המאורעות הדרמטיים של המאה העשרים הותירו בחייו וביצירתו של אלבר קאמי רושם עמוק. והוא, בתמורה, במעשיו וכתביו, הותיר במאה הטראגית הזו ובאלו שחיו בה, חותם ייחודי. מסע אישי בעקבות חייו ויצירתו של אלבר קאמי.
הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il
"היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע". נדמה לי שהייתי עדיין בתיכון כשפתחתי בפעם הראשונה ספר של אלבר קאמי והפתיחה המוחצת הזאת, של "הזר", תפסה אותי מיד. היה בספר הזה בדיוק מה שחיפשתי אז. הוא היה אמיתי והוא היה כנה עד כאב. גיבור הספר, מרסו, לא היה שותף לזיופים ולאשליות של התרבות האנושית והוא העביר בצורה מתומצתת ובגוף ראשון מסר חד וברור. בעולמו לא היו אלוהים או ערכים אוניברסאליים, לא הייתה אמת מעבר לזאת הנקלטת בחושים ולא הייתה וודאות מעבר לזו של המוות. חייו האבסורדים היו שגרה שברירית וחסרת משמעות.
לא אתיימר לדעת מה מעניין תלמידי תיכון אבל נדמה לי שלאנשים צעירים יש נטייה לחפש משמעות ותוכן לחייהם והם יורים לכל הכיוונים. חלקם מנסים אומנויות שונות, אחרים מתנסים בספורט, בבידור או במעורבות חברתית. אותי, בנוסף לעניינים ההורמונאליים הרגילים, עניינו שאלות מוסריות ופוליטיות. ב "הזר" ובספר השני של קאמי שנפל לידי, "המיתוס של סיזיפוס" מצאתי תשובות טובות. למדתי שבאמצעות תודעה מפוכחת וריאליסטית ניתן למצוא בחיים משמעות, אולי אפילו אושר. קאמי טוען שם שהאדם יכול לאמץ את הקיום האבסורדי, לעמת את שאיפתו למשמעות עם חוסר המשמעות של הקיום ולהגיע לפיוס עם המציאות. בכל מקרה, כתלמיד תיכון, זה נשמע לי טוב. מאוחר יותר שיניתי קצת את דעתי ומעניין לציין שכך עשה גם קאמי, אך עמדת הפתיחה הזאת הייתה נקודת המוצא למסעו הרעיוני של קאמי ולמסע שהחלטתי אני לערוך בעקבותיו, קרוב לעשרים שנה אחרי שקראתי לראשונה את "הזר".
לא נסעתי בעקבות קאמי רק בגלל זיכרונות ילדות והעובדה שתמיד אהבתי את יצירותיו. רציתי למצוא את המקור למילים שלו שבעיני היו תמיד מרגשות ומדויקות אך גם אקטואליות ורלוונטיות. אולי זה מפני שבניגוד לסופרים רבים, קאמי היה שקוע עמוק במאורעות תקופתו ובחיי זולתו. המאורעות הדרמטיים של המאה העשרים הותירו בחייו וביצירתו רושם עמוק, והוא, בתמורה, במעשיו וכתביו, הותיר במאה הטראגית הזו ובאלו שחיו בה, חותם ייחודי. כך, כשחייו הופכים למסע מקביל לתנועת ההיסטוריה ולפיתוליה, רעיונותיו השתנו והתפתחו. כשיצאתי לדרך נדמה היה לי שמסע בעקבותיו של קאמי יוכל לתרום משהו למסע חיי שלי. חשבתי שהחיפוש אחר סופר שמלווה אותי כבר שנים רבות יוכל להראות לי כיוונים חדשים, להעניק תובנות חשובות. וכך היה.
הרובע הלטיני
אלבר קאמי נולד בנובמבר 1913 במונדובי, אלג'יריה למשפחה ממוצא אירופי. בגיל שנה הוא נתקל חזיתית לראשונה בזוועותיה של המאה העשרים כשאביו נהרג במלה"ע הראשונה. יחד עם אמו ואחיו הוא עבר אז לבית סבתו בשכונה ענייה של העיר אלג'יר. למרות מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה, הצליח קאמי לרכוש השכלה בעזרת מורים שטיפחו אותו והוא הפך במהלך שנות השלושים מילד חובב כדורגל ששיחק עם חבריו על חוף הים תחת השמש של צפון אפריקה, ליוצר, אינטלקטואל ואדם פוליטי. הוא הקים תיאטרון, הצטרף למפלגה הקומוניסטית וסולק ממנה, כתב בעיתונים, פרסם מסות וסיפורים קצרים וטייל באירופה. תוך כדי התמודדות עם מחלת השחפת שהתגלתה אצלו, הוא הספיק גם להתחתן ולהתגרש.
במרץ 1940 עבר קאמי לפריז ומסעי בעקבותיו החל כאן, בעיר האורות, בגדה השמאלית של הסיין. קאמי חי שנים רבות בין הביסטרואים, מוסדות ההשכלה הגבוהה, חנויות הספרים והגנים הציבוריים של שדרות סן-מישל, סן-ז'רמן ורספייל. כאן, ברובע הלטיני, בשדרות הרחבות ובסמטאות הצרות שביניהן, מצאתי את פריז שלו. את הוטל מדיסון איתרתי בשדרות סן ז'רמן. קאמי חי כאן במשך כמה חודשים ב 1940, במהלכם הוא עבד בעיתון פארי-סואר והשלים את "הזר". הוא לא אהב במיוחד את העיר. "העצים שחורים והשמים אפורים", הוא כתב ביומנו ותיאר את האווירה כ"מלנכוליות אלגנטית". כנראה שלא היה פשוט להיות זר בעיר הגדולה, כי כתייר, כמעט שבעים שנה אח"כ, לא מצאתי במדיסון מלנכוליות, רק בניין יפה, עטור מרפסות עדינות ופרחים אדומים במרכזו של רחוב מלא חיים. לא רחוק מן המלון, ברח' סבסטיאן-בוטין, ממוקם עדיין בניין ההוצאה-לאור "גלימאר", בה קאמי פרסם את יצירותיו ועבד כלקטור במשך שנים רבות. קאמי גם יצר קשרי חברות עם בני משפחת גלימאר, בעלי ההוצאה, בהם מישל, אחיינו של המייסד גאסטון גלימאר, שהפך לחבר קרוב.
בין המלון לבית ההוצאה-לאור, בשד' סן-ז'רמן 172, מצאתי את קפה דה-פלורה, שהיה בשנות הארבעים מקום מפגש מרכזי לאומנים ואינטלקטואלים פריזאים. היום מבקרים בו בעיקר תיירים אך הוא נראה בדיוק כמו בימים בהם אנשים כמו פאבלו פיקאסו וסימון דה-בובאר נהגו לשבת בו. בחוץ, עומדים שולחנות עגולים ופונים לרחוב. בפנים, מלצרים לבושים בשחור-לבן אלגנטי, מתרוצצים בין השולחנות. אדום וחום הם הצבעים הבולטים ויחד עם הבאר, הם מעניקים למקום ארשת רצינית ומכובדת. קאמי נהג להיפגש כאן עם ידידו הקרוב, ולימים אויבו המר, ז'אן-פול סארטר, שאפילו הכניס את בית-הקפה לכתביו. "בית-הקפה על אווירתו רווית העשן ורחשי קולותיו, על שאון תחתיות הספסלים המתנגשות והצעדים שממלאים אותו הוא הוויה במלואה", הוא כתב. היו אלו תחילת ימי הכיבוש הגרמני, קאמי חזר אז לפאריז לאחר שעזב אותה לזמן מה, ומצא בה אווירת מצור של פטרולים צבאיים, הפסקות חשמל והקצבות מזון, אבל גם חיי יצירה שנמשכו למרות נוכחותם של הנאצים. מחזות הועלו, בתי קולנוע פעלו וספרים המשיכו לצאת לאור.
הרובע השני
בקיץ 1943 קאמי עשה מעשה. כמו כל אדם שחי בתקופה של ליקוי מאורות אנושי, הוא נדרש לבחור האם ישתף פעולה עם הרוע, יתעלם ממנו או ילחם בו. קאמי מתאר את פריז של תקופה זאת כ"עיר שנשלל ממנה הכל, ללא אור וללא אש, מורעבת, אבל למרות זאת קומתה לא שחה". ההחלטה לא התקבלה בקלות וגם לא במהירות, כנראה בגלל ההתרחשויות הרבות בחייו של קאמי באותה תקופה. הוא נישא שוב (לפראנסין פואר, אשתו עד ליום מותו), ספריו הראשונים יצאו לאור, הוא ביקר באלג'יריה ועבר טיפולים לשחפת. אבל החשיפה למעשי הנאצים ולפועלה של ההתנגדות הצרפתית, הרזיסטאנס, הכריעו את הכף. בגיל 30 קאמי הצטרף למחתרת. מעונו בתקופה זאת היה סמוך למלון לה-לוטטיה, בניין גדול ואפור במרכז שד' רספיל. היום מונפים עליו דגלי צרפת ורק שלט קטן מספר לעוברים ושבים שכאן, לפני 65 שנה, הייתה מפקדה נאצית ובמקום שמונף היום הטריקולור הצרפתי הונפו צלבי-קרס. כך הפך קאמי, ממש מתחת לאפו של הגסטאפו, לעורך עיתון המחתרת "קומבה".
המערכת של קומבה הייתה בצד השני של הסיין, ברח' ראומור. הרחוב הרחב המשובץ בתים בני יותר ממאה שנה חוצה אזור מרכזי לתעשיית הטקסטיל ולעולם הפיננסי. היום ממוקמים בו משרדים ובתי-עסק מתחום האופנה. מעבר לפינה, ברח' סנט-דניס, נמצא אזור מפוקפק של מרכזי זנות וחנויות סקס בשכנות למגורים זולים של צעירים, מהגרים ועובדים זרים. המלונות הצנועים והמסעדות הזולות משכו גם אותי לקבוע את משכני באזור. מצויד בטקסטים של קאמי, במפות, תמונות וביוגרפיות, יצאתי לחפש את קו המחשבה שהוביל את קאמי מחיי הבוהמה של הגדה השמאלית לפעילות מחתרתית, כאן ברובע השני של פריז. קאמי הבין אולי, עם התפשטות הנאציזם באירופה, שלרעיונותיו הקדם מלחמתיים יש משמעויות קשות. אם אכן אין אלוהים ואין ערכים אוניברסאליים, מה ימנע רצח, טרור ושנאה? הוא כותב לחבר גרמני דמיוני ביולי 1944 "אתם שיערתם, כי בהיעדר מוסר אנושי או אלוהי, הערכים היחידים הם אלו השולטים בעולם בעלי החיים, דהיינו האלימות והעורמה. מכאן הסקתם שהאדם הוא אין ואפס ושניתן להמית את נשמתו". קאמי עובר מהפך, "אני לעומתכם, בחרתי בצדק", הוא כותב, "עדיין סבור אני שלעולם הזה אין משמעות עליונה. אבל ברי לי כי למשהו בעולם הזה יש משמעות, וזה האדם, משום שהוא הייצור היחיד התובע שתהיה לו משמעות". קאמי מורד באבסורד, בהפיכת האדם לאל, לטובת השאיפה לאושר, לצדק ולסולידאריות.
בביקור במטה ההיסטורי של "קומבה" נזכרתי עד כמה הפך קאמי רלוונטי בעבורי כשהתחלתי לעסוק בחינוך ובייחוד בהוראת נושא השואה. חיפשתי אז מקור ספרותי שיש בו, בנוסף לתיאורי הזוועה, גם קריאה למאבק ואמירה הומניסטית ברורה. את אלו מצאתי אצל קאמי שהבין בזמן המלחמה שמי שאיננו מתנגד, הוא שותף לרוע. האמת הזאת מלווה אותי מאז. לפעמים, כמקור כוח, לפעמים כביקורת עצמית. העיתון שקאמי ערך יצא כל כמה שבועות והגיע לתפוצה של כרבע מיליון. הוא היה כוח מניע לתנועת "קומבה" שעסקה בפעולות ריגול, פיגועים, מעשי חבלה, ואספקת מזון. קאמי, שאחז בעט ולא בנשק, תרם את החוסן הרוחני. למרות שהקשיים היו רחוקים מאלו של הלוחמים בגטאות וביערות של אירופה הכבושה, פעילי עיתונות המחתרת חיו בסכנה מתמדת. רבים נתפסו, התאבדו או נשלחו למחנות ריכוז. ב 1945 נגמרה המלחמה, ובעבור אלו ששרדו אותה החל עידן חדש.
ניו-יורק
חמש השנים שאחרי המלחמה היו לקאמי שנים עמוסות. תאומים נולדו לו ולפראנסין, הוא כתב פרוזה ועיתונות, ביקר באלג'יריה וניהל רומן עם שחקנית ממוצא ספרדי בשם מריה קזרס, רומן אחד מבין רבים. אלו השנים בהן הפך קאמי לסופר-סטאר. הוא היה למעין מורה-דרך אופנתי, הוא נראה כמו המפרי בוגרט ונהנה ממנעמי החיים. היה כנראה משהו בדמותו של לוחם המחתרת, המהגר האלג'יראי וההוגה המקורי שהיה לו פוטנציאל למשוך לא רק קהל צרפתי אלא גם קוראים בעולם כולו. כש"הזר" עמד לצאת לאור בפעם הראשונה באנגלית, מסעו של קאמי עבר את האוקיינוס והגיע לניו-יורק סיטי.
רחובותיה של ניו-יורק שונים מאוד מרחובותיה של פריז ובוודאי מאלו של אלג'יר. כל מי שמגיע אליהם בפעם הראשונה עומד נפעם מול הגודל והעוצמה. קאמי, שבילה כאן את האביב של 1946 בחסות הממשלה הצרפתית, הגיע באונייה מיבשת שהייתה עדיין בחורבות. הוא בוודאי היה בהלם. הוא התגורר במלון ברח' 17 ואח"כ בדירה בסנטרל-פארק ווסט. הוא עסק בעיקר בהרצאות ומפגשים ספרותיים. הוא לא התבייש גם לעשות קניות, לעלות במשקל ולטייל בעיר. הוא ביקר בצ'יינה-טאון ובהארלם, ראה את איטליה הקטנה, התרשם מגן החיות שבפארק והרחיק עד לקוני-איילנד ולהרים שמצפון לעיר. במיוחד הוא אהב את לילות השתייה והשכרות בשכונת הבאורי ואת השיחות עם חברים חדשים שהכיר. "אהבתי את ניו-יורק ואת העוצמה שלה המשאירה אותך לעיתים עם חוסר ביטחון ומיאוס", הוא כתב וסיכם: "לעיתים אדם זקוק לגלות".
בזמן הביקור בניו-יורק החזיק קאמי במטענו את כתב היד של ספרו הבא, "הדבר" שיפורסם ב 1947. הפעם, גיבוריו של קאמי אינם פאסיביים, הם נאבקים במגיפה שהשתלטה על העיר אוראן וקוטלת את תושביה. המחלה מסמלת את הטוטאליטריות ואי-הצדק שלא חלפו מהעולם למרות שמלה"ע באה אל סופה. נקודת המוצא של הספר היא שהאדם הוא יצור חברתי ושהאחר איננו הגיהינום, אלא זה התובע התקוממות נגד המצוקה. "אין לי נטייה לא להרואיזם ולא לקדושה", אומר דר' רייה, מגיבורי הספר, "מה שמעניין אותי הוא להיות אדם". דווקא בניו-יורק, הכרך הענק והמנוכר, הרהרתי, בעקבות קאמי, על מה שקושר בין בני האדם, על מחויבותם הבסיסית לחברה. קאמי הבין שחוסר האמונה והאבסורד הם מבוי סתום המובילים לחברה של רצח ואימה. הוא הבין, ואני בעקבותיו, שיש גם דרך אחרת. קאמי קרא לזה מרד. בשבילי, המרד לא היה קרבות מחתרת או הפגנות בסורבון, אלא פעילות חינוכית ומעורבות חברתית. קאמי תמיד היה מקור השראה לפעילות זו, כל עוד היא נמשכה.
סטוקהולם
שוודיה קפואה בתחילת דצמבר. בימים הכי קצרים בשנה היא עוטה לעיתים כיסוי לבן וחגיגי. לעיתים, עם זאת, היא אפורה וקודרת. זוהי תקופה חגיגית בצפון אירופה, קצת לפני חג-המולד והשנה החדשה. בסטוקהולם, דצמבר מקבל מימד חגיגי נוסף מכיוון שבעשירי בו מוענקים בה פרסי הנובל היוקרתיים. ב-1957 הגיע לכאן אלבר קאמי כדי לקבל את פרס הנובל לספרות. האולם בו נערך הנשף החגיגי לאחר חלוקת הפרסים לא השתנה בהרבה מאז. הוא נמצא בבניין העירייה, על גדות אגם מלארן. זהו בניין חום ומלבני, בצידו האחד מגדל גבוה, מעוטר בשלושה כתרי זהב, בירכתיו גן פסלים מהודר על שפת המים. כשאני מבקר במקום אני חושב על קאמי, זוכה מפתיע וצעיר יחסית, העומד על דוכן הנאומים, מעט נבוך ומדבר על משימת דורו: "עלינו למנוע מהעולם להשמיד את עצמו. אנו יורשי היסטוריה מושחתת של מהפכות נפל, טכנולוגיה שיצאה משליטה, אלים מתים, אידיאולוגיות שחוקות ואינטליגנציה שהפכה למשרתת של שנאה ודיכוי… הדור שלנו חייב, במרוץ מטורף נגד השעון, לכונן שלום ללא שיעבוד בין האומות, לייסד עבודה חדשה ותרבות מחודשת, לכונן מחדש את ארון-הברית".
וקאמי עסק בזה כל הזמן, הוא פעל נגד משטרו של פרנקו בספרד, נגד אימי המלחמה הקרה ועונש המוות. הוא הפגין, כתב מכתבים, חתם על עצומות והתבטא במגוון רחב מאוד של נושאים. אך הנושא הרגיש ביותר היה תמיד אלג'יריה. זו השיגה אותו גם בשוודיה הרחוקה. אלג'יריה הייתה אז עדיין קולוניה צרפתית וכשהחלו תביעות לעצמאות, קאמי תמך, בניגוד לעמדת השמאל, בפתרון של אוטונומיה או פדרציה ולא במדינה עצמאית. בזמן שארגון האף-אל-אן ביצע פיגועים באוכלוסייה אזרחית והצרפתים הגיבו בדיכוי צבאי, קאמי קרא להפסקת אש ולשחרור לאומנים ליברליים שהיו צפויים לעונש מוות. בינתיים בסטוקהולם, סטודנט מקומי ממוצא אלג'יראי תוקף את קאמי בזמן הרצאה באוניברסיטה. "לא עשית דבר למען אלג'יריה!" הוא זועק וקאמי המרוגז משיב שהוא תומך בפיתרון צודק של שתי אוכלוסיות החיות בשלום ושוויון. "תמיד גיניתי את הטרור שפועל בצורה עיוורת ואשר יכול להלום באמי או במשפחתי", הוא תקף, "אני מאמין בצדק, אך לפני הצדק אגן על אמי". העימות דעך מהר אך הוא היה רק קצה הקרחון.
בסטוקהולם, כמו בבירות אירופאיות רבות, אני מוצא עדיין את סוג השמאל שקאמי נתקל בו בשנות החמישים. אלו השמאלנים שמוציאים שם רע לשמאל, שתומכים בחמאס, מחרימים את ישראל וצווחים שארה"ב גרועה יותר מגרמניה הנאצית. הם מארגנים הפגנות עטורות כאפיות ותמונות של טרוצקי, הם מתנגדים לקידמה ולפשרה ותומכים במפלגות מוות למיניהן, בפונדמנטליסטים דתיים וארגוני טרור. קאמי, בשלב זה של חייו, מאבד את סטאטוס כוכב-הרוק שלו בגלל העימות עם האורתודוכסיה השמאלית של אירופה. ב-1951 יצא לאור "האדם המורד" שסיבך את קאמי עם השמאל הצרפתי בגלל התנגדותו למפלגה הקומוניסטית ולטרור הסטליניסטי. קאמי, שהעדיף אמירה הומניסטית טהורה, הותקף כפשרן ובוגד. התקפות אלו הובילו לשנים קשות של דיכאון, מחלות ובעיות משפחתיות. קשה מכל היה העימות עם שותפו בעבר ז'אן-פול סארטר שחשף פרצוף מכוער במיוחד, מנדה ומחרים.
המרד של "האדם המורד" הוא מרד חברתי באבסורד של הבריאה כולה, בו מסרב האדם לתנאי קיומו, מוותר על הצדק האלוהי שהכזיב ועושה את העבודה בעצמו. בניגוד לפוליטיקה המקדשת את כל האמצעים, המרד הוא היענות לנתבעות האחר אך גם הצבת גבול, הוא נובע מאהבת האדם כיצור אנושי, לא כיצור מופשט. דברים אלו היו מאוד לא אופנתיים בסטוקהולם ופריז של שנות החמישים. רבים מיריביו של קאמי היו מושקעים אז בפרויקטים פוליטיים שהובילו לשעבוד של מחנות ריכוז והוצאות להורג. פרס הנובל עורר גם הוא התקפות שהוקיעו את קאמי כמתמסד וריאקציונר. בשלב מסוים נמאס לקאמי מהמאבקים. בספטמבר 1958, הוא נכנס למכוניתו ונסע דרומה. הוא עבר בדרכו כפרים קטנים, כרמים, ושדות פתוחים, כשכבישיה של מרכז צרפת מובילים אותו לפרובאנס ולכיוון הים התיכון שחופיו היו, מאז ילדותו באלג'יריה, המפלט האמיתי שלו.
לורמרין
לורמרין היא עיר קטנה בדרום צרפת. היא יושבת בצל הרים ומוקפת בשדות וצמחיית פרא. היא בת כמה מאות שנים וחיים בה מעט יותר מאלף תושבים. יש בה כיכר נעימה עם כמה בתי קפה בצל העצים, יש בה בית עירייה, כנסייה ומבצר עתיק. קאמי רכש כאן בית ישן כמקום מפלט מהכרך הפריזאי, הגדול והעוין. כשהגעתי ללורמרין הבנתי מדוע בחר בה קאמי. היא יפיפייה, בתי האבן שלה מכוסים בצמחייה, הרחובות המתעקלים מלאים בקשתות, בחלונות מעוטרים ירוק ובשלווה יומיומית. כאן רוחו של קאמי כמו הסבירה לי את עצמה ונתנה לי עוד משהו. היא סיפקה השראה שכל אחד זקוק לה כשהוא נקלע לתקופה של גלות או בדידות. לא פשוט להפוך מקונסנזוס לשוליים וקאמי, שהיה גולה בנשמתו וזר ברוחו, לא וויתר על ייעודו ויצירתו, הוא כמו הסביר לי שהשינוי בתפאורה לא חייב לגרור שינוי בתוכן. להיפך, קאמי תכנן כבר מחזור יצירה חדש. לאחר השלילה של האבסורד והתגובה שבמרד, חדר ליצירתו נושא חדש – האהבה.
קצת לפני שזכה קאמי בנובל הוא פרסם את "הנפילה". זהו מונולוג של אדם אשר איננו נענה למחויבות אנושית בסיסית ולתביעת האחר. נפילתו של קלמאנס, גיבור הספר, היא נפילתו של העד השותק לנוכח הרוע, זה שנשמתו נהרסת לנוכח התבוננותו האדישה במצוקה. כעת ניגש קאמי לכתוב את המוצא לטרגדיה. לא תזה פילוסופית מורכבת אלא רומן אוטוביוגרפי על רקע הים התיכון, בו מנסה קאמי למצוא בחיים האמיתיים והחד-פעמיים אושר פשוט מתוך היחסים עם הזולת והעולם. כן, גם ע"פ קאמי, האהבה היא הפיתרון. אך זהו לא וויתור על אקטיביזם אלא שימת דגש על האמפתיה, על הפעולה הצנועה, האחראית והאמיצה כדרך חיים. והאויבים הם רבים – האשליות המטאפיזיות, הקונפורמיזם, שיגעונות הגדלות והאלימות. האדם, כיצירה חד-פעמית ומופלאה, הוא המרכז ושמירה על צלם האנוש היא המדד לפעולתו. לימים יקרא הספר "אדם הראשון".
גלותו הכפרית של קאמי לא הייתה מושלמת, הוא המשיך לקיים קשרים עם העיר הגדולה, עם חבריו ונשותיו, הוא כתב ללא הפסק וחזר לעבודה בתיאטרון. הגלות, שהצליחה להוציא ממנו את הפסימיות והציניות של "הנפילה", גרמה לכך ששנות השישים, שהיו מעבר לפינה, נראו כתחילתה של תקופת יצירה והתחדשות. ביום השלישי של העשור החדש, יצא קאמי, יחד עם ידידו והמוציא-לאור שלו, מישל גלימאר, מלורמרין לפריז. זו הייתה אמורה להיות נסיעה ארוכה, מלווה בשיחה נעימה וארוחות טובות. ברכב היו גם בני משפחתו של מישל, ז'אנין ואן. קאמי נשא איתו את דפי כתב-היד הלא מושלם של "אדם הראשון" וגם כרטיס רכבת לפריז בו החליט קאמי, ברגע האחרון, לא להשתמש.
ווילבלווין
בצהרי יומה השני של הנסיעה, סטתה המכונית הנהוגה בידי מישל גלימאר מהכביש הישן בין סנס לפריז והתנגשה בעץ. מישל נפצע אנושות, שתי הנשים במושב האחורי לא נפגעו. אלבר קאמי נהרג במקום. גופתו הובאה כעבור זמן קצר לכפר הסמוך, ווילבלווין. בן 46 היה במותו. כך הסתיים מסעו של האדם שנהג לומר כי אין דבר שערורייתי יותר ממותו של ילד ואין דבר אבסורדי יותר ממוות בתאונת דרכים. מישל גלימאר נפטר כעבור ימים אחדים, סארטר פרסם הספד אמביוולנטי על קאמי בעיתונות הפריזאית ו"אדם הראשון", שדפיו חולצו מהבוץ בזירת התאונה, המתין בסבלנות עד ליציאתו לאור ב 1994. יותר משלושים שנה.
כשהגעתי לווילבלווין, מצאתי עיר קטנה ואפורה. אחרי שחלפתי על פני הכנסייה והאנדרטה לזכר חללי מלה"ע הראשונה, מצאתי את בניין העירייה, אליו פונתה גופתו של קאמי. הבניין איננו מרשים, חלונותיו גדולים, גגו מכוסה רעפים ודגלים של צרפת והאיחוד האירופי מונפים מעל הכניסה. מגרש החנייה היה ריק, גשם התחיל לרדת והמקום כולו שידר אווירה מזרח-אירופית משהו. על אי-תנועה מוזר ברחוב הנטוש שמול בניין העירייה מצאתי אנדרטה עליו הוטבע קלסתרונו של קאמי ומתחתיו ציטוט מ"המיתוס של סיזיפוס": "עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא ליבו של אדם".
קאמי לא נקבר ליד גדולי האומה, בפריז, אלא בלורמרין, מקום מפלטו. את מסעי בעקבותיו סיימתי גם אני שם. הלכתי במורד הרחוב שהיום נקרא על שמו של קאמי, בין הבתים הנמוכים והצבעוניים, עד שהגעתי לפאתי הכפר שם מצאתי בין עצי הזיתים והתאנים את בית-האבן בו הוא התגורר. מסע ההלוויה של קאמי החל כאן ואת הצעידה לבית העלמין עשיתי כשבליבי תיאור בית-העלמין ב"אדם הראשון". קאמי כותב על בני-האדם המנסים ללמוד לחיות בלי שורשים ובלי אמונה, שעומדים להיבלע סופית באלמוניותם והעקבות היחידים שהם השאירו על פני האדמה, לוחות האבן הלא קריאים בבתי-הקברות, עומדים להימחות. "כולם יחד חייבים ללמוד להיוולד למען האחרים", הוא מסכם, "למען הערב-רב הענקי של הכובשים המסולקים כעת, שקדמו להם בארץ הזאת ועכשיו עליהם להכיר באחוות המוצא והגורל הקושרת אותם עמם". שלט קטן הוביל אותי מהכביש הראשי אל שביל צדדי ומוצל שבסופו שער ברזל. כשפתחתי את השער נגלה לעיני בית עלמין קטן, ריק מאדם. את קברו של קאמי מצאתי מיד.
הצמחים כמעט מכסים את האבן המלבנית. אין פסלים, אין ציטוטים, רק שם ותאריך. "צל שחור, החזיר אותו אל נוף הקברים והשמים הסובב אותו", כך גיבורו של "אדם הראשון" המוצא את קבר אביו, "הגיעה השעה ללכת, לא היה לו מה לעשות פה עוד. אבל קשה היה לו להיפרד מן השם הזה, מן התאריכים האלה… נדמה לו שהוא עומד לנטוש אותו שוב". כך בדיוק הרגשתי גם אני מול קברו של קאמי. התעכבתי דקה נוספת ליד הקבר, רציתי לעשות עוד משהו לפני שאלך. את יצירתו של קאמי איש לא יוכל להמשיך, גם את חייו איש לא יוכל להשלים אבל משהו בכל זאת נשאר. נזכרתי בשיר ישן של לאה גולדברג ורשמתי כמה מילים ממנו על פתק. "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע", כך אולי נכון לסיים את המסע, "ומותר, ומותר לאהוב". הנחתי את הפתק תחת אבן קטנה, סמוך לקבר, יצאתי החוצה וסגרתי את השער מאחורי.
דיויד סטברו 