ההסכם מבטיח לדנמרק וגרינלנד סוף לאיומי הנשיא טראמפ ושמירה על הריבונות הדנית והאפשרות לעצמאות גרינלנדית, אך רק בחלוף הזמן יתברר כמה עמוקה דריסת הרגל האמריקאית באי הגדול בעולם והאם טראמפ אכן בא על סיפוקו
גרינלנד, האי הגדול בעולם ואחד האזורים הנידחים על פני כדור הארץ, שוב בכותרות. אחרי עשורים של תשומת לב בינלאומית מועטה יחסית, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ העלה את האי לכותרות כשהציע לראשונה ב־2019 לרכוש אותו מדנמרק, רעיון שנדחה בקופנהגן ובגרינלנד. לאחר שחזר לבית הלבן בשנה שעברה החיה טראמפ את ההצעה באופן תקיף הרבה יותר, וטען כי שליטה אמריקאית בגרינלנד חיונית לביטחון הלאומי של ארה"ב, בעודו מסרב לשלול הפעלת לחץ כלכלי ואף צבאי כדי להשיגה. מסע הלחצים של טראמפ ושיחות ממושכות בין הצדדים הגיעו אתמול לסיומם בהסכם שצפוי להסדיר את השליטה הביטחונית באי.
למחלוקת בין שתי חברות בנאט"ו היו השלכות אזוריות, והיא הגבירה את המתיחות בין אירופה לארה"ב. דנמרק הגדילה את הוצאות הביטחון שלה באזור הארקטי, גרינלנד עמדה על כך שרק תושביה רשאים להכריע את עתידם, וטראמפ חזר ואמר כי גרינלנד צריכה להיות בשליטת ארה"ב. כעת ייתכן שהעימות נרגע ונכנס לשלב חדש: ארה"ב, דנמרק וגרינלנד הגיעו להסכם שיאפשר נוכחות צבאית אמריקאית קבועה ומורחבת במידה ניכרת, תוך השארת גרינלנד תחת ריבונות דנית ומניעת אפשרות מיריבות של נאט"ו, בייחוד רוסיה וסין, להקים בה בסיסים צבאיים או לבצע השקעות בתחומים רגישים.
"הנקודה המרכזית היא שההסכם קבוע", אומר מרטין בראום, עיתונאי וסופר דני ומומחה לגרינלנד ולגאופוליטיקה של האזור הארקטי. בשיחה עם "הארץ" בתחילת השבוע הסביר בראום כי ארה"ב מודאגת מתרחישים עתידיים, כמו למשל שגרינלנד תהפוך למדינה עצמאית ותפתח יחסי חוץ שיהיו מנוגדים לאינטרסים אמריקאיים. אחד האינטרסים החשובים ביותר קשור להגנה מפני טילים: "ארה"ב רואה בגרינלנד חלק חשוב מ'כיפת הזהב' (Golden Dome) מערכת הגנה רב־שכבתית נגד טילים שהיא מתכננת ושנועדה להגן עליה מפני טילים מרוסיה, צפון קוריאה וסין". טראמפ הכריז על המערכת בשנה שעברה, והיא מתוכננת לזהות וליירט טילים בליסטיים, טילי שיוט וטילים היפרסוניים המאיימים על ארה"ב, בין היתר באמצעות רשת מורחבת של חיישנים באזור הארקטי ובחלל.
הפיורד של נוק, תמונה: דיויד סטברו
למתיחות הטרנס־אטלנטית הנוכחית קדמו עשרות שנים של היסטוריה סוערת. גרינלנד הייתה באופן רשמי מושבה דנית עד 1953, ואז הפכה לחלק מדנמרק. ב־1979 הונהג בה שלטון עצמי (Home Rule), וב־2009 הוא הוחלף בממשל עצמי נרחב, שהעניק לגרינלנד פרלמנט וממשלה משלה ושליטה ברוב ענייני הפנים. דנמרק נותרה אחראית להגנה, לביטחון ולחלק ניכר ממדיניות החוץ. החוק מ־2009 מכיר גם בזכותם של תושבי גרינלנד להחליט בעתיד על עצמאות.
בשנים האחרונות דנמרק וגרינלנד מתמודדות גם עם השלכות היסטוריה כואבת של שלטון קולוניאלי והטמעה תרבותית. אחד הפרקים האפלים ביותר היה ניסוי ב־1951, שבמסגרתו נלקחו 22 ילדים גרינלנדים ממשפחותיהם ונשלחו לדנמרק בניסיון ליצור אליטה גרינלנדית דוברת דנית. בשנים האחרונות הופנתה תשומת הלב גם לפרשה אחרת, שבה התקנים תוך־רחמיים הותקנו משנות ה־60 בגופן של אלפי נשים ונערות גרינלנדיות – במקרים רבים בלי הסכמתן – כחלק ממאמצי דנמרק לצמצם את שיעור הילודה בגרינלנד.
דנמרק התנצלה רשמית על הפרשות, ובשנה שעברה תיארה ראשת הממשלה מדה פרדריקסן את היחס לנשים כ"אפליה שיטתית" נגד תושבי גרינלנד. לצד זאת נמשך דיון פוליטי וכלכלי בנוגע ליחסי גרינלנד ודנמרק ועל האפשרות שבעתיד יזכה האי לעצמאות מלאה.
גם הקשר האמריקאי עם גרינלנד ארוך שנים. במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר שגרמניה הנאצית כבשה את דנמרק, קיבלה ארה"ב על עצמה את האחריות להגנת גרינלנד והקימה בה מתקנים צבאיים. הסכם הגנה אמריקאי־דני מ־1951 מיסד את הנוכחות האמריקאית בתקופת המלחמה הקרה, שבה הפכה גרינלנד לבעלת חשיבות אסטרטגית בזיהוי טילים סובייטיים ובהגנה על צפון אמריקה. רוב המתקנים האמריקאיים נסגרו בהמשך, אך ארה"ב שמרה על מה שמכונה כיום בסיס חיל החלל פיטופיק, שבעבר כונה בסיס תולה ושממשיך למלא תפקיד חשוב בהתרעה מפני טילים, בהגנה ובמעקב בחלל.
ההסכם החדש אינו רק חידוש ההסכם הקודם. "ההסכם מ־1951 ישן, וההסכם החדש יכלול כנראה ניואנסים שהיו חשובים לארה"ב", אמר בראום. "נכון שההסכם הישן אפשר לארה"ב להרחיב את נוכחותה הצבאית לאזורים חדשים, אבל רק לאחר התייעצות עם דנמרק וגרינלנד. ההסכם החדש כנראה יעניק לה יד חופשית להקים בסיסים חדשים ולהציב מערכות מכ"ם ומערכות נשק חדשות".
ניואנס שני, לדברי בראום הוא שהבסיס האמריקאי הקיים בגרינלנד מוגדר רשמית דני־אמריקאי. אף שבפועל הוא אמריקאי, נמצאים בו גם דנים. כעת שני הבסיסים שעתידים לקום לפי טראמפ יהיו אמריקאיים בלבד, בלי פיקוח דני או גרינלנדי. "הגורמים האלה מסבירים כנראה מדוע הבית הלבן והעיתונות האמריקאית טוענים שההסכם מעניק לארה"ב שליטה ביטחונית קבועה בגרינלנד". אישים דנים וגרינלנדים הדגישו היבטים אחרים כשהחדשות בדבר ההסכם התפרסמו. ראש ממשלת דנמרק פרדריקסן אמרה כי ההסכם "מכיר בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית של הממלכה ובזכותו של העם הגרינלנדי להגדרה עצמית".
היבט נוסף של ההסכם החדש הוא ההגבלות על השקעות זרות באי. בראום אומר כי הסימנים בשלב זה מצביעים על כך שארה"ב תוכל להתערב אם מדינות שאינן ידידותיות כלפיה יתכננו השקעות בגרינלנד, ואם להשקעות אלו תהיינה השלכות ביטחוניות. זאת אף שלא ברור מאילו מדינות בדיוק מודאגת ארה"ב, ומה נכלל בהגדרה של שיקולים ביטחוניים. הדבר חשוב משום ששליטה מלאה בהשקעות זרות היא דבר שגרינלנד דורשת מדנמרק כבר עשרות שנים, וכעת האמריקאים עלולים להפוך למכשול נוסף.
נוק, תמונה: דיויד סטברו
"הפיקוח על קשריה של גרינלנד עם מדינות אחרות עשוי לכלול, למשל, החלטות של גרינלנד להיכנס להסכמים עם קנדה, צרפת, בריטניה, איסלנד או נורווגיה בנוגע להגנה על אזורי דיג או לשיתוף פעולה בין משמרי החופים", מסביר בראום. "אם המסר הקצר של הנשיא ב־Truth Social יתממש במלואו, הסכמים כאלה יצטרכו לקבל, בצורה זו או אחרת, אור ירוק מארה"ב. כנראה שלא תהיה לאמריקאים זכות וטו, אבל למיטב הבנתי, חופש התמרון של גרינלנד יהיה מוגבל ולארה"ב תהיה רמה חדשה של השפעה".
אולריק פראם גד (Ulrik Pram Gad), חוקר בכיר במכון הדני ללימודים בינלאומיים (DIIS) שעבד בעבר הן עבור ממשלת גרינלנד והן עבור משרד החוץ הדני, תיאר בתדרוך לעיתונאים בינלאומיים כיצד הושג ההסכם. הוא הדגיש כי "חלק גדול מהעבודה בפועל במשא ומתן הזה עם האמריקאים לא כלל פוליטיקאים. אלה היו דיפלומטים ועובדי מדינה, קבוצה תלת־צדדית של אמריקאים, דנים וגרינלנדים". הפוליטיקאים היו מעורבים באופן ישיר "בנקודות מסוימות בתחילת הדרך, וכעת לקראת הסוף", בעוד שלדברי פראם גד, ממשלות דנמרק וגרינלנד שמרו לאורך כל התהליך על תיאום הדוק באופן יוצא דופן. ההסכם כבר הוצג בפני ועדות החוץ בנוק ובקופנהגן, אך טרם אושר סופית: פראם גד אמר שההסכם ידרוש אשרור בשני הפרלמנטים וכי "כמובן שתהיה בחינה מדוקדקת של הניסוחים החדשים בשני המקומות".
עם זאת, הוא מעריך שקיים רצון פוליטי חזק לאשרו: "אני לא חושב שמישהו באחד הפרלמנטים ירצה להרוג אותו". זאת על אף שסעיפים מסוימים הנוגעים לריבונות, להגדרה עצמית או לזכויות אמריקאיות בגרינלנד עדיין עשויים לעורר מחלוקת.
פראם גד הסביר גם את השיח שהתפתח סביב ההסכם מאז שטראמפ חשף אותו. לדבריו בתדרוך, ממשלות דנמרק וגרינלנד היו "מאוד עקביות לאורך השנה האחרונה באומרן שזהו משא ומתן קשה, שיש להן קווים אדומים ובימים האחרונים הן אמרו שההסכם מתקרב גם אם הקווים האדומים עדיין שם. כשטראמפ פרסם את הפרשנות שלו להסכם, ממשלת דנמרק וממשלת גרינלנד לא מסרו פרטים כלשהם מטעמן לגבי מה שהרוויחו או הפסידו. זה מאותת שהן החליטו 'לתת לטראמפ ניצחון' – הוא יתאר את הדברים כרצונו, ינצח בקרב על הנרטיב הציבורי, במיוחד בארה"ב, כפי שהוא רוצה, ואז, כשהעניינים קצת יירגעו והטקסט ייחתם ויהפוך להסכם קיים, הן יסבירו לציבור הדני מדוע זה בעצם לא עניין גדול כפי שטראמפ רצה להציג אותו".
"בסך הכול, ההסכם נתפס כהתפתחות חיובית בארה"ב, דנמרק וגרינלנד", מסכם מרטין בראום. "גרינלנד לא ויתרה על זכותה לקבוע את עתידה בעצמה, היא עדיין תהיה חלק מממלכת דנמרק ותוכל להמשיך בדיון שלה עם קופנהגן בנוגע לעצמאות. אבל זו לא פשרה שאין לה מחיר – גרינלנד ודנמרק עמדו בפני איום בפלישה צבאית, ובמשך שנים היו יעד לקמפיין אגרסיבי מצד נשיא ארה"ב. אלה מדינות קטנות שהופעל עליהן לחץ חריג מצד בעלת ברית בנאט"ו, ואף שההסכם החדש אינו התרחיש הגרוע ביותר, עדיין מדובר בפשרה והן משלמות עליה מחיר".
"מרכזי החזרה" שיופעלו בארץ שלישית ויקלטו מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו, מונחים כעת על סדר היום בדנמרק – שמנסה לקדם את העניין ברמת אירופית. ואולם מומחים טוענים כי מגבלות משפטיות יקשו על יישום הרעיון, ובאמנסטי מזהירים: המרכזים עלולים להפוך ל"חורים שחורים" של זכויות אדם
בניגוד לשכנתה הגדולה שוודיה, שבמשך עשרות שנים קיבלה מאות אלפי מבקשי מקלט מכל העולם, דנמרק מנהלת מאז תחילת שנות האלפיים מדיניות הגירה מחמירה, שבהדרגה נעשית מחמירה יותר. ממשלותיה האחרונות, הן מהימין הן מהשמאל, הקשיחו את הכללים הנוגעים לבקשות מקלט, לאיחוד משפחות ולתושבות קבע, ובד בבד הפכו את החזרת מבקשי מקלט שבקשתם לא אושרה למרכיב מרכזי במדיניות ההגירה שלהן. המגמה הואצה לאחר משבר הפליטים של 2015. מבקשי מקלט רבים קיבלו מעמד זמני בלבד, מתוך ציפייה שיחזרו לארצותיהם כאשר התנאים יאפשרו זאת, ואילו מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו הועברו למרכזי יציאה מיוחדים, בתנאים שנועדו לעודד אותם לעזוב. מ־2018 אמרה ממשלת דנמרק במפורש כי מדיניותה דוגלת במעבר "מאינטגרציה לשהייה זמנית, עצמאות כלכלית וחזרה".
אחד הכלים שדנמרק בוחנת בשנים האחרונות כדי להפוך את המדיניות הזאת ליעילה יותר הוא "מרכזי החזרה" (Return Hubs): במקום להשאיר במרכזי יציאה דניים מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו וזרים אחרים בלא זכות חוקית להישאר במדינה – היא מעוניינת באפשרות להעביר את מקצתם למרכזים במדינות שלישיות מחוץ לאיחוד האירופי. בעת האחרונה קידמה דנמרק את הרעיון ברמה האירופית, וכעת היא פועלת עם גרמניה, הולנד, אוסטריה ויוון במסגרת קבוצה של חמש מדינות המבקשת לחתום הסכמים עם מדינות שלישיות שיאפשרו להקים אצלן מרכזים כאלה.
נציגים מחמש המדינות נפגשו החודש בדנמרק, ומפגש נוסף מתוכנן שוב בסופו במינכן כדי להמשיך בדיונים בעניין. זאת לאחר שביוני אישר הפרלמנט האירופי רפורמה במדיניות ההגירה שנועדה להאיץ גירושים ולאפשר למדינות החברות להקים מרכזים מחוץ לאיחוד.
"לאזרחים זרים השוהים בדנמרק בלא מעמד חוקי אין מקום בדנמרק", אמר שר ההגירה והאינטגרציה במדינה, מורטן בודסקוב, באימייל ל"הארץ". "לכן הקמת מרכזי החזרה מחוץ לאיחוד האירופי היא בעדיפות עליונה מבחינת הממשלה". בודסקוב הוסיף לצד כמה מבעלות בריתה הקרובות, דנמרק כעת "קרובה יותר מתמיד להפיכת מרכזי החזרה כאלה למציאות. אני מצפה שנוכל להתחיל בקרוב מאוד בדיונים קונקרטיים עם מדינות שותפות פוטנציאליות. אנחנו פועלים כדי שלאורך השנה הבאה נוכל להקים את מרכז ההחזרה הראשון מחוץ לאיחוד האירופי, בשיתוף פעולה הדוק עם מדינות שותפות ובתנאים הוגנים ושוויוניים".
על השאלה לאילו מדינות תוכל דנמרק לשלוח את מבקשי המקלט שבקשותיהם נדחו ומה יהיו התנאים במרכזי ההחזרה, השיב השר: "זה תהליך דיפלומטי מורכב, וחיוני לחלוטין שתישמר סודיות בין מדינות האיחוד האירופי ובין המדינות השותפות הפוטנציאליות לאורך כל אורכו. לכן בשלב זה איני יכול לומר דבר נוסף על מדינות שותפות אפשריות".
בדנמרק שוהים כיום כ־2,500 מבקשי מקלט שבקשותיהם עדיין נבחנות. כ־500 מתוכם הם אזרחים סורים שהטיפול בהם הוקפא לאחר נפילת משטר אסד וכעת הוא מתחדש. בנוסף, 347 מהגרים שהוחלט שלא לאשר את בקשתם מחכים כעת להרחקה – כ־26% מהם איראנים, 23% רוסים, 23% סורים ו־21% חסרי אזרחות, ובהם פלסטינים. השאר הם אפגנים, טורקים, אלג'יראים, סומלים עיראקים ואחרים. במרכזי ההחזרה עצמם שוהים כמה מאות בני אדם – ובהם גם מבקשי מקלט שנדחו וכאלה שהורחקו בשל הרשעות בפלילים.
אחד מהם הוא פואד אחמדינג'אד, כורדי בן 34 מאיראן שבא לדנמרק לפני כעשר שנים ובקשתו למקלט נדחתה. על פי האתר TV Midtvest, הוא מתגורר במרכז החזרה בדנמרק מאז שנת 2018. הוא אינו רשאי לעבוד, אך מותר לו לצאת מהמרכז ולנסוע למקומות אחרים – כפוף לחובת התייצבות. קודם לכן הוא לא עמד בה באופן עקבי ולכן הוא גם נכלא לפחות שלוש פעמים. לדבריו, אביו נהרג בידי אנשי המשטר האיראני כשהוא היה תינוק, ואחיו הבכור ישב 16 חודשים בכלא באיראן וסבל מעינויים. הוא אומר כי הוא חושש שאם יחזור לאיראן יהיה גורלו דומה לזה של אחיו, ואף על פי שהוא רוצה לחזור למשפחתו, הוא אינו מוכן לעשות זאת כל עוד המשטר הנוכחי עומד על כנו. "אם המשטר ייפול ויהיה שלטון חדש, אחזור לאיראן", הוא אמר לאתר.
ויש עוד רבים כמוהו. ב־2025 הוחזרו מהמדינה כ־250 מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו, אך בפועל היה מספר המגורשים גבוה בהרבה – כ־2,600. היו שגורשו בשל הרשעות בפלילים, והיו שבגלל החלטות מנהליות או תקנת דבלין (שליחה למדינה אחרת באירופה, ד.ס).
על פי הלשכה הסטטיסטית של האיחוד האירופי (יורוסטט), בשנת 2025 סורבה כניסתם של 132,600 אזרחי מדינות לא אירופיות לאיחוד האירופי בגבולותיו החיצוניים – עלייה של 7.1% לעומת 2024. במשך השנה נמצאו 719,395 שוהים לא חוקיים במדינות האיחוד – ירידה של 21.7% לעומת 918,525 ב־2024. בד בבד קיבלו 491,950 בני אדם הוראה לעזוב מדינה באיחוד האירופי, אך רק 135,460 הוחזרו בפועל למדינה שלישית בעקבות הוראת עזיבה – מספר השווה לכ־27.5% ממספר הוראות העזיבה שניתנו באותה שנה.
קשה לצפות מה יעלה בגורלם של אלה שיוחזרו למדינה שלישית – אם אכן יצא המהלך לפועל – שכן חמש המדינות שהסכימו על העקרונות לא פרסמו מודל מפורט ליישומם. עם זאת הן מתחייבות לפעול בהתאם לדין האירופי והבינלאומי. וממילא יש מי שעודנו ספקן לגבי התוכנית. ד"ר מארק קלאסן, מרצה במכון אירופה באוניברסיטת ליידן שבהולנד, אומר כי על פי החוק הקיים אי אפשר לבצע החזרה כפויה למדינה שלישית. תקנות ההחזרה החדשות של האיחוד האירופי, שצפויות לקבל אישור סופי ולהיכנס לתוקף באוקטובר, יאפשרו החזרות כאלה על בסיס הסכמים בין מדינה חברה באיחוד האירופי, או קבוצה של מדינות חברות, ובין מדינה שלישית.
מתוך כך, במקום החוק שעד כה התיר להחזיר אדם למדינת המוצא שלו או למדינה אחרת שיש לו קשר וזכות כניסה אליה – למעשה יורחב המושג "מדינת ההחזרה" גם למדינה שלישית שיש איתה הסכם, גם אם אין קשר קודם בינה ובין האדם המגורש. "זה הרעיון של מרכזי ההחזרה", הוא אומר, "בסיס משפטי חדש, במסגרת תקנות ההחזרה של האיחוד האירופי, לגירוש בני אדם למדינה שאינה מדינת מוצאם".
קלאסן, מומחה לדיני הגירה, מסביר כי "אחת הסיבות שהמחוקק האירופי והמדינות החברות רוצות באפשרות להחזיר מהגרים למדינה שלא באו ממנה, היא שמדיניות ההחזרה היא אחד התחומים הקשים ביותר בדיני ההגירה. זאת משום שהיא תלויה הן ביכולתה של המדינה לגרש אדם בפועל הן בנכונותו של המהגר לשתף פעולה. מכיוון שמהגרים מנסים להתנגד, קשה מאוד ליישם את הגירוש. נוסף על כך צריך להתמודד עם מדינות המוצא, שרבות מהן אינן משתפות פעולה עם הליכי ההחזרה; אינן מנפיקות מסמכים או מאפשרות כניסה, ולכן מדיניות ההחזרה נעשית קשה מאוד. מה שהרשויות מכנות 'שיעור ההחזרה' הוא נמוך יחסית. ברחבי האיחוד האירופי, רק כ־20 עד 25% ממספר הזרים שנדרשו לעזוב מוחזרים בפועל למדינה שמחוץ לאיחוד האירופי".
איזה תמריץ יש למדינות שלישיות פוטנציאליות לשתף פעולה עם מהלך כזה?
"זה כמובן הקושי העיקרי ברעיון הזה. מציאת מדינה שמוכנה לעשות זאת היא משימה קשה, משום שעקרון אי־ההחזרה (non–refoulement) מספק הגנה מוחלטת מפני החזרת אדם למדינה שבה הוא עלול להיות נתון לרדיפה או לפגיעה חמורה. לכן חמש המדינות החברות מחפשות מדינה שלישית שגם תהיה מוכנה לקבל את האנשים האלה וגם תיחשב בטוחה דיה לאפשר את הגנתם. המדינות השלישיות האפשריות יכולות להשתמש בהסכמתן כקלף מיקוח לשימוש בפוליטיקה הבינלאומית. מדינה שלישית יכולה לומר: 'אם אנחנו נעזור לכם בעניין הזה, אתם תעזרו לנו בעניין אחר'".
קלאסן מוסיף ומדגים: "מדינות באיחוד האירופי עלולות להפוך לתלויות בשיתוף הפעולה הזה, כפי שקרה קודם לכן עם ההסכם בין האיחוד האירופי לטורקיה. לאחר שנחתם ההסכם וטורקיה קיבלה מבקשי מקלט שהועברו אליה מיוון, על תקן מדינה שלישית בטוחה, היא איימה פעמים רבות להפסיק את שיתוף הפעולה והשתמשה בו מבחינה פוליטית. חוץ מקלף מיקוח, מדינה שלישית יכולה גם לעשות זאת פשוט בתמורה לכסף. למשל, כאשר בריטניה שקלה לשלוח מבקשי מקלט שהגיעו אליה בסירות, היא יזמה הסכם בינלאומי שלפיו הם יגורשו לרואנדה תמורת תשלום (התוכנית מ־2022 נבלמה בבית המשפט העליון בשל חששות מפני הפרת עקרון אי־ההחזרה, ולבסוף בוטלה ב־2024 בלי שהועבר ולו מבקש מקלט אחד בכפייה, ד.ס)".
אשר למדינות המנהלות משא ומתן עם דנמרק ועם המדינות האירופיות האחרות על הפיכתן למדינות שלישיות, אומר קלאסן: "לפני שהיוזמה הזאת הפכה ליוזמה משותפת עם ארבע המדינות האחרות, הולנד ניהלה שיחות עם אוגנדה שתהיה מדינת יעד. היו גם שמועות שהשיחות מתנהלות עם רואנדה. זה ממחיש את חולשת התוכנית, משום שברואנדה שולט אחד המשטרים האוטוקרטיים ביותר באפריקה, עם דיכוי פוליטי נרחב, ובית המשפט העליון בבריטניה כבר קבע שהיא אינה יכולה לספק ערבויות שהמגורשים יקבלו יחס הוגן בהתאם לסטנדרטים של זכויות האדם שנדרשים בבית המשפט העליון הבריטי".
ואכן, התוכניות להקמת מרכזי החזרה העלו ברחבי היבשת שאלות משפטיות ומעשיות קשות. מועצת הפליטים הדנית הזהירה כי מרכזי החזרה עלולים להפוך למקומות שקשה להבטיח בהם זכויות יסוד, והטילה ספק בשאלה אם מערכת יקרה של מרכזים בחו"ל אכן תגרום להחזרות שיהיו יעילות יותר. גם נציב זכויות האדם של מועצת אירופה – שאינה מוסד של האיחוד האירופי – מתח ביקורת על המהלך. הנציב, מייקל אופלהרטי, העלה חששות מפני מעצר שרירותי והתעללות, וקרא לפיקוח עצמאי, לערובות משפטיות מחייבות להגנה על זכויות האדם ולפיקוח שיפוטי ופרלמנטרי.
ארגון אמנסטי אינטרנשיונל אף טען כי המרכזים עלולים להפוך ל"חורים שחורים" של זכויות אדם, ובהם סכנות של מעצר ממושך או שרירותי, גישה לא מספקת לסעדים משפטיים והחזרה בכפייה של מהגרים למדינות שבהן הם עלולים להיות נתונים לרדיפה או לפגיעה חמורה. נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) נוקטת עמדה זהירה יותר ואינה דוחה את הרעיון לחלוטין: לדבריה, יש להשתמש במרכזי החזרה רק למהגרים שבקשות המקלט שלהם נדחו לאחר הליך מלא והוגן, כאשר החזרה ישירה אינה אפשרית בתוך פרק זמן סביר, ורק מתוך אמצעי זמני הכולל ערבויות משפטיות אפקטיביות.
"אני מאוד ספקן לגבי זה", אומר המומחה לדיני הגירה קלאסן, ומסביר כי האיחוד האירופי אינו מצליח אפילו ליישם מהלכים דומים בין מדינות אירופיות, ושיתוף פעולה עם מדינות אפריקאיות יהיה קשה בהרבה. הוא מציין העברת מהגרים בתוך אירופה בהתאם לאמנת דבלין, הקובעת כי המדינה שאחראית לבחינת בקשת המקלט היא בדרך כלל זו שדרכה נכנס מבקש המקלט לאיחוד האירופי. "איש אינו מועבר ליוון משום שליוון אין מערכת מתאימה לכך. מחוץ לאירופה זה יהיה כמובן מסובך בהרבה. כך שגם אם נחתום על אמנה שבה המדינה שעימה אנחנו משתפים פעולה אומרת שהיא תכבד את התחייבויותיה, בסופו של דבר הדבר ייבחן במקרים פרטניים. ואם אותה מדינה לא תוכל לספק ערבויות מספקות – הולנד, דנמרק ומדינות אחרות באיחוד האירופי ימצאו את עצמן בבית המשפט, מנסות לטעון שהמדינה הזאת בטוחה. לכן הצלחת התוכנית כולה תלויה בשאלה אם אכן תימצא המדינה הנכונה שמסוגלת לספק את הערבויות האלה. כבר אמרתי בצחוק שהתוכנית זקוקה למדינה כמו שווייץ או קנדה – שכמובן אינן מסוג המדינות שיסכימו לקבל מהגרים שאנחנו דחינו".
קלאסן מוסיף ואומר כי ככל שינסו שרים אירופים לזכות בפרסום כאילו גירשו יותר מהגרים באמצעות "הפתרון החדשני" הזה, כך יעלה המחיר. "גם אם אני מסתכל על זה מנקודת המבט של פיקוח על ההגירה ושל מערכת החזרה מתפקדת", הוא אומר, "יש למערכת הזאת כמה יתרונות, אבל במציאות מרכזי ההחזרה יעבדו באופן הטוב ביותר במסגרת מדיניות של מקל וגזר, שתעודד מספר גדול יותר של מועמדים לגירוש לחזור מרצונם למדינות מוצאם. כך יוכלו מרכזי ההחזרה, ולא לעיתים קרובות מדי, לשמש מוצא אחרון. אם מבקשים לגרש אלפים למדינת מרכז החזרה, יהיה למדינת היעד כוח מיקוח גדול בהרבה והיא תוכל לדרוש מחיר כספי ופוליטי גבוה יותר. לכן ככל שיציגו פוליטיקאים את מרכזי ההחזרה כאילו הם פתרון מוצלח שהגו, ולצורך הפרסום יצטלמו עם טיסת ההחזרה הראשונה, כך יעלה גם המחיר הפוליטי".
השורה התחתונה המעשית בספרו החדש של החוקר ופעיל זכויות האדם האמריקאי איתן גוטמן מופיעה בסוף עמוד 281: על פי גוטמן, בין 25 ל–50 אלף בני אדם בשנה מוצאים להורג במחנות מעצר במחוז שינג'יאנג שבצפון־מערב סין כדי שאיבריהם ייקצרו וישמשו את תעשיית ההשתלות הסינית. 25 אלף, מדגיש גוטמן, הוא אומדן מינימלי.
אין זו הפעם הראשונה שבה סין מואשמת בשימוש באיבריהם של אסירים שהוצאו להורג. ב–2005 אפילו הסינים עצמם הודו כי איברים של נידונים למוות משמשים להשתלות. עם זאת, בסוף 2014 הכריז מי שהיה אז סגן שר הבריאות של המדינה ועמד בראש מערך ההשתלות שלה כי החל בינואר 2015 ייפסק השימוש באיברי אסירים וכי מאותו זמן יגיעו איברים להשתלה רק מתרומות מרצון. ובכל זאת, גוטמן וחוקרים אחרים טענו כבר אז כי הרפורמה היתה במידה רבה למראית עין וכי קצירת איברים מאסירים לא רק שלא נפסקה מעולם, אלא נהפכה לתעשייה ענקית. הם הסתמכו בין היתר על נתוני בתי חולים, מחקרים ופרסומים רפואיים מסין, זמני המתנה קצרים באופן חריג להשתלות ועדויות של רופאים ואסירים לשעבר. עוד טענו כי איברים אלה משמשים גם "תיירי השתלות" הבאים לסין ממדינות אחרות.
הספר החדש, The Xinjiang Procedure, שהופיע לפני כחצי שנה (Armin Lear Press), מתרכז באזור שינג'יאנג שחיים בו יותר מ–25 מיליון בני אדם. כ–44% מאוכלוסייתו משתייכת למיעוט האויגורי המוסלמי וכ–42% הם סינים בני האן, הקבוצה האתנית הגדולה והדומיננטית במדינה; שאר תושבי המחוז הם בני מיעוטים נוספים — קזחים, בני ח'ואי, קירגיזים ואחרים.
נקודת המוצא של גוטמן היא מה שהתרחש באזור החל באמצע העשור הקודם: לצד הקמת מערכת עצומה של "מחנות לחינוך מחדש", השלטונות החלו להגביל את הילודה של בני מיעוטים, הקימו מערכת טכנולוגית עצומה לפיקוח עליהם והתחילו לנצל אותם כעובדי כפייה בתעשיות הרבות הקיימות באזור ומספקות סחורה לעולם כולו. לטענת הסינים, המערכת כולה מיועדת להילחם בטרור, בדלנות וקיצוניות, אבל גוטמן טוען שבאזור מתקיים רצח המוני וטיהור אתני. כחלק מצעדים אלו, מאז 2017 נדרשו מיליוני אויגורים ובני מיעוטים אחרים מעל גיל 12 לעבור בדיקות דם ובדיקות DNA לבדיקת התאמה בין תורם למושתל. העובדה כי הם מעולם לא קיבלו את תוצאות הבדיקות ושבני האן סינים באזור לא נדרשו לעבור את אותן בדיקות העלתה את חשדו של גוטמן וגרמה לו לבחון אם אמנם בני המיעוטים בשינג'יאנג משמשים כמאגר איברים ענקי.
גוטמן ואחרים טוענים שמעבר לעניין הפוליטי קיימות גם גזענות עמוקה והתנשאות מצד בני האן, הרוב האתני הסיני, כלפי בני המיעוטים — מה שהופך את הדיכוי של האחרונים, כולל גניבת איבריהם, לעניין שיותר קל לסינים לעכל. לצד זאת, בשינג'יאנג ישנם משאבי טבע ומינרלים בעלי חשיבות עליונה לשאיפות הגלובליות של המפלגה הקומוניסטית הסינית. לפי גוטמן, דילול האוכלוסייה המוסלמית הילידית — האויגורים והקזחים — והחלפתה במתיישבים סינים מבני האן הנאמנים למפלגה הקומוניסטית הסינית משרתים את השאיפות הללו.
עטיפת ספרו של גוטמן. התעשייה משמשת גם "תיירי השתלות"צילום: Armin Lear Press
גוטמן, בן 68, הוא חוקר ותיק שנולד וחי במדינת ורמונט בארצות הברית. יש לו קשר מיוחד לישראל: אביו, דייוויד גוטמן, היה ציוני אמריקאי ששירת בספינות המעפילים "בן הכט" ו"גאולה", ונלכד ונכלא על ידי הבריטים בקפריסין ובעכו ב–1947. הוא גם השתתף במלחמת העצמאות ולאחר שחזר לארצות הברית היה לפסיכולוג. גוטמן הבן התגורר בישראל תקופה קצרה בסוף שנות ה–60 ובתחילת שנות ה–70, ומאז ביקר בה פעמים רבות. הצייר נחום גוטמן היה דודו של אביו.
הוא לא בדיוק חוקר קונבנציונלי. אף שהוא מומחה לסין, להיסטוריה של יחסי ארצות הברית וברית המועצות ולמערכות נשק, הוא עבד גם כעיתונאי ותחקירן וכן ביחסי ציבור וקשרים עסקיים בינלאומיים. שיטות המחקר שלו אינן שגרתיות, והוא אינו מנסה להציג את עצמו כניטרלי. הוא ביקורתי מאוד כלפי סין ומשטרים קומוניסטיים אחרים, וכיום הוא עמית מחקר בכיר ב–Victims of Communism Memorial Foundation, מכון מחקר והנצחה אנטי־קומוניסטי בוושינגטון.
ספרו הראשון של גוטמן על סין, שיצא ב–2004, התבסס בחלקו על השנים שבהן חי בבייג'ינג ובחן את מערכת היחסים בין תאגידים מערביים למשטר הסיני. בספרו השני, שהתפרסם בחלוף עשור, החל לעסוק במה שנהפך למוקד המרכזי של עבודתו: הטענות בדבר קצירת איברים מאסירי מצפון בסין. בהתבסס על ראיונות עם אסירים לשעבר, רופאים, אנשי משטרה וביטחון ופעילי זכויות אדם, הוא התמקד במיוחד בגורלם של מתרגלי פאלון גונג, תנועה רוחנית סינית שנוסדה בתחילת שנות ה–90 ומשלבת תרגילי מדיטציה עם תורה רוחנית, ונתונה מאז סוף אותו עשור לדיכוי ולרדיפה מצד המשטר הסיני. גוטמן טען בספר שמערכת ההשתלות הסינית התפתחה למנגנון שבו מתרגלי התנועה שימשו כמקור העיקרי לאיברים בסין. כבר אז החל להתברר לו שהפרקטיקה מתרחבת מעבר למתרגלי פאלון גונג והניסיון שלו לבדוק את החשדות האלה הפך לליבת ספרו החדש.
מכיוון שכמעט בלתי אפשרי לקיים תחקירים עיתונאיים בשינג'יאנג עצמה בגלל הדיכוי הסיני, החליט גוטמן להגיע לאנשים שיצאו מהמחנות ועזבו את המדינה. חלק קטן מהאסירים לשעבר הצליחו לצאת מסין וחיים בטורקיה, קנדה ומדינות שונות באירופה. בשנים האחרונות ערך גוטמן ראיונות עומק עם ניצולים, חלקם מלאים בתיאורי זוועה על המתרחש בתוך המחנות בשינג'יאנג. הוא גם הגיע לקבוצה קטנה של אסירים ממוצא קזחי שהצליחה להשתחרר מסין ולעבור לקזחסטאן — קבוצה שחוקרים אחרים לא עסקו בה לפניו. גוטמן הבין ששם נמצאים אנשים שיוכלו לספר ממקור ראשון על המתחולל במחנות ולהוסיף מידע יקר ערך על קצירת האיברים, אבל לא היתה זו משימה פשוטה מאחר שהעדים נמצאים במצב קשה והאיום על בני משפחותיהם שנשארו בסין מתגבר אם השלטונות מגלים שקרוביהם מוסרים מידע לעולם החיצון. זאת ועוד, יכולת המעקב של סין התרחבה בשנים האחרונות למרכז אסיה וחוקרי זכויות אדם זרים נחשבים למרגלים.
כך נולד המסע יוצא הדופן המתואר בספר, שנערך בסוף 2019 ותחילת 2020. גוטמן החליט להגיע לקזחסטאן מתחת לרדאר. הוא קנה בגרמניה רכב 4X4 ישן שאין בו אמצעים אלקטרוניים שיוכלו לשמש למעקב וניטור. איתו הוא נהג לקזחסטאן ונכנס אליה בציר לא נפוץ שבדרך כלל אינו משמש תיירים, אנשי עסקים וגורמים מערביים. הוא גם לקח איתו את בתו המאומצת, ג'וזפין דה האן־מונטס, שהיתה אז בת 24, וכן ציוד סקי — כדי שייראו כמו אב ובתו שלכאורה עושים את דרכם לטיול במונגוליה. הרעיון היה להיראות כזרים תמימים וכמי שאין שום סיבה לחשוד שהם עיתונאים או חוקרי זכויות אדם. השניים גם צימצמו את טביעת הרגל הדיגיטלית שלהם: הם לא התחברו לאינטרנט ולא השתמשו באפליקציות. הם נעזרו במפות נייר ומצפנים, השתכנו במוטלים נידחים, השתמשו בכסף מזומן שהביאו עמם ובטלפונים חד־פעמיים. הם התקדמו מאירופה דרך הקווקז והים הכספי אל קזחסטאן וכשהגיעו ליעד החל גוטמן לאתר ולראיין כ–20 פליטים מהמחנות בשינג'יאנג. ראיונות אלו הם שהובילו אותו להערכה של מספר המוצאים להורג.
איתן גוטמן במהלך המסע. מתחת לרדארצילום: Bavi
בספר הוא מנתח עדויות של מרואיינים ששהו במחנות שונים. לדבריו, שוב ושוב הם תיארו באוזניו בדיקות דם ואיברים ולאחריהן היעלמות של אסירים, במיוחד צעירים ובריאים בסוף העשור השלישי ובתחילת העשור הרביעי לחייהם. גוטמן חישב מה שיעור האסירים בכל מחנה שלפי העדויות נבחרו לכאורה לקצירת איברים (קצת יותר מ–3.5% בממוצע) ובהתבסס על מידע שלפיו מוחזקים במחנות כמיליון בני אדם, הגיע לאומדן המינימלי של כ–25 אלף בני אדם; אלה יכולים, לטענתו, לספק כ–60 אלף איברים בשנה, נתון שהוא מעריך כתפוקה השנתית המינימלית של תעשיית ההשתלות הסינית. גוטמן מודע לכך שלא מדובר בתיעוד מדויק של מספר מקרי מוות, אלא בהסתברות הנסמכת על עדויות של מספר מצומצם של ניצולים.
עדה אחת סיפרה כי שלוש נשים בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. עדותה הפכה לחלק מדפוס שגוטמן נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים עברו בדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו
כתב האישום שהוא מנסח בספרו נוגע בתחומים רבים — בצד הכלכלי והפוליטי של שוק ההשתלות, בצד הרפואי של ההשתלות וגם בתרבות הסינית, שבעזרתה אפשר להבין מדוע קשה במדינה זו להשיג איברים מתורמים שהסכימו לתרום את איבריהם לאחר מותם. גוטמן נעזר גם במודיעין מסייבר, תצלומי לוויין ומסמכים שדלפו מסין. ובכל זאת, הוא אומר בשיחת זום מביתו בוורמונט, "המידע העיקרי מגיע מהאלמנט האנושי — מעֵדים, אותם מעטים שהצליחו לצאת ושעומדים מול מדינה ענקית שמאיימת עליהם באמצעות מערכת השפעה שהיא בנתה מחוץ לגבולותיה ובאמצעות איום ממשי על בני משפחותיהם שנשארו בתוכם".
לדבריו, המאבק הגלובלי נגד תופעת קצירת איברים בכפייה בעבור השתלות תלוי במספר קטן של אנשים, ביניהם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם, אקטיביסטים, ארגוני התפוצה האויגורית וגם כמה בכירים במערכת הבריאות הבינלאומית. אחד החשובים שבהם הוא ישראלי — פרופ' יעקב (ג'יי) לביא, ממקימי ומנהלי היחידה להשתלות לב בבית החולים שיבא ולשעבר נשיא החברה הישראלית להשתלות. עוד ב–2008 יזם לביא חקיקה בישראל, שהתקבלה בכנסת ומונעת מחברות ביטוח וקופות חולים לממן השתלות במדינות שבהן מתקיים סחר באיברים. ב–2022 הוא פירסם יחד עם החוקר האוסטרלי מתיו רוברטסון מחקר שבחן פרסומים רפואיים סיניים מהשנים 1980–2015 ומצא ראיות לכך שרופאים סינים הוציאו איברים חיוניים מאסירים שטרם מתו ובכך השתתפו למעשה בהוצאתם להורג.
המחקר הפך גם לכלי מעשי במאבק: בעקבותיו פירסמה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות הצהרת מדיניות האוסרת שיתוף פעולה עם מי שמעורבים בקצירת איברים מנידונים למוות. המשמעות היתה חרם אקדמי על תחום השתלות הלב והריאות בסין, כך שנמנעה מחוקרים ומנתחים סינים האפשרות לפרסם בכתב העת של החברה או להציג בכנסים שלה. העניין הגיע גם לזירה משפטית־ציבורית בינלאומית: ב–2019 קבע טריבונל עצמאי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס כי קצירת איברים בכפייה התקיימה בסין במשך שנים וכי מדובר בפשע נגד האנושות.
ספרו של גוטמן נפתח בסיפורה של רוקייה פרהאט, אישה אויגורית המתארת שנים של כליאה ומוסרת תיאור גרפי קשה של מה שחוותה, לרבות אונס, עינויים ומחשבות על התאבדות. היא גם סיפרה כיצד סירבה להשיב לשאלות החוקרים ואף בעטה באחד מהם, וסירבה לחתום על מסמכים. לפי עדותה, דודתה שילמה כסף כדי לשחרר אותה מהכלא כשהיתה שרויה בתרדמת כתוצאה מהעינויים, ומאוחר יותר אותה דודה גייסה מימון כדי להשיג עבורה זהות חדשה ודרכון חדש שאיתו יצאה מסין.
"הרגשתי שהספר זקוק למשהו אישי מאוד בהתחלה, ורוקייה היא ההוכחה לכך שמה שאי אפשר להעלות על הדעת דווקא יכול לקרות", אומר גוטמן. "אנשים שואלים: למה שהסינים יעשו דבר כזה? מה שהם עושים לא רציונלי. ובכן, זה כן רציונלי בתוך מערכת מצומצמת מאוד של כללים, בתוך תת־התרבות של המשמעת במפלגה הקומוניסטית הסינית. ורוקייה הבינה את התרבות הזאת טוב יותר מכמעט כל עד. בקרב הפאלון גונג היתה לעתים נטייה להיות אופטימיים יותר, לחשוב שאולי יש דרך לשכנע את הסוהרים להיות נחמדים יותר ואולי אפילו ללמד אותם להימנע ממעשים כאלה. אבל רוקייה הבינה שהסוהרים הם האויב — היא הבינה איך הם חושבים ומה הם עומדים לעשות. והיא תיכננה את צעדיה בהתאם. בעיני, ההתנגדות שלה היתה עוצרת נשימה".
אלימות מינית, גם כלפי נשים וגם כלפי גברים, מופיעה שוב ושוב בעדויות שבספר. האם לדעתך מדובר במעשים פרטיים של סוהרים, או שהאלימות המינית עצמה היא חלק ממערכת הדיכוי?
"מה שראינו במעשי האונס של האויגורים הוא מתקפה לא רק על הנשים, אלא גם על הגבר האויגורי. העניין הוא לחדור לגברים פיזית, או לחדור לנפש שלהם, משום שהם אינם מסוגלים להגן על הנשים שלהם. זו השפלה, וזו טקטיקה נצחית של דה־הומניזציה. העניין הוא להפוך בני אדם לחיות צורחות, שזועקות לרחמים, או אפילו לחיות שסובלות בדממה. זה סימן למחלה עמוקה בתוך חברה".
בפרק המוקדש לראיונות שערכת בקזחסטאן ולגילוי שרבים מהקורבנות הם בסביבות גיל 28, אתה מתאר ראיון שאישש את החשד שלך וכותב: "אני זוכר את הרגע. הרגע שבו אתה יודע שזה נכון". איך זה היה? איך ידעת שזה נכון?
"זה חוזר לראיון שלי עם עדה רפואית שקראתי לה בספר סמאל. אין דבר כמו עד רפואי. יש משהו ששובה את הדמיון כשיש לפניך מישהו שבאמת השתתף בתהליך. כל מה שהיא עשתה היה לנקות מעיים מגופות, אבל הבספר מספרת סמאל לגוטמן על וטרינר שהוצב לעבוד כרופא באחד המחנות. הווטרינר נלקח בלילה למתחם תת־קרקעי קר שבו היו שלוש מרפאות. לפי עדותו, שומרים חמושים העוטים מסיכות שחורות על פניהם פיקחו שם על צוות רפואי של 11 אנשים, בשעה שגופות של אסירים הובאו למקום ועברו טיפול לפני שהוכנסו אל מאחורי הדלתות הנעולות של המרפאות. באחת הפעמים היו שם שלוש גופות, ובפעם אחרת שבע. הווטרינר נדרש להוציא את המעיים או לנקותם, וכאשר זיהה את גופתה של אם צעירה מכפר הולדתו וסירב לחתוך את הגופה, הוא הוכה קשות על ידי השומרים. גוטמן כותב שככל שסיפורה של סמאל התקדם, הוא הבין שהיא אינה רק חוזרת על דברים שהווטרינר סיפר לה אלא היא עצמה היתה בתוך המתקן התת־קרקעי וראתה את "פס הייצור לקצירת איברים". סמאל אישרה באוזניו כי הווטרינר לקח אותה פעמים רבות לחדר הניתוח כעוזרת כירורגית.
עדה נוספת שגוטמן שוחח עמה ומכונה פאטימה סיפרה לו כי שלוש נשים בריאות בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. היא לא ראתה מה קרה להן, אבל עדותה הפכה לחלק מדפוס שלדברי גוטמן הוא נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים לכאורה עברו בדיקות דם ובדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו. גוטמן שאל את פאטימה שורת שאלות על הנשים: האם היו חולות? האם היו מושכות מבחינה מינית (כדי לבדוק אפשרות שנלקחו כדי להיאנס)? האם ייתכן ששוחררו? בנות כמה הן היו? לדברי פאטימה, הן לא היו מושכות במיוחד אבל הן היו בריאות, וכמעט כולן היו בנות 28 לערך. ככל שהמשיך לראיין אסירים לשעבר, אותו פרופיל דמוגרפי הופיע שוב ושוב, וגיל 28 חזר שוב ושוב, ונראה כי הוא נתפש על ידי הסינים כגיל האידיאלי לקצירה בשל שיקולים של בריאות האסירים ואיכות איבריהם.
דמות חשובה נוספת בחקירה שלך היא אנוור טוהטי — מנתח אויגורי שסיפר כי כשהיה רופא צעיר בשינג'יאנג בשנות ה–90 הוא קיבל הוראה להוציא איברים מאסיר שהוצא להורג. מדוע הוא חשוב כל כך לסיפור הזה?
"ובכן, הוא מאוד יוצא דופן, משום שמעולם לא היה לנו באמת רופא שהתוודה. עד היום אין לנו באמת רופאים שהשתתפו בזה ויצאו וסיפרו על כך, לפחות לא באופן מלא. אנוור התייצב לבדו. כמהגר בבריטניה, הוא אפילו לא ידע בוודאות אם חלה התיישנות על מה שעשה. הוא חשב שבאמת יכולים לעצור אותו בגלל ההודאה הזאת. אבל הוא עשה את זה. הוא סיפר שהוא פשוט מצא את עצמו מרים את היד בשימוע בווסטמינסטר, כמעט באופן בלתי רצוני, וסיפר את האמת. זה מעשה של אומץ יוצא דופן".
בספר מספר טוהטי לגוטמן כיצד נשלח לאתר הוצאה להורג סמוך לאורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג, וקיבל הוראה להוציא את הכליות והכבד של אסיר שנורה אך עדיין היה בחיים. לדברי טוהטי, הירי בוצע במכוון כך שלא יגרום למוות מיידי; הוא ביצע את הוצאת האיברים ובהמשך תיאר את אחריותו במילים חדות: "אני הרגתי את האיש הזה". גוטמן מדגיש שטוהטי לא היה יכול לקבוע אם הקורבן היה אסיר פוליטי או דתי, אף שההליך התרחש באתר הוצאה להורג ששימש גם להוצאתם להורג של אסירים פוליטיים. גוטמן מספר שהקשר בינו ובין טוהטי חרג מזמן מיחסים שבין חוקר לעד, וכיום הם חברים טובים.
כשגוטמן נשאל מה מניע אותו לחקור את יחסה של סין למיעוטים ואת קצירת האיברים, הוא משיב שעבודה מהסוג הזה דורשת יותר מסקרנות מקצועית. במקרה שלו, הוא מאמין, מדובר בשילוב של עקשנות ושל משהו ששורשיו עמוקים הרבה יותר, וגם אחרי הספר הנוכחי הוא ממשיך להיות פעיל הן כחוקר והן כאקטיביסט בסוגיית קצירת האיברים.
"לשואה היתה השפעה עצומה עלי", הוא אומר ומספר כי החל ללמוד עליה בגיל צעיר והרבה לקרוא עליה. הוא נזכר בביקור שערך באתר מחנה ההשמדה בבירקנאו. בזמן שהלך במחנה, הוא הבין לפתע שהקרקע הלא אחידה שמתחת לרגליו היתה מקום שבו פוזר אפרם של אנשים שנרצחו. "התחושה הזאת שטפה אותי והיתה פשוט מציפה, לעולם לא אשכח את זה. זה היה כאילו העולם כולו הפך לעולם הזה, לשואה". ובכל זאת, יש גם נימה אופטימית בדבריו: "באמצעות המידע שיש לנו על מה שהסינים עושים, אנחנו יכולים להפוך את זה לפשע, אנחנו יכולים לשים קץ לחלום שלהם להפוך לספקי תרופות גלובליים, ואנחנו יכולים למנוע מהתופעה להתפשט למדינות נוספות".
הטענות על הפעילות הסינית הגיעו גם לקונגרס האמריקאי. ביוני השנה, לאחר שבית הנבחרים העביר את "החוק להפסקת קצירת איברים בכפייה", קידם הסנאט שתי הצעות חוק דו־מפלגתיות שנועדו להיאבק בתופעה: האחת עוסקת בקצירת איברים בכפייה ברחבי העולם, והשנייה מתמקדת בטענות לקצירת איברים בסין וברדיפת מתרגלי פאלון גונג ואויגורים, וכוללת בין השאר הגבלות ויזה על מנתחי השתלות סינים. שתי ההצעות אושרו בוועדת יחסי החוץ של הסנאט והוכנסו לסדר היום החקיקתי של הסנאט, אך טרם הפכו לחוק. בסוף החודש שעבר נרשמה התקדמות נוספת כאשר הסנאט אישר פה אחד את החוקים, המחייבים הטלת סנקציות על מי שיימצאו אחראים לקצירת איברים בכפייה בסין ודורש ממשרד החוץ לדווח לקונגרס על מדיניות קצירת האיברים ומערכת ההשתלות הסינית. ההצעה ממתינה להצבעה בבית הנבחרים לפני שתוכל להגיע לחתימת הנשיא.
מתוך תגובת שגרירות סין בישראל:
"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת"
לגוטמן יש גם מסר ליהודים ולישראלים: "חשוב שהם יידעו שיש אנשים בעולם שמבינים שההיסטוריה חשובה. כמו במקרים אחרים, גם הדיבור על הפשע, עצם ההכרה בו, הוא חשוב — והכחשתו היא פשע בפני עצמו".
דובר שגרירות סין בישראל, ג'אנג גואו־פינג, מסר בתגובה: "האשמותיו־לכאורה של גוטמן אינן אלא המצאות זדוניות ושקרים גמורים. מחוז שינג'יאנג נהנה כיום מיציבות חברתית, פיתוח כלכלי, איחוד אתני והרמוניה דתית. הוא חווה את אחת מתקופות הפיתוח הטובות ביותר בתולדותיו. מדיניות הממשל הסיני בשינג'יאנג זכתה לתמיכה ציבורית רחבה — עובדה שאין עליה עוררין ואיש אינו יכול למחוק אותה.
"אנו מעודדים את עורכי 'הארץ' ואת קוראיו לקרוא את הספר הלבן של ממשלת סין, 'הנחיות המפלגה הקומוניסטית הסינית לממשל בשינג'יאנג בעידן החדש: פרקטיקה והישגים', המספק עובדות וראיות מפורטות. כמו כן, אנו ממליצים על ספרו של הסופר הצרפתי מקסים ויוואס, 'אויגורים: לשים קץ לחדשות הכזב'. בהתבסס על שני ביקוריו באזור האוטונומי, ויוואס מתאר את שינג'יאנג באופן אמיתי כאזור הנהנה משגשוג ויציבות. הוא מציין במפורש בספרו כי אלו שמעולם לא ביקרו בשינג'יאנג הם הממציאים חדשות כזב ומערימים שקרים על האזור.
"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת. התקנות של סין בנוגע לתרומת איברים והשתלתם, שנכנסו לתוקף ב–1 במאי 2024, קובעות במפורש כי לאזרחים יש זכות לתרום — או לא לתרום — את איבריהם, וכי אסור לאף ארגון או יחיד לכפות על אדם כלשהו לתרום איברים, להטעותו או לשדלו לכך.
"שקר נותר שקר, לא משנה כמה פעמים חוזרים עליו. בסופו של דבר העובדות יחשפו את האמת. אנו קוראים לאלו המפיצים שקרים שכאלה שלא להפריז בהערכת יכולתם להטעות, וכן שלא לזלזל ביכולתם של הקוראים הישראלים להבחין בין עובדה לבדיון. מן הראוי ש'הארץ' לא יעניק במה לטענות כוזבות שכאלה, ולא יאפשר לעצמו לשמש כלי להפצת מידע כוזב ולערעור היחסים בין סין לישראל".
נכון, היא חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.
אחת המגמות האופנתיות בשיח התקשורתי של השנים האחרונות היא ההכרזה על מותה של אירופה. כולם מדברים על חולשותיה וכישלונותיה של היבשת הישנה. האמריקאים מזלזלים בה, מדירים אותה מהשיחות על אוקראינה ומאיימים עליה במכסים וגזילת שטחים. הרוסים מתעמרים בה ומשגרים נגדה התקפות סייבר ודיס־אינפורמציה. סין, שהיתה הרחק מאחור, מקדימה את אירופה בייצור, בסחר ובתעשייה, תוך שהיא קונה את דרכה לתוך מארג התשתיות והתקשורת שלה.
גם המצב הפנימי לא מזהיר. ההגירה המסיבית והמתחים שהיא יצרה הטילו על היבשת עומס חברתי וכלכלי. הימין הקיצוני מתחזק, הנאציזם חוזר, השמאל שוקע בפוליטיקת זהויות והקמפוסים נכנעו לתעמולה של חמאס. כבר שנים שמיטב המוחות ביבשת מתמחים בעיקר בהספדים: דאגלס מארי כתב על "מותה המוזר של אירופה" ומישל וולבק קרא לזה "כניעה". עמנואל מקרון אמר לסטודנטים בסורבון ש"אירופה עלולה למות", ונגיד הבנק האירופי וראש ממשלת איטליה לשעבר, מריו דראגי, כתב שאם אירופה לא תתעשת היא עומדת בפני "ייסורים איטיים". לפחות בביקורת עצמית לאירופים עדיין יש את זה.
ובכל זאת, למרות המלחמה באוקראינה, הברקזיט, יוקר המחיה, הסגרגציה, קריסת התעשייה, הביורוקרטיה, גלי הפיטורים ומשבר האנרגיה — בעבור אלו שערכים הומניסטיים, ליברליים ודמוקרטיים חשובים להם, אין תחליף לאירופה. ויש סיבות רבות לכך שעולם ללא אירופה הוא עולם מסוכן יותר, שבו חיי אדם יהיו שווים פחות.
הסיבה הראשונה היא החיים עצמם. אם התמזל מזלכם להיוולד באירופה, הסיכוי שתמותו לפני גיל חמש הוא נמוך מאוד — בסך הכל שבעה מקרים מתוך אלף ילדים. באפריקה הסיכון גדול פי עשרה, בדרום־מזרח אסיה הוא גדול פי ארבעה ובאמריקה פי שניים. הסיכוי שלכם להיהרג בתאונות דרכים באירופה הוא בערך חצי מהסיכוי שתיהרגו בתאונה באמריקה או בדרום־מזרח אסיה וקרוב לרבע מזה שבאפריקה. ואם נפצעתם או חליתם, אירופה מובילה על שאר היבשות כמעט בכל הקריטריונים של כיסוי האוכלוסייה בביטוחי בריאות.
אם שרדתם את חמש השנים הראשונות לאחר שנולדתם במדינת OECD שבה החינוך היסודי הוא חובה וזכות בסיסית, ההמשך ללימודים על־יסודיים הוא כמעט מובן מאליו. ברשימת 20 המדינות שבהן אחוז הממשיכים לתיכון הוא הגבוה ביותר — 18 הן באירופה. גם כשבודקים מי ממשיך להשכלה גבוהה, מדינות אירופה מהוות את הרוב בקרב 20 המדינות המובילות.
Screenshot
גם בשוק העבודה כדאי להיות באירופה. הסיכוי של עובד אירופאי לשכר הוגן, תנאי עבודה סבירים, בטיחות טובה ואיזון עם חיי המשפחה, גבוה יותר מזה של עובד בכל מקום אחר. זאת, מפני שהעובדים האירופאים הם המאוגדים ביותר בעולם והמוגנים ביותר על ידי הסכמים קיבוציים.
ברשימת 20 המדינות המאוגדות ביותר, 15 הן אירופיות, ומתוך 20 המדינות שבהן הסכמי עבודה קיבוציים מקיפים את אחוז העובדים הגבוה ביותר, 18 הן אירופיות. כל זאת בעולם שבו מדינות כמו ארצות הברית וארגנטינה מפרקות הלכה למעשה את המדינה, ובאסיה שווקים שלמים מבוססים על עובדי כפייה, עבדים וקורבנות סחר בבני אדם.
לא חסרות סיבות נוספות לחיוניותה של אירופה. מספר הנרצחים על כל 100 אלף תושבים באירופה הוא קצת יותר מ–2, לעומת כ–15 באמריקה וכ–11 באפריקה (באסיה המספר דומה לאירופה, אך חסרים נתונים אמינים ממדינות רבות). אירופה גם אוסרת על עונש מוות ועל עינויים, מגינה על זכויות אדם ומפרידה בין דת למדינה.
מבחינה פוליטית, אירופאים משפיעים על גורלם בצורה מקיפה יותר, מפני שהפוליטיקאים שלהם מתראיינים במגוון אמצעי תקשורת ומספקים תשובות מנומקות גם לעיתונאים שלא תומכים בהם. כשבודקים את מדד חופש העיתונות העולמי זה ברור: מתוך 20 המדינות המובילות, 17 הן אירופיות.
גם באיכות חיי המשפחה, מאפשרות מדינות אירופה את מה שבעבר היה אפשר רק לחלום עליו. בכרכים של אירופה, בוודאי שבמערבה ובצפונה, שני גברים או שתי נשים יכולים ויכולות להחזיק ידיים ולהתנשק בפומבי בלי לעורר תגובות עוינות. נישואים חד־מיניים חוקיים כמעט בכל המדינות וחופשות הלידה הנדיבות ביותר בעולם מאפשרות להורים באירופה לבלות זמן עם ילדיהם ולטפח את התא המשפחתי ללא לחץ כלכלי.
נכון, אירופה חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.
נביאי הזעם שנהנים מ"מיטוט הסדר הישן" ומ"חשיפת הצביעות האירופית", אלו ששמחים לאידה של "אירופה שהופכת לאירופיסטאן" ומפנטזים על נקמה באנטישמים, טוב יעשו אם ידמיינו בכנות את העולם ללא אירופה. האם הם באמת רוצים עולם של דמוקרטיה רוסית, שוק העבודה של איחוד האמירויות, ערכים סעודיים, דיפלומטיה קטרית ושיח פוליטי שנקבע על ידי האלגוריתם של אילון מאסק?
כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"
בחודשים האחרונים התפרסמו בעמודים אלו השוואות רבות בין ישראל למדינות אחרות. זה התחיל עם ההשוואה המתבקשת ל"דמוקרטיות הלא ליברליות" באירופה, בבחינת "להונגריה היינו, לפולין דמינו". זה עבר להשוואות לתורכיה והמשיך לטקסטים מעניינים על קווי הדמיון לאפגניסטן, תוניסיה, איחוד האמירויות ואפילו הרפובליקה הבדיונית גלעד. ההשוואה בין ישראל למדינות רחוקות מעוררת אמנם ביקורת מפני שאין, וגם לא יכולה להיות, זהות מוחלטת, אבל במגבלות מסוימות זהו תרגיל מחשבתי שימושי. גם אם ישראל איננה הופכת לדיקטטורה רצחנית, ההתבוננות החוצה מרחיבה ומעמיקה את הדיון.
כתבות שכתבתי בשנים האחרונות על הפרות זכויות-אדם, דיקטטורות ומעשי רצח-עם וטיהור אתני הן דוגמא טובה כיוון שהן ממחישות את מה שעלול להתרחש בחברות שאין בהם הפרדת רשויות, תקשורת חופשית ובתי-משפט עצמאיים. לדוגמא, שיחתי עם סבטלנה טיחנובסקאיה, שהתמודדה מול אלכסנדר לוקשנקו בבחירות האחרונות בבלארוס, הראתה שעצם קיומן של בחירות לא מבטיח דמוקרטיה. למרות שהתוצאות הרשמיות היו שטיחנובסקאיה הובסה ע"י לוקשנקו, כל העולם ידע שהן היו מעשה רמייה. טיחנובסקאיה הגישה תלונה לוועדת הבחירות המרכזית ובעקבותיה השלטונות החזיקו אותה למספר שעות. היא סיפרה לי שלאחר מכן שירותי הביטחון ליוו אותה לגבול עם ליטא. אחרי שעברה את הגבול התפרסם בעולם סרטון המזכיר סרטוני שבויים המקריאים את דברי חוטפיהם בו היא מבקשת מאזרחי המדינה להפסיק להפגין ולקבל את זכייתו של יריבה.
את מה שקרה לאלו שלא נענו לבקשה שמעתי משלושה מפגינים שהצליחו לצאת למערב. ואלרי קיבל מכות רצח ונאזק עד שאיבד תחושה בידיו, ויאצ'סלב הופשט לתחתוניו, נדחס לתא מעצר עם עשרות בני אדם והורעב במשך ארבעה ימים עד שהגיע משפטו שנמשך שש דקות ואלכסיי ראה אנשים עם צלעות שבורות ושומרים שמכים אדם עד מוות. שלושתם לא היו פעילים פוליטיים ולא אנרכיסטים. הם היו מהנדס תוכנה, מרצה לאומנות ובעל חברת טכנולוגיה שלא שיערו בנפשם שיגיעו אי פעם למצב הזה.
האכזריות של משטרת בלארוס היא רק דוגמא למה שקורה כשמערכת אכיפת החוק לא כפופה לרשות אזרחית עצמאית המחויבת לשמירה על זכויות-אדם. בסין, למשל, ישנם אזרחים שהשלטון החליט להעלים מסיבות שונות. לצורך כך הוקמה מערכת של "בתי כלא פסיכיאטריים", בהם מתאשפזים בכפייה וללא נימוק רפואי אזרחים רגילים ובריאים לגמרי. אזרחים אלו נחטפים, הטלפונים שלהם נלקחים והם ננעלים בחדרים עם חולים הסובלים ממחלות נפש, שם הם מקבלים תרופות, ביניהן "טיפול" בחשמל בהכרה מלאה ואם הם מתנגדים קושרים אותם למיטה, לעתים למשך לילה שלם, שבו הם שוכבים בתוך הצואה והשתן שלהם. וזה עוד כלום לעומת מה שמתרחש במחוז שינג'יאנג בו חיים מיעוטים אתניים שונים, שם הוקמו "מחנות לחינוך מחדש" המשלבים אינדוקטרינציה, עינויים וניסויים רפואיים.
הדברים לא נכתבים בגלל דמיון לישראל. הם נכתבים כי שיחות עם אנשים ששרדו את התופת והצליחו לברוח חושפות נקודה מעניינת. מעבר לסיפורים המזעזעים, אחד הדברים שקשה להשתחרר מהם הוא המהירות שבה הכל התהפך. השורדים היו פעם גננות, מורים, רופאות ועובדי מדינה שחיו חיים רגילים לגמרי. ואז התחילו הפרות סדר, פיגועים ו"חוסר משילות" ואיתן ההאשמות בקיצוניות, בדלנות וטרור. והנה התמנה אדם ש"יודע לעשות סדר" ואכן הסדר התחיל. ראשית, ספרי הלימוד התחלפו ועיתונים נסגרו, אחר כך הגיעו המחסומים, המצלמות החכמות וההגבלות הטכנולוגיות ובסופו של דבר הדרכונים נלקחו, והגבולות נסגרו. אז הופיעו גם המחנות. רק לצורך חינוך מחדש, כמובן. ספק אם ישראל תוכל לפעול בנחישות וביעילות שכזו אפילו כלפי הפלסטינים, אבל זהו שיעור חשוב לגבי שלטון שאין עליו פיקוח ולגבי מהירות התחממות המים סביב צפרדעים תמימות.
אבל יש תופעה נוספת שיש לתת עליה את הדעת – הדה-הומניזציה. בשנה שעברה סיפרה לי צעירה יזידית בשם ליילא כיצד נקנתה ונמכרה מספר פעמים ע"י אנשי דאע"ש שהתעללו בה במשך חודשים כחלק מהסחר בנשים והאונס המאורגן שהפך לחלק ממלחמת האזרחים בסוריה. כמה חודשים קודם לכן סיפר לי צעיר כורדי בשם ביאן, על תקיפה תורכית נגד אזרחים בצפון סוריה, תוצר של עשורים של דה-הומניזציה כנגד הכורדים. הוא סיפר כיצד ראה הרוגים ופצועים רבים, רובם מלאי רסיסים או מחוסרי ידיים או רגליים. "הדבר שהכי קשה לי לשכוח", אמר, "הוא ילדה כבת שמונה, יושבת ליד גופת אחיה המת, ומנסה להעיר אותו". עדויות ממחוז תיגראי שבאתיופיה וממרחץ הדמים של בני הרוהינגה במיאנמר מדגימות לאיזה שפל עוד ניתן להגיע – מעשי אונס קבוצתי, הוצאות להורג בירי ובמצ'טות, הטבעת תינוקות ושריפת כפרים על יושביהם. כל זה, בעשור השני של המאה ה-21. בישראל, אין אפילו דברים הקרובים לזה, אבל תהליכי דה-הומניזציה מתחילים הרבה לפני האלימות הגלויה.
למרבה הזוועה, הרוצחים בסכסוכים במיאנמר, אתיופיה וסוריה, אינם תופסים את עצמם כמלאכי גיהינום, להיפך, במקרים רבים הם אנשים רגילים ששכנעו את עצמם שהם הקורבן. בסיועם של אידיאולוגיה לאומנית וגזענית, נרטיבים המבוססים על אינטרסים פוליטיים ואלגוריתמים של רשתות חברתיות, המרקם החברתי התפורר והפך לג'ונגל רצחני. יהיה מי שיטען שאלו דוגמאות ממדינות שאין להן מסורת דמוקרטית ואסור להשוות, אך האמת היא שגם לישראל אין פרלמנט בן מאות שנים או אוכלוסייה המתאפיינת בדורות של תרבות דמוקרטית. היא אמנם לא רפובליקה סובייטית לשעבר או מדינה אפריקנית נחשלת, אבל היא דמוקרטיה צעירה ופגיעה המחזיקה כוח צבאי אדיר, מיעוט לאומי גדול ומפעל כיבוש של עם אחר. אלו לא בדיוק תנאי פתיחה המעניקים חסינות.
ולכן, כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", הן על הניתוק מהעולם הנאור ועל ההליכה בעיניים עצומות לעבר המדינות שבינתיים ישראל רק מוכרת להן נשק, סייבר ו"ייעוץ בטחוני" ומחר היא עלולה, אם היא לא תתעשת, לקבל מהן השראה וללכת בדרכן.
דו"ח של Safeguard Defenders מביא את סיפוריהם של עשרות אזרחים שאושפזו ללא נימוק רפואי בשל פעילות פוליטית או רק מפני שהגישו עתירה לרשויות לטפל בעוול שנגרם להם. אחת ממחברי הדו"ח: "זה רק קצה הקרחון".
דו"ח של ארגון העוקב אחר הפרת זכויות אדם בסין טוען כי בתי חולים פסיכיאטריים משמשים את המשטר בבייג'ין במאבקו בפעילי זכויות אדם ובמתנגדיו. על פי הדו"ח שפרסם הבוקר (שלישי) הארגון Safeguard Defenders, אזרחים רבים מאושפזים בכפייה ללא כל נימוק רפואי. זאת תוך ניתוקם מהעולם שבחוץ — ובמקרים רבים הכאתם, קשירתם למיטה ומתן "טיפול" תרופתי ואף מכות חשמל.
בדומה לטענות על הרג אסירים לשם קצירת איבריהם, גם במקרים אלה אנשי רפואה משתפים פעולה לכאורה עם רשויות החוק בניגוד לכללי האתיקה הרפואית ובניגוד לטובת המטופלים. כפי שהרשויות בבייג'ין טוענות בשנים האחרונות כי הן הסדירו את תחום הסחר באיברים למטרות השתלה, כך גם בסוגיית האשפוזים נטען כי הנושא הוסדר בחקיקה לפני כעשור. אולם, הדו"ח חושף 144 מקרי אשפוז בכפייה ב–109 בתי חולים ברחבי סין, מסיבות פוליטיות וללא כל צורך רפואי. הדו"ח כולל 99 קורבנות שאושפזו בין השנים 2015 ל-2021, כמה מהם יותר מפעם אחת.
ארגון Safeguard Defenders פועל ב"זירות עוינות" באסיה, כהגדרתו, למען "הגנה על זכויות אדם וקידום שלטון החוק". עיקר עבודתו מוקדשת להפרת זכויות אדם סיניות — הן בתוך המדינה והן בהתערבותם של גורמים סיניים במדינות אחרות, הפוגעת לכאורה בזכויות אדם ומערערת את שלטון החוק בהן. הארגון רשום בספרד וממומן באמצעות מענקים שונים, בעיקר מהאיחוד האירופי.
מנהלת המחקר של הארגון, דינה גרדנר, חיה בעבר בסין ועובדת כיום מטייוואן. לדבריה, "תמונת המצב המתוארת בדו"ח היא רק פיסת מציאות אחת. זה רק קצה הקרחון. אנחנו התבססנו על חומר שקיבלנו מארגון הפועל בתוך סין ועל עדויות מועטות שהתפרסמו בכלי תקשורת שונים". היא ציינה כי במדינה שאוכלוסייתה מונה 1.4 מיליארד תושבים, רוב הקורבנות של פרקטיקת האשפוזים הכפויים לא יודעים כלל כי ביכולתם לפנות לארגוני זכויות אדם.
חלק מהקורבנות, היא טוענת, סיפרו כי פגשו בבתי החולים הפסיכיאטריים קורבנות נוספים שהובאו למוסדות אלה בידי שוטרים. העדויות המופיעות בדו"ח, המתפרסם תחת הכותרת "בתי כלא פסיכיאטריים", קשות מאוד. לדברי גרדנר, "אנשים המאושפזים בכפייה וללא נימוק רפואי ננעלים בחדר יחד עם חולים רבים אחרים שכנראה סובלים באמת ממחלות נפש. הם מקבלים תרופות, לעתים בכדורים ולעתים בהזרקה לווריד. אם הם מתנגדים קושרים אותם למיטה. לעתים הם נקשרים ללילה שלם ושוכבים בתוך הצואה והשתן שלהם".
בכמה מהעדויות מופיע תיאור של מכות או של "טיפול" במכות חשמל בהכרה מלאה. "זו טראומה פיזית ופסיכולוגית קשה", אמרה גרדנר. לדבריה הקורבנות מופרדים ממשפחותיהם, שלא מעודכנות במצבם. מכשירי הטלפון שלהם מוחרמים והם אינם זכאים לביקורים. השחרור מ"אשפוז" אינו מתאפשר ללא אישור של המשטרה או הממשלה בבייג'ין — ולעתים חולפים ימים, שבועות ואף שנים עד שהוא ניתן. "באחד המקרים", המשיכה גרדנר, "הקורבן הוחזק במתקן פסיכיאטרי במשך 15 שנה". לפי הדו"ח, כמעט שליש מהקורבנות נשלחו לאשפוז בכפייה פעמיים או יותר. שניים מהם אושפזו לפחות חמש פעמים בעבר, ו-15 טרם שוחררו.
קורבנות מערכת אנקאנג, מתוך הדו"ח שפורסם. "במשטרו של שי ג'ינפינג נעשה מסוכן יותר ויותר לאנשים לדבר" צילום: ארגון Safeguard Defenders
לצורך כתיבתו נעזרו מחברי הדו"ח, בין היתר, בארגון הסיני Civil Rights and Livelihood Watch (CRLW), העוקב אחר הפרות זכויות אדם של אזרחים בני המעמדות הנמוכים במדינה. לדברי מואו ינסי, תחקירנית הארגון החיה בבריטניה, "יש לנו בארגון עיתונאים-אזרחים אמיצים שנמצאים בקשר עם קורבנות האשפוז בכפייה. הם קיבלו מהם את המידע באופן ישיר, ראיינו אותם ולעתים צילמו אותם בווידאו". בשיחה עם "הארץ" הוסיפה מואו כי הדו"ח מבוסס, בין היתר, על ראיונות אלה ועל מידע רב שנאסף מהשטח בשנים האחרונות. העדויות פורסמו מבלי לחשוף את זהותם של המראיינים, מחשש לביטחונם. "האנשים האלה נמצאים תחת מעקב הרשויות", הסבירה מואו. "הם מוטרדים על ידי המשטרה, ונאלצים במקרים רבים לעזוב את בייג'ין ולהתחבא. חלקם גם נעצרו".
אחד המקרים המתוארים בדו"ח הוא של הפעיל הפוליטי לו צ'יאן-רונג, שאושפז במחלקה הפסיכיאטרית של בית חולים במחוז ג'יאנגסו ב-2018 למשך תשעה שבועות. לו העיד כי רופאיו הודו בפניו שהמשטרה הורתה על אשפוזו — על אף שבדיקות שנערכו לו קבעו כי הוא לא סובל ממחלת נפש. מקרה אחר הוא של חה פאנג-וו, תושב מחוז חונאן, שאושפז בכפייה כמה פעמים בעבר. באחד המוסדות שאליהם הובא אובחן חה כסובל מפסיכוזה פרנואידית ולדבריו אחד הרופאים אמר לו: "קל להיכנס לכאן, אבל קשה לצאת. המנהיגים הורו לנו להשאיר אותך כאן ותפקידנו הוא להשגיח עליך 24 שעות ביממה".
צ'ן ביסיאנג, תושבת חונאן בשנות השמונים לחייה, נעצרה בידי המשטרה ב–2017 אך בשל גילה המבוגר והעובדה כי הוכתה בידי השוטרים ונחבלה, היא הופנתה לבית חולים צבאי ואושפזה למשך ארבעה חודשים במחלקה הפסיכיאטרית. מקרה אחר המוזכר בדו"ח הוא של דונג יאוצ'יונג — שב-2018 תיעדה את עצמה משליכה דיו על תמונתו של הנשיא שי, ומוכרת בכינוי "נערת הדיו". דונג נכלאה במוסד פסיכיאטרי שם הוכתה, נקשרה למיטה ונאלצה לקחת תרופות שלא נזקקה להן. היא אושפזה פעמיים, ובני משפחתה סיפרו כי קודם לכן היתה בריאה — אך לאחר שחרורה, כשהיא כבת 30 בלבד, סבלה מתופעות חמורות כמו דמנציה וחוסר שליטה על הסוגרים וכן מסיוטי לילה.
לא כל המאושפזים הם מתנגדים פוליטיים. בכמה מקרים הובאו לאשפוז בכפייה מי שתבעו פיצוי כספי מהרשויות בשל פציעה בעת שירותם הצבאי, דרשו מהמשטרה לחקור פריצה לביתם או תמכו בפומבי במורה שנענשה כי עודדה את תלמידיה להטיל ספק בנרטיבים ההיסטוריים הרשמיים של השלטון. 99 הקורבנות המוזכרים בדו"ח מגיעים מ-21 מחוזות ברחבי סין, אך הוא אינו עוסק בנעשה במחוזות שבהם מצב זכויות האדם עשוי להיות חמור יותר, שינג'יאנג וטיבט. גיל הקורבנות משתנה, חלקם צעירים ואחרים מבוגרים. 51 מהם גברים ו-48 נשים; 14 מהם פעילים פוליטיים ו-80 זכו להגדרה "עותרים" (petitioners). לדברי גרדנר, מדובר במי שפועלים תחת שיטת "המכתבים והביקורים" הוותיקה בסין.
"אזרח שמבקש להתלונן או להפנות לרשויות בקשה הנוגעת לעוול שנגרם לו יכול לעתור בנושא לרשויות באזור מגוריו", הסבירה מנהלת המחקר את השיטה. לדברי גרדנר, "אזרחים רבים מאמינים במערכת וחושבים שהיא תפתור את העניין בדרך צודקת, אבל זה לא עובד. חיי העותרים הם קשים, ההליכים נמשכים שנים וחלקם גם הופכים לקורבנות של השיטה המאשפזת אותם בכפייה". להגדרתם של מתנגדי משטר כמי שסובלים ממחלת נפש, ולאשפוזם בכפייה במוסדות פסיכיאטריים, יש היסטוריה בת עשרות שנים בסין וזו מוכרת גם מדיקטטורות אחרות דוגמת ברית המועצות. לפי הדו"ח, בשנות ה-80 הוקמה בסין רשת של 30 מוסדות פסיכיאטריים בשם אנקאנג (מונח שמשמעותו "שלום ובריאות"). מוסדות אלה היו מיועדים לאזרחים "בלתי שפויים מבחינה פלילית", ונוהלה בידי המשרד לביטחון הציבור. אולם מי שסומנו כמתנגדי משטר מאושפזים גם במוסדות פסיכיאטריים אחרים, בהם מרכזים רגילים לבריאות הנפש המטפלים באוכלוסייה הכללית ומנוהלים בידי משרד הבריאות הסיני. לדברי גרדנר, בין 2002 ל-2012 התקיים דיון ציבורי בסוגיה, בסין ומחוץ לה.
ב-2012 חוקקה סין את "חוק בריאות הנפש" שנועד להסדיר את זכויות המטופלים. כך נוצרו קריטריונים לאשפוז, בתי חולים קיבלו אחריות לזכויות החולים וגובשו נהלים מחמירים יותר, מבחינה רפואית ומשפטית, למקרים של אשפוז בכפייה. אך לטענת גרדנר, המצב בפועל לא השתפר. "עכשיו ברור שזה לא עובד", הוסיפה. "הדו"ח מראה כי עדיין יש מאות או אלפי קורבנות". לדבריה, "קשה לנו לומר אם המצב משתפר או נהיה גרוע יותר מבחינה זו, אבל במשטרו של שי, ישנה עלייה ברדיפה של פעילי זכויות אדם ועיתונאים-אזרחים, והם הרי אלו שיכולים לעצור את זה. לכן כדאי לשקול את האפשרות שהשיטות האלו קיימות באותו היקף שהן היו בעבר. זאת, בסופו של דבר דרך זולה, יעילה וקלה לשמר את היציבות שחשובה כל כך לשלטון".
כך נכתב גם בפרק המסקנות בדו"ח הארגון: "סין תחת שי ג'ינפינג מעולם לא היתה יותר עסוקה ב'שמירה על היציבות' ובהטרדה ומעצר של אנשים שהמפלגה הקומוניסטית מחליטה כי הם מסכנים את כוחה". מחברי הדו"ח מוסיפים כי הדבר בא לידי ביטוי בתקציב הרב המיועד למטרות של טיפול באי-שקט חברתי. ב–2019 הוקדשו לכך בתקציב המדינה כ–1.39 טריליון יואן (כ–217 מיליארד דולרים) — סכום הגבוה בכ–17% מתקציב הצבא הסיני. "בסין פועלות מערכות רבות למעצר שרירותי ולכפיית היעלמויות, המשמשות לתחזוקת היציבות — ממערכת המעקב אחרי מגורים, דרך 'בתי כלא שחורים בלתי חוקיים' ועד מעצרים כפויים בשם בדוי ואף מעצרי בית", נכתב בדו"ח. "אבל אחת השיטות המפחידות והסטיגמטיות ביותר היא מערכת 'אנקאנג', שבה קורבנות לכודים בתוך סיוט, ללא גזר דין של בית המשפט, ללא הליך שיפוטי וללא מושג מתי הסיוט יסתיים".
"הארץ" פנה לשגרירות סין בישראל, עדיין לא התקבלה תגובתה.
פסק-הדין של הטריבונל האויגורי בלונדון, דו"ח מצב הדמוקרטיה בעולם של ארגון IDEA ודו"ח הבנק העולמי על הקונפליקטים האלימים על פני הגלובוס מעלים את השאלה – האם הפשעים של המשטר הסיני בשינג'יאנג הם אירוע מבודד או שהם רמז לעתיד של כולנו.
לפני שנתיים עוד היה אפשר להתעלם. העדויות היו מעטות וההכחשות היו גורפות. אפשר היה לטעון שהסיפורים על מדיניות השלטון הסיני כלפי בני המיעוטים בשינג'יאנג הם תעמולה אנטי-סינית וחלק ממאבק בין מעצמות. או שאפשר היה פשוט להפעיל את הווטאבאוטיזם הישן והטוב; למה לא מדברים על בתי-הכלא האמריקאים? למה שוכחים את המיליונים שהבלגים שחטו בקונגו? למה מתעלמים מהסעודים שתולים אנשים ברחובות? אבל אז, אחד אחר השנייה, הגיעו הניצולים – מאות נשים וגברים המספרים על מה שקרה להם וליקיריהם. מהם כבר היה קשה להתעלם. סיפוריהם מסמרי שיער: ענישה במעשי אונס קבוצתי, עקירת ציפורניים, מכות באלות חשמליות, כליאה בכלובים שלא ניתן לעמוד או לשכב בהם, אינדוקטרינציה פוליטית, ניסויים רפואיים, מערכת הייטק של מעקב ופיקוח במרחב הציבורי, פלישת המדינה למרחב הפרטי, מאסרים ללא הליך משפטי וכליאה בתנאים לא אנושיים.
אחרי העדים הגיעו בני משפחות אויגוריות, קזחיות ואחרות, וסיפרו על יקיריהם שנעלמו ללא שוב במנגנון הכליאה הסיני. לבסוף הגיעו החוקרים והעיתונאים ונתנו הקשר רחב יותר באמצעות צילומי לווין, מסמכים שהודלפו ונתונים, תמונות וכתבות שנקטפו מהאינטרנט הסיני לפני שהועלמו. אלו חשפו רשת של "מחנות לחינוך מחדש" בהם נכלאו ע"פ הערכות למעלה ממיליון בני-אדם, במקביל התבצעו טרנספרים של אוכלוסייה, הרס של בתים, שכונות ומסגדים, העסקה של מאות אלפי עובדי כפייה בתנאי עבדות וכפייה המונית של עיקורים והפלות שנועדו לצמצם את אוכלוסיית בני המיעוטים. בשבוע שעבר (חמישי) התפרסם פסק דין של טריבונל ציבורי עצמאי בלונדון בנושא מדיניות סין כלפי האויגורים. הטריבונל אסף מאות אלפי עמודי מידע, תיעד את סיפוריהם של כ-500 עדים ושמע את הסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא יצר את גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא ופסיקתו היתה חד-משמעית: סין אשמה, מעבר לכל ספק סביר, בעינויים, בפשעים נגד האנושות וברצח-עם נגד המיעוט האויגורי.
פסק-הדין בלונדון לא יגרום לסינים לשנות את מדיניותם. לטריבונל אין סמכות משפטית, כוח פוליטי או אפילו משקל ציבורי רב. למעשה, אין כוח בעולם שמאיים על עצמאות הפעולה הסינית בשינג'יאנג – סין לא חברה ולא כפופה לבית-הדין הפלילי הבינלאומי, אין חשש שצבא זר יפלוש לשינג'יאנג כי סין היא מעצמה צבאית וגרעינית, גופים כלכליים יהססו לפעול נגד סין בגלל עוצמתה הכלכלית, הסינים מחזיקים זכות ווטו במועהב"ט של האו"ם, שינג'יאנג עצמה סגורה הרמטית וכמעט שאין אפשרות לבצע בה עבודה עיתונאית ונכון להיום, אין עדות לכך שבסין פועלת אופוזיציה משמעותית או התנגדות עממית נרחבת למשטר. ארגוני חברה אזרחית ואמצעי תקשורת במערב כמו גם פוליטיקאים בפרלמנטים אירופאיים ובממשל האמריקאי מעלים אמנם את הנושא לסדר-היום העולמי, אך אלו הן בעיקר הצהרות, לא מעשים. למרות זאת, יש שאלה אחת שכדאי לשאול, לא רק לטובת האויגורים, אלא למען האנושות כולה – האם מדיניות סין בשינג'יאנג היא מקרה יוצא מן הכלל או שהיא עלולה להפוך למודל לחיקוי ועתיד אפשרי לכולנו?
המשפט האחרון עלול להישמע קצת דרמטי, אבל הוא מתבסס על תופעות מדאיגות המתרבות בשנים האחרונות. ראשית, למרות ההבטחה החגיגית "לעולם לא עוד" מאמצע המאה ה-20 והתיאוריה על "קץ ההיסטוריה" מסופה, עושה רושם שרצח-עם, פשעים נגד האנושות והפרות מאסיביות של זכויות-אדם זוכים לקאמבק מרשים. המאה ה-21 לבדה מספקת אין-סוף דוגמאות לכך, החל ברצח-העם בחבל דארפור ועד רצח-העם היזידי. במיאנמר נרצחו עשרות אלפי בני רוהינגה ומאות אלפים גורשו ע"י חיילי המשטר ותומכיהם. דו"ח של האו"ם חשף פוגרומים ברוטליים שכללו השלכה של תינוקות לנהר, מעשי אונס קבוצתי שהסתיימו ברצח, הצתה של כפרים על יושביהם והרג נשים וילדים בירי, סכינים ומצ'טות. באתיופיה, מתקיים בשנה האחרונה טבח נרחב של אזרחים כחלק מהסכסוך בין המשטר לבין אנשי חבל תיגראי. גם כאן ישנן עדויות על הוצאות המוניות להורג, הרעבת אזרחים ואסון הומניטרי בעקבות בריחתם של מיליוני פליטים.
מה הנסיבות המאפשרות את כל אלו? רמזים לכך ניתן למצוא בשני דו"חות שהתפרסמו לאחרונה. הראשון, דו"ח של IDEA, ארגון בינ"ל לחיזוק מוסדות דמוקרטיים, מראה שמצב הדמוקרטיה בעולם מדרדר. בעשור האחרון הוכפל מספר המדינות המוגדרות כ"דמוקרטיות בנסיגה", כלומר, מדינות בעלות ממשלות שנבחרו בדרך דמוקרטית הנוקטות בטקטיקות אוטוריטריות כמו הונגריה, ברזיל, הודו וסלובניה. כמו כן, בשנים האחרונות נוספו למועדון המדינות הלא דמוקרטיות יותר ויותר חברות. גם אם יש תחושה שהמצב בקמרון, זימבבווה או ניקרגואה לא משפיע עלינו ישירות, קשה להתעלם מהעובדה שע"פ הדו"ח, שני-שליש מאוכלוסיית העולם חיה כיום ב"דמוקרטיות בנסיגה" או תחת משטרים אוטוקרטיים. גם אם אנחנו חיים עדיין בווילה (ויש שיכפרו גם בזה), הג'ונגל הפך להיות גדול ומסוכן יותר. הדו"ח השני, של הבנק העולמי, הראה שיש בשנים האחרונות עלייה במספר הקונפליקטים האלימים בעולם. זהו שיא של שלושת העשורים האחרונים. הקונפליקטים אמנם פחות קטלניים משהיו בעבר אך הדו"ח קושר אותם לבעיות קשות וגורליות – יותר פליטים מאי פעם ועלייה ברמות העוני ואי-השוויון בעולם.
כאילו שכל זה לא מספיק, הנסיבות הספציפיות של המאה ה-21 מאפשרות לרודני כל העולם גישה למערכות נשק קטלניות יותר מאי-פעם ואפשרויות חסרות תקדים למעקב אחרי אזרחים. בנוסף נותנת המגפה העולמית את התירוץ המושלם לסגירת גבולות, דחיית בחירות ושלילת זכויות. שנאה גזעית ולאומנית מפומפמת ע"י רשתות חברתיות שהאלגוריתם שלהן פועל למען שורת הרווח בלבד והנסיבות הכלכליות הופכות לקיצוניות יותר במקומות רבים בעולם בעקבות משבר האקלים. מבחינת נטיותיו הרצחניות של האדם, זוהי סערה מושלמת.
בתנאים אלו ייתכן ששינג'יאנג היא רק ההתחלה. אין ספק שלעולם כולו, החל מההנהגה הפוליטית ועד לאחרון צרכני עליבאבא, נוח להתעלם מהמחנות, מהעינויים ומעבודות הכפייה. אך יש להכיר בכך שהמשך ההתעלמות מהפשעים המתבצעים בשינג'יאנג איננה רק פגיעה בקורבנות המשטר הסיני, היא תעודת הכשר להמשך הזוועות ותרומה ישירה להתפשטותן בעולם שהופך לאלים, דכאני ומסוכן יותר.