"יש כאן בברלין פליטי תרבות ישראלים. עכשיו, אחרי הבחירות, בטח יגיע גל חדש"

הם עוסקים במוזיקה, עיתונות, קולינריה ועיתונות וכולם עזבו את הארץ לטובת ברלין. בשיחות שנערכו בדצמבר 2022 הם מספרים מה מצאו בברלין ומה מצפה למהגרי העתיד, אם יהיו כאלו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-01-05/ty-article-magazine/.highlight/00000185-724b-d896-aba7-f36fa8d90000

אוטופיה

כשיעל נחשון-לוין הגיעה לברלין ב-2016 היא בכלל לא חשבה שתישאר בה. בשלב הזה בחייה היא כבר היתה מבוססת למדי כמוסיקאית ישראלית. בין השאר, היא הקליטה שלושה אלבומים, הופיעה עם יוני רכטר ולימדה פיתוח קול. אבל אז היא חלתה בסרטן. המחלה שקטעה את הקריירה המוסיקלית, בעלה, המשורר והבמאי אהרון לוין, שתמיד רצה להסתובב בעולם והאפשרויות שמעניקה האזרחות הגרמנית שהיתה לו ולשני הילדים של הזוג, הכריעו את הכף. "האמת היא שלא הייתי בעניין של מעבר לברלין, אבל לא רציתי להיות זו שאומרת לא", היא מספרת בראיון בבית-קפה כמה רחובות צפונה מאלכסנדרפלאץ, "אמרתי, יאללה, נעשה את זה לשנתיים".

השנתיים הסתיימו מזמן ויעל נחשון-לוין ומשפחתה עדיין בברלין ללא כוונה לעזוב בעתיד הנראה לעין. אחת הסיבות לכך שהיא מרגישה נוח בביתה החדש הוא המפעל התרבותי שהקימה ושמשלב רבים מהדברים שהיא אוהבת – מוסיקה, אומנות ואוכל טוב. באוקטובר 2016, חודשים ספורים בלבד אחרי המעבר, היא החליטה לנצל את דירתה השכורה, המרווחת והמזמינה והזמינה חבר שעסק במוסיקה אלקטרונית, חברה צלמת ועוד כשלושים אורחים, ביניהם ישראלים שהכירה, שכנים גרמנים וחברים ללימודי הגרמנית. "היה שם משהו ניסי", היא מספרת שש שנים מאוחר יותר, "השילוב של אנשים מכל העולם עם המוסיקה, האירוח והבישולים עבד מצוין. הכל התחבר לי והרגשתי שיש צמא לזה". לאחר הצלחת הערב הראשון, הגיעו נוספים והמתכונת התקבעה – אירוע חודשי הכולל קונצרט, תערוכת אומנות ואוכל טעים. נחשון-לוין מצאה פטרון שיסייע במימון, הסלון הפרטי התחלף במיקומים אחרים וחֲבֵרָה, מעצבת גראפית, יצרה לוגו ועזרה למצוא את השם: Framed – מסגרת היוצרת מקום חופשי ופתוח ליצירה.

"מצד אחד, זה כמו מסיבת בית", אומרת נחשון-לוין שמאחוריה כבר 73 אירועים, "מצד שני, זה שילוב ברמה גבוהה בין מוסיקה ואומנות. האומנים מגיעים מכל העולם, הרקע הוא אינטימי, מזמין ולא מתיימר מה שיוצר הקשבה, האזנה, צפייה ויכולת להתחבר שהם נדירים. זה מצב חלומי להופעה". היא מוסיפה שבערבי Framed אין במה ואין אחורי במה, כך שיש קשר קרוב בין האומנים לקהל. היא גובה תשלום מהמשתתפים כי "צריך לשלם בעבור תרבות" והיא שילמה לאומנים כבר מתחילת הדרך, גם כשבקושי היה כסף. נחשון-לוין מתארת את המפגש האנושי, תהליך היצירה ומערכת היחסים בין היוצרים לקהל ב-Framed כ-"ניסיון ליצור אוטופיה" וזהו ניסיון שנוצר על רקע ברור של דיס-אוטופיה ישראלית – הניסיון שלה כמוסיקאית בישראל.

"הבנתי שסבלתי בארץ רק כשהגעתי לכאן, כמו שילד שקורה לו משהו רע בבית-הספר מתחיל לבכות רק כשהוא מגיע הביתה לאמא", היא אומרת, "הבנתי שהחוויה של להיות אומן בארץ היא חוויה של התעללות. ככל שאני מעמיקה שורשים כאן, ככל שאני זוכה להכרה ונהנית מהסקרנות של הקהל ומהפתיחות שלו לשמוע משהו חדש, ברור לי עד כמה היחס בארץ היה מתעלל. כל הזמן שאלו "מה את רוצה ממני?", "למה שאני אבוא"?, "כמה זה עולה"? זו היתה מערכת יחסים של מנצל ומנוצל. אומנים בישראל חיים בתחושה שזו המציאות, אבל זה שיבוש של תפקידו של האומן בעולם. בפסטיבלים ישראליים יש את אותו הליינאפ כבר שלושים שנה. אין פתיחות לדברים חדשים ואפשר גם להבין למה. יש כל כך הרבה לחץ וכל כך מעט זמן פנוי. אין לזה מקום בראש. עד שהגעתי לברלין לא היתה לי את השפה להסביר את זה, לא ידעתי למה אני מרגישה רע. תמיד היה מחסור, בכסף, במקום, בתמיכה. כאילו שנלקחה המהות של האומנות – הנדיבות". נחשון-לוין מדברת על חייה כמוסיקאית בארץ כחיים קשים כלכלית ולא פחות קשים מבחינת היכולת "להביע את הקול" שלה. היא אומרת שבגרמניה, היא מוצאת כבוד לאומנים ומספרת שכשהתראיינה לעיתונאי גרמני הוא הקדיש לה וליצירתה שעות רבות של שיחה ותחקיר. לעומתו, עיתונאים ישראלים חיפשו רק קיצורי דרך וחומרים צהובים. וזו לא רק התקשורת, כשמשיקים אלבום בגרמניה, היא מספרת מתוך ניסיון, "לא צריך לארגן הכל לבד מתוך תחושה של סיוט ועלבון מתמשכים, ובכל זאת, מגיעים מאות אנשים, לא רק דודות שעושות טובה".

האלבום האחרון שיעל נחשון-לוין הקליטה, Tigers and Hummingbirds (בלייבל הברלינאי Low Swing Records), כולל עשרה שירים באנגלית. זהו אלבום יפיפה שחורג ברוחו מהמקום בו הוקלט. הוא יכול היה להיות מוקלט בתל-אביב, קופנהגן או ניו-יורק. הלחנים מעניינים, העיבודים מורכבים והקול של נחשון-לוין בשל, מדויק ונוגע במקומות הנכונים. אבל למרות האוניברסליות של היצירה שלה, יש לנחשון-לוין גם שורשים. והיא לא שוכחת אותם. היא, בעלה והילדים מקפידים לדבר עברית, היא בארץ לפחות פעמיים או שלוש בשנה, היא טסה להצביע בבחירות ויש בה גאווה ישראלית אמיתית. ביומיום שלה, לעומת זאת, היא מסתפקת בינתיים בתפוצה הישראלית-ברלינאית. "יש פה קהילה מדהימה", היא מספרת, "יש חברים שהתחברתי אליהם בצורה פשוטה וטבעית, אנשים שאני סומכת עליהם וזה קורה כי למרות שיש כאן כמה קבוצות שונות של ישראלים, יש מסננת שהביאה לכאן קבוצה מסוימת של אנשים די דומים. זו קבוצה שיש לה שפה משותפת, אכזבות משותפות וגילויים משותפים. זה לא משהו שהרגשתי בניו-יורק כשחייתי שם (נחשון-לוין חיה בניו-יורק כשלמדה מוסיקה ב-New School University בין 2001 ל-2004, ד.ס). יש כאן פליטי תרבות שיוצרים רשת של ישראלים. תמיד יהיה מי שיעביר מידע, תמיד יהיה מי שיעזור ותמיד יש גלי הגירה חדשים. בטח גם עכשיו, אחרי הבחירות, יגיע גל חדש".

ובכל זאת, לא הכל וורוד בברלין. "ברור שיש גם צדדים פחות טובים", היא אומרת, "מזג האוויר, הקור, החושך והעובדה שהתרבות הגרמנית היא 180 מעלות מהתרבות הישראלית. יש את אלו שמגיעים ולא שורדים. זה לא תמיד קל. גם הבחירה שלי מלאה בעצב, ככל שאני כאן יותר זמן, כל נסיעה לארץ קשה יותר". כשהיא נשאלת אם היא עדיין רואה בעצמה יוצרת ישראלית, אם הקהל הישראלי עדיין חשוב לה היא אומרת שהיתה רוצה מאוד לייצר את מה שהיא עושה בברלין גם בעבור האנשים שהיא אוהבת בישראל, אבל היא מודעת לכך שבמצב הנוכחי אין סיכוי להתקרב לזה. "אני נשארת למרות שאני רוצה שהקול שלי יישמע גם בארץ", היא מסכמת, "אבל כרגע זה אפשרי רק מפה".

יעל נחשון-לוין (במרכז) וחברי FRAMED בברלין. צילום: Katha Mau

גברתי ראש-העיר

ישנם לא מעט הסברים להגירת ישראלים העוסקים ביצירה מסוגים שונים דווקא לברלין. יוקר המחייה הוא אולי אחד מהם, אם כי ברלין התייקרה בשנים האחרונות. גם קווי הטיסה הזולים מת"א והנגישות של ישראלים רבים לדרכונים אירופאים, לא מזיקים. אך זה לא כל הסיפור. רבים מהישראלים בעיר מדברים על "איכות חיים" וטל אלון, עיתונאית ישראלית שהגיעה לברלין ב-2009, מספקת שיעור גרמנית קצר שנותן למונח המופשט הזה ביטוי מוחשי. "המילה הגרמנית – פָיֶרְאֲבֶּנְד (Feierabend), היא הלחם של המילים "חגיגה" ו"ערב". זוהי המילה שמתארת את סוף יום העבודה. את הזמן שמוקדש לפנאי, למנוחה או למשפחה. אחרי העבודה, כשנפרדים מהקולגות או מהקופאית בסופר, אומרים Schönen Feierabend!, זה לא סתם "ערב טוב", זה "תהנו מחגיגת הערב", הזמן שהפסקתם לעבוד והתיישבתם עם כוס יין או בירה ואף אחד לא מצפה לתשובה בווטסאפ". המרכיב הזה של החיים בברלין הוא כנראה אחד מכוחות המשיכה לישראלים המחפשים מקום ליצור בו. "יש משהו בברלין שמאפשר בחירה", אלון מסבירה, "אפשר לבחור במרוץ, להרוויח כסף, לאכול במסעדות יקרות ולחיות חיים נוצצים. אבל אפשר גם לחיות בצניעות, לקנות יד-שנייה, לאכול פשוט ולהתקיים. גם אחרי עליות המחירים, השכירות זולה יותר כאן, הגנים מסובסדים והסופר, גם אחרי האינפלציה, זול יותר. וזה לא דבר בזוי להיות אומן. להיפך, יש כבוד לאנשים שעושים תרבות ואומנות".

אלון היא דמות מפתח בקהילה הישראלית-ברלינאית. שלוש שנים אחרי שהגיעה לעיר, היא ייסדה את "שפיץ", מגזין עצמאי שעוסק בקהילה ומהווה חלק אינטגרלי ממנה. בנוסף, הוא בונה גשר בין הקהילה לבין החברה הגרמנית בכך שהוא מסקר חדשות מוניציפליות ולאומיות בעברית. למעשה, זהו העיתון העברי הראשון בגרמניה מאז השואה. בשנים הראשונות התפרסם "שפיץ" בדפוס ובאינטרנט, כיום הוא מגזין דיגיטלי שכולל גם פודקסט ואלון מתארת את ההתפתחות שלו ושלה בעיר כקווים מקבילים. "בהתחלה היתה היקסמות מעצם הנוכחות של הישראלים בברלין", היא מסבירה, "היה המון עיסוק בשאלות של זהות, בהיסטוריה ובשאלה האם תיווצר כאן קהילה ישראלית. לפני 12 או 13 שנים לא היה ברור אם זה יקרה או שזה טרנד שיחלוף. בהמשך הנושא הזה נמאס קצת, בעיקר בגלל האינסטרומנטליזציה שלו בדיון הציבורי בישראל שהגיעה גם לכאן".

"הישראלים בברלין לא באמת מעניינים את הישראלים", מסבירה אלון את כוונתה, "זה נכון שנכתב עלינו המון ודיברו עלינו המון בתקופות מסוימות, אבל זה היה פשוט כלי לקידום סדר-יום. מצד אחד דיברו על בוגדים, נפולת של נמושות שהרימו ידיים וכל הרפרטואר הזה שהשתלב בהשמצות והפחדות מאנטישמיות. בצד השני של הסקאלה, היתה גלוריפיקציה ורומנטיזציה של החיים הטובים – כמה קל שם, כמה זול שם וכמה טוב לכם שברחתם. מי שחי את החיים, בוודאי מי שהיגר, יודע שהחיים האמיתיים הם לא באף קצה של הסקאלה". המבט האינסטרומנטלי על הקבוצה המוגבלת למדי של הישראלים בברלין, בסביבות עשרת אלפים איש בסה"כ, לא מוגבל למבט הישראלי. גם החברה הגרמנית משתתפת בחגיגה. אלון מסבירה: "לגבי הצד הגרמני, יש את התזה על הייעור מחדש (ההשקפה שאחרי שגרמניה עקרה במאה הקודמת את היהודים מתוכה, היא כעת נוטעת אותם מחדש, ד.ס). הממסד הגרמני די אובססיבי לגבי "השבת החיים היהודיים" בגרמניה והציפייה מאיתנו היא לגלם את התפקיד הזה כדי שנעניק לגיטימיזציה. אם היהודים שוב גרים כאן, הם אומרים, אנחנו נהדרים, השתנינו, השתקמנו". כשמוסיפים לסיפורים האלו גם את השיח הפוליטי, למי מותר ואסור לבקר את ישראל בגרמניה וכיצד גרמניה מעורבת במזה"ת, העניינים מסתבכים עוד יותר. "כעיתונאית אני מבינה את זה", אומרת אלון, "אבל כאדם עייפתי מלהיות פיונית בתיאטרון הזה".

העייפות מהשיח מהסוג הזה גרם לטל אלון לחפש כיוון חדש ליצירה העיתונאית שלה. ואכן, אחרי תקופת מעבר קצרה הגיעה הקורונה והביאה איתה בדיוק את זה. "הקורונה יצרה צורך לתווך לישראלים, בעיקר לכאלו שלא מדברים גרמנית, מה קורה כאן. אבל זה היה רק חלק מהעניין, הקורונה קטעה להרבה אנשים, וגם לי, את הקיום של רגל פה ורגל שם. עדיין הייתי מעורבת במה שקורה בארץ, אבל הלוקאלי נהיה קריטי. בתקופת הסגרים, קריאה של עיתונות ישראלית לא עזרה לי ולאחרים להבין מה קורה כאן ומצאתי את עצמי צורכת יותר חדשות גרמניות וצוללת למה שקורה פה. "שפיץ" קיבל תפקיד של תיווך ותרגום ובמקביל הוצאנו, למשל, גם מדור יומי, יומן קורונה שבו כל יום ישראלי או ישראלית שחיים בברלין שיתפו במה שקורה להם בזמן המגפה. זה היה הצייטגייסט".

כיום "שפיץ" עוסק עדיין מדי פעם בשאלות של זהות, אך הוא מתמקד בתיווך החברה הגרמנית לישראלים ובכל הקשור לעברית ולישראל בברלין – מסעדות בבעלות ישראלית מופיעות במדור "קולינריש", אירועי תרבות במדור האירועים וגיליונות הדפוס הישנים, שהם מעין ארכיון של הקהילה, מופיעים במדור "נוסטלגיש". אלון גם פרסמה בלוג (ברלינרית) ולרגל עשור להגעתה לברלין הפיקה פודקאסט מרתק המבוסס על שיחות עם "עשר ברלינריות יודעות דבר". כך היא הפכה לעמוד תווך מרכזי בקהילה. יש אפילו מי שקראה לה "ראש-העיר של הישראלים". את הקהילה עצמה היא עדיין מתארת כקהילה בהתהוות, גם עשור אחרי שכונתה כך בגיליון הראשון של שפיץ. "ברור שיש קבוצה גדולה של ישראלים שהם לא זמניים כאן", היא אומרת, "הם דוברי עברית, יש ביניהם קשרים, יש תחומי עניין משותפים ויש אירועים משותפים. אבל, בניגוד לקהילה היהודית המאורגנת, זו קהילה לא ממוסדת ולא ממורכזת. הישראלים לא מעוניינים בדבר הרשמי, בפורמאליות ובעסקנות שבד"כ מגיעה עם זה. אני באתי לתעד את זה ונוצר מצב שיש לי תפקיד. זכות הקיום של "שפיץ" הוא הנישה שלו ואני קנאית לנישה – בין גרמנית לעברית, בין ברלין לישראלים שחיים בה. הסיומות .de לאתר של תוכן בעברית היא מטאפורה מצוינת להיברידיות שלו".

בסיכום השיחה עם אלון, שמתקיימת בבר בקרויצברג, אי אפשר להתחמק מההבנה שההיברידיות הזו מתבטאת גם בהשקפה פוליטית. היא אמנם ישראלית אבל כמו רבים מהקוראים שלה, עמדותיה הפכו לעמדות מיעוט בישראל, והן מותאמות יותר לביתה החדש. "מבחינת שפה, תרבות ומשפחה, יש לי עדיין שייכות ישראלית. אבל שייכות נוצרת גם סביב ערכים ובברלין אני חולקת את הערכים שלי עם הרוב", היא אומרת, "השאיפה לשוויון, הדאגה לחלש והדאגה לכדוה"א היא לא עמדה אזוטרית כאן. כשהכתבה הזו תתפרסם בישראל יהיו לה מאות תגובות של נאצות וגידופים. במובן הזה, הערכי, כאן אני בבית. הקבוצה שחושבת כמוני בארץ עדיין מושפעת ממה שקורה בפוליטיקה הישראלית, אבל אלו שחיים כאן הצליחו לתפוס מרחק אסטטי מהדברים. הזדעזעתי מתוצאות הבחירות האחרונות בישראל כי עוד לא היה דבר כזה, אבל יחסית למעורבות הרגשית שלי בעבר, אפשר לומר שנשארתי מרוחקת. הייתי כאן".

טל אלון, צילום: אולף קונמן

הסביח בקצה במנהרה

כמו טל אלון, גם שני ליידרמן לא חדשה בעיר. היא עזבה את הארץ בגיל 21 כדי ללמוד תיאטרון ומחול באמסטרדם. אחרי שמונה שנים בהולנד היא עברה לברלין יחד עם בן-זוגה הגרמני אותו הכירה במהלך לימודיה. אחרי שילדה את בנה הראשון היא הצטרפה לצוות של Infarm, סטרטאפ שהוקם על ידי יזמים ישראלים והפך מאז לחברה מצליחה בתחום החקלאות העירונית המקוּרה. במקביל עשתה ליידרמן מוסיקה, היא הקליטה והופיעה עם בן-הזוג שהיה גם שותף ליצירה. העבודה ב-Infarm היתה כרוכה בעיסוק במזון, אירועים וקשר עם שפים ועם האוכל בא התיאבון. "מה שעניין אותי תמיד היה מה נאכל", היא אומרת חצי בצחוק, "והיה טבעי שהצעד הבא שלי יהיה לפתוח מקום משלי. עזבתי את Infarm, הכרתי מישהי שחיברה ביני לבין מוזיאון מרטין גרופיוס באו, אחד המוזיאונים הכי נחשבים לאומנות עכשווית בברלין, וב-2019 פתחתי שם את המסעדה שלי, בֶּבָּהּ על שם סבתא שלי". כיום, בגיל 39, אחרי שנפרדה מבן-זוגה הקודם ואחרי שהכירה בן-זוג חדש, ישראלי שצירף לתא המשפחתי גם ילדה משלו, היא מסעדנית במשרה מלאה. כמו בעולם המוסיקה, גם בעולם המסעדנות ההשוואה בין גרמניה לישראל מתבקשת. מצד אחד, ליידרמן אומרת שישראל היא מקור השראה בעבורה בגלל הרמה הגבוהה של השירות, האוכל והתפעול במסעדות הישראליות. מצד שני, ממש כמו בעולם המוסיקה, בגרמניה הכל קל יותר.

"מסעדנות היא מקצוע לא פשוט בכל מקום בעולם", היא אומרת, "יש חוסר בכוח-אדם, העלויות גבוהות, שולי הרווח נמוכים ויש מרווח צר מאוד לטעויות. אבל בתקופת הקורונה, למשל, הרגשתי את ההבדלים. זה היה רגע שאמרתי כל יום תודה על זה שאני נמצאת בגרמניה. הודיתי על התפקוד המהיר של הרשויות, הפיצויים היו בסכומים הגיוניים והם הגיעו מהר ובלי סיבוכים". כך נהנתה ליידרמן מכל העולמות – מצד אחד, הסביבה הגרמנית נוחה יותר. מצד שני, האוכל בא מהבית. "האוכל שלי הוא יהודי ובהשראת סבתא שלי", היא מספרת, "המקום שממנו אני מבשלת ויוצרת הוא מקום של משפחה, של קרבה ושל בית. זו ההשראה שלי. הצלחות, למשל, הן צלחות שמזכירות לי את הבית שגדלתי בו. כל המוטיבציה היא לתת לאנשים תחושה של בית ובתור מהגרת, זה הכי טבעי שאתן לאנשים תחושה של הבית שלי, של המקומות שלי. וזה נותן לי המון. היכולת לעבור כל יום ליד הדלפק שלי ולראות את הבורקיטוס שסבתא שלי היתה עושה ולראות אנשים אוכלים את הפלפל הממולא שלה, עושה לי חיבור רגשי יומיומי. אני יוצרת כאן עולם קטן עם תחושה של בית ושורשים". ליידרמן אומרת שהיא וישראלים אחרים בברלין, לא רק שאינם מתנתקים מהזהות שלהם, הם יוצרים חיבור לישראליות שלהם באופן יומיומי, "הרבה אנשים עזבו את ישראל, אבל אין להם שום דבר נגד השפה והתרבות. לא ברחנו. יש געגוע. הנסיבות של החיים הביאו אותי לפה. הגעתי בגלל אמביציה של ילדה להיות רקדנית, נשארתי בגלל שהחיים הם נעימים ונוחים והעובדה שאני יכולה להמשיך לדבר עברית, ליצור את האוכל שאני יוצרת ולשמור את החברים שלי מאוד מקלה. לא יודעת אם הייתי יכולה להישאר כאן אם זה היה אחרת".

המסעדה של ליידרמן היא רק אחת ממוסדות הקולינריה הישראליים בברלין. במרחק כמה תחנות אוטובוס מזרחה נמצאת גולדה דלוקס שנולדה דווקא כשמסעדות אחרות קרסו, בימי הקורונה. למעשה, אפשר לומר שהיא נולדה בזכות ימי הקורונה. שני הישראלים שהקימו אותה, יובל תדהר ואבי לוי, הוציאו אותה לדרך עוד לפני שזכתה למקום קבע כסדרת מסעדות פופ-אפ. לוי, שהגיע לברלין לפני ארבע שנים, נזכר בינואר 2021, התקופה אותה הוא מתאר כזמן הסגר הקשה ביותר. "אלו היו ימים של בדידות קשה לישראלים שחיים בברלין וגם לכל השאר. גם אנחנו הרגשנו את הדיכאון, רצינו לגמור כבר עם החורף ועם הקורונה", הוא אומר, "כשהוצאנו את הפוסט שסיפר שאנחנו חוזרים עם עוד פופ-אפ ושהפוקוס יהיה על הסביח שלנו היתה התלהבות. זה היה הסביח שבקצה המנהרה". את מה שקרה בסופי השבוע הבאים מתארים יובל ואבי כמפגש חברתי נדיר בימים שבהם זה היה בדיוק מה שחסר. "אנשים יצאו מהבית", הם מספרים, "פתאום ראית גוש של עשרות בני-אדם, רובם מדברים עברית, אבל הם הביאו גם את החברים שלהם, גרמנים ואחרים. היו מפגשים, חיבורים חדשים, אנשים שברו יחד את החוקים ולא שמרו על מרחק של מטר וחצי. זה ייצר נחמה וזה בדיוק מה שרצינו לעשות – לפנק, להאכיל אנשים, להביא להם את מה שאנחנו אוהבים".

העסק צמח והתפתח. מנת הסביח הפכה למנת הדגל, במרץ המנות החלו להיעטף בשקיות נייר מעוטרות על-ידי אומן קעקועים, ברק רדוביץ', גם הוא ישראלי כמובן. מעגל הלקוחות התרחב, ביקורות נלהבות התפרסמו בעיתונות המקומית וחצי שנה אחרי סוף ימי הפופ-אפ, המסעדה קיבלה מקום קבוע. "היה לנו פשוט יותר לפתוח מקום קטן עם משלוחים", מספר תדהר, "זה היה סיכון מחושב והוא נולד כתוצאה ממה שעבר עלינו בימי הקורונה. היום מגיעים לכאן אנשים מכל הסוגים. משפחות עם ילדים, צעירים וגם בני שבעים פלוס". עושה רושם שגולדה דלוקס הפכה לאחד העוגנים של התפוצה הישראלית בברלין. לא מעט מחבריה משבחים אותה וסופרלטיבים רבים נשמעים על הסביח המפורסם. ואכן, האווירה במקום נעימה, השיחה קולחת בעברית, אנגלית וגרמנית והסביח הוא מהטובים שיש. גם הכנאפה המוגשת לקינוח משובחת ולא קונבנציונאלית. אפשר להבין בדיוק מדוע ישראלים שמוצאים את עצמם בעיר בתקופה שבה השמש שוקעת בשלוש אחר-הצהריים והטמפרטורות יורדות מתחת לאפס יכולים למצוא כאן נחמה.

הזווית היהודית

מרחק שלוש דקות הליכה מהסביח של יובל ואבי עומד בית-כנסת. בעבר נכתב רבות על היחסים בין הקהילה היהודית לישראלים החדשים בעיר. מסיבות רבות, החיבור בין שתי הקבוצות איננו טבעי ובאופן כללי הן חיות את חייהן בנפרד. עם זאת, בשנים האחרונות החלו להיווצר חיבורים חדשים, חלקם קשורים קשר עמוק ליצירה אומנותית ותרבותית. אחד החיבורים המעניינים ביותר מתרחשים בבית-הכנסת פרנקלאופר בקרויצברג, מבנה שהוקם ב-1916 ושבחלקו נהרס בליל-הבדולח ובהפגזות במלה"ע השנייה. החל משנות התשעים הקהילה הצטמצמה והפעילות בבית-הכנסת דעכה, אבל לפני כעשר שנים החל להיווצר במקום משהו חדש. יהודים שהיגרו לשכונה, ביניהם ישראלים, צעירים וחילונים רבים, החלו להגיע לבית-הכנסת ולקיים בו פעילויות שונות. אלו לא היו רק התפילות המסורתיות, אלא כל דבר מתהליכי למידה בנושאים שונים, דרך אירועים למשפחות ועד חגיגות מימונה, מסיבות חנוכה ותיקוני ליל-שבועות. על הרנסנאס הזה אחראי בעיקר אדם אחד, דקל פרץ שמו, ואם טל אלון היא ראש-העיר של הישראלים, אפשר בהחלט לומר שפרץ, יחד עם אשתו, נינה, המשמשת היום כגבאית, הוא הרב הראשי.

הוא הגיע לברלין ב-2002 במסגרת טיול אחרי צבא. ישירות מגואה. הוא היסטוריון במקצועו, נשוי לגרמניה שהתגיירה ואב לילדה. פרץ גדל בבית אורתודוכסי והחיים בברלין התחילו כדרך להתרחק מהרקע שלו אבל מכיוון שהיה לו חשוב לחגוג את החגים וכחלק מתהליך הגיור של רעייתו, נוצר חיבור עם בית-הכנסת הוותיק בשכונת מגוריו, חיבור שהוביל ליצירתה של הקהילה החדשה. אך בית-הכנסת היה רק ההתחלה. אחרי שנוצר קשר עם פוליטיקאים מקומיים סביב חגיגות מאה שנה לבית-הכנסת החלה להירקם תוכנית להקמת מרכז קהילתי ומרכז תרבות יהודי סמוך לבית-הכנסת. "זה מקום שיכול לשרת יוזמות חברתיות של יהודים מכל מיני מקומות וכל מיני גוונים, מקום שהם יכולים לבוא אליו ולהפוך אותו לשלהם", פרץ אומר ומספר כיצד הוקמה ב-2019 "עֵרוּב", שותפות של ארגונים חברתיים יהודיים שונים שמשתמשים בחלל co-working סמוך לבית-הכנסת. אחת היוזמות החשובות שנולדה ב"ערוב" היא LABA Berlin – יוזמה בינלאומית שמביאה אומנים יהודים ללמוד יחד טקסטים יהודיים. כל שנה נבחר נושא, ובסוף הלמידה האומנים יוצרים יצירות בהשראת הטקסטים שלמדו. "אנחנו מביאים אומנים מכל מיני סוגים – אומנים וויזואליים, אומני במה, סופרים ומוסיקאים", פרץ מספר, "הרעיון הוא שייווצרו שיתופי פעולה שיעסקו בשאלה של אומנות יהודית וגם בשאלה של הקול היהודי בגרמניה, קול שלא מצטמצם לנושאים שקשורים לזיכרון השואה, ליחסי מיעוטים ולאנטישמיות, אלא מתרחב לנושאים חברתיים רחבים יותר. בתערוכה האחרונה, למשל, שהייתה סביב הנושא "שבר", האומנים והאומניות עסקו בנושאים כמו פטריארכיה, הגוף, מגדר, נכות, יחסים בתוך המשפחה והגירה, אלו שאלות כלליות שרלוונטיות לחברה הגרמנית הכללית והן נידונו מתוך פרספקטיבה יהודית".

פרץ מספר שבערך מחצית מהאומנים שמשתתפים בפרויקט הם ישראלים, האחרים הם מקומיים, קנדים, ברזילאים, אמריקאים ועוד. יחד עם שותפיו אולף קונמן, המנהל האומנותי ורייצ'ל ליבסקינד מנהלת הקריאייטיב, הוא חותר להקמת מקום מפגש לכולם. זהו לא מפגש ישראלי קלאסי, הוא מתקיים ברובו באנגלית, הוא פתוח ליהודים מהעולם כולו והוא מהווה גשר בין הישראלים ליהודים המקומיים. "אנחנו בונים כאן מרכז יהודי-ברלינאי, הישראלים הם אמנם חלק מזה, יש הרבה יוזמות של ישראלים ב"ערוב" והרבה אומנים ישראלים מתחברים ל-LABA, אבל LABA Berlin זו קודם כל קהילת אומנים ואומניות, לא קהילה ישראלית והזהויות כאן הן מורכבות יותר". גם ברמה האישית פרץ אמנם לא מתנכר למוצאו הישראלי, אבל אחרי עשרים שנה בברלין, כבר ברור מה נקודת המוצא שלו. "אני ברלינאי", הוא אומר, "אני בונה מוסדות לבת שלי, לנכדים שלי ולאלו של ידידי. אני כאן כדי להישאר". פרץ טוען שהקהילה הישראלית השתנתה. "אוטופית ברלין היתה חזקה לפני עשור. אז דיברו על יוקר המחייה ועל האסקפיזם של השמאל הישראלי שעובר לברלין. היום הישראלים כאן הם לא קבוצה פוליטית, בטח שלא קבוצה הומוגנית. בעשר שנים האחרונות הרבה השתנה, וזה טוב, ברלין היהודית היא מקום יותר מפותח והישראלים הם קהילה הטרוגנית שמורכבת מאנשים שהגיעו לכאן כמהגרי עבודה, מהגרי אומנות, מהגרי לימודים, הכל מהכל. גם אם יש בברלין עדיין "בועה תל-אביבית", היא רק חלק מהתמונה שנוצרה כי זו עיר של יזמות מכל הסוגים, עיר של סטרטאפים, היצע תרבותי מגוון, תחבורה ציבורית מתפקדת ומהגרים מכל העולם שיוצרים חיים אורבניים, קוסמופוליטיים שקשה למצוא בישראל".

הקשב!

ברלין לא נראית כמו תל-אביב. בטח שלא בדצמבר. השיח על ברלין כ"בועה תל-אביבית" או "תל-אביב הקטנה" לא לוקח בחשבון את שכבת השלג הדקה המכסה את המדרכות, את נהר השְׁפְּרֵה שחוצה אותה ואת הרכבת התחתית. לא בדיוק מאפיינים תל-אביבים קלאסיים. כשמדובר בשכונת נויקלן נעלם גם הדמיון למה שמכונה לעיתים אירופה הקלאסית על הניקיון והאדריכלות בת מאות השנים המאפיינים אותה. ישראלים שהגיעו לברלין לפני עשרים שנה ויותר השתדלו להימנע משכונות כמוה בגלל תדמיתן כשכונות מהגרים מזרח-תיכוניות עניות ועוינות. היום הדברים שונים. קרויצברג ונויקלן ידועות בעולם כבית לתרבות אלטרנטיבית ואומנות אוונגרדית. בין המהגרים מדור ראשון, שני ושלישי שעדיין חיים בהן, חיים היום גם ישראלים רבים שעובדים, יוצרים, מקימים משפחות ובונים חיים במרחב ציבורי שיש בו לא פחות ערבית ותורכית מאשר גרמנית. גם מבחינה זו לא מדובר בתל-אביב הקטנה, אם כבר זוהי יפו.

אחד מהישראלים שחיים באזור הוא דורון מסטיי שידוע יותר כצ'ארלי, הכינוי בו הוא מוכר כדי-ג'יי ומפיק מוסיקה. "זו לא אוטופיה אידילית", הוא אומר בשיחה בבית-קפה בנויקלן, לא רחוק מהמקומות בהם הוא חי ועובד, "יש מקומות שמרגישים בהם לא רצויים, אבל זה המקום הקרוב ביותר לישראל שאפשר לדמיין. אני קונה בחנות של פלסטיני ויש באזור חנות לבנונית וסופרמרקטים תורכיים. אני מרגיש כאן בבית. אני בסך הכל ילד מבית-שמש שחי כאן ונהנה מהחיים". צ'ארלי, בן למשפחת עולים ממרוקו שלמד בפנימייה בירושלים ושירת בצנחנים, החל לעסוק במוסיקה, בעיקר בהאוס וטכנו, עוד כילד. אחרי השירות הצבאי הוא הכיר את שותפו המוסיקלי אורי יצחקי במכללת BPM ויחד איתו הוא החל בקריירה מצליחה בתל-אביב. עם שותפים שונים, הוא פתח מועדונים, תיקלט, ארגן מסיבות והקים לייבל חלוצי שהוציא לאור מוסיקה של טאלנטים מקומיים. ב-2019 יצחקי והוא החליטו לעבור לברלין אותה הוא מתאר כבירה הבלתי מעורערת של המוסיקה האלקטרונית בעולם, עיר שהמספר הגדול של המועדונים, הדי-ג'ייאים והמפיקים שלה יוצר אווירה שמושכת אליה צעירים מכל העולם כדי לחיות בה חיים של רייברים וקלאברים. "רצינו להגשים את הקריירה שלנו", הוא מספר, "היינו מתוסכלים כי היה קשה לקבל גיגים בתל-אביב. אמנם תקלטנו בגרמניה, פולין והונגריה לפני המעבר, אבל זה לא היה קבוע. אנחנו לא רק די-ג'ייאים, אנחנו גם מפיקים את המוסיקה, כלומר, עבדנו כל השבוע באולפן ובסופי-שבוע תקלטנו במועדונים, כך שהיינו יותר נישתיים מדי-ג'ייאים ישראלים אחרים שפרצו את תקרת הזכוכית שקשורה בישראל. הרגשנו שבברלין נהיה נגישים יותר וזה יעשה לנו טוב".

אבל המעבר לא היה פשוט. כמו מהגרים צעירים מכל העולם, גם צ'ארלי נאלץ להמציא את עצמו מחדש. "אף אחד לא חיכה לנו עם פרחים בשדה-התעופה", הוא נזכר, "בישראל היינו מוכרים מאוד בסצנה שלנו. כאן היינו צריכים להתחיל מאפס. הרגשנו שאנחנו כלום. שכרנו דירה עלובה, ישנו במזרנים על הרצפה. לא היה לנו סלון ולא פינת אוכל. התחלנו ממקום אפל והרגשתי שהישועה לא תגיעה מעצמה. אף מועדון הרי לא יציע לנו רזידנס". כאן מתחיל סיפור הצלחה מהסרטים. חבר ישראלי שעבד בחברה בעלת נכסים בברלין הציע לעשות פרויקט משותף. צ'ארלי ושותפו הציעו להקים מקום מפגש לאנשים כמוהם – זרים שהגיעו לעיר, טרם השתלבו בשוק ומעוניינים להיפגש עם אנשים מסוגם. הרעיון היה ליצור פלטפורמת מוסיקה ווירטואלית שתאפשר ליוצרים להציג באודיו-וויז'ואל את מה שהם יודעים לעשות ולהפגיש אותם אונליין עם קהל שעוד לא מכיר אותם. מנכ"ל החברה השתכנע, הוא הציע חלל על גבול קרויצברג-נויקלן, השקיע את הכסף הנדרש ו-Hör (הקשב) עלתה לאוויר באוגוסט 2019. ההתחלה היתה מהוססת. שני הישראלים עוד לא היו מספיק מקושרים בשביל לצרף אליהם שמות גדולים. למרות זאת, הם הצליחו למלא את השבועיים הראשונים במוסיקה וקיוו לייצר את הבאז הנדרש. "להפתעתנו, הצלחנו למלא את הליינאפ עד סוף השנה", מספר צ'ארלי, "התכניה התפוצצה, היינו במקום הנכון, בזמן הנכון עם הפורמט הנכון. תקופת הקורונה שהגיעה אחרי החודשים הראשונים בעטה אותנו עוד יותר למעלה. בסצנה שלנו, לא היה לאנשים מה לעשות כשכל המועדונים נסגרו. הפכנו למועדון הווירטואלי של כולם".

כיום Hör משדרת באתר אינטרנט ובערוצי יוטיוב ואינסטגרם שיש להם קרוב למיליון משתמשים. זוהי אינה יצירה ישראלית במהותה. למרות שיש, מדי פעם, די-ג'ייאים ישראלים, צ'ארלי ושותפיו לא נותנים להם עדיפות. את ההעדפה המתקנת הם מעדיפים לתת לנשים, לקהילת הלהט"ב, וללא לבנים. בעניין זה האווירה כאן, לפי צ'ארלי, שונה מזו של תל-אביב. "הסצנה הישראלית מאוד מרפקנית", הוא אומר, "יש מעט מועדונים והרבה די-ג'ייאים. חייבים לבלוט מעל כולם בכדי לתקלט. לדי-ג'ייאים בברלין קל יותר גם מבחינת היחס של המדינה – זה מקצוע שמכבד את בעליו, המדינה תומכת באומנים, בזמן הקורונה פרילנסרים שעוסקים באומנות קיבלו תמיכה מכל מיני סוגים כולל מענק מיידי של 5,000 יורו בלי להראות שום הוכחה. יש גם ביטוח בריאות מסובסד ב-50% ופנסיה לאומנים עצמאיים. יותר מזה, תל-אביב דוחקת את המוסדות התרבותיים שלה החוצה. במועדון האלפבית בתל-אביב (שצ'ארלי היה בין מקימיו, ד.ס) שילמנו 50,000 ₪ שכירות בחודש על 150 מ"ר. בקרויצברג משלמים 8,000 ₪ על שטח מסחרי בגודל כזה". בימינו צ'ארלי נהנה מברלין מסיבות רבות. נוח לו לעבוד כאן כי הוא זקוק לשקט כדי ליצור, הוא מתפרנס ממה שהוא אוהב ויש לו בת-זוג, ישראלית שעובדת איתו כארט-דירקטורית. עם זאת, הוא קשור עדיין לישראל. "מי שיגיד שהוא לא מתגעגע לארץ הוא שקרן", הוא מסכם, "כולם מתגעגעים. אבל מי שכאן לתקופה ארוכה יודע שאין לאן לחזור. גם מבחינת יוקר המחייה וגם מבחינה פוליטית. אני חי כאן חיים שלווים. קשה לחשוב על חזרה לארץ, על להחזיק שלוש או ארבע עבודות כדי לגמור את החודש ולחיות בסביבה של אלימות משתוללת, שנאה, אגרסיביות וחוסר סובלנות".

צ'ארלי לא לבד. יש ככל הנראה מאות יוצרים ישראלים בברלין – זמרות, קולנוענים, יוצרות טלוויזיה, משוררים וסופרות. יש הקרנות של סרטים ישראלים, השקות של ספרים בעברית ומסיבות של מיטב הדי-ג'ייאים התל-אביבים לשעבר. עם זאת, מטבע הדברים, לא כל הישראלים בברלין הם אומנים ואנשי תרבות. כמו תמיד, הסטריאוטיפים מבוססים על אמת מסוימת, אבל היא חלקית ומטעה. בברלין חיים גם ישראלים וישראליות אחרים – פסיכולוגים ונדל"ניסטים, קוסמטיקאיות, הייטקיסטיות וסטודנטיות לפילוסופיה, סַפָּרִים ומורות. גם השיח על נטיית התפוצה הישראלית-ברלינאית לשמאל הפוליטי הוא מוגזם. אף אחד לא יטען שברלין היא מיקרוקוסמוס מייצג של החברה הישראלית ואכן סביר להניח  שחיים בה יותר שמאלנים מימנים ויותר חילוניים מדתיים, אבל אסור לתת לזה להטעות – גם אם מדי פעם יש בה הפגנה נגד מדיניות ישראלית שמשתתפים בה ישראלים לשעבר, הקהילה הישראלית-ברלינאית אינה מורכבת מלוחמי BDS ואקדמאים פוסט-ציוניים בלבד, ממש כמו שהיא לא מורכבת מצעירים שעזבו את ישראל בגלל מחירי מוצרי-החלב או ישראלים שהיגרו לברלין בגלל השואה. או למרות השואה. או כנקמה לשואה. הגירה היא מעשה קשה, היא אינה נעשית בקלות והיא כמעט תמיד תוצאה של מרכיבים רבים ומארג מסובך של סיכויים וסיכונים. הישראלים בברלין, כמו מיליוני מהגרים אחרים בעולם, מנסים לבנות חיים טובים יותר אבל הם גם מתגעגעים, נאבקים על זהותם ורובם לפחות זקוקים לקשר עם מולדתם, שפתם ושורשיהם.

והקשר הזה, הקשר בין הישראלים בברלין, ואולי בכל מקום אחר, לבין החברה הישראלית הוא דו-סטרי. בעבר התייחסה החברה הישראלית בבוז ובאיבה לאלו שהעתיקו את מגוריהם למדינה אחרת. הם נקראו "יורדים" – בוגדים תלושים ואסקפיסטים. האם ייתכן שהיום, כשמדינת ישראל מבוגרת ומבוססת יותר, הגיע הזמן לשקול את הנושא מחדש? במדינות חופשיות, פתוחות וליברליות קשה למצוא היום שיח ביקורתי על אלו שעוזבים אותן. אנשי עסקים בריטים שעוברים לארה"ב, אומנים קנדים שעוברים לפריז ורופאי שיניים שוודים שעוברים להולנד אינם "נפולת של נמושות". להיפך, במקרים אלו ברור שיש לכל הצדדים מה להרוויח מהמעבר החופשי בין מדינות מפני שהוא מהווה מקור של עושר תרבותי ומנוע ליצירת רעיונות מקוריים, טכנולוגיות חדשות ויחסים בין-תרבותיים שמאפשרים להכיר את השונה, ללמוד, להתפתח וליצור מחוץ למסגרת המקומית. רשימת המדינות שעזיבתן והכניסה אליהן היא נושא להגבלה ולמשטור כוללת את בלארוס, צפון-קוריאה, רוסיה וסין. לא רשימה שמפתה במיוחד להצטרף אליה. אם הישראלים שגרים בברלין ימשיכו לקיים שיח תרבותי, חברתי ופוליטי עם ישראל, זו תרוויח עוד גשר חשוב עם העולם. במצב הנוכחי, הימין הישראלי מתייחס לישראלים בברלין כבוגדים במפעל הציוני בעוד השמאל כועס עליהם כי הם נטשו את המאבק (ואולי כי בדיוק הם היו הקולות החסרים שמנעו ממרץ לעבור את אחוז החסימה). אבל גם השקפה אחרת אפשרית. ייתכן שמדינה חופשית, פתוחה וליברלית זקוקה לתפוצה אקטיבית מחוץ לגבולותיה כדי להישאר כזו – מדינה חופשית, פתוחה וליברלית. אין חופש בלי תנועה פנימה והחוצה ואין פתיחות אמיתית בלי השפעות ושיח בין-תרבותי. האומנים והיוצרים הישראלים בברלין לא חייבים וגם לא מעוניינים להיות אלטרנטיבה לישראל. להיפך, הם יכולים להיות ערובה לכך שהיא לא תדרדר ותהפוך למדינה קנאית, סגורה ומנותקת מהעולם הנאור. המודאגים והמיואשים מנטישת הצעירים, מבריחת המוחות ומנישואי התערובת יכולים, אם כן, לשקול את האפשרות שהתפוצה הישראלית בברלין אינה חלק מהבעיה אלא להיפך, אולי היא יכולה להיות חלק מהפתרון.