חמש מדינות באירופה החליטו להילחם בהגירה – באמצעות כלי שנוי במחלוקת

"מרכזי החזרה" שיופעלו בארץ שלישית ויקלטו מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו, מונחים כעת על סדר היום בדנמרק – שמנסה לקדם את העניין ברמת אירופית. ואולם מומחים טוענים כי מגבלות משפטיות יקשו על יישום הרעיון, ובאמנסטי מזהירים: המרכזים עלולים להפוך ל"חורים שחורים" של זכויות אדם

פורסם ב"הארץ": חמש מדינות באירופה החליטו להילחם בהגירה – באמצעות כלי שנוי במחלוקת – אירופה – הארץ

בניגוד לשכנתה הגדולה שוודיה, שבמשך עשרות שנים קיבלה מאות אלפי מבקשי מקלט מכל העולם, דנמרק מנהלת מאז תחילת שנות האלפיים מדיניות הגירה מחמירה, שבהדרגה נעשית מחמירה יותר. ממשלותיה האחרונות, הן מהימין הן מהשמאל, הקשיחו את הכללים הנוגעים לבקשות מקלט, לאיחוד משפחות ולתושבות קבע, ובד בבד הפכו את החזרת מבקשי מקלט שבקשתם לא אושרה למרכיב מרכזי במדיניות ההגירה שלהן. המגמה הואצה לאחר משבר הפליטים של 2015. מבקשי מקלט רבים קיבלו מעמד זמני בלבד, מתוך ציפייה שיחזרו לארצותיהם כאשר התנאים יאפשרו זאת, ואילו מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו הועברו למרכזי יציאה מיוחדים, בתנאים שנועדו לעודד אותם לעזוב. מ־2018 אמרה ממשלת דנמרק במפורש כי מדיניותה דוגלת במעבר "מאינטגרציה לשהייה זמנית, עצמאות כלכלית וחזרה".

אחד הכלים שדנמרק בוחנת בשנים האחרונות כדי להפוך את המדיניות הזאת ליעילה יותר הוא "מרכזי החזרה" (Return Hubs): במקום להשאיר במרכזי יציאה דניים מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו וזרים אחרים בלא זכות חוקית להישאר במדינה – היא מעוניינת באפשרות להעביר את מקצתם למרכזים במדינות שלישיות מחוץ לאיחוד האירופי. בעת האחרונה קידמה דנמרק את הרעיון ברמה האירופית, וכעת היא פועלת עם גרמניה, הולנד, אוסטריה ויוון במסגרת קבוצה של חמש מדינות המבקשת לחתום הסכמים עם מדינות שלישיות שיאפשרו להקים אצלן מרכזים כאלה.

נציגים מחמש המדינות נפגשו החודש בדנמרק, ומפגש נוסף מתוכנן שוב בסופו במינכן כדי להמשיך בדיונים בעניין. זאת לאחר שביוני אישר הפרלמנט האירופי רפורמה במדיניות ההגירה שנועדה להאיץ גירושים ולאפשר למדינות החברות להקים מרכזים מחוץ לאיחוד.

"לאזרחים זרים השוהים בדנמרק בלא מעמד חוקי אין מקום בדנמרק", אמר שר ההגירה והאינטגרציה במדינה, מורטן בודסקוב, באימייל ל"הארץ". "לכן הקמת מרכזי החזרה מחוץ לאיחוד האירופי היא בעדיפות עליונה מבחינת הממשלה". בודסקוב הוסיף לצד כמה מבעלות בריתה הקרובות, דנמרק כעת "קרובה יותר מתמיד להפיכת מרכזי החזרה כאלה למציאות. אני מצפה שנוכל להתחיל בקרוב מאוד בדיונים קונקרטיים עם מדינות שותפות פוטנציאליות. אנחנו פועלים כדי שלאורך השנה הבאה נוכל להקים את מרכז ההחזרה הראשון מחוץ לאיחוד האירופי, בשיתוף פעולה הדוק עם מדינות שותפות ובתנאים הוגנים ושוויוניים".

על השאלה לאילו מדינות תוכל דנמרק לשלוח את מבקשי המקלט שבקשותיהם נדחו ומה יהיו התנאים במרכזי ההחזרה, השיב השר: "זה תהליך דיפלומטי מורכב, וחיוני לחלוטין שתישמר סודיות בין מדינות האיחוד האירופי ובין המדינות השותפות הפוטנציאליות לאורך כל אורכו. לכן בשלב זה איני יכול לומר דבר נוסף על מדינות שותפות אפשריות".

בדנמרק שוהים כיום כ־2,500 מבקשי מקלט שבקשותיהם עדיין נבחנות. כ־500 מתוכם הם אזרחים סורים שהטיפול בהם הוקפא לאחר נפילת משטר אסד וכעת הוא מתחדש. בנוסף, 347 מהגרים שהוחלט שלא לאשר את בקשתם מחכים כעת להרחקה – כ־26% מהם איראנים, 23% רוסים, 23% סורים ו־21% חסרי אזרחות, ובהם פלסטינים. השאר הם אפגנים, טורקים, אלג'יראים, סומלים עיראקים ואחרים. במרכזי ההחזרה עצמם שוהים כמה מאות בני אדם – ובהם גם מבקשי מקלט שנדחו וכאלה שהורחקו בשל הרשעות בפלילים.

אחד מהם הוא פואד אחמדינג'אד, כורדי בן 34 מאיראן שבא לדנמרק לפני כעשר שנים ובקשתו למקלט נדחתה. על פי האתר TV Midtvest, הוא מתגורר במרכז החזרה בדנמרק מאז שנת 2018. הוא אינו רשאי לעבוד, אך מותר לו לצאת מהמרכז ולנסוע למקומות אחרים – כפוף לחובת התייצבות. קודם לכן הוא לא עמד בה באופן עקבי ולכן הוא גם נכלא לפחות שלוש פעמים. לדבריו, אביו נהרג בידי אנשי המשטר האיראני כשהוא היה תינוק, ואחיו הבכור ישב 16 חודשים בכלא באיראן וסבל מעינויים. הוא אומר כי הוא חושש שאם יחזור לאיראן יהיה גורלו דומה לזה של אחיו, ואף על פי שהוא רוצה לחזור למשפחתו, הוא אינו מוכן לעשות זאת כל עוד המשטר הנוכחי עומד על כנו. "אם המשטר ייפול ויהיה שלטון חדש, אחזור לאיראן", הוא אמר לאתר.

ויש עוד רבים כמוהו. ב־2025 הוחזרו מהמדינה כ־250 מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו, אך בפועל היה מספר המגורשים גבוה בהרבה – כ־2,600. היו שגורשו בשל הרשעות בפלילים, והיו שבגלל החלטות מנהליות או תקנת דבלין (שליחה למדינה אחרת באירופה, ד.ס).

על פי הלשכה הסטטיסטית של האיחוד האירופי (יורוסטט), בשנת 2025 סורבה כניסתם של 132,600 אזרחי מדינות לא אירופיות לאיחוד האירופי בגבולותיו החיצוניים – עלייה של 7.1% לעומת 2024. במשך השנה נמצאו 719,395 שוהים לא חוקיים במדינות האיחוד – ירידה של 21.7% לעומת 918,525 ב־2024. בד בבד קיבלו 491,950 בני אדם הוראה לעזוב מדינה באיחוד האירופי, אך רק 135,460 הוחזרו בפועל למדינה שלישית בעקבות הוראת עזיבה – מספר השווה לכ־27.5% ממספר הוראות העזיבה שניתנו באותה שנה.

קשה לצפות מה יעלה בגורלם של אלה שיוחזרו למדינה שלישית – אם אכן יצא המהלך לפועל – שכן חמש המדינות שהסכימו על העקרונות לא פרסמו מודל מפורט ליישומם. עם זאת הן מתחייבות לפעול בהתאם לדין האירופי והבינלאומי. וממילא יש מי שעודנו ספקן לגבי התוכנית. ד"ר מארק קלאסן, מרצה במכון אירופה באוניברסיטת ליידן שבהולנד, אומר כי על פי החוק הקיים אי אפשר לבצע החזרה כפויה למדינה שלישית. תקנות ההחזרה החדשות של האיחוד האירופי, שצפויות לקבל אישור סופי ולהיכנס לתוקף באוקטובר, יאפשרו החזרות כאלה על בסיס הסכמים בין מדינה חברה באיחוד האירופי, או קבוצה של מדינות חברות, ובין מדינה שלישית.

מתוך כך, במקום החוק שעד כה התיר להחזיר אדם למדינת המוצא שלו או למדינה אחרת שיש לו קשר וזכות כניסה אליה – למעשה יורחב המושג "מדינת ההחזרה" גם למדינה שלישית שיש איתה הסכם, גם אם אין קשר קודם בינה ובין האדם המגורש. "זה הרעיון של מרכזי ההחזרה", הוא אומר, "בסיס משפטי חדש, במסגרת תקנות ההחזרה של האיחוד האירופי, לגירוש בני אדם למדינה שאינה מדינת מוצאם".

קלאסן, מומחה לדיני הגירה, מסביר כי "אחת הסיבות שהמחוקק האירופי והמדינות החברות רוצות באפשרות להחזיר מהגרים למדינה שלא באו ממנה, היא שמדיניות ההחזרה היא אחד התחומים הקשים ביותר בדיני ההגירה. זאת משום שהיא תלויה הן ביכולתה של המדינה לגרש אדם בפועל הן בנכונותו של המהגר לשתף פעולה. מכיוון שמהגרים מנסים להתנגד, קשה מאוד ליישם את הגירוש. נוסף על כך צריך להתמודד עם מדינות המוצא, שרבות מהן אינן משתפות פעולה עם הליכי ההחזרה; אינן מנפיקות מסמכים או מאפשרות כניסה, ולכן מדיניות ההחזרה נעשית קשה מאוד. מה שהרשויות מכנות 'שיעור ההחזרה' הוא נמוך יחסית. ברחבי האיחוד האירופי, רק כ־20 עד 25% ממספר הזרים שנדרשו לעזוב מוחזרים בפועל למדינה שמחוץ לאיחוד האירופי".

איזה תמריץ יש למדינות שלישיות פוטנציאליות לשתף פעולה עם מהלך כזה?

"זה כמובן הקושי העיקרי ברעיון הזה. מציאת מדינה שמוכנה לעשות זאת היא משימה קשה, משום שעקרון אי־ההחזרה (non–refoulement) מספק הגנה מוחלטת מפני החזרת אדם למדינה שבה הוא עלול להיות נתון לרדיפה או לפגיעה חמורה. לכן חמש המדינות החברות מחפשות מדינה שלישית שגם תהיה מוכנה לקבל את האנשים האלה וגם תיחשב בטוחה דיה לאפשר את הגנתם. המדינות השלישיות האפשריות יכולות להשתמש בהסכמתן כקלף מיקוח לשימוש בפוליטיקה הבינלאומית. מדינה שלישית יכולה לומר: 'אם אנחנו נעזור לכם בעניין הזה, אתם תעזרו לנו בעניין אחר'".

קלאסן מוסיף ומדגים: "מדינות באיחוד האירופי עלולות להפוך לתלויות בשיתוף הפעולה הזה, כפי שקרה קודם לכן עם ההסכם בין האיחוד האירופי לטורקיה. לאחר שנחתם ההסכם וטורקיה קיבלה מבקשי מקלט שהועברו אליה מיוון, על תקן מדינה שלישית בטוחה, היא איימה פעמים רבות להפסיק את שיתוף הפעולה והשתמשה בו מבחינה פוליטית. חוץ מקלף מיקוח, מדינה שלישית יכולה גם לעשות זאת פשוט בתמורה לכסף. למשל, כאשר בריטניה שקלה לשלוח מבקשי מקלט שהגיעו אליה בסירות, היא יזמה הסכם בינלאומי שלפיו הם יגורשו לרואנדה תמורת תשלום (התוכנית מ־2022 נבלמה בבית המשפט העליון בשל חששות מפני הפרת עקרון אי־ההחזרה, ולבסוף בוטלה ב־2024 בלי שהועבר ולו מבקש מקלט אחד בכפייה, ד.ס)".

אשר למדינות המנהלות משא ומתן עם דנמרק ועם המדינות האירופיות האחרות על הפיכתן למדינות שלישיות, אומר קלאסן: "לפני שהיוזמה הזאת הפכה ליוזמה משותפת עם ארבע המדינות האחרות, הולנד ניהלה שיחות עם אוגנדה שתהיה מדינת יעד. היו גם שמועות שהשיחות מתנהלות עם רואנדה. זה ממחיש את חולשת התוכנית, משום שברואנדה שולט אחד המשטרים האוטוקרטיים ביותר באפריקה, עם דיכוי פוליטי נרחב, ובית המשפט העליון בבריטניה כבר קבע שהיא אינה יכולה לספק ערבויות שהמגורשים יקבלו יחס הוגן בהתאם לסטנדרטים של זכויות האדם שנדרשים בבית המשפט העליון הבריטי".

ואכן, התוכניות להקמת מרכזי החזרה העלו ברחבי היבשת שאלות משפטיות ומעשיות קשות. מועצת הפליטים הדנית הזהירה כי מרכזי החזרה עלולים להפוך למקומות שקשה להבטיח בהם זכויות יסוד, והטילה ספק בשאלה אם מערכת יקרה של מרכזים בחו"ל אכן תגרום להחזרות שיהיו יעילות יותר. גם נציב זכויות האדם של מועצת אירופה – שאינה מוסד של האיחוד האירופי – מתח ביקורת על המהלך. הנציב, מייקל אופלהרטי, העלה חששות מפני מעצר שרירותי והתעללות, וקרא לפיקוח עצמאי, לערובות משפטיות מחייבות להגנה על זכויות האדם ולפיקוח שיפוטי ופרלמנטרי.

ארגון אמנסטי אינטרנשיונל אף טען כי המרכזים עלולים להפוך ל"חורים שחורים" של זכויות אדם, ובהם סכנות של מעצר ממושך או שרירותי, גישה לא מספקת לסעדים משפטיים והחזרה בכפייה של מהגרים למדינות שבהן הם עלולים להיות נתונים לרדיפה או לפגיעה חמורה. נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) נוקטת עמדה זהירה יותר ואינה דוחה את הרעיון לחלוטין: לדבריה, יש להשתמש במרכזי החזרה רק למהגרים שבקשות המקלט שלהם נדחו לאחר הליך מלא והוגן, כאשר החזרה ישירה אינה אפשרית בתוך פרק זמן סביר, ורק מתוך אמצעי זמני הכולל ערבויות משפטיות אפקטיביות.

"אני מאוד ספקן לגבי זה", אומר המומחה לדיני הגירה קלאסן, ומסביר כי האיחוד האירופי אינו מצליח אפילו ליישם מהלכים דומים בין מדינות אירופיות, ושיתוף פעולה עם מדינות אפריקאיות יהיה קשה בהרבה. הוא מציין העברת מהגרים בתוך אירופה בהתאם לאמנת דבלין, הקובעת כי המדינה שאחראית לבחינת בקשת המקלט היא בדרך כלל זו שדרכה נכנס מבקש המקלט לאיחוד האירופי. "איש אינו מועבר ליוון משום שליוון אין מערכת מתאימה לכך. מחוץ לאירופה זה יהיה כמובן מסובך בהרבה. כך שגם אם נחתום על אמנה שבה המדינה שעימה אנחנו משתפים פעולה אומרת שהיא תכבד את התחייבויותיה, בסופו של דבר הדבר ייבחן במקרים פרטניים. ואם אותה מדינה לא תוכל לספק ערבויות מספקות – הולנד, דנמרק ומדינות אחרות באיחוד האירופי ימצאו את עצמן בבית המשפט, מנסות לטעון שהמדינה הזאת בטוחה. לכן הצלחת התוכנית כולה תלויה בשאלה אם אכן תימצא המדינה הנכונה שמסוגלת לספק את הערבויות האלה. כבר אמרתי בצחוק שהתוכנית זקוקה למדינה כמו שווייץ או קנדה – שכמובן אינן מסוג המדינות שיסכימו לקבל מהגרים שאנחנו דחינו".

קלאסן מוסיף ואומר כי ככל שינסו שרים אירופים לזכות בפרסום כאילו גירשו יותר מהגרים באמצעות "הפתרון החדשני" הזה, כך יעלה המחיר. "גם אם אני מסתכל על זה מנקודת המבט של פיקוח על ההגירה ושל מערכת החזרה מתפקדת", הוא אומר, "יש למערכת הזאת כמה יתרונות, אבל במציאות מרכזי ההחזרה יעבדו באופן הטוב ביותר במסגרת מדיניות של מקל וגזר, שתעודד מספר גדול יותר של מועמדים לגירוש לחזור מרצונם למדינות מוצאם. כך יוכלו מרכזי ההחזרה, ולא לעיתים קרובות מדי, לשמש מוצא אחרון. אם מבקשים לגרש אלפים למדינת מרכז החזרה, יהיה למדינת היעד כוח מיקוח גדול בהרבה והיא תוכל לדרוש מחיר כספי ופוליטי גבוה יותר. לכן ככל שיציגו פוליטיקאים את מרכזי ההחזרה כאילו הם פתרון מוצלח שהגו, ולצורך הפרסום יצטלמו עם טיסת ההחזרה הראשונה, כך יעלה גם המחיר הפוליטי".

לזכור, לדעת, למנוע

הכרה ברצח-העם הארמני היא אמנם תנאי הכרחי למניעת מעשים דומים בעתיד, אבל לא תנאי מספיק.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9769422#commentsSection

כשבוע לפני פרוץ מלה"ע השנייה נפגש אדולף היטלר עם מפקדי צבאו בביתו שבאלפים הבוואריים. בפגישה זו הוא דיבר על השמדת הפולנים, כולל הרג חסר רחמים של גברים, נשים וילדים. יש המייחסים לו בנאום זה גם את השאלה הרטורית: "אחרי הכל, מי מדבר היום על השמדת הארמנים?". משפט זה משמש מאז כאזהרה והמחשה לכלל הידוע שמי שלא זוכר את העבר נדון לחזור עליו. אבל זוהי רק סיבה אחת לחשיבות ההכרה ברצח-העם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מנית בזמן מלה"ע הראשונה. סיבה אחרת היא שהכחשת רצח-עם היא חלק אינטגרלי מרצח-העם עצמו. היא הסתרת הפשע, זלזול בקורבנות, מחיקת קיומם כקבוצה וטיהור הרוצחים.

בגלל כל אלו נשמעו בשבוע שעבר ברחבי העולם, וגם בעמודים אלו, דברי שבח על הכרת נשיא ארה"ב ברצח-העם הארמני. במקביל לשביעות הרצון מההחלטה האמריקאית נשמעה ביקורת על מדינות אחרות, כולל ישראל, שאינן מכירות ברצח הארמנים בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים. מוצדקת ככל שתהיה הביקורת וחיובית ככל שתהיה הכרזת הנשיא ביידן, יש לזכור שבנוסף לחשיבות הזיכרון ההיסטורי, ההווה והעתיד מעוצבים גם ע"י כוחות אחרים. ההכרה ברצח-עם שהתרחש לפני למעלה ממאה שנה היא רק צעד ראשון בדרך ארוכה.

הדרך הארוכה עוברת למשל בשינג'יאנג שבצפון-מערב סין שם חיים בני מיעוטים כמו המיעוט האויגורי המונה מעל 12 מיליון איש. בשנים האחרונות נשלחו מאות אלפי אויגורים ואחרים בשינג'יאנג למחנות "חינוך מחדש" בהם אסירים מוחזקים ללא משפט בתנאים קשים. עדויות של שורדי המחנות סיפרו על אינדוקטרינציה אכזרית, על עינויים ואונס כאמצעי ענישה. בנוסף לעדויות, מסמכים מודלפים, צילומי לווין ופרסומים בתקשורת, מגלים שורת צעדים נוספים נגד האוכלוסייה בשינג'יאנג – עבודות כפייה, מעקב וריגול בתוך הבית ומחוצה לו, הפרדת ילדים מהוריהם ואיסור קיום אורח-חיים מוסלמי. ישנן גם עדויות על ניסויים רפואיים, עיקור בכפייה וסחר באיברים. כל אלו מתקיימים כמעט בלי הפרעה או התערבות של הקהילה הבינלאומית.

אבל זוהי רק ההתחלה. בחבל תיגראי שבאתיופיה מתקיים סכסוך אתני ארוך שבחודשים האחרונים מדרדר, ע"פ דיווחים של עיתונאים וארגוני סיוע, למעשי טבח, ביזה, עקירת אוכלוסייה תיגראית מביתה, הרעבה מכוונת ע"י שריפת יבולים ואונס בקנה מידה רחב. כוחות של השלטון האתיופי בסיוע כוחות מאריתריאה ומיליציות אמהריות הם האחראים לסיבוב הזוועות הנוכחי וגם כאן התגובה הבינלאומית מוגבלת. ואם כל זה לא מספיק, יש להזכיר את המתרחש במיאנמר ואת מעשי הטבח הנוראיים נגד בני הרוהינגיה, תושבי חבל ראקין. במחצית השנייה של העשור הקודם נרדפו וגורשו מאות אלפים החיים כיום במחנות פליטים בבנגלדש ומדינות שכנות. במקביל נרצחו עשרות אלפים. דיווחים המבוססים על עדויות הפליטים חשפו מעשי זוועה – הצתה של כפרים שלמים והשלכת תושביהם לאש, מעשי אונס קבוצתי של נשים לעיני ילדיהם והשלכת תינוקות לנהר. כעת, לאחר המהפכה הצבאית בפברואר, מצבם של בני הרוהינגיה עלול להחמיר עוד יותר.

צריך לומר בבירור – למרות החשיבות ארוכת הטווח של ההכרה ברצח-העם הארמני, בטווח הקצר היא אינה מסייעת לקורבנות בסין, אתיופיה ומיאנמר. אין בכך בכדי להפחית מחשיבות ההכרה, אך ההיסטוריה מלמדת שמעשי רצח-עם לא נמנעו בשנות התשעים והאלפיים במקומות כמו רואנדה, קוסובו, דארפור וסוריה למרות ההכרה האוניברסאלית ברצח-העם הנרחב והמקיף ביותר בהיסטוריה, שואת יהודי אירופה. הם גם לא התרחשו בגלל אי ההכרה ברצח הארמנים. הכרה היא תנאי הכרחי למניעה, אבל לא תנאי מספיק. על מנת להילחם ברציחות עמים בהווה ובעתיד יש צורך לפחות בשלושה מרכיבים נוספים: עובדות, גבולות ומוסדות.

רבות מדובר על כך שהתקשורת והשיח הציבורי במאה ה-21 סובלים מרלטיביזציה וריבוי נרטיבים. בנוסף לכך, חלק מהסכסוכים המובילים לרצח-עם הם מורכבים מאוד וקשים להבנה. התוצאה האיומה היא שהרוצחים יכולים תמיד להציג תמונה שעל פיה הם הקורבנות. כך מתפרסמות ידיעות המבוססות על אמיתות חלקיות על כך שהאויגרים הם פונדמנטליסטים וטרוריסטים, בני הרוהינגיה הם פולשים מוסלמים והתיגראים ביצעו בעצמם מעשי טיהור אתני. לכן חשובה העיתונות שתחקור ותפרסם עובדות הנותנות הקשר לים העמדות והפרשנויות.

אך עובדות אינן מספיקות. "יש גבול תחת השמש המרסן את כולם", כתב אלבר קאמי, "כל איש יגיד לרעהו שאין הוא אלוהים" ("האדם המורד", תרגום: צבי ארד). בעולם בו משטרים ומנהיגים חותרים לשלטון סמכותני ואוטוריטרי, חייבת ההכרה בעבר והבנת ההווה להוביל להצבת גבולות. מלחמות ימשיכו ככל הנראה ללוות את האנושות עוד שנים רבות. יש להכיר בכך ולחתור להציב להן גבול ברור. אין בכך חדש – אמנות בינלאומיות, מוסדות בינלאומיים, בתי-דין וטריבונלים ניסו בעשרות השנים האחרונות להציב גבולות ולמנוע מעשי רצח-עם, טיהור אתני, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מצבם של מוסדות אלו אמנם מעולם לא היה גרוע יותר, אך גם אם הם סובלים מחולשה, הטיות פוליטיות ואפילו שחיתות, בהעדר מעצמה עולמית המחויבת והמסוגלת לעצור את זוועות ההמונים, המוסדות הבינלאומיים חייבים להכיר בעבר, לגלות את עובדות ההווה, להציב את הגבול ולמנוע את רצח-העם הבא.

מלחמה בתיגראי

זה היה בסוף נובמבר. העיר אקסום שבמחוז תיגראי בצפון אתיופיה נערכה לחג המסורתי בכנסיית מריה מציון. ע"פ המסורת המקומית זהו התאריך שבו הובא למקום ארון הברית מירושלים. הפעם נערך החג בצל מלחמת אזרחים שהחלה כמה שבועות קודם לכן ושבמסגרתה פלש הצבא האתיופי למחוז כחלק מסכסוך פוליטי עם מפלגת ה-TPLF השולטת בו. לסכסוך הצטרפו גם כוחות מזוינים ממחוז אמהרה הסמוך ומאריתראיה השכנה. ע"פ עדויות שנאספו ע"י אמנסטי מפי אזרחי העיר שנכבשה ב-19 בחודש, רצחו חיילים אריתראים מאות בני אדם ב-24 השעות שלפני החג. העדויות מספרות על רצח בדם קר באמצעות הוצאות להורג ברחוב, פשיטות מבית לבית וירי צלפים כאשר גופות הנרצחים מוטלות ברחובות במשך ימים.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9604056

"הם סידרו אותם בשתי שורות ושאלו היכן כלי-הנשק שלהם", אמר אחד העדים שצפה מהחלון בשישה גברים שנתפסו, "הם ענו: "אין לנו נשק, אנחנו אזרחים" ואחד החיילים ניגש למפקדו ושאל: "לשחרר אותם או להרוג אותם?". העד מספר שהמפקד פקד להרוג את השבויים. החיילים, שהיו חמושים בתת-מקלע ברן, ירו בשלושה מהם בכדור אחד. "הראשון והשני נפלו מתים", סיפר העד, "השלישי נפצע. הם ירו בו פעם שנייה והרגו את שלושת הנותרים בכדור אחד. הם הועמדו בצורה מושלמת". ד"וח אמנסטי מספר גם על ביזה והפגזות בלתי פוסקות של יעדים אזרחיים שגרמו לתושבי אקסום ל"טראומה קולקטיבית של אלימות, אֵבֶל וקבורות המוניות".

"המשפחה שלי נמצאת בתיגראי", סיפר לי הָילה שעזב את אתיופיה לפני כמה שנים וחי כעת באירופה, "מאמי, מאחיותיי והמשפחה המורחבת לא שמעתי כבר ארבעה חודשים, אבל אחי נמצא בעיר כ-25 ק"מ מאקסום ושוחחתי איתו בטלפון לפני כעשרה ימים. הוא סיפר שהכל הרוס – תשתיות, בתי-ספר ובתי-חולים. החנויות סגורות, אין תרופות בבתי-מרקחת, אין מים נקיים וחשמל, האזור נשלט ע"י חיילים אריתראים והקרבות עם ה-TPLF נמשכים". עדות זו תואמת דיווחים מתיגראי על שריפת שדות והרס מפעלים. הילה טוען שהמצב מזכיר לו אירועים היסטוריים. "אתיופים ממוצא תיגראי מסומנים ע"י השלטון וצעדים שונים כגון איסור טיסות ופיטורים מעבודות ממשלתיות ננקטים נגדם. זה נראה כמו היחס ליהודים לפני מלה"ע השנייה. חשוב מאוד שהעולם יפסיק רק לדבר על המשבר ויתחיל לעשות משהו לפני שיקרה מה שקרה ברואנדה (רצח-עם בו נרצחו ב-1994 כחצי מיליון בני אדם)".

לא בטוח עד כמה העולם מדבר על המתרחש באתיופיה, אבל הניו-יורק טיימס חשף לאחרונה שדו"ח של הממשל האמריקאי מפברואר טוען שבתיגראי מתבצע טיהור אתני. הטענה מתבססת על עדויות בדבר כפרים נטושים ועשרות אלפי תושבים שברחו או נעלמו. גם התקשורת הבינלאומית הצליחה בשבועות האחרונים להביא עדויות על המתרחש. רשת אל-ג'זירה פרסמה עדות של אישה מהעיר מאי-קדרה המספרת שעברה עם חברותיה אונס קבוצתי בידי חיילים. באותה כתבה מצולמת גם צעירה בת 18 ששרדה ניסיון אונס וידיה נכרתו כתוצאה מירי. רשת CNN פרסמה לפני מספר ימים מידע על טבח שנמשך שלושה ימים בכפר דנגלט. ע"פ הדיווח האירוע החל בחסימת הכניסה לכפר ע"י חיילים אריתראים ונמשך בירי על הכנסייה המקומית בשעה ששהו בה מאות מתפללים. לאחר מכן עברו החיילים מבית לבית, גררו החוצה את דייריהם וירו בהם. חלק מהעדויות מספרות על נשים שאולצו לקשור את ילדיהן ולצפות בהוצאתם להורג.

כמו מקרים אחרים של פשעי מלחמה וטיהור אתני, הרקע לאירועים בתיגראי הוא מורכב. מפלגת ה-TPLF השולטת במחוז שלטה באתיופיה כולה במשך שלושים שנה ובעקבות מלחמת אתיופיה-אריתראה (1998-2000) היא הביאה לבידודה של אריתראה וגרמה לפגיעה קשה באינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלה. מומחים לפוליטיקה אתיופית מסבירים גם שהמפלגה התיגראית מואשמת בעצמה בטיהור אתני בבני האמהרה, השכנים מדרום, במסגרת סכסוך גבולות ישן. כך, יש המגדירים את מה שמתרחש כעת כקמפיין נקמה אכזרי שבמסגרתו האנשים הפשוטים משלמים את המחיר על מעשי האליטות מכל הצדדים. ראש-ממשלת אתיופיה אבייה אחמד, שנחשב כרפורמטור וזכה בפרס-נובל בעקבות הסכם השלום שחתם עם אריתראה, הפך בפועל לשותף בקואליציה שבחסותה נרצחים אלפי אזרחים על לא עוול בכפם. "מבחינה פוליטית אין כאן טובים ורעים", אמר לי פעיל זכויות-אדם מאתיופיה, "כבר שלושים שנה שהלאומנות האתנית ממוסדת באתיופיה ומחריפה את השנאה והאלימות בין הקהילות השונות. כל עוד לא יימצא הסדר פוליטי והלאומנות האתנית המסוכנת לא תשכח, האלימות והשנאה לא ייפסקו".

וזהו אכן אחד האספקטים הקשים של מה שמכונה "זוועות המונים" (פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני ורצח-עם). כשהרצח מונע מנקמה, הרוצחים רואים בעצמם את הקורבנות שנדחקו למעשה בלית ברירה. לעיתים זו תוצאה של שטיפת מוח לאומנית וגזענית, לעיתים אינדוקטרינציה פוליטית ולעיתים תוצאה של סכסוך מתמשך. כך או כך, מבחינה זו תחילת המאה ה-21 דומה לתחילת המאה ה-20. שתיהן מתאפיינות בזוועות המוניות ובשתיהן אין בנמצא מנהיגות עולמית, מנגנוני הגנה או הסדרים חוקיים בעלי שיניים שבכוחם למנוע את הזוועה. גם היום, כמו אז, הלאומנות הגואה היא התשתית האידיאולוגית ואינטרסים כלכליים ופוליטיים הם הכוח המניע. זה הזמן לשאול האם גם בסיבוב הזה נזדקק לשתי מלחמות עולם לפני שנרגיע את הלהט הלאומני ונרסן את תאוות הבצע של בעלי השררה? האם העתיד שייך לליברליזם ולדמוקרטיה שיתגברו על הלאומנות או שהעתיד, כמאמר המשורר, הוא רצח? מי שזקוק להמחשת התוצאות יכול למצוא את החזרה הכללית כבר עכשיו בשינג'יאנג, מיאנמר ועכשיו גם בתיגראי.