הטוב בזמנים והרע בזמנים

ביצירתו של צ'רלס דיקנס יש את מה שמאפיין את יצירותיהם של הקומץ הקטן של המאסטרים, בני האל-מוות של המילה הכתובה. כמו סופוקלס, שייקספיר ודוסטוייבסקי, הוא ידע לספר סיפור אבל הוא גם הבין את מורכבותה של נפש האדם, את חולשותיה, פגיעותה ויכולתה להתעלות. הוא ידע מי אנחנו ומדוע אנו כאלה והוא חשף בפני הקוראים את הרשת החברתית רבת הרבדים המחברת בני-אדם אחד לשני. בעוד כחודש יצויין ברחבי העולם יום הולדתו ה-200 וכתביו רלוונטיים מתמיד.

 הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" http://masaacher.blogspot.com/2012/02/blog-post_8073.html

 לא רבים המקרים שטקסט בן למעלה מ-150 שנה יכול להופיע כפרשנות אקטואלית לאירועי היום, אבל למשפטי הפתיחה של הרומן "בין שתי ערים" יש את האיכות המיוחדת הזאת. "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים", כך פותח צ'רלס דיקנס את הרומן ההיסטורי שלו, "היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי" (בין שתי ערים, תרגום: מרים יחיל-וקס, זמורה-ביתן, 2011).

 כמו ימי המהפכה הצרפתית אותם מתאר דיקנס בספרו, גם ימינו אנו טובים ורעים. מצד אחד הכותרות מבשרות על מהפכה חברתית ועל אביב עמים ערבי, על דיקטאטורים שמופלים ועל המוני מבקשי צדק הצרים על וול-סטריט. אפילו גלעד שליט חזר הביתה. מצד שני, כל יום ניחתות עלינו נבואות זעם ותחזיות אפוקליפטיות – איראן מצטיידת בפצצה גרעינית, פונדמנטליזם דתי שוטף את העולם, משבר פיננסי ממוטט מדינות שלמות באירופה, המחאה החברתית מתמוססת והסיכוי לשלום נרמס תחת גלגליהם של פושעי תג-המחיר. כמו אצל דיקנס, אלו ימים מוזרים ומעניינים – הכל אפשרי ודבר לא אפשרי.

 זה איננו מקרי שיצירתו של צ'רלס דיקנס, הסופר האנגלי שבימים אלו חוגגים 200 שנה להיוולדו, עדיין אקטואלית. יש בה מה שיש ביצירותיהם של הקומץ הקטן של המאסטרים, בני האל-מוות של המילה הכתובה. כמו סופוקלס, שייקספיר ודוסטוייבסקי, דיקנס ידע לספר סיפור אבל הוא גם הבין את מורכבותה של נפש האדם, את חולשותיה, פגיעותה ויכולתה להתעלות. הוא ידע מי אנחנו ומדוע אנו כאלה והוא חשף בפני הקוראים את הרשת החברתית רבת הרבדים המחברת בני-אדם אחד לשני. שיטוט בכתביו ובסיפור חייו של צ'ארלס דיקנס איננו רק חוויה ביוגרפית ואומנותית, זהו מסע בזמן החושף את רובדי העומק של העבר וההווה, את הכאב ואי-הצדק כמו גם את האהבה והתקווה שמרכיבים את הסיפור האנושי כולו.

 זמנים מודרניים

 צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס נולד בפורתסמות' (Portsmouth) ב-1812 והיה הבן השני מתוך שמונה של ג'ון ואליזבת' דיקנס. את רוב ילדותו בילה בעיר צ'תהאם (Chatham) שבדרום מזרח אנגליה. ב-1822, בעקבות קשיים כלכליים, עברה המשפחה ללונדון. זמן קצר לאחר המעבר, בעקבות הסתבכות אב המשפחה בחובות, נשלחה המשפחה כולה לבית-סוהר לבעלי-חוב וחיה שם בתנאים קשים עד הסדרת החוב באמצעות ירושה שקיבל האב מקרובת משפחה. צ'ארלס בן ה-12 היה היחידי מבני משפחתו שלא נאסר. במקום זאת הוא נשלח לעבוד עשר שעות ביום במפעל לייצור משחת נעליים. תקופה זו היא חשובה בהבנת רבים מכתביו של דיקנס העוסקים במעמד העובדים, בתנאים הקשים בהם הוא חי ועבד, בניצול ובחוסר צדק. הייתה זו התקופה הוויקטוריאנית באנגליה, התקופה שלימים דיקנס יתאר את רוחה ועוולותיה טוב יותר אולי מכל אדם אחר.

 התלאות שעבר דיקנס הצעיר מונצחות ברומן דייוויד קופרפילד, כנראה האוטוביוגרפי ביותר בספריו. גיבור הספר, בן דמותו של דיקנס, חווה בילדותו את עבודות הפרך, העונשים, המאסר ושאר קשיי התקופה. אך דיקנס מטיל אל תוך האפלה הוויקטוריאנית גם קרני אור. מי שקרא את דייוויד קופרפילד לא ישכח את טוב ליבו והאופטימיות של מיקאובר, את נדיבותה של הדודה בטסי, את החברות האמיצה בין דייויד לחבריו לביה"ס ג'יימס וטומי ואת אהבתו העזה לדורה. כל אלו צומחים על רקע הקושי והכאב בחייו של קופרפילד ושל הסובבים אותו. יש שם כאב לב של אהבה נכזבת, ייסורי פרידה מבן אהוב וגם רוע טהור בדמויות כמו האב החורג האלים ואחותו האכזרית אדווארד וג'יין מרדסטון ואוריה היפ התככן והמניפולטיבי. נכון, אלו החומרים של אופרות סבון אבל העומק, המורכבות והאנושיות של הדמויות והעלילה הסוחפת העניקו לדייוויד קופרפילד מעמד של קלאסיקה בקרב מיליוני קוראים ביניהם מעריצים כמו טולסטוי, קפקא ופרויד.

 אך אלו לא רק הדמויות והעלילה שהעניקו לדייויד קופרפילד מעמד אל-זמני. הרומן חושף את הכיעור, הניצול והאלימות של התקופה הוויקטוריאנית ושופך אור על מיליוני הקורבנות של המהפכה התעשייתית, של חוק העניים, של הצפיפות, המחלות ותנאי החיים האיומים. כך, באמצעות דמויות כמו דייוויד קופרפילד ואוליבר טוויסט, גיבור הרומן שיצא לאור ב-1838, היה דיקנס אחד הראשונים לספר את סיפור המודרנה, סיפור הכרך הגדול וסיפורם של ההמונים המנוצלים וחסרי הכל של תקופתו. הוא העניק להם פנים ושמות. "פניו של הגבר היו כחושות וחיוורות מאד", כך מתאר דיקנס שתיים מהדמויות שאוליבר טוויסט פוגש, "שערו וזקנו אפורים, עיניו אדומות ונפוחות. פני הזקנה היו קמוטות, שתי השיניים שנותרו בפיה בלטו מעל שפתה התחתונה, ועיניה היו נוקבות ובורקות. אוליבר פחד להתבונן בה ובגבר. שניהם דמו כל כך לחולדות שברחוב"(אוליבר טוויסט. תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ. מודן הוצאה לאור ואוקיינוס הוצאה לאור, 2010). הגבר בסצנה זו, מר בייטון, מתאבל מעל גופת רעייתו המתה המוטלת על רצפת החדר, "עד שהחום שלה עלה אפילו לא ידעתי שהיא במצב כל כך קשה", הוא אומר, "העצמות שלה בלטו, ראו אותן דרך העור! ולנו לא היה אש ולא נרות. בחושך, ככה היא הלכה – בחושך! את הפנים של הילדים שלה היא לא ראתה מרוב חושך, אפילו ששמענו איך שהיא קוראת להם, לוחשת את השמות. יצאתי לרחוב לקבץ נדבות והם הכניסו אותי לכלא. כשחזרתי, היא כבר גססה. הם הרעיבו אותה, בגלל זה. כשראיתי אותה, ברגע אחד נשבר לי הלב. אני נשבע באלוהים שראה את כל זה – זאת האמת! הם הרעיבו אותה!".

 אלו הטקסטים שגרמו אפילו לקארל מארקס ולפרידריך אנגלס לטעון שדיקנס היה כוח מהפכני בספרות. סוף סוף, כתב אנגלס, הודחו המלכים והנסיכים ממקומם, סוף סוף הפכו העניים והמעמדות הבזויים לנושא ראוי לספרות. 150 שנה מאוחר יותר ויש שיטענו שהמהפכה לא הושלמה ושהעוני והמצוקה חזרו להיות בלתי נראים, מעין נוכחים נפקדים בשדה הספרות והאומנות. במובן זה אפשר לשאוב השראה מדיקנס, שלמרות הסנטימנטליות והקומוניקטיביות של ספריו, עסק באומץ בנושאים כמו עבודת ילדים, נישול כלכלי והדיכוי במערכת החינוך. אלו נושאים כבדים אבל הם הופכים את כתביו לעכשוויים מכיוון שהם עדיין אקטואליים. בישראל למשל חיים יותר מ-1,700,000 עניים מתוכם למעלה מ-800,000 ילדים, יש בה פערים אדירים בהכנסה ובנגישות לרפואה ולחינוך ואם מרחיבים את המבט לעולם כולו המצב גרוע עוד יותר. עשרות מיליוני ילדים מועסקים בתנאי עבדות, הסחר בבני-אדם נמשך וכוחות שיטור בשירות העשירים ממשיכים לצמוח לצד צבאות פרטיים ובתי-כלא מופרטים. אם החקיקה האנטי-דמוקרטית היא אורווליאנית והבירוקרטיה המתחזקת היא קפקאית, נראה כי המצב החברתי-כלכלי בעולם בו אנו חיים הוא עדיין דיקנסיאני.

 היו זמנים בלונדון

 לונדון, העיר המזוהה עם דיקנס יותר מכל, לא נראתה במאה ה-19 כפי שהיא נראית היום. הייתה זו עיר מלוכלכת וצפופה שהייתה למרכז המסחר והתעשייה של העולם כולו. עשן הארובות הסמיך, הלכלוך, גללי הסוסים, והביוב הזורם לנהר הת'מז גרמו לסירחון ולמגפות. זונות, אלכוהוליסטים, כייסים וקבצנים חיו לצד המתעשרים הגדולים של הסיטי שהייתה גם למרכז הפוליטי והפיננסי של העולם. כמו הקריות הזוהרות של ימינו, לונדון של התקופה הוויקטוריאנית הייתה אדישה לגורלם של שוכני השיכונים שצמחו סביבה. דיקנס שהיה בן 15 לאחר סיום עבודתו בבית-החרושת ותקופת לימודים בבי"ס מדכא ואלים, הצליח למצוא בעיר פרנסה תחילה כלבלר וקלדן משפטי ואח"כ כעיתונאי. במקביל לעבודתו ככתב פרלמנטארי החל דיקנס בשנות השלושים של המאה ה-19 לכתוב ולפרסם סיפורים במגזינים לונדוניים והרומן הראשון שלו, רשומות מועדון הפיקוויקים, יצא לאור כסדרה בהמשכים ב-1836. זו גם השנה בה הוא התחתן עם קת'רין תומאס הוגארת', אם עשרת ילדיו, ממנה נפרד כעבור 22 שנים.

 עד סוף שנות השלושים הספיק דיקנס לפרסם את אוליבר טוויסט (1838), ניקולס ניקלבי (1839) ובית ממכר עתיקות (1840). לאחר ביקור ארוך ומוצלח בארה"ב יצאו לאור בין השאר מזמור לחג-המולד (1843), דייוויד קופרפילד (1850), זמנים קשים (1854) ודוריט הקטנה (1857). כתביו של דיקנס זכו להצלחה גדולה, הם פורסמו לרוב כסדרות בהמשכים כאשר דיקנס עצמו, שהיה כוכב ספרותי גדול עוד בימי חייו, נהג לקיים הופעות קריאה פומביות של יצירותיו. במקביל הוא הוציא לאור, ערך וכתב במגזינים שונים. הרומנים המאוחרים שלו, בין שתי ערים (1859) וציפיות גדולות (1861) זכו גם הם להצלחה גדולה אך תאונת רכבות בה היה מעורב ב-1865 האטה את קצב הכתיבה שלו וקטעה את הפרץ היצירתי. למרות שהוא לא נפגע פיזית בתאונה, הוא השלים אחריה רק רומן וחצי עד מותו ב-1870, בדיוק חמש שנים לאחר התאונה.

 מותו של דיקנס לא פגע בפופולאריות של כתביו. מאז ועד היום ממשיכים ספריו להימכר במיליוני עותקים והם זוכים גם לאינסוף עיבודים תיאטרליים וקולנועיים. יש המייחסים זאת לכוחן של העלילות והדמויות, אחרים להזדהות עם המעמדות החלשים. אך יש משהו מעבר לזה. כל מי שקורא את דיקנס במקביל לכותרות העיתונים יכול לראות את זה. זה לא רק העוני, לא רק הפערים, אלו הכוחות המניעים של החברה שהופכים את דיקנס לרלוונטי מתמיד בתחילת המאה-21.

 זמנים קשים

 למרות שדיקנס לא נחשב בד"כ למנתח פוליטי מבריק, ניתן למצוא בספריו התייחסויות מעמיקות לשיח הציבורי של זמנו, חלקן אקטואליות להפליא. בולט בהקשר זה הרומן "זמנים קשים" מ-1854. זהו רומן ביקורתי, חריף ואירוני על עיר תעשייתית מכוערת ומוכת עוני בצפון אנגליה. הפועלים בעיר מנוצלים ומהותם מצומצמת לכדי ידיים עובדות בלבד. מעבר לכך, לעובדות ולמספרים לבדם יש מקום במערכות היחסים, בחינוך הילדים ובחיים החברתיים. לא במקרה נקראים שניים מבניו של אחד מגיבורי הספר, מר גרדגרינד, אדם סמית' ומלתוס, ע"ש הוגה השוק החופשי והיד הנעלמה ונביא המחסור והעוני.

 זהו עולם מעמדי, תכליתי ודכאני "היחסים בין עובד לאדוניו היו עובדתיים בתכלית, והדרך מבית-החולים ליולדות ועד בית-הקברות רצופה הייתה עובדות, וכל דבר שנבצר ממך לבטאו במספרים או לקנות בזול ולמכור ביוקר, לא היה לו קיום ולא זכות-קיום, לעולם ועד, אמן" (ימים קשים. תרגום: אסתר כספי.ספריה לעם, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1970). ביקורתו של דיקנס היא חריפה ואקטואלית להדהים – "כל קיומו של האדם, למן העריסה ועד הקבר, הוא בבחינת סחר-מכר", הוא מסכם, "ואם בדרך זו לא נגיע לגן-עדן, הרי שאין הוא משכן הכלכלה המדינית, ומקומנו לא יכירנו שם".

 באופן בסיסי, מסביר דיקנס, העוני איננו גזירת גורל אלא מעשה ידי אדם. כוחו המשחית של הכסף, תאוות הבצע, והמיזנטרופיות של סקרוג' ממזמור לחג-המולד למשל מזכירים את החמדנות וחוסר האכפתיות כלפי הזולת שאפיינו משקיעים, וסוחרי בורסה מודרניים שהימרו על כספם של אחרים ורקחו מזימות מרמה. גם המערכת הפוליטית אצל דיקנס, כמו זו של המאה ה-21, איננה מצליחה לרסן את תאווי הבצע ולייצר רווחה. להיפך, היא חלק מהבעיה. המשרד הממשלתי המתואר בדוריט הקטנה, לדוגמא, מבוסס על משרד האוצר הבריטי והוא מתואר כבירוקרטיה חסרת תועלת. "דיקנס מתעניין במצבם הקשה של העניים בראש ובראשונה כי הוא מדגים את היחס הלא אנושי אליהם מצד מערכות גדולות", אומר פרופ' ג'ונתן גרוסמן מהמח' לספרות אנגלית באוניברסיטת לוס-אנג'לס בקליפורניה שספרו "הרשתות של צ'רלס דיקנס" יראה אור בשנה הבאה. "מטרת התקיפה של דיקנס היא לא המנוול היחיד אלא השיטה המייצרת את המנוולים". זהו היחס בין היחידים למערכת ביצירתו של דיקנס, אומר גרוסמן, שהופכת אותה לרלוונטית גם בימינו.

 אבל זה לא רק זה. גם תופעות כמו מהפכת הרכבות בימיו של דיקנס הופכת את יצירתו לרלוונטית. "דיקנס ראה את הרכבות מאיצות את בני-האדם מ-10 ל-50 מיילים לשעה ויוצרות כך תחבורה נוחה בין ערים, הוא ראה אוניות קיטור מקרבות אומות רחוקות והוא תפס את ההבטחה שבחיבור בני-אדם באמצעות רשתות תחבורה ציבורית", אומר גרוסמן ומסביר כי על רקע האי-מייל, הסקייפ והפייסבוק, דיקנס מלמד אותנו לראות את ההבטחה אבל גם את הסיכונים שביצירת רשת צפופה של בני-אדם הנמצאים בניידות ובזמינות מתמדת.

 זמנים טובים?

 ומה באשר לדיקנס עצמו שהעולם חוגג בפברואר 200 שנה להיוולדו? הוא היה אדם רב מעללים שחי חיים סוערים ומלאים. מעבר ליצירה האדירה שהוא השאיר אחריו, הוא עסק בפעילות צדקה, הוא טייל בעולם, הוא התערב בענייני היום ואפילו התעניין בעל-טבעי וברוחות רפאים. הוא הספיק לאהוב יותר מפעם אחת, הוא הקים משפחה גדולה והשתמש פעמים רבות בדמויות ובאירועים מחייו ומחיי משפחתו כבסיס לדמויות ולעלילות בסיפוריו. הוא ריתק, בידר והעלה מחשבות בחייהם של דורות של קוראים והוא גם נתן להם תקווה.

 הנה למשל הרהוריו האחרונים של סידני קרטון, גיבור בין שתי ערים, לפני הוצאתו להורג בגיליוטינה. קרטון, שבתחילת הסיפור הוא פרקליט, ציני ושתיין, משלם בסוף הסיפור בחייו למען הצלת אדם אחר. הוא עושה זאת מתוך אהבה. דווקא במקום שמהפכה חברתית שינתה את פניה והפכה להתפרצות אלימה וברברית של אספסוף המונע בציניות ע"י בעלי אינטרס, דווקא על רקע הגיליוטינה, משוכנע קרטון בניצחונו ארוך הטווח של הטוב. "אני רואה את העיר היפה הזאת ואת העם המופלא הזה", הוא חושב לעצמו, "נחלצים מן התהום, ובמאבקיהם לחירות אמיתית, בניצחונותיהם ובמפלות שלהם שיימשכו עוד שנים ארוכות, אני רואה את ימי הרשע הללו ואת הימים שקדמו להם והולידו אותו, מסתיימים, לאחר שכיפרו בהדרגה על פשעם".