אזרחי פינלנד נערכים ליום שבו רוסיה תעמידם במבחן

כשהנשיא טראמפ מערער את ברית נאט"ו, פינלנד יודעת שהיא יכולה לסמוך רק על עצמה, ולא מסתפקת בגיוס חובה. אזרחים מן השורה נשלחים לקורסי הגנה לאומית וחברות פרטיות משתפות פעולה בבניית מאגרים אסטרטגיים לשעת חירום.

פורסם ב"הארץ": אזרחי פינלנד נערכים ליום שבו רוסיה תעמידם במבחן – אירופה – הארץ

מאז נבחר לקדנציה שנייה בתפקיד נשיא ארה"ב, מדינות אירופה עוקבות בדריכות ובדאגה אחר התבטאויותיו של דונלד טראמפ בדבר מחויבותו לאמנת נאט"ו, ובמיוחד לסעיף חמש שלה, סעיף ההגנה ההדדית של הברית. אירופה אומנם מודאגת, אבל הדאגה אינה מתחלקת באופן שווה. במערב אירופה ההתבטאויות מוושינגטון, ובהן הצהרת הנשיא כי "אם הן לא ישלמו, אני לא מתכוון להגן עליהן", מעוררות בעיקר דאגה פוליטית, אבל במדינות מזרח היבשת הן נתפסות כסכנה ממשית. בעיניהן זו תזכורת כי ייתכן שבעתיד הן לא יוכלו להישען על ערבויות מבחוץ כדי להבטיח את ביטחונן, וייאלצו להסתמך על יכולתן העצמאית לעמוד מול רוסיה.

פינלנד היא אחת הדוגמאות המובהקות למגמה זו. עם גבול שאורכו יותר מ־1,300 ק"מ עם רוסיה, הארוך ביותר מבין כל מדינות נאט"ו, היא נעשתה מדינת חזית. אף על פי שבשלב זה אין באזור מתקפות טילים, רקטות או רחפנים, בשנים האחרונות פינלנד מתמודדת עם מה שמכונה "לוחמה היברידית": מערכה שאינה מגיעה לכדי עימות צבאי גלוי, אך נועדה לערער את ביטחונה באופן המקשה על ייחוס התוקפנות למקור ספציפי. וכך, למרות שפינלנד סופגת מתקפות סייבר, חבלה בתשתיות והפרה של ריבונותה, היא מתקשה להוכיח שהמקור לכל אלו הוא רוסיה.

ובכל זאת, מבחינת פינלנד האויב ברור – והלוחמה ההיברידית עלולה להפוך לעימות צבאי קונבנציונלי בכל רגע נתון. מכיוון שרוסיה היא אויב ותיק מאוד, ההיערכות לעימות החלה לפני שנים והיא מקיפה את כל מרכיבי החברה – בתי הספר, חברות האנרגיה, הרשויות המקומיות, הנמלים, רשתות התקשורת, סופרמרקטים ואפילו סתם בנייני מגורים. תפיסה זו מכונה "Total Defence" (הגנה טוטלית), ובניגוד לדוקטרינה צבאית קלאסית, היא יוצאת מנקודת הנחה שיכולתה של מדינה לשרוד במשבר תלויה לא רק בכוחו של הצבא, אלא גם בכוחה של החברה להוסיף ולתפקד.

"בפינלנד היו תמיד שתי גישות בענייני ביטחון", אומר יואל ליניינמקי, חוקר עמית במכון הפיני ליחסי חוץ (FIIA) המתמחה בביטחון בצפון אירופה ובמדיניות חוץ וביטחון בפינלנד. "את הראשונה ביטא גנרל פיני ושמו אדולף אהרנרוט אחרי מלחמת העולם השנייה, ולפיה 'מטרת מדיניות ההגנה והביטחון של פינלנד היא: לעולם לא נעמוד עוד לבד'. הגישה השנייה הובעה בסיסמה שחרוטה במבצר סאומנלינה שבכניסה להלסינקי, והגה אותה מדינאי שוודי כשפינלנד עדיין הייתה חלק מהאימפריה השוודית – 'בני הדורות הבאים, עמדו על אדמתכם שלכם, ואל תבטחו בעזרה מבחוץ'. תמיד היה מתח בין שתי הגישות, אבל הן למעשה השלימו זו את זו – בהיותנו מדינה קטנה יחסית, אנחנו יודעים שנחוצים לנו שותפים, אבל בו בזמן בפינלנד יש פסימיזם פרגמטי, שלפיו בסופו של דבר אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו".

למעלה מ־200 שנים מפרידות בין שני ציטוטי המפתח האלה, והגישה המשלבת ביניהם גרמה לפינלנד להצטרף לברית נאט"ו ב־2023. עקרון ההסתמכות העצמית נשאר בתוקף, אבל הוא נוסף ללקח ההיסטורי מאמצע המאה העשרים, הקובע כי גם מדינה מוכנה היטב אינה יכולה לעמוד לבדה מול מעצמה. "כשהרוסים פלשו ב־1939 במה שמכונה 'מלחמת החורף', פינלנד הייתה מבודדת למדי, והיא שרדה במלחמה רק בזכות התאחדותה של האומה סביב הרעיון הלאומי וההגנה על המולדת", מסביר ליניינמקי. "העימות נמשך במה שמכונה 'מלחמת ההמשך' (1944–1941) שבעקבותיה איבדה פינלנד נתח גדול משטחה. המסקנה הייתה ברורה – מעצמות אירופה הן חלשות, הן לא מתעניינות בחלק הזה של העולם ואינן יכולות לסייע מול האויב הרוסי".

כך נוצרה מדיניות כפולה כלפי רוסיה, ונמשכה לאורך המלחמה הקרה. מצד אחד נקטה פינלנד מדיניות חוץ שנועדה להבהיר לרוסיה שהיא אינה מאיימת עליה – היא לא הצטרפה לנאט"ו, היא שמרה על ניטרליות צבאית ובמידה מסוימת הייתה כפופה לברית המועצות. מצד שני היא נשארה דמוקרטיה מערבית עם כלכלת שוק, עיתונות חופשית וקשרים הדוקים עם מערב אירופה. בד בבד היא גם השקיעה בצבא גדול המבוסס על גיוס חובה, במערך מילואים רחב ובהיערכות אזרחית למצבי חירום. הנחת העבודה הייתה שניטרליות איננה תחליף לכוח, ושהיא מחייבת כוח הרתעה שמגובה ב"הגנה טוטלית". אז החלה להתפתח השיטה ליצירת אינטגרציה בין כל חלקי החברה והכלכלה, כדי להגביר את הביטחון הפיני מול מעצמת הענק.

האיום הסובייטי כבר איננו; מה האיום על פינלנד היום ומהם תרחישי הייחוס שנערכים אליהם?

"יש כמה איומים. הראשון הוא מיידי וקשור למלחמה באוקראינה. בגלל הקרבה שלנו למלחמה, יש גלישה, למשל בדמות רחפנים חמושים ובעיקר של אוקראינה, שמגיעים בטעות לטריטוריה פינית בגלל המתקפה על מתקני נפט רוסיים באזור. בגלל חסימות GPS רוסיות הרחפנים לפעמים 'אובדים' במרחב האווירי הפיני וגורמים לתאונות, בינתיים בלא פגיעות רציניות. האיום הכבד יותר הוא האיום ההיברידי – רוסיה משתמשת בכל מיני כלים נגד נאט"ו כדי ליצור לחץ שירתיע את הברית מתמיכה אקטיבית באוקראינה. הנפגעות העיקריות הן המדינות הבלטיות ופולין, אבל גם פינלנד נפגעת".

בהקשר זה ליניינמקי מציין את "צי הרפאים" הרוסי – אוניות הפועלות מטעם רוסיה בניגוד לחוקים ולנהלים בינלאומיים כדי לעקוף את הסנקציות על ייצוא הנפט שלה. "פינלנד הייתה בין הראשונות שניסו לעצור אוניות כאלה, להוציא אותן מהמים הטריטוריאליים שלה וליזום נגדן הליכים משפטיים, אך הרוסים החלו להגביר את הנוכחות הצבאית סביב האוניות, בין השאר בליווי ימי ואווירי. כל אלו יוצרים סיכון מוגבר בים הבלטי", הוא מסביר.

מלבד זאת, מספר ליניינמקי, יש טענה, גם אם קשה להוכיח אותה בוודאות, שמערכות לוחמה אלקטרונית רוסיות משבשות בכוונה אותות GPS מעל אדמת פינלנד ופוגעות בתעופה האזרחית ובניווט הימי. הלסינקי גם מאשימה את מוסקבה בהכוונת מבקשי מקלט אל הגבול הפיני כדי לעורר לחץ פוליטי במדינה, מהלך שכונה "שימוש בהגירה כנשק" (weaponization of immigration) וגרם לסגירת מעברי הגבול עם רוסיה ולחקיקת חוקי חירום. הצד הרוסי של הגבול, אומר ליניינמקי, נשלט בידי ה־FSB (שירות הביטחון הפדרלי הרוסי) שמופעל ישירות מטעם הנשיא פוטין ולכן ברור שזו הייתה יוזמה מכוונת. בה בעת, בים הבלטי וסביבו נעשות בשנים האחרונות פעולות של פגיעה בכבלים תת־ימיים, בתשתיות אנרגיה ובמתקני תקשורת, ורשויות הביטחון בפינלנד מתריעות מפני מתקפות סייבר ומבצעי דיסאינפורמציה. הרמה האחרונה של האיום היא התפתחות אפשרית של מלחמה קונבנציונלית, מסביר ליניינמקי.

לדבריו, "כרגע הכוחות הרוסיים סביב הגבול הפיני אינם גדולים, כי הם עסוקים באוקראינה. אבל הרוסים מפעילים את חיל האוויר שלהם מהאזור הארקטי במורמנסק, אחד האזורים הצבאיים הרגישים והמבוצרים בעולם. הרוסים גם מרחיבים תשתיות צבאיות כגון כבישים, מסילות ברזל ומגורי חיילים באזור. כשהמלחמה באוקראינה תסתיים סביר להניח שתהיה התעצמות סמוך לפינלנד ומדינות אחרות, למשל פולין".

האיום הצבאי הקונקרטי טרם התממש, אבל ההיערכות אליו כבר החלה מזמן, ולפי ליניינמקי היא שונה מזו של מדינות אירופיות אחרות. "בראש ובראשונה הוא מורכב ממרכיב צבאי קלאסי שיש בו גיוס חובה", הוא מסביר. "שלא כמו במדינות אירופיות אחרות, מרבית הגברים ויותר ויותר נשים משרתים בצבא, והשירות הצבאי שלהם הוא חוויה משנת חיים בשבילם. זו מדינה של 5.6 מיליון תושבים וכל שנה מתגייסים כ־20,000 איש. צבא המילואים מונה כ־900,000 חיילים והמספר עומד לעלות למיליון. מלבד הצבא יש מערכת אזרחית שהיא חלק אינטגרלי ממערכת ההגנה. זו כוללת לא רק מקלטים – בבתי מגורים, תחנות רכבת ואתרים אחרים – אלא גם שיתוף פעולה הדוק ברמה יום־יומית בין הממשלה ובין המגזר הפרטי וארגוני חברה אזרחית, ששותפים גם הם למאמץ".

כיצד שיתוף הפעולה הזה נראה בפועל?

"בפינלנד יש סוכנות אספקת חירום לאומית (National Emergency Supply Agency) שכפופה למשרד הכלכלה והתעסוקה ושתפקידה להבטיח את רציפות תפקודה של המדינה במצבי משבר כמו מלחמה. הסוכנות אחראית על ניהול מאגרי חירום אסטרטגיים של דלק, מזון, תרופות וחומרי גלם חיוניים, והיא מתאמת את היערכותם של משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות והחברות הפרטיות. הסוכנות בעצם גורמת לחברות שבעת שגרה מתחרות זו בזו בשוק הפרטי לשתף פעולה בהיערכות לחירום ולהבטיח את תפקוד המדינה על כל מרכיביה. זה מבוסס על התנדבות אבל גם על חוזים בין הממשלה לחברות ולארגונים בדבר רזרבות, מלאים ושינוע".

"סקרים מראים שכ־80% מהפינים אומרים בעקביות שהם מוכנים להגן על המדינה ולהילחם למענה", אומר ליניינמקי.

על פי ליניינמקי, אחד המרכיבים החשובים והמעניינים ביותר בהיערכות למתקפה הוא החוסן הפסיכולוגי. "סקרים מראים שכ־80% מהפינים אומרים בעקביות שהם מוכנים להגן על המדינה ולהילחם למענה", הוא אומר. "הנתון הזה מכניס לתמונה גם את מערכת החינוך ואמצעי התקשורת. קשה לנהל לחימה פסיכולוגית נגד פינים שנוטים לפקפק בכל דבר שמגיע ממקורות רוסיים, ושיש להם רמה גבוהה של אמון בממשלה ובמוסדות שלהם. גם אם לא כולם תמיד סומכים על מפלגות או פוליטיקאים ספציפיים, מרבית האזרחים מרגישים שהם שותפים בהגנה על המדינה, ושיש משהו שראוי להגן עליו. לכן הם גם יצייתו להוראות מטעם השלטונות במצבי משבר".

נוסף על ההיבטים הרגילים שמיוחסים למדינות הנורדיות, כגון רמה גבוהה של מוביליות חברתית, שירותים חברתיים טובים ודמוקרטיה מתפקדת, ליניינמקי אומר שרמת האמון הגבוהה נובעת גם מתחושת אחריות משותפת שמטופחת באופן אקטיבי. לדוגמה הוא מציין את מערכת האימונים, התרגולים ושיתוף המידע, שמתבצעת בזמן רגיעה בהכנה למצב מלחמה ושמתבטאת גם בקורסים להגנה לאומית (National Defence Courses). זו תוכנית המיועדת לאזרחים מכל אגפי החברה הפינית, החל בבכירים במגזר הציבורי, הצבא והמשק ועד אנשי תקשורת, משפיענים ואנשי מגזר שלישי. הקורסים מספקים למשתתפים הבנה של מדיניות החוץ, הביטחון וההגנה של פינלנד ומחזקים שיתוף פעולה וקשרים אישיים בין הגופים שיידרשו לעבוד יחד בעת מלחמה. הרעיון הוא ליצור מודעות ולהמחיש כיצד מרכיבי החברה משתלבים בהיערכות למלחמה – ממשרדי ממשלה, חברות פרטיות ובתי ספר ועד עיתונים, עמותות ואגודות דיור. הקורסים נחשבים לעמוד תווך של תפיסת הביטחון הפינית ולמוסד מרכזי בבניית אמון ושיתוף פעולה בין הנהגת המדינה, הצבא והמשק.

"הקורסים האלה ניתנים כבר כשישים שנה", אומר ליניינמקי. "הם נמשכים כשלושה שבועות בלו"ז מלא מבוקר עד ערב. אזרחים מוזמנים אליהם מטעם הרשויות, ולמרות שאיש אינו מכריח אותם לבוא, אין השתמטות. להפך, מדובר במשהו שנחשב אליטיסטי וההשתתפות היא אות כבוד לכל אחד". קורסי ההגנה הלאומית נהפכו לביטוי המלא ביותר לתפיסה שהגנה על המדינה אינה מתבססת רק על הצבא; היא נוכחת בחיי היום־יום. פינלנד מניחה שהמתקפה הבאה לא תכוון נגד חיילים בלבד אלא נגד החברה כולה, ולכן היא נערכת ברמה כוללת של מוסדות המדינה, המשק והחברה. עם זאת ולמרות ההיערכות, למקבלי ההחלטות בפינלנד ברור שההחלטה אם ומתי יבוא כל זה לידי שימוש מעשי תתקבל במוסקבה, לא בהלסינקי.