מול מסע הלחצים של טראמפ, דנמרק וגרינלנד רשמו הישג, אך לא בלי מחיר יקר

ההסכם מבטיח לדנמרק וגרינלנד סוף לאיומי הנשיא טראמפ ושמירה על הריבונות הדנית והאפשרות לעצמאות גרינלנדית, אך רק בחלוף הזמן יתברר כמה עמוקה דריסת הרגל האמריקאית באי הגדול בעולם והאם טראמפ אכן בא על סיפוקו

פורסם ב"הארץ": לכתבה המקורית

גרינלנד, האי הגדול בעולם ואחד האזורים הנידחים על פני כדור הארץ, שוב בכותרות. אחרי עשורים של תשומת לב בינלאומית מועטה יחסית, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ העלה את האי לכותרות כשהציע לראשונה ב־2019 לרכוש אותו מדנמרק, רעיון שנדחה בקופנהגן ובגרינלנד. לאחר שחזר לבית הלבן בשנה שעברה החיה טראמפ את ההצעה באופן תקיף הרבה יותר, וטען כי שליטה אמריקאית בגרינלנד חיונית לביטחון הלאומי של ארה"ב, בעודו מסרב לשלול הפעלת לחץ כלכלי ואף צבאי כדי להשיגה. מסע הלחצים של טראמפ ושיחות ממושכות בין הצדדים הגיעו אתמול לסיומם בהסכם שצפוי להסדיר את השליטה הביטחונית באי.

למחלוקת בין שתי חברות בנאט"ו היו השלכות אזוריות, והיא הגבירה את המתיחות בין אירופה לארה"ב. דנמרק הגדילה את הוצאות הביטחון שלה באזור הארקטי, גרינלנד עמדה על כך שרק תושביה רשאים להכריע את עתידם, וטראמפ חזר ואמר כי גרינלנד צריכה להיות בשליטת ארה"ב. כעת ייתכן שהעימות נרגע ונכנס לשלב חדש: ארה"ב, דנמרק וגרינלנד הגיעו להסכם שיאפשר נוכחות צבאית אמריקאית קבועה ומורחבת במידה ניכרת, תוך השארת גרינלנד תחת ריבונות דנית ומניעת אפשרות מיריבות של נאט"ו, בייחוד רוסיה וסין, להקים בה בסיסים צבאיים או לבצע השקעות בתחומים רגישים.

"הנקודה המרכזית היא שההסכם קבוע", אומר מרטין בראום, עיתונאי וסופר דני ומומחה לגרינלנד ולגאופוליטיקה של האזור הארקטי. בשיחה עם "הארץ" בתחילת השבוע הסביר בראום כי ארה"ב מודאגת מתרחישים עתידיים, כמו למשל שגרינלנד תהפוך למדינה עצמאית ותפתח יחסי חוץ שיהיו מנוגדים לאינטרסים אמריקאיים. אחד האינטרסים החשובים ביותר קשור להגנה מפני טילים: "ארה"ב רואה בגרינלנד חלק חשוב מ'כיפת הזהב' (Golden Dome) מערכת הגנה רב־שכבתית נגד טילים שהיא מתכננת ושנועדה להגן עליה מפני טילים מרוסיה, צפון קוריאה וסין". טראמפ הכריז על המערכת בשנה שעברה, והיא מתוכננת לזהות וליירט טילים בליסטיים, טילי שיוט וטילים היפרסוניים המאיימים על ארה"ב, בין היתר באמצעות רשת מורחבת של חיישנים באזור הארקטי ובחלל.

הפיורד של נוק, תמונה: דיויד סטברו

למתיחות הטרנס־אטלנטית הנוכחית קדמו עשרות שנים של היסטוריה סוערת. גרינלנד הייתה באופן רשמי מושבה דנית עד 1953, ואז הפכה לחלק מדנמרק. ב־1979 הונהג בה שלטון עצמי (Home Rule), וב־2009 הוא הוחלף בממשל עצמי נרחב, שהעניק לגרינלנד פרלמנט וממשלה משלה ושליטה ברוב ענייני הפנים. דנמרק נותרה אחראית להגנה, לביטחון ולחלק ניכר ממדיניות החוץ. החוק מ־2009 מכיר גם בזכותם של תושבי גרינלנד להחליט בעתיד על עצמאות.

בשנים האחרונות דנמרק וגרינלנד מתמודדות גם עם השלכות היסטוריה כואבת של שלטון קולוניאלי והטמעה תרבותית. אחד הפרקים האפלים ביותר היה ניסוי ב־1951, שבמסגרתו נלקחו 22 ילדים גרינלנדים ממשפחותיהם ונשלחו לדנמרק בניסיון ליצור אליטה גרינלנדית דוברת דנית. בשנים האחרונות הופנתה תשומת הלב גם לפרשה אחרת, שבה התקנים תוך־רחמיים הותקנו משנות ה־60 בגופן של אלפי נשים ונערות גרינלנדיות – במקרים רבים בלי הסכמתן – כחלק ממאמצי דנמרק לצמצם את שיעור הילודה בגרינלנד.

דנמרק התנצלה רשמית על הפרשות, ובשנה שעברה תיארה ראשת הממשלה מדה פרדריקסן את היחס לנשים כ"אפליה שיטתית" נגד תושבי גרינלנד. לצד זאת נמשך דיון פוליטי וכלכלי בנוגע ליחסי גרינלנד ודנמרק ועל האפשרות שבעתיד יזכה האי לעצמאות מלאה.

גם הקשר האמריקאי עם גרינלנד ארוך שנים. במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר שגרמניה הנאצית כבשה את דנמרק, קיבלה ארה"ב על עצמה את האחריות להגנת גרינלנד והקימה בה מתקנים צבאיים. הסכם הגנה אמריקאי־דני מ־1951 מיסד את הנוכחות האמריקאית בתקופת המלחמה הקרה, שבה הפכה גרינלנד לבעלת חשיבות אסטרטגית בזיהוי טילים סובייטיים ובהגנה על צפון אמריקה. רוב המתקנים האמריקאיים נסגרו בהמשך, אך ארה"ב שמרה על מה שמכונה כיום בסיס חיל החלל פיטופיק, שבעבר כונה בסיס תולה ושממשיך למלא תפקיד חשוב בהתרעה מפני טילים, בהגנה ובמעקב בחלל.

ההסכם החדש אינו רק חידוש ההסכם הקודם. "ההסכם מ־1951 ישן, וההסכם החדש יכלול כנראה ניואנסים שהיו חשובים לארה"ב", אמר בראום. "נכון שההסכם הישן אפשר לארה"ב להרחיב את נוכחותה הצבאית לאזורים חדשים, אבל רק לאחר התייעצות עם דנמרק וגרינלנד. ההסכם החדש כנראה יעניק לה יד חופשית להקים בסיסים חדשים ולהציב מערכות מכ"ם ומערכות נשק חדשות".

ניואנס שני, לדברי בראום הוא שהבסיס האמריקאי הקיים בגרינלנד מוגדר רשמית דני־אמריקאי. אף שבפועל הוא אמריקאי, נמצאים בו גם דנים. כעת שני הבסיסים שעתידים לקום לפי טראמפ יהיו אמריקאיים בלבד, בלי פיקוח דני או גרינלנדי. "הגורמים האלה מסבירים כנראה מדוע הבית הלבן והעיתונות האמריקאית טוענים שההסכם מעניק לארה"ב שליטה ביטחונית קבועה בגרינלנד". אישים דנים וגרינלנדים הדגישו היבטים אחרים כשהחדשות בדבר ההסכם התפרסמו. ראש ממשלת דנמרק פרדריקסן אמרה כי ההסכם "מכיר בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית של הממלכה ובזכותו של העם הגרינלנדי להגדרה עצמית".

היבט נוסף של ההסכם החדש הוא ההגבלות על השקעות זרות באי. בראום אומר כי הסימנים בשלב זה מצביעים על כך שארה"ב תוכל להתערב אם מדינות שאינן ידידותיות כלפיה יתכננו השקעות בגרינלנד, ואם להשקעות אלו תהיינה השלכות ביטחוניות. זאת אף שלא ברור מאילו מדינות בדיוק מודאגת ארה"ב, ומה נכלל בהגדרה של שיקולים ביטחוניים. הדבר חשוב משום ששליטה מלאה בהשקעות זרות היא דבר שגרינלנד דורשת מדנמרק כבר עשרות שנים, וכעת האמריקאים עלולים להפוך למכשול נוסף.

נוק, תמונה: דיויד סטברו

"הפיקוח על קשריה של גרינלנד עם מדינות אחרות עשוי לכלול, למשל, החלטות של גרינלנד להיכנס להסכמים עם קנדה, צרפת, בריטניה, איסלנד או נורווגיה בנוגע להגנה על אזורי דיג או לשיתוף פעולה בין משמרי החופים", מסביר בראום. "אם המסר הקצר של הנשיא ב־Truth Social יתממש במלואו, הסכמים כאלה יצטרכו לקבל, בצורה זו או אחרת, אור ירוק מארה"ב. כנראה שלא תהיה לאמריקאים זכות וטו, אבל למיטב הבנתי, חופש התמרון של גרינלנד יהיה מוגבל ולארה"ב תהיה רמה חדשה של השפעה".

אולריק פראם גד (Ulrik Pram Gad), חוקר בכיר במכון הדני ללימודים בינלאומיים (DIIS) שעבד בעבר הן עבור ממשלת גרינלנד והן עבור משרד החוץ הדני, תיאר בתדרוך לעיתונאים בינלאומיים כיצד הושג ההסכם. הוא הדגיש כי "חלק גדול מהעבודה בפועל במשא ומתן הזה עם האמריקאים לא כלל פוליטיקאים. אלה היו דיפלומטים ועובדי מדינה, קבוצה תלת־צדדית של אמריקאים, דנים וגרינלנדים". הפוליטיקאים היו מעורבים באופן ישיר "בנקודות מסוימות בתחילת הדרך, וכעת לקראת הסוף", בעוד שלדברי פראם גד, ממשלות דנמרק וגרינלנד שמרו לאורך כל התהליך על תיאום הדוק באופן יוצא דופן. ההסכם כבר הוצג בפני ועדות החוץ בנוק ובקופנהגן, אך טרם אושר סופית: פראם גד אמר שההסכם ידרוש אשרור בשני הפרלמנטים וכי "כמובן שתהיה בחינה מדוקדקת של הניסוחים החדשים בשני המקומות".

עם זאת, הוא מעריך שקיים רצון פוליטי חזק לאשרו: "אני לא חושב שמישהו באחד הפרלמנטים ירצה להרוג אותו". זאת על אף שסעיפים מסוימים הנוגעים לריבונות, להגדרה עצמית או לזכויות אמריקאיות בגרינלנד עדיין עשויים לעורר מחלוקת.

פראם גד הסביר גם את השיח שהתפתח סביב ההסכם מאז שטראמפ חשף אותו. לדבריו בתדרוך, ממשלות דנמרק וגרינלנד היו "מאוד עקביות לאורך השנה האחרונה באומרן שזהו משא ומתן קשה, שיש להן קווים אדומים ובימים האחרונים הן אמרו שההסכם מתקרב גם אם הקווים האדומים עדיין שם. כשטראמפ פרסם את הפרשנות שלו להסכם, ממשלת דנמרק וממשלת גרינלנד לא מסרו פרטים כלשהם מטעמן לגבי מה שהרוויחו או הפסידו. זה מאותת שהן החליטו 'לתת לטראמפ ניצחון' – הוא יתאר את הדברים כרצונו, ינצח בקרב על הנרטיב הציבורי, במיוחד בארה"ב, כפי שהוא רוצה, ואז, כשהעניינים קצת יירגעו והטקסט ייחתם ויהפוך להסכם קיים, הן יסבירו לציבור הדני מדוע זה בעצם לא עניין גדול כפי שטראמפ רצה להציג אותו".

"בסך הכול, ההסכם נתפס כהתפתחות חיובית בארה"ב, דנמרק וגרינלנד", מסכם מרטין בראום. "גרינלנד לא ויתרה על זכותה לקבוע את עתידה בעצמה, היא עדיין תהיה חלק מממלכת דנמרק ותוכל להמשיך בדיון שלה עם קופנהגן בנוגע לעצמאות. אבל זו לא פשרה שאין לה מחיר – גרינלנד ודנמרק עמדו בפני איום בפלישה צבאית, ובמשך שנים היו יעד לקמפיין אגרסיבי מצד נשיא ארה"ב. אלה מדינות קטנות שהופעל עליהן לחץ חריג מצד בעלת ברית בנאט"ו, ואף שההסכם החדש אינו התרחיש הגרוע ביותר, עדיין מדובר בפשרה והן משלמות עליה מחיר".

בין 25 ל-50 אלף אנשים מוצאים להורג בסין מדי שנה. המטרה: קצירת איברים

איתן גוטמן התוודע לתופעה במחוז שינג'יאנג בסין, יצא למסע חריג בקזחסטאן וחזר עם ספר ראשון מסוגו. ראיון

פורסם ב"הארץ": בין 25 ל-50 אלף אנשים מוצאים להורג בסין מדי שנה. המטרה: קצירת איברים – מגזין תרבות – הארץ

השורה התחתונה המעשית בספרו החדש של החוקר ופעיל זכויות האדם האמריקאי איתן גוטמן מופיעה בסוף עמוד 281: על פי גוטמן, בין 25 ל–50 אלף בני אדם בשנה מוצאים להורג במחנות מעצר במחוז שינג'יאנג שבצפון־מערב סין כדי שאיבריהם ייקצרו וישמשו את תעשיית ההשתלות הסינית. 25 אלף, מדגיש גוטמן, הוא אומדן מינימלי.

אין זו הפעם הראשונה שבה סין מואשמת בשימוש באיבריהם של אסירים שהוצאו להורג. ב–2005 אפילו הסינים עצמם הודו כי איברים של נידונים למוות משמשים להשתלות. עם זאת, בסוף 2014 הכריז מי שהיה אז סגן שר הבריאות של המדינה ועמד בראש מערך ההשתלות שלה כי החל בינואר 2015 ייפסק השימוש באיברי אסירים וכי מאותו זמן יגיעו איברים להשתלה רק מתרומות מרצון. ובכל זאת, גוטמן וחוקרים אחרים טענו כבר אז כי הרפורמה היתה במידה רבה למראית עין וכי קצירת איברים מאסירים לא רק שלא נפסקה מעולם, אלא נהפכה לתעשייה ענקית. הם הסתמכו בין היתר על נתוני בתי חולים, מחקרים ופרסומים רפואיים מסין, זמני המתנה קצרים באופן חריג להשתלות ועדויות של רופאים ואסירים לשעבר. עוד טענו כי איברים אלה משמשים גם "תיירי השתלות" הבאים לסין ממדינות אחרות.

הספר החדש, The Xinjiang Procedure, שהופיע לפני כחצי שנה (Armin Lear Press), מתרכז באזור שינג'יאנג שחיים בו יותר מ–25 מיליון בני אדם. כ–44% מאוכלוסייתו משתייכת למיעוט האויגורי המוסלמי וכ–42% הם סינים בני האן, הקבוצה האתנית הגדולה והדומיננטית במדינה; שאר תושבי המחוז הם בני מיעוטים נוספים — קזחים, בני ח'ואי, קירגיזים ואחרים.

נקודת המוצא של גוטמן היא מה שהתרחש באזור החל באמצע העשור הקודם: לצד הקמת מערכת עצומה של "מחנות לחינוך מחדש", השלטונות החלו להגביל את הילודה של בני מיעוטים, הקימו מערכת טכנולוגית עצומה לפיקוח עליהם והתחילו לנצל אותם כעובדי כפייה בתעשיות הרבות הקיימות באזור ומספקות סחורה לעולם כולו. לטענת הסינים, המערכת כולה מיועדת להילחם בטרור, בדלנות וקיצוניות, אבל גוטמן טוען שבאזור מתקיים רצח המוני וטיהור אתני. כחלק מצעדים אלו, מאז 2017 נדרשו מיליוני אויגורים ובני מיעוטים אחרים מעל גיל 12 לעבור בדיקות דם ובדיקות DNA לבדיקת התאמה בין תורם למושתל. העובדה כי הם מעולם לא קיבלו את תוצאות הבדיקות ושבני האן סינים באזור לא נדרשו לעבור את אותן בדיקות העלתה את חשדו של גוטמן וגרמה לו לבחון אם אמנם בני המיעוטים בשינג'יאנג משמשים כמאגר איברים ענקי.

גוטמן ואחרים טוענים שמעבר לעניין הפוליטי קיימות גם גזענות עמוקה והתנשאות מצד בני האן, הרוב האתני הסיני, כלפי בני המיעוטים — מה שהופך את הדיכוי של האחרונים, כולל גניבת איבריהם, לעניין שיותר קל לסינים לעכל. לצד זאת, בשינג'יאנג ישנם משאבי טבע ומינרלים בעלי חשיבות עליונה לשאיפות הגלובליות של המפלגה הקומוניסטית הסינית. לפי גוטמן, דילול האוכלוסייה המוסלמית הילידית — האויגורים והקזחים — והחלפתה במתיישבים סינים מבני האן הנאמנים למפלגה הקומוניסטית הסינית משרתים את השאיפות הללו.

סין קציר איברים ספר

עטיפת ספרו של גוטמן. התעשייה משמשת גם "תיירי השתלות" צילום: Armin Lear Press

גוטמן, בן 68, הוא חוקר ותיק שנולד וחי במדינת ורמונט בארצות הברית. יש לו קשר מיוחד לישראל: אביו, דייוויד גוטמן, היה ציוני אמריקאי ששירת בספינות המעפילים "בן הכט" ו"גאולה", ונלכד ונכלא על ידי הבריטים בקפריסין ובעכו ב–1947. הוא גם השתתף במלחמת העצמאות ולאחר שחזר לארצות הברית היה לפסיכולוג. גוטמן הבן התגורר בישראל תקופה קצרה בסוף שנות ה–60 ובתחילת שנות ה–70, ומאז ביקר בה פעמים רבות. הצייר נחום גוטמן היה דודו של אביו.

הוא לא בדיוק חוקר קונבנציונלי. אף שהוא מומחה לסין, להיסטוריה של יחסי ארצות הברית וברית המועצות ולמערכות נשק, הוא עבד גם כעיתונאי ותחקירן וכן ביחסי ציבור וקשרים עסקיים בינלאומיים. שיטות המחקר שלו אינן שגרתיות, והוא אינו מנסה להציג את עצמו כניטרלי. הוא ביקורתי מאוד כלפי סין ומשטרים קומוניסטיים אחרים, וכיום הוא עמית מחקר בכיר ב–Victims of Communism Memorial Foundation, מכון מחקר והנצחה אנטי־קומוניסטי בוושינגטון.

ספרו הראשון של גוטמן על סין, שיצא ב–2004, התבסס בחלקו על השנים שבהן חי בבייג'ינג ובחן את מערכת היחסים בין תאגידים מערביים למשטר הסיני. בספרו השני, שהתפרסם בחלוף עשור, החל לעסוק במה שנהפך למוקד המרכזי של עבודתו: הטענות בדבר קצירת איברים מאסירי מצפון בסין. בהתבסס על ראיונות עם אסירים לשעבר, רופאים, אנשי משטרה וביטחון ופעילי זכויות אדם, הוא התמקד במיוחד בגורלם של מתרגלי פאלון גונג, תנועה רוחנית סינית שנוסדה בתחילת שנות ה–90 ומשלבת תרגילי מדיטציה עם תורה רוחנית, ונתונה מאז סוף אותו עשור לדיכוי ולרדיפה מצד המשטר הסיני. גוטמן טען בספר שמערכת ההשתלות הסינית התפתחה למנגנון שבו מתרגלי התנועה שימשו כמקור העיקרי לאיברים בסין. כבר אז החל להתברר לו שהפרקטיקה מתרחבת מעבר למתרגלי פאלון גונג והניסיון שלו לבדוק את החשדות האלה הפך לליבת ספרו החדש.

מכיוון שכמעט בלתי אפשרי לקיים תחקירים עיתונאיים בשינג'יאנג עצמה בגלל הדיכוי הסיני, החליט גוטמן להגיע לאנשים שיצאו מהמחנות ועזבו את המדינה. חלק קטן מהאסירים לשעבר הצליחו לצאת מסין וחיים בטורקיה, קנדה ומדינות שונות באירופה. בשנים האחרונות ערך גוטמן ראיונות עומק עם ניצולים, חלקם מלאים בתיאורי זוועה על המתרחש בתוך המחנות בשינג'יאנג. הוא גם הגיע לקבוצה קטנה של אסירים ממוצא קזחי שהצליחה להשתחרר מסין ולעבור לקזחסטאן — קבוצה שחוקרים אחרים לא עסקו בה לפניו. גוטמן הבין ששם נמצאים אנשים שיוכלו לספר ממקור ראשון על המתחולל במחנות ולהוסיף מידע יקר ערך על קצירת האיברים, אבל לא היתה זו משימה פשוטה מאחר שהעדים נמצאים במצב קשה והאיום על בני משפחותיהם שנשארו בסין מתגבר אם השלטונות מגלים שקרוביהם מוסרים מידע לעולם החיצון. זאת ועוד, יכולת המעקב של סין התרחבה בשנים האחרונות למרכז אסיה וחוקרי זכויות אדם זרים נחשבים למרגלים.

כך נולד המסע יוצא הדופן המתואר בספר, שנערך בסוף 2019 ותחילת 2020. גוטמן החליט להגיע לקזחסטאן מתחת לרדאר. הוא קנה בגרמניה רכב 4X4 ישן שאין בו אמצעים אלקטרוניים שיוכלו לשמש למעקב וניטור. איתו הוא נהג לקזחסטאן ונכנס אליה בציר לא נפוץ שבדרך כלל אינו משמש תיירים, אנשי עסקים וגורמים מערביים. הוא גם לקח איתו את בתו המאומצת, ג'וזפין דה האן־מונטס, שהיתה אז בת 24, וכן ציוד סקי — כדי שייראו כמו אב ובתו שלכאורה עושים את דרכם לטיול במונגוליה. הרעיון היה להיראות כזרים תמימים וכמי שאין שום סיבה לחשוד שהם עיתונאים או חוקרי זכויות אדם. השניים גם צימצמו את טביעת הרגל הדיגיטלית שלהם: הם לא התחברו לאינטרנט ולא השתמשו באפליקציות. הם נעזרו במפות נייר ומצפנים, השתכנו במוטלים נידחים, השתמשו בכסף מזומן שהביאו עמם ובטלפונים חד־פעמיים. הם התקדמו מאירופה דרך הקווקז והים הכספי אל קזחסטאן וכשהגיעו ליעד החל גוטמן לאתר ולראיין כ–20 פליטים מהמחנות בשינג'יאנג. ראיונות אלו הם שהובילו אותו להערכה של מספר המוצאים להורג.

איתן גוטמן

איתן גוטמן במהלך המסע. מתחת לרדאר צילום: Bavi

בספר הוא מנתח עדויות של מרואיינים ששהו במחנות שונים. לדבריו, שוב ושוב הם תיארו באוזניו בדיקות דם ואיברים ולאחריהן היעלמות של אסירים, במיוחד צעירים ובריאים בסוף העשור השלישי ובתחילת העשור הרביעי לחייהם. גוטמן חישב מה שיעור האסירים בכל מחנה שלפי העדויות נבחרו לכאורה לקצירת איברים (קצת יותר מ–3.5% בממוצע) ובהתבסס על מידע שלפיו מוחזקים במחנות כמיליון בני אדם, הגיע לאומדן המינימלי של כ–25 אלף בני אדם; אלה יכולים, לטענתו, לספק כ–60 אלף איברים בשנה, נתון שהוא מעריך כתפוקה השנתית המינימלית של תעשיית ההשתלות הסינית. גוטמן מודע לכך שלא מדובר בתיעוד מדויק של מספר מקרי מוות, אלא בהסתברות הנסמכת על עדויות של מספר מצומצם של ניצולים.

עדה אחת סיפרה כי שלוש נשים בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. עדותה הפכה לחלק מדפוס שגוטמן נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים עברו בדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו

כתב האישום שהוא מנסח בספרו נוגע בתחומים רבים — בצד הכלכלי והפוליטי של שוק ההשתלות, בצד הרפואי של ההשתלות וגם בתרבות הסינית, שבעזרתה אפשר להבין מדוע קשה במדינה זו להשיג איברים מתורמים שהסכימו לתרום את איבריהם לאחר מותם. גוטמן נעזר גם במודיעין מסייבר, תצלומי לוויין ומסמכים שדלפו מסין. ובכל זאת, הוא אומר בשיחת זום מביתו בוורמונט, "המידע העיקרי מגיע מהאלמנט האנושי — מעֵדים, אותם מעטים שהצליחו לצאת ושעומדים מול מדינה ענקית שמאיימת עליהם באמצעות מערכת השפעה שהיא בנתה מחוץ לגבולותיה ובאמצעות איום ממשי על בני משפחותיהם שנשארו בתוכם".

לדבריו, המאבק הגלובלי נגד תופעת קצירת איברים בכפייה בעבור השתלות תלוי במספר קטן של אנשים, ביניהם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם, אקטיביסטים, ארגוני התפוצה האויגורית וגם כמה בכירים במערכת הבריאות הבינלאומית. אחד החשובים שבהם הוא ישראלי — פרופ' יעקב (ג'יי) לביא, ממקימי ומנהלי היחידה להשתלות לב בבית החולים שיבא ולשעבר נשיא החברה הישראלית להשתלות. עוד ב–2008 יזם לביא חקיקה בישראל, שהתקבלה בכנסת ומונעת מחברות ביטוח וקופות חולים לממן השתלות במדינות שבהן מתקיים סחר באיברים. ב–2022 הוא פירסם יחד עם החוקר האוסטרלי מתיו רוברטסון מחקר שבחן פרסומים רפואיים סיניים מהשנים 1980–2015 ומצא ראיות לכך שרופאים סינים הוציאו איברים חיוניים מאסירים שטרם מתו ובכך השתתפו למעשה בהוצאתם להורג.

המחקר הפך גם לכלי מעשי במאבק: בעקבותיו פירסמה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות הצהרת מדיניות האוסרת שיתוף פעולה עם מי שמעורבים בקצירת איברים מנידונים למוות. המשמעות היתה חרם אקדמי על תחום השתלות הלב והריאות בסין, כך שנמנעה מחוקרים ומנתחים סינים האפשרות לפרסם בכתב העת של החברה או להציג בכנסים שלה. העניין הגיע גם לזירה משפטית־ציבורית בינלאומית: ב–2019 קבע טריבונל עצמאי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס כי קצירת איברים בכפייה התקיימה בסין במשך שנים וכי מדובר בפשע נגד האנושות.

ספרו של גוטמן נפתח בסיפורה של רוקייה פרהאט, אישה אויגורית המתארת שנים של כליאה ומוסרת תיאור גרפי קשה של מה שחוותה, לרבות אונס, עינויים ומחשבות על התאבדות. היא גם סיפרה כיצד סירבה להשיב לשאלות החוקרים ואף בעטה באחד מהם, וסירבה לחתום על מסמכים. לפי עדותה, דודתה שילמה כסף כדי לשחרר אותה מהכלא כשהיתה שרויה בתרדמת כתוצאה מהעינויים, ומאוחר יותר אותה דודה גייסה מימון כדי להשיג עבורה זהות חדשה ודרכון חדש שאיתו יצאה מסין.

"הרגשתי שהספר זקוק למשהו אישי מאוד בהתחלה, ורוקייה היא ההוכחה לכך שמה שאי אפשר להעלות על הדעת דווקא יכול לקרות", אומר גוטמן. "אנשים שואלים: למה שהסינים יעשו דבר כזה? מה שהם עושים לא רציונלי. ובכן, זה כן רציונלי בתוך מערכת מצומצמת מאוד של כללים, בתוך תת־התרבות של המשמעת במפלגה הקומוניסטית הסינית. ורוקייה הבינה את התרבות הזאת טוב יותר מכמעט כל עד. בקרב הפאלון גונג היתה לעתים נטייה להיות אופטימיים יותר, לחשוב שאולי יש דרך לשכנע את הסוהרים להיות נחמדים יותר ואולי אפילו ללמד אותם להימנע ממעשים כאלה. אבל רוקייה הבינה שהסוהרים הם האויב — היא הבינה איך הם חושבים ומה הם עומדים לעשות. והיא תיכננה את צעדיה בהתאם. בעיני, ההתנגדות שלה היתה עוצרת נשימה".

אלימות מינית, גם כלפי נשים וגם כלפי גברים, מופיעה שוב ושוב בעדויות שבספר. האם לדעתך מדובר במעשים פרטיים של סוהרים, או שהאלימות המינית עצמה היא חלק ממערכת הדיכוי?

"מה שראינו במעשי האונס של האויגורים הוא מתקפה לא רק על הנשים, אלא גם על הגבר האויגורי. העניין הוא לחדור לגברים פיזית, או לחדור לנפש שלהם, משום שהם אינם מסוגלים להגן על הנשים שלהם. זו השפלה, וזו טקטיקה נצחית של דה־הומניזציה. העניין הוא להפוך בני אדם לחיות צורחות, שזועקות לרחמים, או אפילו לחיות שסובלות בדממה. זה סימן למחלה עמוקה בתוך חברה".

בפרק המוקדש לראיונות שערכת בקזחסטאן ולגילוי שרבים מהקורבנות הם בסביבות גיל 28, אתה מתאר ראיון שאישש את החשד שלך וכותב: "אני זוכר את הרגע. הרגע שבו אתה יודע שזה נכון". איך זה היה? איך ידעת שזה נכון?

"זה חוזר לראיון שלי עם עדה רפואית שקראתי לה בספר סמאל. אין דבר כמו עד רפואי. יש משהו ששובה את הדמיון כשיש לפניך מישהו שבאמת השתתף בתהליך. כל מה שהיא עשתה היה לנקות מעיים מגופות, אבל הבספר מספרת סמאל לגוטמן על וטרינר שהוצב לעבוד כרופא באחד המחנות. הווטרינר נלקח בלילה למתחם תת־קרקעי קר שבו היו שלוש מרפאות. לפי עדותו, שומרים חמושים העוטים מסיכות שחורות על פניהם פיקחו שם על צוות רפואי של 11 אנשים, בשעה שגופות של אסירים הובאו למקום ועברו טיפול לפני שהוכנסו אל מאחורי הדלתות הנעולות של המרפאות. באחת הפעמים היו שם שלוש גופות, ובפעם אחרת שבע. הווטרינר נדרש להוציא את המעיים או לנקותם, וכאשר זיהה את גופתה של אם צעירה מכפר הולדתו וסירב לחתוך את הגופה, הוא הוכה קשות על ידי השומרים. גוטמן כותב שככל שסיפורה של סמאל התקדם, הוא הבין שהיא אינה רק חוזרת על דברים שהווטרינר סיפר לה אלא היא עצמה היתה בתוך המתקן התת־קרקעי וראתה את "פס הייצור לקצירת איברים". סמאל אישרה באוזניו כי הווטרינר לקח אותה פעמים רבות לחדר הניתוח כעוזרת כירורגית.

עדה נוספת שגוטמן שוחח עמה ומכונה פאטימה סיפרה לו כי שלוש נשים בריאות בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. היא לא ראתה מה קרה להן, אבל עדותה הפכה לחלק מדפוס שלדברי גוטמן הוא נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים לכאורה עברו בדיקות דם ובדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו. גוטמן שאל את פאטימה שורת שאלות על הנשים: האם היו חולות? האם היו מושכות מבחינה מינית (כדי לבדוק אפשרות שנלקחו כדי להיאנס)? האם ייתכן ששוחררו? בנות כמה הן היו? לדברי פאטימה, הן לא היו מושכות במיוחד אבל הן היו בריאות, וכמעט כולן היו בנות 28 לערך. ככל שהמשיך לראיין אסירים לשעבר, אותו פרופיל דמוגרפי הופיע שוב ושוב, וגיל 28 חזר שוב ושוב, ונראה כי הוא נתפש על ידי הסינים כגיל האידיאלי לקצירה בשל שיקולים של בריאות האסירים ואיכות איבריהם.

דמות חשובה נוספת בחקירה שלך היא אנוור טוהטי — מנתח אויגורי שסיפר כי כשהיה רופא צעיר בשינג'יאנג בשנות ה–90 הוא קיבל הוראה להוציא איברים מאסיר שהוצא להורג. מדוע הוא חשוב כל כך לסיפור הזה?

"ובכן, הוא מאוד יוצא דופן, משום שמעולם לא היה לנו באמת רופא שהתוודה. עד היום אין לנו באמת רופאים שהשתתפו בזה ויצאו וסיפרו על כך, לפחות לא באופן מלא. אנוור התייצב לבדו. כמהגר בבריטניה, הוא אפילו לא ידע בוודאות אם חלה התיישנות על מה שעשה. הוא חשב שבאמת יכולים לעצור אותו בגלל ההודאה הזאת. אבל הוא עשה את זה. הוא סיפר שהוא פשוט מצא את עצמו מרים את היד בשימוע בווסטמינסטר, כמעט באופן בלתי רצוני, וסיפר את האמת. זה מעשה של אומץ יוצא דופן".

בספר מספר טוהטי לגוטמן כיצד נשלח לאתר הוצאה להורג סמוך לאורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג, וקיבל הוראה להוציא את הכליות והכבד של אסיר שנורה אך עדיין היה בחיים. לדברי טוהטי, הירי בוצע במכוון כך שלא יגרום למוות מיידי; הוא ביצע את הוצאת האיברים ובהמשך תיאר את אחריותו במילים חדות: "אני הרגתי את האיש הזה". גוטמן מדגיש שטוהטי לא היה יכול לקבוע אם הקורבן היה אסיר פוליטי או דתי, אף שההליך התרחש באתר הוצאה להורג ששימש גם להוצאתם להורג של אסירים פוליטיים. גוטמן מספר שהקשר בינו ובין טוהטי חרג מזמן מיחסים שבין חוקר לעד, וכיום הם חברים טובים.

כשגוטמן נשאל מה מניע אותו לחקור את יחסה של סין למיעוטים ואת קצירת האיברים, הוא משיב שעבודה מהסוג הזה דורשת יותר מסקרנות מקצועית. במקרה שלו, הוא מאמין, מדובר בשילוב של עקשנות ושל משהו ששורשיו עמוקים הרבה יותר, וגם אחרי הספר הנוכחי הוא ממשיך להיות פעיל הן כחוקר והן כאקטיביסט בסוגיית קצירת האיברים.

"לשואה היתה השפעה עצומה עלי", הוא אומר ומספר כי החל ללמוד עליה בגיל צעיר והרבה לקרוא עליה. הוא נזכר בביקור שערך באתר מחנה ההשמדה בבירקנאו. בזמן שהלך במחנה, הוא הבין לפתע שהקרקע הלא אחידה שמתחת לרגליו היתה מקום שבו פוזר אפרם של אנשים שנרצחו. "התחושה הזאת שטפה אותי והיתה פשוט מציפה, לעולם לא אשכח את זה. זה היה כאילו העולם כולו הפך לעולם הזה, לשואה". ובכל זאת, יש גם נימה אופטימית בדבריו: "באמצעות המידע שיש לנו על מה שהסינים עושים, אנחנו יכולים להפוך את זה לפשע, אנחנו יכולים לשים קץ לחלום שלהם להפוך לספקי תרופות גלובליים, ואנחנו יכולים למנוע מהתופעה להתפשט למדינות נוספות".

הטענות על הפעילות הסינית הגיעו גם לקונגרס האמריקאי. ביוני השנה, לאחר שבית הנבחרים העביר את "החוק להפסקת קצירת איברים בכפייה", קידם הסנאט שתי הצעות חוק דו־מפלגתיות שנועדו להיאבק בתופעה: האחת עוסקת בקצירת איברים בכפייה ברחבי העולם, והשנייה מתמקדת בטענות לקצירת איברים בסין וברדיפת מתרגלי פאלון גונג ואויגורים, וכוללת בין השאר הגבלות ויזה על מנתחי השתלות סינים. שתי ההצעות אושרו בוועדת יחסי החוץ של הסנאט והוכנסו לסדר היום החקיקתי של הסנאט, אך טרם הפכו לחוק. בסוף החודש שעבר נרשמה התקדמות נוספת כאשר הסנאט אישר פה אחד את החוקים, המחייבים הטלת סנקציות על מי שיימצאו אחראים לקצירת איברים בכפייה בסין ודורש ממשרד החוץ לדווח לקונגרס על מדיניות קצירת האיברים ומערכת ההשתלות הסינית. ההצעה ממתינה להצבעה בבית הנבחרים לפני שתוכל להגיע לחתימת הנשיא.

מתוך תגובת שגרירות סין בישראל:

"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת"

לגוטמן יש גם מסר ליהודים ולישראלים: "חשוב שהם יידעו שיש אנשים בעולם שמבינים שההיסטוריה חשובה. כמו במקרים אחרים, גם הדיבור על הפשע, עצם ההכרה בו, הוא חשוב — והכחשתו היא פשע בפני עצמו".

דובר שגרירות סין בישראל, ג'אנג גואו־פינג, מסר בתגובה: "האשמותיו־לכאורה של גוטמן אינן אלא המצאות זדוניות ושקרים גמורים. מחוז שינג'יאנג נהנה כיום מיציבות חברתית, פיתוח כלכלי, איחוד אתני והרמוניה דתית. הוא חווה את אחת מתקופות הפיתוח הטובות ביותר בתולדותיו. מדיניות הממשל הסיני בשינג'יאנג זכתה לתמיכה ציבורית רחבה — עובדה שאין עליה עוררין ואיש אינו יכול למחוק אותה.

"אנו מעודדים את עורכי 'הארץ' ואת קוראיו לקרוא את הספר הלבן של ממשלת סין, 'הנחיות המפלגה הקומוניסטית הסינית לממשל בשינג'יאנג בעידן החדש: פרקטיקה והישגים', המספק עובדות וראיות מפורטות. כמו כן, אנו ממליצים על ספרו של הסופר הצרפתי מקסים ויוואס, 'אויגורים: לשים קץ לחדשות הכזב'. בהתבסס על שני ביקוריו באזור האוטונומי, ויוואס מתאר את שינג'יאנג באופן אמיתי כאזור הנהנה משגשוג ויציבות. הוא מציין במפורש בספרו כי אלו שמעולם לא ביקרו בשינג'יאנג הם הממציאים חדשות כזב ומערימים שקרים על האזור.

"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת. התקנות של סין בנוגע לתרומת איברים והשתלתם, שנכנסו לתוקף ב–1 במאי 2024, קובעות במפורש כי לאזרחים יש זכות לתרום — או לא לתרום — את איבריהם, וכי אסור לאף ארגון או יחיד לכפות על אדם כלשהו לתרום איברים, להטעותו או לשדלו לכך.

"שקר נותר שקר, לא משנה כמה פעמים חוזרים עליו. בסופו של דבר העובדות יחשפו את האמת. אנו קוראים לאלו המפיצים שקרים שכאלה שלא להפריז בהערכת יכולתם להטעות, וכן שלא לזלזל ביכולתם של הקוראים הישראלים להבחין בין עובדה לבדיון. מן הראוי ש'הארץ' לא יעניק במה לטענות כוזבות שכאלה, ולא יאפשר לעצמו לשמש כלי להפצת מידע כוזב ולערעור היחסים בין סין לישראל".

הבחירה של טראמפ בגרינלנד תגלה את העתיד שארה"ב חותרת אליו בעולם כולו

בעבר, כל דיון בגרינלנד נתפש כעניין אזוטרי. האי הגדול בעולם הוא נידח, קפוא ודל אוכלוסין, קשה לגישה ונטול השפעה גיאו־פוליטית. בשנים האחרונות זה השתנה: שינויי האקלים פתחו נתיבי שיט ואפשרויות כרייה, התחזקותה של סין והאגרסיביות של רוסיה הציבו אותו בעמדת מפתח צבאית והאזור הארקטי כולו הפך לנכס אסטרטגי. כעת, בגלל מדיניות החוץ המהפכנית של דונלד טראמפ, עולה חשיבותה של גרינלנד והיא עשויה להוות מפתח להבנת הסדר העולמי החדש.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-01-17/ty-article-opinion/.premium/0000019b-c1d6-d85c-a9fb-f1d7163a0000

למרות דבריו של טראמפ בדבר הצורך האמריקאי בריבונות על גרינלנד, לא ברור אילו צעדים קונקרטיים הוא מתכוון לנקוט. מה שכן ברור הוא שהצעד הבא שלו יהיה משמעותי, ולא רק לתושבי גרינלנד וליחסים בין וושינגטון לקופנהגן. עלולות להיות לו השלכות דרמטיות על יחסי ארה"ב־אירופה, על נאט"ו ועל שלום העולם כולו. גרינלנד עשויה לחשוף את כוונותיו האמיתיות של טראמפ וייתכן שנלמד על גורל העולם דווקא מדיון על אזור שעד לא מזמן איש לא הכיר וכמעט איש לא ביקר בו.

בפני הממשל האמריקאי עומדות שתי אפשרויות להשגת האינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלו בגרינלנד. האחת היא משא ומתן בתום לב עם דנמרק ותושבי גרינלנד. השנייה היא השתלטות כוחנית באמצעות לחץ צבאי או כלכלי. זאת לא דילמה ייחודית, היא מלווה את האמריקאים גם באוקראינה, ונצואלה, איראן ועזה. מדיניותו של טראמפ אינה אחידה וארגז הכלים מגוון: מחטיפת נשיא מכהן, דרך הפגזת מתקנים צבאיים ועד שימוש ב"אמנות הדיל".

בניגוד לחזיתות אחרות, במקרה של גרינלנד קשה למצוא הצדקה לשימוש בכוח מכיוון שהאמריקאים יכולים להשיג את כל מבוקשם בדרכי שלום. השיחות על גרינלנד הרי לא יפוצצו בגלל קרטלי סמים או ארגוני ג'יהאד והאמריקאים לא ייתקלו בהתנגדות של אייתוללות, גנרלים מגלומנים או דיקטטורים מרקסיסטים. כאן האמריקאים מתמודדים עם דיפלומטים מנומסים, שמפגינים רצון טוב ומדברים אנגלית מצוינת. אחרי הכל, בגרינלנד חיים פחות מ–60 אלף תושבים, שאמנם סבלו בעבר מקולוניאליזם אירופי אבל אין להם צבא והם לא מונעים מסכסוך לאומי או דתי עתיק יומין.

נוק, בירת גרינלנד, מאי 2025. צילום: דיויד סטברו.

אם טראמפ יבחר במהלך כוחני, יהיה בכך סימן שמדיניותו חורגת מאינטרסים כלכליים וצבאיים וודאי שתכליתה אינה יצירת קואליציה של דמוקרטיות מול רודנויות. זו תהיה דוקטרינת מונרו על סטרואידים: תפישה שלפיה חצי הכדור המערבי הוא אזור שליטה אמריקאי בלעדי, ושאר העולם מופקר לאזורי השפעה של מעצמות אחרות, לא דמוקרטיות. על פי תפישה זו אין חוק בינלאומי או מוסדות בינלאומיים ומותר לתפוס טריטוריות בכוח. תרחיש כזה עלול להצית תגובות שרשרת — מפירוק נאט"ו, דרך עידוד מהלכים סיניים בטייוואן ועד טלטלות במזרח התיכון.

לארה"ב יש אינטרסים לגיטימיים בגרינלנד. מבחינה צבאית, מיקומה הגיאוגרפי הופך אותה לנקודה קריטית למערכות התרעה מוקדמת מפני טילים בליסטיים, בקרת לוויינים, הגנה אווירית ותשתיות של נמלי מים עמוקים ומסלולי המראה ונחיתה. גרינלנד גם שולטת במעברים ימיים באזור הארקטי ובצפון האוקיינוס האטלנטי, שחיוניים לסחר הבינלאומי ולהתמודדות עם איום צוללות ופגיעה בקווי תקשורת.

לכך מתווסף פוטנציאל כלכלי: מתכות נדירות שנמצאות בה בשפע ושחיוניות לתעשיות ביטחוניות, לאלקטרוניקה וסוללות, לחלל ולרכב חשמלי, במיוחד על רקע הדומיננטיות של סין בתחום והמאמץ ליצור שרשרת ייצור שאינה תלויה בה. אבל האינטרסים הללו ניתנים למימוש ללא סיפוח. הדנים ותושבי גרינלנד אינם מתנגדים לנוכחות צבאית אמריקאית. להיפך, בסיס החלל האמריקאי באי פועל מאז מלחמת העולם השנייה ואיש לא התנגד להתרחבותו, להוספת בסיסים ולשיתוף פעולה בהגנה על נתיבי שיט. גם בתחום הכלכלי תושבי גרינלנד משתוקקים להשקעות זרות. מה שמעכב כרייה אמריקאית אינו התנגדות פוליטית, אלא חוסר כדאיות כלכלית: העדר תשתיות, תנאי אקלים קיצוניים, עלויות לוגיסטיות גבוהות ורווחיות נמוכה בטווח הקצר. גם אם לאוכלוסייה הילידית יש חששות סביבתיים ורגולציה מקומית עוצרת כיום כריית אורניום וקידוחי נפט, הגרינלנדים משוועים לפיתוח כלכלתם והם בוודאי יקבלו בברכה כסף אמריקאי.

נוק, בירת גרינלנד, מאי 2025, צילום: דיויד סטברו.

דילמת גרינלנד אינה חדשה. ארה"ב ניסתה לרכוש את האי כבר במאה ה–19 ושוב אחרי מלחמת העולם השנייה, ונענתה בשלילה. אך האינטרסים האמריקאיים מעולם לא הוזנחו. כשממשלת גרינלנד שקלה למסור חוזים לבנייה ותחזוקה של שדות תעופה לחברות סיניות, די היה בפנייה אמריקאית כדי לבלום את המהלך. כלומר, אין צורך בכוח.

אם טראמפ יבחר בכל זאת בהשתלטות בכוח, יעלו שאלות כמו מה ערכה של ברית נאט"ו אם חברה אחת יכולה לכבוש שטח של אחרת? האם אירופה תוכל להישאר מאוחדת כאשר מערבה נבגד על ידי האמריקאים ומזרחה תלוי בהם להגנה מפני הרוסים? ואם אי אפשר לבנות על הגנה כזו — מה יעלה בגורלן של בעלות ברית כמו ישראל, סעודיה וטייוואן? ערב הפסגה בין ארה"ב לדנמרק העולם כולו מחכה להכרעתו של טראמפ. אבל גרינלנד אינה רק שאלה — היא גם התשובה: הדרך שבה טראמפ יפעל בה תחשוף לאן פניה של ארה"ב ואיזה סדר עולמי מחכה לנו מעבר לאופק.

לא ירוקה, ולא מוטרדת במיוחד מהנשיא טראמפ – ביקור בגרינלנד

תושבי גרינלנד לא מעוניינים להסתפח לארה"ב, אבל יש להם עניינים יותר דחופים לטפל בהם. למשל רפורמת הדיג הכושלת, המחסור האקוטי ברופאים וכמובן, הניסיון להיפרד מדנמרק ולזכות בעצמאות.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2025-06-30/ty-article-magazine/.highlight/00000197-b1a6-d6b3-abf7-f9f7f9b00000

העובדה הראשונה והבסיסית ביותר שנחשפת בביקור בגרינלנד היא שלמרות שמה, היא איננה ירוקה כלל. למעשה, קשה למצוא בה אפילו רמז לירוק. כבר מהאוויר, לפני הנחיתה באי הגדול בעולם, ברור שהצבע הבולט בו הוא לבן היות ורובו מכוסה בשכבת קרח שהעובי הממוצע שלה הוא יותר מק"מ וחצי. הקרח מכסה כ-1,710,000 קמ"ר, כ-80% משטח האי, אבל גם אזורי החוף, אלו שאינם חלק משכבת הקרח האימתנית, אינם ירוקים. הם מורכבים מסלעים שחורים מכוסי כתמי שלג ומחורצים בפיורדים עמוקים. זוהי גיאוגרפיה קיצונית מאוד וכך גם הדמוגרפיה. שטחה של גרינלנד גדול כמעט פי מאה מזה של ישראל אך באי כולו, המקום עם צפיפות האוכלוסין הנמוכה בעולם, חיים כ-57,000 תושבים בלבד. פחות מאשר בקריית-אתא. יש בה בסך הכל 12 ישובים שחיים בהם יותר מאלף תושבים, כולם סמוכים לחוף שאורכו כ-44,000 ק"מ. בנוסף אליהם ישנם עוד כמה עשרות ישובים קטנטנים. בגלל המרחקים העצומים והאקלים הקשה, אין אפילו כביש אחד שמחבר בין הישובים ומי שמבקש לנוע בינהם שלא באמצעות מזחלות כלבים חייב לעשות זאת באוויר או בים, וגם זה רק כאשר המפרצים והפיורדים לא קפואים.

את שמה קיבלה גרינלנד, על פי האגדות, מהמתיישב האירופאי הראשון. ממציא השם, אריק האדום, כך מסופר במוזיאון הלאומי בבירה נוק, הוא אחת הדמויות מהסאגות האיסלנדיות שנכתבו בימי הביניים על התקופה הוויקינגית. המוזיאון, שמציג למעט המבקרים שמגיעים לגרינלנד את ההיסטוריה שלה באמצעות מוצגים היסטוריים, מפות והסברים מפורטים, מספר שאריק האדום היה חקלאי נורבגי שגלה לאיסלנד ונתן לגרינלנד את שמה כאשר הגיע אליה לפני יותר מאלף שנה. יחסית לצפון מערב איסלנד, האזור ממנו הגיע, השטחים הפוריים יחסית של דרום מערב גרינלנד היו מפתים להתיישבות והשם גרינלנד הומצא כדי למשוך מתיישבים נוספים. המיתוג עבד. גרינלנד הפכה למושבה, אך היא ננטשה על ידי האירופאים כ-500 שנה מאוחר יותר, ככל הנראה מסיבות סביבתיות ואקלימיות.

האירופאים חזרו לגרינלנד רק במאה ה-18. הם חיפשו את צאצאיהם של המתיישבים האירופאים הקדומים, אך לא מצאו כאלו. במקומם, הם מצאו בני-אדם ממוצא אחר לגמרי, אינואיטים שאבותיהם הגיעו ממזרח קנדה של היום בסביבות המאה ה-12. זו היתה תרבות אחת מיני רבות שנדדו לגרינלנד באלפי השנים האחרונות. רובן נעלמו עם השנים, אך זו שרדה. עם ההגעה המחודשת, החלו הדנים בפרויקט פוליטי שכלל מונופול על המסחר עם האי, מניעת גישה של מדינות אחרות אליו והפיכת תושביו לנוצרים. האינואיטים מצידם קיבלו את המצב החדש בלית ברירה והסטטוס של גרינלנד כקולוניה החזיק מעמד עד אמצע המאה העשרים אז הפכה לחלק אינטגרלי מהממלכה הדנית. 

במהלך העשורים האחרונים גדלה רמת האוטונומיה של הגרינלנדים. הם קיבלו אזרחות דנית ב-1953 וזכו לאוטונומיה ב-1979 כשהוקמה ממשלה מקומית שהחלה לנהל את חיי היומיום בגרינלנד בעוד השליטה על מדיניות-החוץ, בית-המשפט העליון, קביעת ערך המטבע וסידורי הביטחון נשארו בקופנהגן. ב-2009 קיבלו הגרינלנדים מה שמכונה "שלטון עצמי" שהרחיב את האוטונומיה שלהם לתחומי סחר החוץ, כריית מינרלים, אכיפת חוק ומספר נושאים סימבוליים כמו קביעת מעמד השפה הגרינלנדית כשפה רשמית. עם זאת, האי הוא עדיין טריטוריה דנית, ראש המדינה הוא מלך דנמרק והגרינלנדים, שיש להם אמנם פרלמנט משלהם, גם שולחים שני נציגים לפרלמנט בקופנהגן.

כל זה לא עניין במיוחד את הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, שהודיע עם כניסתו לתפקיד שגרינלנד צריכה להיות חלק מארה"ב. מכיוון שגרינלנד חשובה לביטחון הלאומי של ארה"ב ומכיוון שיש בה מחצבים שארה"ב זקוקה להם, הוא הציע לתושבי האי להפוך לאמריקאים, הוא הכריז, ולא בפעם הראשונה, שהוא מוכן לקנות את גרינלנד ולאחרונה הוא אפילו לא שלל כיבוש צבאי של האי. את היוזמה האמריקאית השלימו גם כמה מהלכים בשטח. סגן הנשיא ואנס ורעייתו ביקרו בבסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק שבצפון גרינלנד בסוף מרץ בסמוך לבחירות לפרלמנט המקומי. בביקור העביר סגן-הנשיא ביקורת על הדנים וחיזק את תביעתו של הנשיא על האי. מוקדם יותר השנה ביקר גם בנו של הנשיא טראמפ, דונלנד ג'וניור, בגרינלנד. שני הביקורים נעשו ללא תיאום וללא הזמנה גרינלנדית ולמורת רוחה של דנמרק.

"אנחנו תקועים באמצע, בין דנמרק לארה"ב", אומר בנט אולסוויג ינסן, מנהל חברה העוסקת בכרייה של אנורתוזיט, סלע יסוד שמהווה מקור לאלומיניום ולמינרלים שונים. המשרד שלו נמצא בבניין משרדים חסר ייחוד בנוק מרחק כמה דקות הליכה מקו החוף וסמוך לאזור מאוד לא פסטורלי של מוסכים, מחסנים ובניינים תעשייתיים. "אנחנו מבינים שיש לגרינלנד תפקיד בביטחון הלאומי של ארה"ב", הוא מוסיף, "אבל האמריקאים ישיגו הרבה יותר באמצעות דיאלוג. אני לא חושב שהפוליטיקאים שלנו יתנגדו להצבת חיילים אמריקאיים נוספים או לבניית בסיסים חדשים. גישה אגרסיבית תשיג את ההיפך ממה שהאמריקאים רוצים". על פי אולסוויג ינסן, גם מבחינה כלכלית האמריקאים יכולים להנות משיתוף פעולה עם גרינלנד ללא השתלטות עליה. הוא מסביר שמעט מאוד חברות פעילות בעסקי הכרייה בגרינלנד בגלל הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בכרייה, החוסר בתשתיות, הסיכון הכלכלי והזמן הארוך שעובר עד שמתחילים לראות רווחים. "יש חברות מכל העולם שמתעניינות בכרייה בגרינלנד, יש הרבה קנדים, אוסטרלים ואירופים. אבל באופן מוזר, כמעט שאין אמריקאים למרות שיש שם ביקוש למינרלים. איש לא ידחה אותם, הם יכולים לבוא מתי שהם רוצים והם יתקבלו בברכה. חוץ מחברות רוסיות וסיניות, אני חושב שכל אחד יתקבל כאן בברכה".

אולסוויג ינסן מסביר שגרינלנד צריכה להשקיע יותר בהורדת הסיכון למשקיעים חיצוניים ובתיקון הליכי אישורי הכרייה שהם כרגע "פחות נעימים מטיפול שורש אצל רופא-שיניים". המדינה גם צריכה להכריע בנושאים שונים הקשורים להשלכות סביבתיות ופוליטיות של כריית מחצבים שנדונו בעבר. ב-2021 החליטה גרינלנד להפסיק לחלק זיכיונות להפקת נפט ולכריית אורניום וייתכן שהחלטות אלו ישתנו בעתיד. הכלכלה של גרינלנד מבוססת כיום בעיקר על מגזר הדייג שמהווה למעלה מ-90% מהייצוא וחצי מהכנסת הממשלה מגיע כמענק שנתי מדנמרק. לכן ברור לרבים בגרינלנד שיש לגוון את הכלכלה בהכנסות ממקורות אחרים – מכרות ותיירות. עם זאת, המחיר של פיתוח ענפים אלו, בין אם מדובר בהרס הסביבה או בהשלכות של תיירות המונית, הוא נושא לאי-הסכמה פוליטית. "זו ארץ של פרדוקסים", מסכם אולסוויג ינסן, "רוצים מכרות אבל לא יותר מדי, רוצים עצמאות, אבל לא לוותר על התמיכה הכלכלית הדנית, רוצים תיירים, אבל לא תיירות המונים. אלו אתגרים גדולים והיוזמה האמריקאית היא רק חלק מזה".

למרות האגרסיביות של המהלך האמריקאי, יש לו תקדימים היסטוריים ואפילו היגיון גיאוגרפי מסוים. גרינלנד היא חלק מהלוח היבשתי של צפון-אמריקה והבירה נוק, קצת יותר קרובה לוושינגטון מאשר לקופנהגן. גם היסטורית, ארה"ב מהווה חלק מהסיפור של גרינלנד. "במאה ה-19 שר-החוץ האמריקאי, ויליאם סיוארד, הציע לקונגרס שארה"ב תקנה את גרינלנד כפי שהיא קנתה את אלסקה מרוסיה", אומר מרטין בראום, עיתונאי וסופר דני, שכתב מספר ספרים על גרינלנד ועל האזור הארקטי, "זה לא יצא לפועל, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, הצעה רשמית יותר הוצעה על ידי שר-החוץ האמריקאי לעמיתו הדני שביקר בוושינגטון על רקע העובדה שארה"ב טיפלה בגרינלנד כאשר דנמרק היתה כבושה על ידי הנאצים. הממשלה הדנית דחתה את ההצעה, אך מכיוון שהיה ברור שהאמריקאים לא מתכוונים לנטוש את האי אחרי שהם בנו בו בסיסים בזמן המלחמה, הממשלה הדנית חתמה על הסכם הגנה עם ארה"ב ב-1951. ההסכם ההוא עדיין בתוקף והוא זה שמאפשר את קיומו של בסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק (לשעבר בסיס חיל-האוויר טולה) בצפון גרינלנד. הבסיס הזה הוא חלק חשוב של ההגנה האמריקאית מפני טילים. יש שם רדארים המשמשים כאמצעי אזהרה מפני טילים רוסים, סיניים וצפון-קוריאניים. בימינו החשש הוא בעיקר מהטילים הגרעיניים של הרוסים שמוחזקים בחצי-האי הארקטי, קולה". העובדה שגרינלנד היא חלק מדנמרק ולכן חלק מנאט"ו מסבכת מאוד את התביעה האמריקאית על האי מכיוון שארה"ב, הכוח המוביל את נאט"ו, יוצרת למעשה סכסוך טריטוריאלי עם דנמרק, מדינה ידידותית, שהיא גם אחת המדינות המייסדות של הברית הצבאית.

"זה משבר מדיניות החוץ הדני החמור ביותר ביותר מאז מלחמת-העולם השנייה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן, ראש המכון לאסטרטגיה ולימודי מלחמה באקדמיה הצבאית הדנית הממלכתית, "הטריטוריה של דנמרק מאוימת מצד בעלת ברית שלה ובתקופה הזו האורות דולקים שעות ארוכות בקופנהגן במשרדי ראש-הממשלה, ההגנה והחוץ".

סובי קריסטנסן אומר שניכר מההצהרות של מנהיגים אירופאים אחרים, שהדנים משקיעים מאמץ בגיוס תמיכה של מדינות אחרות ושיש דאגה מההשלכות האפשריות של המהלכים האמריקאים על נאט"ו. השבוע הודיע נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שיבקר בגרינלנד בליווי ראש-ממשלת דנמרק, מדה פרדריקסן. הביקור יתרכז בביטחון האזור הארקטי וצפון האוקיינוס האטלנטי וניתן לראות בו תמיכה אירופאית בדנים מול האגרסיביות האמריקאית. "אם המפקד העליון של צבא ארה"ב לא פוסל אפשרות לכבוש חלק מהטריטוריה שלך, מה המשמעות של ברית עם ארה"ב", אומר סובי קריסטנסן, "כנראה שזה לא יגיע לזה, כל עוד אלו רק הערות כלליות פה ושם וזו לא אופציה ראשונה שעולה בחדר-המצב בבית הלבן, אבל השאלה בכל זאת עולה – עד כמה אפשר לסמוך על ארה"ב".

מה בעצם צריכים האמריקאים מגרינלנד?

"הדבר הראשון שהם צריכים קשור למיקום של גרינלנד. מבחינה גיאוגרפית, בעבור טילים ומטוסים, הדרך הקצרה ביותר מרוסיה לצפון-ארה"ב עוברת בצפון גרינלנד. זה ההיגיון של הנוכחות הצבאית האמריקאית באי ובבסיס פיטופיק. היום יש שם כ-150 חיילים, אבל בזמן המלחמה הקרה היו אלפים. מאז סוף המלחמה הקרה, האזור הארקטי לא היה גבוה בסדר העדיפויות האמריקאי, אבל אחרי סיפוח חצי-האי קרים על ידי הרוסים, נעשתה הערכה מחדש של האסטרטגיה האמריקאית שהפכה את רוסיה למרכזית, ולכן גרינלנד שוב עלתה בחשיבותה". מעבר להגנה האווירית, סובי קריסטנסן מציין גם את ה- GIUK gap, מעבר ימי אסטרטגי הממוקם בין גרינלנד, איסלנד ובריטניה ומהווה ציר קריטי ונקודת חנק מרכזית בצפון האוקיינוס ​​האטלנטי. המעבר בין האוקיינוס ​​הארקטי לאוקיינוס ​​האטלנטי מקל על התנועה בין צפון אמריקה לאירופה ומהווה חזית קלאסית בין נאט"ו לרוסיה שמצריכה נוכחות ימית, שמירה מפני איום של צוללות והגנה על מעבר ימי וקווי תקשורת.

"האינטרס האמריקאי השני קשור לשינוי האקלים", אומר סובי קריסטנסן, "ההתחממות הופכת את האזור הארקטי לנגיש יותר ואפשרי יותר להגשמת אינטרסים פוליטיים וכלכליים. כשקרח הים מצטמצם, או אפילו נעלם, המעבר באוקיינוס האטלנטי קל יותר גם בארכיפלג הקנדי וגם בקו ישיר דרך הקוטב הצפוני. זהו מעבר שחשוב לרוסים ובארה"ב יש גם דאגה שסין תהפוך לשחקן חשוב יותר באזור. זו לא דאגה מהתחזקות קונבנציונלית, אלא דאגה שסין תקבל גישה למחצבים ולהשפעה על מדינות באזור הארקטי".

על פי כל האינדיקציות, הדנים אינם מעוניינים להיות חלק מארה"ב. על פי משאל שנערך בינואר על ידי היומון הדני ברלינגסקה והעיתון הגרינלנדי סרמיטסיאק, 85% מתושבי גרינלנד אינם מעוניינים שגרינלנד תהפוך לחלק מארה"ב ו-45% מהם רואים בהתעניינות של הנשיא טראמפ כאיום עליהם. על פי אותו סקר רק 6% מתושבי האי מעוניינים להפוך לחלק מארה"ב. "כשהנשיא טראמפ מתערב בבחירות המקומיות ומדבר על השתלטות במקום דיפלומטיה זה מקרב אותנו חזרה אל הדנים", אמר יאנה בשיחה בקניון המקומי בנוק, הקניון האמיתי היחידי בגרינלנד. סנטימנט דומה הביעה אנני, מבקרת נוספת במקום. "אני מעדיפה לשתף פעולה עם האיחוד האירופי והארצות הנורדיות", היא אמרה, "האמריקאים רוצים מינרלים, אבל לא מתעניינים במה שאנחנו חושבים ולא מכבדים את הדמוקרטיה שלנו".

הקניון נמצא במרכזה של נוק, עיר שדומה שלא הצליחה להשתלט לגמרי על הטבע. המבנים שלה מפוזרים בין גבעות וגאיות ונראים כאילו נשתלו באופן אקראי בין הסלעים. במקומות רבים אין מדרכות וכמעט מכל מקום אפשר לראות את ההרים הסובבים אותה, את משטחי הסלעים העתיקים ואת הפיורד נופ קנגרלואה שנפתח אל תוך האוקיינוס האטלנטי. בעיר חיים כ-20,000 תושבים, יותר משליש מאוכלוסיית האי. במרכז הקטן שלה עומדים, לצד הקניון, הבנק המרכזי, הפרלמנט, תחנת המשטרה ומספר מסעדות וברים. התחבורה הציבורית מורכבת מחמישה קווי אוטובוס, לאוטובוסים יש תחנות ירוקות קטנות שנראה שנבנו לפני עשורים ושדה-התעופה המקומי משרת רק שתי חברות תעופה בחורף וארבע בקיץ.

"קשה לראות מה ארה"ב יכולה לרצות מגרינלנד מבחינת ביטחון שהם לא יוכלו לקבל בשיחה פשוטה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן ומוסיף שלדנמרק ולגרינלנד אין בעיה עם זכויות צבאיות אמריקאיות באי ויש הכרה בכך שלאמריקאים יש אחריות להשתתף בהגנה על גרינלנד. גם בעניין החשש מההשפעה הסינית יש שיתוף פעולה מלא. "לפני כמה שנים ממשלת גרינלנד החליטה להשקיע בבניית שדות-תעופה למשל, והיתה מחשבה לממן את זה בהלוואות בינלאומיות וליצור חוזה בינלאומי לבנייה ולתחזוקה של השדות", מספר סובי קריסטנסן, "העניין הזה הדאיג את הפנטגון, היתה פנייה לשר-החוץ הדני ודנמרק דאגה למימון כדי שגרינלנד לא תהיה תלויה בסינים. זו אינדיקציה לכך שאפשר לטפל בצורה פרקטית בדאגות של ארה"ב".

"המהלך של הנשיא טראמפ שינה את הסביבה הפוליטית בגרינלנד", מסכם מרטין בראום, "זה גוזל זמן מהשיח ומעורר פחד ודאגה. עם זאת, חיי היומיום נמשכים ועם כל הרעש הפוליטי, הבחירות האחרונות הוכרעו לא על בסיס השיח על האיום האמריקאי אלא על בסיס רפורמה שנעשתה בתחום הדייג שהמפלגה שזכתה בבחירות ביקרה אותה. כל המפלגות הפוליטיות התנגדו לדרישות האמריקאיות, כל מנהיגי המפלגות הופיעו בטלוויזיה והביעו את התנגדותם ותסכולם מהנשיא האמריקאי שמתבטא בצורה כזו בזמן שהם מנהלים את המדינה המאתגרת הזו תוך כדי שהם דנים בתהליך העצמאות שלהם מדנמרק. זהו המצב בחמישים השנים האחרונות ויהיה טוב אם יבינו את זה גם בוושינגטון".

על גבעה קטנה סמוך לחוף בנוק, עומד פסלו של האנס אגדה (Hans Egede), כומר ומסיונר דני שהגיע לגרינלנד ב-1721 והקים בה את גודהאב, שמה הקודם של הבירה הגרינלנדית. זו נקודה יפהפייה, אחת ממעט מאוד אטרקציות תיירותיות בבירת גרינלנד. לרגלי הגבעה עומדים בתי עץ קטנים וצבעוניים, כנסייה ציורית צבועה אדום, מוזיאון, גלריות קטנות וטיילת שיוצאת מהחלק העתיק של העיר לכיוון דרום שממנה אפשר לצפות על הפיורד והחוף שאפילו במאי יש בו גושי קרח שטרם הפשירו. פסלו של האנס אגדה הוא חשוב לא רק בגלל המיקום אלא כי במובנים מסוימים המסיונר הדני קבע את גורל האי. הוא היה זה שקיבל אישור ממלך דנמרק לבסס במקום קולוניה ולהקים בה מיסיון והוא גם זה שחיפש ומצא באי שרידים של התיישבות וויקינגית קדומה. עם הגעתו לאי, המתיישבים המערביים היחידים שחיו בו היו הוא עצמו, אשתו, ארבעת ילדיו וארבעים מתיישבים נוספים שהתלוו אליהם. אך הם לא היו לבד. באי חיה גם אוכלוסיית ילידים אינואיטית שהחלה להמיר את דתה לנצרות בעקבות פעילותו של אגדה. הקולוניה הדנית נתקלה בקשיים רבים – מגפות, סכסוכים עם מדינות אירופאיות אחרות וסכסוכים פנימיים, אך היא שרדה וצמחה עד שב-1953 היא הפכה לחלק מדנמרק ואגדה נחשב עד היום לאבי גרינלנד הדנית.

הנוף מהאנדרטה הוא אמנם יפה אך מי שמביט בבסיס הפסל ימצא עדיין כתמים קטנטנים של אדום, זכר לאירוע שהתרחש כאן ב-2020. ב-21 ביוני, יום העצמאות של גרינלנד, הפסל כוסה בצבע אדום ועל בסיסו נכתבה המילה "Decolonize". האחראים למעשה, שלא נתפסו, פרסמו הודעה ש"הגיע הזמן שנפסיק לכבד את הקולוניאליסטים ושניקח חזרה את מה ששלנו". במשאל-עם שנערך לאחר המעשה הוחלט שהפסל יישאר בינתיים על כנו, אבל עתידו לטווח הרחוק אינו ברור. מסתבר שהטוויסט האמריקאי הנוכחי בסיפור של גרינלנד הוא רק תוספת לנושא החשוב יותר בעבור האוכלוסייה המקומית – לא סיפוח לארה"ב, אלא דווקא התנתקות מדנמרק.

"עד אמצע המאה ה-19 גרינלנד היתה אוסף של ישובים קטנים שחיו בהם ציידים ולקטים שסחרו בסחורות כמו עור של כלבי-ים ובשר ושמן שהופק מלוויתנים", אומר סטיבן ארנפיורד, פרופסור עמית באוניברסיטת נוק, "זו היתה חברה ילידית, קולקטיבית ומסורתית בעלת תרבות אינואיטית, אך באמצע המאה ה-19 כבר היו בגרינלנד כנסיות ובתי-ספר, המסורת האינואיטית היתה תחת התקפה וגרינלנד עברה קולוניזציה דתית והפכה לאחת המדינות הנוצריות בעולם. כיום כ-94% מהאוכלוסיה חברה בכנסייה והדת איננה מופרדת מהמדינה".

השיחה עם ארנפיורד מתקיימת באוניברסיטה היחידה בגרינלנד. ההחלטה על הקמתה התקבלה ב-1981, הסטודנטים הראשונים נרשמו ב-1984 וב-1987 האוניברסיטה נפתחה רשמית. עם זאת, האתר הנוכחי של האוניברסיטה נחנך רק ב-2009. הבניינים של האוניברסיטה ושל המכון הגרינלנדי למשאבי טבע הסמוך אליה, הם בניינים מודרניים הממוקמים בצפון נוק. הם ניצבים על מדרון הר וצופים על העיר ועל הפיורד שבפתחו היא נבנתה. חזיתות הזכוכית והקירות, חלקם מצופים בשבבי עץ ארז, נבנו כך שיעמדו ברוחות העזות ובמזג האוויר הקשוח המאפיין את האזור. מול האוניברסיטה, בצד השני של הכביש המוביל אל שדה-התעופה, ישנו בית עלמין גדול מלא בצלבי עץ לבנים המגיעים ממש עד קו החוף. זהו אמנם מקום קודר למדי, אבל בתוך האוניברסיטה עצמה ישנם חיים סטודנטיאליים רגילים – קפיטריה, ספרייה וכיתות המשמשות כ-600 תלמידים שלומדים מקצועות כמו הוראה, סיעוד, שפות, מדעי החברה ומשפטים. גרינלנדים צעירים המעוניינים ללמוד רפואה, אדריכלות או הנדסה צריכים לעשות את זה בדנמרק או במדינה אחרת.

פרופסור ארנפיוד, שמלמד וחוקר במרכז לרווחה ארקטית של האוניברסיטה, מספר שלמרות ששורשי מדינת הרווחה הגרינלנדית הם במאה ה-19, היא החלה להיבנות בצורה משמעותית יותר אחרי מלחמת העולם השנייה. "בתקופה זו האו"ם שרק הוקם דרש ממדינות העולם לטפל בקולוניות שלהן. דנמרק ניסתה להתחמק מדיווחים מתמידים לאו"ם ולכן היא ניסתה להפוך את גרינלנד לחלק מדנמרק באמצעות שתי רפורמות מרכזיות. האחת עסקה בתשתיות – כבישים, סניטציה, נמלים, בנייני אדמיניסטרציה ובתי-ספר. השנייה היתה רפורמת "דניפיקציה" שהפכה את השפה הדנית, ולא הגרינלנדית, לשפה המרכזית בבתי-הספר ובאדמיניסטרציה של האי. אני עצמי למדתי בדנית בבי"ס ולמדנו גם אנגלית וגרמנית, אבל לא גרינלנדית, שהיא שפת המקום".  

על פי ארנפיורד מדובר בהנדסה חברתית. "מתכנני החברה היו גברים דנים משכילים – מהנדסים, משפטנים, פוליטיקאים ואנשי רפואה, שעשו את המהלכים האלו מתוך הפרספקטיבה שלהם", הוא מסביר, "וכך, הסניטציה בגרינלנד טופלה, תמותת ילדים ירדה, התזונה השתפרה, בריאות הציבור היתה טובה יותר ואנשים חיו חיים ארוכים יותר. אבל בשלב הזה הדנים נכנסו לפאניקה כי הם הבינו שהאוכלוסייה תגדל אקספוננציאלית". כאן החל השלטון הדני לקדם מהלכים שארנפיורד מכנה "ניצול מאוד שלילי של כוח", אך אחרים, כולל פוליטיקאים ואנשי ציבור, הולכים רחוק יותר ומכנים אותם רצח-עם. בשנות השישים והשבעים החדירו רופאים דנים אמצעי מניעה לאלפי נערות ונשים אינואיטיות. אלו היו התקנים תוך רחמיים שהותקנו תוך כדי בדיקות רפואיות, לעתים ללא ידיעתן או הסכמתן של הנשים. על פי טענות החוקרים וחלק מהקורבנות, החדרת אמצעי המניעה נמשכה אל תוך שנות התשעים והיא היתה ביטוי של מדיניות שנועדה לשלוט בשיעורי הילודה בגרינלנד. בשנים האחרונות הסכימו הדנים והגרינלנדים לחקור את הנושא וכמאתיים נשים כבר הגישו תביעות משפטיות נגד דנמרק. פרשת אמצעי המניעה ופרשות נוספות, דוגמת העברתם הכפויה של 22 ילדים אינואיטים מגרינלנד לדנמרק ב-1951 לצורך "חינוך מחדש" ללא הסכמה של הוריהם, מהוות נטל כבד על יחסם של  הגרינלנדים לדנמרק. בנוסף לזאת, יש מידה לא קטנה של זלזול וסטריאוטיפיזציה כלפי הגרינלנדים, שדנים רבים רואים בהם שיכורים ועצלנים שסובלים מבעיות חברתיות כמו התמכרויות ואלימות במשפחה.

ארנפיורד אומר שזוהי בעיקר תוצאה של המודרניזציה שהדנים הביאו לגרינלנד ושל תעשיית הדייג שהפכה לאמצעי הייצור המרכזי של המדינה. "הדנים ריכזו תושבים רבים בערים מרכזיות וסגרו בכפייה יישובים קטנים יותר", הוא מסביר, "אנשים לא רצו לעבור, אבל היו קהילות בריאות לחלוטין שהשלטון הדני פשוט סגר כדי שהתושבים יעברו למקומות אחרים משיקולים כלכליים. הדייג של דגי הקוד, למשל, שינה את התשתית והכלכלה של גרינלנד. היה צריך כוח עבודה גדול ומרוכז כדי לדוג את הדגים וכדי להפוך אותם למוצר תעשייתי ולכן הקימו מפעלים בערים המרכזיות שהיה הכרח להעביר אליהן עובדים. במציאות זו הבעיות החברתיות החלו להיות ברורות – החברה הפכה לחברה מעמדית וקבוצה גדולה של גברים ילידים איבדו בבת-אחת את מעמדם כמפרנסי משפחות במסגרת חיים מסורתיים של לקטים וציידים והפכו לפועלים". ארנפיורד אומר שגברים אלו סבלו מתהליך של איבוד משמעות ושינוי זהות. במקום להיות אבות שמלמדים את בניהם לצוד דובים, כלבי-ים ולווייתנים, נכפה עליהם לעסוק בדייג. זו היתה בעבורם השפלה כי דייג נחשב בתרבות שלהם לתחביב, משהו שילדים וזקנים עוסקים בו, לא עסק לגברים. רוב האנשים התמודדו עם המשבר,. אבל מיעוט גדול נקלע לייאוש שהביא לאלכוהוליזם, אלימות וחיים כאוטיים, בעיות, שבהיעדר מבנה חברתי בריא, גם עברו לדור הבא. עם זאת, גרינלנד המודרנית, על פי ארנפיורד, משתנה. היום יש בה מודעות לתרבות האינואיטית, השפה הרשמית היא גרינלנדית ומספר הדנים במדינה יורד והיום הם מהווים רק 8% מהאוכלוסייה. "זו חברה המורכבת משתי תרבויות שבמשך הרבה זמן אחת מהן, התרבות הדנית הקולוניאלית, היתה דומיננטית ולכן יש ביניהן פער. היום יש כאלו שחיים בצורה הרמונית בין לבין ושיוצרים אינטגרציה, אבל תמיד ישנו גם מתח".

המתח שארנפיורד מדבר עליו מתבטא פוליטית בעיקר בדיון סביב שאלת העצמאות, והמפלגה הפוליטית שמזוהה יותר מכל עם הדרישה לעצמאות מדנמרק היא מפלגת נלראק, המפלגה השנייה בגודלה בגרינלנד המחזיקה שמונה מתוך 31 המושבים בפרלמנט הגרינלנדי. אחרי הבחירות האחרונות במרץ היא אמנם הגדילה את כוחה, אבל היא יושבת כעת באופוזיציה לאחר שהוקמה קואליציה רחבה של כל חמשת המפלגות האחרות בפרלמנט. מנהיג המפלגה פלה ברוברג אומר ל"הארץ" שצריך להכיר בכך שלמדינה הדנית יש מוסר כפול. "הם כל כך עסוקים בלהציע הצעות לפתרון שתי מדינות לישראל ולפלסטין", הוא אומר, "אבל משום מה קשה להם אפילו להכיר בכך שיש עם גרינלנדי. אם דנמרק אומרת שישראל צריכה להכיר בפתרון שתי מדינות, למה היא עצמה לא מוכנה לעשות אותו דבר? הם אומרים שזה תלוי בעם הגרינלנדי, הם אומרים שהגרינלנדים יחליטו בעצמם, אבל הבעיה היא שהעם הגרינלנדי לא קיים. אנחנו לא רשומים כגרינלנדים, אנחנו משתמשים במערכת הרישום של הביטוח הלאומי הדני ועל פי חוק אנחנו חייבים להיות אזרחים דנים. חייבים להכיר בילידים האינואיטים כעם, צריך לרשום אותם כעם ולהגן על זכויותיהם. זה הבסיס".

ברוברג מבסס את טיעוניו על החלטות האו"ם לגבי עמים ילידיים וטוען שהדנים הם למעשה עדיין קולוניאליסטים בגרינלנד. זו הסיבה שהוא הציע לקיים הצבעה לגבי עצמאות גרינלנדית שישתתפו בה רק תושבי גרינלנד האינואיטים ולא הדנים, הצעה שעוררה ביקורת רבה והאשמות בגזענות ובאפליה על רקע אתני. ברוברג דוחה את הביקורת. "למה הדנים עסוקים כל כך בטענות על גזענות כלפי דנים החיים בגרינלנד", הוא שואל ועונה מיד, "זה עניין של מבני כוח. הם רוצים להמשיך לעשות כסף מגרינלנד ואין להם עניין בזכות להגדרה עצמית או בתושבי גרינלנד עצמם".

האם גרינלנד יכולה להרשות לעצמה לצאת לעצמאות כאשר היא תלויה כלכלית בדנמרק?

"אני נאבק על הזהות הגרינלנדית. אני נאלץ להיות דני עכשיו. אין לנו זכויות כעם. למה אתה מדבר על אספקטים כלכליים כאשר העם הגרינלנדי סופח ומנסה לקבל חזרה את אדמתו. אתה לא הולך לאוקראינאים ואומר להם לא לנסות לקחת חזרה את אדמתם מרוסיה כי הכלכלה שלהם במצב לא טוב. לא עושם את זה. דנמרק סיפחה למעשה את גרינלנד ב-1953, היא שיקרה לאו"ם ואיימה על תושבי גרינלנד. אז לא היה לנו אינטרנט והאמנו למדינה הדנית שסיפרה לנו שאם נעז לדבר על עצמאות נהיה מבודדים מהעולם. אנחנו, בניגוד לאיי פארו, לא בחרנו להיות חלק מדנמרק, אז מי שמדבר על הכלכלה צריך לזכור את העובדה הבסיסית הזו – אנחנו לא רוצים להיות דנים. אנחנו רוצים להיות גרינלנדים".

ברוברג טוען שהניצול הדני מתבטא גם בכלכה הגרינלנדית. "אנחנו לא סוחרים עם העולם. אנחנו סוחרים עם דנמרק", הוא אומר, "בגלל זה אנחנו לא מקבלים מחירי שוק בעבור הסחורה שאנחנו מייצרים, אלא מחיר דני". בניגוד לאחרים שמדברים על הצורך לגוון את הכלכלה, ברוברג לא מדבר על יצירת תעשיות חדשות אלא על הסכמי סחר חדשים עם ארה"ב, עם האיחוד האירופי, עם בריטניה ואחרים. הוא מדבר גם על הצורך לתקן את שירותי הרווחה בגרינלנד. "יש בגרינלנד קהילות שאין להן גישה לבתי-ספר, למערכת הבריאות ולשירותים חברתיים", הוא אומר ומוסיף שהמפלגה שלו טענה שגרינלנד חייבת לפחות עוד שישים רופאים, זה כלום בשביל כל מקום אחר בעולם וכאן טענו שזה לא אפשרי, "אנחנו סובלים מ"סינדרום גרינלנד" שהיא גרסה מורחבת של "תסמונת סטוקהולם", אנחנו חושבים שדברים הם בלתי אפשריים, למרות שהם נעשים בכל מקום אחר בעולם, כי הדנים אומרים לנו שאי אפשר לעשות את זה".

הראיון עם ברוברג מתקיים במשרדי המפלגה בבניין הפרלמנט בנוק שנראה כמו בניין משרדים סתמי וישן בן שתי קומות. אין כאן שום דבר מההוד וההדר של פרלמנטים אירופאיים. הוא פונקציונאלי ומאכלס בנוסף למליאת הפרלמנט גם 12 וועדות פרלמנטריות. בנוסף להיותו חבר פרלמנט ומנהיג האופוזיציה, ברוברג (52) שימש בעבר כשר חוץ, שר אוצר ושר המסחר. בעברו היה גם טייס, יזם ואיש עסקים. כבר שבע שנים, בכל מערכת בחירות, אני מסביר את התהליך שאמור להתקיים על פי חוק השלטון העצמי. קודם כל, אנחנו צריכים להכריז שאנחנו רוצים עצמאות, השלב השני שלב המו"מ עם המדינה הדנית, במסגרת זו על פי החלטות האו"ם אסור לדנים להשתמש בשיקולים כלכליים, חברתיים או פוליטיים כדי לדחות את עצמאות גרינלנד. יש להם מחויבות ככוח קולוניאלי לתמוך בנו גם במצב של עצמאות. עם זאת, עד עכשיו הדנים איימו עלינו שאם נצא לעצמאות נאבד את המענק השנתי או שנאבד את מערכת הבריאות שלנו. אבל זה מנוגד להחלטות האו"ם, אסור להם להשתמש בדברים האלו כדי למנוע מאיתנו עצמאות. יש גם אפשרות לפיתרון ביניים, מודל התאגדות חופשית (Free Asociation) שבו אנחנו מקבלים משהו כמו גלגלי עזר ומחליטים, כמדינה סוברנית, במה דנמרק צריכה לעזור לנו. זהו מבנה דומה להסדר של פלאו שקיבלה עצמאות מארה"ב וחתמה איתה הסכם כזה".

כמה זמן לדעתך צריך להימשך תהליך כזה?

"בבחירות של 2018 הסברתי את זה בבירור כשהשוותי את התהליך עם תהליך הברקזיט. שם היה תהליך של שלוש שנים ליציאה מהאיחוד האירופי. במקרה שלנו, אנחנו לא יכולים לקיים מו"מ עם דנמרק בלי לדעת מה אנחנו רוצים. לנו יש תכניות שונות – תכניות עם המשך קבלת מענק מדנמרק ותכנית ללא המשך קבלת מענק מדנמרק. אין לנו, לעומת זאת, תכנית ללא ארה"ב".

מה גישתך לגבי הכרזתו של נשיא ארה"ב שגרינלנד צריכה להיות אמריקאית?

"אני לא כאן כדי להגן על טראמפ, אבל צריך לזכור אספקט חשוב של העניין; טראמפ לא אמר שהוא מעוניין לספח את גרינלנד כפי שדנמרק עשתה. הוא לא אמר שהוא רוצה לשים חיילים בגרינלד כפי שעשתה דנמרק והוא לא איים על גרינלנד כפי שדנמרק עשתה ועושה. הוא איים על ממלכת דנמרק, לא עלינו. אנחנו רוצים לסחור עם ארה"ב, אנחנו רוצים הסכם הגנה עם ארה"ב, אבל אנחנו לא רוצים להיות חלק מארה"ב בדיוק כמו שאנחנו לא רוצים להיות חלק מדנמרק".

גם גרינלנד לא האמינה

בחודשים האחרונים נקלעה גרינלנד למתקפת בריונות בוגדנית של סחיטה ואיומים מצד ארצות הברית כאשר הנשיא טראמפ אימץ את ההיגיון הגיאו־פוליטי של מקבילו הרוסי ואיים כי יספח את האי בלי קשר להחלטת תושביו. האם יש סיכוי שזה אכן מה שיקרה, ומה כל זה אומר עלינו?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-03-31/ty-article-opinion/.premium/00000195-ec5c-d1f1-a7d5-fcfca3cb0000

קשה לחשוב על שתי מדינות שונות זו מזו כגרינלנד וישראל. גרינלנד, לא מדינה אפילו, אלא מעין אוטונומיה בדרכה לעצמאות מדנמרק, אי ענקי וריק כמעט מתושבים. בלי כבישים בינעירוניים, וגם בלי פקקים. ישראל, כידוע, צפופה, חמה, קטנה ועצבנית. הבדלים אלה יכולים ליצור אשליה ולפיה מה שקורה עכשיו לגרינלנדים אינו יכול לקרות לישראלים, אבל לא כך הוא.

בחודשים האחרונים נקלעה גרינלנד למתקפת בריונות בוגדנית. ארצות הברית, שבמשך עשורים היתה שותפתה וידידתה, החליטה לשבור את הכלים ולאיים, ללחוץ ולסחוט את גרינלנד. הנשיא דונלד טראמפ, אימץ את ההיגיון הגיאו־פוליטי של מקבילו הרוסי ואיים כי יספח את האי בלי קשר להחלטת תושביו. להוכחת רצינות כוונותיו שלח הממשל את סגן הנשיא, ג'יי די ואנס, לביקור בגרינלנד בניגוד לרצון ממשלתה ובעיתוי פוליטי רגיש.

לפני שבועיים התקיימו באי בחירות שהסתיימו במהפך, והביקור תוכנן לזמן שמתנהל בו המשא ומתן הקואליציוני וימים ספורים לפני הבחירות המקומיות. גורמים פוליטיים תיארו זאת כהתערבות זרה בבחירות. ראש הממשלה היוצא תיאר את הביקור כ"אגרסיבי מאוד". הביקור היה ביום שישי שעבר, וארה"ב ניסתה לשווקו כביקור ביטחוני, כי התקיים בבסיס חיל החלל האמריקאי.

במקור שווק הביקור כביקור תיירות של אשת סגן הנשיא לבדה (שתצטרף גם לביקור בגרסתו החדשה). זה שינוי מתוחכם. לכאורה זו דה־אסקלציה, כי האמריקאים לא נחשפו לתושבי האי הזועמים והתרכזו בבסיס. מצד אחר, זו בעצם אסקלציה כי הביקור הוא של סגן הנשיא — דרג שמעולם לא ביקר בגרינלנד. כך או כך, הגרינלנדים רואים את המהלך, בצדק, כאקט של סחיטה באיומים.

בניגוד לטעת הממשל, אין ביקוש גרינלנדי להתערבות אמריקאית. "איננו יכולים לקבל את ההתבטאויות החוזרות על סיפוח ושליטה (אמריקאית) בגרינלנד", אמרו מנהיגי כל מפלגות הפרלמנט הגרינלנדי, "זו התנהגות לא מקובלת כלפי חברים ושותפים בברית ביטחונית". ראש ממשלת דנמרק כינתה את המהלך האמריקאי "לחץ בלתי מקובל", וברחבי האי הפגינו נגד איומי טראמפ בסיסמאות כמו "Make America Go Away". לפני כחודשיים הראה סקר, ש–85% מתושבי האי מתנגדים להצטרפות לארה"ב (ורק 6% תומכים). אך האמריקאים בשלהם.

הדוגמה של גרינלנד, כמו הפקרת אוקראינה, חושפת צד מדאיג של ממשל טראמפ. ארה"ב היתה יכולה להמשיך לפעול לביטחונה הלאומי בהצבת מערכות הגנה ושליטה על נתיבי שיט בשיתוף ממשלת גרינלנד וגם לשתף פעולה עם תושבי האי במציאה, כרייה והפקה של מחצבים יקרים. במקום זאת בחרה ארה"ב לאותת לעולם, כי יש שריף חדש בעיר, המוכן לרמוס כל מה שעומד בדרכו.

האם אמורות גם מדינות אחרות להיות מודאגות מאמריקה החדשה המפקירה שותפים, מחליפה נאמנויות ויורה לכל הכיוונים? נראה שבישראל אין דאגה מיוחדת. ההתלהבות מטראמפ גוברת, וברור שההתערבות לשחרור החטופים ושחרור הרסן הצבאי הם סיבה לכך, אך יש גם טיעוני עומק לאמון העיוור בממשל טראמפ.

על פי טיעון אחד, בניגוד לגרינלנד — טראמפ קשור רגשית לישראל. שותפי הסוד וקרובי המשפחה היהודים פיתחו אצלו קשר עמוק לעם היהודי, והוא לא יבגוד בו כפי שהוא בוגד בשותפיו באירופה, מקסיקו וקנדה. על פי טיעון אחר, זה ריאל־פוליטיק. בסדר העולמי החדש ובו השוטר הגלובלי האמריקאי מפנה את מקומו לעולם רב־קוטבי, שגם לרוסיה וסין אזורי השפעה בו, ישראל יכולה לסמוך על האמריקאים גם אם הם בריונים אופורטוניסטים. שהרי היא חלק מציר אמריקאי־סעודי־מצרי־אמירתי נגד האויב האיראני, וארה"ב תשמור עליה בכל מקרה. אם לא בגלל לב יהודי חם, הרי בגלל מניעים אינטרסנטיים פוליטיים וכלכליים.

כמה שאננות ועיוורון נדרשים כדי לסמוך על טיעונים אלה. הטיעון הראשון מסתמך על יסוד נפשי יציב ונורמטיבי של אמפתיה, אחריות ותחושת השתייכות אלטרואיסטית אצל מי שאין בו כלל תכונות אלה. הטיעון השני מסתמך על אינטרסים קבועים ובלתי משתנים בעולם, המאופיין בבריתות משתנות, קואליציות מתפרקות והתפתחויות דרמטיות ולא צפויות.

גם אם תוותר ארה"ב על האי ותעבור להרפתקה הבאה יש לזכור, כי לתהליכים פוליטיים יותר מצד אחד. גם מי שאיבד את עמוד השדרה המוסרי והתלהב מטרנספר של פלסטינים חייב לזכור, כי כאשר טרנספר הוא חלק מארגז הכלים המדיני, הוא יכול להיות מופעל לכל הכיוונים. אם הממשל האמריקאי יכול "לפנות את עזה", למה לא יחליט לפנות את הנגב? גם מי שחגג את האור הירוק לשיטוח הרצועה חייב לזכור, כי החוסר בכללים ובחוקים בינלאומיים יכול להיות מופנה בעתיד כלפיו. וכי גם אם הניהיליזם והאופורטוניזם האמריקאיים עובדים לטובת אינטרס מקומי וזמני, יש לזכור כי לא לעולם חוסן. תשאלו את גרינלנד.

אל תמהרו להספיד את אירופה

נכון, היא חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-26/ty-article-opinion/.premium/00000195-4199-d852-a5df-efbd9db80000#comments-section

אחת המגמות האופנתיות בשיח התקשורתי של השנים האחרונות היא ההכרזה על מותה של אירופה. כולם מדברים על חולשותיה וכישלונותיה של היבשת הישנה. האמריקאים מזלזלים בה, מדירים אותה מהשיחות על אוקראינה ומאיימים עליה במכסים וגזילת שטחים. הרוסים מתעמרים בה ומשגרים נגדה התקפות סייבר ודיס־אינפורמציה. סין, שהיתה הרחק מאחור, מקדימה את אירופה בייצור, בסחר ובתעשייה, תוך שהיא קונה את דרכה לתוך מארג התשתיות והתקשורת שלה.

גם המצב הפנימי לא מזהיר. ההגירה המסיבית והמתחים שהיא יצרה הטילו על היבשת עומס חברתי וכלכלי. הימין הקיצוני מתחזק, הנאציזם חוזר, השמאל שוקע בפוליטיקת זהויות והקמפוסים נכנעו לתעמולה של חמאס. כבר שנים שמיטב המוחות ביבשת מתמחים בעיקר בהספדים: דאגלס מארי כתב על "מותה המוזר של אירופה" ומישל וולבק קרא לזה "כניעה". עמנואל מקרון אמר לסטודנטים בסורבון ש"אירופה עלולה למות", ונגיד הבנק האירופי וראש ממשלת איטליה לשעבר, מריו דראגי, כתב שאם אירופה לא תתעשת היא עומדת בפני "ייסורים איטיים". לפחות בביקורת עצמית לאירופים עדיין יש את זה.

ובכל זאת, למרות המלחמה באוקראינה, הברקזיט, יוקר המחיה, הסגרגציה, קריסת התעשייה, הביורוקרטיה, גלי הפיטורים ומשבר האנרגיה — בעבור אלו שערכים הומניסטיים, ליברליים ודמוקרטיים חשובים להם, אין תחליף לאירופה. ויש סיבות רבות לכך שעולם ללא אירופה הוא עולם מסוכן יותר, שבו חיי אדם יהיו שווים פחות.

הסיבה הראשונה היא החיים עצמם. אם התמזל מזלכם להיוולד באירופה, הסיכוי שתמותו לפני גיל חמש הוא נמוך מאוד — בסך הכל שבעה מקרים מתוך אלף ילדים. באפריקה הסיכון גדול פי עשרה, בדרום־מזרח אסיה הוא גדול פי ארבעה ובאמריקה פי שניים. הסיכוי שלכם להיהרג בתאונות דרכים באירופה הוא בערך חצי מהסיכוי שתיהרגו בתאונה באמריקה או בדרום־מזרח אסיה וקרוב לרבע מזה שבאפריקה. ואם נפצעתם או חליתם, אירופה מובילה על שאר היבשות כמעט בכל הקריטריונים של כיסוי האוכלוסייה בביטוחי בריאות.

אם שרדתם את חמש השנים הראשונות לאחר שנולדתם במדינת OECD שבה החינוך היסודי הוא חובה וזכות בסיסית, ההמשך ללימודים על־יסודיים הוא כמעט מובן מאליו. ברשימת 20 המדינות שבהן אחוז הממשיכים לתיכון הוא הגבוה ביותר — 18 הן באירופה. גם כשבודקים מי ממשיך להשכלה גבוהה, מדינות אירופה מהוות את הרוב בקרב 20 המדינות המובילות.

Screenshot

גם בשוק העבודה כדאי להיות באירופה. הסיכוי של עובד אירופאי לשכר הוגן, תנאי עבודה סבירים, בטיחות טובה ואיזון עם חיי המשפחה, גבוה יותר מזה של עובד בכל מקום אחר. זאת, מפני שהעובדים האירופאים הם המאוגדים ביותר בעולם והמוגנים ביותר על ידי הסכמים קיבוציים.

ברשימת 20 המדינות המאוגדות ביותר, 15 הן אירופיות, ומתוך 20 המדינות שבהן הסכמי עבודה קיבוציים מקיפים את אחוז העובדים הגבוה ביותר, 18 הן אירופיות. כל זאת בעולם שבו מדינות כמו ארצות הברית וארגנטינה מפרקות הלכה למעשה את המדינה, ובאסיה שווקים שלמים מבוססים על עובדי כפייה, עבדים וקורבנות סחר בבני אדם.

לא חסרות סיבות נוספות לחיוניותה של אירופה. מספר הנרצחים על כל 100 אלף תושבים באירופה הוא קצת יותר מ–2, לעומת כ–15 באמריקה וכ–11 באפריקה (באסיה המספר דומה לאירופה, אך חסרים נתונים אמינים ממדינות רבות). אירופה גם אוסרת על עונש מוות ועל עינויים, מגינה על זכויות אדם ומפרידה בין דת למדינה.

מבחינה פוליטית, אירופאים משפיעים על גורלם בצורה מקיפה יותר, מפני שהפוליטיקאים שלהם מתראיינים במגוון אמצעי תקשורת ומספקים תשובות מנומקות גם לעיתונאים שלא תומכים בהם. כשבודקים את מדד חופש העיתונות העולמי זה ברור: מתוך 20 המדינות המובילות, 17 הן אירופיות.

גם באיכות חיי המשפחה, מאפשרות מדינות אירופה את מה שבעבר היה אפשר רק לחלום עליו. בכרכים של אירופה, בוודאי שבמערבה ובצפונה, שני גברים או שתי נשים יכולים ויכולות להחזיק ידיים ולהתנשק בפומבי בלי לעורר תגובות עוינות. נישואים חד־מיניים חוקיים כמעט בכל המדינות וחופשות הלידה הנדיבות ביותר בעולם מאפשרות להורים באירופה לבלות זמן עם ילדיהם ולטפח את התא המשפחתי ללא לחץ כלכלי.

נכון, אירופה חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.

נביאי הזעם שנהנים מ"מיטוט הסדר הישן" ומ"חשיפת הצביעות האירופית", אלו ששמחים לאידה של "אירופה שהופכת לאירופיסטאן" ומפנטזים על נקמה באנטישמים, טוב יעשו אם ידמיינו בכנות את העולם ללא אירופה. האם הם באמת רוצים עולם של דמוקרטיה רוסית, שוק העבודה של איחוד האמירויות, ערכים סעודיים, דיפלומטיה קטרית ושיח פוליטי שנקבע על ידי האלגוריתם של אילון מאסק?

ישראל – נורווגיה: יחסים על האש

הממשלה באוסלו מיטלטלת בין דרישה ציבורית להחריף את הטון נגד ישראל ופעולותיה בעזה, לבין היותה של נורווגיה יצואנית נשק גדולה, שייתכן שרכיבים מתוצרתה מגיעים גם לצה"ל – תוך עקיפת החוק האוסר על שיווק נשק למדינות שנמצאות במלחמה. האם הפוליטיקה תנצח את הפרקטיקה?

התפרסם במגזין דה-מרקר: https://www.themarker.com/magazine/2024-04-08/ty-article-magazine/.premium/0000018e-a345-d9c2-afbe-abd71ee20000?_ga=2.4093872.1250585102.1720623145-1456962184.1716469741

בישראל היו שהכריזו בחודשים האחרונים על נורווגיה כמדינה האירופית העוינת ביותר את ישראל. קביעה זו תלויה במידה רבה במדיניותו של שר החוץ הנורווגי, אספן בארת איידה, שנכנס לתפקידו רק כמה ימים אחרי 7 באוקטובר. בארת איידה, איש מפלגת העבודה הנורווגית, מכהן בתפקיד שר החוץ בפעם השנייה (הפעם הראשונה היתה בשנים 2012־2013). בעבר כיהן גם תקופות קצרות כשר הביטחון וכשר האקלים והסביבה. הטענות הישראליות נגדו ונגד ממשלתו הן רבות: זה התחיל מכך שדווח כי משרדו אסר על מלך נורווגיה לשלוח מכתב תנחומים לישראל אחרי אירועי 7 באוקטובר (זאת מאחר שבנורווגיה המלך אינו מוסמך לתת הצהרות בנוגע ל"קורבנות של סכסוך פוליטי"). זה נמשך בגינוי ישראל בוועידה הבינלאומית בקהיר, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, ובביקורת על כך שנורווגיה לא מכירה בחמאס כארגון טרור.

מעבר לכך, נורווגיה התעקשה להמשיך להעביר כספים לאונר"א בעוד מדינות רבות הפסיקו לתמוך בארגון, בתגובה לדיווחים שאנשיו היו מעורבים בטבח 7 באוקטובר. נורווגיה לא רק המשיכה להעביר כסף, אלא גם יצאה בקמפיין להגנת אונר"א בקרב מדינות אחרות. במקביל, נורווגיה פעילה במסגרת תביעה נגד ישראל בבית־הדין הבינלאומי לצדק בנושא הכיבוש בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, תביעה נפרדת מהתביעה הדרום־אפריקאית המאשימה את ישראל בביצוע רצח־עם.

בראיון למגזין TheMarker, מסביר בארת איידה את עמדתו: "אנחנו ידידים של ישראל. תמיד היינו ונמשיך להיות", אומר שר החוץ. "לפעמים חברים טובים צריכים לתת עצות טובות, אבל אנחנו בשום אופן לא עוינים את ישראל. תמיד ניסינו לסייע לישראל לחיות בשלום ובביטחון". כשהוא מתבקש להסביר מדוע נורווגיה נתפסת בכל זאת על ידי רבים בישראל כעוינת, הוא מסביר שלמרות הידידות, מדינתו יכולה לא להסכים עם הממשלה הישראלית. "גינינו את המתקפה של חמאס ב־7 באוקטובר ואנחנו מכירים בזכותה של ישראל להגן על עצמה נגד טרור", הוא אומר. "אבל גם אמרנו שכמו כל מדינה אחרת, ישראל חייבת לציית לחוקי הלחימה במסגרת החוקים ההומניטריים הבינלאומיים של אמנת ג'נבה. הביקורת שלנו היתה על כך שחלק מהטקטיקות הצבאיות שישראל משתמשת בהן, והמצור החלקי דה־פקטו על הרצועה שמנע מזון, חשמל ואמצעי קיום הכרחיים מאוכלוסיית עזה, היו בעייתיים מאוד. זו לא עוינות כלפי ישראל, זו ביקורתיות כלפי מרכיבים מסוימים של מדיניות הממשלה".

בארת איידה בביקור בסטוקהולם, יוני 2024, צילום: דיויד סטברו

בארת איידה מוסיף לרשימת הנושאים שלממשלתו יש עליהם ביקורת גם הצהרות של שרים בממשלת ישראל ש"נתנו את הרושם, שהוא כנראה מוטעה, שישראל מעוניינת לגרש את הפלסטינים מעזה. היו בישראל הצהרות כאלו והן בעייתיות מאוד כשהן באות משרים בממשלה".

נורווגיה ממשיכה להעביר כספים לאונר"א ודרשה ממדינות אחרות להמשיך לעשות זאת גם כן. האם אתם לא מאמינים לרשויות בישראל שדיווחו שעובדי אונר"א היו מעורבים במתקפת 7 באוקטובר, או שבעיניכם זו אינה סיבה מספקת להפסיק לממן את הארגון?

"ההחלטה שלנו לא מבוססת על חוסר אמון בטענה הישראלית. אמנם לא ראינו עדויות, גם ארצות הברית וגם האו"ם לא קיבלו את ההוכחות, אבל זה בהחלט יכול להיות נכון. יכול להיות שבין 13 אלף המועסקים בעזה, היו כאלו שהיו קשורים לחמאס ואפילו במתקפת הטרור. זה נורא, זה בלתי מקובל וזה דורש חקירה. אמרנו את זה למזכ"ל האו"ם, גוטרש, וללזאריני (הנציב הכללי של אונר"א, ד"ס). אבל, לא הסכמנו לכך שגם אם זה נכון, צריך לקצץ את כל התמיכה. לא כך מתנהלים כשיש הפרות חוקים בתוך ארגונים. לא סוגרים את הארגון אלא מחפשים את הפושעים. אם מישהו במשטרת אוסלו נעצר בחשד לרצח, אני לא אסגור את המשטרה אלא אעצור את החשוד. אנחנו שמחים לראות שיש כעת מדינות ששינו את מדיניותן – אוסטרליה, שוודיה, דנמרק וקנדה למשל, וכך גם הנציבות האירופית. זה לא שאנחנו לא מאמינים לישראל, אבל אנחנו לא חושבים שצריך להעניש בגלל זה את כל הפלסטינים".

בעניין אונר"א בארת איידה לא מקבל טענות על אופיו הבעייתי מלכתחילה של הארגון והאפשרות לתמוך בפלסטינים דרך ארגונים אחרים. "רוב מכריע של הארגונים הבינלאומיים האחרים הפועלים באזור אומרים שאין אפשרות להחליף את אונר"א בטווח הקצר", הוא אומר. "הם התשתית לכל הפעילות ההומניטרית בעזה, כך שכל הארגונים מתאמים איתם".

בנובמבר הצהרת כי "היינו ברורים בקביעה שיש לראות בחמאס ארגון טרור". האם, בניגוד לעבר, זו כעת המדיניות הרשמית של נורווגיה, גם בכל הנוגע לאכיפת חוק, סנקציות כלכליות וכן הלאה?

"מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר היתה באופן ברור מתקפת טרור והיא בוצעה על ידי חמאס, כך שבהקשר זה הם ביצעו פעולת טרור חמורה מאוד. עם זאת, עמדתנו העקבית שומרת איזשהו סוג של קשר עם כל הקבוצות הרלוונטיות. זה לא אומר שאנחנו מקבלים את המטרות שלהן או את המדיניות שלהן, אבל אנחנו חושבים שאם אנחנו מנסים לתרום להפסקת אש בין הצבא הישראלי לחמאס, מישהו צריך לדבר עם חמאס. זה לא אימוץ של הארגון, אלא רק הודאה בכך שהם קיימים. הדרך להחליש את החמאס היא לפתח דרך חלופית למדינה פלסטינית. כוחות רבים תרמו לפיצול של החברה הפלסטינית וזה שירת את חמאס ואת אלו שלא רצו התקדמות. אנחנו לא רוצים פלסטין בשליטת חמאס, אלא פלסטין בשליטת פלסטינים אחרים שמכירים בישראל ובזכותה לחיים ולביטחון".

אתם מקיימים קשר עם חמאס?

"כן, אנחנו עומדים בקשר עם חמאס כפי שאנחנו בקשר עם חיזבאללה, עם החות'ים וכל שאר הגורמים באזור. ובגלל זה לא הטלנו אותן סנקציות שמדינות אחרות הטילו, אבל אין להבין את זה כתמיכה במטרות ובמדיניות שלהם". בארת איידן גם מוסיף, בלי לפרט בדיוק למי הכוונה, ש"יש אנשים בעולם שמבקרים אותנו על כך בפומבי, אבל למעשה שמחים שזה המצב, כי מישהו צריך לתחזק את הקשרים האלו".

מה עמדתכם הנוכחית בעניין התביעה הדרום־אפריקאית בהאג ותוצאותיה?

"ציינתי לטובה את העובדה שישראל החליטה להגיב לתביעה. לא הגבתי לעצם היוזמה, אבל בהינתן שהתביעה קיימת, טוב שישראל הגיבה, טוב שהיא מכירה בסמכות בית המשפט וברור שזו זכותה להגן על עצמה מפני ההאשמות. בית המשפט לא טען שיש כאן רצח עם, אלא שיש מספיק אלמנטים שעלולים ליצור הפרה של האמנה למניעת רצח עם, וישראל צריכה להגיב ולהודיע לבית־המשפט אילו צעדים היא נוקטת כדי לקיים את המגבלות החלות על מדינה שנלחמת. זה חוקי להילחם במלחמה של הגנה עצמית, אבל יש חוקים כיצד לעשות זאת. יש כמובן עוד נושא שבית הדין הבינלאומי לצדק עוסק בו, תיק אחר שעוסק בנושא אחר – הכיבוש הישראלי בו התערבנו, בניגוד לתיק רצח העם". ואכן, נורווגיה היתה אחת מ־50 מדינות שהעידו בפני בית־הדין בנושא זה בסוף פברואר. "נורווגיה מסתייגת בבירור מאלימות של מתנחלים ישראלים ומעקירת פלסטינים באדמות כבושות", אמר בארת איידן בהקשר זה. "ההתנחלויות אינן חוקיות על פי החוק הבינלאומי… והעוול שהפלסטינים נתונים לו חייב להיפסק".

למדיניות הנורווגית כלפי ישראל יש גם צד כלכלי. ממשלת נורווגיה פרסמה לאחרונה אזהרה לחברות נורווגיות שלא לעסוק בשיתוף פעולה עסקי או במסחר המשמש "להנצחת ההתנחלויות הבלתי חוקיות בישראל". על פי שר החוץ בארת איידה, "נורווגיה טוענת זה זמן רב שמדיניות ההתנחלויות של ישראל בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, מפרה את החוק הבינלאומי, לרבות המשפט ההומניטרי הבינלאומי ודיני זכויות האדם, ומערערת את הסיכויים להשגת מדינה פלסטינית עתידית ופתרון בדרכי שלום של הסכסוך". לכן, על פי הודעת השר, ההמלצה לחברות נורווגיות היא "תגובה להתעצמות מדיניות ההתנחלויות של ישראל בשנה האחרונה, כמו גם הרחבות התנחלויות חדשות והגברת האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים". בארת איידה טוען שהקהילה העסקית הנורווגית ביקשה הנחיות מהרשויות לגבי הפעילות שלהן, והמלצת הממשלה מבהירה ש"חברות נורווגיות צריכות להיות ערניות לעובדה שעיסוק בכל פעילות כלכלית או פיננסית בהתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות עלול לסכן אותן, ולתרום להפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי וזכויות האדם".

בפועל, למדיניות זו יש כבר השלכות. "מכתבו של שר החוץ הבהיר כי כל דבר שמועיל לארגונים שתורמים ל'כיבוש הבלתי חוקי' בישראל, אינו תואם את המדיניות הנורווגית", מסביר לייף קנוטסן, מתאם התקשורת של הקהילה היהודית בנורווגיה. "הוא גם שלח את המכתב הזה ל־Vinmonopolet, המונופול הקמעוני למכירת משקאות אלכוהוליים שבבעלות ממשלת נורווגיה. Vinmonopolet, בתגובה, כינסה מיד ישיבת מועצת מנהלים שהחליטה להוריד מהמדפים יינות מהגדה המערבית ומהגולן". קנוטסן אומר שצעד זה עלול להיות בלתי חוקי בהקשר של חוקי האיחוד האירופי או ארגון הסחר העולמי (WTO), במיוחד בהקשר של הגולן. "זה שינוי מדיניות שבארת איידה הכתיב משולחן העבודה שלו, לא דרך הקבינט ולא דרך הפרלמנט, וזוהי מדיניות חוץ דרך קמעונות", אומר קנוטסן. "אחת התוצאות היא שבפועל, יהודים בנורווגיה שרוצים יין כשר לפסח, יתקשו להשיגו".

בשיחה עם מגזין TheMarker מבהיר בארת איידה ש"הרשת יכולה לייבא יינות ישראלים אחרים ככל שהיא בוחרת", ומוסיף: "יש לנו יחסים כלכליים עם ישראל ואנחנו רוצים להמשיך לקיים אותם. אבל אנחנו טוענים כבר שנים שהיחסים הכלכליים צריכים להיות עם ישראל של גבולות 1967. זה לא חדש. כעת, אנחנו מחזקים את העצה שלנו לעסקים נורווגיים – תרגישו חופשי לקנות ולמכור בישראל, אבל לא במה שמתדלק את הכיבוש, שנדמה לי שכולם, למעט הממשלה הישראלית, מכירים באי־החוקיות שלו. זו לא מדיניות רדיקלית מאוד. זו עמדה שנועדה ליצור עקביות במדיניות שלנו לא לתרום כלכלית להפרות זכויות אדם ולהפרות של החוק הבינלאומי. אנחנו לא נכנסים לפרטים, אלא נותנים עצות כלליות. זו היתה מועצת המנהלים של Vinmonopolet שקיבלה את ההחלטה".

למרות כל זאת, דומה שהמשק הנורווגי לא משלם מחיר גבוה במיוחד על העמדה העקרונית של הממשלה. יחסי הסחר בין ישראל לא נפגעו בצורה דרמטית, והקריאות לחרם הן יותר סמליות מאשר מעשיות. על פי מֶטֶּה יוהאנה פולסטאד, נשיאת לשכת המסחר נורווגיה־ישראל, הייצוא העיקרי של נורווגיה לישראל במשך עשרות שנים הוא דגים. "יותר מ־80% מכלל הסלמון המיובא לישראל הוא מנורווגיה. נורווגיה גם מייצאת מתכות ונייר בהיקף קטן יותר", אומרת פולסטאד. "הייצוא העיקרי של ישראל לנורווגיה הוא מוצרים חקלאיים – פירות וירקות. ישראל מייצאת לנורווגיה גם מוצרים טכנולוגיים כמו חלקי מחשב. שני המגזרים הללו מכסים את רוב היבוא לנורווגיה מישראל".

פולסטאד מוסיפה שלמרות המתחים הפוליטיים, מכירות הדגים מנורווגיה המשיכו לגדול, בעוד שאר המגזרים לא גדלו במשך זמן מה. "האקלים הפוליטי בנורווגיה לגבי ישראל אינו מועיל לקידום עסקים, ובעיקר ליוזמה של יצירת קווי מסחר חדשים. נראה שהסנטימנט האנטי־ישראלי יצר חוסר רצון לפתח קשרים עסקיים חדשים עם ישראל", היא אומרת. "למרות זאת, חלק מהמסחר ממשיך לגדול. בשנים 2022־2023 היבוא הישראלי לנורווגיה גדל מ־1.6 מיליארד כתר נורווגי (כ־560 מיליון שקל) ל־1.8 מיליארד כתר (כ־600 מיליון שקל), אלו נתוני שיא. גם הייצוא הנורווגי לישראל ב־2022 היה ברמת שיא של 2.6 מיליארד כתר (כ־900 מיליון שקל) וירד ל־2.3 מיליארד כתר (כ־800 מיליון שקל) ב־2023".

בנוסף להמלצת ממשלת נורווגיה להחרים מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, פולסטאד מציינת גם את העובדה שאוניברסיטאות בנורווגיה קוראות לחרם אקדמי נגד ישראל, אף שהממשלה מתנגדת למהלך זה. קנוטסן מסביר בעניין זה שהיו קריאות רבות לחרם מסוגים שונים בנורווגיה בחודשים האחרונים. באקדמיה הנורווגית יש מקרים של אוניברסיטאות שניתקו קשרים עם מוסדות אקדמיים מישראל. אחת הדוגמאות היא אוניברסיטת OsloMet (Oslo Metropolitan University), שהחליטה לא להמשיך תוכנית חילופי סטודנטים עם אוניברסיטת חיפה. "זה מקרה שבו מועצת המנהלים של המוסד קיבלה את ההחלטה", מספר קנוטסן. "הם טוענים שזה לא חרם אלא החלטה של אי המשך תוכנית, אבל זה משחק בסמנטיקה". על פי קנוטסן, זוהי פגיעה ברורה בחופש האקדמי, שמיועדת לרצות קבוצה של אקטיביסטים שעסוקה בלהשתיק את כל מי שלא מסכים איתה. על פי דיווחים בתקשורת, אוסלו מט אינה לבדה. גם אוניברסיטת דרום־מזרח נורווגיה (USN) החליטה לסיים את שיתופי הפעולה האקדמיים והמחקריים שלה עם המכללה האקדמית הדסה בירושלים בעקבות המלחמה בעזה.

והחרמות נמשכים גם בגזרות אחרות. קנוטסן אומר שישנם איגודים מקצועיים ורשויות מוניציפליות, כולל עיריית אוסלו, שקראו לחרמות ופרסמו הודעות על חרמות. "הם נזהרים מאוד מלהגיד שהם מחרימים את ישראל, וטוענים שהם מחרימים רק ארגונים וחברות שתורמים להתנחלויות. עם זאת, לא תמיד ברור מה זה בדיוק אומר ומה בעצם הם לא רוכשים. זה נראה כמו Virtue Signaling (הפגנת מוסריות שטחית לצורכי תדמית, ד"ס) עבור הקהל הביתי שלהן".

כשמגיעים לכסף הגדול באמת, עם זאת, נורווגיה לא ממהרת לחתוך את כל ההשקעות שעלולות להיות קשורות בצורה כזו או אחרת עם הכיבוש וההתנחלויות. בנושא זה מעניין לבדוק את קרן הנפט הנורווגית, שמשקיעה את עודפי ההכנסות של מגזר הנפט של המדינה במה שנהפך לקרן העושר הריבונית הגדולה בעולם. הקרן, המחזיקה כ־1.5 טריליון דולר, משכה בעבר השקעות בחברות ישראליות, אך היא עדיין מושקעת על פי דיווחים שונים בכ־70 חברות ישראליות, בשווי של מיליארדי דולרים. כעת, היא בודקת אם למשוך השקעות מחברות שיש להן קשר לכיבוש ולהתנחלויות, בעיקר גופים כגון בנקים ומוסדות פיננסיים ישראליים.

"זה נידון כאן בהרחבה", אומר שר החוץ בארת איידה, "ההמלצות שלנו רלוונטיות גם להשקעות בקרן הנפט וועדת האתיקה של הקרן בוחנת את הדברים. זה מסובך, כי למשל, כשיש בעלות בבנק, ייתכן שיש לבנק פעילות גם בישראל וגם בשטחים כבושים. הממשלה לא נכנסת לפרטים ולכל פורטפוליו. לקרן יש דירקטוריון ויש לה גם הנהלה רחבה יותר וכן ועדת אתיקה, והם אלה שמקבלים את ההחלטה".

למרות הצעדים הרבים המיועדים להפעלת לחץ על ישראל, ישנם קולות בנורווגיה הטוענים שהממשלה אינה נוקטת מספיק פעולות נגד ישראל, וכדי לתמוך בפלסטינים. ארגונים פרו־פלסטינים טוענים, למשל, שתעשיית הנשק הנורווגית, שחלק גדול ממנה נמצא בבעלות ממשלתית, מצאה דרכים לעקוף את האיסור שמטילה המדינה על מכירת נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. האם ייתכן שנורווגיה מנסה ליהנות משני העולמות – מצד אחד היא מנסה להצטייר כמגינתם הנלהבת של הפלסטינים, ומצד אחר אינה מוותרת על רווחים הכרוכים בקשר עם ישראל?

"יש הגדרה ברורה של מהו נשק נורווגי", אומר שר החוץ בארת איידה. "זהו נשק שמיוצר בנורווגיה או שלפחות החלק המרכזי שלו מיוצר בנורווגיה. זוהי הגדרה בינלאומית. במובן זה, אסור לייצא כלי נשק נורווגים למדינות שנמצאות במלחמה כמו ישראל, ואין לנו שום סיבה להאמין שזה קרה". עם זאת, מבהיר שר החוץ, מאחר שלנורווגיה יש תעשיית נשק גדולה, חברות נורווגיות גם מחזיקות חברות בחו"ל וכאן שליטת הממשלה מוגבלת יותר. "אם הממשלה היא הבעלים של החברה או של חלקה הגדול, אנחנו יכולים לנקוט צעדי זהירות, אבל זה לא ממש נמצא תחת רגולציה נורווגית. כך זה גם עם מדינות אחרות. חוץ מזה, יש גם פרויקטים משותפים שבמסגרתם אנחנו מייצרים חלפים לכלי נשק של מדינות אחרות. למשל, אנחנו מייצרים כמה חלקים מינוריים עבור מטוסי F-35. החוקים הנורווגיים לא תקפים כאן כי זה פשוט היה יוצר מצב ששיתופי פעולה בינלאומיים בתחום הביטחון לא יהיו אפשריים".

בארת איידה מבהיר שנורווגיה אינה מוכרת נשק לישראל והוא אף קרא למדינות אחרות לנהוג כמו נורווגיה, כדי לוודא שלא יהיו שותפות עקיפות למה שעלול להוות רצח עם. עם זאת, ישנן טענות שחברות נורווגיות, ביניהן לפחות אחת שחציה בבעלות ממשלתית, עוקפות את המדיניות הממשלתית. היומון Verdens Gang פרסם בנובמבר שרכיבים נורווגיים עלולים להיות בשימוש בטילים שישראל יורה בעזה. על פי העיתון, מאחר שנורווגיה מתירה ייצוא רכיבי נשק למדינת נאט"ו כמו ארצות הברית, החלקים יכולים לשמש להרכבת נשק שיכול להיות מיוצא לישראל על פי תקנות אמריקאיות. כך, על פי העיתון, חברת Chemring Nobel, היא בין יצרניות דלק הרקטות לטילי הלפייר, שאותם ארצות הברית מספקת לישראל בעבור המלחמה בעזה. דיווחים על כך שחברה זו מייצרת דלק רקטות וחומרי נפץ עבור טילים שמשמשים את צה"ל אינם חדשים, וכלי תקשורת שונים בנורווגיה דיווחו על כך בעבר. בתגובה לדיווח בעיתונות הנורווגית אמר מנכ"ל החברה כי הוא אינו יכול לשלול את האפשרות שרכיבים נורווגיים כלולים במערכות נשק המשמשות בעזה, אוקראינה או במקומות אחרים, מאחר שכמה מבעלות בריתה של נורווגיה מאפשרות יצוא של מוצרים ביטחוניים לישראל, בניגוד למדיניות היצוא הנורווגית.

חברה נורווגית נוספת, NAMMO, הואשמה בנורווגיה גם היא במכירת נשק לישראל. הבעלות על נאמו נחלקת בין ממשלת נורווגיה וחברה פינית בשם פאטריה (שגם היא, בחציה, בבעלות חברה נורווגית, קונגסברג, שממשלת נורווגיה היא בעלת המניות הגדולות שלה). בדצמבר דווח ב־NRK, רשות השידור הציבורית בנורווגיה, שפעילים פרו־פלסטיניים חסמו את הכניסה למפעל החברה בראופוס בטענה כי "הנשק של נאמו מסייע להרג פלסטינים בעזה". לפי המפגינים, טילי כתף מסוג M141 המיוצאים מהמפעל של נאמו באריזונה לישראל, נמצאים בשימוש בעזה. החברה הכחישה את הטענות ואמרה שהנשק נמכר לצבא האמריקאי עד לפני עשר שנים, ושבזה מסתיימת מעורבותה.

בעקבות פניית מגזין TheMarker, כתב דובר מטעם חברת נאמו שבחברה אכן נתקלו בדיווחים בתקשורת לגבי מוצרים של החברה שיוצרו בארצות הברית ונמצאו בישראל. הדובר כתב כי "בהתחשב בעובדה שהמכירות של מוצרים אלה בוצעו לפני מספר שנים ונעשו לרשויות בארצות הברית, איננו מסוגלים לאשר דיווחים על העברה מאוחרת יותר מארצות הברית לישראל, וגם אין לנו ידע לגבי כלי נשק או חומרים שהצבא הישראלי משתמש בהם". בתשובה לשאלה אם יש פיקוח על השימוש שנעשה בחלקי נשק שהחברה מייצאת למדינות אחרות, למשל באמצעות "הצהרת משתמש קצה" (End-User Certificate), כתב הדובר: "נאמו כפופה לחוקי פיקוח על יצוא במדינות שבהן יש לנו פעילות, כולל נורווגיה, שאינה מתירה יצוא של מוצרים מתוצרת נורווגית לישראל. עבור בקשות לרישיון יצוא למדינות שבהן יצוא מנורווגיה מותר, הצהרת משתמש קצה או אישורים אחרים הם בדרך כלל חלק מרשימת המסמכים הנדרשים". חברת Chemrinh Nobel לא היתה מעוניינת להגיב לשאלות מגזין TheMarker.

דו"ח בנושא מגמות בסחר בינלאומי בנשק שפורסם לאחרונה מספק הקשר לתעשיית הנשק הנורווגיות. את הדו"ח פרסם המכון הבינלאומי SIPRI, שמושבו בשטוקהולם, בירת שוודיה, והוא חוקר סכסוכים, חימוש, בקרת נשק ופירוק נשק. הדו"ח נחשב למקור המהימן ביותר על הסחר העולמי בנשק, למרות שעל פי הצהרות אנשי המכון עצמם, יש קושי להגיע למידע מלא על העסקות בתחום. הוא מדרג את נורווגיה במקום ה־19 ברשימת יצואניות הנשק, מקום גבוה למדי בהתחשב בכך שבנורווגיה חיים כ־5.5 מיליון איש בלבד. הדו"ח מראה כמעט הכפלה של יבוא נשק על ידי מדינות באירופה (עלייה של 94%) בשנים 2019־2023, לעומת השנים 2014־2018. המקור של כ־55% מהיבוא לאירופה הוא בארצות הברית. כמו כן, כמויות גדולות בהרבה של נשק זרמו לאסיה, אוקיאניה והמזרח התיכון בשנים האחרונות. יבואניות הנשק הגדולות בעולם הן הודו, ערב הסעודית, קטאר, אוקראינה, פקיסטן, יפן, מצרים, אוסטרליה, קוריאה הדרומית וסין. ישראל נמצאת במקום ה־15, כשהמקור של כמעט 70% מיבוא הנשק שלה הוא ארצות הברית. הדו"ח מוסיף שארצות הברית הגדילה את יצוא הנשק שלה ב־17% בין שתי תקופות אלה, בעוד יצוא הנשק של רוסיה הצטמצם בכמחצית. רוסיה היתה לראשונה יצואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם, אחרי צרפת שבמקום השני. אחריהן ממוקמות סין, גרמניה, איטליה, בריטניה, ספרד וישראל (במקום התשיעי).

על פי הדו"ח, כ־30% מהעברות הנשק הבינלאומיות הגיעו למזרח התיכון בשנים 2019־2023. סעודיה, יבואנית הנשק השנייה בגודלה בעולם, קיבלה 8.4% מייבוא הנשק העולמי בתקופה זו, ואילו קטאר הגדילה את יבוא הנשק שלה כמעט פי ארבעה. ארצות הברית היא זו שמחמשת את האזור, וכ־52% מהנשק שיובא על ידי מדינות המזרח התיכון סופקו על ידה. אחריה ברשימה נמצאות צרפת, המספקת כ־12% מהנשק שמיובא למזרח־התיכון; איטליה (10%) וגרמניה (7.1%). נורווגיה לא אמורה להיות כלל ברשימה זו, מאחר שתקנותיה מונעות יצוא נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. לכן, המדינות המובילות את רשימת הייבוא מחברות נורווגיות בתחום זה הן ארצות הברית, אוקראינה וליטא. במקרה האוקראיני, ישנה החלטת ממשלה נורווגית המאפשרת מכירת נשק למדינה, בגלל הפלישה הרוסית והאינטרס המיוחד שיש לנורווגיה לסייע לאוקראינה נגדה. כמו כן, החוק הנורווגי מאפשר סיוע צבאי למדינות הנמצאות במלחמה, בניגוד למכירת נשק לצרכים מסחריים.

"שוק הנשק בנורווגיה נתון לרגולציה כבדה", אומר ניק מארש, חוקר בכיר במכון לחקר השלום של אוסלו (PRIO). "משרד החוץ מנפיק אישורי יצוא והמכס בודק את המוצרים שעוברים את הגבול. שותפי הסחר בתחום הזה הם בעיקר מדינות נאט"ו, ומדינות מפותחות ודמוקרטיות כמו אוסטרליה. העיקרון המרכזי לפיו ניתנים רישיונות יצוא נוסח כבר בסוף שנות ה־50, בהצהרת הפרלמנט הנורווגי לפיה אסור לשלוח נשק או תחמושת לאזורים הנמצאים במלחמה, תחת איום מלחמה או במלחמת אזרחים. מעבר לכך, נורווגיה כפופה גם לאמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ATT) ולקווים מנחים של האיחוד האירופי (אף שהיא איננה חברה באיחוד, היא קיבלה עליה את המגבלות של האיחוד, ד"ס)".

"לתעשיית ההגנה והנשק של נורווגיה אין השפעה עצומה על הכלכלה הלאומית. ברור שמבחינת התמ"ג הנורווגי היא הרבה פחות חשובה מנפט וגז", מוסיף מארש, "עם זאת, נורווגיה לא מייצרת הרבה. למשל, בניגוד לשוודיה, אין לנו תעשיית הייטק גדולה, אז מבחינת ייצור ותעסוקה, הסקטור הזה חשוב. ישנן שתי חברות גדולות בתחום זה בנורווגיה – נאמו ו־Konsberg, שתיהן בבעלות חלקית של הממשלה".

מה לגבי חברות נורווגיות שיש להן חברות בנות במדינות אחרות? האם הן כפופות לחוק הנורווגי או למדינות שבהן מיוצר הנשק בפועל?

"כאן זה מסתבך. תיאורטית, אם חברה נורווגית קונה חברה בחו"ל, החוק הנורווגי לא תקף לגביה. הוא תקף רק לגבי מוצרים שעוזבים את נורווגיה. עם זאת, במקרה של מוצר שמיוצר נניח בארצות הברית, מורכב מחלקים שחלקם יצאו מנורווגיה או אפילו עושה שימוש בתוכנה או מפרטים טכניים שהם קניין רוחני מנורווגיה, אז יש משמעות לחוקי הייצוא הנורווגים".

האם כשנורווגיה מייצאת נשק מקובל לדרוש הצהרת משתמש קצה (EUC)?

"באופן כללי, כמו במדינות אחרות, גם בנורווגיה יש דרישה להצהרת משתמש קצה, אבל חשובים יותר הם מסמכי תנאי המכירה (Conditions of Sale). כך מגדירה החברה, בין השאר, למי מותר ולמי אסור למכור את המוצר שלה. זה לא רק עניין של שמירה על זכויות אדם, אלא גם עניין מסחרי. אבל במקרה של מדינות נאט"ו, נורווגיה הבהירה שוב ושוב שהיא לא מבקשת הצהרות משתמש קצה. זוהי אמירה פוליטית והיא חזרה לאורך השנים. כך, מאחר שנורווגיה יכולה למכור לצרפת, לארצות הברית ולבריטניה, למשל, ומאחר שהיא לא דורשת הצהרת משתמש קצה ממדינות אלו שמייצאות, בין השאר, לסעודיה, נוצר מצב שהממשלה יכולה לטעון שאין נשק במדינות הנמצאות במלחמה שכתוב עליו Made in Norway, אבל בהחלט יכול להיות שיש נשק שיש בו חלקים נורווגיים או שמיוצר על ידי חברות בנות של חברות נורווגיות. צריך לזכור שתעשיית הנשק היא בבעלות חלקית של הממשלה שיש לה כאן אינטרס כלכלי וגם פוליטי, כך שיש איזון בין שיקולים עקרוניים לשיקולים מעשיים".

"זה מאפיין את נורווגיה כבר זמן רב", מסכם מארש את מה שהוא מכנה "האופי הדואלי של נורווגיה". "מחלקים כאן את פרס נובל לשלום ויש כאן דגש פוליטי על שיחות שלום, מאמצים דיפלומטיים, סולידריות ופעילות הומניטרית מצד אחד. מצד אחר, נורווגיה חברה בנאט"ו כבר מתחילת הדרך, ומאז מלחמת העולם השנייה יש לה צבא חזק שהוא חלק מברית צבאית שמתנגדת לרוסיה. כמדינה קטנה, האינטרס שלה הוא לקדם שלום, אבל היא מעולם לא היתה פציפיסטית".

כששר החוץ בארת איידה נשאל לגבי העתיד של יחסי ישראל־נורווגיה, הוא מזכיר שאף שיש ביחסים עליות וירידות, יש למדינתו חשיבות גדולה בגלל ועידת המדינות התורמות לרשות הפלסטינית (AHLC). זהו הגוף הבינלאומי העוסק בתיאום ובהגשת סיוע כלכלי לרשות הפלסטינית, הוא הוקם ב־1993 וחברות בו 16 מדינות, בראשות נורווגיה ובחסות ארצות הברית והאיחוד האירופי. "אחרי הפסקת האש, זה שוב יהיה גוף מפתח בדיון על תיאום תרומות לבניית הרשות הפלסטינית. לכן פעלנו עם ממשלת ישראל למציאת פתרון לבעיית ההכנסות שנגבו על ידי ישראל מטעם הרשות הפלסטינית. זה מראה שאנחנו עדיין יכולים לעבוד עם ישראל וגם עם רמאללה כדי לפתור בעיות". שר החוץ מתייחס בהקשר זה למתווה הזמני שמעביר לידי נורווגיה את האחריות על כספי המיסים של הרשות הפלסטינית, לאחר שבנובמבר החליטה ישראל לקזז מהם את הסכום המיועד לרצועת עזה, והרשות סירבה עקב כך לקבל את הכספים. מאחר שהרשות זקוקה לכספים בין השאר כדי לשלם משכורות לאנשי מנגנוני הביטחון, הוחלט שנורווגיה תהיה המדינה שתחזיק את כספי הסילוקין הפלסטינים שישראל מקזזת לעזה. זאת, כחלק מההסדר בין ישראל וארצות הברית.

בהקשר רחב יותר, בארת איידן דבק עדיין במדיניות שבה החזיק בעבר. "אני מאמין והאמנתי שנים רבות מאוד שהנתיב הטוב ביותר לשלום הוא הסכם עם הפלסטינים", הוא אומר. "לא עם חמאס, כמובן, אלא עם הרשות הפלסטינית, עם פת"ח ואש"ף. ישראל תצליח יותר בניסיון שלה להיות גם מדינה ליהודים וגם מדינה דמוקרטית אם תהיה לצידה מדינה פלסטינית. כל מה שאנחנו עושים בנושא הזה מיועד להפסיק את הסבל, אבל גם לייסד מדינה פלסטינית שמנוהלת על ידי רשות לגיטימית אחרי הסכם. זו מטרה שטובה גם לישראלים וגם לפלסטינים".

נשיאת לשכת המסחר ישראל־נורווגיה, פולסטאד, אומרת לעומת זאת, שלדעתה כל חרם, כולל חרם שהוא רק על מוצרים ישראלים מהגדה המערבית, פוגע בראש ובראשונה במעמדה של נורווגיה כמתווכת. "מאז שהדיונים על הסכמי אוסלו התנהלו בארצנו, נורווגיה ניסתה להיות מתווכת ולקרב את הצדדים לשלום", היא אומרת. "בהחרמת מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, שעל פי הסכמי אוסלו עדיין נמצאים בסמכות ישראלית חוקית, ממשלת נורווגיה מפרה בעצמה את רוח הסכמי אוסלו בכך שאינה מכבדת את ההסכמים החתומים. בהתאם לכך, ייתכן שישראל לא תכבד יותר את דעתה של נורווגיה, והיא עלולה להפוך ללא רלוונטית כמגשרת בסכסוך".

מכתב לידיד (וחוקר רצח-עם) בורמזי – מדוע אינך מכיר ב-7 באוקטובר?

חשבתי שהסכמנו שיש מעשים שאי אפשר להתיר בשום נסיבות. אבל אולי יש סוג מסוים של ארגונים פשיסטיים, פונדמנטליסטיים, גזעניים ואלימים שבניגוד לעמדותיך השמאליות הרגילות, אתה דווקא תומך בהם?

פורסם ב"דבר": https://www.davar1.co.il/462084/

א' הוא ידיד שלי. גולה בורמזי ממיאנמר המתגורר באירופה. הוא אקדמאי, אדם משכיל וחביב, ופעיל זכויות-אדם ותיק. כעיתונאי שכותב, בין השאר, על מדינות שבהן מתקיימים מעשי רצח-עם, טיהורים אתניים והפרות זכויות-אדם, אני מתייעץ עם מומחים שונים. א' הוא אחד מהם. זה המכתב ששלחתי לו בשבוע שעבר.

א' שלום. אני כותב בתגובה להודעתך בעניין "האופי הקולוניאליסטי ומדיניות רצח-העם של ישראל". כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, אני עסוק למדי בימים אלו, ובהיותי אדם הנמצא רחוק ממשפחתו שבישראל, דעתי מוסחת. אני עונה לך למרות כל זאת, בעיקר מפני שהודעתך נפתחה בהתייחסות לאושוויץ, מקום בו נרצחו רבים מבני משפחתי לפני כ-80 שנה.

לדבריך, ישראל משתמשת בשואה כ'צ'ק פתוח' לכליאה, להפגזה ולהרעבה של 2.3 מיליון פלסטינים בעזה, כמעט מחציתם ילדים. "בנסיבות אלו, 'לעולם לא עוד' הוא ביטוי חלול", אתה כותב, "הוא הופך לקריאה לאלימות בלתי מבוקרת, לזעקות מלחמה ומסע תגמול וחיסול". בעבר ובנסיבות אחרות, אני חייב להודות, ייתכן שהייתי מסכים איתך.

א', אתה בטח זוכר, אנחנו מכירים כי במספר הזדמנויות חלקת איתי, בנדיבות רבה, את המומחיות, את הידע ואת הניסיון שלך לגבי מיאנמר. כשפניתי אליך לראשונה, כתבתי שכעיתונאי שעובד במדינה חופשית, אני מרגיש מחויב לספר את סיפורם של קורבנות הזוועות, בין השאר, את סיפורם של תושבי ארצך, בין אם אלו בני הרוהינגה או מיעוטים אחרים שנפלו קורבן לאירועים מחרידים שהתרחשו ברחבי המדינה מאז ההפיכה הצבאית ב-2021. מכיוון שאני לא מומחה בעצמי, הגעתי אליך, ממש כפי שהגעתי לאחרים, מומחים, עדים ופעילי זכויות-אדם שיכלו לשפוך אור על מקומות נוספים שכתבתי עליהם דוגמת סין, אתיופיה, סוריה, איראן, מקסיקו, בלארוס ועיראק.

והי נקודה חשובה. כפי שאתה יודע, ברבים ממקומות אלו ישנם קונפליקטים מסובכים שיש עליהם דעות שונות. ובכל זאת, תחושתי היתה שאנחנו חולקים מחויבות אמיתית לחשוף ולהילחם בסוג מסוים של מעשים בכל תנאי מזג-אוויר, וללא קשר לנרטיבים השונים המסבירים את הסכסוך. אני מתכוון למעשים שאי אפשר להתיר בשום נסיבות, גם אם אין הסכמה על ההיסטוריה של הסכסוך, ואפילו על זהות האחראים עליו. מעשים כמו אלו שהתרחשו במחוז ראקין במיאנמר שכתבתי עליהם בעזרתך האדיבה. הרצח, העינויים והאונס הברבריים של חפים מפשע שאירעו במדינתך לא ניתנים לתירוץ. טענות פוליטיות, אתניות, דתיות או דמוגרפיות פשוט לא יכולות להצדיק זריקת תינוקות לאש, עינויים למוות של ילדים מול הוריהם ואונס המוני של נשים לפני הוצאתן להורג. חשבתי שהסכמנו על זה.

השבוע, קיבלתי ממך מייל ארוך, ד"ר א'. אפילו ארוך מאוד. מספיק ארוך כדי להבהיר את דבריך ולהוסיף לדוגמא משהו כמו "למרות כל זאת, ברור שאני מגנה"… או אפילו "למרות האמת המוחלטת של הטענות הפלסטיניות ומדיניות רצח-העם של ישראל, אינני מצדיק"…

אבל לא מיני ולא מקצתי. איכשהו, בהודעתך יש התייחסות ל-100 שנים של סכסוך לפני 7 באוקטובר (כולל הסברים באמצעות מפות, קריקטורות, תמונות וציטוטים). ויש התייחסות לימים שאחרי 7 באוקטובר. אבל היום עצמו, היום שבו נרצחו באכזריות למעלה מאלף בני-אדם, רובם אזרחים ומעל 200 אנשים, שוב רובם אזרחים, נחטפו, נעדר לחלוטין. וזה מוזר, בהתחשב בעובדה שכזכור, אנחנו חולקים עניין במקרים של זריקת תינוקות לאש, עינויים למוות של ילדים מול הוריהם ואונס המוני של נשים לפני הוצאתן להורג. כן, כדי להבהיר את הנקודה לאדם מהרקע שלך, לרגע היסטורי אחד, חבל עוטף עזה מהמקום שלי היה לחבל ראקין מהמקום שלך.

א', מאז שקיבלתי את הודעתך, אני מנסה להבין מדוע אתה לא מכיר ב-7 באוקטובר. אני מבין את דעתך על מהות הציונות ועל מהותה של ישראל. אני לא מסכים איתה, אבל מבין את כוונתך. ובכל זאת, יש את העניין הפעוט הזה של "בכל תנאי מזג-אוויר". אולי יש סוג מסוים של ארגונים פשיסטיים, פונדמנטליסטיים, גזעניים, ואלימים שבניגוד לעמדותיך השמאליות הרגילות, אתה דווקא תומך בהם. אבל אם כך, מהם הקריטריונים? זה בגלל שהם ג'יהאדיסטים? זה עניין של דת? או שעל פי הקוד המקובל של השיח הפוסט-קולוניאליסטי, יש ל"ילידים" זכויות מסוימות של הרג יהודים בגלל דיכוים רב השנים? (דיכוי, שכפי שאתה יודע, מעולם לא הכחשתי).

ואולי אתה בכלל אחד מאלו שלא מאמינים לתמונות, לעדויות ישירות של ניצולים, להודאות המפורשות של התוקפים ולסרטונים שלא ניתן לצפות בהם ושאי אפשר להכחישם. האם כל אלו לא עונים לסטנדרטים המחמירים שלך? מוזר, כי מעולם לא יישמנו סטנדרטים מחמירים כל כך כשכתבתי על מיאנמר. האם לדעתך הכל קונספירציה של ממשלות מערביות המפיצות חדשות כזב? האם הכול שקרים של המתיישבים הנתמכים על ידי האימפריאליסטים מאמריקה? האם אתה באמת לא מתרשם מעדויות של ילדים, נשים וזקנים ישראלים, רבים מהם, אגב, פעילי שלום שבנו בתים בקהילות סוציאליסטיות שאינן, בשום אופן, בגדה המערבית או בשטחים שנויים במחלוקת? (אלא אם עצם קיומה של ישראל שנויה במחלוקת, עמדה שאני מניח שאתה אוחז בה שכן אתה מתייחס לישראל כישות מתנחלת וקולוניאליסטית).

ואולי לא הבנתי את כוונתך. במקרה זה, אולי בעתיד, נוכל לדון בטבעה האמיתי של ישראל. כפי שאתה יודע מהתכתבויות קודמות, מעולם לא תמכתי בנתניהו, תמיד האמנתי בפשרה עם הפלסטינים ואני בהחלט נגד כל סוג של פשע מלחמה, גם כלפי אזרחים בעזה. אתה יודע גם שאני סוציאל-דמוקרט ואדם בעל מודעות למשבר האקלים ולתלאות ה"דרום הגלובלי". אבל רגע, הנה אני שוב נופל במלכודת הזו. ואם לא הייתי כל הדברים האלו, אם הייתי תומך בנתניהו או מתנחל בגדה המערבית, האם טבח בי ובבני משפחתי היה מוצדק?

שוב, יש את המטרד הזה של "בכל תנאי מזג אוויר". גם אם היהודים היו כמו הצרפתים באלג'יר, והם לא, רצח מכוון של חפים מפשע הוא תמיד רוע, ורצח המוני הוא רוע מוחלט. אצלנו היהודים, אפילו חילונים גמורים כמוני מדקלמים לפעמים מהמקורות. "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה", ככה כתוב בספר שאתה קורא לו הברית הישנה, "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אתה מבין א'? בחרת בחיים – בלי אבל ובלי אולי. זאת הסיבה שהתנגדתי תמיד לבני עמי שרצחו חפים מפשע. ואתה יודע מה, אני כועס על עצמי שלא התנגדתי מספיק.

ולכן, למען הפרוטוקול, אזכיר שאני מאמין שיהודים, לא רק פלסטינים, הם בעלי זכויות במקום שנולדתי בו. יש להם זכויות אישיות, חברתיות ולאומיות, ויש להם גם חובות המתוארות היטב במגילת העצמאות של מדינתם, מדינתנו, שנוסדה לפני 75 שנה. אתה אינך מכיר בכך, וזו כנראה הסיבה האמיתית שלא הזכרת בהודעתך את 7 באוקטובר. אם "פלסטין תהיה חופשית מהים ועד הנהר" כפי שצועקים כעת בכיכרות ליד ביתי באירופה, כנראה שאירועי 7 באוקטובר בעבורך אינם תאונה. הם שלב ראשון בתכנית.

"חופשית מהים עד הנהר", משמע ללא אלו היושבים שם עכשיו. זו לא תכנית שתי המדינות, לא תכנית החלוקה ולא פדרציה. נדמה לי שעם ההשכלה שלך, אתה יודע בדיוק מה זה אומר. אבל למקרה שאתה מתקשה אכתוב זאת בפרוש – החמאס הוא האגף הג'נוסיידיאלי של התנועה הלאומית הפלסטינית, ומסתבר שיש לו לא מעט תומכים. חברים שלי אומרים שדעות כאלו נובעות מאנטישמיות, אבל אני לא יודע מה מסתתר בליבו של אדם. איזה חושך, איזו שנאה.

אני גם לא יודע מה מסתתר בליבך. אבל אני יודע ש-7 באוקטובר לא היה עוד פיגוע, עוד קרב, עוד שורה בטיימליין המדמם של המזה"ת. אי אפשר לפתור אותו במשפטים כמו "אי אפשר לצפות שאני אגנה כל פעולה שהצד החלש מבצע". מדובר באירוע טקטוני ומשנה עולם, שבוצע על ידי אלפי בני-אדם שנתמכים על ידי מאות אלפי בני-אדם, וגם על ידי תנועות, מדינות ומשטרים. אי גינויו הוא תמיכה בו. והתוצאות הן בלתי נמנעות. בגלל הזוועה שאנשים אלו הטילו על העולם, צפוי לילה אפל עוד יותר לפני שיעלה האור.

וכך, כמו שכתב אדם חכם בזמן המלחמה הגדולה באירופה, אני ואתה עומדים כעת בשני צדדים. "דעתי ברורה לגבי מניעיך", הוא כתב, "ואתה מיטיב לשער את מניעי". והוא הוסיף: "עוד דבר אחד נותר לי לומר לך, שיהיה גם האחרון. מבקש אני לומר לך כיצד בעבר היינו כה דומים ואילו היום אנו אויבים, כיצד יכולתי לעמוד לצידך ומדוע כיום נגמר הכל בינינו".

וזה העניין – בשינג'יאנג ובסוריה, בטיגראי ובאיראן, במיאנמר ובישראל, מעשים כמו אלו שביצע החמאס אינם רק התחתית המוחלטת של מה שהמין האנושי מסוגל לו. הם גם מגדירים את הקווים מחדש. אם הם אינם ממלאים את ליבו של אדם בזעם ובגועל שאינו מותנה בדבר, הם מציבים אותו מחוץ לדיון הלגיטימי של בני תרבות. אם אתה מוצא מקום בליבך רק לכאב של צד אחד, זו בעיה שלך. אבל ברשותך, אני חושב שאמצא לי מומחה אחר למיאנמר.

לפני סיום אבקש רק דבר אחד אחרון. עשה לי טובה א', בפעם הבאה, הימנע בבקשה מההתייחסות לאושוויץ. לא כי יש לי מונופול על זיכרון השואה או על זכר הקורבנות, אלא כי כשמדובר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, האנשים שאתה שולח כעת הודעות בשמם, אלו שאתה מנהל בעבורם קמפיין, נוטים להיות משהו אחר ממה שאתה מדמיין. כשמסירים מהם את החזות המהוגנת של תנועות השמאל האירופי, הם נוטים להיות תומכיו של הצד שבנה את אושוויץ, לא של הצד שהובל שם למותו.

אסור להשוות? אם ישראל לא תתעשת, הכל יכול להתהפך במהירות

כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-07-26/ty-article-opinion/.premium/00000189-9275-d1ae-a38b-f7f558de0000

בחודשים האחרונים התפרסמו בעמודים אלו השוואות רבות בין ישראל למדינות אחרות. זה התחיל עם ההשוואה המתבקשת ל"דמוקרטיות הלא ליברליות" באירופה, בבחינת "להונגריה היינו, לפולין דמינו". זה עבר להשוואות לתורכיה והמשיך לטקסטים מעניינים על קווי הדמיון לאפגניסטן, תוניסיה, איחוד האמירויות ואפילו הרפובליקה הבדיונית גלעד. ההשוואה בין ישראל למדינות רחוקות מעוררת אמנם ביקורת מפני שאין, וגם לא יכולה להיות, זהות מוחלטת, אבל במגבלות מסוימות זהו תרגיל מחשבתי שימושי. גם אם ישראל איננה הופכת לדיקטטורה רצחנית, ההתבוננות החוצה מרחיבה ומעמיקה את הדיון.

כתבות שכתבתי בשנים האחרונות על הפרות זכויות-אדם, דיקטטורות ומעשי רצח-עם וטיהור אתני הן דוגמא טובה כיוון שהן ממחישות את מה שעלול להתרחש בחברות שאין בהם הפרדת רשויות, תקשורת חופשית ובתי-משפט עצמאיים. לדוגמא, שיחתי עם סבטלנה טיחנובסקאיה, שהתמודדה מול אלכסנדר לוקשנקו בבחירות האחרונות בבלארוס, הראתה שעצם קיומן של בחירות לא מבטיח דמוקרטיה. למרות שהתוצאות הרשמיות היו שטיחנובסקאיה הובסה ע"י לוקשנקו, כל העולם ידע שהן היו מעשה רמייה. טיחנובסקאיה הגישה תלונה לוועדת הבחירות המרכזית ובעקבותיה השלטונות החזיקו אותה למספר שעות. היא סיפרה לי שלאחר מכן שירותי הביטחון ליוו אותה לגבול עם ליטא. אחרי שעברה את הגבול התפרסם בעולם סרטון המזכיר סרטוני שבויים המקריאים את דברי חוטפיהם בו היא מבקשת מאזרחי המדינה להפסיק להפגין ולקבל את זכייתו של יריבה.

את מה שקרה לאלו שלא נענו לבקשה שמעתי משלושה מפגינים שהצליחו לצאת למערב. ואלרי קיבל מכות רצח ונאזק עד שאיבד תחושה בידיו, ויאצ'סלב הופשט לתחתוניו, נדחס לתא מעצר עם עשרות בני אדם והורעב במשך ארבעה ימים עד שהגיע משפטו שנמשך שש דקות ואלכסיי ראה אנשים עם צלעות שבורות ושומרים שמכים אדם עד מוות. שלושתם לא היו פעילים פוליטיים ולא אנרכיסטים. הם היו מהנדס תוכנה, מרצה לאומנות ובעל חברת טכנולוגיה שלא שיערו בנפשם שיגיעו אי פעם למצב הזה.

האכזריות של משטרת בלארוס היא רק דוגמא למה שקורה כשמערכת אכיפת החוק לא כפופה לרשות אזרחית עצמאית המחויבת לשמירה על זכויות-אדם. בסין, למשל, ישנם אזרחים שהשלטון החליט להעלים מסיבות שונות. לצורך כך הוקמה מערכת של "בתי כלא פסיכיאטריים", בהם מתאשפזים בכפייה וללא נימוק רפואי אזרחים רגילים ובריאים לגמרי. אזרחים אלו נחטפים, הטלפונים שלהם נלקחים והם ננעלים בחדרים עם חולים הסובלים ממחלות נפש, שם הם מקבלים תרופות, ביניהן "טיפול" בחשמל בהכרה מלאה ואם הם מתנגדים קושרים אותם למיטה, לעתים למשך לילה שלם, שבו הם שוכבים בתוך הצואה והשתן שלהם. וזה עוד כלום לעומת מה שמתרחש במחוז שינג'יאנג בו חיים מיעוטים אתניים שונים, שם הוקמו "מחנות לחינוך מחדש" המשלבים אינדוקטרינציה, עינויים וניסויים רפואיים.

הדברים לא נכתבים בגלל דמיון לישראל. הם נכתבים כי שיחות עם אנשים ששרדו את התופת והצליחו לברוח חושפות נקודה מעניינת. מעבר לסיפורים המזעזעים, אחד הדברים שקשה להשתחרר מהם הוא המהירות שבה הכל התהפך. השורדים היו פעם גננות, מורים, רופאות ועובדי מדינה שחיו חיים רגילים לגמרי. ואז התחילו הפרות סדר, פיגועים ו"חוסר משילות" ואיתן ההאשמות בקיצוניות, בדלנות וטרור. והנה התמנה אדם ש"יודע לעשות סדר" ואכן הסדר התחיל. ראשית, ספרי הלימוד התחלפו ועיתונים נסגרו, אחר כך הגיעו המחסומים, המצלמות החכמות וההגבלות הטכנולוגיות ובסופו של דבר הדרכונים נלקחו, והגבולות נסגרו. אז הופיעו גם המחנות. רק לצורך חינוך מחדש, כמובן. ספק אם ישראל תוכל לפעול בנחישות וביעילות שכזו אפילו כלפי הפלסטינים, אבל זהו שיעור חשוב לגבי שלטון שאין עליו פיקוח ולגבי מהירות התחממות המים סביב צפרדעים תמימות.

אבל יש תופעה נוספת שיש לתת עליה את הדעת – הדה-הומניזציה. בשנה שעברה סיפרה לי צעירה יזידית בשם ליילא כיצד נקנתה ונמכרה מספר פעמים ע"י אנשי דאע"ש שהתעללו בה במשך חודשים כחלק מהסחר בנשים והאונס המאורגן שהפך לחלק ממלחמת האזרחים בסוריה. כמה חודשים קודם לכן סיפר לי צעיר כורדי בשם ביאן, על תקיפה תורכית נגד אזרחים בצפון סוריה, תוצר של עשורים של דה-הומניזציה כנגד הכורדים. הוא סיפר כיצד ראה הרוגים ופצועים רבים, רובם מלאי רסיסים או מחוסרי ידיים או רגליים. "הדבר שהכי קשה לי לשכוח", אמר, "הוא ילדה כבת שמונה, יושבת ליד גופת אחיה המת, ומנסה להעיר אותו". עדויות ממחוז תיגראי שבאתיופיה וממרחץ הדמים של בני הרוהינגה במיאנמר מדגימות לאיזה שפל עוד ניתן להגיע – מעשי אונס קבוצתי, הוצאות להורג בירי ובמצ'טות, הטבעת תינוקות ושריפת כפרים על יושביהם. כל זה, בעשור השני של המאה ה-21. בישראל, אין אפילו דברים הקרובים לזה, אבל תהליכי דה-הומניזציה מתחילים הרבה לפני האלימות הגלויה.

למרבה הזוועה, הרוצחים בסכסוכים במיאנמר, אתיופיה וסוריה, אינם תופסים את עצמם כמלאכי גיהינום, להיפך, במקרים רבים הם אנשים רגילים ששכנעו את עצמם שהם הקורבן. בסיועם של אידיאולוגיה לאומנית וגזענית, נרטיבים המבוססים על אינטרסים פוליטיים ואלגוריתמים של רשתות חברתיות, המרקם החברתי התפורר והפך לג'ונגל רצחני. יהיה מי שיטען שאלו דוגמאות ממדינות שאין להן מסורת דמוקרטית ואסור להשוות, אך האמת היא שגם לישראל אין פרלמנט בן מאות שנים או אוכלוסייה המתאפיינת בדורות של תרבות דמוקרטית. היא אמנם לא רפובליקה סובייטית לשעבר או מדינה אפריקנית נחשלת, אבל היא דמוקרטיה צעירה ופגיעה המחזיקה כוח צבאי אדיר, מיעוט לאומי גדול ומפעל כיבוש של עם אחר. אלו לא בדיוק תנאי פתיחה המעניקים חסינות.   

ולכן, כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", הן על הניתוק מהעולם הנאור ועל ההליכה בעיניים עצומות לעבר המדינות שבינתיים ישראל רק מוכרת להן נשק, סייבר ו"ייעוץ בטחוני" ומחר היא עלולה, אם היא לא תתעשת, לקבל מהן השראה וללכת בדרכן.

רוג'ר ווטרס ל"הארץ": "הפתרון הוא זכויות שוות. אם זה אומר סופה של מדינת היהודים, שיהיה"

בעיצומו של סיבוב הופעות חובק עולם ורדיקלי מתמיד, רוג'ר ווטרס, תיכף בן 80, הסכים להתראיין ל"הארץ" ולהסביר מדוע כל עוד ישראל היא מדינת היהודים הוא ימשיך להחרים אותה, ולא בגלל שהוא אנטישמי

פורסם ב"גלריה", מוסף התרבות של "הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-05-03/ty-article-magazine/.highlight/00000187-dcd1-dea8-af97-dff1b5ca0000

ממש בתחילת כל הופעה בסיבוב העכשווי של רוג'ר ווטרס נשמעת באולם הכרזה לא שגרתית. אחרי ה"אנא כבו את הטלפונים הסלולריים" הרגיל מגיעה הודעה קצת יותר פרובוקטיבית: "אם אתם אחד מאנשי ה'אני אוהב את פינק פלויד, אבל אני לא סובל את הפוליטיקה של רוג'ר'", היא נפתחת וממשיכה בעקיצה שמוטב להשאיר במקור האנגלי: "You might do well to fuck off to the bar right now". ההכרזה הזאת נותנת את הטון המדויק למה שצפוי בהמשך הערב, מכיוון שהנושא המרכזי של ההופעה הוא מעין שילוב של אקטואליה, מדע המדינה ופוליטיקה גלובלית, ורוג'ר ווטרס הוא הכל חוץ ממיינסטרים בעניינים האלה. למעשה, רבים יגידו שהוא הכי רדיקלי שרק אפשר להיות. העמדה הזאת שלו, בשילוב העובדה שהוא אחד מכוכבי הרוק הגדולים של דורו ומושך עשרות אלפי אנשים לכל הופעה, גורמת לסיבוב ההופעות שלו להיות תופעה תרבותית חשובה המעוררת תגובות רבות ומחלוקות סוערות.

ווטרס, שיהיה בן 80 בספטמבר, העניק ל"הארץ" ראיון בעיצומו של המסע, לאחר שכבר השלים את החלק האמריקאי בסיבוב ו-14 מבין 40 המופעים האירופיים שלו. תחילה אנחנו מדברים על המוזיקה, לא על הפוליטיקה. בסופו של דבר, מדובר בהופעת רוק, לא במערכת בחירות.

במופע החדש הוא כלל – לצד שירים מקריירת הסולו שלו וגם שיר אחד חדש לגמרי – גם לא מעט מהקלאסיקות שיצר יחד עם פינק פלויד, הלהקה שהקים עם חבריו סיד בארט, ניק מייסון וריק רייט ב-1965 ועזב באמצע שנות השמונים; ביניהן, למשל, כל החלק השני של The Dark Side of the Moon. הוא מספר שאף סיים להקליט מחדש במלואו את האלבום, שיצא לפני חמישים שנה בדיוק. הגרסה החדשה תראה אור ביולי הקרוב ויוצרהּ מאמין שהאלבום עדיין רלוונטי מאוד. "שום דבר שעשיתי בשנים האחרונות אינו פוליטי יותר מהשיר Us and Them", הוא אומר ומצטט את מילות השיר, "With, without, and who'll deny it's what the fighting's all about". "זו גם הסיבה שהקלטתי מחדש את האלבום – כבר חמישים שנה שאנשים לא מבינים במה הוא בעצם עוסק". לדבריו, הוא נהנה לנגן את החלק הזה של ההופעה לא פחות מאשר את השירים החדשים יותר, בגלל הפן הוויזואלי: "יש צלב ענק של מסכי LED שתלוי מעל הבמה", הוא מסביר, "והתמונות שאנו מציגים, במיוחד במהלך Us and Them, מרגשות את הקהל מכיוון שהן מאוד אנטי-מלחמתיות".

עם עבודת הווידיאו המתוחכמת על מסכי הענק והתפאורה של כבשים וחזירים מעופפים, אתה לא מרגיש שהכל קצת גרנדיוזי והופך את הקשר עם הקהל לפחות אינטימי?

ווטרס לא אוהב את השימוש במילה גרנדיוזי. "או שזה תיאטרון טוב, או שזה לא תיאטרון טוב", הוא אומר. "ביליתי את שישים השנים האחרונות בניסיון ליצור תיאטרון שמתאים לרוקנרול באיצטדיונים ואולמות גדולים שמכילים בין 15 ל-100 אלף איש. אי אפשר לעשות תיאטרון אינטימי בתנאים כאלו, גם אם אני מאוד אוהב תיאטרון אינטימי ולפעמים מתחרט על כך שלא הצלחתי לעבוד בתיאטראות קטנים". הוא מוסיף שיש לו תוכניות לעשות מופע אחד או שניים שיהיו מצומצמים יותר עם הגרסה החדשה של "הצד האפל של הירח" וכן להעלות לבמה את The Wall בחלל אינטימי יותר. עם הפרויקטים האלה ואחרים, לא נראה שהוא קרוב בכלל לפרוש מעסקי הרוקנרול.

המופע החדש נקרא "זה לא תרגיל – סיבוב הפרידה הראשון" והוא כולל גם טקסטים ביוגרפיים המסבירים חלקים שונים בקריירה שלך. האם זהו ניסיון להתחיל לסכם את הדברים ולעצב את הנרטיב של הקריירה שלך?

"לא. בכל פעם שאני עושה סיבוב הופעות, אני צריך להחליט איך הוא ייראה, מה יהיה הסיפור, מה אני מקווה להשיג וכמה מהדברים הישנים של פינק פלויד אני צריך לעשות כדי להשביע את הרעב של הקהל. דבר אחד שאני מרוצה ממנו הוא הדמוגרפיה של הקהל. רבים מאלו שמגיעים להופעות שלי הם סביב גיל 20. זה פנטסטי וזה לא קורה להרבה מהלהקות הוותיקות. ברור שכשהוצאנו כרזות שכתוב בהן 'סיבוב הפרידה הראשון' זו היתה בדיחה. כי כל כך הרבה מהאחרים עושים סיבוב פרידה אחרי סיבוב פרידה במשך שנים על גבי שנים". הוא מוסיף שהוא מרוצה מהמופע ושעל פי התגובות עד כה, נראה שכך גם הקהל.

אפרופו להקות אחרות, אמרת פעם בראיון שאתה לא שומע הרבה מוזיקה ולא מתעניין במה שקורה בתעשיית המוזיקה. אתה באמת לא מתעניין במה שקורה בתעשייה?

"מה קורה בתעשייה? תגיד לי אתה, אם זה מעניין אותך. אני ממש לא מעוניין. החיים קצרים מדי". ווטרס מסביר שלאף אמן אין זמן לדברים כאלו. "צריך להמשיך עם העבודה", הוא אומר, "מיכלאנג'לו לא אמר, 'טוב, אני חושב שאני אעלה על חמור, אסתובב באיטליה ואבדוק מה האחרים עושים. הוא אמר – 'אני רוצה את חתיכת השַׁיִשׁ קררה הזו, עכשיו בואו נראה איך אני יכול להוריד אותה מהגבעה בלי להרוג מאה אנשים'". בשלב זה ווטרס מצטט את שירו Free Four מ-1972. בתרגום חופשי: "החיים הם רגע חמים וקצר והמוות הוא מנוחה קרה וארוכה. אתה מקבל את ההזדמנות לנסות, כהרף עין, שמונים שנה עם מזל או אפילו פחות. אז קדימה לסיפון, לסיבוב האמריקאי, ואולי תגיע לפסגה, אך היזהר בדרכך, ואני יכול לומר מידיעה, שייתכן שהירידה תהיה קשה. אבל אתה מלאך המוות, ואני בנו של המת שנקבר כמו חפרפרת בתוך שוחה, וכולם עדיין במנוסה".

אלה משפטים חשובים ביקום של ווטרס, יליד אזור כפרי בדרום-מזרח אנגליה שחי זה עשרים שנה בארצות הברית ("בגלל מזג האוויר יותר מאשר כל דבר אחר. באנגליה לא מפסיק לרדת גשם"). הוא נולד ב-1943, אביו, אריק פלטשר ווטרס, שהיה מורה בבית ספר וחבר במפלגה הקומוניסטית, נהרג במלחמת העולם השנייה בקרב באנציו שבאיטליה כאשר ווטרס היה בן חמישה חודשים בלבד. סבו, ג'ורג' הנרי ווטרס, היה גם הוא חלל מלחמה. הוא מת בזמן לחימה בצרפת במלחמת העולם הראשונה. לנוכח מורשת זו, אין זה מפתיע שהאכזריות וחוסר המשמעות של המלחמה תמיד היו חלק חשוב בעבודתו של ווטרס, ובמופע הנוכחי הנושאים הללו ניכרים מתמיד. זה ההקשר שבו צריך לראות את פתיחת המופע שבה ווטרס מבקש ממי שלא מסכים עם העיסוק שלו בפוליטיקה להיעלם לכיוון הבר. זו הדרך שלו להגיד שהוא לא שוכח את מה שקרה למשפחתו ואת מה שהוא חושב שממשיך לקרות בעולם, ואין לו שום עניין להתעלם מזה או לרכך את עמדותיו.

מעבר לכך שזו פתיחה ייחודית ופרובוקטיבית, יש כאן גם סוגיה רצינית. אם באים להופעה שלך אנשים שאוהבים את המוזיקה שלך, אבל גם תומכים בדונלד טראמפ, ז'איר בולסונרו או בנימין נתניהו, אתה באמת לא רוצה אותם שם?

"לא אכפת לי אם הם שם או לא. אני לא ממיר אנשים. אתה יודע, אתה כותב את זה ב'הארץ' ואנשים תמיד מנסים לשכנע אותי לנסוע לישראל, לעשות הופעות בתל אביב ולדבר עם אנשים, לנסות לגרום להם לשנות את דעתם ו'לשנות מבפנים'. ואני אומר, לעזאזל עם זה, יש פה 'משמרת-שביתה' ואני לא שובר שביתה, כי אני מאמין בזכויות אדם. אנשים שהצביעו לטראמפ היו קמים ויוצאים מהופעות שלי כשניגנתי שירים מתוך Animals (האלבום של פינק פלויד מ-1977 המבוסס על 'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול, ד"ס). לא אכפת לי. עזבו! אני לא רוצה שתבואו. אני לא מנסה להשפיע עליכם, כי אתם אבודים. האנשים שאני מנסה לעודד הם הצעירים שרוצים להתנגד להרס הנורא של כדור הארץ שלנו על ידי המעמד השליט. אני מעוניין לתקשר איתם, לא אכפת לי מאנשים שמצביעים נתניהו או טראמפ או בולסונרו".

נראה כי מעשור לעשור המסר של העבודה של ווטרס נעשה ספציפי יותר ופחות מופשט ואוניברסלי. אם בשנות השבעים הוא עסק בחוויה האנושית ובמושגים קיומיים ומופשטים כמו זמן, ניכור, מוות ובדידות, ובהמשך עסק ברעיונות פוליטיים כלליים כמו חברות דיסטופיות ופאשיזם, הרי מאז שנות השמונים הוא כותב על אירועים ספציפיים, כמו מלחמת לבנון הראשונה והמלחמות באפגניסטן ובעיראק, ומסמן בבירור את הנבלים שלו, כמו מרגרט תאצ'ר וטראמפ, ואת הגיבורים שלו, כמו ג'וליאן אסאנג'. זה לא משהו שכולם יכולים להזדהות איתו.

"אני מסכים לגמרי", הוא אומר. "אני חושב שזו פונקציה של גיל. כולנו חיים בהקשר של העבר האישי שלנו. אלה מאיתנו שבאמת יודעים לקרוא, ויש פחות ופחות מאיתנו, אנחנו קוראים היסטוריה ומביאים אותה בחשבון. אבל ככל שהחיים שלנו מתפתחים, אנו מזהים את האיוולת שבחזרה על אותן טעויות שוב ושוב, והמנוע שמניע את הטעויות הללו הוא בעיקר תאוות בצע גדולה. בצע כסף או בצע כוח. אז כן, אני פחות מודאג מלהיות לא רלוונטי כי אני כותב על דברים ספציפיים או על תקופות ספציפיות. ההקשר של חלוף הזמן חשוב מאוד; אולי בגלל שאני בן 79, המחשבה על כך שההצטרפות הסופית לאחדות הגדולה – לאחדות שבה הכל הוא אפר ואבק, אולי גם זיכרון אבל אולי אפילו לא זה – הולכת ומתקרבת, גורמת לכך שמתבקש יותר ויותר להתמודד עם השאלות הגדולות, הנדרשות מכל אמנות שיש לה איזושהי משמעות".

בהופעה אתה מתייחס לעתיד הדיסטופי שג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי כתבו עליו ולמנהיגים האמיתיים שהופכים לשיטתך את החזון שלהם למציאות. אבל אלו בעיקר נשיאים אמריקאים – תמונות כל הנשיאים מרונלד רייגן ועד ג'ו ביידן מופיעות על מסכי הענק והם מוצגים כפושעי מלחמה. האם נשיא סין שי ג'ינפינג ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין אינם מופיעים שם כי אתה חושב שהם לא פושעי מלחמה, או שיש סיבה אחרת?

"ההיסטוריה שלי מלאה בנשיאים האמריקאים; הם הגדירו את האירועים הגיאו-פוליטיים מאז שנולדתי. 'אימפריית הרשע' מאז מלחמת העולם השנייה היא ארצות הברית והיא ממשיכה להיות כזו. כרגע ארה"ב וביידן בראשה גוררת אותנו במהירות לעבר מלחמת עולם שלישית. נראה שיש שני מניעים אפשריים לכך. האחד הוא הרווח, שהרי הערך של תעשיות המלחמה עלה מאוד מאז שהחלה מלחמת אוקראינה. השני הוא מה שארה"ב מחשיבה לייעודה המוצהר – לשלוט בעולם. אז היא מחליטה מי דמוקרטי ומי לא דמוקרטי. קשה להבין מה גורם למישהו לחשוב שארה"ב היא דמוקרטיה, כי היא לא, וכל אחד עם מנת משכל מעל לטמפרטורת החדר יודע שהיא לא. הכל בה מונע על ידי כסף וכוח ולאנשים הרגילים אין שום השפעה על העניין".

ווטרס אומר שהוא יודע שזו אמירה קיצונית. אף שהוא חי בארצות הברית – בלונג איילנד שבמדינת ניו יורק, עם אישתו (החמישית) קאמיליה צ'אבס (עם שתיים מנשותיו הקודמות הביא לעולם שלושה ילדים) – דעתו עליה ברורה. הוא לא סומך על התקשורת האמריקאית, ובהופעה שלו המסכים מלאים בדוגמאות ובתמונות שמבהירות היכן לדעתו טמונה הבעיה האמיתית – מוצגים שם קורבנות של אלימות מדינה נגד אזרחים, קורבנות של מה שמכונה "המלחמה בטרור", קורבנות מדיניות החוץ האמריקאית בדרום אמריקה ומדיניות הפנים האמריקאית נגד ילידי היבשת ונגד אפרו-אמריקאים. ועם זאת, יש תחושה שמשהו חסר בתמונה שווטרס מציג.

בראיון ל-CNN הגבת לשאלה על אלימות המשטר הסיני כלפי אזרחיו ואמרת שזה "קשקוש, שטויות מוחלטות". אתה לא מאמין, למשל, לידיעות על הזוועות שמתבצעות בשינג'יאנג נגד המיעוטים האתניים שחיים שם? בעיני, למשל, מה שקורה בסין נראה כדבר הקרוב ביותר ל"1984" בעולם האמיתי.

"תלוי איזה סיפור אתה קורא. אני לא מאמין לנרטיב המערבי על האויגורים. אני לא מאמין שיש מיליוני אנשים כלואים במחנות ריכוז שנרצחים אט אט ומעונים למוות. אני לא מאמין לדיבורים על כך שהנשים נאנסות על ידי הממשלה הסינית. האם יש בעיה בחלק הזה של סין? ייתכן. כנראה. האם כל המוסלמים עוברים חינוך מחדש במחנות? כמעט בטוח שלא. האם חלק מהם עוברים את זה? ייתכן מאוד, אם הם חברים בדאעש למשל. אם הייתי בסין ואם הייתי מדבר סינית הייתי יכול לענות על כך. אני לא יכול לסמוך על תקשורת המיינסטרים המערבית שתספר לי מה קורה שם, ואני לא מאמין להם יותר ממה שאני מאמין לשטויות האלה על רוסיה-גייט (חקירת מעורבות רוסיה בבחירות בארה"ב ב-2016, ד"ס). כל הפוביה הזאת נגד מדינות אחרות משודרת כל יום, כל היום, בכלי התקשורת ומובילה למלחמת עולם שלישית. בהופעה שלי אני אומר 'אף אחד לא יכול לשלוט בעולם. העולם שם כדי שיכבדו אותו, שיטפחו אותו, שיאהבו אותו, שיגנו עליו ויחלקו בו'. אתה יכול לקרוא לזה נדוש, לא אכפת לי, אבל זו הבעיה עם כל המצב הגיאו-פוליטי. ארה"ב רוצה לשלוט בסין, היא רוצה לשלוט ברוסיה, היא רוצה לשלוט בעולם, היא מודה בזה, זה מופיע בכל המניפסטים הפוליטיים שלה וזה הורס את העולם".

לפי ווטרס, המלחמה באוקראינה היא תוצאה של אותה מדיניות אמריקאית ממש. למרות שהוא גינה את הפלישה הרוסית, הוא לא רואה במלחמה תוצאה של התוקפנות של רוסיה לבדה. הוא גם מגנה בחריפות את המשך התמיכה הצבאית של המערב באוקראינה. "זה הם (ארה"ב) שמקדמים את נאט"ו עוד ועוד מזרחה מאז סוף המלחמה הקרה", הוא אומר. "האם הם הולכים לנצח את רוסיה? לא, לא בלי מלחמה גרעינית. אז למה הם עושים את זה? ובכן, זה בגלל שיש להם מטומטמים כמו (היועץ לביטחון לאומי האמריקאי) ג'ייק סאליבן ו(מזכיר המדינה) אנתוני בלינקן שמפטפטים באוזן של איש ממש ממש זקן עם אלצהיימר שלא מבין כלום ולא יבין כלום" (ביידן, אגב, מבוגר מווטרס עצמו בפחות משנה).

בספטמבר האחרון כתב ווטרס שני מכתבים לאולנה זלנסקה, אישתו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, במטרה לנסות לגרום לה לשכנע את בעלה שהגיע הזמן לפשרה עם הרוסים. כשהיא כתבה לו בתשובה שהוא כותב לנשיא הלא נכון, ווטרס כתב גם לפוטין. הנשיא הרוסי עדיין לא ענה. ווטרס אמנם הבהיר שהוא נחרד מתוצאות הפלישה הרוסית, אך טוען שמדיניות אוקראינית שונה בחבל דונבאס והתערבות אמריקאית פחותה היו מובילות לפתרון של שלום. גישה זו הובילה לתגובות עזות במערב ונראה שווטרס שוב משלם מחיר על עמדותיו הפוליטיות. מיד לאחר פרסום המכתב לזלנסקה, העיר הפולנית קראקוב ביטלה את ההופעות של ווטרס בעיר. הסיבה שניתנה היתה שהעירייה, שהיא גם בעלי האולם, לא תסבול את השימוש בנכס שלה על ידי אמן שמפיץ רעיונות על המלחמה באוקראינה שרוב תושבי המדינה מתנגדים להם.

המשך הריאיון והכתבה כאן: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-05-03/ty-article-magazine/.highlight/00000187-dcd1-dea8-af97-dff1b5ca0000