גואו אסתר יאן נחטפה במפתיע. סיפורה לא מבשר טובות לקהילה היהודית בסין.

זה קרה בחודש שעבר: גואו יאן, מצאצאי הקהילה, נחטפה ונעלמה לחמישה ימים. סיפורה הוא פרק חדש בקורותיה של קהילה קטנטנה שחיה כבר אלף שנה מתחת לרדאר. אלא שכשמדובר בשלטון הנוכחי, אף אחד לא נשאר מתחת לרדאר.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-05-17/ty-article-magazine/.highlight/00000188-29c9-db37-afec-bdf9800f0000

באמצע החודש שעבר הגיע לידי נעם אורבך מכתב מדאיג. "אני גואו יאן, צאצאית של יהודי קאיפנג", נכתב בפתח הדברים. "לפני כמה ימים, ב–7 באפריל 2023 בשעות הערב, נחטפתי על ידי כמה גברים כשהלכתי ברחוב והוכנסתי למכונית שבה ישבו גברים לבושים בבגדים אזרחיים שלא הציגו מסמכי זיהוי. הם טענו שהם עובדי ממשלה. לאחר נסיעה של כמה שעות הרחק מהעיר, הכניסו אותי לחדר מלון תחת שמירה. מכיוון שלא נשאתי איתי את הטלפון הנייד שלי כשנחטפתי, ביקשתי להשתמש בטלפון כדי לדווח למשפחתי, על מנת שההיעלמות הפתאומית שלי לא תגרום להם לחרדה, אך הם לא איפשרו לי. לאחר חמישה ימים הסיעו אותי בחזרה לקאיפנג, הוכנסתי לחדר ריק שם נחקרתי על ידי ארבעה אנשים. אחד מהם לבש מדי משטרה וטען שהוא שוטר. כל החקירה הוקלטה על ידם. בשום שלב הם לא ציינו את הסיבה לחטיפתי ולא טענו כי הפרתי חוק או תקנה כלשהי. לאחר החקירה שוחררתי".

אורבך, חוקר סין שעוסק כבר שנים רבות בתולדות יהודי סין, הבחין שהמכתב לא היה מיועד רק אליו. הוא נשלח לקבוצה של פעילים יהודים שקשורים למכון הסיני־יהודי, שמנהל קשרים עם צאצאי הקהילה היהודית ההיסטורית בקאיפנג. העיר, שנמצאת במחוז חנאן שבמרכז סין ומאכלסת כיום כמעט חמישה מיליון תושבים, שימשה בעבר בירת סין. היא גם ידועה כמקום היחיד שבו התקיימה קהילה יהודית פעילה בסין העתיקה.

מדוע העלימו את גואו לחמישה ימים? מדוע הסתובבו אנשי ממשל רבים בסביבת ביתה בימים שבהם נעדרה? החוטפים לא הסבירו, אבל לגואו, שמכנה עצמה גם בשם העברי אסתר, יש הסבר. מתברר שהימים שבהם הורחקה מביתה היו ימים שבהם שגריר פולין בסין ביקר בעיר. גואו משוכנעת שיש קשר בין הדברים. לדבריה, היא הורחקה על ידי השלטונות כצעד מנע, כדי לבלום אפשרות שהשגריר ירצה לפגוש אותה ואת צאצאי יהודי העיר. "הוחזקתי כשבויה לא בגלל משהו שעשיתי", היא כתבה, "אלא מפני שמישהו רצה לפגוש אותי".

טיעון כזה עשוי להישמע קונספירטיבי למי שלא מכיר את הרקע. בשנים האחרונות נוקט הממשל הסיני יד קשה כלפי מיעוטים אתניים ודתיים ברחבי המדינה. מהבודהיסטים בטיבט, דרך המיעוטים המוסלמים בשינג'יאנג ועד הנוצרים במזרח המדינה, הממשל מתנגד לכל ביטוי של דת שאינו מפוקח על ידי השלטון. אלא שהרדיפה הזאת הגיעה גם לפתחה של הקהילה היהודית הקטנטנה של קאיפנג. אורבך מכנה זאת מדיניות של "טוטליטריות טוטלית" שכוללת ירידה לרזולוציות הקטנות ביותר — רדיפה אחר כל ביטוי של דתיות, עד הרמה הקטנה והמקומית ביותר.

גואו, במידה רבה, מייצגת את הרמה הקטנה והמקומית הזאת. מדובר בדמות משמעותית בקרב צאצאי יהודי קאיפנג, שאורבך אף כתב על פעילותה במחקרו האקדמי. "היא בלטה במיוחד בזכות עמדתה הייחודית", מספר אורבך. "במקום התמקדות בתקוות להגר לישראל או לארה"ב, היא דגלה בשחזור היהדות הסינית הייחודית שהיתה בקאיפנג".

בית משפחתה של גואו צמוד לאתר בית הכנסת ההיסטורי של יהודי קאיפנג. אף שהמבנה העתיק נהרס עוד במאה ה–19, בני המשפחה שימרו במשך שנים ממצאים המזוהים עם הקהילה היהודית, וכיום גואו מקיימת במקום מוזיאון פרטי ולא רשמי שמוקדש למורשת ההיסטורית של יהודי העיר. כחלק מהתנגדותם להצגה פומבית של כל סממן יהודי, השלטונות הסיניים מתנגדים לשימוש בבית כאתר היסטורי ודתי.

גואו חוששת לגורלה, אך כבר אינה חוששת להיחשף. הרי השלטונות כבר ממילא מכירים אותה, ואולי חשיפה בינלאומית דווקא תקשה עליהם לרדוף אותה. בשיחה עם מוסף "הארץ" בשבוע שעבר היא הסכימה לדבר על הפרשה. את השיחה ביקשה לקיים במייל, מכיוון שלדבריה, השלטונות עוקבים אחרי הטלפון הנייד שלה. "נולדתי ב–1980. אמי היא צאצאית של יהודי קאיפנג שאביה נולד לאב יהודי", כותבת גואו. היא מצרפת למייל צילום מ–1906 של סבא של סבא שלה, כשהוא עומד ליד לוח אבן משנת 1679. האבן הוצבה בעבר ליד ביתה וככל הנראה מוחזקת כיום במוזיאון של העיר קאיפנג. "בשנה שבה נולדתי היתה רפורמה שאיפשרה לזרים להיכנס לסין. הופעתם של זרים מרחבי העולם, בהם יהודים, הביאה אותי להסיק מדברי הוריי, שכניי והמבקרים, שאני יהודייה".

גואו מקדישה את חייה לתיעוד ההיסטוריה והתרבות היהודית בקאיפנג. "אם יש מבקרים שרוצים ללמוד על התרבות או ההיסטוריה של יהודי קאיפנג, הם מוזמנים לפנות אליי". לדבריה, היא אינה קשורה לשום ארגון או דת, אינה משתפת פעולה עם ארגונים ופעילים בסין או מחוצה לה ומוסיפה כי אין שום מרכיב של קיצוניות בעבודתה, כפי שעלולים לטעון השלטונות. "אני רק מספרת על ההיסטוריה", היא אומרת. "הפרשנות, קיצונית או לא קיצונית, תלויה באלו שמביטים בה".

אסתר באולם התצוגה שלה בקאיפנג לפני כעשר שנים

התקרית האחרונה אמנם היתה חריגה, אך לדבריה, זו אינה הפעם הראשונה שהשלטונות מטרידים אותה. "אני מוטרדת לעתים קרובות", היא אומרת. "לעתים הסירו והשחיתו שלטי מידע מחוץ לביתי שפירסמו את פעילות המחקר שלי ואת דרכי ההתקשרות איתי. במקרה אחד, כשעשיתי קבלת פנים בדירה שלי, הופיעו מצלמות ופקחים בתחתית הבניין. כשאמי באה לבקר אותי, עוכבתי ושאלו אותי את מי היא מחפשת". גואו מוסיפה שאנשים שהזדהו כאנשי ממשל דפקו על דלתה פעמים רבות וביקשו לדבר איתה וכי הם יידעו אותה על כך שהטלפון שלה נמצא תחת מעקב.

את מצפה לעזרה כלשהי ממדינת ישראל או מהקהילה היהודית העולמית?

"לא, אני לא מצפה לעזרה, כי צאצאי יהודי קאיפנג לא מוכרים כישראלים (או כיהודים) על ידי ממשלת ישראל או ממשלת סין. יש לי רק תעודת זהות סינית. מה שעברתי הוא תוצאה של התפיסה של הממשלה הסינית שהיסטוריה ותרבות יהודית אינן נושא שמתאים שצאצאי היהודים יספרו עליו למבקרים זרים".

שקלת לעזוב את סין?

"אני רוצה ללמוד את התפתחות התרבות היהודית בקאיפנג. משמעות עזיבת קאיפנג תהיה ויתור על העבודה הזאת. אי־אפשר פשוט לעזוב את העבודה בגלל סכנה. הם אולי מקווים שאוותר ואעזוב, אבל אני לא רוצה לעזוב, לפחות לא בשלב זה".

ואכן, הקהילה היהודית בעיר היא פיסת היסטוריה מרתקת ויוצאת דופן. "זו למעשה הקהילה היהודית היחידה שתועדה בסין", מסביר אורבך. "יש אמנם קהילות מודרניות, כמו היהודים הבגדדים בשנגחאי, היהודים הרוסים בחרבין ובהמשך גם יקים ופליטי שואה, אבל זה נושא אחר לגמרי. אין קשר בין צאצאי יהודי קאיפנג לבין קהילות של יהודים זרים שחיים בסין. למעשה, לקהילות הזרים אסור לשתף פעולה בפעילות יהודית עם אזרחים סינים — כולל צאצאי יהודי קאיפנג — מכיוון שהיהדות אינה מוכרת באופן רשמי בסין והיא לגיטימית בפועל רק עבור זרים".

מומחים מעריכים כי חבריה הראשונים היו סוחרים דוברי פרסית, שהגיעו ככל הנראה מדרך המשי בין המאה ה–10 למאה ה–12 לספירה. לפי לוח האבן הקדום ביותר שנמצא משנת 1489, בית הכנסת — היחידי הידוע בסין — נחנך לראשונה בשנת 1163, כך שסביר שאז התגבשו הסוחרים לכדי קהילה. כשהתבססו במקום, אומר אורבך, בני הקהילה עברו סיניפיקציה. "הם יצרו מין היתוך של יסודות יהודיים — כמו השימוש בשפה העברית, לפחות בכתובים — בשילוב עם השפה הסינית. למשל, ישנם לוחות אבן שהטקסט הסיני החרות עליהם מתאר במעורפל את הסיפור התנכי, החל מסיפורי נח ואברהם ועד משה רבנו ואפילו עזרא, אך הוא מעורבב עם דמויות מיתולוגיות סיניות והשיח בעל מאפיינים קונפוציאניים מובהקים. היו גם ריטואלים שהיו ייחודיים ליהודי קאיפנג. בית הכנסת התנהל במידה רבה כמו מקדש קונפוציאני וכלל גם פולחן אבות".

קיומה של הקהילה התגלה לעולם המערבי רק כעבור מאות שנים. "הקהילה התגלתה במקרה בשנת 1605, על ידי הישועי מטאו ריצ'י, הידוע כמיסיונר הראשון בסין", מספר אורבך. "הישועים הגיעו לכמה ביקורים בקאיפנג, תיעדו את מה שידעו על הקהילה ושלחו את המידע בחזרה לאירופה. זו היסטוריה מרתקת, ובעיקר מרגשת עבור הרבה מאוד אנשים, נוצרים ויהודים כאחד, מאז ועד היום. עבור לא מעט סינולוגים יהודים, סין היא לכאורה תחום לימוד זר ומרוחק, ופתאום מתגלה להם קשר יהודי". גם עבור אורבך עצמו המפגש עם קהילת קאיפנג היה משמעותי. "ב–1999 חייתי בקאיפנג כסטודנט במשך חצי שנה", הוא מספר, "כשחייתי שם לא מצאתי קהילה יהודית מתפקדת, אבל גיליתי את החשיבות העצומה של סיפור יהודי קאיפנג עבור העיר, וגם את המתח והרגישות סביב עצם שאלת קיומה. מאז חזרתי כמה פעמים לבקר שם, לאחרונה ב–2018".

אורבך כותב בימים אלה את הדוקטורט שלו בנושא השפעות נוצריות על הקהילה. הוא בילה שנתיים כחוקר ומורה לעברית ותלמוד במרכז ראשון מסוגו לחקר היהדות באוניברסיטת שאנדונג שבמזרח סין. במשך יותר מעשור לימד סינית באוניברסיטאות בארץ והוביל פרויקטים של תרגום תכנים לסינית מטעם יד ושם. במקביל למחקר האקדמי בנושא, הוא גם אסף חומרים לסרט דוקומנטרי בנושא. אלא שמחשש למצבם של צאצאי יהודי קאיפנג שלקחו חלק בצילומים, העדיף לגנוז את הפרויקט.

חוקרים מעריכים שהקהילה הגיעה לשיא גודלה בתחילת המאה ה–17, בשלהי שושלת מינג, אז היא כללה אלפים בודדים של בני אדם. חברי הקהילה לא דיברו עברית, אך יש עדויות לכך שלפחות חכמי הקהילה ידעו לקרוא בתורה בעברית. לדברי אורבך, לא ידוע הרבה על שמירת החגים בקרב הקהילה. "מעריכים שהם קיימו ברית מילה, אך המנהג לא נשתמר מעבר לתחילת המאה ה–19", הוא אומר. "הם גם שמרו שבת באופן כלשהו וקיימו תפילות".

במהלך התפילה נהגו חברי הקהילה ללבוש מצנפות דמויות טליתות. אחד הנזירים הישועים שביקר את הקהילה סיפר כי כיפה כחולה הבדילה בינם לבין שכניהם המוסלמים־סינים שחבשו כיפות לבנות, ועל כן הם זכו לכינוי "מוסלמים כחולי כובע". כינוי נוסף שיוחס לקהילה בעבר היה "כת תולשי הגידים". הדבר מעיד כנראה על הקפדה על איסור אכילת גיד הנשה, באופן שייחד את מנהגי הכשרות שלהם מאלו של שכניהם המוסלמים.

אם נדלג קדימה בזמן, במאה ה–19 כבר לא היתה קהילה של ממש בקאיפנג.

"נכון, לפי תיעוד של הבריטים שהגיעו ב–1850, הם מצאו את בית הכנסת עם הספרים והכתבים, אבל הקהילה היתה מדולדלת וחסרת חיות. שליחי הבריטים הצליחו לרכוש חלק מהדברים שהיו בבית הכנסת, כולל ספרי תורה וגם ספר אילן יוחסין שתיעד את כל הנפטרים בקהילה במשך תקופה מסוימת במאה ה–17. זה הספר היחיד שמשלב עברית וסינית ומעיד על קיום דתי שהתקיים תוך שילוב שתי השפות". אורבך מספר כי בתחילת המאה ה–20 ניסה בישוף אנגליקני שחי בעיר לאגד את חברי הקהילה יחד, אך הדבר לא נחל הצלחה. למרות זאת, היתה תמיד מודעות לכך שבעיר חיים צאצאים של יהודים. לדבריו, "במאה ה–20 הם כבר ידעו שהם חלק מקהילה עולמית מוכרת שנקראת 'יואוטאי' — יהודים".

אחרי המהפכה ב–1949 התקיים תהליך של רישום המיעוטים הרשמיים בסין. היהודים הוכרו על ידי הרשויות כמיעוט אתני?

"יש תיעוד לכך שהממשל המקומי בקאיפנג שלח נציגים של צאצאי היהודים לבייג'ין כדי לקבל הכרה כמיעוט רשמי, כנראה מתוך הבנה שיש קהילה יהודית עולמית, ויש מדינה יהודית, ומכיוון שגם כאן יש צאצאים של קהילה כזו כדאי להכיר בה. המשלחת נפגשה עם ראש הממשלה אבל הוחלט שלא להכיר בהם כמיעוט. עם זאת, רשום שיש לשמור על הזכויות שלהם ולא להפלות כנגדם. זו פשוט היתה קבוצה קטנה וגם לא ממש קיימת כקהילה".

כשסין נפתחה לעולם, אחרי מותו של מאו דזה דונג, התרחשו כמה תהליכים במקביל. "היתה התלהבות מגילוי צאצאי הקהילה, אפילו התלהבות רומנטית, גם מצד יהודים במערב וגם מצד נוצרים", אומר אורבך. "היתה סקרנות שהובילה לביקורים של יחידים וקבוצות שהגיעו לקאיפנג כדי לגלות את היהודים הסינים. הרשויות בעיר הגיבו להתעניינות שהגיעה מבחוץ. זה התפתח לתוכניות להחיות מחדש איזו נוכחות פיזית של ההיסטוריה היהודית בקאיפנג. אחרי הקמת השגרירות הישראלית בבייג'ין ב–1992, התחושה בממשל המקומי היתה כאילו ניתן אור ירוק להנכחת המורשת היהודית בקאיפנג. במהרה אושרה תוכנית להקמת בית הכנסת באתר המקורי ותוך שחזור צורתו ההיסטורית, הפעם כמוזיאון להיסטוריה של יהודי קאיפנג ולא כבית כנסת מתפקד. בנוסף, הוקמה אגודה מחקרית של יהדות סין בקאיפנג וצאצאי הקהילה היהודית הוכרו כיהודים באופן מקומי סמי־רשמי, גם אם לא ברמה הארצית. התפתחויות אלו גם עוררו תקוות להחייאתה של הקהילה. במקביל התעוררו גם תקוות בקרב חלק מהצאצאים שתתאפשר עלייה לישראל".

אלא שבאמצע שנות ה–90 התוכניות הללו נעצרו בפתאומיות. האגודה המחקרית נסגרה, כך גם המשרד שהופקד על הקמת המוזיאון, ורישום התושבים כיהודים נמחק. "כנראה שהממשל המרכזי הבין שקורה משהו בקאיפנג שעלול להצמיח סנטימנט של תחייה דתית", אומר אורבך. "הם החליטו שחייבים למנוע את זה".

הממשל התביית אז על מי שנתפס כמנהיג צאצאי היהודים — פרופסור מבייג'ין שעמד בראש האגודה לחקר ההיסטוריה והתרבות היהודית בקאיפנג ואף ביקר בישראל. האיש, שהפך לדמות ייצוגית של הקהילה, הורחק מקאיפנג, הוצא לפנסיה מוקדמת מהאקדמיה הלאומית למדעי החברה, הושתק ונמנע ממנו לבוא בקהל. "הוא הוכנס למעצר בית ובמידה מסוימת הוא למעשה יושב במעצר בית עד היום", אומר אורבך. "אני ביקרתי אותו בביתו ומצאתי אדם מובס ומפוחד".

אורבך מספר כי באותה התקופה לא היתה קהילה יהודית פעילה בקאיפנג, אך באופן פוטנציאלי, מאות או אלפי צאצאים עשויים היו להזדהות כיהודים. בעוד מרביתם לא עסקו בזהותם היהודית באופן אקטיבי, היו תמיד כמה עשרות אקטיביסטים שעסקו בנושא. הם באו במגע עם המבקרים הזרים, ביקשו תמיכה כלכלית מהרשויות ומגורמים בחו"ל והיו שהביעו רצון לעלות לארץ. בסוף שנות ה–90 אכן החלה עלייה קטנה לישראל, ובתחילת שנות האלפיים שוב התרחשה התעוררות יהודית מסוימת שהשלטונות בחרו להעלים עין ממנה. "החלה התארגנות של ציון שבתות וחגים באופן קהילתי", אומר אורבך, "ונפתחו שני מרכזי לימוד לא רשמיים עם מורים זרים במימון זר בדירות שכורות".

צילום: נעם אורבך

מי עמד מאחורי כל זה?

"המכון הסינו־יהודי בארצות הברית (SJI) וארגון 'שבי ישראל' בירושלים. מדובר בארגון שירש את "עמישב" (ארגון המקיים קשר עם קבוצות הקשורות לעם היהודי שאינן מטופלות על ידי הסוכנות היהודית, דוגמת בני המנשה בהודו וצאצאי האנוסים, ד.ס). היתה גם תמיכה של גורמים נוצריים.

מה המקום של מדינת ישראל בהתרחשויות האלו?

"ההתייחסות לזה בישראל, לפחות בהקשר הדיפלומטי, היתה כסמל היסטורי לידידות בין העמים. גם בסין היה עניין בקידום המסר הזה — קהילה יהודית עתיקה, בת אלף שנים, שמעולם לא סבלה מאנטישמיות. זו סיסמה ששני הצדדים, ובמיוחד הסינים, אהבו מאוד והם אוהבים אותה עד היום". אורבך גם מספק דוגמה ליחס המורכב בין ישראל לבין צאצאי קהילת קאיפנג, שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה. "השגריר הראשון של ישראל בבייג'ין, זאב סופות, החליט שהביקור הרשמי הראשון שלו כשגריר מחוץ לבירה יהיה לקאיפנג, וזה מה שהוא אכן עשה. הוא בא להציג מחווה היסטורית של הממשלה הישראלית כלפי הסינים, ודווקא המארחים הסינים הפגישו אותו עם צאצאי הקהילה. בראיון שקיימתי איתו במסגרת המחקר שלי הוא אמר לי שהיה לו ברור שצאצאי היהודים שהוצגו בפניו 'הם יהודים כמו שאני סיני'".

השלב האחרון בסיפורה של קהילת קאיפנג החל עם עלייתו לשלטון של נשיא סין הנוכחי, שי ג'ינפינג, שנוקט יד קשה כלפי מיעוטים אתניים ודתיים במדינה. "באמצע העשור הקודם היה שינוי ברור לרעה ביחס לצאצאי יהודי קאיפנג", מספר אורבך. "השינוי קשור למדיניות הסינית שמתנגדת לכל ביטוי של דתיות שהיא מחוץ לארגונים הרשמיים שמפוקחים על ידי המפלגה הקומוניסטית. אולם לדעתי מדובר גם בחשש ספציפי מייבוא סכסוך יהודי־מוסלמי לסין, שכן בקאיפנג העתיקה ישנה גם אוכלוסייה מוסלמית־סינית משמעותית".

"זה התחיל דווקא מדיווח אופטימי ב'ניו יורק טיימס', אולי אופטימי מדי, על סדר פסח שהתקיים בקאיפנג ב–2015", מספר אורבך. "הכתבה עוררה תשומת לב בבייג'ין והכעיסה את השלטונות. אחר כך נסגרו שני מרכזי הלימוד היהודיים. אחת ממשפחות הצאצאים הגיעה לניו יורק, וביקשה מקלט מדיני על רקע רדיפה דתית. בקשתה ככל הנראה התקבלה. אירוע זה החמיר את עמדת השלטונות, שהחלו לאסור על כל ביטוי חיצוני פיזי של קיום יהודי היסטורי בקאיפנג. מצבת אבן שניצבה מחוץ לבית הכנסת ההיסטורי — והוצבה כמה שנים קודם לכן על ידי השלטונות עצמם — הוסרה לפתע. המוזיאון העירוני, שהיה בו אגף שלם שהוקדש להיסטוריה היהודית של העיר, נסגר לשם בניית מוזיאון חדש. כשהמוסד החדש נחנך ב–2018, כבר לא היה זכר לאגף היהודי. שום אזכור לעבר היהודי. הם פשוט מחקו את ההיסטוריה היהודית. במקום להתגאות בלוחות האבן ההיסטוריים, הם מסתירים אותם".

לדברי אנסון לייטנר, נשיא המכון הסינו־יהודי (SJI), באותה שנה אסרו הרשויות התכנסויות של הקהילה היהודית וגירשו מורה שלימד בקאיפנג מטעם המכון. "הרשויות מנסות למחוק את עקבות החיים היהודיים בקאיפנג, בהווה ובעבר", אמר לייטנר למוסף "הארץ". "הן לא עושות זאת כתוצאה מאנטישמיות, אלא כחלק מהקמפיין הממשלתי נגד הדתות הבלתי־מורשות. למרות היסטוריה של 1,000 שנים בסין, היהדות איננה דת מורשית והיהודים אינם מיעוט אתני מוכר". לייטנר מוסיף שיהיה לעזר אם ישראל תביע בפני הממשל בסין "את דאגתה בצורה ידידותית ולא מתעמתת. ייתכן שסין תמצא פתרון פנימי ל'בעיה היהודית' שלה על ידי שיחה עם צאצאיהם של יהודי קאיפנג". בינתיים אורבך מזהה זהירות יתרה גם בקרב אקדמאים סינים שחוששים לעסוק בנושא. הוא מספר, למשל, על מחקר של אנתרופולוגית סינית שחקרה את צאצאי היהודים מקאיפנג שהתגיירו ועלו לארץ, וניתחה את זהותם המורכבת. בניגוד מוחלט לנוהג בעולם האקדמי, מאמרה, שפורסם בכתב־עת מדעי בספטמבר האחרון, הופיע תחת פסבדונים. "מבירור שעשינו ידוע לנו כמעט בוודאות מי הכותבת האמיתית", אומר אורבך. "מדובר בתלמידת מחקר סינית שלמדה עברית בבייג'ין וערכה את המחקר במסגרת לימודיה לתואר שני באוניברסיטה יוקרתית באנגליה. אבל היא חזרה מאז לסין וכנראה הובהר לה שפרסום המחקר עלול לפגוע בה".

התקווה היתה שבתקופה הזאת, שבה סין נפתחת מחדש לאחר הקורונה, הממשל יפגין פתיחות מחודשת ליהודי קאיפנג או לפחות יעלים עין מפעילות הקהילה כפי שעשה בעבר. "אבל אירועים כמו החטיפה והפרסום בעילום שם מהווים אינדיקציה ברורה שהמגמה הפוכה", אומר אורבך.

בינתיים גואו אומרת שתמשיך בעבודתה, אך מבטאת חשש אמיתי לביטחונה. "מה יקרה בפעם הבאה שמבקר זר בקאיפנג ירצה לדבר איתי על הקהילה היהודית?" היא תוהה במכתב ששלחה בחודש שעבר. "פתאום יחטפו אותי שוב. ואם אפעיל התנגדות עזה, אולי החוטפים יחליטו פשוט לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. זה יכול להיות, למשל, נהג שיכור שנוהג במשאית שידרוס אותי בפעם הבאה שאצא לרחוב. לכן, עכשיו, בזמן שעדיין יש לי את היכולת להשמיע את קולי, אני כותבת את הדברים ומנסה לשלוח לכם".

המכתב מסתיים באזהרה לקוראים שלא לתקשר איתה במכשיר הנייד, כי הוא נמצא תחת מעקב ממשלתי. "תשובתך רק תביא לך צרות מיותרות", היא מסכמת, "אני שולחת את ההודעות האלו לא כדי לבקש עזרה או תגובה מאף אחד, אלא פשוט כדי להשלים את העבודה שלי — לתעד ולספר את ההיסטוריה".

משגרירות סין לא נמסרה תגובה.

"הייתי ילדה שייצרה טי-שירטים לילדים במערב. כל הבגדים האלה מיוצרים מסבל"

נאסרין שייק גדלה בתנאי עבדות: מגיל תשע היא נכלאה-למעשה ועבדה ללא תמורה שבעה ימים בשבוע. בראיון ל"הארץ" היא מספרת שרק כשהגיעה לקניון בארצות הברית הבינה לאן הגיעו הבגדים שתפרה בחדר המעופש בנפאל. דו"ח חדש על עבדות מודרנית מגלה שזו נמצאת בעלייה בשנים האחרונות, ובתעשיית האופנה יש מי שמתחילים להתעורר.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-06-01/ty-article-magazine/.highlight/00000188-6c4f-de23-ad8d-fdcfd32e0000

נאסרין שייק אפילו לא יודעת בדיוק בת כמה היא. בכפר ההודי הקטן שהיא נולדה בו איש לא רשם את הלידות ואת הפטירות ובזמן שהיתה ילדה, המדינה לא התערבה בו, לא השקיעה בו ולא פיקחה עליו. כמו חייהם של ילדים וילדות אחרים בכפר, גם חייה של שייק היו אמורים להיות חיי עוני של עבודה קשה ונישואים בגיל צעיר מאוד. היום, כשהיא בשנות השלושים המוקדמות שלה ולאחר שנחלצה מחיים אלו וחיה בארצות-הברית, היא מספרת על מה שנאלצה לעבור כילדה ועל מה שמיליוני ילדים אחרים עדיין עוברים.

"נולדתי בכפר בשם רג'ורה במדינת ביהאר בפריפריה של הודו, קרוב לגבול נפאל", מספרת שייק ל"הארץ", "בתקופה שנולדתי בה זה היה כפר לא מוכר. בכפרים מהסוג הזה ישנם ילדים וגם מבוגרים רבים שנאלצים לעבוד בעבודת כפייה. זה לא מרצונם החופשי, הרבה מזה הוא תוצאה של אמונות דתיות ושל עוני. כשחייתי בכפר לא היה שם חשמל, לא  היו מכוניות ולא היתה גישה לבתי-חולים. עבודות כפייה מחוץ לכפר היו דרך הכרחית להתקיים. זו גם חברה שנשלטת על ידי גברים. כשהייתי ילדה צעירה מאוד ראיתי את כל הנערות נישאות בכפייה בגיל 12 עד 16 ומיד אחרי הנישואין הן ילדו שישה או שבעה ילדים. ראיתי גם אלימות כנגד נשים. יש לי שלוש אחיות ואחותי הבכורה נישאה כבר בגיל 12. כשזה קרה החלטתי שאני חייבת לעזוב את הכפר. כך הגעתי לסווטשופ בקטמנדו שבנפאל. אני חושבת שהייתי בת תשע או עשר כשהגעתי לשם".

איך הצלחת לעזוב את הכפר בגיל צעיר כל כך?

"לא עזבתי לבד. היה לי בן-דוד שעבד כילד במפעל נורות בקטמנדו שהיה גם הוא סווטשופ. בן-הדוד הזה חלה באסטמה ועבר לסווטשופ בתעשיית הבגדים. ביקשתי ממנו לקחת אותי ולאחר כמה חודשים הוא לקח אותי לשם והתחלתי לעבוד".

איך היו החיים בסווטשופ?

"זה לא היה ממש מפעל. זה היה רק חדר קטן שבו אני וחמישה אנשים נוספים חיינו בו, ישנו ואכלנו בו. היה בחדר חלון קטנטן שהיה מכוסה כל הזמן. לא יכולנו לראות החוצה. היו שתי דלתות. דלת ראשית שתמיד היתה נעולה ועוד דלת לכיוון שאר החדרים שגם היתה נעולה רוב הזמן. היו חדרים אחרים ובכל חדר עשו חלק אחר של העבודה, היו חדרים שתפרו חלק אחד של הבגד ובחדרים אחרים תפרו חלק אחר. לחדרים השונים היו שירותים משותפים. ההיגיינה היתה גרועה מאוד וגם חליתי כתוצאה מזה. בחדר שאני הייתי בו היו בדים, היו הרבה טי-שרטים, היו חצאיות מיני ועשינו רק חלק אחד שלהם. בד"כ היתה מכסה של 500 חתיכות שהיינו צריכים להספיק לעבוד עליהם בשבוע אחד. אם לא סיימנו בשבוע לא היו משלמים לנו בכלל. לכן, כדי לעמוד בקצב, היינו חייבים בסוף השבוע לקום בארבע בבוקר ולעבוד עד חצות. הסוכן שהיה אחראי עלינו היה בלחץ ורץ הלוך חזור כדי ללחוץ עלינו לעבוד מהר יותר כשהוא מאיים עלינו שאם לא נספיק, הוא לא ישלם לנו ולא נקבל עוד עבודה".

מה היו תנאי השינה בחדר? איך היו הארוחות?

"לא היו מיטות בסווטשופ. בלילה שמנו את מכונות התפירה בצד וישנו על הבגדים שעשינו. הפכנו אותם לכריות ומזרנים. בפינת החדר היה תנור קטן שעבד על נפט. לא היה גז. האוכל היה מלא אבק וחוטים מהבדים. הייתי בתת-תזונה נוראית. אכלנו רק אורז ועדשים. האורז היה ישן שהתוקף שלו כבר עבר והיו בו חרקים קטנים. מדי פעם היו נותנים לנו גם ענבים רקובים. הנפט מהתנור גם שימש אותנו לנקות ידיים כי לא היה סבון ולכן לידיים היה ריח לא טוב כשאכלנו. גם המים היו מוגבלים והיינו יכולים להתקלח מקסימום שלוש פעמים בחודש".

מי היו האנשים האחרים שעבדת איתם בחדר?

"הייתה ילדה אחת אפילו יותר צעירה ממני. אני זוכרת שהיתה תאונה והיא תפרה לעצמה את היד. בגלל שלא היתה לנו ערכת עזרה ראשונה, היא דיממה ונאלצנו לעצור את הדימום עם חול. היא אפילו לא בכתה אבל אני לא שוכחת את הפנים שלה ואת הדם שכיסה את הבדים. העובדים הנוספים בסווטשופ היו ילדים, ילדות וגברים צעירים בני 18 עד 25 לפעמים התחלפו האנשים והיו כאלו שעברו לעבוד במקומות דומים אחרים".

כמה שילמו לכם?

"פחות משני דולר ביום וזה בערך הסכום שהיינו צריכים לשלם לסוכן בשביל האוכל שלנו. כשעמדו לסגור את הסווטשופ, עבדנו חודשיים וכל הזמן הבטיחו שיתנו לנו את הכסף למחרת ובסופו של דבר, המקום נסגר, הם פשוט נעלמו בלי לשלם ולא חזרו".

האם היו ימים חופשיים?

"לא. בשבתות היה קצת יותר קל כי הדד-ליין של השלמת המכסה היה בימי שישי, כך שבימי שבת התחלנו לעבוד על משלוח חדש ולכן היה פחות לחץ. לא היו חופשות וגם לא ממש יצאנו".

מי היו הבוסים או הסוכנים שניהלו את העבודה, בעבור מי עבדתם?

"אני לא יודעת בדיוק מי הם היו, לא היו על הבגדים שייצרנו תגיות של חברות כי זה היה בשלבים הראשונים של הייצור שלהם ולא דיברו על שמות של חברות. בזמנו גם לא ידעתי כלום על העולם. הייתי בהלם תרבות כי באתי מכפר קטן לעיר גדולה ואז נכלאתי בחדר קטן. הסוכן שהיה אחראי עלינו היה גבר בין גיל 45 ל-50. היום אני יודעת שחברות גדולות מתחום האופנה המהירה השתמשו בבדים כמו אלו שאנחנו עבדנו עליהם. אבל הבדים שעבדנו עליהם בנפאל נשלחו קודם לתאילנד ורק משם הם נשלחו לעולם המערבי. אני לא ידעתי אז כלום אבל בדיעבד אני מבינה שאני הייתי ילדה שייצרה טי-שרטים לילדים במדינות המערב".

על פי שייק, הסוכנים שניהלו את העבודה בסווטשופ שעבדה בו, קיבלו מכסות עבודה ממפעלים במדינות אחרות ומפעלים אלו, בתורם, העבירו את הסחורה לאחר שלב נוסף בייצור לחברות במערב. כך הפכו נאסרין ועובדים ועובדות אחרים במצבה לחלק החבוי בשרשרת ייצור ארוכה. לדוגמא, מפעלים בארה"ב היו מקבלים סחורה שיוצרה במפעלים בהודו או בסין שקיבלו את הסחורה הגולמית מסווטשופים בנפאל. "אנחנו היינו החדר הקטן והלא חוקי שהיה השלב הראשון בתהליך הייצור של הבגד", אומר שייק, "החברות המערביות הגדולות לא עושות עסקים עם המקומות האלו, הן עושות עסקים עם המפעלים הגדולים בחלק המסודר והחוקי יותר של שרשרת הייצור. אבל צריך לדבר על שקיפות בשרשראות הייצור. הרבה חברות מסתירות את האמת. הן מפרסמות רק את סוף השרשרת אבל לא את ההתחלה שלה. המקומות שבהם גדלה הכותנה, המקומות שבהם היא נקצרת, המקומות שבהם היא נטווית, המקומות שמיוצרים בהם הבדים הגולמיים. צריך לדרוש שקיפות של כל זה. כל החברות הגדולות מסתירות עבדות בתחתית שרשרת הייצור וצרכנים יכולים להיות חלק בפתרון אם הם רק ישאלו את השאלות".

נאסרין שייק. צילום: Local Women's Handicrafts

ואכן, בשנים האחרונות יש ברחבי העולם כאלו המתחילים לשאול את השאלות וישנם אפילו מעצבי אופנה שמתחילים לקחת בחשבון את שרשראות הייצור המסתירות עבודות כפייה ועבודת ילדים. אחת מהן היא לואיז שין, מעצבת צעירה ומבטיחה ששמעה את סיפורה של נאסרין שייק וסיפורים דומים והחליטה לעשות מעשה. שין, ילידת סין שעברה עם אמה לשוודיה כשהיתה ילדה וחיה כיום בפאריז, החליטה שהקריירה שלה בתחום האופנה תהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה ולכן פיתחה מותג לא קונבנציונלי – זהו המותג הראשון בסקנדינביה שייצר אופנה עילית שהיא להשכרה בלבד ולא למכירה. שין חיפשה לדבריה לא רק דרך שונה וחדשה לייצר ולמכור בגדים, ובמיוחד אופנה עילית, אלא גם דרך חדשה לצרוך אותם, לא רק כמודל עסקי חדשני, אלא גם כביטוי של השקפת עולם.  "אופנה מהירה מלמדת אותנו משהו על סדרי העדיפויות והערכים החברתיים שלנו", אומרת שין בראיון ל"הארץ", "יש לנו הרי גם מזון מהיר ומערכות יחסים מהירות. קל יותר ומהיר יותר לזרוק משהו כשהוא נשבר, מאשר לתקן אותו. במיוחד אם זה משהו שאין לו ערך גדול בעבורנו. צריכה המונית מובילה לייצור המוני, מה שגורם לייצור הזול ביותר האפשרי על מנת לשמור על רווחים ומה יכול להיות יותר זול מעובדים שנעולים במקומות כמו מחנות ריכוז באזורים בהם חיים האויגורים בסין. ייצור בצורה זו גם גורם להתחממות כדור הארץ ולכל הנזקים הקשורים בו מהם סובלים בעיקר אלו שיש להם הכי פחות במקומות כמו ניגריה ופקיסטן".

שין מספרת שהכל התחיל כשהיתה תקועה במשך שישה חודשים ביפן בזמן מגפת הקורונה. בזמן הזה היא למדה מקריאה ומצריכת חדשות על גורלם של המיעוטים האתניים בסין, על עבודות כפייה ועל תוצאות משבר האקלים במדינות שונות. כתגובה, היא החלה לייצר שמלות מחומרים ממוחזרים כמו ווילונות ובגדים ישנים שיצאו משימוש. כשחזרה לשוודיה, היא יצרה קשר עם משפחות של אויגורים ושורדי עבדות מודרנית והחלה לעצב שמלות כמעין יצירות אומנות שיהוו קול לאנשים איתם שוחחה. במקביל חשבה שין שעבודותיה יהוו מעין תשובה לחוסר האתיות של עולם האופנה והשפעתו השלילית על העולם ועל רווחת בני-האדם החיים בו. היא ייצרה עשר שמלות בחודש וחצי, גייסה דוגמניות וצלמים שרבים מהם היו מרקע של מהגרים שהגיעו ממדינות בהן יש הפרות של זכויות-אדם, ויחד הם ייצרו אירוע שהיה חצי תצוגת אופנה וחצי הפגנה. הדוגמניות צעדו בחצר בניין עיריית סטוקהולם כשהן לבושות בשמלות ששין יצרה מחומרים ממוחזרים ומחזיקות שלטים על עוולות כל העולם – "שחררו את האויגורים", "מזדהים עם אפגניסטן", "עומדים עם טיגראי" וכן, גם "עצרו את המלחמה בעזה".

"בחלומות הכי פרועים שלי לא האמנתי שאהפוך לפעילת זכויות-אדם", מספרת שין, "בסוף אוגוסט 2021 פרסמתי ווידאו של תצוגת האופנה שלי באינסטגרם. חמש דקות אחר-כך הבנתי שהכל השתנה. לא היה לנו תקציב או צוות שיווק, אבל זה הפך לוויראלי. היום נפגשת שין עם שורדי עבדות, מקבלי החלטות ופורומים פוליטיים. היא מרצה, מתראיינת וכמובן, ממשיכה לייצר שמלות. לאחרונה, כאחת מ"עמיתות סחרוב" (תכנית הכשרה של הפרלמנט האירופי לפעילי זכויות אדם צעירים), היא קיימה תצוגת אופנה בשיתוף פעולה עם הפרלמנט האירופי בתחילתו של אחד מדיוניו בבריסל".

מוקדם יותר החלו הפרלמנט האירופי ומועצת האיחוד האירופי בהליכי חקיקה שתגביל ייבוא וייצוא של סחורות שנוצרו בעבודות כפייה ועבודת ילדים. "אם אנחנו רוצים לשנות את העולם, אנחנו חייבים להתחיל בעצמנו", אומרת שין כשהיא מתייחסת להליכי חקיקה אלו, "אנחנו חייבים להיות מודעים יותר לאופן ההתנהגות שלנו, לאופן בו אנחנו עובדים וליכולת שלנו לקחת אחריות". נאסרין שייק, אגב, הגיעה גם היא לדיון בבריסל ופגשה את שין ופעילי זכויות אדם נוספים שהשתתפו בדיון. הבעיה, גם אם עוד לא נפתרה, לפחות הועלתה לשולחן הדיונים.

תצוגת האופנה של לואיז שין בסטוקהולם. צילום: Emma Grann

אבל על מנת לפתור בעיה כמו בעיית העבדות המודרנית יש קודם כל להבין את ההיקף שלה. ארגון Walk Free שהוקם ב-2010 עושה בדיוק את זה. הארגון, שמרכזו באוסטרליה, מפרסם ביחד עם ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) ועם ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM), שניהם קשורים לאו"ם, דו"חות על היקף עבודות הכפייה והנישואים בכפייה ברחבי העולם. ב-2013 פרסם הארגון את אינדקס העבדות הראשון שלו והשבוע פורסם האינדקס החמישי. דו"ח זה, שנאסרין שייק תרמה לו מניסיונה וסיפור חייה, הוא מטריד במיוחד לא רק בגלל שהוא מגלה שישנם כחמישים מיליון בני-אדם בעולם בכל רגע נתון הנמצאים במצב של עבדות מודרנית, אלא גם מפני שהמספר הזה רק הולך וגדל.

"הדו"ח שלנו מראה בבירור שהיקף התופעה של עבדות מודרנית גדל", אומרת קת'רין בריינט האחראית על תוכניות ומדיניות בארגון Walk Free ואחת ממחברות הדו"ח, "הרקע לגידול הזה הוא מגפת הקורונה, שינוי האקלים וקונפליקטים צבאיים ברחבי העולם. מה שראינו בארבע השנים האחרונות הוא גידול של כעשרה מיליון במספר האנשים הנמצאים בעבדות מודרנית".

כיצד אתם מגדירים עבדות מודרנית?

"כשאנחנו מדברים על עבדות מודרנית אנחנו מתכוונים לעבודות כפייה ולנישואים בכפייה. יש כ-28 מיליון בני אדם בעבודות כפייה וכ-22 מיליון בנישואים כפויים. עבודות כפייה כוללות עבודות שבהן אנשים עובדים בכדי לשלם חוב, למשל חוב לאנשים שהובילו אותם למדינה אחרת ולכן הם עובדים למעשה ללא שכר או בעבור שכר זעום. זה כולל גם בני אדם העובדים בעבודות כפייה בעבור מדינות שונות למשל בגיוס חובה, בעבודות לפיתוח כלכלי או בעבודות של אסירים בבתי-סוהר. אנחנו גם יודעים שיש תעשיות ברחבי העולם שהן בסיכון גבוהה של שימוש בעבודות כפייה ותעשיית האופנה היא אחת מהן. זו אחת התעשיות הנצלניות והמזיקות ביותר בעולם גם מבחינת הפרות זכויות-אדם וגם מבחינת ההשפעה הסביבתית שלה, בעיקר בגלל שרשראות הייצור הארוכות והמורכבות שלה. כלומר כשאנחנו, כצרכנים, קונים בגדים, סביר מאוד להניח שהבגדים שאנו קונים עברו מאות זוגות ידיים שחלק גדול מהן נוצלו בעבודות כפייה – אלו שקטפו את הכותנה, אלו שטוו את החוטים, אלו שיצרו את הטקסטיל ואלו שתפרו את הבגדים".

הדו"ח של Walk Free מראה היכן הבעיה היא חמורה ביותר. בהודו, סין ורוסיה יש 11 מיליון, 5.8 מיליון ו-1.9 מיליון בני-אדם בעבדות מודרנית בהתאמה. קוריאה הצפונית, אריתריאה, מאוריטניה, ערב-הסעודית ותורכיה מובילות במדד בני-האדם הנמצאים בעבדות מודרנית לנפש. חשוב לציין שכאשר מתייחסים לכל סוגי העבדות המודרנית כולל נישואים בכפייה, קורבנות סחר בבני-אדם ועבודה בתנאים ירודים ושכר זעום כתוצאה של שעבוד לחוב, הונאה וניצול מיני, אין כמעט מדינה שאין בה עבדות. הדו"ח גם מספר אילו מדינות נוקטות בצעדים המשמעותיים ביותר להילחם בבעיה, בראש עומדות בריטניה, אוסטרליה והולנד ואחריהן עוד מספר מדינות אירופאיות וארה"ב. המדינות שהתמודדותן עם הבעיה היא הגרועה ביותר בנוסף לקוריאה הצפונית ואריתריאה הן איראן, לוב וסומליה.

ברור מה הן המדינות שבהן נפוצות עבודות כפייה, אך מה לגבי צריכת התוצרת שלה? עד כמה הסחורות שאנו מייבאים במדינות המפותחות הן כאלו שנעשה בהן שימוש בעבדות מודרנית?

"ערך הסחורות שלגביהן אפשר לומר שיש סיכון גבוהה שעבודות כפייה היו חלק משרשראות הייצור שלהן שיובאו למדינות ה-G20 (20 הכלכלות הגדולות בעולם, ד.ס) הוא 468 מיליארד דולר. כ-148 מיליארד מתוך סכום זה הם סחורות מתחום הביגוד והאופנה, וכ-13 מיליארד דולר הם סחורות טקסטיל אחרות. אלו סחורות שחלק מהעובדים המייצרים אותן מנוצלים, החל בעובדים המקבלים שכר זעום ותנאי עבודה גרועים מאוד ועד לאלו שעובדים בצורות הקיצוניות ביותר של עבודות כפייה. אנשים כמו נאסרין מייצגים אלפים רבים של גברים, נשים וילדים המנוצלים על מנת שיהיו לנו בגדים זולים שאפשר לקנות ולזרוק".

הדו"ח של Walk Free גם מפרט אילו מדינות צורכות סחורות הנגועות בעבדות. ארה"ב, לדוגמא, צורכת כ-170 מיליארד דולר של סחורות שהנמצאות בסיכון גבוהה שעבדות מודרנית היתה חלק מתהליך הייצור שלהן, יפן כ-53 מיליארד, גרמניה כ-44 מיליארד ובריטניה כ-26 מיליארד. כלומר, גם מדינות שעושות מאמץ להילחם בתופעה עדיין תורמות לה. אחרי הכל, מול כל הרגולציה והחקיקה, יש גם שופינג.

כשמדובר בעבדות בחסות המדינה, כמו ניצול המיעוטים האתניים בעבודות כפייה במחוז שינג'יאנג שבסין, ישנם חוקרים שהצליחו לגלות מי הן החברות המערביות שעשו שימוש בעבודות כפייה. מדוע אתם לא מציינים בדו"ח מי הן החברות המערביות שעשו שימוש במוצרים מהסווטשופס בנפאל או במדינות דומות?

"אנחנו לא יודעים אילו חברות עושות שימוש בניצול העובדים בנפאל, אבל אנחנו מברכים על כל בדיקה מעמיקה של שרשראות הייצור האלו בנפאל ובמדינות נוספות. היינו מאוד רוצים שהתקשורת והרשויות היו מפעילות את אותה התמקדות במדינות אחרות כפי שהן עשו והצליחו להביא לתשובות במקרה של שינג'יאנג".

בדו"ח שלכם יש גם סקירה של תגובות המדינות השונות לבעיה העבדות המודרנית ואתם מדרגים למעשה את האופן שבו הן מנסות להתמודד עם הבעיה. מה בעצם מצופה ממדינה לעשות כדי לפתור את הבעיה?

"יש ממדים שונים שמרכיבים תגובה חזקה לבעיית העבדות המודרנית. מצד אחד יש את מה שמדינות עושות על מנת לזהות את הקורבנות ולתמוך בהם, יש את מה שהן עושות במונחים של פעילות נגד עבדות במישור הפלילי וגם, מצד שני, יש את מה שנעשה על מנת להימנע מצריכה של סחורות שעבדות היתה חלק משרשרת הייצור שלהן – זיהוי מרכיבי סיכון לסחורות כאלו ופעולה מול המגזר העסקי. זו מערכת מורכבת, אנחנו מתבססים על כ-141 אינדיקטורים ומכסים 176 מדינות באינדקס שלנו. זה נותן לנו מפת דרכים שמדינות יכולות להיעזר בה כדי להילחם בתופעה".

כשמדובר בישראל, באינדקס שלכם ישראל נמצאת במקום לא טוב, גם כי יש בה, על פי הדו"ח כ-33,000 אנשים הנמצאים במצב של עבדות מודרנית וגם כי המדינה נמצאת במקום נמוך בדירוג הטיפול שלה בנושא. כל זה בלי שהדו"ח כולל בכלל את השטחים הפלסטיניים. תוכלי לפרט על כך?

"מהגרי עבודה הם קבוצה פגיעה במיוחד. זה כולל פלסטינים בעלי היתרי עבודה ומהגרים מדרום ודרום מזרח אסיה, רפובליקות סובייטיות לשעבר ומזרח אירופה וממדינות שכנות באזור. מבקשי מקלט אריתראים וסודנים פגיעים גם הם בשל חוסר יכולת למצוא עבודה באופן רשמי בזמן שהם ממתינים לבירור בקשת המקלט שלהם. ההמלצה שלנו היא לדאוג להגנות לעובדים זרים – אנחנו מכירים מצבים של עובדים הקשורים למעסיקים ספציפיים דרך היתרי העבודה שלהם והמספר של אנשים בעבדות כולל גם נשים, נערות וטרנסג'נדרים הנמצאים בסכנת ניצול מיני כפוי ונשים ונערות שהן קורבנות של נישואים בכפייה. מעבר לכך, לישראל יש ציון אפס בהתמודדות עם שרשראות האספקה ואנחנו ממליצים מאוד שהממשלה הישראלית תחוקק חוקים שיכריחו חברות לדווח על מה שהן עושות על מנת לחקור את שרשראות הייצור שלהן, או אפילו טוב יותר, לחייב חברות לעשות גילוי נאות ולחפש עדויות של עבודות כפייה. גם לצרכנים יש כוח כאן. הם יכולים לשאול את החברות המוכרות בגדים שאלות כמו 'מי עשה הבגדים האלו?' או 'האם שרשרת הייצור שלכם שקופה'".

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "מדינת ישראל מחויבת לקידום המאבק בסחר בבני אדם ובעבדות מודרנית. החלטה על תוכנית חומש ליישום התוכנית הלאומית למאבק בסחר בבני אדם התקבלה בספטמבר 2022 והיא כוללת פעילות ב-14 משרדי ממשלה. כחלק מתוכנית זו, החל מחקר מקיף שימדוד את היקפי הסחר בישראל ובמקביל נערך שינוי במנגנון ההכרה בקורבנות, ואף הוקם מודל חדש לזיהוי קורבנות בנתב"ג. יחידת התאום הממשלתית למאבק בסחר בבני אדם פועלת להגנה על זכויות אוכלוסיות פגיעות, בהן עובדים פלסטינים, עובדים זרים, מבקשי מקלט, קטינים ועוד, ושורה של מנגנונים פותחו במיוחד כדי למנוע סחר ועבדות של אוכלוסיות אלה. כמו כן, תחת החלטת הממשלה הוקם צוות בין-מגזרי לבחון את קידום נושא מניעת סחר בשרשראות אספקה בישראל, והצוות אמור למסור את המלצותיו עד לסוף שנה זו. ישראל הצטרפה לאמנת האו"ם בנושא סחר בבני אדם משנת 2000, והיא עומדת באופן מלא על יישום הוראותיו. בנוסף, ישראל הצטרפה בשנת 2021 לאמנת מועצת אירופה בדבר פעולה נגד סחר בבני אדם (אמנת ורשה), הנחשבת למתקדמת בעולם".

קת'רין בריינט. צילום: Walk Free

כמו קת'רין ברייאנט ולואיז שין, נאסרין שייק היא כיום חלק מרשת רחבה של פעילי זכויות-אדם המנסים לשנות את האופן שאנו מייצרים, מוכרים וקונים בגדים. שייק, שיש לה ניסיון אישי כואב מתחתית שרשרת הייצור הבינה כבר כילדה צעירה מאוד שהיא חלק ממערכת אכזרית ונצלנית, אך בעבורה ובעבור אלו שעבדו איתה זו פשוט היתה מציאות שקשה לדמיין אחרת במקומה. "האנשים שעבדו איתי פשוט הרגישו שזו חוויה נורמלית", היא מספרת, "חשבנו שאלה החיים".

האם השאירו אתכם שם בכוח? היו כאלו שניסו להתנגד, לברוח או פשוט לעזוב?

"האנשים שעבדו איתי פשוט הרגישו שזו חוויה נורמלית. חשבנו שאלו החיים. כמו שאמא שלי לימדה אותי שחתונה בגיל 12 זה בסדר. בקהילה שלנו לא חשבו שעבודת ילדים ועבודות כפייה הן הפרה של זכויות-אדם. בנפאל רואים אפילו היום אימהות שמוכרות את הילדים שלהם. יש עוני קיצוני, חוסר קיצוני בזכויות-אדם וחוסר מודעות, כל אלו יוצרים את המצב הזה. רבים מאלו שעבדו בסווטשופ עבדו שם כילדים והמשיכו לעבוד כך גם כמבוגרים. אנשים חיו, עבדו ומתו בסווטשופ. אחד הדודים שלי, למשל, התחיל לעבוד בגיל תשע או עשר ועבד 15 שעות ביום במשך שנים ארוכות. בגיל 25 הוא התעוור בגלל שעבד כל כך הרבה, במקום סגור ואכל רק אורז כל השנים האלו. שנתיים או שלוש אחר כך הוא מת. אנשים חיים ומתים בתנאים האלה וחושבים שאלו חיים נורמליים".

זה עדיין המצב בנפאל?

"כן. היום בנפאל יש על פי דו"ח של האו"ם יותר ממיליון ילדים עובדים. הם בחקלאות, במפעלי לבנים ובטקסטיל. יש מיליוני אנשים שאינם רשומים בכלל בשום מקום. לא מדובר באנשים מהערים הגדולות, אלא באנשים מהפריפריה. ויש סיבה לכך שהם לא רשומים. אם הם לא רשומים, איש לא שולח אותם לבית-ספר, אין להם אפשרות להתלונן במשטרה, אין להם לאן לברוח".

איך הצלחת לצאת משם בסוף?

"אחרי שנתיים בסווטשופ ואחרי שלא שילמו לנו על החודשיים האחרונים, נאלצנו ללכת לחפש עבודה אחרת והפכתי לילדת רחוב. יש המון ילדות במצב הזה וחלק מהן הופכות קורבנות לסחר בבני-אדם. אז פגשתי אדם אחד שטייל עם הכלב שלו. הכלב ניגש אלי כשהייתי ברחוב והתחלתי לדבר איתו. האיש הזה, לזלי ג'ון, יהודי אמריקאי שלמד הודית ונפאלית והפך לנזיר בנפאל, הפך למורה ומנטור שלי ואחר כך למעין אבא בשבילי. הייתי איתו 15 שנה, נסענו יחד לארה"ב והיינו שם עד שהוא מת. הוא הציל את חיי. הוא הנס של החיים שלי, איש אחד ששינה את הכל".

שייק מספרת כיצד לפני המעבר לארה"ב ג'ון דאג שתיכנס להליך של קבלת תעודת זהות שלקח שנים. במקביל הוא לימד אותה כיצד לבקש הלוואה והיא קנתה מכונת תפירה, התחילה לייצר מוצרים משלה ואפילו פתחה בית-מלאכה משלה בקטמנדו שעבדו בו נשים נוספות שעזרו אחת לשנייה והפכו אותו למרכז של אקטיביזם, תמיכה ולמידה. "אפילו בתקופה זו לא הבנתי עדיין את כל האמת על עבודת כפייה והמשפחה שלי עדיין ניסתה לגרום לי להתחתן. אז גם הכרתי קבוצה של אמריקאים שהגיעה לנפאל כדי לתמוך ביוזמה החברתית שלנו. הם עזרו לי לצאת מזה ואנחנו עדיין עובדים ביחד בארה"ב כדי לעורר מודעות ולסיים את העבדות המודרנית", אומרת שייק, "ההתעוררות האמיתית שלי הגיעה רק כשהגעתי לאמריקה, נכנסתי לקניון וראיתי ילדים שהיו בטוחים ומוגנים. רק אז הבנתי. כל הבגדים האלו מיוצרים מסבל. זה מה שאני הייתי עושה. לקח לי ארבע או חמש שנים להבין את הכל. להבין עד כמה הצרכנות מנותקת ובנויה על עבדות. אני זוכרת שהסתכלתי על הבגדים בקניון הזה ובכיתי כל היום".

בעתיד הנראה לעין, איש בסין לא יוכל לקרוא את שירתו של עזיז עיסה אלקון

ספר שעתיד לצאת בקרוב יכלול יצירות שכתבו משוררים אויגרים שנאסרו במחנות לחינוך מחדש ונשפטו לשנים ארוכות בכלא.

התפרסם כחלק מפרויקט הצנזורה של מוסף "גלריה" של "הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2023-04-05/ty-article-magazine/.premium/00000187-4717-d9dd-a7a7-5f570dd50000#commentsSection

עזיז עיסה אלקון הוא אויגורי שחי בלונדון, או בלשון ציורית יותר, ליבו במזרח והוא בסוף מערב. עברו יותר מעשרים שנה מאז עזב את מולדתו, אותה הוא מכנה אויגוריסטן, חבל הארץ הידוע כמזרח-טורקיסטאן או כשינג'יאנג בצפון-מערב סין. כיום הוא משורר גולה, מתרגם וחוקר המתמחה בשפה, בשירה ובתרבות האויגורית ובימים אלו הוא משלים את העבודה על אנתולוגית שירה אויגורית באנגלית שתצא לאור בספטמבר בהוצאת Penguin Random House.

כמו אויגורים רבים החיים מחוץ לסין, לאלקון אין קשר עם מולדתו. הקשר עם אימו, אחותו ומשפחתו המורחבת אסור על ידי השלטונות, האינטרנט והרשתות החברתיות חסומים והחשש ליקיריו גדול. בשנים האחרונות נודע שמיליוני אויגורים נאסרו במחנות ל"חינוך מחדש" המשלבים אינדוקטרינציה עם עינויים, ניסויים רפואיים ומעשי אונס. בנוסף ידוע על מערך עצום של עבודות כפייה, הפרדת ילדים מהוריהם, הפלות כפויות ומשטר רודני של אפליה ודיכוי.

מעבר לסבל הפיזי ולדיכוי הפוליטי, המשטר הסיני עושה הכל כדי לחסל גם את התרבות האויגורית. מסגדים ובתי קברות נהרסים, פרקטיקות דתיות אסורות והתרבות כולה תחת מתקפה. "אני זוכר שבכל עיר גדולה במולדת היו עשרות הוצאות ספרים וכתבי-עת", מספר אלקון, "כעת לא נשאר כלום. הסינים סגרו הכל, הם לא מאפשרים יצירה חדשה, הם מצנזרים את יצירות העבר ולעיתים גם שורפים ספרים". כל זה לא חדש. לסין יש היסטוריה ארוכה של צנזורה – מ"ג'יין אייר" ו"אליס בארץ הפלאות" במאה ה-19 ועד זוכה פרס הנובל שלה, גאו שינג'יאן, במאה ה-20.

עזיז עיסה אלקום. צילום: Bavdun Umer

גם דיכוי האויגורים אינו חדש. "ב-1945, למשל, משורר ועיתונאי אויגורי בן 22 בשם לוטופולה מוטליפ נאסר בעיר אקסו כי תמך בתנועת השחרור האויגורית", מספר אלקום, "לאחר מספר ימים הוא ועוד 17 צעירים אויגורים הוצאו להורג בעריפת ראשם ונקברו בסודיות. לפני מותו, כתב מוטליפ שיר בדם על קיר בית-הכלא". השיר התגלה לאחר מספר חודשים והוא כלול בספר שאלקון עורך. עוד יופיעו בו שירים מתור הזהב של השירה האויגורית אותן קישטו דמויות מנהיגים אגדתיים כמו אוע'וז חאן בן המאה השנייה לפנה"ס והמלומד מחמוד אל-כאשע'רי בן המאה ה-11. אלקון מוסיף שהספר יכלול שירים מתקופות קדומות שבהן האויגורים היו בני דתות שונות וכתבו שירת אהבה ותשוקה, פילוסופיה ואמונה.

הספר יכלול גם שירה מימי המהפכה התרבותית וכזו שנכתבה בשנים האחרונות על ידי משוררים שנאסרו במחנות לחינוך מחדש ונשפטו לשנים ארוכות בכלא. הסופר והמשורר פרהאט טורסון, למשל, נשפט ל-16 שנות מאסר, המשוררת גולניסה אימין נשפטה ל-17 והמשורר והמלומד עבדולקאדיר ג'אלאלידין אסור גם הוא. בהקשר ישראלי, מעניין לציין שיופיעו בספר שירים של המשורר והאינטלקטואל אבלט אבדורישיט ברקי שהיה פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת חיפה ונאסר עם חזרתו לסין ב-2017. הוא מרצה כעת 13 שנות מאסר.

אלקון אומר שהצנזורה והמלחמה בתרבות האויגורית היא חלק מרצח-העם הנמשך נגד עמו ונועד להשלים את הקולוניזציה המלאה שלו ושל מולדתו. הספר שערך נועד להחזיר את התרבות האויגורית לבמה העולמית ולהיות תשובה ניצחת לממשלה הסינית. הטרגדיה היא שלפחות בעתיד הנראה לעין, אף אדם בסין לא יוכל לקרוא אותו.

ארגון השתלות בינלאומי חידש את החרם על סין: "סחר נפשע באיברים של נידונים למוות"

החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות פירסמה הצהרה המכירה בכך שסין מוציאה להורג אסירים כדי לסחור באיבריהם להשתלה – גם לאחר ה"רפורמה" שעליה הכריזו השלטונות ב-2015. פרופ' יעקב ג'יי לביא משיבא, ממנסחי ההצהרה: "אם ללחץ האקדמי לא יתווספו סנקציות דיפלומטיות, לא יהיה שינוי".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/health/2022-09-01/ty-article/.premium/00000182-f3d6-d694-a98a-fbffffca0000

לאחר שנים שבהן זרמו אל הממסד הרפואי העולמי ידיעות על כך שבסין מתבצעות מדי שנה אלפי השתלות הנוגדות את כללי האתיקה הרפואית, בסוף יוני האחרון פירסמה החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות הצהרה המכירה בכך שסין מוציאה להורג אסירים לצורך קצירת איבריהם להשתלה. בעקבות כך, רופאים מסין לא יוכלו עוד לפרסם את מחקריהם בירחון הרפואי היוקרתי של החברה ולהציג את תוצאות עבודתם בכנס השנתי שלה. משמעותה המעשית של ההחלטה היא הטלת חרם אקדמי על חוקרים ומנתחים סינים העוסקים בהשתלות לב וריאות – והרחקתם מקהילת ההשתלות הבינלאומית.

בהצהרה מוסבר כי ישנה מסגרת אתית המקובלת בעולם להשתלת איברים בכלל, ולהשתלת לב וריאות בפרט. מסגרת זו מורכבת מכמה כללים, ובהם הכלל שלפיו מקור האיברים חייב להיות תרומה בלבד – לא בכפייה ולא בקנייה ומכירה. כמו כן, האתיקה הרפואית מחייבת כי ההליך יבוצע בשקיפות, תחת רגולציה ובכפוף לביקורת לאומית ובינלאומית. לאור כל אלו, ובהסתמך על הצהרת זכויות האדם של האו"ם, הצהרת הלסינקי (בדבר ניסויים רפואיים בבני אדם), הצהרת איסטנבול (בדבר סחר באיברים ו"תיירות השתלות") והצהרת ההסתדרות הרפואית העולמית בדבר השתלות איברים ורקמות – מנחה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות את חבריה במפורש שלא לשתף פעולה עם מנתחים וחוקרים שלקחו או עלולים לקחת חלק ב"פשעי השתלות" כגון קצירת איברים מנידונים למוות או סחר באיברים.

הורגים אסירים בשביל האיברים שלהם – ומוכרים לעשירים

ההצהרה פורסמה בעקבות מחקר שהתפרסם באפריל השנה, שמצא הוכחות לכך שבשנים 2015-1980 נעשה בסין שימוש תכוף באיברים חיוניים שנקצרו מבני אדם שהומתו לשם שימוש באיבריהם. כך הפרו השלטונות והממסד הרפואי הסיני את הכלל האתי החשוב של עולם ההשתלות — "כלל התורם המת" (Dead Donor Rule) האוסר על תרומת איברים חיוניים מתורמים שעודם בחיים ואוסר על גרימת מותו של אדם כדי לקצור את איבריו. בנוסף מצא המחקר כי רופאים סיניים השתתפו למעשה בהוצאות להורג. מחקר זה הוכיח את מה שנטען כלפי סין כבר שנים ארוכות מצד פעילי זכויות אדם, עיתונאים חוקרים ואף טריבונל בינלאומי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס – שמצא ב-2019 כי "הקמפיין הסיני לקציר איברים בכפייה מקורבנות חפים מפשע הוא פשע נגד האנושות ואחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר בעת המודרנית".

על פי מקורות אלו, קורבנות הפרקטיקה הרפואית הזו היו, בין השאר, חברי פאלון-גונג, תנועה רוחנית שהוצאה מחוץ לחוק בסין לפני כ-20 שנה ושחבריה נרדפים על ידי השלטונות. בשנים האחרונות הצטרפו לרשימת הקורבנות גם המיעוטים האתניים במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב המדינה, ובהם בני המיעוט האויגורי. על פי החשד, האיברים הנקצרים מהמוצאים להורג, נמכרים לסינים אמידים הזקוקים להם וגם ל"תיירי השתלות" ממדינות אחרות, שיכולים למצוא מידע על השתלות בסין בפרסומות המתפרסמות בגלוי באנגלית, רוסית וערבית באתרי אינטרנט של בתי-חולים סיניים. מחברי המחקר שהתפרסם באפריל היו מת'יו רוברטסון, דוקטורנט בבת הספר לפוליטיקה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית בקנברה; והפרופסור הישראלי יעקב (ג'יי) לביא, שהוא גם המחבר הבכיר של ההצהרה שפרסמה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. לביא הוא יועץ רפואי של הנהלת בית החולים שיבא וחבר בוועדת האתיקה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. בעבר הקים וניהל את היחידה להשתלות לב בשיבא וכיהן כנשיא החברה הישראלית להשתלות.

פרופ' יעקב ג'יי לביא. צילום: תומר אפלבאום.

"החרם האקדמי על הרופאים הסיניים הוא אמצעי לחץ מאוד משמעותי שכבר הראה בעבר שהוא יכול להביא לשינוי", אמר פרופ' לביא ל"הארץ", ומוסיף כי בעבר כבר הוטל חרם אקדמי דומה על סין מצד חברות השתלות בינלאומיות – אך הוא הוסר ב-2015, לאחר שסין הכריזה על רפורמה שביצעה לכאורה בתחום ההשתלות.

"אנחנו יודעים שהסינים אכן ערכו רפורמה, אבל במקביל הם גם ממשיכים את הסחר באיברים והשימוש באיברים של מוצאים להורג", אומר לביא. לדבריו, הוא מקווה שההצהרה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות תסלול את הדרך לחברות בינלאומיות נוספות. "אני לא נאיבי מספיק כדי לחשוב שהשינוי המיוחל בסין יבוא רק מהקהילה הרפואית. אם ללחץ האקדמי לא יתווספו סנקציות דיפלומטיות ברמה של יחסים בינלאומיים, לא יהיה שינוי".

החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות הוא ארגון בינלאומי מקצועי ואינטרדיסציפלינרי העוסק במחקר, הדרכה ובפרסומים הקשורים לתחום. בארגון חברים כ-3,000 חברים מכ-50 מדינות. פרופ' לביא הוא חבר בוועדת האתיקה של הארגון והוא עוסק זה שנים רבות באתיקה של תחום ההשתלות בסין ובמדינות אחרות. בין השאר, לביא יזם ב-2008 את החקיקה הישראלית המונעת מחברות הביטוח וקופות החולים לממן השתלות לישראלים במדינות שיש בהן סחר באיברים.

לביא מספר כי הופעלו לחצים על הנהגת החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות, כדי לגרום לה לסגת מהטלת החרם. על אף הלחצים, החברה פירסמה את ההצהרה והפכה לראשונה וליחידה מבין החברות הרפואיות הבינלאומיות שמטילה חרם מחודש על הממסד הרפואי הסיני. "באופן מעשי, קידום אקדמי של רופאים מותנה ביכולת שלהם לפרסם בכתבי עת מדעיים ולהציג בכנסים. כעת אפשרויות אלו חסומות בפני הסינים ואני מקווה שהלחץ הזה יביא לסיום השימוש הנפשע באיברי נידונים למוות", מסכם פרופ' לביא.

ארגון זכויות אדם: סין מאשפזת בכפייה מתנגדי משטר במוסדות פסיכיאטריים

דו"ח של Safeguard Defenders מביא את סיפוריהם של עשרות אזרחים שאושפזו ללא נימוק רפואי בשל פעילות פוליטית או רק מפני שהגישו עתירה לרשויות לטפל בעוול שנגרם להם. אחת ממחברי הדו"ח: "זה רק קצה הקרחון".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/2022-08-16/ty-article-magazine/.highlight/00000182-a0a3-d132-a1eb-f1ab72fe0000

דו"ח של ארגון העוקב אחר הפרת זכויות אדם בסין טוען כי בתי חולים פסיכיאטריים משמשים את המשטר בבייג'ין במאבקו בפעילי זכויות אדם ובמתנגדיו. על פי הדו"ח שפרסם הבוקר (שלישי) הארגון Safeguard Defenders, אזרחים רבים מאושפזים בכפייה ללא כל נימוק רפואי. זאת תוך ניתוקם מהעולם שבחוץ — ובמקרים רבים הכאתם, קשירתם למיטה ומתן "טיפול" תרופתי ואף מכות חשמל.

בדומה לטענות על הרג אסירים לשם קצירת איבריהם, גם במקרים אלה אנשי רפואה משתפים פעולה לכאורה עם רשויות החוק בניגוד לכללי האתיקה הרפואית ובניגוד לטובת המטופלים. כפי שהרשויות בבייג'ין טוענות בשנים האחרונות כי הן הסדירו את תחום הסחר באיברים למטרות השתלה, כך גם בסוגיית האשפוזים נטען כי הנושא הוסדר בחקיקה לפני כעשור. אולם, הדו"ח חושף 144 מקרי אשפוז בכפייה ב–109 בתי חולים ברחבי סין, מסיבות פוליטיות וללא כל צורך רפואי. הדו"ח כולל 99 קורבנות שאושפזו בין השנים 2015 ל-2021, כמה מהם יותר מפעם אחת.

ארגון Safeguard Defenders פועל ב"זירות עוינות" באסיה, כהגדרתו, למען "הגנה על זכויות אדם וקידום שלטון החוק". עיקר עבודתו מוקדשת להפרת זכויות אדם סיניות — הן בתוך המדינה והן בהתערבותם של גורמים סיניים במדינות אחרות, הפוגעת לכאורה בזכויות אדם ומערערת את שלטון החוק בהן. הארגון רשום בספרד וממומן באמצעות מענקים שונים, בעיקר מהאיחוד האירופי.

מנהלת המחקר של הארגון, דינה גרדנר, חיה בעבר בסין ועובדת כיום מטייוואן. לדבריה, "תמונת המצב המתוארת בדו"ח היא רק פיסת מציאות אחת. זה רק קצה הקרחון. אנחנו התבססנו על חומר שקיבלנו מארגון הפועל בתוך סין ועל עדויות מועטות שהתפרסמו בכלי תקשורת שונים". היא ציינה כי במדינה שאוכלוסייתה מונה 1.4 מיליארד תושבים, רוב הקורבנות של פרקטיקת האשפוזים הכפויים לא יודעים כלל כי ביכולתם לפנות לארגוני זכויות אדם.

חלק מהקורבנות, היא טוענת, סיפרו כי פגשו בבתי החולים הפסיכיאטריים קורבנות נוספים שהובאו למוסדות אלה בידי שוטרים. העדויות המופיעות בדו"ח, המתפרסם תחת הכותרת "בתי כלא פסיכיאטריים", קשות מאוד. לדברי גרדנר, "אנשים המאושפזים בכפייה וללא נימוק רפואי ננעלים בחדר יחד עם חולים רבים אחרים שכנראה סובלים באמת ממחלות נפש. הם מקבלים תרופות, לעתים בכדורים ולעתים בהזרקה לווריד. אם הם מתנגדים קושרים אותם למיטה. לעתים הם נקשרים ללילה שלם ושוכבים בתוך הצואה והשתן שלהם".

בכמה מהעדויות מופיע תיאור של מכות או של "טיפול" במכות חשמל בהכרה מלאה. "זו טראומה פיזית ופסיכולוגית קשה", אמרה גרדנר. לדבריה הקורבנות מופרדים ממשפחותיהם, שלא מעודכנות במצבם. מכשירי הטלפון שלהם מוחרמים והם אינם זכאים לביקורים. השחרור מ"אשפוז" אינו מתאפשר ללא אישור של המשטרה או הממשלה בבייג'ין — ולעתים חולפים ימים, שבועות ואף שנים עד שהוא ניתן. "באחד המקרים", המשיכה גרדנר, "הקורבן הוחזק במתקן פסיכיאטרי במשך 15 שנה". לפי הדו"ח, כמעט שליש מהקורבנות נשלחו לאשפוז בכפייה פעמיים או יותר. שניים מהם אושפזו לפחות חמש פעמים בעבר, ו-15 טרם שוחררו.

קורבנות מערכת אנקאנג, מתוך הדו"ח שפורסם. "במשטרו של שי ג'ינפינג נעשה מסוכן יותר ויותר לאנשים לדבר"
צילום: ארגון Safeguard Defenders
אינפו תדירות האשפוזים

לצורך כתיבתו נעזרו מחברי הדו"ח, בין היתר, בארגון הסיני Civil Rights and Livelihood Watch (CRLW), העוקב אחר הפרות זכויות אדם של אזרחים בני המעמדות הנמוכים במדינה. לדברי מואו ינסי, תחקירנית הארגון החיה בבריטניה, "יש לנו בארגון עיתונאים-אזרחים אמיצים שנמצאים בקשר עם קורבנות האשפוז בכפייה. הם קיבלו מהם את המידע באופן ישיר, ראיינו אותם ולעתים צילמו אותם בווידאו". בשיחה עם "הארץ" הוסיפה מואו כי הדו"ח מבוסס, בין היתר, על ראיונות אלה ועל מידע רב שנאסף מהשטח בשנים האחרונות. העדויות פורסמו מבלי לחשוף את זהותם של המראיינים, מחשש לביטחונם. "האנשים האלה נמצאים תחת מעקב הרשויות", הסבירה מואו. "הם מוטרדים על ידי המשטרה, ונאלצים במקרים רבים לעזוב את בייג'ין ולהתחבא. חלקם גם נעצרו".

אינפו מספר האשפוזים

לקריאת הדו"ח המלא

אחד המקרים המתוארים בדו"ח הוא של הפעיל הפוליטי לו צ'יאן-רונג, שאושפז במחלקה הפסיכיאטרית של בית חולים במחוז ג'יאנגסו ב-2018 למשך תשעה שבועות. לו העיד כי רופאיו הודו בפניו שהמשטרה הורתה על אשפוזו — על אף שבדיקות שנערכו לו קבעו כי הוא לא סובל ממחלת נפש. מקרה אחר הוא של חה פאנג-וו, תושב מחוז חונאן, שאושפז בכפייה כמה פעמים בעבר. באחד המוסדות שאליהם הובא אובחן חה כסובל מפסיכוזה פרנואידית ולדבריו אחד הרופאים אמר לו: "קל להיכנס לכאן, אבל קשה לצאת. המנהיגים הורו לנו להשאיר אותך כאן ותפקידנו הוא להשגיח עליך 24 שעות ביממה".

צ'ן ביסיאנג, תושבת חונאן בשנות השמונים לחייה, נעצרה בידי המשטרה ב–2017 אך בשל גילה המבוגר והעובדה כי הוכתה בידי השוטרים ונחבלה, היא הופנתה לבית חולים צבאי ואושפזה למשך ארבעה חודשים במחלקה הפסיכיאטרית. מקרה אחר המוזכר בדו"ח הוא של דונג יאוצ'יונג — שב-2018 תיעדה את עצמה משליכה דיו על תמונתו של הנשיא שי, ומוכרת בכינוי "נערת הדיו". דונג נכלאה במוסד פסיכיאטרי שם הוכתה, נקשרה למיטה ונאלצה לקחת תרופות שלא נזקקה להן. היא אושפזה פעמיים, ובני משפחתה סיפרו כי קודם לכן היתה בריאה — אך לאחר שחרורה, כשהיא כבת 30 בלבד, סבלה מתופעות חמורות כמו דמנציה וחוסר שליטה על הסוגרים וכן מסיוטי לילה.

לא כל המאושפזים הם מתנגדים פוליטיים. בכמה מקרים הובאו לאשפוז בכפייה מי שתבעו פיצוי כספי מהרשויות בשל פציעה בעת שירותם הצבאי, דרשו מהמשטרה לחקור פריצה לביתם או תמכו בפומבי במורה שנענשה כי עודדה את תלמידיה להטיל ספק בנרטיבים ההיסטוריים הרשמיים של השלטון. 99 הקורבנות המוזכרים בדו"ח מגיעים מ-21 מחוזות ברחבי סין, אך הוא אינו עוסק בנעשה במחוזות שבהם מצב זכויות האדם עשוי להיות חמור יותר, שינג'יאנג וטיבט. גיל הקורבנות משתנה, חלקם צעירים ואחרים מבוגרים. 51 מהם גברים ו-48 נשים; 14 מהם פעילים פוליטיים ו-80 זכו להגדרה "עותרים" (petitioners). לדברי גרדנר, מדובר במי שפועלים תחת שיטת "המכתבים והביקורים" הוותיקה בסין.

"אזרח שמבקש להתלונן או להפנות לרשויות בקשה הנוגעת לעוול שנגרם לו יכול לעתור בנושא לרשויות באזור מגוריו", הסבירה מנהלת המחקר את השיטה. לדברי גרדנר, "אזרחים רבים מאמינים במערכת וחושבים שהיא תפתור את העניין בדרך צודקת, אבל זה לא עובד. חיי העותרים הם קשים, ההליכים נמשכים שנים וחלקם גם הופכים לקורבנות של השיטה המאשפזת אותם בכפייה". להגדרתם של מתנגדי משטר כמי שסובלים ממחלת נפש, ולאשפוזם בכפייה במוסדות פסיכיאטריים, יש היסטוריה בת עשרות שנים בסין וזו מוכרת גם מדיקטטורות אחרות דוגמת ברית המועצות. לפי הדו"ח, בשנות ה-80 הוקמה בסין רשת של 30 מוסדות פסיכיאטריים בשם אנקאנג (מונח שמשמעותו "שלום ובריאות"). מוסדות אלה היו מיועדים לאזרחים "בלתי שפויים מבחינה פלילית", ונוהלה בידי המשרד לביטחון הציבור. אולם מי שסומנו כמתנגדי משטר מאושפזים גם במוסדות פסיכיאטריים אחרים, בהם מרכזים רגילים לבריאות הנפש המטפלים באוכלוסייה הכללית ומנוהלים בידי משרד הבריאות הסיני. לדברי גרדנר, בין 2002 ל-2012 התקיים דיון ציבורי בסוגיה, בסין ומחוץ לה.

ב-2012 חוקקה סין את "חוק בריאות הנפש" שנועד להסדיר את זכויות המטופלים. כך נוצרו קריטריונים לאשפוז, בתי חולים קיבלו אחריות לזכויות החולים וגובשו נהלים מחמירים יותר, מבחינה רפואית ומשפטית, למקרים של אשפוז בכפייה. אך לטענת גרדנר, המצב בפועל לא השתפר. "עכשיו ברור שזה לא עובד", הוסיפה. "הדו"ח מראה כי עדיין יש מאות או אלפי קורבנות". לדבריה, "קשה לנו לומר אם המצב משתפר או נהיה גרוע יותר מבחינה זו, אבל במשטרו של שי, ישנה עלייה ברדיפה של פעילי זכויות אדם ועיתונאים-אזרחים, והם הרי אלו שיכולים לעצור את זה. לכן כדאי לשקול את האפשרות שהשיטות האלו קיימות באותו היקף שהן היו בעבר. זאת, בסופו של דבר דרך זולה, יעילה וקלה לשמר את היציבות שחשובה כל כך לשלטון".

כך נכתב גם בפרק המסקנות בדו"ח הארגון: "סין תחת שי ג'ינפינג מעולם לא היתה יותר עסוקה ב'שמירה על היציבות' ובהטרדה ומעצר של אנשים שהמפלגה הקומוניסטית מחליטה כי הם מסכנים את כוחה". מחברי הדו"ח מוסיפים כי הדבר בא לידי ביטוי בתקציב הרב המיועד למטרות של טיפול באי-שקט חברתי. ב‏–2019 הוקדשו לכך בתקציב המדינה כ–1.39 טריליון יואן (כ–217 מיליארד דולרים) — סכום הגבוה בכ–17% מתקציב הצבא הסיני. "בסין פועלות מערכות רבות למעצר שרירותי ולכפיית היעלמויות, המשמשות לתחזוקת היציבות — ממערכת המעקב אחרי מגורים, דרך 'בתי כלא שחורים בלתי חוקיים' ועד מעצרים כפויים בשם בדוי ואף מעצרי בית", נכתב בדו"ח. "אבל אחת השיטות המפחידות והסטיגמטיות ביותר היא מערכת 'אנקאנג', שבה קורבנות לכודים בתוך סיוט, ללא גזר דין של בית המשפט, ללא הליך שיפוטי וללא מושג מתי הסיוט יסתיים".

"הארץ" פנה לשגרירות סין בישראל, עדיין לא התקבלה תגובתה.

חוקרים: סין קצרה איברים מאנשים בעודם בחיים. רופאים היו שותפים להוצאות להורג.

שני חוקרים, פרופ' יעקב (ג'יי) לביא מישראל ומת'יו רוברטסון מאוסטרליה הצליחו להוכיח את מה שנטען כבר שנים – סין קצרה איברים מאנשים שהיו עדיין בחיים ורופאים סיניים היו שותפים למעשה בהוצאות להורג.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718342

בבוקר אחד באוקטובר, יה טונג הלכה לבית ספרה בעיר צ'ינג'ו שבדרום סין. זה היה אמור להיות יום שגרתי עבור הילדה בת התשע שכולל לימודים ומשחקים עם חברים, אך הוא הסתיים באופן טרגי ביותר. יה התנגשה בילדה אחרת במסדרון בית הספר, מעדה, ראשה נחבט בקיר והיא התעלפה. התלמידה עוד הספיקה לשוב להכרה, ללכת הביתה לארוחת צהריים ואז לשוב לבית הספר, אבל בסופו של יום היא סבלה מדימום במוחה והיתה בתרדמת במשך תשעה ימים, עד למותה.

אביה של יה, הואנג צ'ין, החליט לתרום את איבריה כדי להציל חיים של אנשים אחרים ולהשאיר בעולם הזה משהו מבתו המנוחה. "אני רק רוצה לתת ללב של הבת שלי להמשיך לפעום", הוא הסביר. בזכות הסכמתו של הואנג, הקרניות, הלב והכליות של בתו נתרמו להשתלה. "הוקל לי שהיא עזרה לאנשים אחרים והצילה את החיים שלהם", אמר האב.

המקרה של יה הציג את תעשיית השתלת האיברים בסין באור חיובי במיוחד, וכלי התקשורת המקומיים דאגו להדהד את סיפור המוות-מציל-החיים שלה באופן שלא נעלם גם מהתקשורת הבינלאומית. עם זאת, ברוב המקרים לא כך הדבר בסין. לתעשיית השתלות האיברים במדינה יש צד אפל, בלתי נודע ולעתים רבות לא חוקי – כך טענו בשנים האחרונות כמה מומחים זרים. לדבריהם, ב"מחנות לחינוך מחדש" בסין רוצחים חלק מהאסירים כדי לקצור את איבריהם ולמכור אותם להשתלה תמורת סכומי כסף גבוהים ללקוחות מקומיים וזרים.

טריבונל בינלאומי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס פרסם ב-2019 דו"ח בנושא קציר האיברים בסין לאחר חודשים של דיונים, שמיעת עדויות וניתוח ממצאים. "הקמפיין הסיני לקציר איברים בכפייה מקורבנות חפים מפשע הוא פשע נגד האנושות", הוא קבע, "הוא מהווה את אחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר בעת המודרנית". איתן גוטמן, חוקר ופעיל זכויות אדם אמריקאי, סיפר בראיון ל"הארץ" בנובמבר 2020 שכ-15 מיליון בני מיעוטים במחוז שינג'יאנג, בהם אויגורים מוסלמים, עברו בדיקות רפואיות שהכרחיות לבדיקת התאמת איבריהם להשתלה ושיותר ממיליון מהם נמצאים במחנות הכליאה. "אלו לא תקריות ספורדיות, זו מדיניות", הוא אמר, "טיהור אתני שיכול להניב רווחים גדולים".

גוטמן העריך שלפחות 25 אלף בני אדם בשנה נרצחים בשינג'יאנג בעבור איבריהם וסיפר על מסלולים מהירים למעבר איברים בשדות תעופה מקומיים ועל קרמטוריומים הנבנים כדי להיפטר מהגופות. לקוחות האיברים בימינו, הוא טען, הם בעיקר סינים אמידים, אך ישנם גם "תיירי איברים", יפנים, דרום קוריאנים ומוסלמים ממדינות המפרץ המעדיפים "איברי חלאל" שנלקחו ממוסלמים כמו האויגורים. אך למרות עדויות רבות שנשמעו בנושא סחר האיברים בסין, לא נמצא "האקדח המעשן" בדמות מסמכים רשמיים שיוכיחו שהמדינה עומדת מאחורי תעשייה לא חוקית ולא מוסרית כדי להרוויח כסף. עד עכשיו, ככל הנראה.

מחקר שהתפרסם היום (שני) ב-American Journal of Transplantation, כתב העת המדעי המוביל בעולם בתחום ההשתלות, טוען שבשנים 1980 ועד 2015 לפחות הופרו בסין שני תנאי בסיס קריטיים להתנהלות אתית של השתלות איברים בפרט ולהתנהלות אתית רפואית בכלל. התנאי הראשון שהופר הוא הכלל האתי החשוב של עולם ההשתלות – "כלל התורם המת" (Dead Donor Rule) שאוסר על תרומת איברים חיוניים מתורם שעודנו בחיים ואוסר על גרימת מותו של תורם כדי לקבל את איבריו. מחברי המחקר, מת'יו רוברטסון, דוקטורנט בביה"ס לפוליטיקה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית בקנברה ופרופ' יעקב (ג'יי) לביא מישראל, טוענים ש"כלל התורם המת" הופר בסין כעניין שבשגרה. זאת ועוד, שני החוקרים טוענים שהכלל האתי השני שהסינים הפרו, וסביר להניח שעדיין מפרים, הוא האיסור על השתתפות רופאים בהוצאות להורג.

פרופ' לביא הוא יועץ רפואי של הנהלת בית החולים שיבא לניהול סיכונים וחבר בוועדת האתיקה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. בעבר הוא הקים וניהל את היחידה להשתלות לב בשיבא וכיהן כנשיא החברה הישראלית להשתלות. בראיון ל"הארץ" הוא מסביר שהמחקר שלו ושל עמיתו האוסטרלי מצא למעשה את "האקדח המעשן" שהיה חסר בנוגע לחשדות בעניין ההשתלות בסין. "עד היום היו הרבה עדויות נסיבתיות. לעומת זאת, במחקר שלנו יש לראשונה עדות של העוסקים בדבר בשפתם", אומר לביא.

על פי "כלל התורם המת", להליך הנצלת איברים (הצלת איברים וניצולם) אסור לגרום למותו של התורם. מחקרם של לביא ורוברטסון בדק אם רופאים סינים קבעו כנדרש מוות מוחי לפני שניגשו לניתוח הנצלת האיברים. "כדי שניתן יהיה לקבוע מוות מוחי של אדם הוא חייב להיות, באופן חד-משמעי, ללא יכולת נשימה עצמאית", מסביר לביא. "את הבדיקה עושים באמצעות ניתוק הנבדק ממכונת ההנשמה אליה הוא מחובר באמצעות צינור המוחדר לקנה הנשימה שלו. לאחר הניתוק ממתינים לראות אם הנבדק נושם עצמאית. בנוסף בודקים את רמת דו-תחמוצת הפחמן (Co2) בדם. אם לא נצפתה ולו נשימה ספונטנית אחת, אפשר לומר בוודאות שלאדם אין רפלקס נשימה וניתן לקבוע רשמית  שמוחו מת והוא מוגדר מת". "זהו תנאי אוניברסלי לגמרי המקובל על ידי הממסד הרפואי בכל מדינה בעולם", אומר החוקר הישראלי. "גם הספרות הרפואית הסינית מקבלת הגדרה זו לצורך קביעת מוות מוחי, וזאת למרות שאין בסין חוק מפורש בנושא".

לביא ורוברטסון עברו במהלך המחקר על מאגר מידע של יותר מ-120 אלף מאמרים בשפה הסינית שעוסקים באופן כללי בהשתלות איברים וסיננו מתוכם כ-2,800 מאמרים שעוסקים בהשתלות לב וריאה. הם חיפשו בטקסטים משפטים שמתארים החדרת צינור הנשמה לקנה הנשימה של המת שבוצעה רק לאחר  קביעת המוות המוחי או לאחר תחילת ניתוח הנצלת האיברים. "מציאת תיאור שכזה מוכיחה למעשה שמבחן הפסקת הנשימה לא בוצע, שכן החולה לא היה מונשם עד לאותו רגע ונשם בכוחות עצמו עד לתחילת ניתוח הנצלת האיברים ומכאן שלא היה במוות מוחי", אומר לביא. "ב-310 מאמרים מצאנו משפטים שמתארים בעייתיות בקביעת מותו של התורם וב-71 מאמרים מצאנו הוכחה ברורה וחד משמעית שלא נקבע מוות מוחי לפני שהחל הניתוח להנצלת איברים", אומר לביא.

71 המאמרים שהוכיחו שאיבריו של תורם נקצרו לפני מותו פרוסים על פני 35 שנה ומקורם ב-56 בתי חולים שונים מ-33 ערים ו-15 מחוזות. "פריסה זו", מסביר לביא, "מעידה על כך שלא מדובר בבעיה מקומית או זמנית. זו חייבת להיות מדיניות".

תרומת איברים אפשרית רק במצב של מוות מוחי משום שבמצב זה ניתן, למשך זמן מוגבל בלבד, לשמר את תפקוד האיברים באופן מלאכותי. בזמן מוגבל זה מבצעים את ניתוח הנצלת האיברים משום שלאחר מכן האיברים יפסיקו לתפקד ומערכות הגוף יקרסו. "השימוש באיברים להשתלה מאדם שהוצא להורג, המצוי במוות מוחי וליבו עדיין פועם, מצריך תיאום מורכב ועדין בין המוציאים להורג לבין הרופאים שמנצילים את האיבר", אומר לביא. "המסמכים שנחשפו במחקר מראים שעל מנת להימנע ממצב של איבוד האיבר כתוצאה מחוסר תיאום שכזה, הרופאים הסינים הפכו למעשה לחלק מהליך ההוצאה להורג". לביא מספר ש"המשפטים המרשיעים" שנמצאו ב-71 המאמרים היו לא יותר ממשפט קצר או שניים בחלק של המאמר העוסק במתודולוגיה שלו. "המשפטים מראים פעם אחר פעם ש'תורם' האיברים הונשם רק לאחר שנקבע מוות מוחי או שהתחלת ההנשמה החלה לאחר תחילת הניתוח, או שהוא הונשם רק במסכה – עדות לכך שה'תורם' לא נזקק להנשמה קודם ושהוא נשם בכוחות עצמו עד הניתוח", הוא מסביר.

לביא ורוברטסון מודים שהם לא יודעים אם במאמרים שבהם לא נמצאה בעייתיות בקביעת המוות המוחי נעשה הליך תקין. הסיבה לכך, לדבריהם, היא שמחברי המאמרים לא פירטו בהם את הליך הנצלת האיברים ולא ציינו באיזה שלב בוצעה הנשמת המנותח. כאשר הם נשאלים אם יש אולי הסבר אפשרי אחר לממצאים שהתגלו ב-71 המאמרים או שאכן מדובר בהוכחה מוחלטת לכך שקביעת מוות נעשתה בניגוד לכללי האתיקה, הם משיבים: "זו שאלת מיליון הדולר. המאמר שלנו נסרק במסרקות ברזל על ידי מערכת כתב העת American Journal of Transplantation. ארבעה מבקרים חיצוניים ושלושה עורכים עברו על המאמר שלנו בקפידה ואיש מהם לא עצר את פרסומו. אין דרך אחרת להסביר את הממצאים שלנו".

בהררי המחקרים שבהם נברו שני החוקרים לא צוינה זהות "תורמי האיברים" או אם הם היו אסירים. למרות זאת, אומרים לביא ורוברטסון, הסינים סיפקו את המידע הזה בעבר. "הסינים עצמם הודו ב-2007 שמקורם של 95% מהאיברים להשתלה הוא מאסירים", אומר לביא, "האדם שהודה בזה הוא מי שמנהל את מערך ההשתלות בסין והיה בזמנו סגן שר הבריאות, דר' ג'יפו הואנג (Huang Jiefu). היום הוא משמש גם כסגן הממונה על ההשתלות בארגון הבריאות העולמי (WHO) בו יש לסין השפעה רבה מאוד. במבוא למחקר אנחנו גם מסבירים מדוע ברור שכל המנותחים במאמרים שמצאנו חייבים היו להיות אסירים – משום שבתקופה המדוברת לא היתה קיימת בסין מערכת אלטרנטיבית לתרומות איברים מחולים שהסכימו לכך".

המשך ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718342

מדוע העולם מתעניין באוקראינה יותר מאשר במיאנמר?

הפלישה הברוטאלית של הרוסים לאוקראינה מזעזעת, ובצדק, את העולם. מדוע מדינות שבתחומם מתבצעות זוועות לא פחות חמורות, כמו אתיופיה, סין, סוריה ומיאנמר, לא גורמות לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10701302

בשבוע שעבר הכריז שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, שארה"ב מכירה בכך שצבא מיאנמר ביצע פשעים נגד האנושות ורצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה במדינה. רצח האלפים וגירוש מאות האלפים בוצע ברובו ב-2016 ו-2017 אך ע"פ בלינקן המצב החמור במיאנמר נמשך גם היום לאחר שהצבא תפס את השלטון במדינה ב-2021. בנאומו דיבר בלינקן על מתקפות "נרחבות ושיטתיות" ועל מעשי זוועה שהתבצעו בכוונה ברורה להשמדה. זהו המקרה השמיני אחרי השואה שבו ארה"ב מכירה ברצח-עם. הקודמים היו רצח-העם הארמני בזמן מלה"ע הראשונה, רצח הכורדים בעיראק, מעשי רצח-העם בבוסניה, ברואנדה ובדארפור, רצח היזידים ומיעוטים אחרים בידי המדינה האסלאמית ורצח-העם המתבצע במחוז שינג'יאנג בסין נגד האויגורים ומיעוטים נוספים.

בנאומו סיפר בלינקן על התהליך שהוביל לרצח – האפליה, שלילת הזכויות והאזרחות, ההסתה, הגזל והגירוש. הוא גם פירט חלק מהזוועות – אימהות שנאנסו בפני ילדיהם, הוצאות המוניות להורג, מחיקת כפרים שלמים, ילדים שנשרפו חיים או נרמסו ע"י חיילים וסירות שהוטבעו כשעל סיפונן משפחות שלמות. למרות חשיבות ההצהרה האמריקאית, היא אינה מחייבת סנקציות והיא אינה גוררת אחריה בהכרח יישור קו בינלאומי נגד המשטר במיאנמר. זאת, בניגוד בולט ליחס לרוסיה אחרי המתקפה על אוקראינה. קשה אולי להודות בזה, אך אוקראינה זוכה לתשומת לב גדולה בהרבה ממדינות שיש בהן לא פחות סבל, הרס והרג. אלו לא רק בני הרוהינגה. אלו הקורבנות הכלואים והמעונים במחנות בשינג'יאנג, הקבוצות האתניות הטובחות זו בזו באתיופיה וגם אלו העושות זאת לא רחוק מהגבול הישראלי. אף אחת מפרשות אלו לא ממש גרמו לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו.

מדוע בעצם רצח-העם במיאנמר מייצר פחות כותרות ותגובות מאשר הפלישה הברוטאלית לאוקראינה? זה לא כי הנושא איננו אקטואלי שהרי המשטר הבורמזי ממשיך לדכא את אזרחיו ולרצוח ולאסור את מתנגדיו. קשה גם לייחס את האדישות לשיקולים גיאו-פוליטיים בלבד. השלכות המלחמה באוקראינה יכולות אמנם להיות הרסניות, אבל גם המתרחש במיאנמר איננו סכסוך קטן ומקומי – הרוסים מוכרים נשק למשטר, הסינים, שעושים זאת גם הם, גובלים במיאנמר ממזרח ויש להם השקעות ענק במדינה. לא רחוק מהגבול, בבנגלדש, נמצאים מאות אלפי בני רוהינגה המאכלסים את מחנה הפליטים הגדול בעולם ומוסדות, ארגונים ובתי-משפט בינלאומיים בוחשים גם הם באזור. נכון, למיאנמר אין נשק גרעיני, אבל זוהי מדינה גדולה יותר ומאוכלסת יותר מאוקראינה באזור אסטרטגי בין הודו לסין. צריך להיות עיוור או מיתמם כדי לא להכיר באמת הפשוטה העומדת מאחורי שתיקת העולם ואדישותו.

זה טבעי בסה"כ. בני הרוהינגה, האויגורים והטיגראים אינם דומים לנו. הם רחוקים, הם זרים ורובנו יודעים עליהם מעט מאוד. הפליטים האוקראינים המופיעים במהדורות החדשות הם אחרים. הם נושאים מזוודות צבעוניות על גלגלים, לא שקים מסחבות. בדרך לגבול, הם יושבים במאזדות וטיוטות, לא על חמורים או סירות רעועות. הם האנשים הלובשים בגדים של H&M, לא אלו שמייצרים אותם. הם אלו שפולין והונגריה פותחות בפניהם את גבולן, לא אלו שהן מעמידות לפניהם חיילים חמושים וגדרות תיל. זה אנושי מאוד ולכן אפשר וצריך להודות בזה – האוקראינים דומים לאירופאים וזו לפחות אחת הסיבות שהאירופאים פותחים להם את הלב. אין גם כל צורך בהטפות מוסר בעניין זה. האמפתיה של בני-אדם היא דיפרנציאלית. הקשר הרגשי למשפחה, לשבט ולעם, הוא חלק אינטגרלי מהציביליזציה שלנו, הוא כלי הישרדותי ומקור ליופי ועושר תרבותי, לא רק תירוץ לאדישות. למרות זאת, אין הכרח לעשות מזה אידאולוגיה. מותר, אפשר וצריך גם לפעול למען השונים מאיתנו, למען הזרים והרחוקים. זו לא רק סיסמה, הנה שתי דוגמאות קונקרטיות.

בלינקן בחר להכיר ברצח-העם במיאנמר דווקא במוזיאון השואה בוושינגטון מכיוון שחלק מרכזי מכל רצח-עם הוא הכחשתו. מטרת ההכחשה איננה רק הסתרת הפשע, אלא גם הכחשת עצם קיומה של הקבוצה המושמדת. לכן, ההכרה ברצח-עם איננה הכרחית רק למען הצלה או ענישה, היא אקט של תקומה ומאבק מהותי נגד הרוצחים. לאחרונה יצא לאור בעברית ספר בשם "קול דמי אחיך" (הוצאת "דרור לנפש") הכולל שירה שנכתבה ע"י קורבנות רצח-עם, כולל קורבנות הרצח במיאנמר. ספר זה, הכולל גם את "השיר על העם היהודי שנהרג" מאת יצחק קצנלסון, מראה שגם כשההזדהות המיידית שלנו מופנית ליהודים ולישראלים, אפשר גם לשמוע שירת אחרים, אפשר ללמוד אותה בבתי-הספר לקרוא אותה בטקסים וכך לסייע לקורבנות וגם להיאבק ברוצחים.

לא פחות חשוב מכך, אדם הגון מחויב לשאול את עצמו מה חלקה של מדינתו באסונם של אחרים. במקרה של ישראל ומיאנמר התשובה היא ברורה. הצבא הבורמזי מצויד, בין השאר, בנשק ישראלי שנמכר לו לפחות עד 2018. אין טעם להכביר מילים על הממד הטראגי שיש בעובדה שייצוא ממדינת היהודים מסייע לרצח-עם. יש, עם זאת, טעם במאבק בתופעה. עמותה ישראלית בשם ינשו"ף עושה בדיוק את זה כשהיא מקדמת חקיקה נגד מכירת נשק למשטרים רצחניים. ישראל היא מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, היא איננה חתומה על האמנה לפיקוח על סחר בנשק והיא מוכרת גם למשטרים רצחניים. יש לתמוך במאבק של ינשו"ף, לקדם חקיקה בנושא ולסייע למנוע את רצח-העם הבא.

עד אחר עד, מאות אנשים אזרו אומץ לספר על הזוועות במחנות הריכוז בסין

דיויד סטברו, לונדון

בזה אחר זה הם עלו על הדוכן, דיברו בשקט ותיארו את מה שחוו במחנות שהקימה סין לכליאת אזרחיה המוסלמים. דיווח מהטריבונל שהתכנס בלונדון כדי להכריע בשאלה אחת: האם בימים אלה מתבצע רצח עם?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10252231

"זה היה אחד הימים הקשים ביותר בחיי", סיפרה העדה על מעצרה במרץ 2018. "כשהגעתי, היו כבר ארבעה אוטובוסים גדולים בשער. לחלק מהאנשים היו ילדים. שוטרים לקחו מהם את הילדים בכוח ושמו אותם באוטובוס שנסע למקום אחר. שומרים חמושים ניצבו מימין ומשמאל בכניסה למחנה, ומכשיר סרק כל מי שנכנס. הוכנסנו לחדר שבו שוטרים ערכו חיפוש על כולם, וקרעו לנו את הבגדים. לפניי עמדה אישה כבת שבעים. הם הורידו ממנה את החצאית והשאירו אותה בבגדים תחתונים בלבד. השוטר לא הרשה לה לכסות את החזה שלה. גם את החיג'אב שלה הורידו בכוח. אני לא יכולה לשכוח את זה. לא הספקתי להוריד את העגילים שלי, אז הם הורידו אותם כל כך חזק שדיממתי מהאוזניים".

הדוברת היא טורסוניי זיוודון (Tursunay Ziyawudun), בת 43. את עדותה מסרה באחרונה בפני טריבונל ציבורי בלונדון, שהוקם כדי לחקור את המדיניות שנוקט המשטר הסיני בשנים האחרונות נגד אזרחיו המוסלמים, בני המיעוט האויגורי. התיאורים שמסרה זיוודון על כליאתה קשים מנשוא. היא סיפרה על אסירות שנעלמו בלילה, חלקן מעולם לא חזרו; על זריקות וכדורים שניתנו בקביעות לה וליתר האסירות, שגרמו לשיבוש המחזור החודשי, להזיות ולבלבול. והיו גם אלימות קשה ומקרים של אונס בידי השוטרים. "אין לי מילים לתאר את האכזריות הבלתי אנושית של האלימות שלהם", סיפרה בעדותה. "נאנסתי על ידי שלושה שוטרים יחד. אני לא יכולה לבכות ולא יכולה למות, אני גופה מהלכת. הנפש והלב שלי מתים. אני חייבת לראות אותם משלמים על זה".

סיפורי הזוועות הללו, שחזרו שוב ושוב אצל מאות העדים שחלקו את סיפורם עם חברי הטריבונל, עומדים בקנה אחד עם הטענות שמושמעות נגד סין זה כמה שנים. ארגוני זכויות אדם ופרלמנטים במערב טוענים שהמשטר הסיני מבצע פשעים חמורים נגד העם האויגורי ובני מיעוטים מוסלמיים אחרים בחבל שינג'יאנג שבצפון-מערב המדינה. לפי ההאשמות, הסינים כולאים בכפייה יותר ממיליון בני אדם בתנאים קשים במחנות ל"חינוך מחדש", בהם מתקיימים ניסויים רפואיים, שטיפת מוח, עינויים ואונס. בנוסף לכך, המשטר הסיני מואשם בכך שהוא מנצל את האוכלוסייה באזור לעבודות כפייה, חותר להרוס את התרבות והשפה האויגורית, והופך את האזור כולו למעין בית כלא ענק תחת פיקוח שמספקות טכנולוגיות חדשניות. אם לא די בכך, פעילי זכויות אדם טוענים שהמשטר מבצע גם הפלות כפויות, מפריד ילדים מהוריהם ורוצח אסירים לטובת מכירתם איבריהם.

ולמרות זאת, סין לא משלמת שום מחיר. בתי משפט בינלאומיים אינם מקיימים נגדה שום הליך, מועצת הביטחון של האו"ם לא מגנה אותה, מרבית המדינות מקיימות איתה קשרים דיפלומטיים כרגיל וחברות ענק מכל העולם ממשיכות לעשות איתה עסקים. הסינים, מצדם, תוקפים כל מי שמעלה את הנושא וטוענים שמדובר בקמפיין השמצה ובתעמולה שקרית שנועדו לפגוע במדינה. האדם הסביר במערב מוצא את עצמו בפני דילמה: האם מדובר כאן בקמפיין פוליטי נגד סין שעושה שימוש ציני בחשדנות כלפיה, או בפשע בקנה מידה היסטורי שהעולם מתייחס אליו באדישות בלתי נתפסת? מי שמנסה לפתור את ההתלבטות בימים אלו הם יוזמיו של הטריבונל הציבורי (People's Tribunal) – מהלך אזרחי יוצא דופן ששם לעצמו למטרה לגלות סוף סוף את האמת. לנגד עיניו ניצבת שאלה מרכזית אחת: האם סין מבצעת פשעים נגד האנושות, שמגיעים עד כדי רצח עם.

וכך, ההאשמות הקשות נגד סין מתבררות לא בבית הדין בהאג ולא בבניין האו"ם בניו יורק, אלא באולם קטן בלונדון. חברי הטריבונל ערכו שני שימועים, בני ארבעה ימים כל אחד, בספטמבר וביוני השנה. העדים שהגיעו אליו הם אלה שהצליחו להימלט מסין – ולהתגבר על הפחד. באולם בלונדון ניכר שרבים מהם רק רוצים שקולם יישמע. הם עלו אל שולחן העדים אחרי שהחליטו ששתיקה כבר אינה אופציה. רובם ביקשו לציין שהם החליטו לדבר, או לזעוק, למען אהוביהם, אחיהם או הוריהם ולמען עמם. הם דיברו בשקט ובאיפוק, אבל למעשה זעקו לעזרה – הצילו את אחותי, את אבא, את אמא.

היה משהו טראגי בסצנה הזו. בניגוד לציפיות העדים, העולם לא צופה. אפילו האולם עצמו אינו מלא. במרבית הדיונים ישבו כ-50 איש, מרביתם אקטיביסטים, מומחים ובני משפחות. לא היו עיתונאים רבים או מצלמות טלוויזיה. אמנם היו כמה אזכורים לטריבונל בתקשורת הבריטית והבינלאומית, אך הם נעלמו בצלם של האירועים באפגניסטן, מגפת הקורונה, ומשבר האקלים. פשוט אין מספיק משבצות פנויות בחדשות החוץ. אך העדים לא מתייאשים. "סין אינה חברה בבית הדין הפלילי הבינלאומי ולכן אי אפשר להביא צדק ומשפט לאויגורים", מסבירה נירולה אלימה (Nyrola Elimä), בת 36, מהעיר יינינג שבשינג'יאנג שחיה היום בשוודיה. אלימה מעידה בשם בת-הדודה שלה, מאילה יקופו (43), שנאסרה לדבריה לאחר שניסתה לעשות העברה בנקאית חוקית להוריה החיים באוסטרליה. יקופו ישבה כעשרה חודשים ב"מחנה לחינוך מחדש", אושפזה בבי"ח עם נזק בכבד ולאחר שחרורה נעצרה שוב ומאז היא יושבת במאסר באשמת "מימון פעילות טרוריסטית" ללא הליך משפטי תקין, ללא הוכחות או ייצוג משפטי וגם ללא קשר עם ילדיה. על הטריבונל שמעה אלימה בטוויטר והחליטה להביא את סיפורה לידיעת השופטים. היא נסעה ללונדון, הגישה ניירות ומסמכים המעידים לדבריה על כך שקרובת משפחתה לא פשעה ונבחרה לתת עדות ישירה מול חברי ההרכב במושב הראשון של ההליך. "לפני שעליתי לדבר היה לי התקף פניקה", היא מספרת, "על הבמה לא סובבתי את הראש כי פחדתי, אני יודעת שהממשלה הסינית בודקת כל הזמן, ידעתי שהם מסתכלים עלי הרגשתי שהם עומדים לידי. אבל הם לא השאירו לי ברירה, מאילה היא המשפחה שלי, היא מישהי שאני אוהבת, הייתי חייבת לומר את האמת, הם לא השאירו לי ברירה". "אנחנו לא כמו ישראל שיכולה היתה להביא בעצמה את אייכמן לדין. לעולם לא יהיה לנו את זה, לרצח העם שלנו אין בית משפט, אז כשהגיע המשפטן הכי מכובד בבריטניה והפרופסורים והדוקטורים של הפאנל, רציתי להביא בפניהם גם את הסיפור שלנו".

אלימה מתכוונת לסר ג'פרי נייס – המשפטן הבכיר שכיהן בעבר כתובע ראשי במשפטו של הרודן היוגוסלבי, סלובודן מילוסוביץ', והחליט לקחת על עצמו כעת את המשימה. חבריו לטריבונל הם אנשי ציבור בריטיים מתחומים שונים: משפט, רפואה, עסקים, זכויות אדם, חינות ותרבות, שהתחייבו לקיים הליך נטול פניות. בנוסף אליהם, לוקחים חלק במהלך תחקירנים, מתורגמנים, ויועצים, שעובדים כבר יותר משנה על איסוף העדויות והחומרים. בידי הטריבונל יש מאות אלפי עמודים של חומרים בנושא, כולל סיפוריהם של כ-500 עדים והסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא הפך לבעליו של גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא. ולמרות זאת, לטריבונל, שהוקם כיוזמה פרטית וממומן כולו בידי תרומות, אין מעמד בחוק הבינלאומי ואין לו סמכויות אכיפה. הוא לא יכול לעצור חשודים, לא להטיל סנקציות וגם לא להעניש איש. כל מה שהוא יכול לעשות הוא לחתור לגילוי האמת, בתקווה שהעולם יהיה מוכן להקשיב ולפעול בהתאם. ויש הבדל משמעותי נוסף בינו לבין טריבונלים אחרים. בניגוד להליכים הבינלאומיים המוכרים שנערכו למשל בנירנברג, יוגוסלביה ורואנדה, הטריבונל האיוגורי מתקיים בזמן אמת. הפשעים שהוא אמור לברר לא הסתיימו, וממשיכים להתבצע, לכאורה, בזמן הדיונים. עובדה זו מקנה לעבודתו תחושת דחיפות ואחריות עמוקה, גם אם לא תוקף חוקי.

הטריבונל האויגורי, לונדון, , ספטמבר 2021,

***

בשינג'יאנג חיים למעלה מ-25 מיליון בני אדם. כ-40% מהם בני האן, הקבוצה האתנית הגדולה והדומיננטית בסין. השאר הם בני מיעוטים אתניים, הגדול שבהם הוא המיעוט האויגורי. המחוז, שהיה בעבר אוטונומי, עבר בעשורים האחרונים תהליך תיעוש כתוצאה מהשקעות מאסיביות של המשטר שגם דאג להעברת המוני סינים בני האן לאזור. השינויים הללו הביאו למתיחות בין האוכלוסייה המקומית לבין השלטון והובילו לפעילות בדלנית של קבוצות אויגוריות ואפילו למספר פיגועי טרור. ב-2014 הכריז השלטון מלחמה על "בדלנות, טרור וקיצוניות" באזור. המלחמה הקצינה ב-2017, עם החלפתו של נציג השלטון באזור. הנציג החדש – אדם שהיה ממונה במשך שנים על דיכוי המחאה בטיבט – החריף את האמצעים לשיטור, ריגול ופיקוח על האוכלוסייה המקומית.

חלק מהעדים תיארו כיצד נראתה ההקצנה ביחסו של המשטר לאוכלוסייה – איך התחילו להרוס באופן שיטתי מסגדים בכל רחבי המחוז, איך החריבו שכונות וכפרים של הקהילה האויגורית במסווה של מלחמה בעוני, ואיך כפו על התושבים לעבור לשכונות חדשות בערים, שם הם חיים תחת שליטה מוחלטת  ונאלצים להפוך לפועלים במפעלים. בתוך שנים ספורות, האזור כולו הפך למדינת משטרה. "את כפר מולדתי אי אפשר היה לזהות", אמר בעדותו אזרח קזחסטאן שנולד בשינג'יאנג ובא לבקר את קרוביו ב-2017. "המשפחה שלי פחדה לדבר איתי". עם החרפת הדיכוי בשינג'יאנג, פחתה דרמטית האפשרות להשיג מידע ממקור ראשון על מה שמתרחש באזור. דיווחים עיתונאיים אמינים מהשטח עצמו כמעט בלתי אפשריים בשנים האחרונות. מי שנכנס לאזור, זוכה לראות רק מה שהסינים מעוניינים לראות, ולכן, המידע זורם ממקורות מוגבלים מאוד: עדים שהצליחו להימלט מהמדינה, ניתוח של צילומי לוויין, מידע שמתפרסם (לפעמים בטעות או בהיסח דעת) בתקשורת המקומית ומסמכים רשמיים שהודלפו והגיעו לאמצעי תקשורת במערב. מסיבה זו, פסיפס העדויות הרחב שנשמע בטריבונל חריג במיוחד. קשות במיוחד הן העדויות של הגברים והנשים שנכלאו במחנות ל"חינוך מחדש".

רבות מהנשים שנכלאו סיפרו על אונס, על נטילת תרופות בכפייה ועל בדיקות רפואיות שפשרן לא נודע. אחת מהן היא גולבהאר ג'לילובה (Gulbahar Jelilova), בת 57, שנכלאה למשך 15 חודשים באשמת פעילות טרור. היא תיארה חקירות שבהן נקשרה לכיסא במשך 24 שעות, ובכל פעם שנרדמה, העירו אותה עם שוק חשמלי. כשסירבה לחתום על מסמך הודאה, היא גם נאנסה. "בחדר החקירות היתה רק מיטה אחת, כיסא ושולחן", סיפרה בעדותה. "הם ביקשו ממני לשבת על הכיסא ושם קשרו אותי בשרשרת. היו שם שלושה אנשים, אחד ישב עם מחשב, אחד שימש מתורגמן ואחד חוקר. ביקשו ממני שוב לחתום על הודאה באשמה. סירבתי. הם אמרו שאני חייבת לחתום כדי לקבל את החופש שלי. אחד הגברים הסינים הוריד את מכנסיו, ניגש אלי וניסה להכניס את איבר מינו לפי. אמרתי לו, "אין לך אחות או אימא?". הסיני השני היכה אותי".

בהצהרתה תיארה גם את סיפוריהן של הנשים האחרות שעמן נכלאה: אימהות שילדו במחנה ותינוקותיהן נלקחו מהן, נשים שידיהן נאזקו לרגליהן כך שלא יכלו לעמוד זקופות, אחרות שנלקחו ל"חדר החשוך" – כלוב של מטר על מטר, שבו אי אפשר לעמוד כלל ומים זורמים תחתיו. היא אמרה שהצפיפות בתאים היתה כל כך גדולה שהנשים נאלצו לישון במשמרות מכיוון שלא היה מקום לכולן לשכב. את הצרכים היה צריך לעשות בעמידה ומצלמות עקבו אחרי כל תנועה. כמו עדים רבים אחרים, היא סיפרה גם על מזון דל ולחם מלא עובש ועל ניסיונות לשטיפת מוח באמצעות שירת שירי הלל למפלגה במשך שעות. "הכריחו אותנו לומר דברים כמו 'אני אוהבת את סין' או 'אני אוהבת את שי ג'ינפינג", העידה גם גולזירה אוולקנקיזי (Gulzire Awulquanqizi), בת 42 מהעיר גולז'ה (Ghulja) שבשינג'יאנג, ששהתה בארבעה מחנות שונים ב-2017-2018. "היינו חייבות לכתוב הכל, את הרגשות שלנו ואת הכרת התודה שלנו לשי ג'ינפינג. פעם בשבוע נתנו לנו ציונים על מה שכתבנו ואמרו לנו שמי שלא עוברת תישאר במחנה כל חייה".

גם היא נאלצה לקבל כדורים וזריקות שהשפיעו על יכולותיה הקוגניטיביות ושיבשו את המחזור החודשי שלה. היא נחקרה 19 פעמים, קיבלה מכות ואולצה לאכול חזיר. היו פעמים, סיפרה, שבהן אסירים אולצו לשרוף ספרי קוראן. באחד המחנות היא קיבלה עבודה קשה במיוחד. "העבודה שלי היתה לשבת ליד וילון, עד שהיתה מגיעה אסירה מלווה על ידי מישהו מהצוות", סיפרה. "אני לקחתי את טביעות האצבע שלה וסייעתי לה להוריד את הבגדים, אבל לא את אלה שמתחת למותניים. הייתי צריכה גם לכבול אותה בשלשלאות. אז נכנס גבר לחדר ואני הייתי הולכת לשבת בשקט בחוץ, ליד הדלת. כשהגבר יצא מהחדר, אני לקחתי את האישה להתקלח. לא היה דבר שיכולתי לעשות, הם הכריחו אותי. עשיתי את העבודה הזו במשך שישה חודשים".

עבדוסלאם מוחמד (Abdulsalam Muhammad)  בן 44 כמה מהכפר קושיריק (Qoshirik) סיפר שכשהגיע למחנה, הוא והאסירים האחרים הופשטו והוכנסו לתא קטן וקפוא כשהם כמעט עירומים. בתא של 2.5 מ"ר הוכנסו 16 אסירים. לא היה מספיק מקום לישון והאסירים נאזקו אחד לשני בזוגות. "לא היה מכסה לדלי ששימש כשירותים" הוא מספר בעדותו, "הרחנו אותו יום ולילה והיו לנו זיהומים באף". לדבריו, האסירים היו חייבים לזכור בעל פה שירים סינים באורך עמודים שלמים ואלו שלא הצליחו נענשו. העונשים כללו מכות קשות, מניעת שינה ומזון וחקירות של יותר מ-48 שעות. במחנה אחר שאליו נשלח ב-2015, נלקחו האסירים לאימוני ריצה אכזריים. "הם קראו לזה אימון אבל זה היה סוג של עינוי", הוא נזכר, "היו שם נשים בנות שבעים. הן לא יכלו לרוץ, אפילו ללכת היה קשה עבורן. כשהן נפלו, השוטרים החלו לבעוט בהן ולהכות אותן".

ככל שעוברים ימי הטריבונל, נערמות עוד ועוד עדויות. אחד העדים מספר איך ראה אסיר אחר מוכה למוות. עד נוסף מספר איך הוכנס אזוק באמצע החורף לבור צר ועמוק באדמה, שם שפכו עליו מים עד שאיבד את ההכרה. עד אחד מספר על בדיקות דם לא מוסברות שנאלץ לעבור. באחד הימים, מופיע עד מפתיע – אדם ששירת כשוטר סיני בשינג'יאנג. השוטר, וואנג לייז'אן (Wang Leizhan), עזב את סין ב-2020 וחי כיום בגרמניה. עדותו, בה סיפר על הפקודות שנדרש למלא בתפקידו, משלימה חלקים בפאזל. לדבריו, למחוז גויסו 150 אלף שוטרים, שקיבלו כולם הכשרה פוליטית לגבי האוכלוסייה האויגורית. מחסומים משטרתיים הוצבו כל 500 מטר, ובאזורים מסוימים אפילו כל 200 מטר. "כל התושבים האויגורים היו חייבים לספק לממשלה הסינית דגימת DNA", הוא מספר. "עצרנו אנשים על כל מיני עבירות – אחזקת סכין בבית, הצגת זהות תרבותית בגלוי או אמונה באידיאולוגיה אחרת. בסך הכל עצרנו אז כ-300 אלף איש. היו כפרים שכל האוכלוסייה שלהם נלקחה למחנות ריכוז".

לייז'אן מעיד שראה עינויים של אסירים. מול עיניו, אסירים הורדו על הברכיים, הוכו, ראשם כוסה בשקית פלסטיק וידיהם ורגליהם נקשרו בזמן שצינור החדיר מים לפיהם. הוא היה עד גם לעינוי גברים באמצעות שוקים חשמליים לאיברי המין, ראה פטישים ששימשו לשבירת רגליים, הפשטה וטבילה במים קפואים והרעבה. פרט מידע נוסף שמסר השוטר לשעבר חשוב במיוחד: "ילדיהם של רבים מאסירי מחנות הריכוז המבוגרים נלקחו לבתי יתומים של המדינה שם הם עברו אסימילציה לתרבות האן סינית". ואכן, מהעדויות עולה כי המשטר הסיני מפעיל מדיניות אכזרית במיוחד בכל הקשור לילדי האויגורים. מדיניות זו כוללת לא רק הפרדת ילדים מהוריהם, אלא גם כפייה של הפלות של נשים בהריון. "אשתי היתה בהריון בחודש השישי", מספר באקיטלי נור (Baqitali Nur) לצערי אני לא יודע בן כמה שמתאר בקול חנוק לפרטי פרטים כיצד עונה במחנה. "העובר נקרע מתוך גופה".

ראהימה מוחמד נורי (Rahima Mohammed Nuri), אחות בהכשרתה שעסקה שנים רבות בביצוע הפלות, נותנת הקשר לסיפורו. בעדותה, שנמסרת מטורקיה, היא מאשרת שהשלטון אכן מבצע הפלות בכפייה בחודשים מתקדמים. אחד מחברי הפאנל שואל אם היו מקרים שבהם הריונות הופסקו בחודש שישי או שביעי ונולדו ילדים חיים. נורי משיבה שכן, אבל לדבריה, "האימהות קיבלו זריקה לפני שהתינוק יצא. ולכן התינוקות האלו מתו תוך 72 שעות מלידתם". מה קורה באולם ברגעים האלה שבהם מסופר על מוות של תינוק או על אונס קבוצתי? ובכן, לא הרבה. אין רגע שיא, הדברים מתורגמים, אנשי המדיה מעלים לטוויטר, יש מי שבוהה בעדה, יש מי שעוצם את עיניו. ורשות הדיבור עוברת לעד הבא.

***

קשה להפריז במידת האומץ של האנשים שמספרים כאן את סיפורם. "לפני שעליתי לדבר היה לי התקף פאניקה", אומרת נירולה אלימה, שמנסה להשיג מידע על בת דודתה הכלואה. "על הבמה לא סובבתי את הראש כי פחדתי. אני יודעת שהממשלה הסינית בודקת כל הזמן, ידעתי שהם מסתכלים עליי והרגשתי שהם עומדים לידי. אבל הם לא השאירו לי ברירה". לפחד מזרועו הארוכה של המשטר הסיני יש בסיס איתן, ומסתבר שגם למי שהצליחו להימלט למערב יש סיבה לחשוש. עומר רוזי (Omer Rozi), שנמלט משינג'יאנג לאחר שנאסר ועונה, מתגורר כבר כמה שנים בנורבגיה. "בינואר 2017 קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה", הוא העיד. "נאמר לי שתיכף אפגוש את אחי ואחותי. השיחה נותקה ומיד אחר כך קיבלתי שיחת וידאו. כשעניתי לשיחה, ראיתי מיד את אחי ואחותי כבולים. השוטר ששוחח איתי נתן לי שורה תנאים, אחרת אחי ואחותי לא ישוחררו". רוזי מתאר את התנאים: אסור להתקרב לפזורה האויגורית בחו"ל, אסור לתרום לארגונים אויגורים בטורקיה ועוד. "הדבר האחרון ששמעתי הוא את אחי ואחותי צורחים", הוא אומר. "לא שמעתי מהם מאז".

גם מהריי מזנסוף (Mehray Mezensof) בת 27 שהעידה בשיחת ווידיאו מאוסטרליה, סיפרה עד כמה היא חוששת לגורל בעלה, שממנו היא לא שמעה כבר יותר משנה. "הוא חי בפחד תמידי", היא אומרת, "כל הזמן הביט מעבר לכתף". מקרובי משפחה הבינה שנשפט למאסר של 25 שנה. "העדים שמדברים פה חזקים מאוד", אומרת לי ראהימה מאהמוט (Rahima Mahmut), אקטיביסטית אויגורית שמסייעת לטריבונל בתרגום דברי העדים. "אבל לא כל אחד יכול להיות כזה. לא כל אחד יכול לדבר, אפילו בפני המשפחה. זה נפוץ מאוד. כמו הרבה מהשורדים של מלחמת העולם השנייה שלא סיפרו כלום". היא מספרת על עדים שהופיעו בטריבונל וקיבלו טלפונים מאיימים מגורמים סיניים ושיחות מבני משפחה שהתחננו בפניהם לא להעיד. היא מבינה את מי שמחליט לשתוק.

גם לה יש משפחה בשינג'יאנג, בהם תשעה אחים ואחיות. הפעם האחרונה שהיא דיברה עם מישהו מהם היתה ב-2017. הם הפסיקו לענות והיא הפסיקה להתקשר. היא חששה שאם יקבלו שיחות מחו"ל, הם עשויים להיות בסכנה. אבל היא גם מודה שבעצם פחדה לגלות את האמת. באחת השיחות האחרונות, היא מספרת, אמר לה אחד מאחיה: "השאירי אותנו ביד אלוהים". הסינים נוקטים ב"מאמץ חסר פשרות להשתיק, להפחיד, להטריד ולהשמיץ עדים", אומרת לאורה הארת', מארגון זכויות האדם Safeguard Defenders. לדבריה, התהליך מתבצע בשני מישורים – על ידי הוצאת צווי מעצר בינלאומיים והליכים משפטיים נגד עדים פוטנציאליים ועל ידי איומים על משפחותיהם ואהוביהם בסין. בעדותה בפני הטריבונל, סיפקה הארת' דוגמאות למקרים בהם עדים הואשמו במעילות כלכליות, בגידות, מעשי אונס, שימוש בסמים ונטישת משפחותיהם.

סין, שטענה בתחילה שהמחנות הללו כלל לא קיימים, החליפה למעשה את מדיניות ההכחשה הגורפת שלה בקמפיין לעיצוב מחדש של השיח. לטענת המשטר הסיני, המחנות הללו משמשים כאמצעי למלחמה בקיצוניות דתית ולהכשרה מקצועית, והחניכים בוחרים לשהות בהם מרצונם. בשורה של סרטוני וידיאו שהופצו בסין, מוצגים שורדי מחנות שמהללים את התהליך שעברו. בסרטונים אחרים, מוצגים בני משפחותיהם של עדים שמוקיעים ומכחישים את דברי קרוביהם. הניסוחים הנשמעים בסרטונים אלה חוזרים על עצמם פעם אחר פעם אצל בני משפחות שונות ממקומות שונים. מתברר שאפילו המומחים שבחרו להעיד בפני הטריבונל לוקחים סיכון, ושגם רבים מהם מוטרדים על בסיס קבוע. מואטר איליקוד (Muetter Iliqud), תחקירנית של פרויקט המתעד אויגורים שנעלמו בסין, מספרת שבימים לפני שהציגה את ממצאיה בפני הטריבונל נעשו ניסיונות רבים להיכנס לחשבונות האינסטגרם, הפייסבוק והווטסאפ שלה, ושהיא ואמה קיבלו שיחות טלפוניות ממספרים לא מזוהים. לאחרונה המחשב שלה הפסיק לפעול. גם ג'ולי מילסאפ (Julie Millsap), אקטיביסטית אמריקאית שהעידה לגבי הנעשה לילדים אויגורים, הראתה לי צילומי מסך של חשבונות אנונימיים באינסטגרם, טוויטר ופייסבוק שהטרידו אותה. החשבונות הללו שיתפו תמונות מזויפות שלה בוגדת כביכול בבן זוגה, עם ההודעה "נראה את זה לבעלך". התמונות, שאכן נשלחו לבעלה, גם מילאו את פיד השידור החי של העדות שלה בפני הטריבונל.

***

עשרות המומחים שעלו בזה אחר זה להעיד בפני הטריבונל – אקדמאים, פעילי ארגוני חברה אזרחית, משפטנים ועיתונאים חוקרים – השלימו את התמונה שתיארו ניצולי המחנות וחשפו פיסות מידע לגבי מה שמתרחש באחד המקומות הסודיים בעולם. העיתונאי האמריקאי ג'פרי קיין, ששהה בשינג'יאנג וראיין עדים רבים, תיאר עולם דיסטופי, שנשמע כמו לקוח ממחוזות המדע הבדיוני. "כשביקרתי בצפון קוריאה, הרגשתי כאילו אני צועד לתוך העבר", אמר, "אבל כשהגעתי לשינג'יאנג, הרגשתי שאני צועד לתוך העתיד".

קיין סיפר כי מעבר לאמצעים המוכרים לאיסוף מידע על תושבים – כמו הצבת מרגלים בבתי האויגורים, חקירות והפעלת לחץ פסיכולוגי – המשטר הסיני מפעיל באזור מערכת טכנולוגית מתקדמת שאוספת כמויות עצומות של מידע על כל אדם. בין היתר, נאספים נתונים על קניות וצריכה, גלישה ברשת, אפליקציות שהורדו, דו"חות משטרה ובתי משפט, נתוני תעסוקה, נתונים פיזיים, תמונות ממצלמות רחוב, מידע מתחנות דלק, מחסומים ובתי ספר, בדיקת לוחות זמנים ומיקומים של אנשים. המידע העצום, שמתבסס בין היתר על מערכות חדשות לזיהוי פנים וקול, נשלח היישר לרשויות הסיניות שמשתמשות בו על מנת להחליט, בין השאר, את מי יש לשלוח למחנות.

טכנולוגיות זיהוי הפנים הללו אמנם מופעלות בשירות המשטר, אך מפותחות על ידי תעשיית ההיי-טק. חוקר אמריקאי אחר העיד כי חברת הטכנולוגיה הסינית הואווי (Huwawei) לקחה חלק בפיתוח "אזעקה אויגורית" – מערכת מעקב שמזהה פנים של עוברי אורח, ומסווגת אותם – האן או אויגורי. לפני שלוש שנים, החברה אפילו הגישה על כך פטנט. לדבריו, גם חברות מוכרות אחרות – כמו שירות הענן של עליבאבא וענקית שירותי המעקב טיאנדי – עוסקות בזיהוי אתני. אחד המוצרים שפיתחה טיאנדי הוא "שולחן חקירות חכם" המכיל מסך מגע, תצוגת ראיות אלקטרונית ומערכת הקלטת חקירות – כל מה שצריך כדי לייעל את תחקורם של המוני העצירים.

שולחן החקירות החכם של טיאנדי, קרדיט IPVM

איליקוד, שהטרדות המשטר הסיני לא עצרו את עדותה, הציגה דו"ח מקיף על מצב הכליאה במדינה. הדו"ח, המבוסס על ראיונות, מסמכי מדיניות מודלפים, תמונות וצילומי לווין, מפרט את סוגי המחנות, מיקומם, שטחם ומספרם. לפי הנתונים שאספה, קיימים כמה סוגים של מחנות: מחנות לחינוך מחדש, בתי סוהר, מחנות מעצר לפני משפט ומחנות עבודה, שהם מעין חוות לעבודות כפייה. הדו"ח מסכם שלפחות 1,374,000 בני אדם נכלאו במחנות לחינוך מחדש, לפחות 422 אלף איש נכלאו בבתי-סוהר, 486 אלף בבתי מעצר לפני משפט ו-76 אלף במחנות עבודה.

ארבקיט אוטרביי (Erbakit Otarbay), בן 48, שהה במחנה עבודה כזה. הוא נשלח לעבוד בתפירה במפעל טקסטיל, ושם, הוא מספר, התנאים היו מעט טובים יותר מאשר במחנה לחינוך מחדש. האוכל היה טוב יותר, אבל כדי לזכות בארוחה, העובדים היו חייבים לשיר שירי תעמולה המהללים את השלטון הקומוניסטי. מצלמות צילמו את העובדים במשך כל שעות העבודה. עדותו חושפת טפח מהאופן שבו עובדי הכפייה במחנות הללו הופכים לחולייה בתעשיית האופנה העולמית. דו"ח שפורסם בשנה שעברה הראה כיצד חברות אופנה גדולות במערב, שמעסיקות חברות סיניות מקומיות, למעשה נהנות מהתוצרת של עבודות הכפייה הללו.

"לא היו מראים לנו לאיזה מותג שייכים הבגדים", מספר אוטרביי, "שם המותג נתפר על ידי האנשים שלהם. אבל פעם אחת ראינו את שם המותג – אלה היו מגבות קטנות שהיו בשימוש של Nanhang (חברת תעופה סינית). מאוחר יותר נזפו בנו על כך ששמנו את שם המותג הלא נכון והורו לנו להוריד אותו. באסיפה שנערכה אחר כך ונמשכה יום שלם הבהירו לנו שאסור שהדברים האלו ייאמרו בשום מקום אחר. לא ראינו שום שם של מותג מאז היום ההוא. תפרנו מכנסיים וחגורות. כל אחד מאיתנו תפר חלק אחר. אחד תפר את הכיסים, אחד תפר את הצד האחורי". כשאחד מחברי הטריבונל שואל את אוטרביי אם הוא קיבל שכר על העבודה, הוא צוחק.

***

דיוני הטריבונל האויגורי התנהלו בד"כ על מי מנוחות, למעט הפרעות בודדות מצד הסינים. במהלך השימועים בספטמבר, למשל, כינס שגריר סין בבריטניה מסיבת עיתונאים שבה האשים את חברי הטריבונל בשקרים וטען שמדובר ב"פסאודו-משפט" וב"הצגה פוליטית של מתנגדי סין". השגריר אף פנה לממשלה הבריטית בבקשה למנוע את המשך ה"התנהגות הזדונית" הזו. הבריטים לא עשו זאת, וההתבטאות הסינית, כפי שקורה לא מעט פעמים, הצליחה להביא לטריבונל עוד כמה כותרות. אבל אולי יש משהו בטענה הסינית. הרי אם לא יושב כאן נציג סיני רשמי, מה בעצם הופך את הטריבונל הזה להליך משפטי? אם אין כאן גורם שיכול להשיב לטענות, וממילא אין לטריבונל הזה סמכות של ממש, מהי בעצם משמעותו? האדם המתאים ביותר לענות על השאלות הללו, שמאתגרות את עצם קיום ההליך, הוא מי שעומד בראשו – המשפטן הבכיר, סר ג'פרי נייס. באמצע היום השלישי לדיונים, ישבתי עמו לראיון באחד מחדריו הצדדיים של האולם.

"התקבצו כאן אנשים שאין להם אינטרס בתוצאה, אין להם עניין מיוחד בעם האויגורי ואין להם כוונה להמליץ המלצות", אמר על חברי הטריבונל שייסד. "אנחנו רוצים רק לענות על שאלה שלא נשאלה על ידי גופים בינלאומיים אחרים. אנחנו בסך הכל נציגי ציבור שחוקרים כאן נושא שלא נידון בשום מקום אחר, באמצעים הטובים ביותר שעומדים לרשות הציבור". "לקוראים שלך", הוסיף, "אני בטוח שיהיה קל להבין, בלי לעשות שימוש יתר בדוגמה של גרמניה הנאצית, שהיו פעמים בסוף שנות השלושים שמידע שיכול היה להיות גלוי לציבור הוסתר מהציבור על ידי ממשלות, על ידי התקשורת ואולי אפילו על ידי חוסר רצון מצד הציבור לדעת. הליך כזה, אם היה נעשה אז, יכול היה אולי לשרת מטרה טובה מאוד".

למען הפרספקטיבה ההיסטורית, מה שאתה שומע כאן דומה למידע שניתן היה להשתמש בו כדי למנוע את שואת יהודי אירופה?

"במובן מסוים כן. אין טעם לעשות השוואות קרובות מדי לשואה, אבל כשיש כישלון של לגלות בזמן, או חוסר נחישות לדעת, או ניסיון להסתיר מהאזרחים דברים, להליך כמו טריבונל ציבורי יש ערך רב. מה שהשתנה מאז מלחמת העולם השנייה, וגם זה באיטיות, הוא שאזרחי העולם אולי פחות מוכנים להסכים לשתיקה מסיבות פוליטיות והם מוכנים, אולי, להשתתף יותר בהליכים כאלו ואז גם לכבד את תוצאותיהם. ההליך הראשון מהסוג הזה – הטריבונל הציבורי על וייטנאם של לורד ראסל וסארטר (הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל והסופר הצרפתי ז'אן-פול סארטר, ד.ס) משך מעט מאוד תשומת לב ולא הביא תוצאות משמעותיות. מאז דברים התקדמו. טריבונלים בינלאומיים התחילו בשנות התשעים, המילה רצח עם נכנסה לשימוש אחרי שלא היתה בשימוש זמן רב.

נייס, שזה הטריבונל הרביעי שבו הוא לוקח חלק, מתייחס גם לשאלת האובייקטיביות של ההליך כולו ושל העדים בפרט. "אני לא מודאג", הוא אומר, "מאותה סיבה שלא הייתי מודאג מכך שציידי הנאצים כמעט תמיד היו יהודים. האם היה עדיף מבחינת נראות שלמומחים לא היה שיוך לארגונים כאלו ואחרים? אולי. האם אי פעם יהיו מומחים כאלו? כנראה שלא. סביר שמי שחוקר את הסבל של קבוצה כלשהי יהיה שייך לקבוצה זו או שיהיה לו עניין חזק בקבוצה זו. אני די בטוח שתמצא שמי שהוביל את ההליכים הפורמליים שאחרי משפטי נירנברג, כמו משפט אייכמן, היו כולם בעלי עניין, ולמה לא בעצם?"

אתה חושב שיהיה אי פעם הליך רשמי נגד סין בעניין האויגורים?

"אף אחד לא ציפה שמנהיגים של מדינות יגיעו להליכים משפטיים בינלאומיים. איש לא ציפה שבורמה תגיע לבית משפט בינלאומי, אבל אז הגיעה גמביה ושינתה את זה עם מחשבה חוקית יצירתית. כמובן שסין היא מדינה בעלת כוח עצום ויש לה השפעה על שכניה, על מדינות אחרות ועל גופים כמו מועצת זכויות האדם, כך שיש צורך בלא מעט אופטימיות. אבל דברים משתנים. אף על פי שאין סיכוי גדול למשהו שמקביל לנפילת חומת ברלין ותפיסתו והוצאתו להורג של הנשיא צ'אוצ'סקו, הדברים האלו כן קורים. והדרך הטובה ביותר לגרום להם לקרות היא לעשות כל שניתן כדי להוציא את האמת החוצה".

גילוי האמת הוא גם האידיאל שעומד לנגד עיניו של אלדו זאמיט בורדה (Aldo Zammit Borda), שמנהל את מנגנון החקירה של הטריבונל. "אנשים שואלים מה הטעם בטריבונל שאין לו כוח פורמלי או סמכות להעניש", אומר בורדה, שמשמש מרצה בכיר לחוק בינלאומי באוניברסיטת סיטי בלונדון. "הנקודה היא שיש מדינות שיש להן כוח רב, והכוח שלהן יכול לשמש פוטנציאלית לבצע פשעים בתוך תחום שיפוטן, אבל גם לעצב את הנרטיב של הפשעים האלו. הן יכולות לאסור דיונים בגופים בינלאומיים ולכן הקורבנות של הפשעים האלו סובלים פעמיים – פעם אחת מהפשע עצמו ופעם שנייה מהשתקת הפשע, מההכחשה שהוא התקיים. קוראים להם שקרנים. מה שחשוב בטריבונל ציבורי הוא שהוא יכול במידת רבה לשנות ולאתגר את הנרטיב. בסופו של דבר, הקורבנות בוחרים בין טריבונל כזה עם הצדק המוגבל שהוא יכול לספק, לבין שתיקה.

אבל האם גילוי האמת ועיצוב הנרטיב יספקו את העדים שהופיעו כאן? אני שואל את עבדוואלי איופ, אינטלקטואל אויגורי ששהה במספר מחנות בשינג'יאנג וחי כיום בנורבגיה, איך הוא הרגיש כשעמד מול חברי הטריבונל וסיפר את סיפורו. "הרגשתי שיש עלי אחריות ענקית", הוא משיב, "זה המקום שבו יוחלט אם זה רצח עם או לא. זו סוגיה אנושית, סוגיה עולמית. פחדתי, אבל מיליוני אנשים יושבים במחנות ריכוז ואני מדבר בשמם. אני לא איש אחד שמדבר, אלו מיליונים שמדברים. השאלה היא – מי מקשיב? מי יעשה מעשה?". איופ אומר שחש אכזבה כשראה שיש רק 50 איש בעולם, אבל נזכר שיש עוד מיליונים שרואים ומאזינים. כנראה שהוא אופטימי מדי. יש כאן באולם גם אנשים שפשוט באו להקשיב ולעזור, אך הם ספורים. פגשתי כאן נער מקומי חובש כיפה שמארגן קמפיינים עם חבריו נגד עוולות שונות, כמו רדיפה דתית ועבדות מודרנית, ונתרם גם למאבק האויגורי. שוחחתי עם פסיכותרפיסטית שהגיעה לכאן כדי לסייע לעדים לעבד את החוויות הקשות שעברו. ומדי פעם, הופיעו באולם גם סתם סקרנים ששמעו על הנושא בחדשות ובאו לבדוק את הנושא בעצמם. וזהו, פחות או יותר.

ב-9 בדצמבר יחזרו חברי הטריבונל למרכז הכנסים הלונדוני כדי לבשר לעולם את תשובתם לשאלות – האם אכן מתרחשים פשעים נגד האנושות בשינג'יאנג והאם המשטר הסיני מבצע רצח עם באויגורים. זאת במידה, כמובן, שהעולם ירצה לשמוע.

מחוץ לבניין, שנמצא באזור ווסטמינסטר, החיים בינתיים נמשכים כרגיל. בכניסה לתחתית כמה עשרות מפגינים מוחים נגד החיסונים. "גם מוות אחד הוא יותר מדי", כתוב על אחד השלטים. ליד הפסל של צ'רצ'יל, איש קטן עם רמקול גדול מזכיר לעוברים ושבים לא לשכוח את ישו. אדם נוסף, תמהוני למדי, מפגין נגד השימוש בבקבוקי פלסטיק, ובדשא בין הפרלמנט לווסטמינסטר אבי, קבוצת שובתי רעב מוחים על המתרחש באפגניסטן. כולם מתערבבים בזה בזה, ודבר אחד משותף לכולם – אף אחד לא מסובב את הראש ומחפש את האויב מאחורי הגב.

***

כך מרוויחה תעשיית האופנה מדיכוי המיעוט האויגרי בסין

לאחרונה עלה לכותרות מצב המיעוט האויגורי בסין, שעובד בתנאי כפייה קשים במחוז המספק 20% מהכותנה לתעשייה הגלובלית. רבים ממותגי האופנה שאנו לובשים מתבססים על תוצרת זו וגם אם הם מנסים להתנתק ממנה, הסינים משיבים בחרם צרכני. בראיון עם מומחים ואקטיביסטים נבחנת ייתכנותה של אלטרנטיבה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/fashion/.premium-MAGAZINE-1.9976728

על פי משפט ידוע המיוחס, ככל הנראה בטעות, לביסמרק, עדיף לאדם לא לדעת כיצד נחקקים חוקים כפי שעדיף לו לא לדעת כיצד מיוצרות נקניקיות. את המשפט הזה ניתן ככל הנראה להחיל על מוצרים רבים ובהם חלק מהבגדים שאנו לובשים, החל בבגדי היומיום וכלה באלו המוצגים במסלולי תצוגות האופנה. כבר שנים רבות ידוע שאחורי הקלעים של תעשיית האופנה כוללים לפעמים תנאי עבודה קשים, ניצול ושכר נמוך במדינות רבות בעולם (לצד נזקים סביבתיים), אך בשנים האחרונות, דווקא כשהמודעות לנושאים אלו גדלה, מתברר שייתכן שיש מקום שבו המצב בתחום זה רק הולך ומחמיר.

המידע על תנאי העבודה והחיים של העובדים במפעלים, באזורי התעשייה ובשדות הכותנה של מחוז שינג'יאנג שבצפון מערב סין הוא מוגבל. עם זאת, לאחרונה הולך ומתפתח דיון תקשורתי סביב עדויות וטענות על עבודת-כפייה בתנאים קשים, על טרנספרים כפויים של עובדים בהתאם לאינטרסים כלכליים ודמוגרפיים של הממשלה הסינית, ועל הקמה של מפעלים בסמוך ל"מחנות לחינוך מחדש". במחנות אלו, על פי הערכות ועדויות, נכלאו מעל מיליון בני-מיעוטים, מרביתם אויגורים, אחד המיעוטים האתניים הגדולים בסין. האויגורים הם עם ממוצא טורקי ממרכז אסיה, מרביתם מוסלמים בדתם, הם מונים כעשרה מיליון איש ורובם מתגוררים במחוז שינג'יאנג. במחנות מתבצעים לכאורה מעשי אינדוקטרינציה על הטווח שבין לימודי סינית כפויים ואינטנסיביים ואיסור שימוש בשפות המיעוטים האתניים כמו אויגורית וקזחית, ובין שעות של הודאות כפויות בפשעים (גם אם הם מומצאים), שעות של שירת שירי נאמנות למפלגה, למנהיג ולמדינה ושינון של סיסמאות מפלגתיות. יש גם עדויות על עינויים (תלישת ציפורניים, חשמול, מלקות) לכאורה, ניסויים רפואיים ואונס.

היה זה רק עניין של זמן, אם כך, עד שלטענה על הפרת זכויות האדם הזאת בסין תיתוסף עוד אחת: הטענה כי מי שרוכש מוצרים של חברות מערביות רבות עושה לכאורה שימוש בתוצרת שעובדי כפייה היו מעורבים בייצורה, היכן שהוא בשרשרת הייצור. ובייחוד תוצרת של תעשיית האופנה. את הטענה הזאת מעלה דו"ח של המכון האוסטרלי למדיניות אסטרטגית (Australian Strategic Policy Institute) מהשנה שעברה, המבוסס על בחינה מדוקדקת של שרשראות אספקה, חקירה של שלושה מקרי מבחן, בחינה של מסמכים סיניים, צילומי לוויין ועוד. הדו"ח גם מציג רשימה ארוכה של חברות, 82 ליתר דיוק, והחשובים שבכלי התקשורת במערב – בהם "גרדיאן", בי־בי־סי, "וושינגטון פוסט", רויטרס ו"פייננשל טיימס" – כבר פרסמו את ממצאיו והזכירו חברות ובהן נייק ופומה, קלווין קליין, אדידס, זארה וויקטורי'ס סיקרט. איש לא טען שהן עצמן העסיקו עובדי כפייה, אך על פי הדו"ח, הן עשו שימוש, לא בהכרח מודע, בתוצרת שמקורה בעובדי הכפייה משינג'יאנג.

אופציה לעמוד 32- אסירים אויגורים.JPG
אסירים אויגורים בדרכם לפסיקת גזר דין המוני במחוז שינג'יאנג, 2014 . הודאות כפויותצילום: REUTERS

הדו"ח מזכיר, בין השאר, חברה בשם Haoyuanpeng Clothing Manufacturing Co. Ltd. המחזיקה על פיו, החל ב-2018, מפעל לוויין בשינג'יאנג וגם "מייצאת" עובדים אויגורים למפעל האם שלה במחוז אנחווי (Anhui). הדו"ח האוסטרלי טוען גם שהחברה הסינית פירסמה כי יש לה שיתופי פעולה אסטרטגיים עם החברות הגרמניות פומה, אדידס ונייק ועם החברה הדרום-קוריאנית פילה. החוקרים האוסטרלים טוענים שגילו מסמך סיני ממשלתי המדווח על העברת 63 עובדים (ותוכניות להעביר מאות נוספים) בפברואר 2018 מבית ספר מקצועי בשינג'יאנג למפעל באנחווי. ניתוח צילומי לוויין מראה, לטענת המכון האוסטרלי, שמ-2017 בית הספר המקצועי גדל מאוד והפך למעשה ל"מחנה לחינוך מחדש" המתנהל בסגנון צבאי. צילום לוויין נוסף, הפעם של מפעל הלוויין בשינג'יאנג (שעל הקיר החיצוני שלו יש כרזה גדולה של אדידס), מנותח על-ידי המכון ונראות בו גדרות המקיפות את המפעל כולו, עמדות שמירה רבות וגם אזור מבודד של מגורי עובדים המוקף בגדר גם הוא.

הדו"ח מפרט גם את סיפורם של 600 עובדים משינג'יאנג שהועסקו בחברה בשם Qingdao Tae Kwang Shoes Co Ltd שהלקוחה המרכזית שלה, על-פי הדו"ח, היא חברת נייק. על-פי הדו"ח, העובדים, המייצרים בשנה כשבעה מיליון זוגות נעליים בעבור נייק, עסוקים במהלך הערב בלימודי סינית בכפייה, ב"חינוך פטריוטי" ובשירת ההמנון הסיני. הדו"ח מצטט את "וושינגטון פוסט", שפרסם ראיונות עם תושבים מקומיים שטענו כי העובדים הובאו למפעל בכפייה, שמופעל עליהם פיקוח קפדני, לחץ פסיכולוגי ותעמולה פוליטית, ושהם לא רשאים לקיים פולחן דתי. העיתון מתאר את המקום כמוקף גדרות תיל, מצלמות אבטחה ומגדלי שמירה, וטוען שתחנת משטרה מפקחת על היוצאים והנכנסים באמצעות תוכנות זיהוי פנים.

ד"ר אדריאן זנץ הגרמני הוא חוקר בכיר בארגון האמריקאי "קרן הזיכרון לקורבנות הקומוניזם". הארגון קיים כבר משנות התשעים ולמרות ביקורת על כך שהוא גוף שמרני ואנטי קומוניסטי, קשה לבטל את עבודתם של החוקרים שלו העוסקים בסין ובמדיניותה. זנץ מתמחה בחקר המדיניות האתנית הסינית בשינג'יאנג ובטיבט. בדו"חות שכתב ושהתפרסמו בין דצמבר 2019 למרץ 2021 ניתח גם הוא מסמכים סיניים, עדויות ופרסומים במדיה והגיע למסקנה שמאות אלפי בני-מיעוטים מועסקים בכפייה בשינג'יאנג דרך תוכניות ממשלתיות, שהן כביכול חלק ממאבק בעוני וברדיקליות דתית. על פי זנץ, בניגוד לטענות המשטר הסיני, אלו הן למעשה תוכניות לאסימילציה ולדילול אוכלוסין. מכיוון ששינג'יאנג היא המקור ל-85% מהכותנה בסין וכ-20% מהכותנה בעולם, ומכיוון שמרבית הכותנה באזור נקטפת עדיין ידנית, טוען זנץ, אפשר להניח שהכותנה הסינית המשמשת לייצור בגדים בסין ובמדינות אסיאתיות רבות נוספות היא תוצר של עבודת כפייה. גיוס העובדים, העברתם למקומות עבודה רחוקים וניהול העבודה בשטח – על פי הדו"חות של זנץ, בכל אלה יש אינדיקציות והוכחות לכפייה לכל דבר.

"טרנספר של כוח עבודה נעשה בסין כבר בשנות התשעים ובשינג'יאנג מסביבות 2005-2003", טוען זנץ בראיון ל"הארץ", "הכפייה התגברה ב-2017, בתקופה שבה המחנות לחינוך מחדש נכנסו לשימוש". זנץ טוען שיש שני סוגים של תוכניות ממשלתיות של עבודות כפייה בהיקף גדול.

הראשונה, שהחלה ב-2018, היא עבודות הכפייה המבוססות על אסירים ששוחררו ממחנות החינוך מחדש. "אפשר להעריך שיש בתוכנית זו מאות אלפי עובדים העובדים בדרך כלל בפארקים תעשייתיים או באזורי תעשייה המוקמים במיוחד בצמוד למחנות, שם לפעמים העובדים עדיין חיים במחנה ומוסעים לעבודתם בליווי משטרה חמושה".

התוכנית השנייה היא טרנספר של כוח עבודה. כאן מדובר, על פי זנץ, בעד 1,600,000 בני-אדם בשינג'יאנג הנמצאים בסכנת עבודת-כפייה. קוטפי הכותנה העונתיים בשדות שינג'יאנג הם חלק מתוכנית זו. "רבים מעובדים אלו לא יכולים לעזוב את מתחמי העבודה", מספר זנץ, "והביקורים מוגבלים. יש עדויות לכך שהם עובדים עשר שעות ביום או יותר, ושכרם יכול להיות נמוך". הדו"חות של זנץ מעלים גם טענות על ניהול קפדני של משמעת קשוחה, על תהליכי אינדוקטרינציה כחלק מהעבודה ועל הפרדת ילדים מהוריהם ושליחתם למוסדות. במוסדות אלו גם הם עוברים אינדוקטרינציה ונענשים אם הם לא מדברים סינית. "חלק מהחברות שבהן עובדים עובדי הכפייה הוקמו במיוחד לצורך זה על ידי הממשלה אבל רובן חברות פרטיות לכאורה", אומר זנץ. "לחלקן יש הנהלה כמו-צבאית, הן משתפות פעולה עם הממשלה ומקבלות סובסידיות ממשלתיות בעבור העסקת עובדים מהמחנות ועובדים מהפריפריה שהם חלק מתוכנית טרנספר העבודה".

ביקורת ומחאה

"אנחנו קוראים לזה עבדות מודרנית", אומרת ל"הארץ" רושאן עבאס, אויגורית שחיה בווירג'יניה שבארה"ב, מייסדת ומנהלת הארגון "קמפיין לאויגורים" שקיים קשר עם קורבנות רבים של עבודות כפייה ובני משפחותיהם. לטענתה, "התנאים הם מטרידים מאוד, הממשלה שיקרה לגבי קוביד-19, השתמשה באויגורים כשפני ניסיונות של תרופות וחיסונים, ועכשיו הם מחזיקים אותם במתקני מגורים צפופים. ניתן לכנות את הגיוס לעבודה ככפייה משום שהאויגורים יודעים שמי שלא יסכים למה שמכונה 'בקשת' הממשלה עלול למצוא את עצמו במחנה ריכוז. בהתבסס על ראיון שערכנו עם אדם שהועבר בכפייה מהמחוז האויגרי למפעל באזור אחר של סין, על מרבית העובדים נאסר לעזוב את עבודתם ואת מתקני המגורים שלהם ביום ובלילה, שכרם הוא מינימלי, אם הם בכלל מקבלים שכר, הם עובדים שעות ארוכות, מזונם אינו מספק והם נשמרים על ידי שומרים חמושים".

רושאן עבאס, צילום: רושאן עבאס

על פי עבאס, יש לראות את העבודה הכפויה בהקשר רחב יותר. "לסין מעולם לא היתה תרבות עבודה הוגנת", היא אומרת, "אבל המקרה הזה קשור לפשע של רצח-עם. באמצעות העברת אויגורים צעירים בגיל נישואים למפעלים ולסביבה שבה הם תחת שליטה מלאה, המפלגה הקומוניסטית הסינית מעצבת מחדש את החברה האויגורית, הורסת את תרבותה ואת קשרי הדם שלה. אלו הם פשעים נגד האנושות לכל דבר, זוהי נורמליזציה של עבדות המבוססת על הצדקות פטרנליסטיות ושקרים". עבאס דוחה לחלוטין את הטענה הסינית על כך שמדיניות זו היא לטובת האזור ותושביו. "מי שמאמין שהמפלגה הקומוניסטית הסינית מוטרדת מעוני לא שם לב למגמות השולטות בסין כבר עשורים", היא אומרת, "רבים מהאויגורים שהועלמו לתוך המחנות אינם עניים. יש שם פרופסורים, אמנים, סופרים, מוציאים לאור ורופאים כמו אחותי שיצאה כבר לפנסיה ולא היתה אדם פוליטי אך עדיין נחטפה על-ידי המשטר". עבאס מספרת שבספטמבר 2018, שישה ימים לאחר שדיברה בפומבי על המחנות של המשטר הסיני, נלקחה אחותה המתגוררת בשינג'יאנג, ד"ר גולשאן עבאס, על-ידי השלטונות ומאז לא קיבלו בני משפחתה שום אות חיים ממנה.

לגבי הטענה של שלטונות סין על הדה-רדיקליזציה של האויגורים, אומרת עבאס ש"אם מיליוני האנשים שנמצאים במחנות ואסורים בתור עבדים מודרניים היו באמת רדיקלים, הבעיה היתה גדולה מכדי להיאבק בה. זהו טיעון מכוער נגד קבוצה אתנית שלמה שאין לו הצדקה, הוכחות או בסיס במציאות. הניסיונות לעשות דה-הומניזציה והפללה לאויגורים בגלל זהותם האתנית ודתם הם מעוררי שאט-נפש. אנחנו רואים טקטיקות דומות שהמפלגה הקומוניסטית הסינית עושה בהן שימוש גם כשאין את התירוץ השימושי של האיסלאם כאמתלה לדיכוי ברוטלי. הם עושים את אותו הדבר לטיבטים, להונג-קונג, למונגולים בדרום, לנוצרים הסינים, לדיסידנטים ולעורכי דין. הבעיה היא המפלגה".

בסין עצמה אמנם קשה להתקומם נגד המפלגה הקומוניסטית הסינית והמשטר שהיא מנהלת, אך ברחבי העולם יש התנגדות נרחבת. מעבר לגופים פוליטיים ולתנועות אידיאולוגיות ישנם גם אקטיביסטים צעירים המנסים לעורר את דעת הקהל העולמית בנושא. אסמה גון היא צעירה בלגית בת 22. היא לומדת פילוסופיה באוניברסיטת בריסל והיא גם אקטיביסטית ותסריטאית. היא אינה אויגורית בעצמה. היא נולדה וגדלה בבריסל למשפחה ממוצא טורקי, אך כשלמדה קולנוע ב-2018 נחשפה לנושא האויגורי כאשר יצרה עליו סרט. מאז היא מתנדבת באגודה האויגורית הבלגית ומשתתפת במחאות ובפגישות הפוליטיות שהיא מקיימת. "אני מנסה להשתמש בדרכים יצירתיות כדי לגרום לאנשים להתעורר", היא אומרת בראיון ל"הארץ", "אנשים ראו כבר מספיק סרטים תיעודיים וחתמו על מספיק עצומות ועדיין לא מרגישים שינוי. אני מנסה לומר לאנשים שאם הם קונים מזארה או מנייק הם חלק מהשיטה, הם תומכים בה. במקום זה צריך לגייס אותם כדי להילחם בה".

כפולה פותחת-האקטיביסטית אסמה גאן ב קמפיין.JPG
צילום: Ruveyda Onat

השיטה שגון מצאה היא יצירתית וייחודית – הפקת קמפיין אופנה המבוסס על קמפיינים קיימים, רק שבנוסף לסיסמאות המקוריות מופיעות בו סיסמאות חדשות: "מיוצר במחנות ריכוז", "יוצר על ידי נשים אויגוריות מעוקרות", או "יוצר על ידי נשים אויגוריות מעונות". גון לקחה על עצמה את התפקיד המרכזי – מלבד היוזמה וההפקה היא משמשת גם כדוגמנית. "בדרך-כלל התהליך לוקח יומיים-שלושה", מספרת גון, "הצילומים נמשכים שעתיים. אני הבמאית ועושה גם את המייק-אפ, שילובי הבגדים והקונספט. אחי עושה את תיקוני הצבע (color grading). הצלמים הם בדרך-כלל אנשים שאני מכירה. הכל נעשה בתקציב נמוך. אין לי תרומות או עזרה, אז עשיתי את הכל מהחסכונות שלי".

בסופו התהליך נוצר פוסטר בעל דמיון רב לפרסומות של חברות האופנה הגדולות, שהמסר שלו קצר וחד-משמעי. כאשר גון ניסתה להפיץ את תוצרי הקמפיין שלה במגזינים וכלי תקשורת שונים בבלגיה ומחוץ לה, מרביתם התעלמו ממנה לחלוטין. לכן, המקום היחיד שבו הופצו התמונות הן הרשתות החברתיות, והתגובות היו מעורבות. "בטוויטר היתה הרבה ביקורת", היא מספרת, "היו בוטים סיניים שאיימו להרוג אותי אם לא אסיר את הפוסטים. היו גם מי שכתבו שהעובדה שמישהו יוותר על קניית חולצה של נייק או זארה או כל חברה אחרת לצורך העניין לא תציל אף אויגורי ממחנה ריכוז. התשובה שלי היא שכל אחד עושה מה שביכולתו. אני לא יכולה להציל אויגורים מהמחנות אבל אני יכולה לעורר מודעות. אני לא יכולה לשנות חוקים, את זה עושים פוליטיקאים, אני אדם יוצר וזה מה שאני יודעת לעשות".

נשאלת השאלה, מדוע אף חברה לא תובעת אותה? תשובה אפשרית היא שחברות שאכן יש להן קשר, גם אם הוא עקיף, לכותנה סינית, ינסו להימנע מלהתייחס לעניין הזה כל עוד זה אפשרי על מנת לא למשוך תשומת לב לנושא. בנוסף לכך, גון היא כרגע אנונימית יחסית ותביעה עשויה להעצים את ההד של פעילותה.

איך את יכולה לדעת שהמידע שבידייך נכון?

"אני מקבלת מידע מארגוני זכויות-אדם, מאקטיביסטים וגם מדמויות בעולם הפוליטי. חבר הפרלמנט האירופי הצרפתי רפאל גלוקסמן למשל ונשיאת המכון האויגורי האירופי, דילנור רייהאן. אני מאוד נזהרת ומקפידה שהמידע שלי יהיה מדויק, ואם משהו משתנה אני מעדכנת את הקמפיין".

מהיצרן לצרכן

האם חברות האופנה הגדולות מגיבות לקמפיינים אקטיביסטיים או ללחץ פוליטי מצד ממשלות במערב, ארגוני חברה אזרחית וגופים בינלאומיים? בצרפת פתחו לאחרונה השלטונות בחקירה על מנת לבדוק אם חברות כמו זארה ויוניקלו עשו שימוש בתוצרים של עבודת כפייה בשינג'יאנג. על-פי דיווח בבי־בי־סי, זארה הודיעה שתשתף פעולה עם החקירה אך הכחישה בתוקף את ההאשמות. החברה טענה שיש לה נהלים המוודאים שלא תהיה שום צורה של עבודת כפייה בשרשרת הייצור שלה ואפס סבלנות כלפי עבודות כפייה מכל סוג שהוא. גם חברת יוניקלו אמרה שאם תקבל פנייה היא תשתף פעולה עם החקירה על מנת לחזור ולאשר שאין עבודת כפייה בשרשרת הייצור שלה.

ביורן ירדן, צילום: The Swedish Institute of International Affairs

"יש דוגמאות נוספות", מספר ביורן יֶרְדֵן, מנהל המרכז השוודי הלאומי לחקר סין, "החברה השוודית-פינית Stora Enso, למשל, הודיעה שתפסיק לייצא לשינג'יאנג תאית (מרכיב בתעשיית הנייר, ד"ס) אחרי שהעיתון ההונג קונגי South China Morning Post פירסם שמרבית החומר מסוג זה שנעשה בו שימוש בשינג'יאנג מיובא מפינלנד. עם זאת, החברה לא קישרה באופן פומבי את הפסקת הייצור והייצוא לעבודות כפייה". אך לא כל החברות מגיבות כך. "בניגוד לחברה הפינית-שוודית, יש חברות ביגוד והלבשה מהגדולות ביותר שעושה רושם שימשיכו להשתמש בכותנה משינג'יאנג, ככל הנראה בגלל תגובה חריפה של סין", אומר ירדן. חלקן אינן מתייחסות כלל לנושא ומסרבות להתחייב פומבית לא לעשות בה שימוש.

המקרה של החברה השוודית H&M הוא מעניין במיוחד. "אחרי שהחברה הודיעה שהיא מחויבת לא להשתמש בכותנה משינג'יאנג כתוצאה מלחץ של ארגוני חברה אזרחית ועיתונות במערב, החל עליה לחץ מהרשויות בסין", אומר ירדן. "זו התפתחות חדשה והבחירה נעשית קשה יותר לחברות שהפכו למטרה להתקפות של גופים שונים בסין. במקרה של H&M זו היתה 'ליגת הנוער הסינית', שקראה לחרם וגרמה להסרתה של H&M מאתרי קניות בסין".

ירדן מסביר שבמקרה של החברה השוודית ייתכן שיש גם קשר לסכסוך רחב יותר בין שוודיה לסין, הקשור לאיסור שהוטל על חברת הטכנולוגיה הסינית Huawei לקחת חלק בהקמת רשת 5G בשוודיה. "ייתכן שהסינים משתמשים בשוודיה כמסר לחברות ואולי גם למדינות אחרות" מוסיף ירדן. ואכן, לאחרונה גם חברות ממדינות אחרות שהביעו דאגה מהמתרחש בשינג'יאנג כמו נייק, אדידס והוגו בוס חשופות לחרם צרכנים סיני.ככל שממשלות וארגונים בינלאומיים כמו האיחוד האירופי מתערבים בנושא הסחר עם שינג'יאנג, הנושא הופך להיות חלק ממאבק גלובלי מורכב. "הסינים מכחישים שמשהו בעייתי מתרחש בשינג'יאנג", מסביר ירדן. "בניגוד לאמריקאים שטוענים שיש כאן נושא הקשור לזכויות אדם, הסינים טוענים שארה"ב משתמשת בנושא ככלי במאבק בין המעצמות. זה שונה ממלחמת הסחר בין סין לממשל טראמפ שהחלה ב-2018 ושהיה בה קונסנזוס על מה שמתרחש. כעת מדובר בפרספקטיבות שונות. כשהסינים רואים צעדים של האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה ויפן, הם לא רואים בכך צעדים עצמאיים של מדינות אלו, אלא ניסיון ליצור קואליציה עם ארה"ב נגדם. לכן הם שולחים מסר חזק – אל תחשבו שתוכלו לפגוע בסין בלי שתשלמו על כך מחיר אדיר בטווח הרחוק".

למרות המורכבות הגלובלית, רושאן עבאס איננה מרימה ידיים וממשיכה את מאבקה. הארגון שהיא מנהלת מנסה לשכנע חברות לבחור כדבריה ב"דרך המוסרית", אך היא אומרת שלמרות שישנן חברות דוגמת מארקס אנד ספנסר שזזות בכיוון הנכון, מרבית החברות בוחרות עדיין "להיות שותפות לרצח-עם"."אנחנו חייבים לשלב מאמצי חקיקה עם לחץ של צרכנים", היא אומרת, "אנחנו צריכים יותר ויותר צרכנים שיבהירו לחברות האלו שהן אינן מעוניינות להיות חלק מצריכת תוצרת של עבודות כפייה. לצערי תעשיית ההלבשה והאופנה משתפת פעולה מכיוון שמקורם של אחד מכל חמישה אריגי כותנה בעולם הוא במזרח-טורקיסטן (שינג'יאנג), אבל גם תעשיית הפאנלים הסולריים וההייטק משתפות פעולה", היא מסכמת וממשיכה, "חברות כמו הוגו בוס ופולקסוואגן עשו רווחים מעבודת עבדים בזמן השואה. בהווה חברות ממשיכות להציג התנהגות לא מוסרית הראויה לכל גינוי כשהן עושות שימוש בעבדות אויגורית. אחרי השואה העולם התאחד והכריז – לעולם לא עוד. ב-1948 התקבלה האמנה למניעת רצח-עם. והיום אנו רואים שהבטחה זו לא מקוימת, והמפלגה הקומוניסטית הסינית ממשיכה להרוס את העם האויגורי".

תגובות

תמצית תגובת שגרירות סין בישראל:

"הטענה על עבודה בכפייה כביכול בשינג'יאנג היא שקר מוחלט. זהו שקר המיוצר על-ידי ארגונים וגורמים פרטיים במערב. עבודה ומדיניות העסקה חיובית נקבעו בחוק בשינג'יאנג על מנת לשמור על הזכות הבסיסית של האוכלוסייה המקומית לתעסוקה. עובדים בני  מיעוטים אתניים בשינג'יאנג בוחרים את עיסוקיהם בהתאם לרצונם, הם חותמים בהתנדבות על חוזים עם מעסיקיהם על בסיס שוויוני ומקבלים את השכר המגיע להם. כיצד אפשר לקרוא לכך 'עבודות כפייה'?

"השקרים המופצים בארה"ב ובמערב הם תוצאה של כוונה זדונית, של התנכלות לחברות ולתעשייה הסינית וחלק מאג'נדה שנועדה לחבל בשינג'יאנג ולהגביל את סין… זה זמן רב המכון האוסטרלי ASPI ואדריאן זנץ מפיצים שמועות כדי להכפיש את סין… מכון ASPI מפיץ גם הוא שקרים ואידיאולוגיה אנטי-סינית משום שהוא ממומן על-ידי גורמים אמריקאיים. דיווחיו חסרי בסיס וחסרי ערך אקדמי. גם דיווחיו של אדריאן זנץ מלאים הטיות ומכפישים את סין. זנץ הוא אקדמאי מזויף שהמוניטין שלו פשט את הרגל ושאין לסמוך על דיווחיו".

תגובת חברת אדידס: "החברות המוזכרות בדו"ח של מכון ASPI ומקושרות לאדידס אינן ספקיות של אדידס ישירות או בעקיפין. לוגואים של חברת אדידס שהוצגו בצורה שגויה ברשת או על גבי בניינים של הישויות המוזכרות בדו"ח הוסרו זה מכבר. אדידס מחויבת לתנאי עבודה בטוחים והוגנים יותר מ-20 שנה" 

תגובת חברת PVH, מחזיקת המותג קלווין קליין: "אנו מכבדים ושומרים על זכויות אדם בכל מקום שבו אנו פועלים ותומכים בסטנדרטים הבינלאומיים לזכויות אדם. התחייבותנו הממושכת לתמוך בזכויות עובדים, כולל חיסול עבודה בכפייה, מופיעה בקוד ההתנהגות שלנו, 'מחוייבות משותפת', הדורש משותפינו העסקיים לציית לסטנדרטים של ארגון העבודה הבינלאומי. אנחנו מוודאים שהספקים שלנו דבקים בדרישה זו. החברה עובדת בשותפות איתם ומקיימת איתם שיח על כלים וגישות לאיתור ווידוא הנושא. PVH שומרת על החוקים והרגולציות בכל מקום שבו היא עושה עסקים, כולל ביחס למדיניות ממשלת ארה"ב בעניין מחוז שינג'יאנג".

חברת נייק העבירה ל"הארץ" בתגובה לפנייה את ההצהרה הפומבית האחרונה שפירסמה בנדון ובה היא מדגישה שאיננה משתמשת בתוצרים המגיעים מהמחוז וכי וידאה זאת עם ספקיה.

לזכור, לדעת, למנוע

הכרה ברצח-העם הארמני היא אמנם תנאי הכרחי למניעת מעשים דומים בעתיד, אבל לא תנאי מספיק.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9769422#commentsSection

כשבוע לפני פרוץ מלה"ע השנייה נפגש אדולף היטלר עם מפקדי צבאו בביתו שבאלפים הבוואריים. בפגישה זו הוא דיבר על השמדת הפולנים, כולל הרג חסר רחמים של גברים, נשים וילדים. יש המייחסים לו בנאום זה גם את השאלה הרטורית: "אחרי הכל, מי מדבר היום על השמדת הארמנים?". משפט זה משמש מאז כאזהרה והמחשה לכלל הידוע שמי שלא זוכר את העבר נדון לחזור עליו. אבל זוהי רק סיבה אחת לחשיבות ההכרה ברצח-העם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מנית בזמן מלה"ע הראשונה. סיבה אחרת היא שהכחשת רצח-עם היא חלק אינטגרלי מרצח-העם עצמו. היא הסתרת הפשע, זלזול בקורבנות, מחיקת קיומם כקבוצה וטיהור הרוצחים.

בגלל כל אלו נשמעו בשבוע שעבר ברחבי העולם, וגם בעמודים אלו, דברי שבח על הכרת נשיא ארה"ב ברצח-העם הארמני. במקביל לשביעות הרצון מההחלטה האמריקאית נשמעה ביקורת על מדינות אחרות, כולל ישראל, שאינן מכירות ברצח הארמנים בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים. מוצדקת ככל שתהיה הביקורת וחיובית ככל שתהיה הכרזת הנשיא ביידן, יש לזכור שבנוסף לחשיבות הזיכרון ההיסטורי, ההווה והעתיד מעוצבים גם ע"י כוחות אחרים. ההכרה ברצח-עם שהתרחש לפני למעלה ממאה שנה היא רק צעד ראשון בדרך ארוכה.

הדרך הארוכה עוברת למשל בשינג'יאנג שבצפון-מערב סין שם חיים בני מיעוטים כמו המיעוט האויגורי המונה מעל 12 מיליון איש. בשנים האחרונות נשלחו מאות אלפי אויגורים ואחרים בשינג'יאנג למחנות "חינוך מחדש" בהם אסירים מוחזקים ללא משפט בתנאים קשים. עדויות של שורדי המחנות סיפרו על אינדוקטרינציה אכזרית, על עינויים ואונס כאמצעי ענישה. בנוסף לעדויות, מסמכים מודלפים, צילומי לווין ופרסומים בתקשורת, מגלים שורת צעדים נוספים נגד האוכלוסייה בשינג'יאנג – עבודות כפייה, מעקב וריגול בתוך הבית ומחוצה לו, הפרדת ילדים מהוריהם ואיסור קיום אורח-חיים מוסלמי. ישנן גם עדויות על ניסויים רפואיים, עיקור בכפייה וסחר באיברים. כל אלו מתקיימים כמעט בלי הפרעה או התערבות של הקהילה הבינלאומית.

אבל זוהי רק ההתחלה. בחבל תיגראי שבאתיופיה מתקיים סכסוך אתני ארוך שבחודשים האחרונים מדרדר, ע"פ דיווחים של עיתונאים וארגוני סיוע, למעשי טבח, ביזה, עקירת אוכלוסייה תיגראית מביתה, הרעבה מכוונת ע"י שריפת יבולים ואונס בקנה מידה רחב. כוחות של השלטון האתיופי בסיוע כוחות מאריתריאה ומיליציות אמהריות הם האחראים לסיבוב הזוועות הנוכחי וגם כאן התגובה הבינלאומית מוגבלת. ואם כל זה לא מספיק, יש להזכיר את המתרחש במיאנמר ואת מעשי הטבח הנוראיים נגד בני הרוהינגיה, תושבי חבל ראקין. במחצית השנייה של העשור הקודם נרדפו וגורשו מאות אלפים החיים כיום במחנות פליטים בבנגלדש ומדינות שכנות. במקביל נרצחו עשרות אלפים. דיווחים המבוססים על עדויות הפליטים חשפו מעשי זוועה – הצתה של כפרים שלמים והשלכת תושביהם לאש, מעשי אונס קבוצתי של נשים לעיני ילדיהם והשלכת תינוקות לנהר. כעת, לאחר המהפכה הצבאית בפברואר, מצבם של בני הרוהינגיה עלול להחמיר עוד יותר.

צריך לומר בבירור – למרות החשיבות ארוכת הטווח של ההכרה ברצח-העם הארמני, בטווח הקצר היא אינה מסייעת לקורבנות בסין, אתיופיה ומיאנמר. אין בכך בכדי להפחית מחשיבות ההכרה, אך ההיסטוריה מלמדת שמעשי רצח-עם לא נמנעו בשנות התשעים והאלפיים במקומות כמו רואנדה, קוסובו, דארפור וסוריה למרות ההכרה האוניברסאלית ברצח-העם הנרחב והמקיף ביותר בהיסטוריה, שואת יהודי אירופה. הם גם לא התרחשו בגלל אי ההכרה ברצח הארמנים. הכרה היא תנאי הכרחי למניעה, אבל לא תנאי מספיק. על מנת להילחם ברציחות עמים בהווה ובעתיד יש צורך לפחות בשלושה מרכיבים נוספים: עובדות, גבולות ומוסדות.

רבות מדובר על כך שהתקשורת והשיח הציבורי במאה ה-21 סובלים מרלטיביזציה וריבוי נרטיבים. בנוסף לכך, חלק מהסכסוכים המובילים לרצח-עם הם מורכבים מאוד וקשים להבנה. התוצאה האיומה היא שהרוצחים יכולים תמיד להציג תמונה שעל פיה הם הקורבנות. כך מתפרסמות ידיעות המבוססות על אמיתות חלקיות על כך שהאויגרים הם פונדמנטליסטים וטרוריסטים, בני הרוהינגיה הם פולשים מוסלמים והתיגראים ביצעו בעצמם מעשי טיהור אתני. לכן חשובה העיתונות שתחקור ותפרסם עובדות הנותנות הקשר לים העמדות והפרשנויות.

אך עובדות אינן מספיקות. "יש גבול תחת השמש המרסן את כולם", כתב אלבר קאמי, "כל איש יגיד לרעהו שאין הוא אלוהים" ("האדם המורד", תרגום: צבי ארד). בעולם בו משטרים ומנהיגים חותרים לשלטון סמכותני ואוטוריטרי, חייבת ההכרה בעבר והבנת ההווה להוביל להצבת גבולות. מלחמות ימשיכו ככל הנראה ללוות את האנושות עוד שנים רבות. יש להכיר בכך ולחתור להציב להן גבול ברור. אין בכך חדש – אמנות בינלאומיות, מוסדות בינלאומיים, בתי-דין וטריבונלים ניסו בעשרות השנים האחרונות להציב גבולות ולמנוע מעשי רצח-עם, טיהור אתני, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מצבם של מוסדות אלו אמנם מעולם לא היה גרוע יותר, אך גם אם הם סובלים מחולשה, הטיות פוליטיות ואפילו שחיתות, בהעדר מעצמה עולמית המחויבת והמסוגלת לעצור את זוועות ההמונים, המוסדות הבינלאומיים חייבים להכיר בעבר, לגלות את עובדות ההווה, להציב את הגבול ולמנוע את רצח-העם הבא.