חמש מדינות באירופה החליטו להילחם בהגירה – באמצעות כלי שנוי במחלוקת

"מרכזי החזרה" שיופעלו בארץ שלישית ויקלטו מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו, מונחים כעת על סדר היום בדנמרק – שמנסה לקדם את העניין ברמת אירופית. ואולם מומחים טוענים כי מגבלות משפטיות יקשו על יישום הרעיון, ובאמנסטי מזהירים: המרכזים עלולים להפוך ל"חורים שחורים" של זכויות אדם

פורסם ב"הארץ": חמש מדינות באירופה החליטו להילחם בהגירה – באמצעות כלי שנוי במחלוקת – אירופה – הארץ

בניגוד לשכנתה הגדולה שוודיה, שבמשך עשרות שנים קיבלה מאות אלפי מבקשי מקלט מכל העולם, דנמרק מנהלת מאז תחילת שנות האלפיים מדיניות הגירה מחמירה, שבהדרגה נעשית מחמירה יותר. ממשלותיה האחרונות, הן מהימין הן מהשמאל, הקשיחו את הכללים הנוגעים לבקשות מקלט, לאיחוד משפחות ולתושבות קבע, ובד בבד הפכו את החזרת מבקשי מקלט שבקשתם לא אושרה למרכיב מרכזי במדיניות ההגירה שלהן. המגמה הואצה לאחר משבר הפליטים של 2015. מבקשי מקלט רבים קיבלו מעמד זמני בלבד, מתוך ציפייה שיחזרו לארצותיהם כאשר התנאים יאפשרו זאת, ואילו מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו הועברו למרכזי יציאה מיוחדים, בתנאים שנועדו לעודד אותם לעזוב. מ־2018 אמרה ממשלת דנמרק במפורש כי מדיניותה דוגלת במעבר "מאינטגרציה לשהייה זמנית, עצמאות כלכלית וחזרה".

אחד הכלים שדנמרק בוחנת בשנים האחרונות כדי להפוך את המדיניות הזאת ליעילה יותר הוא "מרכזי החזרה" (Return Hubs): במקום להשאיר במרכזי יציאה דניים מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו וזרים אחרים בלא זכות חוקית להישאר במדינה – היא מעוניינת באפשרות להעביר את מקצתם למרכזים במדינות שלישיות מחוץ לאיחוד האירופי. בעת האחרונה קידמה דנמרק את הרעיון ברמה האירופית, וכעת היא פועלת עם גרמניה, הולנד, אוסטריה ויוון במסגרת קבוצה של חמש מדינות המבקשת לחתום הסכמים עם מדינות שלישיות שיאפשרו להקים אצלן מרכזים כאלה.

נציגים מחמש המדינות נפגשו החודש בדנמרק, ומפגש נוסף מתוכנן שוב בסופו במינכן כדי להמשיך בדיונים בעניין. זאת לאחר שביוני אישר הפרלמנט האירופי רפורמה במדיניות ההגירה שנועדה להאיץ גירושים ולאפשר למדינות החברות להקים מרכזים מחוץ לאיחוד.

"לאזרחים זרים השוהים בדנמרק בלא מעמד חוקי אין מקום בדנמרק", אמר שר ההגירה והאינטגרציה במדינה, מורטן בודסקוב, באימייל ל"הארץ". "לכן הקמת מרכזי החזרה מחוץ לאיחוד האירופי היא בעדיפות עליונה מבחינת הממשלה". בודסקוב הוסיף לצד כמה מבעלות בריתה הקרובות, דנמרק כעת "קרובה יותר מתמיד להפיכת מרכזי החזרה כאלה למציאות. אני מצפה שנוכל להתחיל בקרוב מאוד בדיונים קונקרטיים עם מדינות שותפות פוטנציאליות. אנחנו פועלים כדי שלאורך השנה הבאה נוכל להקים את מרכז ההחזרה הראשון מחוץ לאיחוד האירופי, בשיתוף פעולה הדוק עם מדינות שותפות ובתנאים הוגנים ושוויוניים".

על השאלה לאילו מדינות תוכל דנמרק לשלוח את מבקשי המקלט שבקשותיהם נדחו ומה יהיו התנאים במרכזי ההחזרה, השיב השר: "זה תהליך דיפלומטי מורכב, וחיוני לחלוטין שתישמר סודיות בין מדינות האיחוד האירופי ובין המדינות השותפות הפוטנציאליות לאורך כל אורכו. לכן בשלב זה איני יכול לומר דבר נוסף על מדינות שותפות אפשריות".

בדנמרק שוהים כיום כ־2,500 מבקשי מקלט שבקשותיהם עדיין נבחנות. כ־500 מתוכם הם אזרחים סורים שהטיפול בהם הוקפא לאחר נפילת משטר אסד וכעת הוא מתחדש. בנוסף, 347 מהגרים שהוחלט שלא לאשר את בקשתם מחכים כעת להרחקה – כ־26% מהם איראנים, 23% רוסים, 23% סורים ו־21% חסרי אזרחות, ובהם פלסטינים. השאר הם אפגנים, טורקים, אלג'יראים, סומלים עיראקים ואחרים. במרכזי ההחזרה עצמם שוהים כמה מאות בני אדם – ובהם גם מבקשי מקלט שנדחו וכאלה שהורחקו בשל הרשעות בפלילים.

אחד מהם הוא פואד אחמדינג'אד, כורדי בן 34 מאיראן שבא לדנמרק לפני כעשר שנים ובקשתו למקלט נדחתה. על פי האתר TV Midtvest, הוא מתגורר במרכז החזרה בדנמרק מאז שנת 2018. הוא אינו רשאי לעבוד, אך מותר לו לצאת מהמרכז ולנסוע למקומות אחרים – כפוף לחובת התייצבות. קודם לכן הוא לא עמד בה באופן עקבי ולכן הוא גם נכלא לפחות שלוש פעמים. לדבריו, אביו נהרג בידי אנשי המשטר האיראני כשהוא היה תינוק, ואחיו הבכור ישב 16 חודשים בכלא באיראן וסבל מעינויים. הוא אומר כי הוא חושש שאם יחזור לאיראן יהיה גורלו דומה לזה של אחיו, ואף על פי שהוא רוצה לחזור למשפחתו, הוא אינו מוכן לעשות זאת כל עוד המשטר הנוכחי עומד על כנו. "אם המשטר ייפול ויהיה שלטון חדש, אחזור לאיראן", הוא אמר לאתר.

ויש עוד רבים כמוהו. ב־2025 הוחזרו מהמדינה כ־250 מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו, אך בפועל היה מספר המגורשים גבוה בהרבה – כ־2,600. היו שגורשו בשל הרשעות בפלילים, והיו שבגלל החלטות מנהליות או תקנת דבלין (שליחה למדינה אחרת באירופה, ד.ס).

על פי הלשכה הסטטיסטית של האיחוד האירופי (יורוסטט), בשנת 2025 סורבה כניסתם של 132,600 אזרחי מדינות לא אירופיות לאיחוד האירופי בגבולותיו החיצוניים – עלייה של 7.1% לעומת 2024. במשך השנה נמצאו 719,395 שוהים לא חוקיים במדינות האיחוד – ירידה של 21.7% לעומת 918,525 ב־2024. בד בבד קיבלו 491,950 בני אדם הוראה לעזוב מדינה באיחוד האירופי, אך רק 135,460 הוחזרו בפועל למדינה שלישית בעקבות הוראת עזיבה – מספר השווה לכ־27.5% ממספר הוראות העזיבה שניתנו באותה שנה.

קשה לצפות מה יעלה בגורלם של אלה שיוחזרו למדינה שלישית – אם אכן יצא המהלך לפועל – שכן חמש המדינות שהסכימו על העקרונות לא פרסמו מודל מפורט ליישומם. עם זאת הן מתחייבות לפעול בהתאם לדין האירופי והבינלאומי. וממילא יש מי שעודנו ספקן לגבי התוכנית. ד"ר מארק קלאסן, מרצה במכון אירופה באוניברסיטת ליידן שבהולנד, אומר כי על פי החוק הקיים אי אפשר לבצע החזרה כפויה למדינה שלישית. תקנות ההחזרה החדשות של האיחוד האירופי, שצפויות לקבל אישור סופי ולהיכנס לתוקף באוקטובר, יאפשרו החזרות כאלה על בסיס הסכמים בין מדינה חברה באיחוד האירופי, או קבוצה של מדינות חברות, ובין מדינה שלישית.

מתוך כך, במקום החוק שעד כה התיר להחזיר אדם למדינת המוצא שלו או למדינה אחרת שיש לו קשר וזכות כניסה אליה – למעשה יורחב המושג "מדינת ההחזרה" גם למדינה שלישית שיש איתה הסכם, גם אם אין קשר קודם בינה ובין האדם המגורש. "זה הרעיון של מרכזי ההחזרה", הוא אומר, "בסיס משפטי חדש, במסגרת תקנות ההחזרה של האיחוד האירופי, לגירוש בני אדם למדינה שאינה מדינת מוצאם".

קלאסן, מומחה לדיני הגירה, מסביר כי "אחת הסיבות שהמחוקק האירופי והמדינות החברות רוצות באפשרות להחזיר מהגרים למדינה שלא באו ממנה, היא שמדיניות ההחזרה היא אחד התחומים הקשים ביותר בדיני ההגירה. זאת משום שהיא תלויה הן ביכולתה של המדינה לגרש אדם בפועל הן בנכונותו של המהגר לשתף פעולה. מכיוון שמהגרים מנסים להתנגד, קשה מאוד ליישם את הגירוש. נוסף על כך צריך להתמודד עם מדינות המוצא, שרבות מהן אינן משתפות פעולה עם הליכי ההחזרה; אינן מנפיקות מסמכים או מאפשרות כניסה, ולכן מדיניות ההחזרה נעשית קשה מאוד. מה שהרשויות מכנות 'שיעור ההחזרה' הוא נמוך יחסית. ברחבי האיחוד האירופי, רק כ־20 עד 25% ממספר הזרים שנדרשו לעזוב מוחזרים בפועל למדינה שמחוץ לאיחוד האירופי".

איזה תמריץ יש למדינות שלישיות פוטנציאליות לשתף פעולה עם מהלך כזה?

"זה כמובן הקושי העיקרי ברעיון הזה. מציאת מדינה שמוכנה לעשות זאת היא משימה קשה, משום שעקרון אי־ההחזרה (non–refoulement) מספק הגנה מוחלטת מפני החזרת אדם למדינה שבה הוא עלול להיות נתון לרדיפה או לפגיעה חמורה. לכן חמש המדינות החברות מחפשות מדינה שלישית שגם תהיה מוכנה לקבל את האנשים האלה וגם תיחשב בטוחה דיה לאפשר את הגנתם. המדינות השלישיות האפשריות יכולות להשתמש בהסכמתן כקלף מיקוח לשימוש בפוליטיקה הבינלאומית. מדינה שלישית יכולה לומר: 'אם אנחנו נעזור לכם בעניין הזה, אתם תעזרו לנו בעניין אחר'".

קלאסן מוסיף ומדגים: "מדינות באיחוד האירופי עלולות להפוך לתלויות בשיתוף הפעולה הזה, כפי שקרה קודם לכן עם ההסכם בין האיחוד האירופי לטורקיה. לאחר שנחתם ההסכם וטורקיה קיבלה מבקשי מקלט שהועברו אליה מיוון, על תקן מדינה שלישית בטוחה, היא איימה פעמים רבות להפסיק את שיתוף הפעולה והשתמשה בו מבחינה פוליטית. חוץ מקלף מיקוח, מדינה שלישית יכולה גם לעשות זאת פשוט בתמורה לכסף. למשל, כאשר בריטניה שקלה לשלוח מבקשי מקלט שהגיעו אליה בסירות, היא יזמה הסכם בינלאומי שלפיו הם יגורשו לרואנדה תמורת תשלום (התוכנית מ־2022 נבלמה בבית המשפט העליון בשל חששות מפני הפרת עקרון אי־ההחזרה, ולבסוף בוטלה ב־2024 בלי שהועבר ולו מבקש מקלט אחד בכפייה, ד.ס)".

אשר למדינות המנהלות משא ומתן עם דנמרק ועם המדינות האירופיות האחרות על הפיכתן למדינות שלישיות, אומר קלאסן: "לפני שהיוזמה הזאת הפכה ליוזמה משותפת עם ארבע המדינות האחרות, הולנד ניהלה שיחות עם אוגנדה שתהיה מדינת יעד. היו גם שמועות שהשיחות מתנהלות עם רואנדה. זה ממחיש את חולשת התוכנית, משום שברואנדה שולט אחד המשטרים האוטוקרטיים ביותר באפריקה, עם דיכוי פוליטי נרחב, ובית המשפט העליון בבריטניה כבר קבע שהיא אינה יכולה לספק ערבויות שהמגורשים יקבלו יחס הוגן בהתאם לסטנדרטים של זכויות האדם שנדרשים בבית המשפט העליון הבריטי".

ואכן, התוכניות להקמת מרכזי החזרה העלו ברחבי היבשת שאלות משפטיות ומעשיות קשות. מועצת הפליטים הדנית הזהירה כי מרכזי החזרה עלולים להפוך למקומות שקשה להבטיח בהם זכויות יסוד, והטילה ספק בשאלה אם מערכת יקרה של מרכזים בחו"ל אכן תגרום להחזרות שיהיו יעילות יותר. גם נציב זכויות האדם של מועצת אירופה – שאינה מוסד של האיחוד האירופי – מתח ביקורת על המהלך. הנציב, מייקל אופלהרטי, העלה חששות מפני מעצר שרירותי והתעללות, וקרא לפיקוח עצמאי, לערובות משפטיות מחייבות להגנה על זכויות האדם ולפיקוח שיפוטי ופרלמנטרי.

ארגון אמנסטי אינטרנשיונל אף טען כי המרכזים עלולים להפוך ל"חורים שחורים" של זכויות אדם, ובהם סכנות של מעצר ממושך או שרירותי, גישה לא מספקת לסעדים משפטיים והחזרה בכפייה של מהגרים למדינות שבהן הם עלולים להיות נתונים לרדיפה או לפגיעה חמורה. נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) נוקטת עמדה זהירה יותר ואינה דוחה את הרעיון לחלוטין: לדבריה, יש להשתמש במרכזי החזרה רק למהגרים שבקשות המקלט שלהם נדחו לאחר הליך מלא והוגן, כאשר החזרה ישירה אינה אפשרית בתוך פרק זמן סביר, ורק מתוך אמצעי זמני הכולל ערבויות משפטיות אפקטיביות.

"אני מאוד ספקן לגבי זה", אומר המומחה לדיני הגירה קלאסן, ומסביר כי האיחוד האירופי אינו מצליח אפילו ליישם מהלכים דומים בין מדינות אירופיות, ושיתוף פעולה עם מדינות אפריקאיות יהיה קשה בהרבה. הוא מציין העברת מהגרים בתוך אירופה בהתאם לאמנת דבלין, הקובעת כי המדינה שאחראית לבחינת בקשת המקלט היא בדרך כלל זו שדרכה נכנס מבקש המקלט לאיחוד האירופי. "איש אינו מועבר ליוון משום שליוון אין מערכת מתאימה לכך. מחוץ לאירופה זה יהיה כמובן מסובך בהרבה. כך שגם אם נחתום על אמנה שבה המדינה שעימה אנחנו משתפים פעולה אומרת שהיא תכבד את התחייבויותיה, בסופו של דבר הדבר ייבחן במקרים פרטניים. ואם אותה מדינה לא תוכל לספק ערבויות מספקות – הולנד, דנמרק ומדינות אחרות באיחוד האירופי ימצאו את עצמן בבית המשפט, מנסות לטעון שהמדינה הזאת בטוחה. לכן הצלחת התוכנית כולה תלויה בשאלה אם אכן תימצא המדינה הנכונה שמסוגלת לספק את הערבויות האלה. כבר אמרתי בצחוק שהתוכנית זקוקה למדינה כמו שווייץ או קנדה – שכמובן אינן מסוג המדינות שיסכימו לקבל מהגרים שאנחנו דחינו".

קלאסן מוסיף ואומר כי ככל שינסו שרים אירופים לזכות בפרסום כאילו גירשו יותר מהגרים באמצעות "הפתרון החדשני" הזה, כך יעלה המחיר. "גם אם אני מסתכל על זה מנקודת המבט של פיקוח על ההגירה ושל מערכת החזרה מתפקדת", הוא אומר, "יש למערכת הזאת כמה יתרונות, אבל במציאות מרכזי ההחזרה יעבדו באופן הטוב ביותר במסגרת מדיניות של מקל וגזר, שתעודד מספר גדול יותר של מועמדים לגירוש לחזור מרצונם למדינות מוצאם. כך יוכלו מרכזי ההחזרה, ולא לעיתים קרובות מדי, לשמש מוצא אחרון. אם מבקשים לגרש אלפים למדינת מרכז החזרה, יהיה למדינת היעד כוח מיקוח גדול בהרבה והיא תוכל לדרוש מחיר כספי ופוליטי גבוה יותר. לכן ככל שיציגו פוליטיקאים את מרכזי ההחזרה כאילו הם פתרון מוצלח שהגו, ולצורך הפרסום יצטלמו עם טיסת ההחזרה הראשונה, כך יעלה גם המחיר הפוליטי".

לא ירוקה, ולא מוטרדת במיוחד מהנשיא טראמפ – ביקור בגרינלנד

תושבי גרינלנד לא מעוניינים להסתפח לארה"ב, אבל יש להם עניינים יותר דחופים לטפל בהם. למשל רפורמת הדיג הכושלת, המחסור האקוטי ברופאים וכמובן, הניסיון להיפרד מדנמרק ולזכות בעצמאות.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2025-06-30/ty-article-magazine/.highlight/00000197-b1a6-d6b3-abf7-f9f7f9b00000

העובדה הראשונה והבסיסית ביותר שנחשפת בביקור בגרינלנד היא שלמרות שמה, היא איננה ירוקה כלל. למעשה, קשה למצוא בה אפילו רמז לירוק. כבר מהאוויר, לפני הנחיתה באי הגדול בעולם, ברור שהצבע הבולט בו הוא לבן היות ורובו מכוסה בשכבת קרח שהעובי הממוצע שלה הוא יותר מק"מ וחצי. הקרח מכסה כ-1,710,000 קמ"ר, כ-80% משטח האי, אבל גם אזורי החוף, אלו שאינם חלק משכבת הקרח האימתנית, אינם ירוקים. הם מורכבים מסלעים שחורים מכוסי כתמי שלג ומחורצים בפיורדים עמוקים. זוהי גיאוגרפיה קיצונית מאוד וכך גם הדמוגרפיה. שטחה של גרינלנד גדול כמעט פי מאה מזה של ישראל אך באי כולו, המקום עם צפיפות האוכלוסין הנמוכה בעולם, חיים כ-57,000 תושבים בלבד. פחות מאשר בקריית-אתא. יש בה בסך הכל 12 ישובים שחיים בהם יותר מאלף תושבים, כולם סמוכים לחוף שאורכו כ-44,000 ק"מ. בנוסף אליהם ישנם עוד כמה עשרות ישובים קטנטנים. בגלל המרחקים העצומים והאקלים הקשה, אין אפילו כביש אחד שמחבר בין הישובים ומי שמבקש לנוע בינהם שלא באמצעות מזחלות כלבים חייב לעשות זאת באוויר או בים, וגם זה רק כאשר המפרצים והפיורדים לא קפואים.

את שמה קיבלה גרינלנד, על פי האגדות, מהמתיישב האירופאי הראשון. ממציא השם, אריק האדום, כך מסופר במוזיאון הלאומי בבירה נוק, הוא אחת הדמויות מהסאגות האיסלנדיות שנכתבו בימי הביניים על התקופה הוויקינגית. המוזיאון, שמציג למעט המבקרים שמגיעים לגרינלנד את ההיסטוריה שלה באמצעות מוצגים היסטוריים, מפות והסברים מפורטים, מספר שאריק האדום היה חקלאי נורבגי שגלה לאיסלנד ונתן לגרינלנד את שמה כאשר הגיע אליה לפני יותר מאלף שנה. יחסית לצפון מערב איסלנד, האזור ממנו הגיע, השטחים הפוריים יחסית של דרום מערב גרינלנד היו מפתים להתיישבות והשם גרינלנד הומצא כדי למשוך מתיישבים נוספים. המיתוג עבד. גרינלנד הפכה למושבה, אך היא ננטשה על ידי האירופאים כ-500 שנה מאוחר יותר, ככל הנראה מסיבות סביבתיות ואקלימיות.

האירופאים חזרו לגרינלנד רק במאה ה-18. הם חיפשו את צאצאיהם של המתיישבים האירופאים הקדומים, אך לא מצאו כאלו. במקומם, הם מצאו בני-אדם ממוצא אחר לגמרי, אינואיטים שאבותיהם הגיעו ממזרח קנדה של היום בסביבות המאה ה-12. זו היתה תרבות אחת מיני רבות שנדדו לגרינלנד באלפי השנים האחרונות. רובן נעלמו עם השנים, אך זו שרדה. עם ההגעה המחודשת, החלו הדנים בפרויקט פוליטי שכלל מונופול על המסחר עם האי, מניעת גישה של מדינות אחרות אליו והפיכת תושביו לנוצרים. האינואיטים מצידם קיבלו את המצב החדש בלית ברירה והסטטוס של גרינלנד כקולוניה החזיק מעמד עד אמצע המאה העשרים אז הפכה לחלק אינטגרלי מהממלכה הדנית. 

במהלך העשורים האחרונים גדלה רמת האוטונומיה של הגרינלנדים. הם קיבלו אזרחות דנית ב-1953 וזכו לאוטונומיה ב-1979 כשהוקמה ממשלה מקומית שהחלה לנהל את חיי היומיום בגרינלנד בעוד השליטה על מדיניות-החוץ, בית-המשפט העליון, קביעת ערך המטבע וסידורי הביטחון נשארו בקופנהגן. ב-2009 קיבלו הגרינלנדים מה שמכונה "שלטון עצמי" שהרחיב את האוטונומיה שלהם לתחומי סחר החוץ, כריית מינרלים, אכיפת חוק ומספר נושאים סימבוליים כמו קביעת מעמד השפה הגרינלנדית כשפה רשמית. עם זאת, האי הוא עדיין טריטוריה דנית, ראש המדינה הוא מלך דנמרק והגרינלנדים, שיש להם אמנם פרלמנט משלהם, גם שולחים שני נציגים לפרלמנט בקופנהגן.

כל זה לא עניין במיוחד את הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, שהודיע עם כניסתו לתפקיד שגרינלנד צריכה להיות חלק מארה"ב. מכיוון שגרינלנד חשובה לביטחון הלאומי של ארה"ב ומכיוון שיש בה מחצבים שארה"ב זקוקה להם, הוא הציע לתושבי האי להפוך לאמריקאים, הוא הכריז, ולא בפעם הראשונה, שהוא מוכן לקנות את גרינלנד ולאחרונה הוא אפילו לא שלל כיבוש צבאי של האי. את היוזמה האמריקאית השלימו גם כמה מהלכים בשטח. סגן הנשיא ואנס ורעייתו ביקרו בבסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק שבצפון גרינלנד בסוף מרץ בסמוך לבחירות לפרלמנט המקומי. בביקור העביר סגן-הנשיא ביקורת על הדנים וחיזק את תביעתו של הנשיא על האי. מוקדם יותר השנה ביקר גם בנו של הנשיא טראמפ, דונלנד ג'וניור, בגרינלנד. שני הביקורים נעשו ללא תיאום וללא הזמנה גרינלנדית ולמורת רוחה של דנמרק.

"אנחנו תקועים באמצע, בין דנמרק לארה"ב", אומר בנט אולסוויג ינסן, מנהל חברה העוסקת בכרייה של אנורתוזיט, סלע יסוד שמהווה מקור לאלומיניום ולמינרלים שונים. המשרד שלו נמצא בבניין משרדים חסר ייחוד בנוק מרחק כמה דקות הליכה מקו החוף וסמוך לאזור מאוד לא פסטורלי של מוסכים, מחסנים ובניינים תעשייתיים. "אנחנו מבינים שיש לגרינלנד תפקיד בביטחון הלאומי של ארה"ב", הוא מוסיף, "אבל האמריקאים ישיגו הרבה יותר באמצעות דיאלוג. אני לא חושב שהפוליטיקאים שלנו יתנגדו להצבת חיילים אמריקאיים נוספים או לבניית בסיסים חדשים. גישה אגרסיבית תשיג את ההיפך ממה שהאמריקאים רוצים". על פי אולסוויג ינסן, גם מבחינה כלכלית האמריקאים יכולים להנות משיתוף פעולה עם גרינלנד ללא השתלטות עליה. הוא מסביר שמעט מאוד חברות פעילות בעסקי הכרייה בגרינלנד בגלל הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בכרייה, החוסר בתשתיות, הסיכון הכלכלי והזמן הארוך שעובר עד שמתחילים לראות רווחים. "יש חברות מכל העולם שמתעניינות בכרייה בגרינלנד, יש הרבה קנדים, אוסטרלים ואירופים. אבל באופן מוזר, כמעט שאין אמריקאים למרות שיש שם ביקוש למינרלים. איש לא ידחה אותם, הם יכולים לבוא מתי שהם רוצים והם יתקבלו בברכה. חוץ מחברות רוסיות וסיניות, אני חושב שכל אחד יתקבל כאן בברכה".

אולסוויג ינסן מסביר שגרינלנד צריכה להשקיע יותר בהורדת הסיכון למשקיעים חיצוניים ובתיקון הליכי אישורי הכרייה שהם כרגע "פחות נעימים מטיפול שורש אצל רופא-שיניים". המדינה גם צריכה להכריע בנושאים שונים הקשורים להשלכות סביבתיות ופוליטיות של כריית מחצבים שנדונו בעבר. ב-2021 החליטה גרינלנד להפסיק לחלק זיכיונות להפקת נפט ולכריית אורניום וייתכן שהחלטות אלו ישתנו בעתיד. הכלכלה של גרינלנד מבוססת כיום בעיקר על מגזר הדייג שמהווה למעלה מ-90% מהייצוא וחצי מהכנסת הממשלה מגיע כמענק שנתי מדנמרק. לכן ברור לרבים בגרינלנד שיש לגוון את הכלכלה בהכנסות ממקורות אחרים – מכרות ותיירות. עם זאת, המחיר של פיתוח ענפים אלו, בין אם מדובר בהרס הסביבה או בהשלכות של תיירות המונית, הוא נושא לאי-הסכמה פוליטית. "זו ארץ של פרדוקסים", מסכם אולסוויג ינסן, "רוצים מכרות אבל לא יותר מדי, רוצים עצמאות, אבל לא לוותר על התמיכה הכלכלית הדנית, רוצים תיירים, אבל לא תיירות המונים. אלו אתגרים גדולים והיוזמה האמריקאית היא רק חלק מזה".

למרות האגרסיביות של המהלך האמריקאי, יש לו תקדימים היסטוריים ואפילו היגיון גיאוגרפי מסוים. גרינלנד היא חלק מהלוח היבשתי של צפון-אמריקה והבירה נוק, קצת יותר קרובה לוושינגטון מאשר לקופנהגן. גם היסטורית, ארה"ב מהווה חלק מהסיפור של גרינלנד. "במאה ה-19 שר-החוץ האמריקאי, ויליאם סיוארד, הציע לקונגרס שארה"ב תקנה את גרינלנד כפי שהיא קנתה את אלסקה מרוסיה", אומר מרטין בראום, עיתונאי וסופר דני, שכתב מספר ספרים על גרינלנד ועל האזור הארקטי, "זה לא יצא לפועל, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, הצעה רשמית יותר הוצעה על ידי שר-החוץ האמריקאי לעמיתו הדני שביקר בוושינגטון על רקע העובדה שארה"ב טיפלה בגרינלנד כאשר דנמרק היתה כבושה על ידי הנאצים. הממשלה הדנית דחתה את ההצעה, אך מכיוון שהיה ברור שהאמריקאים לא מתכוונים לנטוש את האי אחרי שהם בנו בו בסיסים בזמן המלחמה, הממשלה הדנית חתמה על הסכם הגנה עם ארה"ב ב-1951. ההסכם ההוא עדיין בתוקף והוא זה שמאפשר את קיומו של בסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק (לשעבר בסיס חיל-האוויר טולה) בצפון גרינלנד. הבסיס הזה הוא חלק חשוב של ההגנה האמריקאית מפני טילים. יש שם רדארים המשמשים כאמצעי אזהרה מפני טילים רוסים, סיניים וצפון-קוריאניים. בימינו החשש הוא בעיקר מהטילים הגרעיניים של הרוסים שמוחזקים בחצי-האי הארקטי, קולה". העובדה שגרינלנד היא חלק מדנמרק ולכן חלק מנאט"ו מסבכת מאוד את התביעה האמריקאית על האי מכיוון שארה"ב, הכוח המוביל את נאט"ו, יוצרת למעשה סכסוך טריטוריאלי עם דנמרק, מדינה ידידותית, שהיא גם אחת המדינות המייסדות של הברית הצבאית.

"זה משבר מדיניות החוץ הדני החמור ביותר ביותר מאז מלחמת-העולם השנייה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן, ראש המכון לאסטרטגיה ולימודי מלחמה באקדמיה הצבאית הדנית הממלכתית, "הטריטוריה של דנמרק מאוימת מצד בעלת ברית שלה ובתקופה הזו האורות דולקים שעות ארוכות בקופנהגן במשרדי ראש-הממשלה, ההגנה והחוץ".

סובי קריסטנסן אומר שניכר מההצהרות של מנהיגים אירופאים אחרים, שהדנים משקיעים מאמץ בגיוס תמיכה של מדינות אחרות ושיש דאגה מההשלכות האפשריות של המהלכים האמריקאים על נאט"ו. השבוע הודיע נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שיבקר בגרינלנד בליווי ראש-ממשלת דנמרק, מדה פרדריקסן. הביקור יתרכז בביטחון האזור הארקטי וצפון האוקיינוס האטלנטי וניתן לראות בו תמיכה אירופאית בדנים מול האגרסיביות האמריקאית. "אם המפקד העליון של צבא ארה"ב לא פוסל אפשרות לכבוש חלק מהטריטוריה שלך, מה המשמעות של ברית עם ארה"ב", אומר סובי קריסטנסן, "כנראה שזה לא יגיע לזה, כל עוד אלו רק הערות כלליות פה ושם וזו לא אופציה ראשונה שעולה בחדר-המצב בבית הלבן, אבל השאלה בכל זאת עולה – עד כמה אפשר לסמוך על ארה"ב".

מה בעצם צריכים האמריקאים מגרינלנד?

"הדבר הראשון שהם צריכים קשור למיקום של גרינלנד. מבחינה גיאוגרפית, בעבור טילים ומטוסים, הדרך הקצרה ביותר מרוסיה לצפון-ארה"ב עוברת בצפון גרינלנד. זה ההיגיון של הנוכחות הצבאית האמריקאית באי ובבסיס פיטופיק. היום יש שם כ-150 חיילים, אבל בזמן המלחמה הקרה היו אלפים. מאז סוף המלחמה הקרה, האזור הארקטי לא היה גבוה בסדר העדיפויות האמריקאי, אבל אחרי סיפוח חצי-האי קרים על ידי הרוסים, נעשתה הערכה מחדש של האסטרטגיה האמריקאית שהפכה את רוסיה למרכזית, ולכן גרינלנד שוב עלתה בחשיבותה". מעבר להגנה האווירית, סובי קריסטנסן מציין גם את ה- GIUK gap, מעבר ימי אסטרטגי הממוקם בין גרינלנד, איסלנד ובריטניה ומהווה ציר קריטי ונקודת חנק מרכזית בצפון האוקיינוס ​​האטלנטי. המעבר בין האוקיינוס ​​הארקטי לאוקיינוס ​​האטלנטי מקל על התנועה בין צפון אמריקה לאירופה ומהווה חזית קלאסית בין נאט"ו לרוסיה שמצריכה נוכחות ימית, שמירה מפני איום של צוללות והגנה על מעבר ימי וקווי תקשורת.

"האינטרס האמריקאי השני קשור לשינוי האקלים", אומר סובי קריסטנסן, "ההתחממות הופכת את האזור הארקטי לנגיש יותר ואפשרי יותר להגשמת אינטרסים פוליטיים וכלכליים. כשקרח הים מצטמצם, או אפילו נעלם, המעבר באוקיינוס האטלנטי קל יותר גם בארכיפלג הקנדי וגם בקו ישיר דרך הקוטב הצפוני. זהו מעבר שחשוב לרוסים ובארה"ב יש גם דאגה שסין תהפוך לשחקן חשוב יותר באזור. זו לא דאגה מהתחזקות קונבנציונלית, אלא דאגה שסין תקבל גישה למחצבים ולהשפעה על מדינות באזור הארקטי".

על פי כל האינדיקציות, הדנים אינם מעוניינים להיות חלק מארה"ב. על פי משאל שנערך בינואר על ידי היומון הדני ברלינגסקה והעיתון הגרינלנדי סרמיטסיאק, 85% מתושבי גרינלנד אינם מעוניינים שגרינלנד תהפוך לחלק מארה"ב ו-45% מהם רואים בהתעניינות של הנשיא טראמפ כאיום עליהם. על פי אותו סקר רק 6% מתושבי האי מעוניינים להפוך לחלק מארה"ב. "כשהנשיא טראמפ מתערב בבחירות המקומיות ומדבר על השתלטות במקום דיפלומטיה זה מקרב אותנו חזרה אל הדנים", אמר יאנה בשיחה בקניון המקומי בנוק, הקניון האמיתי היחידי בגרינלנד. סנטימנט דומה הביעה אנני, מבקרת נוספת במקום. "אני מעדיפה לשתף פעולה עם האיחוד האירופי והארצות הנורדיות", היא אמרה, "האמריקאים רוצים מינרלים, אבל לא מתעניינים במה שאנחנו חושבים ולא מכבדים את הדמוקרטיה שלנו".

הקניון נמצא במרכזה של נוק, עיר שדומה שלא הצליחה להשתלט לגמרי על הטבע. המבנים שלה מפוזרים בין גבעות וגאיות ונראים כאילו נשתלו באופן אקראי בין הסלעים. במקומות רבים אין מדרכות וכמעט מכל מקום אפשר לראות את ההרים הסובבים אותה, את משטחי הסלעים העתיקים ואת הפיורד נופ קנגרלואה שנפתח אל תוך האוקיינוס האטלנטי. בעיר חיים כ-20,000 תושבים, יותר משליש מאוכלוסיית האי. במרכז הקטן שלה עומדים, לצד הקניון, הבנק המרכזי, הפרלמנט, תחנת המשטרה ומספר מסעדות וברים. התחבורה הציבורית מורכבת מחמישה קווי אוטובוס, לאוטובוסים יש תחנות ירוקות קטנות שנראה שנבנו לפני עשורים ושדה-התעופה המקומי משרת רק שתי חברות תעופה בחורף וארבע בקיץ.

"קשה לראות מה ארה"ב יכולה לרצות מגרינלנד מבחינת ביטחון שהם לא יוכלו לקבל בשיחה פשוטה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן ומוסיף שלדנמרק ולגרינלנד אין בעיה עם זכויות צבאיות אמריקאיות באי ויש הכרה בכך שלאמריקאים יש אחריות להשתתף בהגנה על גרינלנד. גם בעניין החשש מההשפעה הסינית יש שיתוף פעולה מלא. "לפני כמה שנים ממשלת גרינלנד החליטה להשקיע בבניית שדות-תעופה למשל, והיתה מחשבה לממן את זה בהלוואות בינלאומיות וליצור חוזה בינלאומי לבנייה ולתחזוקה של השדות", מספר סובי קריסטנסן, "העניין הזה הדאיג את הפנטגון, היתה פנייה לשר-החוץ הדני ודנמרק דאגה למימון כדי שגרינלנד לא תהיה תלויה בסינים. זו אינדיקציה לכך שאפשר לטפל בצורה פרקטית בדאגות של ארה"ב".

"המהלך של הנשיא טראמפ שינה את הסביבה הפוליטית בגרינלנד", מסכם מרטין בראום, "זה גוזל זמן מהשיח ומעורר פחד ודאגה. עם זאת, חיי היומיום נמשכים ועם כל הרעש הפוליטי, הבחירות האחרונות הוכרעו לא על בסיס השיח על האיום האמריקאי אלא על בסיס רפורמה שנעשתה בתחום הדייג שהמפלגה שזכתה בבחירות ביקרה אותה. כל המפלגות הפוליטיות התנגדו לדרישות האמריקאיות, כל מנהיגי המפלגות הופיעו בטלוויזיה והביעו את התנגדותם ותסכולם מהנשיא האמריקאי שמתבטא בצורה כזו בזמן שהם מנהלים את המדינה המאתגרת הזו תוך כדי שהם דנים בתהליך העצמאות שלהם מדנמרק. זהו המצב בחמישים השנים האחרונות ויהיה טוב אם יבינו את זה גם בוושינגטון".

על גבעה קטנה סמוך לחוף בנוק, עומד פסלו של האנס אגדה (Hans Egede), כומר ומסיונר דני שהגיע לגרינלנד ב-1721 והקים בה את גודהאב, שמה הקודם של הבירה הגרינלנדית. זו נקודה יפהפייה, אחת ממעט מאוד אטרקציות תיירותיות בבירת גרינלנד. לרגלי הגבעה עומדים בתי עץ קטנים וצבעוניים, כנסייה ציורית צבועה אדום, מוזיאון, גלריות קטנות וטיילת שיוצאת מהחלק העתיק של העיר לכיוון דרום שממנה אפשר לצפות על הפיורד והחוף שאפילו במאי יש בו גושי קרח שטרם הפשירו. פסלו של האנס אגדה הוא חשוב לא רק בגלל המיקום אלא כי במובנים מסוימים המסיונר הדני קבע את גורל האי. הוא היה זה שקיבל אישור ממלך דנמרק לבסס במקום קולוניה ולהקים בה מיסיון והוא גם זה שחיפש ומצא באי שרידים של התיישבות וויקינגית קדומה. עם הגעתו לאי, המתיישבים המערביים היחידים שחיו בו היו הוא עצמו, אשתו, ארבעת ילדיו וארבעים מתיישבים נוספים שהתלוו אליהם. אך הם לא היו לבד. באי חיה גם אוכלוסיית ילידים אינואיטית שהחלה להמיר את דתה לנצרות בעקבות פעילותו של אגדה. הקולוניה הדנית נתקלה בקשיים רבים – מגפות, סכסוכים עם מדינות אירופאיות אחרות וסכסוכים פנימיים, אך היא שרדה וצמחה עד שב-1953 היא הפכה לחלק מדנמרק ואגדה נחשב עד היום לאבי גרינלנד הדנית.

הנוף מהאנדרטה הוא אמנם יפה אך מי שמביט בבסיס הפסל ימצא עדיין כתמים קטנטנים של אדום, זכר לאירוע שהתרחש כאן ב-2020. ב-21 ביוני, יום העצמאות של גרינלנד, הפסל כוסה בצבע אדום ועל בסיסו נכתבה המילה "Decolonize". האחראים למעשה, שלא נתפסו, פרסמו הודעה ש"הגיע הזמן שנפסיק לכבד את הקולוניאליסטים ושניקח חזרה את מה ששלנו". במשאל-עם שנערך לאחר המעשה הוחלט שהפסל יישאר בינתיים על כנו, אבל עתידו לטווח הרחוק אינו ברור. מסתבר שהטוויסט האמריקאי הנוכחי בסיפור של גרינלנד הוא רק תוספת לנושא החשוב יותר בעבור האוכלוסייה המקומית – לא סיפוח לארה"ב, אלא דווקא התנתקות מדנמרק.

"עד אמצע המאה ה-19 גרינלנד היתה אוסף של ישובים קטנים שחיו בהם ציידים ולקטים שסחרו בסחורות כמו עור של כלבי-ים ובשר ושמן שהופק מלוויתנים", אומר סטיבן ארנפיורד, פרופסור עמית באוניברסיטת נוק, "זו היתה חברה ילידית, קולקטיבית ומסורתית בעלת תרבות אינואיטית, אך באמצע המאה ה-19 כבר היו בגרינלנד כנסיות ובתי-ספר, המסורת האינואיטית היתה תחת התקפה וגרינלנד עברה קולוניזציה דתית והפכה לאחת המדינות הנוצריות בעולם. כיום כ-94% מהאוכלוסיה חברה בכנסייה והדת איננה מופרדת מהמדינה".

השיחה עם ארנפיורד מתקיימת באוניברסיטה היחידה בגרינלנד. ההחלטה על הקמתה התקבלה ב-1981, הסטודנטים הראשונים נרשמו ב-1984 וב-1987 האוניברסיטה נפתחה רשמית. עם זאת, האתר הנוכחי של האוניברסיטה נחנך רק ב-2009. הבניינים של האוניברסיטה ושל המכון הגרינלנדי למשאבי טבע הסמוך אליה, הם בניינים מודרניים הממוקמים בצפון נוק. הם ניצבים על מדרון הר וצופים על העיר ועל הפיורד שבפתחו היא נבנתה. חזיתות הזכוכית והקירות, חלקם מצופים בשבבי עץ ארז, נבנו כך שיעמדו ברוחות העזות ובמזג האוויר הקשוח המאפיין את האזור. מול האוניברסיטה, בצד השני של הכביש המוביל אל שדה-התעופה, ישנו בית עלמין גדול מלא בצלבי עץ לבנים המגיעים ממש עד קו החוף. זהו אמנם מקום קודר למדי, אבל בתוך האוניברסיטה עצמה ישנם חיים סטודנטיאליים רגילים – קפיטריה, ספרייה וכיתות המשמשות כ-600 תלמידים שלומדים מקצועות כמו הוראה, סיעוד, שפות, מדעי החברה ומשפטים. גרינלנדים צעירים המעוניינים ללמוד רפואה, אדריכלות או הנדסה צריכים לעשות את זה בדנמרק או במדינה אחרת.

פרופסור ארנפיוד, שמלמד וחוקר במרכז לרווחה ארקטית של האוניברסיטה, מספר שלמרות ששורשי מדינת הרווחה הגרינלנדית הם במאה ה-19, היא החלה להיבנות בצורה משמעותית יותר אחרי מלחמת העולם השנייה. "בתקופה זו האו"ם שרק הוקם דרש ממדינות העולם לטפל בקולוניות שלהן. דנמרק ניסתה להתחמק מדיווחים מתמידים לאו"ם ולכן היא ניסתה להפוך את גרינלנד לחלק מדנמרק באמצעות שתי רפורמות מרכזיות. האחת עסקה בתשתיות – כבישים, סניטציה, נמלים, בנייני אדמיניסטרציה ובתי-ספר. השנייה היתה רפורמת "דניפיקציה" שהפכה את השפה הדנית, ולא הגרינלנדית, לשפה המרכזית בבתי-הספר ובאדמיניסטרציה של האי. אני עצמי למדתי בדנית בבי"ס ולמדנו גם אנגלית וגרמנית, אבל לא גרינלנדית, שהיא שפת המקום".  

על פי ארנפיורד מדובר בהנדסה חברתית. "מתכנני החברה היו גברים דנים משכילים – מהנדסים, משפטנים, פוליטיקאים ואנשי רפואה, שעשו את המהלכים האלו מתוך הפרספקטיבה שלהם", הוא מסביר, "וכך, הסניטציה בגרינלנד טופלה, תמותת ילדים ירדה, התזונה השתפרה, בריאות הציבור היתה טובה יותר ואנשים חיו חיים ארוכים יותר. אבל בשלב הזה הדנים נכנסו לפאניקה כי הם הבינו שהאוכלוסייה תגדל אקספוננציאלית". כאן החל השלטון הדני לקדם מהלכים שארנפיורד מכנה "ניצול מאוד שלילי של כוח", אך אחרים, כולל פוליטיקאים ואנשי ציבור, הולכים רחוק יותר ומכנים אותם רצח-עם. בשנות השישים והשבעים החדירו רופאים דנים אמצעי מניעה לאלפי נערות ונשים אינואיטיות. אלו היו התקנים תוך רחמיים שהותקנו תוך כדי בדיקות רפואיות, לעתים ללא ידיעתן או הסכמתן של הנשים. על פי טענות החוקרים וחלק מהקורבנות, החדרת אמצעי המניעה נמשכה אל תוך שנות התשעים והיא היתה ביטוי של מדיניות שנועדה לשלוט בשיעורי הילודה בגרינלנד. בשנים האחרונות הסכימו הדנים והגרינלנדים לחקור את הנושא וכמאתיים נשים כבר הגישו תביעות משפטיות נגד דנמרק. פרשת אמצעי המניעה ופרשות נוספות, דוגמת העברתם הכפויה של 22 ילדים אינואיטים מגרינלנד לדנמרק ב-1951 לצורך "חינוך מחדש" ללא הסכמה של הוריהם, מהוות נטל כבד על יחסם של  הגרינלנדים לדנמרק. בנוסף לזאת, יש מידה לא קטנה של זלזול וסטריאוטיפיזציה כלפי הגרינלנדים, שדנים רבים רואים בהם שיכורים ועצלנים שסובלים מבעיות חברתיות כמו התמכרויות ואלימות במשפחה.

ארנפיורד אומר שזוהי בעיקר תוצאה של המודרניזציה שהדנים הביאו לגרינלנד ושל תעשיית הדייג שהפכה לאמצעי הייצור המרכזי של המדינה. "הדנים ריכזו תושבים רבים בערים מרכזיות וסגרו בכפייה יישובים קטנים יותר", הוא מסביר, "אנשים לא רצו לעבור, אבל היו קהילות בריאות לחלוטין שהשלטון הדני פשוט סגר כדי שהתושבים יעברו למקומות אחרים משיקולים כלכליים. הדייג של דגי הקוד, למשל, שינה את התשתית והכלכלה של גרינלנד. היה צריך כוח עבודה גדול ומרוכז כדי לדוג את הדגים וכדי להפוך אותם למוצר תעשייתי ולכן הקימו מפעלים בערים המרכזיות שהיה הכרח להעביר אליהן עובדים. במציאות זו הבעיות החברתיות החלו להיות ברורות – החברה הפכה לחברה מעמדית וקבוצה גדולה של גברים ילידים איבדו בבת-אחת את מעמדם כמפרנסי משפחות במסגרת חיים מסורתיים של לקטים וציידים והפכו לפועלים". ארנפיורד אומר שגברים אלו סבלו מתהליך של איבוד משמעות ושינוי זהות. במקום להיות אבות שמלמדים את בניהם לצוד דובים, כלבי-ים ולווייתנים, נכפה עליהם לעסוק בדייג. זו היתה בעבורם השפלה כי דייג נחשב בתרבות שלהם לתחביב, משהו שילדים וזקנים עוסקים בו, לא עסק לגברים. רוב האנשים התמודדו עם המשבר,. אבל מיעוט גדול נקלע לייאוש שהביא לאלכוהוליזם, אלימות וחיים כאוטיים, בעיות, שבהיעדר מבנה חברתי בריא, גם עברו לדור הבא. עם זאת, גרינלנד המודרנית, על פי ארנפיורד, משתנה. היום יש בה מודעות לתרבות האינואיטית, השפה הרשמית היא גרינלנדית ומספר הדנים במדינה יורד והיום הם מהווים רק 8% מהאוכלוסייה. "זו חברה המורכבת משתי תרבויות שבמשך הרבה זמן אחת מהן, התרבות הדנית הקולוניאלית, היתה דומיננטית ולכן יש ביניהן פער. היום יש כאלו שחיים בצורה הרמונית בין לבין ושיוצרים אינטגרציה, אבל תמיד ישנו גם מתח".

המתח שארנפיורד מדבר עליו מתבטא פוליטית בעיקר בדיון סביב שאלת העצמאות, והמפלגה הפוליטית שמזוהה יותר מכל עם הדרישה לעצמאות מדנמרק היא מפלגת נלראק, המפלגה השנייה בגודלה בגרינלנד המחזיקה שמונה מתוך 31 המושבים בפרלמנט הגרינלנדי. אחרי הבחירות האחרונות במרץ היא אמנם הגדילה את כוחה, אבל היא יושבת כעת באופוזיציה לאחר שהוקמה קואליציה רחבה של כל חמשת המפלגות האחרות בפרלמנט. מנהיג המפלגה פלה ברוברג אומר ל"הארץ" שצריך להכיר בכך שלמדינה הדנית יש מוסר כפול. "הם כל כך עסוקים בלהציע הצעות לפתרון שתי מדינות לישראל ולפלסטין", הוא אומר, "אבל משום מה קשה להם אפילו להכיר בכך שיש עם גרינלנדי. אם דנמרק אומרת שישראל צריכה להכיר בפתרון שתי מדינות, למה היא עצמה לא מוכנה לעשות אותו דבר? הם אומרים שזה תלוי בעם הגרינלנדי, הם אומרים שהגרינלנדים יחליטו בעצמם, אבל הבעיה היא שהעם הגרינלנדי לא קיים. אנחנו לא רשומים כגרינלנדים, אנחנו משתמשים במערכת הרישום של הביטוח הלאומי הדני ועל פי חוק אנחנו חייבים להיות אזרחים דנים. חייבים להכיר בילידים האינואיטים כעם, צריך לרשום אותם כעם ולהגן על זכויותיהם. זה הבסיס".

ברוברג מבסס את טיעוניו על החלטות האו"ם לגבי עמים ילידיים וטוען שהדנים הם למעשה עדיין קולוניאליסטים בגרינלנד. זו הסיבה שהוא הציע לקיים הצבעה לגבי עצמאות גרינלנדית שישתתפו בה רק תושבי גרינלנד האינואיטים ולא הדנים, הצעה שעוררה ביקורת רבה והאשמות בגזענות ובאפליה על רקע אתני. ברוברג דוחה את הביקורת. "למה הדנים עסוקים כל כך בטענות על גזענות כלפי דנים החיים בגרינלנד", הוא שואל ועונה מיד, "זה עניין של מבני כוח. הם רוצים להמשיך לעשות כסף מגרינלנד ואין להם עניין בזכות להגדרה עצמית או בתושבי גרינלנד עצמם".

האם גרינלנד יכולה להרשות לעצמה לצאת לעצמאות כאשר היא תלויה כלכלית בדנמרק?

"אני נאבק על הזהות הגרינלנדית. אני נאלץ להיות דני עכשיו. אין לנו זכויות כעם. למה אתה מדבר על אספקטים כלכליים כאשר העם הגרינלנדי סופח ומנסה לקבל חזרה את אדמתו. אתה לא הולך לאוקראינאים ואומר להם לא לנסות לקחת חזרה את אדמתם מרוסיה כי הכלכלה שלהם במצב לא טוב. לא עושם את זה. דנמרק סיפחה למעשה את גרינלנד ב-1953, היא שיקרה לאו"ם ואיימה על תושבי גרינלנד. אז לא היה לנו אינטרנט והאמנו למדינה הדנית שסיפרה לנו שאם נעז לדבר על עצמאות נהיה מבודדים מהעולם. אנחנו, בניגוד לאיי פארו, לא בחרנו להיות חלק מדנמרק, אז מי שמדבר על הכלכלה צריך לזכור את העובדה הבסיסית הזו – אנחנו לא רוצים להיות דנים. אנחנו רוצים להיות גרינלנדים".

ברוברג טוען שהניצול הדני מתבטא גם בכלכה הגרינלנדית. "אנחנו לא סוחרים עם העולם. אנחנו סוחרים עם דנמרק", הוא אומר, "בגלל זה אנחנו לא מקבלים מחירי שוק בעבור הסחורה שאנחנו מייצרים, אלא מחיר דני". בניגוד לאחרים שמדברים על הצורך לגוון את הכלכלה, ברוברג לא מדבר על יצירת תעשיות חדשות אלא על הסכמי סחר חדשים עם ארה"ב, עם האיחוד האירופי, עם בריטניה ואחרים. הוא מדבר גם על הצורך לתקן את שירותי הרווחה בגרינלנד. "יש בגרינלנד קהילות שאין להן גישה לבתי-ספר, למערכת הבריאות ולשירותים חברתיים", הוא אומר ומוסיף שהמפלגה שלו טענה שגרינלנד חייבת לפחות עוד שישים רופאים, זה כלום בשביל כל מקום אחר בעולם וכאן טענו שזה לא אפשרי, "אנחנו סובלים מ"סינדרום גרינלנד" שהיא גרסה מורחבת של "תסמונת סטוקהולם", אנחנו חושבים שדברים הם בלתי אפשריים, למרות שהם נעשים בכל מקום אחר בעולם, כי הדנים אומרים לנו שאי אפשר לעשות את זה".

הראיון עם ברוברג מתקיים במשרדי המפלגה בבניין הפרלמנט בנוק שנראה כמו בניין משרדים סתמי וישן בן שתי קומות. אין כאן שום דבר מההוד וההדר של פרלמנטים אירופאיים. הוא פונקציונאלי ומאכלס בנוסף למליאת הפרלמנט גם 12 וועדות פרלמנטריות. בנוסף להיותו חבר פרלמנט ומנהיג האופוזיציה, ברוברג (52) שימש בעבר כשר חוץ, שר אוצר ושר המסחר. בעברו היה גם טייס, יזם ואיש עסקים. כבר שבע שנים, בכל מערכת בחירות, אני מסביר את התהליך שאמור להתקיים על פי חוק השלטון העצמי. קודם כל, אנחנו צריכים להכריז שאנחנו רוצים עצמאות, השלב השני שלב המו"מ עם המדינה הדנית, במסגרת זו על פי החלטות האו"ם אסור לדנים להשתמש בשיקולים כלכליים, חברתיים או פוליטיים כדי לדחות את עצמאות גרינלנד. יש להם מחויבות ככוח קולוניאלי לתמוך בנו גם במצב של עצמאות. עם זאת, עד עכשיו הדנים איימו עלינו שאם נצא לעצמאות נאבד את המענק השנתי או שנאבד את מערכת הבריאות שלנו. אבל זה מנוגד להחלטות האו"ם, אסור להם להשתמש בדברים האלו כדי למנוע מאיתנו עצמאות. יש גם אפשרות לפיתרון ביניים, מודל התאגדות חופשית (Free Asociation) שבו אנחנו מקבלים משהו כמו גלגלי עזר ומחליטים, כמדינה סוברנית, במה דנמרק צריכה לעזור לנו. זהו מבנה דומה להסדר של פלאו שקיבלה עצמאות מארה"ב וחתמה איתה הסכם כזה".

כמה זמן לדעתך צריך להימשך תהליך כזה?

"בבחירות של 2018 הסברתי את זה בבירור כשהשוותי את התהליך עם תהליך הברקזיט. שם היה תהליך של שלוש שנים ליציאה מהאיחוד האירופי. במקרה שלנו, אנחנו לא יכולים לקיים מו"מ עם דנמרק בלי לדעת מה אנחנו רוצים. לנו יש תכניות שונות – תכניות עם המשך קבלת מענק מדנמרק ותכנית ללא המשך קבלת מענק מדנמרק. אין לנו, לעומת זאת, תכנית ללא ארה"ב".

מה גישתך לגבי הכרזתו של נשיא ארה"ב שגרינלנד צריכה להיות אמריקאית?

"אני לא כאן כדי להגן על טראמפ, אבל צריך לזכור אספקט חשוב של העניין; טראמפ לא אמר שהוא מעוניין לספח את גרינלנד כפי שדנמרק עשתה. הוא לא אמר שהוא רוצה לשים חיילים בגרינלד כפי שעשתה דנמרק והוא לא איים על גרינלנד כפי שדנמרק עשתה ועושה. הוא איים על ממלכת דנמרק, לא עלינו. אנחנו רוצים לסחור עם ארה"ב, אנחנו רוצים הסכם הגנה עם ארה"ב, אבל אנחנו לא רוצים להיות חלק מארה"ב בדיוק כמו שאנחנו לא רוצים להיות חלק מדנמרק".