בין 25 ל-50 אלף אנשים מוצאים להורג בסין מדי שנה. המטרה: קצירת איברים

איתן גוטמן התוודע לתופעה במחוז שינג'יאנג בסין, יצא למסע חריג בקזחסטאן וחזר עם ספר ראשון מסוגו. ראיון

פורסם ב"הארץ": בין 25 ל-50 אלף אנשים מוצאים להורג בסין מדי שנה. המטרה: קצירת איברים – מגזין תרבות – הארץ

השורה התחתונה המעשית בספרו החדש של החוקר ופעיל זכויות האדם האמריקאי איתן גוטמן מופיעה בסוף עמוד 281: על פי גוטמן, בין 25 ל–50 אלף בני אדם בשנה מוצאים להורג במחנות מעצר במחוז שינג'יאנג שבצפון־מערב סין כדי שאיבריהם ייקצרו וישמשו את תעשיית ההשתלות הסינית. 25 אלף, מדגיש גוטמן, הוא אומדן מינימלי.

אין זו הפעם הראשונה שבה סין מואשמת בשימוש באיבריהם של אסירים שהוצאו להורג. ב–2005 אפילו הסינים עצמם הודו כי איברים של נידונים למוות משמשים להשתלות. עם זאת, בסוף 2014 הכריז מי שהיה אז סגן שר הבריאות של המדינה ועמד בראש מערך ההשתלות שלה כי החל בינואר 2015 ייפסק השימוש באיברי אסירים וכי מאותו זמן יגיעו איברים להשתלה רק מתרומות מרצון. ובכל זאת, גוטמן וחוקרים אחרים טענו כבר אז כי הרפורמה היתה במידה רבה למראית עין וכי קצירת איברים מאסירים לא רק שלא נפסקה מעולם, אלא נהפכה לתעשייה ענקית. הם הסתמכו בין היתר על נתוני בתי חולים, מחקרים ופרסומים רפואיים מסין, זמני המתנה קצרים באופן חריג להשתלות ועדויות של רופאים ואסירים לשעבר. עוד טענו כי איברים אלה משמשים גם "תיירי השתלות" הבאים לסין ממדינות אחרות.

הספר החדש, The Xinjiang Procedure, שהופיע לפני כחצי שנה (Armin Lear Press), מתרכז באזור שינג'יאנג שחיים בו יותר מ–25 מיליון בני אדם. כ–44% מאוכלוסייתו משתייכת למיעוט האויגורי המוסלמי וכ–42% הם סינים בני האן, הקבוצה האתנית הגדולה והדומיננטית במדינה; שאר תושבי המחוז הם בני מיעוטים נוספים — קזחים, בני ח'ואי, קירגיזים ואחרים.

נקודת המוצא של גוטמן היא מה שהתרחש באזור החל באמצע העשור הקודם: לצד הקמת מערכת עצומה של "מחנות לחינוך מחדש", השלטונות החלו להגביל את הילודה של בני מיעוטים, הקימו מערכת טכנולוגית עצומה לפיקוח עליהם והתחילו לנצל אותם כעובדי כפייה בתעשיות הרבות הקיימות באזור ומספקות סחורה לעולם כולו. לטענת הסינים, המערכת כולה מיועדת להילחם בטרור, בדלנות וקיצוניות, אבל גוטמן טוען שבאזור מתקיים רצח המוני וטיהור אתני. כחלק מצעדים אלו, מאז 2017 נדרשו מיליוני אויגורים ובני מיעוטים אחרים מעל גיל 12 לעבור בדיקות דם ובדיקות DNA לבדיקת התאמה בין תורם למושתל. העובדה כי הם מעולם לא קיבלו את תוצאות הבדיקות ושבני האן סינים באזור לא נדרשו לעבור את אותן בדיקות העלתה את חשדו של גוטמן וגרמה לו לבחון אם אמנם בני המיעוטים בשינג'יאנג משמשים כמאגר איברים ענקי.

גוטמן ואחרים טוענים שמעבר לעניין הפוליטי קיימות גם גזענות עמוקה והתנשאות מצד בני האן, הרוב האתני הסיני, כלפי בני המיעוטים — מה שהופך את הדיכוי של האחרונים, כולל גניבת איבריהם, לעניין שיותר קל לסינים לעכל. לצד זאת, בשינג'יאנג ישנם משאבי טבע ומינרלים בעלי חשיבות עליונה לשאיפות הגלובליות של המפלגה הקומוניסטית הסינית. לפי גוטמן, דילול האוכלוסייה המוסלמית הילידית — האויגורים והקזחים — והחלפתה במתיישבים סינים מבני האן הנאמנים למפלגה הקומוניסטית הסינית משרתים את השאיפות הללו.

סין קציר איברים ספר

עטיפת ספרו של גוטמן. התעשייה משמשת גם "תיירי השתלות" צילום: Armin Lear Press

גוטמן, בן 68, הוא חוקר ותיק שנולד וחי במדינת ורמונט בארצות הברית. יש לו קשר מיוחד לישראל: אביו, דייוויד גוטמן, היה ציוני אמריקאי ששירת בספינות המעפילים "בן הכט" ו"גאולה", ונלכד ונכלא על ידי הבריטים בקפריסין ובעכו ב–1947. הוא גם השתתף במלחמת העצמאות ולאחר שחזר לארצות הברית היה לפסיכולוג. גוטמן הבן התגורר בישראל תקופה קצרה בסוף שנות ה–60 ובתחילת שנות ה–70, ומאז ביקר בה פעמים רבות. הצייר נחום גוטמן היה דודו של אביו.

הוא לא בדיוק חוקר קונבנציונלי. אף שהוא מומחה לסין, להיסטוריה של יחסי ארצות הברית וברית המועצות ולמערכות נשק, הוא עבד גם כעיתונאי ותחקירן וכן ביחסי ציבור וקשרים עסקיים בינלאומיים. שיטות המחקר שלו אינן שגרתיות, והוא אינו מנסה להציג את עצמו כניטרלי. הוא ביקורתי מאוד כלפי סין ומשטרים קומוניסטיים אחרים, וכיום הוא עמית מחקר בכיר ב–Victims of Communism Memorial Foundation, מכון מחקר והנצחה אנטי־קומוניסטי בוושינגטון.

ספרו הראשון של גוטמן על סין, שיצא ב–2004, התבסס בחלקו על השנים שבהן חי בבייג'ינג ובחן את מערכת היחסים בין תאגידים מערביים למשטר הסיני. בספרו השני, שהתפרסם בחלוף עשור, החל לעסוק במה שנהפך למוקד המרכזי של עבודתו: הטענות בדבר קצירת איברים מאסירי מצפון בסין. בהתבסס על ראיונות עם אסירים לשעבר, רופאים, אנשי משטרה וביטחון ופעילי זכויות אדם, הוא התמקד במיוחד בגורלם של מתרגלי פאלון גונג, תנועה רוחנית סינית שנוסדה בתחילת שנות ה–90 ומשלבת תרגילי מדיטציה עם תורה רוחנית, ונתונה מאז סוף אותו עשור לדיכוי ולרדיפה מצד המשטר הסיני. גוטמן טען בספר שמערכת ההשתלות הסינית התפתחה למנגנון שבו מתרגלי התנועה שימשו כמקור העיקרי לאיברים בסין. כבר אז החל להתברר לו שהפרקטיקה מתרחבת מעבר למתרגלי פאלון גונג והניסיון שלו לבדוק את החשדות האלה הפך לליבת ספרו החדש.

מכיוון שכמעט בלתי אפשרי לקיים תחקירים עיתונאיים בשינג'יאנג עצמה בגלל הדיכוי הסיני, החליט גוטמן להגיע לאנשים שיצאו מהמחנות ועזבו את המדינה. חלק קטן מהאסירים לשעבר הצליחו לצאת מסין וחיים בטורקיה, קנדה ומדינות שונות באירופה. בשנים האחרונות ערך גוטמן ראיונות עומק עם ניצולים, חלקם מלאים בתיאורי זוועה על המתרחש בתוך המחנות בשינג'יאנג. הוא גם הגיע לקבוצה קטנה של אסירים ממוצא קזחי שהצליחה להשתחרר מסין ולעבור לקזחסטאן — קבוצה שחוקרים אחרים לא עסקו בה לפניו. גוטמן הבין ששם נמצאים אנשים שיוכלו לספר ממקור ראשון על המתחולל במחנות ולהוסיף מידע יקר ערך על קצירת האיברים, אבל לא היתה זו משימה פשוטה מאחר שהעדים נמצאים במצב קשה והאיום על בני משפחותיהם שנשארו בסין מתגבר אם השלטונות מגלים שקרוביהם מוסרים מידע לעולם החיצון. זאת ועוד, יכולת המעקב של סין התרחבה בשנים האחרונות למרכז אסיה וחוקרי זכויות אדם זרים נחשבים למרגלים.

כך נולד המסע יוצא הדופן המתואר בספר, שנערך בסוף 2019 ותחילת 2020. גוטמן החליט להגיע לקזחסטאן מתחת לרדאר. הוא קנה בגרמניה רכב 4X4 ישן שאין בו אמצעים אלקטרוניים שיוכלו לשמש למעקב וניטור. איתו הוא נהג לקזחסטאן ונכנס אליה בציר לא נפוץ שבדרך כלל אינו משמש תיירים, אנשי עסקים וגורמים מערביים. הוא גם לקח איתו את בתו המאומצת, ג'וזפין דה האן־מונטס, שהיתה אז בת 24, וכן ציוד סקי — כדי שייראו כמו אב ובתו שלכאורה עושים את דרכם לטיול במונגוליה. הרעיון היה להיראות כזרים תמימים וכמי שאין שום סיבה לחשוד שהם עיתונאים או חוקרי זכויות אדם. השניים גם צימצמו את טביעת הרגל הדיגיטלית שלהם: הם לא התחברו לאינטרנט ולא השתמשו באפליקציות. הם נעזרו במפות נייר ומצפנים, השתכנו במוטלים נידחים, השתמשו בכסף מזומן שהביאו עמם ובטלפונים חד־פעמיים. הם התקדמו מאירופה דרך הקווקז והים הכספי אל קזחסטאן וכשהגיעו ליעד החל גוטמן לאתר ולראיין כ–20 פליטים מהמחנות בשינג'יאנג. ראיונות אלו הם שהובילו אותו להערכה של מספר המוצאים להורג.

איתן גוטמן

איתן גוטמן במהלך המסע. מתחת לרדאר צילום: Bavi

בספר הוא מנתח עדויות של מרואיינים ששהו במחנות שונים. לדבריו, שוב ושוב הם תיארו באוזניו בדיקות דם ואיברים ולאחריהן היעלמות של אסירים, במיוחד צעירים ובריאים בסוף העשור השלישי ובתחילת העשור הרביעי לחייהם. גוטמן חישב מה שיעור האסירים בכל מחנה שלפי העדויות נבחרו לכאורה לקצירת איברים (קצת יותר מ–3.5% בממוצע) ובהתבסס על מידע שלפיו מוחזקים במחנות כמיליון בני אדם, הגיע לאומדן המינימלי של כ–25 אלף בני אדם; אלה יכולים, לטענתו, לספק כ–60 אלף איברים בשנה, נתון שהוא מעריך כתפוקה השנתית המינימלית של תעשיית ההשתלות הסינית. גוטמן מודע לכך שלא מדובר בתיעוד מדויק של מספר מקרי מוות, אלא בהסתברות הנסמכת על עדויות של מספר מצומצם של ניצולים.

עדה אחת סיפרה כי שלוש נשים בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. עדותה הפכה לחלק מדפוס שגוטמן נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים עברו בדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו

כתב האישום שהוא מנסח בספרו נוגע בתחומים רבים — בצד הכלכלי והפוליטי של שוק ההשתלות, בצד הרפואי של ההשתלות וגם בתרבות הסינית, שבעזרתה אפשר להבין מדוע קשה במדינה זו להשיג איברים מתורמים שהסכימו לתרום את איבריהם לאחר מותם. גוטמן נעזר גם במודיעין מסייבר, תצלומי לוויין ומסמכים שדלפו מסין. ובכל זאת, הוא אומר בשיחת זום מביתו בוורמונט, "המידע העיקרי מגיע מהאלמנט האנושי — מעֵדים, אותם מעטים שהצליחו לצאת ושעומדים מול מדינה ענקית שמאיימת עליהם באמצעות מערכת השפעה שהיא בנתה מחוץ לגבולותיה ובאמצעות איום ממשי על בני משפחותיהם שנשארו בתוכם".

לדבריו, המאבק הגלובלי נגד תופעת קצירת איברים בכפייה בעבור השתלות תלוי במספר קטן של אנשים, ביניהם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם, אקטיביסטים, ארגוני התפוצה האויגורית וגם כמה בכירים במערכת הבריאות הבינלאומית. אחד החשובים שבהם הוא ישראלי — פרופ' יעקב (ג'יי) לביא, ממקימי ומנהלי היחידה להשתלות לב בבית החולים שיבא ולשעבר נשיא החברה הישראלית להשתלות. עוד ב–2008 יזם לביא חקיקה בישראל, שהתקבלה בכנסת ומונעת מחברות ביטוח וקופות חולים לממן השתלות במדינות שבהן מתקיים סחר באיברים. ב–2022 הוא פירסם יחד עם החוקר האוסטרלי מתיו רוברטסון מחקר שבחן פרסומים רפואיים סיניים מהשנים 1980–2015 ומצא ראיות לכך שרופאים סינים הוציאו איברים חיוניים מאסירים שטרם מתו ובכך השתתפו למעשה בהוצאתם להורג.

המחקר הפך גם לכלי מעשי במאבק: בעקבותיו פירסמה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות הצהרת מדיניות האוסרת שיתוף פעולה עם מי שמעורבים בקצירת איברים מנידונים למוות. המשמעות היתה חרם אקדמי על תחום השתלות הלב והריאות בסין, כך שנמנעה מחוקרים ומנתחים סינים האפשרות לפרסם בכתב העת של החברה או להציג בכנסים שלה. העניין הגיע גם לזירה משפטית־ציבורית בינלאומית: ב–2019 קבע טריבונל עצמאי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס כי קצירת איברים בכפייה התקיימה בסין במשך שנים וכי מדובר בפשע נגד האנושות.

ספרו של גוטמן נפתח בסיפורה של רוקייה פרהאט, אישה אויגורית המתארת שנים של כליאה ומוסרת תיאור גרפי קשה של מה שחוותה, לרבות אונס, עינויים ומחשבות על התאבדות. היא גם סיפרה כיצד סירבה להשיב לשאלות החוקרים ואף בעטה באחד מהם, וסירבה לחתום על מסמכים. לפי עדותה, דודתה שילמה כסף כדי לשחרר אותה מהכלא כשהיתה שרויה בתרדמת כתוצאה מהעינויים, ומאוחר יותר אותה דודה גייסה מימון כדי להשיג עבורה זהות חדשה ודרכון חדש שאיתו יצאה מסין.

"הרגשתי שהספר זקוק למשהו אישי מאוד בהתחלה, ורוקייה היא ההוכחה לכך שמה שאי אפשר להעלות על הדעת דווקא יכול לקרות", אומר גוטמן. "אנשים שואלים: למה שהסינים יעשו דבר כזה? מה שהם עושים לא רציונלי. ובכן, זה כן רציונלי בתוך מערכת מצומצמת מאוד של כללים, בתוך תת־התרבות של המשמעת במפלגה הקומוניסטית הסינית. ורוקייה הבינה את התרבות הזאת טוב יותר מכמעט כל עד. בקרב הפאלון גונג היתה לעתים נטייה להיות אופטימיים יותר, לחשוב שאולי יש דרך לשכנע את הסוהרים להיות נחמדים יותר ואולי אפילו ללמד אותם להימנע ממעשים כאלה. אבל רוקייה הבינה שהסוהרים הם האויב — היא הבינה איך הם חושבים ומה הם עומדים לעשות. והיא תיכננה את צעדיה בהתאם. בעיני, ההתנגדות שלה היתה עוצרת נשימה".

אלימות מינית, גם כלפי נשים וגם כלפי גברים, מופיעה שוב ושוב בעדויות שבספר. האם לדעתך מדובר במעשים פרטיים של סוהרים, או שהאלימות המינית עצמה היא חלק ממערכת הדיכוי?

"מה שראינו במעשי האונס של האויגורים הוא מתקפה לא רק על הנשים, אלא גם על הגבר האויגורי. העניין הוא לחדור לגברים פיזית, או לחדור לנפש שלהם, משום שהם אינם מסוגלים להגן על הנשים שלהם. זו השפלה, וזו טקטיקה נצחית של דה־הומניזציה. העניין הוא להפוך בני אדם לחיות צורחות, שזועקות לרחמים, או אפילו לחיות שסובלות בדממה. זה סימן למחלה עמוקה בתוך חברה".

בפרק המוקדש לראיונות שערכת בקזחסטאן ולגילוי שרבים מהקורבנות הם בסביבות גיל 28, אתה מתאר ראיון שאישש את החשד שלך וכותב: "אני זוכר את הרגע. הרגע שבו אתה יודע שזה נכון". איך זה היה? איך ידעת שזה נכון?

"זה חוזר לראיון שלי עם עדה רפואית שקראתי לה בספר סמאל. אין דבר כמו עד רפואי. יש משהו ששובה את הדמיון כשיש לפניך מישהו שבאמת השתתף בתהליך. כל מה שהיא עשתה היה לנקות מעיים מגופות, אבל הבספר מספרת סמאל לגוטמן על וטרינר שהוצב לעבוד כרופא באחד המחנות. הווטרינר נלקח בלילה למתחם תת־קרקעי קר שבו היו שלוש מרפאות. לפי עדותו, שומרים חמושים העוטים מסיכות שחורות על פניהם פיקחו שם על צוות רפואי של 11 אנשים, בשעה שגופות של אסירים הובאו למקום ועברו טיפול לפני שהוכנסו אל מאחורי הדלתות הנעולות של המרפאות. באחת הפעמים היו שם שלוש גופות, ובפעם אחרת שבע. הווטרינר נדרש להוציא את המעיים או לנקותם, וכאשר זיהה את גופתה של אם צעירה מכפר הולדתו וסירב לחתוך את הגופה, הוא הוכה קשות על ידי השומרים. גוטמן כותב שככל שסיפורה של סמאל התקדם, הוא הבין שהיא אינה רק חוזרת על דברים שהווטרינר סיפר לה אלא היא עצמה היתה בתוך המתקן התת־קרקעי וראתה את "פס הייצור לקצירת איברים". סמאל אישרה באוזניו כי הווטרינר לקח אותה פעמים רבות לחדר הניתוח כעוזרת כירורגית.

עדה נוספת שגוטמן שוחח עמה ומכונה פאטימה סיפרה לו כי שלוש נשים בריאות בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. היא לא ראתה מה קרה להן, אבל עדותה הפכה לחלק מדפוס שלדברי גוטמן הוא נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים לכאורה עברו בדיקות דם ובדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו. גוטמן שאל את פאטימה שורת שאלות על הנשים: האם היו חולות? האם היו מושכות מבחינה מינית (כדי לבדוק אפשרות שנלקחו כדי להיאנס)? האם ייתכן ששוחררו? בנות כמה הן היו? לדברי פאטימה, הן לא היו מושכות במיוחד אבל הן היו בריאות, וכמעט כולן היו בנות 28 לערך. ככל שהמשיך לראיין אסירים לשעבר, אותו פרופיל דמוגרפי הופיע שוב ושוב, וגיל 28 חזר שוב ושוב, ונראה כי הוא נתפש על ידי הסינים כגיל האידיאלי לקצירה בשל שיקולים של בריאות האסירים ואיכות איבריהם.

דמות חשובה נוספת בחקירה שלך היא אנוור טוהטי — מנתח אויגורי שסיפר כי כשהיה רופא צעיר בשינג'יאנג בשנות ה–90 הוא קיבל הוראה להוציא איברים מאסיר שהוצא להורג. מדוע הוא חשוב כל כך לסיפור הזה?

"ובכן, הוא מאוד יוצא דופן, משום שמעולם לא היה לנו באמת רופא שהתוודה. עד היום אין לנו באמת רופאים שהשתתפו בזה ויצאו וסיפרו על כך, לפחות לא באופן מלא. אנוור התייצב לבדו. כמהגר בבריטניה, הוא אפילו לא ידע בוודאות אם חלה התיישנות על מה שעשה. הוא חשב שבאמת יכולים לעצור אותו בגלל ההודאה הזאת. אבל הוא עשה את זה. הוא סיפר שהוא פשוט מצא את עצמו מרים את היד בשימוע בווסטמינסטר, כמעט באופן בלתי רצוני, וסיפר את האמת. זה מעשה של אומץ יוצא דופן".

בספר מספר טוהטי לגוטמן כיצד נשלח לאתר הוצאה להורג סמוך לאורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג, וקיבל הוראה להוציא את הכליות והכבד של אסיר שנורה אך עדיין היה בחיים. לדברי טוהטי, הירי בוצע במכוון כך שלא יגרום למוות מיידי; הוא ביצע את הוצאת האיברים ובהמשך תיאר את אחריותו במילים חדות: "אני הרגתי את האיש הזה". גוטמן מדגיש שטוהטי לא היה יכול לקבוע אם הקורבן היה אסיר פוליטי או דתי, אף שההליך התרחש באתר הוצאה להורג ששימש גם להוצאתם להורג של אסירים פוליטיים. גוטמן מספר שהקשר בינו ובין טוהטי חרג מזמן מיחסים שבין חוקר לעד, וכיום הם חברים טובים.

כשגוטמן נשאל מה מניע אותו לחקור את יחסה של סין למיעוטים ואת קצירת האיברים, הוא משיב שעבודה מהסוג הזה דורשת יותר מסקרנות מקצועית. במקרה שלו, הוא מאמין, מדובר בשילוב של עקשנות ושל משהו ששורשיו עמוקים הרבה יותר, וגם אחרי הספר הנוכחי הוא ממשיך להיות פעיל הן כחוקר והן כאקטיביסט בסוגיית קצירת האיברים.

"לשואה היתה השפעה עצומה עלי", הוא אומר ומספר כי החל ללמוד עליה בגיל צעיר והרבה לקרוא עליה. הוא נזכר בביקור שערך באתר מחנה ההשמדה בבירקנאו. בזמן שהלך במחנה, הוא הבין לפתע שהקרקע הלא אחידה שמתחת לרגליו היתה מקום שבו פוזר אפרם של אנשים שנרצחו. "התחושה הזאת שטפה אותי והיתה פשוט מציפה, לעולם לא אשכח את זה. זה היה כאילו העולם כולו הפך לעולם הזה, לשואה". ובכל זאת, יש גם נימה אופטימית בדבריו: "באמצעות המידע שיש לנו על מה שהסינים עושים, אנחנו יכולים להפוך את זה לפשע, אנחנו יכולים לשים קץ לחלום שלהם להפוך לספקי תרופות גלובליים, ואנחנו יכולים למנוע מהתופעה להתפשט למדינות נוספות".

הטענות על הפעילות הסינית הגיעו גם לקונגרס האמריקאי. ביוני השנה, לאחר שבית הנבחרים העביר את "החוק להפסקת קצירת איברים בכפייה", קידם הסנאט שתי הצעות חוק דו־מפלגתיות שנועדו להיאבק בתופעה: האחת עוסקת בקצירת איברים בכפייה ברחבי העולם, והשנייה מתמקדת בטענות לקצירת איברים בסין וברדיפת מתרגלי פאלון גונג ואויגורים, וכוללת בין השאר הגבלות ויזה על מנתחי השתלות סינים. שתי ההצעות אושרו בוועדת יחסי החוץ של הסנאט והוכנסו לסדר היום החקיקתי של הסנאט, אך טרם הפכו לחוק. בסוף החודש שעבר נרשמה התקדמות נוספת כאשר הסנאט אישר פה אחד את החוקים, המחייבים הטלת סנקציות על מי שיימצאו אחראים לקצירת איברים בכפייה בסין ודורש ממשרד החוץ לדווח לקונגרס על מדיניות קצירת האיברים ומערכת ההשתלות הסינית. ההצעה ממתינה להצבעה בבית הנבחרים לפני שתוכל להגיע לחתימת הנשיא.

מתוך תגובת שגרירות סין בישראל:

"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת"

לגוטמן יש גם מסר ליהודים ולישראלים: "חשוב שהם יידעו שיש אנשים בעולם שמבינים שההיסטוריה חשובה. כמו במקרים אחרים, גם הדיבור על הפשע, עצם ההכרה בו, הוא חשוב — והכחשתו היא פשע בפני עצמו".

דובר שגרירות סין בישראל, ג'אנג גואו־פינג, מסר בתגובה: "האשמותיו־לכאורה של גוטמן אינן אלא המצאות זדוניות ושקרים גמורים. מחוז שינג'יאנג נהנה כיום מיציבות חברתית, פיתוח כלכלי, איחוד אתני והרמוניה דתית. הוא חווה את אחת מתקופות הפיתוח הטובות ביותר בתולדותיו. מדיניות הממשל הסיני בשינג'יאנג זכתה לתמיכה ציבורית רחבה — עובדה שאין עליה עוררין ואיש אינו יכול למחוק אותה.

"אנו מעודדים את עורכי 'הארץ' ואת קוראיו לקרוא את הספר הלבן של ממשלת סין, 'הנחיות המפלגה הקומוניסטית הסינית לממשל בשינג'יאנג בעידן החדש: פרקטיקה והישגים', המספק עובדות וראיות מפורטות. כמו כן, אנו ממליצים על ספרו של הסופר הצרפתי מקסים ויוואס, 'אויגורים: לשים קץ לחדשות הכזב'. בהתבסס על שני ביקוריו באזור האוטונומי, ויוואס מתאר את שינג'יאנג באופן אמיתי כאזור הנהנה משגשוג ויציבות. הוא מציין במפורש בספרו כי אלו שמעולם לא ביקרו בשינג'יאנג הם הממציאים חדשות כזב ומערימים שקרים על האזור.

"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת. התקנות של סין בנוגע לתרומת איברים והשתלתם, שנכנסו לתוקף ב–1 במאי 2024, קובעות במפורש כי לאזרחים יש זכות לתרום — או לא לתרום — את איבריהם, וכי אסור לאף ארגון או יחיד לכפות על אדם כלשהו לתרום איברים, להטעותו או לשדלו לכך.

"שקר נותר שקר, לא משנה כמה פעמים חוזרים עליו. בסופו של דבר העובדות יחשפו את האמת. אנו קוראים לאלו המפיצים שקרים שכאלה שלא להפריז בהערכת יכולתם להטעות, וכן שלא לזלזל ביכולתם של הקוראים הישראלים להבחין בין עובדה לבדיון. מן הראוי ש'הארץ' לא יעניק במה לטענות כוזבות שכאלה, ולא יאפשר לעצמו לשמש כלי להפצת מידע כוזב ולערעור היחסים בין סין לישראל".

ארגון השתלות בינלאומי חידש את החרם על סין: "סחר נפשע באיברים של נידונים למוות"

החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות פירסמה הצהרה המכירה בכך שסין מוציאה להורג אסירים כדי לסחור באיבריהם להשתלה – גם לאחר ה"רפורמה" שעליה הכריזו השלטונות ב-2015. פרופ' יעקב ג'יי לביא משיבא, ממנסחי ההצהרה: "אם ללחץ האקדמי לא יתווספו סנקציות דיפלומטיות, לא יהיה שינוי".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/health/2022-09-01/ty-article/.premium/00000182-f3d6-d694-a98a-fbffffca0000

לאחר שנים שבהן זרמו אל הממסד הרפואי העולמי ידיעות על כך שבסין מתבצעות מדי שנה אלפי השתלות הנוגדות את כללי האתיקה הרפואית, בסוף יוני האחרון פירסמה החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות הצהרה המכירה בכך שסין מוציאה להורג אסירים לצורך קצירת איבריהם להשתלה. בעקבות כך, רופאים מסין לא יוכלו עוד לפרסם את מחקריהם בירחון הרפואי היוקרתי של החברה ולהציג את תוצאות עבודתם בכנס השנתי שלה. משמעותה המעשית של ההחלטה היא הטלת חרם אקדמי על חוקרים ומנתחים סינים העוסקים בהשתלות לב וריאות – והרחקתם מקהילת ההשתלות הבינלאומית.

בהצהרה מוסבר כי ישנה מסגרת אתית המקובלת בעולם להשתלת איברים בכלל, ולהשתלת לב וריאות בפרט. מסגרת זו מורכבת מכמה כללים, ובהם הכלל שלפיו מקור האיברים חייב להיות תרומה בלבד – לא בכפייה ולא בקנייה ומכירה. כמו כן, האתיקה הרפואית מחייבת כי ההליך יבוצע בשקיפות, תחת רגולציה ובכפוף לביקורת לאומית ובינלאומית. לאור כל אלו, ובהסתמך על הצהרת זכויות האדם של האו"ם, הצהרת הלסינקי (בדבר ניסויים רפואיים בבני אדם), הצהרת איסטנבול (בדבר סחר באיברים ו"תיירות השתלות") והצהרת ההסתדרות הרפואית העולמית בדבר השתלות איברים ורקמות – מנחה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות את חבריה במפורש שלא לשתף פעולה עם מנתחים וחוקרים שלקחו או עלולים לקחת חלק ב"פשעי השתלות" כגון קצירת איברים מנידונים למוות או סחר באיברים.

הורגים אסירים בשביל האיברים שלהם – ומוכרים לעשירים

ההצהרה פורסמה בעקבות מחקר שהתפרסם באפריל השנה, שמצא הוכחות לכך שבשנים 2015-1980 נעשה בסין שימוש תכוף באיברים חיוניים שנקצרו מבני אדם שהומתו לשם שימוש באיבריהם. כך הפרו השלטונות והממסד הרפואי הסיני את הכלל האתי החשוב של עולם ההשתלות — "כלל התורם המת" (Dead Donor Rule) האוסר על תרומת איברים חיוניים מתורמים שעודם בחיים ואוסר על גרימת מותו של אדם כדי לקצור את איבריו. בנוסף מצא המחקר כי רופאים סיניים השתתפו למעשה בהוצאות להורג. מחקר זה הוכיח את מה שנטען כלפי סין כבר שנים ארוכות מצד פעילי זכויות אדם, עיתונאים חוקרים ואף טריבונל בינלאומי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס – שמצא ב-2019 כי "הקמפיין הסיני לקציר איברים בכפייה מקורבנות חפים מפשע הוא פשע נגד האנושות ואחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר בעת המודרנית".

על פי מקורות אלו, קורבנות הפרקטיקה הרפואית הזו היו, בין השאר, חברי פאלון-גונג, תנועה רוחנית שהוצאה מחוץ לחוק בסין לפני כ-20 שנה ושחבריה נרדפים על ידי השלטונות. בשנים האחרונות הצטרפו לרשימת הקורבנות גם המיעוטים האתניים במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב המדינה, ובהם בני המיעוט האויגורי. על פי החשד, האיברים הנקצרים מהמוצאים להורג, נמכרים לסינים אמידים הזקוקים להם וגם ל"תיירי השתלות" ממדינות אחרות, שיכולים למצוא מידע על השתלות בסין בפרסומות המתפרסמות בגלוי באנגלית, רוסית וערבית באתרי אינטרנט של בתי-חולים סיניים. מחברי המחקר שהתפרסם באפריל היו מת'יו רוברטסון, דוקטורנט בבת הספר לפוליטיקה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית בקנברה; והפרופסור הישראלי יעקב (ג'יי) לביא, שהוא גם המחבר הבכיר של ההצהרה שפרסמה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. לביא הוא יועץ רפואי של הנהלת בית החולים שיבא וחבר בוועדת האתיקה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. בעבר הקים וניהל את היחידה להשתלות לב בשיבא וכיהן כנשיא החברה הישראלית להשתלות.

פרופ' יעקב ג'יי לביא. צילום: תומר אפלבאום.

"החרם האקדמי על הרופאים הסיניים הוא אמצעי לחץ מאוד משמעותי שכבר הראה בעבר שהוא יכול להביא לשינוי", אמר פרופ' לביא ל"הארץ", ומוסיף כי בעבר כבר הוטל חרם אקדמי דומה על סין מצד חברות השתלות בינלאומיות – אך הוא הוסר ב-2015, לאחר שסין הכריזה על רפורמה שביצעה לכאורה בתחום ההשתלות.

"אנחנו יודעים שהסינים אכן ערכו רפורמה, אבל במקביל הם גם ממשיכים את הסחר באיברים והשימוש באיברים של מוצאים להורג", אומר לביא. לדבריו, הוא מקווה שההצהרה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות תסלול את הדרך לחברות בינלאומיות נוספות. "אני לא נאיבי מספיק כדי לחשוב שהשינוי המיוחל בסין יבוא רק מהקהילה הרפואית. אם ללחץ האקדמי לא יתווספו סנקציות דיפלומטיות ברמה של יחסים בינלאומיים, לא יהיה שינוי".

החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות הוא ארגון בינלאומי מקצועי ואינטרדיסציפלינרי העוסק במחקר, הדרכה ובפרסומים הקשורים לתחום. בארגון חברים כ-3,000 חברים מכ-50 מדינות. פרופ' לביא הוא חבר בוועדת האתיקה של הארגון והוא עוסק זה שנים רבות באתיקה של תחום ההשתלות בסין ובמדינות אחרות. בין השאר, לביא יזם ב-2008 את החקיקה הישראלית המונעת מחברות הביטוח וקופות החולים לממן השתלות לישראלים במדינות שיש בהן סחר באיברים.

לביא מספר כי הופעלו לחצים על הנהגת החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות, כדי לגרום לה לסגת מהטלת החרם. על אף הלחצים, החברה פירסמה את ההצהרה והפכה לראשונה וליחידה מבין החברות הרפואיות הבינלאומיות שמטילה חרם מחודש על הממסד הרפואי הסיני. "באופן מעשי, קידום אקדמי של רופאים מותנה ביכולת שלהם לפרסם בכתבי עת מדעיים ולהציג בכנסים. כעת אפשרויות אלו חסומות בפני הסינים ואני מקווה שהלחץ הזה יביא לסיום השימוש הנפשע באיברי נידונים למוות", מסכם פרופ' לביא.

חוקרים: סין קצרה איברים מאנשים בעודם בחיים. רופאים היו שותפים להוצאות להורג.

שני חוקרים, פרופ' יעקב (ג'יי) לביא מישראל ומת'יו רוברטסון מאוסטרליה הצליחו להוכיח את מה שנטען כבר שנים – סין קצרה איברים מאנשים שהיו עדיין בחיים ורופאים סיניים היו שותפים למעשה בהוצאות להורג.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718342

בבוקר אחד באוקטובר, יה טונג הלכה לבית ספרה בעיר צ'ינג'ו שבדרום סין. זה היה אמור להיות יום שגרתי עבור הילדה בת התשע שכולל לימודים ומשחקים עם חברים, אך הוא הסתיים באופן טרגי ביותר. יה התנגשה בילדה אחרת במסדרון בית הספר, מעדה, ראשה נחבט בקיר והיא התעלפה. התלמידה עוד הספיקה לשוב להכרה, ללכת הביתה לארוחת צהריים ואז לשוב לבית הספר, אבל בסופו של יום היא סבלה מדימום במוחה והיתה בתרדמת במשך תשעה ימים, עד למותה.

אביה של יה, הואנג צ'ין, החליט לתרום את איבריה כדי להציל חיים של אנשים אחרים ולהשאיר בעולם הזה משהו מבתו המנוחה. "אני רק רוצה לתת ללב של הבת שלי להמשיך לפעום", הוא הסביר. בזכות הסכמתו של הואנג, הקרניות, הלב והכליות של בתו נתרמו להשתלה. "הוקל לי שהיא עזרה לאנשים אחרים והצילה את החיים שלהם", אמר האב.

המקרה של יה הציג את תעשיית השתלת האיברים בסין באור חיובי במיוחד, וכלי התקשורת המקומיים דאגו להדהד את סיפור המוות-מציל-החיים שלה באופן שלא נעלם גם מהתקשורת הבינלאומית. עם זאת, ברוב המקרים לא כך הדבר בסין. לתעשיית השתלות האיברים במדינה יש צד אפל, בלתי נודע ולעתים רבות לא חוקי – כך טענו בשנים האחרונות כמה מומחים זרים. לדבריהם, ב"מחנות לחינוך מחדש" בסין רוצחים חלק מהאסירים כדי לקצור את איבריהם ולמכור אותם להשתלה תמורת סכומי כסף גבוהים ללקוחות מקומיים וזרים.

טריבונל בינלאומי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס פרסם ב-2019 דו"ח בנושא קציר האיברים בסין לאחר חודשים של דיונים, שמיעת עדויות וניתוח ממצאים. "הקמפיין הסיני לקציר איברים בכפייה מקורבנות חפים מפשע הוא פשע נגד האנושות", הוא קבע, "הוא מהווה את אחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר בעת המודרנית". איתן גוטמן, חוקר ופעיל זכויות אדם אמריקאי, סיפר בראיון ל"הארץ" בנובמבר 2020 שכ-15 מיליון בני מיעוטים במחוז שינג'יאנג, בהם אויגורים מוסלמים, עברו בדיקות רפואיות שהכרחיות לבדיקת התאמת איבריהם להשתלה ושיותר ממיליון מהם נמצאים במחנות הכליאה. "אלו לא תקריות ספורדיות, זו מדיניות", הוא אמר, "טיהור אתני שיכול להניב רווחים גדולים".

גוטמן העריך שלפחות 25 אלף בני אדם בשנה נרצחים בשינג'יאנג בעבור איבריהם וסיפר על מסלולים מהירים למעבר איברים בשדות תעופה מקומיים ועל קרמטוריומים הנבנים כדי להיפטר מהגופות. לקוחות האיברים בימינו, הוא טען, הם בעיקר סינים אמידים, אך ישנם גם "תיירי איברים", יפנים, דרום קוריאנים ומוסלמים ממדינות המפרץ המעדיפים "איברי חלאל" שנלקחו ממוסלמים כמו האויגורים. אך למרות עדויות רבות שנשמעו בנושא סחר האיברים בסין, לא נמצא "האקדח המעשן" בדמות מסמכים רשמיים שיוכיחו שהמדינה עומדת מאחורי תעשייה לא חוקית ולא מוסרית כדי להרוויח כסף. עד עכשיו, ככל הנראה.

מחקר שהתפרסם היום (שני) ב-American Journal of Transplantation, כתב העת המדעי המוביל בעולם בתחום ההשתלות, טוען שבשנים 1980 ועד 2015 לפחות הופרו בסין שני תנאי בסיס קריטיים להתנהלות אתית של השתלות איברים בפרט ולהתנהלות אתית רפואית בכלל. התנאי הראשון שהופר הוא הכלל האתי החשוב של עולם ההשתלות – "כלל התורם המת" (Dead Donor Rule) שאוסר על תרומת איברים חיוניים מתורם שעודנו בחיים ואוסר על גרימת מותו של תורם כדי לקבל את איבריו. מחברי המחקר, מת'יו רוברטסון, דוקטורנט בביה"ס לפוליטיקה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית בקנברה ופרופ' יעקב (ג'יי) לביא מישראל, טוענים ש"כלל התורם המת" הופר בסין כעניין שבשגרה. זאת ועוד, שני החוקרים טוענים שהכלל האתי השני שהסינים הפרו, וסביר להניח שעדיין מפרים, הוא האיסור על השתתפות רופאים בהוצאות להורג.

פרופ' לביא הוא יועץ רפואי של הנהלת בית החולים שיבא לניהול סיכונים וחבר בוועדת האתיקה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. בעבר הוא הקים וניהל את היחידה להשתלות לב בשיבא וכיהן כנשיא החברה הישראלית להשתלות. בראיון ל"הארץ" הוא מסביר שהמחקר שלו ושל עמיתו האוסטרלי מצא למעשה את "האקדח המעשן" שהיה חסר בנוגע לחשדות בעניין ההשתלות בסין. "עד היום היו הרבה עדויות נסיבתיות. לעומת זאת, במחקר שלנו יש לראשונה עדות של העוסקים בדבר בשפתם", אומר לביא.

על פי "כלל התורם המת", להליך הנצלת איברים (הצלת איברים וניצולם) אסור לגרום למותו של התורם. מחקרם של לביא ורוברטסון בדק אם רופאים סינים קבעו כנדרש מוות מוחי לפני שניגשו לניתוח הנצלת האיברים. "כדי שניתן יהיה לקבוע מוות מוחי של אדם הוא חייב להיות, באופן חד-משמעי, ללא יכולת נשימה עצמאית", מסביר לביא. "את הבדיקה עושים באמצעות ניתוק הנבדק ממכונת ההנשמה אליה הוא מחובר באמצעות צינור המוחדר לקנה הנשימה שלו. לאחר הניתוק ממתינים לראות אם הנבדק נושם עצמאית. בנוסף בודקים את רמת דו-תחמוצת הפחמן (Co2) בדם. אם לא נצפתה ולו נשימה ספונטנית אחת, אפשר לומר בוודאות שלאדם אין רפלקס נשימה וניתן לקבוע רשמית  שמוחו מת והוא מוגדר מת". "זהו תנאי אוניברסלי לגמרי המקובל על ידי הממסד הרפואי בכל מדינה בעולם", אומר החוקר הישראלי. "גם הספרות הרפואית הסינית מקבלת הגדרה זו לצורך קביעת מוות מוחי, וזאת למרות שאין בסין חוק מפורש בנושא".

לביא ורוברטסון עברו במהלך המחקר על מאגר מידע של יותר מ-120 אלף מאמרים בשפה הסינית שעוסקים באופן כללי בהשתלות איברים וסיננו מתוכם כ-2,800 מאמרים שעוסקים בהשתלות לב וריאה. הם חיפשו בטקסטים משפטים שמתארים החדרת צינור הנשמה לקנה הנשימה של המת שבוצעה רק לאחר  קביעת המוות המוחי או לאחר תחילת ניתוח הנצלת האיברים. "מציאת תיאור שכזה מוכיחה למעשה שמבחן הפסקת הנשימה לא בוצע, שכן החולה לא היה מונשם עד לאותו רגע ונשם בכוחות עצמו עד לתחילת ניתוח הנצלת האיברים ומכאן שלא היה במוות מוחי", אומר לביא. "ב-310 מאמרים מצאנו משפטים שמתארים בעייתיות בקביעת מותו של התורם וב-71 מאמרים מצאנו הוכחה ברורה וחד משמעית שלא נקבע מוות מוחי לפני שהחל הניתוח להנצלת איברים", אומר לביא.

71 המאמרים שהוכיחו שאיבריו של תורם נקצרו לפני מותו פרוסים על פני 35 שנה ומקורם ב-56 בתי חולים שונים מ-33 ערים ו-15 מחוזות. "פריסה זו", מסביר לביא, "מעידה על כך שלא מדובר בבעיה מקומית או זמנית. זו חייבת להיות מדיניות".

תרומת איברים אפשרית רק במצב של מוות מוחי משום שבמצב זה ניתן, למשך זמן מוגבל בלבד, לשמר את תפקוד האיברים באופן מלאכותי. בזמן מוגבל זה מבצעים את ניתוח הנצלת האיברים משום שלאחר מכן האיברים יפסיקו לתפקד ומערכות הגוף יקרסו. "השימוש באיברים להשתלה מאדם שהוצא להורג, המצוי במוות מוחי וליבו עדיין פועם, מצריך תיאום מורכב ועדין בין המוציאים להורג לבין הרופאים שמנצילים את האיבר", אומר לביא. "המסמכים שנחשפו במחקר מראים שעל מנת להימנע ממצב של איבוד האיבר כתוצאה מחוסר תיאום שכזה, הרופאים הסינים הפכו למעשה לחלק מהליך ההוצאה להורג". לביא מספר ש"המשפטים המרשיעים" שנמצאו ב-71 המאמרים היו לא יותר ממשפט קצר או שניים בחלק של המאמר העוסק במתודולוגיה שלו. "המשפטים מראים פעם אחר פעם ש'תורם' האיברים הונשם רק לאחר שנקבע מוות מוחי או שהתחלת ההנשמה החלה לאחר תחילת הניתוח, או שהוא הונשם רק במסכה – עדות לכך שה'תורם' לא נזקק להנשמה קודם ושהוא נשם בכוחות עצמו עד הניתוח", הוא מסביר.

לביא ורוברטסון מודים שהם לא יודעים אם במאמרים שבהם לא נמצאה בעייתיות בקביעת המוות המוחי נעשה הליך תקין. הסיבה לכך, לדבריהם, היא שמחברי המאמרים לא פירטו בהם את הליך הנצלת האיברים ולא ציינו באיזה שלב בוצעה הנשמת המנותח. כאשר הם נשאלים אם יש אולי הסבר אפשרי אחר לממצאים שהתגלו ב-71 המאמרים או שאכן מדובר בהוכחה מוחלטת לכך שקביעת מוות נעשתה בניגוד לכללי האתיקה, הם משיבים: "זו שאלת מיליון הדולר. המאמר שלנו נסרק במסרקות ברזל על ידי מערכת כתב העת American Journal of Transplantation. ארבעה מבקרים חיצוניים ושלושה עורכים עברו על המאמר שלנו בקפידה ואיש מהם לא עצר את פרסומו. אין דרך אחרת להסביר את הממצאים שלנו".

בהררי המחקרים שבהם נברו שני החוקרים לא צוינה זהות "תורמי האיברים" או אם הם היו אסירים. למרות זאת, אומרים לביא ורוברטסון, הסינים סיפקו את המידע הזה בעבר. "הסינים עצמם הודו ב-2007 שמקורם של 95% מהאיברים להשתלה הוא מאסירים", אומר לביא, "האדם שהודה בזה הוא מי שמנהל את מערך ההשתלות בסין והיה בזמנו סגן שר הבריאות, דר' ג'יפו הואנג (Huang Jiefu). היום הוא משמש גם כסגן הממונה על ההשתלות בארגון הבריאות העולמי (WHO) בו יש לסין השפעה רבה מאוד. במבוא למחקר אנחנו גם מסבירים מדוע ברור שכל המנותחים במאמרים שמצאנו חייבים היו להיות אסירים – משום שבתקופה המדוברת לא היתה קיימת בסין מערכת אלטרנטיבית לתרומות איברים מחולים שהסכימו לכך".

המשך ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718342