איתי אחיות, אסיסטנטים ומרדימים ולהגיע למחרת ב-09:30 בבוקר לשער בית החולים", הוא מספר בראיון טלפוני מביתו שבלונדון, "בבוקר חברנו לאמבולנס, שהיה למעשה טנדר עם מיטה בתוכו, ונסענו בשיירה אחרי הכירורגים הבכירים. הנהג אמר שזו הדרך לאתר הוצאות להורג". באותו רגע, הוא אומר, עברה בגופו צמרמורת. "היתה שם גבעה והכירורגים אמרו 'חכו כאן ובואו לצד השני של הגבעה כשתשמעו יריות'. פחדתי ולא הבנתי מדוע אנחנו כאן, אבל אימנו אותנו למלא הוראות בלי לשאול שאלות". ואז, לדבריו, נשמעו יריות.

"קפצנו לרכב ונסענו לכניסה לאתר. היו שם בין עשר ל-20 גופות", סיפר טוהטי. "הראשים שלהן היו מגולחים והן היו לבושות במדי אסירים. הו נורו מאחור, בראש. קצין משטרה שלדעתי היה אחד מהיורים צעק עלינו 'הגופה מימין היא שלך!'". המנתח הצעיר לא ידע מה עליו לעשות. "הייתי מבולבל", הוא אומר. "התקרבתי לשם והכירורגים החזיקו אותי ואמרו 'מהר, תוציא את הכבד והכליות'". טוהטי ביצע את המשימה שהוטלה עליו. "הפכתי לרובוט", הוא אומר. "קציני המשטרה והעוזרים שלי הניחו את הגופה על המיטה בטנדר. קורבן הירי היה אדם בשנות השלושים לחייו. הכירורגים הבכירים פיקחו עליי. כשביקשתי להתחיל בהרדמה הם אמרו שאין בכך צורך משום שהוא כבר מת". המנתח הסיני החל לדבריו לבצע חיתוך בגופה כדי לחשוף את האיברים הפנימיים. "כשחתכתי את העור התחיל לצאת דם והבנתי שהלב עדיין פועם. הוא היה חי", אומר טוהטי. "המנתח הבכיר פקד עליי בלחישה 'תמהר!'. הניתוח ארך כ-40-30 דקות. עם סיומו המנתחים שמו בשמחה את האיברים במעין קופסה מוזרה ופקדו עלינו לנו לחזור לבית החולים ולשכוח ממה שקרה באותו יום. איש לא דיבר על כך שוב".

סיפורו של טוהטי התרחש לפני 25 שנה, אך המצב בשינג'יאנג לא השתפר מאז, להיפך – כך טוענים מומחים ופעילים אויגורים. עבדוולי איופ, אינטלקטואל ואיש חינוך אויגורי שחי כיום באירופה, נעצר באוגוסט 2013 ונכלא במשך 15 חודשים בשלושה בתי סוהר שונים בעיר אורומצ'י. על פי הטענה הרווחת, ה"מחנות לחינוך מחדש" הוקמו רק ב-2017, אך איופ טוען שבתי הסוהר בשינג'יאנג פעלו כמה שנים קודם לכן בדומה למחנות הקיימים כיום. הוא מספר שעם מעצרו בעיר מולדתו קשגאר, הוא עבר אונס קבוצתי בידי אסירים אחרים שקיבלו הוראה לעשות זאת על ידי שוטרים מקומיים. לדבריו, במחנה הראשון באורומצ'י הוא היה קורבן של ההיררכיה האכזרית בבתי הסוהר. "היו 17 עצירים בתא", מספר איופ ומוסיף ש-12 מהם היו אסירים פוליטיים שהולבשו במדים צהובים. "לא היה מקום על המיטות, אז ישנו על הרצפה סמוך לשירותים שהיו למעשה דלי מעל חור ברצפה שהיה חשוף לכל. מהשירותים עלה סירחון בלתי נגמר".

האסירים הבכירים, מספר איופ, היו סוחרי סמים ורוצחים שהיה בסמכותם להעניש ולהתעלל באסירים הפוליטיים והשהות איתם בתא אחד כללה מעשי אלימות, ניצול מיני, השפלה ועינויים. גם רשויות הכליאה לא עשו חיים קלים לאסירים: האור בתאים דלק 24 שעות ביממה, מצלמות אבטחה עקבו כל הזמן אחר המתרחש, ומדי יום התנהל לוח זמנים קפדני של אינדוקטרינציה, הוצאת הודאות בכפייה ושירת שירי תעמולה. בבית הסוהר השני שבו נכלא היתה לאיופ פגישה שלעולם לא ישכח. "אדם בשם עבדול רחמן הוכנס לתא", הוא נזכר, "הוא היה אסיר פוליטי שהואשם בבדלנות. כשראיתי אותו הייתי בהלם – הוא לבש בגדים אדומים – מדי נידונים למוות. רגליו היו אזוקות זו לזו ואחת מידיו נאזקה לרגליו. מישהו אמר לי שהוא היה כלוא במצב הזה במשך שנתיים. הוא ישן איתנו בתא ולא יכולתי להירדם במשך כל הלילה. בבוקר הוא ביקש מהסוהרים שגופתו תנוקה ותטוהר כנהוג במסורת האויגורית אחרי הוצאתו להורג. הסוהרים סירבו לבקשתו. כשלקחו אותו מהתא, ידו ורגליו שוחררו, אבל הוא לא היה יכול לעמוד. הוא היה צריך ללכת בעזרת הידיים. כמו קוף".

עבדוולי איופ. תמונה: איסה שאקר

איופ מספר שלאחר שחרורו מהכלא, הוא נמלט לטורקיה. שם, לדבריו, הוא פגש את אשתו של האסיר הפוליטי שהוצא להורג. היא סיפרה לו שאחרי ההוצאה להורג, משפחתה קיבלה הודעה מהרשויות בסין, אבל הורשתה לראות רק את ראשו של עבדול רחמן ולא את שאר גופתו. בני המשפחה קיבלו אישור לבקר את קברו רק חודש לאחר הוצאתו להורג. לטענתם, עובדים במינהל הקבורה סיפרו להם שאיבריהם של המוצאים להורג נקצרים ולכן לא ניתן היה לראות את גופתו של עבדול רחמן. הדברים שסיפרה אשתו של עבדול רחמן  לאיופ עולים בקנה אחד עם עדויות של משפחות קורבנות אחרים. אביה של ג'יאנג לי, למשל, נעצר ב-2008 משום שהיה מתרגל פאלון גונג ונשלח למחנה עבודה בצ'ונגצ'ינג שבמרכז סין. בינואר 2009, יום אחרי שביקרה אותו והתרשמה שהוא בריא, קיבלה לי הודעה שאביה מת. "נמסר לנו שמותר למשפחה להגיע לראות אותו", היא מספרת ל"הארץ" במייל, "מותר היה לראות רק את ראשו ולא את גופו, ונאסר עלינו להכניס טלפונים או מצלמות. לאחר שביצעו חיפוש על גופנו, אחותי נכנסה ראשונה. הם פתחו את המקרר באופן שניתן יהיה לראות רק את הראש. אחותי נגעה בראש והרגישה שהוא עדיין חם. היא צעקה 'הוא עוד חי'! ואנחנו רצנו מיד פנימה. הצלחנו להוציא אותו עוד קצת ולנגוע בחזה. הוא היה עדיין חם. אבל אז נכנסו בריצה כעשרה שוטרים ומשכו אותנו החוצה. אחותי ניסתה עדיין להחיות את אבי, אבל היא נדחפה משם. כל העניין לקח לא יותר מחמש דקות ולא ראינו שוב את אבינו לעולם".

"אנחנו חוששים שהממשלה הסינית שורפת גופות של אסירים על מנת להסתיר הוכחות לעינויים, הוצאות להורג וקציר איברים", אמר בשנה שעברה דולקון איסה, ראש ארגון זכויות האדם World Uyghur Congress. "אנחנו גם מוטרדים מדיווחים לפיהם השלטונות הסיניים אוספים בדיקות דם מכל האוכלוסייה של מזרח-טורקיסטאן (שינג'יאנג) ומקימים מסד נתוני דנ"א. אנחנו לא יודעים בוודאות מה המטרה, אך ייתכן שזה נועד להתאמת איברים לחולים הזקוקים להשתלה". באחרונה קבעה ועדה של הפרלמנט הקנדי שמה שמתרחש בשינג'יאנג הוא רצח עם. בדו"ח שפרסמה היא ציינה בין היתר שיש חשדות שב"מחנות לחינוך מחדש" מתבצע קציר איברים של אסירים לצד עינויים, מעשי אלימות קשים ואונס של אסירות. הצהרות דומות נשמעות בשנים האחרונות גם מצד מחוקקים ומדינאים במדינות שונות כמו אוסטרליה, בריטניה וארה"ב.

מתקן כליאה בשינג'יאנג, ב-2018צילום: Ng Han Guan/אי־פי

עלים (שם בדוי) עבד במשך עשור כרופא בבית החולים האוניברסיטאי של אורומצ'י עד שעזב את סין. בשיחה עם "הארץ" הוא מספר שלא היה מעורב באופן אישי בקציר איברים ובהשתלות עצמן, אולם יש לו מידע על מה שנעשה בין כותלי בית החולים. "ב-2016 נפתחה מחלקה חדשה בבית החולים", מספר ד"ר עלים, שביקש שלא לחשוף את שמו ומקום מגוריו הנוכחי. "זו היתה מחלקת תיאום להשתלות כבד ומשרדו של מנהל המחלקה, ד"ר וון האו היה קרוב למשרדי". עלים מספר שכאשר מנהל המחלקה נעדר ממשרדו, קרה לא פעם שחולים שהגיעו למחלקה נכנסו למשרד שלו ושוחחו איתו. "הם היו אנשים עשירים, הם לא היו מקומיים. אני זוכר שחלקם היו מבייג'ין, משנגחאי ואפילו מדרום קוריאה", הוא אומר. "כששאלתי אותם מה הם עושים כאן, הם ענו שהם זקוקים להשתלת כבד ושעוברות 24 שעות ממועד הבדיקות הרפואיות ובדיקות הדנ"א שלהם ועד שנמצא עבורם כבד מתאים (במדינות אחרות, ההמתנה לוקחת לכל הפחות כמה חודשים, ד.ס)".

עלים מספר שבית החולים שלו התמחה בהשתלות כבד בעוד שאחרים התמחו בהשתלות איברים אחרים. בית-חולים מסוים בבייג'ין, למשל, התמחה בהשתלת כליות, ואחר התמחה בקרניות. לדבריו, בית חולים צבאי באורומצ'י ביצע השתלות סודיות ובכמה מקרים הגיעו אליו בכירים במפלגה הקומוניסטית כדי לעבור השתלה בעצמם. ד"ר עלים זוכר לפחות שני מקרים שבהם נתקל בתיקי השתלות. "במקרה אחד כל הפרטים של מקבל האיבר צוינו – שם, גיל, מצב רפואי וכו'", הוא אומר, "אבל בתיק של תורם האיבר לא היו פרטים מזהים כלל. הוא זוהה כ-XXX". לדברי הרופא משינג'יאנג, תיקי ההשתלות בבית החולים היו חשאיים ורוב הרופאים לא יכלו לקרוא אותם. בתיקי ההשתלות לא צוין המחיר שאותו נדרש לשלם מקבל האיבר, אבל עלים טוען ש"כולם ידעו שעל כבד משלמים לפחות מאה אלף יואן (כ-15 אלף דולר). הרופא האויגורי, בדומה למומחים הבינלאומיים, טוען שיש קשר ישיר בין הנעשה בשינג'יאנג להשתלות שמתבצעות בבתי החולים. "אויגורים רבים נעלמו אחרי הטבח של 5 ביולי", אומר עלים בהתייחסו למהומות האלימות במחוז וההתנגשות עם כוחות הביטחון ב-2009 שהסתיימו במאות הרוגים ופצועים קשה. "מאז, מספר ההשתלות בבית החולים גדל", הוא אומר, "בשנים 2008-2007 בוצעו בבית החולים שלי כ-70 השתלות בשנה. ב-2009 ראיתי לראשונה חולים שהגיעו מחוץ לשינג'יאנג ומאז בוצעו בבית החולים כ-200 השתלות בשנה. "מחלקת התיאום החדשה הוקמה ב-2016 ובאותה שנה כל האויגורים במחוז זומנו למרפאות מקומיות כדי לעבור בדיקות רפואיות ולתת דגימות דנ"א".

צילום מסך של פרסומת של בית חולים סיני שהופיע באינטרנט עד 2014 והורד מהרשת כשהנושא עלה לדיון בקונגרס האמריקאי.

החוקר האמריקאי גוטמן ביקש לחקור לעומק את הטענה לקצירת איברים בשינג'יאנג. לשם כך הוא נסע השנה לקזחסטאן וחיפש אחר אנשים ששוחררו מה"מחנות לחינוך מחדש". הוא הסתובב ברחבי המדינה האסיאתית במכונית ישנה ונמנע משימוש באינטרנט או במכשירים אלקטרוניים שעשויים לזהות את מיקומו. "נעלמתי מהמפה", הוא אומר, "וזה נתן לי את החופש לקיים ראיונות גם עם עדים שיש להם עדיין קרובי משפחה במחנות בסין". גוטמן דיבר עם כמה עשרות עדים והם הצביעו, כל אחד בנפרד, על דפוס ברור בשינג'יאנג. "בכל שנה נעלמים בין 2.5% ל-5% מאוכלוסיית המחנות", הוא אומר, "מדובר באנשים בריאים שפשוט נעלמים באמצע הלילה. אנשים בני 28 בערך, הגיל המועדף על הסינים לקציר איברים. זה גם מסביר את הבדיקות הרפואיות שעוברים כל האויגורים במחוז".

גוטמן מעריך שלפחות 25 אלף בני אדם נרצחים מדי שנה בשינג'יאנג בגלל הצורך באיבריהם. כדי לייעל את כל ההליך, הוא אומר, הסינים יצרו מסלולים מהירים למעבר עם איברים בשדות תעופה מקומיים ובנו באחרונה קרמטוריומים ברחבי שינג'יאנג. אחד מהם התגלה במקרה בגלל מודעת דרושים שהתפרסמה בעיתונות המקומית באורומצ'י. מפרסמי המודעה חיפשו 50 אנשי ביטחון לעבודה במשרפה תמורת שכר של כ-1,200 דולר בחודש. "זה סכום גדול מאוד בחלק הזה של העולם", אומר גוטמן, "כשאני שומע על קרמטוריום עם 50 אנשי ביטחון עוברת בי צמרמורת". הלקוחות של האיברים, אומר גוטמן, הם בעיקר סינים אמידים. אבל לדבריו, "הרווח הגדול מגיע מתיירי איברים: יפנים, דרום קוריאנים, גרמנים ומוסלמים ממדינות המפרץ. התיאוריה היא שיש להם העדפה לאיברים שנלקחו מאנשים שלא אכלו חזיר".

סחר האיברים הסיני מעולם לא הועלה לראש סדר היום העולמי על ידי ארגון הבריאות העולמי או רופאים ממדינות כמו גרמניה ויפן, ועד כה לא הוקם גוף מטעם המוסדות הבינלאומיים הרשמיים שישמע את עדויותיהם של אלפי מתרגלי הפאלון גונג ואסירי מצפון אחרים בסין. עם זאת, עבור מומחים בנושא ופעילי זכויות אדם, העובדה שלא מדברים על הנושא בקול רם לא אומרת שהתופעה לא קיימת. הסינים עצמם הודו שקצרו איברים מנידונים למוות עד שנת 2015, גם אם מעולם לא מסרו נתונים מדויקים או הודו שמדובר באסירים פוליטיים ואסירי מצפון. מעבר לכך, בשנים האחרונות היו רופאים שהתריעו ואף נלחמו בפרקטיקות שבהן משתמשת סין לכאורה. אחד הידועים שבהם הוא רופא ישראלי, פרופ' יעקב (ג'יי) לביא. לביא הקים ומנהל את היחידה להשתלות לב בבית החולים שיבא, וכיהן כנשיא החברה הישראלית להשתלות. לאחר שגילה על התופעה של סחר באיברים בסין דרך אחד מחוליו, הוא פעל להוצאת ישראל מתמונת סחר האיברים העולמית. הוא עשה זאת כשיזם חקיקה נגד מימון ביטוחים להשתלות המתבצעות במדינות שבהן מתקיים סחר באיברים או קציר איברים בניגוד לכללים האתיים הבינלאומיים.

רושאן עבאס, מייסדת הארגון Campaign for Uyghurs, אמרה ב-2019 שסין הורגת ארבע ציפורים באבן אחת – היא הופכת את האויגורים לעבדים באמצעות עבודות כפייה בייצור, היא מגרשת אויגורים מבתיהם בכדי לפנות מקום למתיישבים סינים (בני האן), גברים נעצרים במחנות ובתי סוהר בזמן שעל הנשים האויגוריות נכפים נישואים לבני האן סינים, ובמקביל מוקמות "חוות איברים" כשמיליונים נאלצים לעבור בדיקות דנ"א ולהתכונן לשחיטה. את האשמותיה הקשות סיכמה עבאס עם הקשר היסטורי מוכר. "מחנות הריכוז הראשונים הוקמו בגרמניה ב-1933. ב-1945 מניין המתים היהודים היה שישה מיליון. בתחילת השואה מדינות עדיין עשו עסקים עם גרמניה, הכלכלות שלהן המשיכו לעבוד בזמן שמיליוני חפים מפשע נאסרו במחנות. הן התעלמו מהפרות זכויות האדם שביצעו הגרמנים לטובת המשך הסחר. אני לא יודעת מה נדרש כדי להשיג את תשומת הלב ולגרום לפעולה של מנהיגי העולם. אל תתנו לזה להגיע לתאי גזים".

אם התופעה של קציר איברים וסחר בהם כל כך חמורה בהיקפה, איך זה שהעולם עוצם עין? גוטמן מסביר שהסינים מנצלים את כוחם בזירה העולמית כדי להשתיק ביקורת עליהם, ושמוסדות בינלאומיים כמו ארגון הבריאות העולמי בחרו ב-2016 להציג את תעשיית ההשתלות הסיניות כמקרה של רפורמה מוצלחת. הבעיה היא שהם לא צפו את "קטסטרופת הפרות זכויות האדם" בשינג'יאנג וכעת הם תקועים בעמדה שאי אפשר להגן עליה. בכל מקרה, טוען החוקר האמריקאי, תופעת קציר האיברים מוכרת וידועה, אבל לסינים יש השפעה נרחבת בממסד הרפואי הבינלאומי. "התופעה הרי הופיעה בכלי תקשורת במערב בשנים האחרונות. היא אולי לא סוקרה בעמודים הראשיים, אבל גם השואה לא הופיעה בעמוד הראשי של ניו יורק טיימס עד אחרי 1945", מסכם גוטמן.

תגובת שגרירות סין בישראל:

"משנת 1990 ועד 2016, בדלנים, קיצוניים דתיים וטרוריסטים תכננו וביצעו כמה אלפי פיגועי טרור אלימים בשינג'יאנג. אנשים רבים חפים מפשע נהרגו וכמה מאות שוטרים מתו בעת מילוי תפקידם. טרור וקיצוניות הם הנגע הרווח שעמו מתמודדת האנושות. מרכזי החינוך וההכשרה המקצועיים הוקמו בסין בדיוק בשביל מלחמה בטרור, דה-רדיקליזציה והצלת אלה שהלכו שולל אחרי רעיונות קיצוניים, והעבודה שלהם תמיד התבצעה בהתאם לחוק. למעשה, המרכזים לחינוך והכשרה מקצועיים לא שונים מאלה שיש במדינות רבות אחרות ברחבי העולם והם לא מכוונים לאזור, מוצא אתני ודת מסוימים".

"מספר האנשים שמשתתפים במרכזים לחינוך והכשרה מקצועיים איננו קבוע, כמה באים וכמה יוצאים מפעם לפעם. זה מפוברק לחלוטין וחסר בסיס שחלק מהתקשורת אומרת שיש 'בסביבות מיליון או אפילו שני מיליון חניכים'. עד סוף 2019, כל החניכים של מרכזי החינוך וההכשרה המקצועיים עמדו בסטנדרטים של ההכשרה וסיימו את לימודיהם. רובם קיבלו תעודות הסמכה מקצועית או תעודות שמעידות על רמת מיומנות מקצועית ומצאו עבודות הגונות".

"באשר להשתלות איברים, ממשלת סין מילאה בעקביות אחר הוראות ארגון הבריאות העולמי בנוגע להשתלת איברי אדם. סין חיזקה בשנים האחרונות עוד יותר את ניהול השתלות האיברים. ב-2007, מועצת המדינה של סין פרסמה ויישמה את 'התקנות בנוגע להשתלת איברים' שקובעות כי תרומות איברים צריכות לפעול על פי העיקרון שהן מתקבלות מרצון ובחינם. מכירה של איברים אנושיים אסורה לגמרי בסין. מאז 1 בינואר 2015, השימוש באיברים של נידונים למוות כמקור להשתלות נאסר לגמרי, ותרומת אזרחים היא המקור החוקי היחיד להשתלת איברים".

"ברצוננו להדגיש שכמה כוחות בינלאומיים עם מניעים נסתרים בדו כמה שקרים המעוותים עובדות, הכפישו ותקפו את מדיניות סין בשינג'יאנג בניסיון לבלום את התפתחותה של סין".

נורה אדומה

מכוני קונפוציוס הסיניים מעתירים תקציבים ומלגות על אוניברסיטאות ברחבי העולם אך רבים טוענים שלנדיבות זו יש מחיר גבוה. בעוד בעולם גוברת המחאה ומכונים רבים נסגרו, מנהלי המכונים בישראל מתעקשים שהחופש האקדמי לא נפגע.

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.7135971

"יש לחשוש ממשלה דכאנית, יותר משיש לפחד מנמר", כך לפי משפט המיוחס לפילוסוף הסיני קונפוציוס שחי לפני כ-2,500 שנה. המפלגה הקומוניסטית הסינית אמנם עשתה רבות על מנת לעקור את מורשתו של קונפוציוס מהחברה הסינית מאז עלתה לשלטון ב-1949, אך בשנים האחרונות היא דווקא עושה שימוש נרחב, יש שיאמרו ציני, בשמו ובתורתו של הוגה-הדעות הידוע ביותר שפעל בסין מעולם. הדוגמא המובהקת ביותר לתופעה זו היא "מכוני קונפוציוס" ו-"כיתות קונפוציוס", מוסדות חינוכיים להוראת התרבות והשפה הסינית הפועלים כיום בכ-150 מדינות ובחמש יבשות. מוסדות אלו מוקמים ביוזמת ובמימון "המועצה הבינלאומית להוראת השפה הסינית" (בסינית: Han Ban), גוף הכפוף למשרד החינוך הסיני והמייצג את האינטרסים של המשטר הסיני והמפלגה הקומוניסטית השלטת. ע"פ הנתונים הרשמיים של המועצה פועלים כיום 548 "מכוני קונפוציוס" ו-1,193 "כיתות קונפוציוס" בעולם (ההבדל הוא בסדרי הגודל ובקהל היעד). מדובר בפעילות חינוכית ואקדמית שמשתתפים בה מיליוני תלמידים ואנשי צוות ושהממשלה הסינית משקיעה בה מאות מיליוני דולרים בשנה. כל זאת בזמן שמיליוני ילדים עניים בסין עצמה, במיוחד בפריפריה, סובלים מחינוך לקוי. מבחינה מסוימת דומים מכוני קונפוציוס למוסדות בינלאומיים אחרים כמו ה-British Council ו-Goethe Institute המפיצים את התרבויות והשפות של בריטניה וגרמניה בעולם, אך במבט מקרוב ההבדלים הם משמעותיים.

בניגוד למכונים דומים במדינות המערב, מוצבים מכוני קונפוציוס בתוך מוסדות אקדמיים קיימים והם פועלים בסמוך לחוגים ללימודי אסיה ע"פ חוזה בין המועצה הסינית לאוניברסיטאות המארחות. המכונים מתוקצבים ע"י הסינים בתקציב שנתי (במקרים רבים בסכום של בין 100 ל-200 אלף דולר לשנה), הם משתמשים בחומרי הוראה המגיעים מסין ובמקרים רבים מעסיקים אנשי צוות סיניים המקבלים משכורות סיניות. בתמורה, דואגות האוניברסיטאות המארחות למשרדים, למחשבים ולגישה לציבור הסטודנטים ולחברה הסובבת אותם (כולל פעילות בקרב ילדים ובני-נוער). החוזה כולל, בין השאר, סעיפים בדבר כפיפות למטה הממוקם בבייג'ינג ואיסור פעילות המנוגדת לחוקים ולתקנות סיניים. מבנה זה מעורר ביקורת רבה ברחבי העולם. הטענות הקלות יותר מדברות על כך שהמיקום בקמפוסים עצמם, בשילוב מנופי לחץ כלכליים, משפטיים ופוליטיים מגבילים את החופש האקדמי וגורמים להפעלת צנזורה עצמית של סטודנטים, מרצים וחוקרים. טענות קיצוניות יותר מדברות על מכוני קונפוציוס כמעין מוצבים קדמיים המשרתים את האינטרסים הסיניים באמצעות איסוף מידע וריגול תעשייתי תחת כסות של לימודי סינית, אירועים תרבותיים ומחקר אקדמי.

בישראל פועלים שני מכוני קונפוציוס. הראשון נפתח באוניברסיטת ת"א ב-2007 והשני נחנך באוניברסיטה העברית בירושלים ב-2014, כאשר בטקס הפתיחה נכחו בכירים סיניים, ביניהם סגנית ראש-הממשלה, ליו יאן-דונג, והושמעו דברי ברכה מוקלטים של רוה"מ נתניהו, שביקורו בסין שנה לפני כן הניח את הקרקע להקמת המכון. "ההחלטה לפתוח מכון קונפוציוס שמעורב בחוג ללימודי מזרח אסיה, שבראשו עומד פרופסור עם קביעות המקבל משכורת כדי לחקור את סין כאשר הוא משוחרר מלחצים, היא ניגוד עניינים מובהק וברור", אומר נעם אורבך, מורה לסינית באוניברסיטת בר-אילן ודוקטורנט בלימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, "זוהי תופעה פסולה בעיני מכיוון שאין סיבה לפתוח מכון כזה דווקא באוניברסיטה ובשיתוף עם חוג ללימודי אסיה זולת הפעלת צנזורה, הפעלת לחץ והגבלת החופש האקדמי". אורבך טוען שלמרות שההגבלות אינן מוחלטת ושניתן להגביל את ההשפעה מבייג'ינג, אי אפשר להכחיש את ההשפעה השלילית. "סין יכולה לפתוח כל מוסד שהיא רוצה מהחרמון ועד לאילת אבל לתת לה לפעול בתוך אוניברסיטאות ככלי להפעלת לחץ זה כמו לתת לליכוד לפתוח מכון ז'בוטינסקי בתוך חוג למדע המדינה". ע"פ אורבך ישנם נושאים רבים בחקר החברה והפוליטיקה הסינית העכשווית שהם רגישים מבחינת המשטר הסיני שעושה כל מאמץ לדחוק אותם מהדיון הציבורי. "זכויות-אדם בסין – הס מלהזכיר, אין לדבר גם על בעיות פוליטיות פנימיות ועל דיכוי מיעוטים כמו המיעוט האויגורי". כשנושאים כאלו נחקרים למרות ההתנגדות הסינית החוקרים עלולים לשלם מחיר גבוה. אחד מבכירי הסינולוגים בישראל, למשל, פרופ' יצחק שיחור, הוכנס ע"פ אורבך לרשימה שחורה וכניסתו לסין נמנעה בעקבות ספר מחקרי בו השתתף שעסק בסינג'יאנג, אזור האוטונומיה של המיעוט האויגורי בסין.

פרופ' שיחור הוא פרופ' אמריטוס בלימודי אסיה ומדע-המדינה מהאוניברסיטה העברית ופרופ' אמריטוס בלימודי אסיה מאוניברסיטת חיפה. בשיחה עם "הארץ" הוא מאשר את הפרטים. "אכן, בשנת 2000-2001 השתתפתי בפרויקט מחקר על סינג'יאנג שהתנהל באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב", הוא אומר, "פרופ' סיני טען כי הפרויקט מעודד בדלנות אויגורית בסינג'יאנג, מה שהיה שטות גמורה. בעקבות פנייתו החליטה ההנהגה הסינית להכניס את כל המשתתפים (16 איש) ל"רשימה שחורה". אני הייתי הלא-אמריקאי היחיד. הספר פורסם ותורגם לסינית בהוצאה חסויה ובמבוא נכתב שרוב המשתתפים אינם מבינים בסינג'יאנג אם כי יש בו גם שניים-שלושה פרקים אובייקטיביים (אחד מהם, פרק 5, הפרק שלי). במשך 15 שנה (פרט לשנה אחת) לא הצלחתי לקבל ויזה לסין ואז, לפני כשלוש שנים, משהו השתנה. ביקשו את עזרתי להקים מכון לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת סון יאט-סן בדרום סין ואחר כך לא רק שקיבלתי ויזה והוזמנתי לוועידות שונות, אלא שזכיתי בתנאים נוחים. לפני כמה שבועות זכיתי ב"פרס מפעל חיים" מטעם המרכז לתרבות סין בישראל".

עם זאת, פרופ' שיחור אינו חושב שמכוני קונפוציוס משפיעים על השיח האקדמי בנושא סין בישראל. "למיטב ידיעתי המכונים אינם גורמים לצנזורה או לפגיעה בחופש האקדמי של האוניברסיטאות", הוא אומר, "אני משוכנע שצנזורה כזאת כן קיימת בכל מה שנוגע לפעילות של מכוני קונפוציוס עצמם אבל בסה"כ מטופלים נושאים "רגישים" עבור הסינים בישראל באופן חופשי, כל זמן שאינם קשורים במימון מטעם מכוני קונפוציוס, ולמיטב ידיעתי אין ניסיונות סיניים להשפיע על הציבור הישראלי בנושאים אלה. ניסיונות כאלה קיימים דווקא מצד גורמים טייוונים".

נעם אורבך חולק על דברים אלו. "הצנזורה העצמית שנוצרה בקרב חוקרי סין בישראל היא עצומה", הוא אומר, "מעל ומעבר לחלומות הרטובים של כל קאדר במפלגה הקומוניסטית". הוא מביא כדוגמא את העובדה שסטודנטים ישראלים נמנעו מהשתתפות במפגש עם מחבר הדו"ח החשוב ביותר בעולם בנושא דיכוי מתרגלי הפאלון-גונג (שיטה רוחנית שנוסדה בסין בשנות התשעים ושהמפלגה הקומוניסטית מדכאת את מתרגליה, ד.ס). בעולם ישנן טענות על פשעים נוראים שמחולל המשטר הסיני כלפי מתרגלי הפאלון-גונג – שליחתם למחנות "חינוך מחדש", הוצאות המוניות להורג ובעקבותיהן קצירת איברים למטרת סחר להשתלות. "מכוני קונפוציוס מחלקים מלגות נחשקות ללימודים בסין והסטודנטים פוחדים שישללו מהם מלגות אם מישהו ידווח על זה שהם השתתפו בכנס שכזה", מסביר אורבך, "זכותם של המכונים לפעול כך אבל מדוע שהחוג ללימודי מזרח אסיה ישתף עם זה פעולה?". מבחינת אורבך זו איננה שאלה רטורית ויש לו הסבר: "האינטרס של האוניברסיטאות איננו ההקצבה השנתית של 100 או 200 אלף דולר. זה גרושים. מה שחשוב הוא הפוטנציאל להסכמים אחרים בתחומים מדושנים יותר כמו ביו-טכנולוגיה וננו-טכנולוגיה. לאוניברסיטאות חשוב לקבל תקציבי מחקר מסין ופוסט-דוקטורנטים מאוניברסיטאות סיניות. זו המוטיבציה האמיתית והיחסים הטובים עם הסינים דורשים, בין השאר, את הקמתם של מכוני קונפוציוס".

הלחץ הסיני, ע"פ אורבך, לא מסתכם בהקמת המכונים. במאמר שפרסם לאחרונה בבלוג "זווית-אחרת", הוא חשף כי "אגודת הסינולוגים ומתרגמי הסינית בישראל" הוקמה בסוף שנה שעברה ביוזמת השגרירות הסינית כגוף שנועד לדבריו "לפקח ולעצב את תחום חקר סין לפי רצונותיה וצרכיה של סין". זהו חלק מהמאמץ הסיני להפעיל מה שמכונה "עוצמה רכה" (Soft Power) ברחבי העולם כלומר, השגת השפעה באמצעות דיאלוג תרבותי, אומנותי וחברתי המצטרף בשנים האחרונות לתהליך ההתעצמות הכלכלי, הפוליטי והצבאי של סין. פרופ' שיחור מסכים שמכוני קונפוציוס מפעילים "עוצמה רכה" אך מסויג לגבי השפעתה. "מכוני קונפוציוס הם אמנם חלק מהפעלת "עוצמה רכה" מצדה של סין", הוא אומר, "אך באופן אישי אינני חושב שמכונים אלו, גם לא הישראלים, משפיעים על העמדות הפוליטיות כלפי סין ומבחינה זאת אין להם שום עצמה".

אך לא כל הכוח שמפעילה סין בתחום החינוך והתרבות הוא רך. ישנם גורמים המאשימים את מכוני קונפוציוס באיסוף מידע, מעקב והשפעה על סינים החיים בגלות, הפעלת סוכנים ולקיחת חלק בפעילות ה"חזית המאוחדת" (United Front Work Department), המהווה מעין ארגון חשאי הפועל בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית בסין ומחוצה לה. גם אם טענות אלו הן מוגזמות, קשה להכחיש את ההשפעה על השיח הנוגע לסין שיש למכוני קונפוציוס אותם כינה ע"פ האקונומיסט הבריטי לי צ'אנג צ'ון, האחראי על מערך התעמולה הסיני במשך יותר מעשר שנים, כ"חלק חשוב ממערך התעמולה של סין בחו"ל".

בניגוד לטענות שמכוני קונפוציוס פוגעים בחופש האקדמי ומהווים חלק ממערך תעמולה, אומרת ד"ר ליהי יריב-לאור, המכהנת כראש מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית בירושלים, ש"החוקרים והמורים באוניברסיטה העברית נהנים מחופש אקדמי מלא. עד היום, במשך חמש שנות קיומו של מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית, לא היו כל הכתבות מצד הצד הסיני". יריב-לאור, שכיהנה בעבר גם כראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה ושימשה עד 2018 כיו"ר אקדמי של הוועדה הממונה על לימודי מקצוע הסינית במשרד החינוך וכיו"ר אקדמי של ועדת ההיגוי לקידום קשרי ישראל עם סין והודו מטעם המועצה להשכלה גבוהה, מסבירה שמכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית הוא ייחודי. לעומת מרבית המכונים בעולם, המכון באוניברסיטה העברית הוא מוכוון מחקר ואינו עוסק בהוראת השפה והתרבות הסינית, מקצועות הנלמדים כבר עשרות שנים באוניברסיטה עצמה. צוות העובדים במכון מורכב מד"ר יריב-לאור עצמה, מנהל-שותף שנשלח מאוניברסיטת פקין, שהיא המוסד האקדמי המקביל לאוניברסיטה העברית בניהול מכון קונפוציוס, ורכזת אדמיניסטרטיבית. משכורות אנשי הצוות הישראלים משולמות על ידי האוניברסיטה העברית והמשכורת של המנהל השותף מאוניברסיטת פקין משולמת על ידי המועצה הסינית הבינ"ל להוראת סינית.

"המועצה הסינית מספקת למכון חומרים, ספרים, קישוטים ואביזרים שונים כגון לוחות שנה – לפי בקשת המכון", אומרת יריב-לאור, "אך היא אינה מכתיבה שימוש בספרי לימוד כלשהם. מורי השפה הסינית, הכפופים ליחידת השפות של האוניברסיטה העברית, הם הקובעים הבלעדיים של חומרי הלימוד". "מכון קונפוציוס יוזם ותומך בפעילויות אקדמיות מגוונות ביותר: כנסים, סדנאות, הרצאות, הזמנה של מרצים אורחים בתחומי סין, וכיו"ב", מוסיפה יריב-לאור, "מעולם לא קיבלנו מכל גוף שהוא בסין הנחיה באילו נושאים לעסוק ובאילו נושאים לא לעסוק ואין כל הנחיות סיניות שהמכון פועל לפיהן. גם הקריטריונים לפרסים ומלגות נקבעים ע"י מורי החוג ללימודי אסיה בלבד. אלו קריטריונים אקדמיים, ע"פ כללי האוניברסיטה, ואין להם כל נגיעה לגוף כלשהו בסין". בנוסף לפעילויות האקדמיות, מספרת יריב-לאור, המכון תומך כספית בסטודנטים של החוג ללימודי אסיה היוצאים מדי שנה לבתי-ספר באזור ירושלים ומלמדים על סין, הוא מארגן הסעות לתלמידי בתי-ספר הלומדים סינית באזור ירושלים ומביא אותם לאירועים באוניברסיטה הקשורים לסין ולתרבותה ותומך בסיור לימודים בן שבועיים של תלמידי תיכון בסין.

דברים דומים אומר גם אסף גולדשמידט, פרופסור בחוג ללימודי מזרח אסיה וראש מכון קונפוציוס באוניברסיטת ת"א. "אין הגבלות ישירות או סמויות בנושאי הדיון במכון קונפוציוס בת"א. מי שקובע את התכנים בכנסים האקדמאים הם מארגני הכנס או הוועדה המארגנת בלבד. מעולם לא קיבלנו "רשימת מכולת" כלשהי של נושאים שמותר או אסור לדון בהם ועד היום, למיטב ידיעתי, לא הוטלו מגבלות או התקיימה צנזורה על פעילויות המכון וכמובן שלא על פעילויות החוג ללימודי מזרח אסיה". המכון בת"א ממומן ע"י המועצה הסינית וכפוף לחוזה איתה והוא פועל בשותפות עם אוניברסיטת רן-מין בבייג'ינג, שנציג מטעמה פועל במכון. לדברי גולדשמידט השותפות מתבטאת בכנסים מדעיים, חילופי סטודנטים וביקורים הדדיים של חברי סגל כאשר פעילויות המכון כוללות קורסים ללימוד סינית לקהל הרחב ופעילויות תרבות כגון שיעורי טאי-צ'י, שעורי קליגרפיה וציור, הופעות וערבי הווי לציון חגים מרכזיים וכנסים אקדמאים. ע"פ גולדשמידט החוג האוניברסיטאי והמכון הן שתי ישויות נפרדות, יש ביניהן חציצה והאוניברסיטה עצמה מקפידה על חופש ביטוי וחופש אקדמי. "החוג, תלמידיו, וחוקריו אף עוסקים לא פעם בנושאים שנויים במחלוקת", מוסיף גולדשמידט, "דוגמא מובהקת לכך היא הכנס "סין והמזרח התיכון: פרספקטיבות עכשוויות" שערך החוג לאחרונה, בו מושב שלם עסק בסוגיות של מיעוטים באופן פתוח לחלוטין".

למרות דברים אלו, בעולם הרחב התרחשו בשנים האחרונות לא מעט תקריות המחזקות את הטענות כנגד מכוני קונפוציוס ורשויות סיניות אחרות העוסקות בחינוך, תרבות ומחקר. בניו-זילנד, למשל הופנו אצבעות כלפי הסינים כאשר נפרצו בשנה שעברה ביתה ומשרדה של פרופ' אן-מארי בריידי בעקבות מחקריה על המדיניות הסינית באנטרקטיקה ועל הפעלת "כוח רך" סיני במערב. ע"פ דיווחים בתקשורת, בפריצות לביתה ולמשרדה של בריידי לא נגנבו דברי ערך והפורצים הסתפקו בפריצה למחשב ולמכשיר טלפון נייד. בתקרית מפורסמת אחרת, מנהלת המועצה הסינית המפקחת על מכוני קונפוציוס הורתה לצוות שלה לקרוע דפים שהכילו מידע על מוסדות אקדמיים בטאיוואן מתוך תכנית של כנס האגודה האירופאית ללימודי סין שהתקיים בפורטוגל ב-2014. ב-2017 החליטו הסינים להפסיק להעניק מלגות אקדמיות ללימודים באוניברסיטת קליפורניה בסן-דייגו מכיוון שזו אירחה את הדלאי-למה. עוד לפני אירועים אלו נרשמה התערבות סינית גם בת"א כאשר ב-2008 תערוכת צילומים שעסקה בדיכוי הפאלון-גונג הורדה בלחץ שגרירות סין בישראל אחרי ארבעה ימים בלבד. בעקבות תביעה של יוזמי התערוכה, החליט בית-משפט מחוזי בת"א לחייב את האוניברסיטה להציג את התערוכה לשבוע נוסף ולשלם לאמרגניה, תמוז איתי ויניב ניצן, 45,000 ₪ הוצאות משפט. בפסק-הדין כתב השופט שההחלטה להוריד את התערוכה היתה לא סבירה ושרירותית ושהשגרירות הסינית השתמשה במכון קונפוציוס ובתקציבי המלגות שהיא מעניקה כמנופי לחץ.

בשנים הראשונות שלאחר פתיחת מכון קונפוציוס הראשון בסיאול ב-2004, לא היתה אליהם עדיין התנגדות רבה ומספרם הלך וגדל בהתמדה. תהליך גידול זה נמשך עדיין, אך בשנים האחרונות ישנה גם תנועת נגד. מכונים רבים, בעיקר בצפון-אמריקה ובאירופה נסגרו, חלקם בעקבות טענות על צנזורה, הגבלת חופש אקדמי והעסקה שחורגת מסטנדרטים דמוקרטיים מערביים, כגון סעיף האוסר על מתרגלי פאלון-גונג ללמד במכונים. אחד המקרים הידועים הוא המקרה של טורונטו, קנדה, מדינה שיש בה קהילת מהגרים סיניים גדולה וביקורת רבה על המשטר הסיני.

ב-2012 נחתם הסכם בין מחוז בתי-הספר של טורונטו (Toronto District School Board) לבין הסינים שעל פיו אמורים היו תלמידי בתי-הספר של טורונטו ליהנות משיעורי סינית במימון ובארגון של ממשלת סין. בעקבות ההסכם שלחו הסינים לקנדה מנהל למכון, צוות מורים, ספרי לימוד ותקציב פעילות מכובד. סינית היא השפה השלישית בתפוצתה בקנדה, אחרי אנגלית וצרפתית, ומחוז בתי-הספר של טורונטו הוא הגדול במדינה. יש בו 246,000 תלמידים ב-582 בתי-ספר. "ההסכם שנחתם באוטווה ב-2012 לא פורסם ולא זכה בכיסוי תקשורתי למרות שהוא היה אמור להביא להקמתו של מכון קונפוציוס הגדול בעולם מבחינת מספר תלמידיו", מספרת ל"הארץ" דוריס ליו, עיתונאית ובמאית סרטים דוקומנטריים ממוצא סיני שחיה בטורונטו ויצרה סרט תיעודי בנושא. "ב-2014 נערך טקס פתיחה חגיגי בנוכחות בכירים סינים", מספרת ליו, "בשלב זה הציבור הרחב גילה את התכנית והחלה מחאת הורים שחששו מפני שטיפת מוח של ילדיהם".

המחאה, ע"פ ליו, התארגנה במהירות. מכתבים ועצומות נשלחו, שיחות להפעלת לחץ פוליטי התקיימו עם חברי מועצת הנאמנים של מחוז בתי-הספר שאמורים היו לקבל החלטה לגבי קיום ההסכם או ביטולו, הפגנות סוערות נערכו ומאבק פוליטי קשה התקיים בין תומכי המכון ומתנגדיו. סרטה של ליו חושף את המאבק הדרמטי ואת גיבוריו: מורה סינית שערקה מן המכון וזכתה למקלט בקנדה, בכיר במערכת החינוך הקנדית שקידם את הקשרים עם הסינים , איש מודיעין קנדי שקרא למכונים "סוס טרויאני" וטען ששירותי הביטחון בקנדה עוקבים אחריהם וארגונים של סינים-קנדים הפועלים בשירות הממשלה בבייג'ינג ומביימים תמיכה עממית לכאורה במכונים מעוררי המחלוקת. "בסוף אוקטובר 2014 המועצה הכריעה סופית לבטל את ההסכם עם הסינים כתוצאה מהמאבק הציבורי", מסכמת ליו וטוענת שהסיבה לכך היא שמכוני קונפוציוס משמשים למעשה זרוע ארוכה של הממשלה הסינית הנשלחת לתוך מערכות חינוך בכל רחבי העולם בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

מטבע הדברים הסינים לא מרוצים מסרטה של ליו, שזכה כבר במספר פרסים בינלאומיים ומוקרן בימים אלו במדינות שונות, כולל הקרנות באוניברסיטאות רבות ואפילו בפרלמנטים של בריטניה, אוסטרליה ודנמרק. "בעבור הצופים הסרט פוקח עיניים. התגובות חיוביות ולפעמים גם יוצרות לחץ על הממשלות", אומרת ליו ומוסיפה: "הממשלה הסינית מנסה לדאוג לכך שכמה שפחות אנשים יצפו בסרט. ביפן, למשל, השגרירות הסינית בטוקיו ביקשה מהיפנים לבטל הקרנה באולם בבעלות ממשלתית. הסינים טענו שההקרנה תפגע בידידות בין סין ויפן אך היפנים לא נכנעו והסרט הוקרן. באוסטרליה, לעומת זאת, התבטלה הקרנה באוניברסיטת וויקטוריה במלבורן, שיש בה מכון קונפוציוס, והעיתונות האוסטרלית גילתה שהביטול היה תוצאה של התערבות הקונסוליה הסינית. ביטול דומה התרחש גם בניו-זילנד".

הביקורת הציבורית בקנדה גרמה לא רק לביטול ההסכם בטורונטו, אלא גם לסגירת מכונים נוספים באונטריו וקוויבק. אך קנדה אינה לבדה. מעל עשרים מכונים נוספים נסגרו בשנים האחרונות, ביניהם מכוני קונפוציוס אמריקאים כמו אלו שבאוניברסיטת שיקאגו, פנסילבניה סטייט ואוניברסיטאות נוספות בטקסס, פלורידה ועוד. במקביל נסגרו מכונים אירופאיים בשוודיה, דנמרק, צרפת וגרמניה. אוניברסיטת סטוקהולם, למשל, אירחה את מכון קונפוציוס הראשון באירופה שהוקם בשיתוף המועצה הסינית ואוניברסיטת פודאן שבשנגחאי ב-2005. עשר שנים מאוחר יותר התגלעו קשיים אצל האוניברסיטה המארחת. "בתחילת שנות האלפיים פנו הסינים לאוניברסיטת סטוקהולם והציעו הקמה של מכון קונפוציוס", מסר ל"הארץ" אלברטו טיסקורניה, ראש המחלקה ללימודי אסיה, המזה"ת ותורכיה באוניברסיטה, והסביר שהאוניברסיטה הסכימה על מנת ליהנות משיתוף פעולה עם מורים וחוקרים סינים. עם זאת, כמו במקרה הקנדי, היתה גם בשוודיה ביקורת ציבורית. "יש נאיביות מסוימת בכך שהבירוקרטים של האוניברסיטאות במערב מקבלים את מכון קונפוציוס", כתב העיתונאי השוודי אינגבר אויה, "אין יחידות עצמאיות במציאות הפוליטית הסינית, כולן נשלטות ע"י המפלגה עד לפרטים הקטנים ביותר. המורים שנשלחים לעולם נבחרים בקפידה והם נאמנים למפלגה, הם יכולים להיות מורים טובים, אבל הם לא מביאים איתם את החופש לבחור את נושאי הלימוד". בסופו של דבר נסגר המכון בסטוקהולם בעקבות מה שטיסקורניה מכנה "קשיים משפטיים וסוגיות של מינהל תקין". "הסיבה המרכזית לסיום שיתוף הפעולה", הוא מסביר, "היתה הבעייתיות של אירוח מכון שממומן בידי מדינה אחרת בתוך תחומי האוניברסיטה".

למרות הסגירות הרבות, מכוני קונפוציוס ממשיכים לקום בכל רחבי העולם ולא כל הסינולוגים שותפים למאבק בהם. פרופ' דניאל ליסֵה עוסק בהיסטוריה ופוליטיקה סינית באוניברסיטת פרייבורג בגרמניה וטוען שלמרות שיש קושי בקשר בין מכוני קונפוציוס לאוניברסיטאות המארחות, יש גישות שונות בנוגע לעוצמת ההשפעה של הסינים וישנן גם דרכים למתן השפעה זו. "יש אמנם בעיות לא מעטות", הוא אומר בראיון ל"הארץ", "אבל חייבים להשאיר את ערוץ הקשר הזה פתוח. בניגוד למה שרבים חושבים, יש רמות שונות של פוליטיקה סינית ושותפים שונים לשיח. אם יש יחסים טובים עם אנשי מפתח במקומות הנכונים, אפשר לעשות הרבה טוב בלי להסתכן בהשפעה סינית גלויה. כאן, בגרמניה, מכוני קונפוציוס אינם סוס טרויאני ואין להם השפעה דרמטית על המחקר האקדמי. הם מלמדים בעיקר נושאים לא פוליטיים ומקיימים פעילויות תרבותיות בעבור הקהל הרחב".

פרופ' ליסֵה מודע לבעיות שהתגלו במכוני קונפוציוס בעולם, במיוחד במדינות בהן אין תקציבים עצמאיים וסגל הוראה מקומי, ומסכים לכך שיש גבולות שחייבים להקפיד עליהם. עם זאת, הוא טוען שקשר מתמיד הוא הכרחי על מנת לנהל קשרים עם סין. "אחרי ה-4 ביוני (ה-4 ביוני 1989, תאריך הטבח בכיכר טיינאנמן, ד.ס) היו שטענו שצריך לנתק את הקשר", הוא אומר, "אבל אם הקשרים ינותקו כיצד יתקיים דיאלוג עם הסינים ברמות השונות? מכוני קונפוציוס כמו אלו שבגרמניה מאפשרים את הקשר החשוב עם העם הסיני. לי עצמי יש שיחות כנות עם חברי מפלגה בסין. קשר בין-תרבותי הוא תמיד מורכב אבל מי שנמצא במכוני קונפוציוס הם אינדיבידואלים ואם עושים את זה נכון יכול להיווצר דיאלוג אמיתי. המפלגה לא שולטת שליטה מוחלטת במחשבותיהם של הסינים, כפי שלעיתים מוצג בתקשורת, וצריך להכיר בכך שסינים רבים פשוט אינם מחכים להגעתה של דמוקרטיה ליברלית, במיוחד לאור מה שמתרחש כעת במערב".

את המורכבות של הקשר עם הסינים אפשר להבין דרך פרופ' ליסֵה עצמו. במקביל לדבריו על חשיבות הקשר, הוא מודע היטב לכך שהמחקר שלו, העוסק בהתמודדות המפלגה הקומוניסטית הסינית עם עוולות וזוועות שהתרחשו בימי מאו, נמצא תחת מעקב של השלטונות. "ישנו מעקב כללי אחרי מה שאנחנו עושים", הוא אומר, "הם רוצים לדעת מה אנחנו חוקרים ומדוע אנחנו מראיינים אנשים מסוימים. החופש האקדמי שלי בגרמניה לא נפגע אבל כשאני בסין אנשים שעובדים איתי הועמדו תחת לחץ ואני נאלץ להיות זהיר לגבי מי שאני עובד איתו. בשנים האחרונות המציאות נעשתה קשה יותר והגישה לחומרי מחקר, ארכיונים ומרואיינים היא מוגבלת. פעם החוקים היו ברורים. היום אני כבר לא בטוח מה יהיה בשנים הבאות".