האב, הבן והמוזה

כשליאונרד כהן הכיר בתחילת שנות השישים באי היווני הידרה את מריאן אילֵן, אהובתו הנורבגית המיתולוגית, היה לה תינוק  ממערכת יחסים קודמת. כהן גידל אותו כבנו ושמר על קשר איתו גם אחרי שנפרד מאמו. הבן, אקסל ינסן ג'וניור, עומד במרכזו של סרט המופק כעת. יוצריו מסבירים מדוע החליטו להתמקד דווקא בבן שלקה בנפשו ואיך מצבו הנוכחי קשור לחיים שחי באי היווני הקסום במחיצת הטרובדור הגדול מכולם. 

פורסם במוסף "גלריה" של "הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8873759

בורד קיוגה רונינג (Bård Kjøge Rønning) הוא במאי ומפיק קולנוע עצמאי מאוסלו, בירת נורבגיה. יחד עם שותפו, פביאן גרינברג, יוצר קולנוע צרפתי המתגורר בנורבגיה ב-15 השנים האחרונות, הוא ייסד ב-2013 חברת הפקה בשם Antipode היוצרת בעיקר סרטים דוקומנטריים. סרטיהם של השניים עוסקים בסיפורים אנושיים שיש בהם גיבורים מעניינים ויוצאי דופן ובד"כ גם זווית פוליטית או חברתית. סיפורו של סרטם האחרון החל כבר ב-2009. באותה תקופה שימש קיוגה רונינג כמנהל של אכסנייה לאומנים בכפר קטן באזור ברצלונה. זהו מוסד הממוקם באזור כפרי אליו מגיעים מדי חודש אומנים ממדינות שונות, שם הם נהנים מהאווירה הפסטורלית וממרחבי היצירה רבים. קיוגה רונינג, שמלבד עיסוקו בקולנוע הוא גם צייר בעצמו, מספר שבאחד הימים הגיעו לאכסנייה שתי נשים מבוגרות ושאלו אם הן יכולות לעבוד במקום תמורת השהות בו. "נתתי להן חדר ואוכל בתמורה לכך שהן ניקו חדרים ועשו עבודות שונות במלון", הוא אומר, "בלילות שתינו יין, דיברנו והעלינו זיכרונות ונוצרה בינינו ידידות אמיצה". אבל המפגש בין קיוגה רונינג לשתי הנשים היה יותר מתחילתה של ידידות, הוא היה גם יריית הפתיחה לפרויקט קולנועי.

אחת משתי הנשים היתה מריאן אילֵֹן (או מריאנה כפי ששמה מבוטא בנורבגית). חלק מהזיכרונות שהועלו באותם לילות במושבת האומנים היו זיכרונותיה של מריאן מתחילת שנות השישים, אז היא חיה באי היווני הידרה בו הכירה משורר קנדי לא ידוע במיוחד בשם ליאונרד כהן. השניים היו חלק מקהילה תוססת של אומנים ובוהמיינים שהגיעו מכל קצוות העולם. עדויות מאותה תקופה מתארות את האי היווני לא רק כבית לכתיבה ויצירה אלא בעיקר כמקום של שחרור מיני ושימוש מסיבי בסמים ואלכוהול. סיפורם של כהן ואילן סופר בהרחבה אינספור פעמים. מריאן מכונה לעיתים "המוזה" של כהן והיא אכן היתה ההשראה לכמה מלהיטיו הגדולים כמו "So Long Marianne" ו- "Like a Bird on a wire". מערכת היחסים של כהן עם מריאן שנמשכה לאורך שנות השישים, היתה מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלו והיא כללה גם דמות חשובה נוספת, מוכרת פחות משלל הדמויות הצבעוניות שמילאו את חייו של כהן. כשמריאן הכירה את כהן בהידרה היא לא היתה לבדה. היה איתה תינוק בן יומו בשם אקסל ג'וניור שהיה פרי מערכת היחסים הקודמת שלה עם הסופר הנורבגי אקסל ינסן. מריאן וינסן הגיעו להידרה שנתיים קודם לכן. אחרי שבנם נולד הכיר ינסן אישה אחרת ונטש את מריאן ואת בנם המשותף. מריאן עברה לגור עם כהן והאחרון הפך לאביו המאמץ של אקסל התינוק. למעשה, במשך שני העשורים הראשונים לחייו של אקסל הצעיר היה לאונרד כהן דמות האב היחידה בחייו והקשר בין הילד לבין אביו המאמץ שהפך עם הזמן לכוכב רוק בינלאומי נמשך גם אחרי שכהן ואילן נפרדו בסוף שנות השישים.

ליאונרד כהן ומריאן אילן

From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

בחזרה לברצלונה כחמישה עשורים מאוחר יותר. בשנת 2009, ביום הולדתו ה-75 הופיע ליאונרד כהן בעיר. ההופעה היוותה הזדמנות נהדרת למפגש בין כהן למריאן, בני הזוג לשעבר שהיו עדיין בקשר מזדמן בעיקר באמצעות הודעות דואר אלקטרוני. קיוגה רונינג, שמריאן התארחה בבית-המלון שניהל, התלווה אליה להופעה. "היינו אמורים להיפגש עם ליאונרד לארוחת ערב אבל שלושה ימים קודם לכן הוא התעלף על הבמה בוולנסיה, ובאופן זמני נאסר עליו לבלות אחרי ההופעות. בכל זאת הלכנו יחד להופעה. קיבלנו כרטיסים לשורה הראשונה ומריאן הביאה איתה ציור שציירה בשביל לאונרד. זה היה לילה מיוחד מאוד, במיוחד בשביל מריאן שניכר שאהבתה לכהן היתה עדיין חזקה וגלויה. בהדרן ביצע ליאונרד כהן את "So Long Marianne" ומריאן פשוט רעדה מהתרגשות". זאת לא היתה הפעם היחידה שבה מריאן המבוגרת צפתה בכהן מבצע את השיר שנכתב עליה כאישה צעירה. זה קרה גם בהופעה באוסלו והמעמד מופיע בסרט דוקומנטרי של הבמאי ניק ברומפילד מ-2019, "מריאן וליאונרד: מילים של אהבה". הסרט מתאר את מערכת היחסים בין כהן לאילן מראשית שנות השישים ועד למותם ב-2016. עם זאת, ההופעה ההיא בברצלונה כללה גם מחווה שלא מופיעה בסרט. "היו להם רק חמש דקות יחד", מספר קיוגה רונינג שנכח במעמד, "הם נפגשו והיא נתנה לו את הציור שציירה. על הציור היה כתוב משפט משירו של כהן, "Because of":

"Look at me, Leonard, Look at me one last time"

***

מריאן אילן וידידה הצעיר בורד קיוגה רונינג נשארו חברים גם אחרי שחזרו לנורבגיה. "היינו נפגשים לקפה מדי פעם בדירת הסטודיו הקטנה והמקסימה שלה באוסלו, שם היא גם שמרה את ספריו של ליאונרד כהן וחפצים שונים הקשורים אליו. לאט לאט ב-2015 היא הבהירה לי שהיא מעוניינת שאהיה חבר של בנה, אקסל, ושאבקר אותו מדי פעם". הסיבה שבגללה מריאן חיפשה חברים לבנה, שהיה באותה עת בן למעלה מחמישים, היתה שבמשך רוב חייו הבוגרים הוא היה מאושפז במוסדות פסיכיאטריים. אקסל (בשמו המלא אקסל יוהקים ינסן), שעשרים שנות חייו הראשונות היו סוערות ומאוד לא קונבנציונליות, סובל ממחלת נפש. הוא אושפז לראשונה ב-1979 ומאז הוא נכנס ויוצא ממוסדות שונים. "מריאן תמיד חיפשה אנשים שיפגשו אותו כדי לשמור על חיוניותו", מספר קיוגה רונינג, "התחלנו ללכת להיפגש איתו ותוך כדי המפגשים עלה הרעיון לעשות עליו סרט. ביולי 2016, כשמריאן מתה, קיבלנו אישור לעבור על החומר שהיא השאירה אחריה. היו שם אלפי תמונות ומכתבים. החומר הארכיוני הזה פתח את האפשרות לעשות סרט תיעודי על אקסל והסרט נמצא עכשיו בשלבים אחרונים של צילומים ועריכה".

קיוגה רונינג ושותפו גרינברג מספרים שהם מקווים להציג את הסרט באחד הפסטיבלים הבינלאומיים המובילים בסוף שנה זו. כמו כל הפקה תיעודית עצמאית, גם הסרט של רונינג וגרינברג עומד בפני אתגרים רבים של מימון, הפקה והפצה. אך סיפורו של אקסל ג'וניור מביא איתו אתגר נוסף מכיוון שהגיבור שלו מטופל בתרופות והוא לא תמיד מתקשר באופן קוהרנטי. "יש לו ימים טובים יותר וימים טובים פחות. אנחנו רוצים שהסרט יהיה "שלו" ושהקול שלו יהיה הקול המרכזי, אבל יש ימים שהוא לא מדבר הרבה, או שהוא מדבר מאוד לאט ולא ברור", אומר קיוגה רונינג ומוסיף שיש בנורבגיה חילוקי דעות סביב השאלה האם אקסל הוא מושא לגיטימי לסרט קולנוע. יש הטוענים שהוא חולה מדי ושסרט עליו אינו אֵתִי מפני שהוא אינו מודע לכל מה שקורה סביבו. אבל קיוגה רונינג וגרינברג בטוחים בדרכם ובסרט שהם מפיקים. "יש לנו חוות דעת על זה", הם אומרים, "האפוטרופסית החוקית שלו תומכת בפרויקט ב-100%, כך גם המוסד בו אקסל חי ויש לנו גם חוות דעת של רופאים, אחיות ופסיכיאטרים שתומכים בפרויקט. אביו הביולוגי של אקסל, הסופר אקסל ינסן, שנפטר ב-2003, היה דמות מוכרת מאוד בחוגים מסוימים בנורבגיה, הם שמעו על אקסל ג'וניור אבל הם לא יודעים עליו כלום. הסרט שלנו יראה עד כמה גרוע היה היחס של הסופר המפורסם כלפי בנו וזה יכול להיות הלם תרבותי בנורבגיה".

למרות מצבו הרפואי קיוגה רונינג אומר שאקסל הוא אדם מעניין מאוד. "הוא אדם נפלא ומורכב מאוד", הוא מספר, "למרות שהוא על תרופות אנטי-פסיכוטיות כבר ארבעים שנה, הוא טיפוס מיוחד עם חוש הומור חם וגם סוג של כריזמה מוזרה. הוא מאופק, הוא רגיש ואכפת לו מאנשים ומהעולם. הוא שונא מלחמות, שונא זיהום והוא צמחוני. הוא מאמין אדוק בהארי קרישנה, אמונה שמהווה את התרופה הרוחנית שלו. זה היה ליאונרד כהן שלימד אותו את שירי הארי קרישנה עוד בשנות השישים". רונינג מוסיף שאקסל חי בדירת חדר במוסד פסיכיאטרי. יש לו תקליטים וטלוויזיה, הוא אוסף שעונים ובטריות וחייו הם מונוטוניים למדי.

כל זה מהווה ניגוד חריף לפרקים הראשונים בחייו של אקסל שהיו הכל חוץ ממונוטוניים. אימו ואביו, מריאן אילן ואקסל ינסן הכירו ב-1954. היא היתה רק בת 19, ילידת כפר קטן בדרום נורבגיה, שהתבגרה באוסלו הבירה וחלמה להיות שחקנית למרות התנגדות הוריה. הוא היה בן 22, יליד העיר טרונדהיים שבמרכז נורבגיה. אילן הצעירה התאהבה בינסן, שהיה אינטלקטואל צעיר ומבטיח. ספרו הראשון, סיפור סוריאליסטי וסימבוליסטי בשם "הצלב של מאלף החיות" (Dyretemmerens kors), יצא לאור ב-1955 בהוצאה עצמית. ינסן, שהיה אדם אימפולסיבי ואלים, ניסה לעניין את הקהל והעיתונות המקומית ביצירת הביכורים שלו, אבל בסופו של דבר שרף את כל העותקים שלא נמכרו. לימים הפך ינסן לדמות מוכרת בעולם הספרות והתרבות הנורבגי. הוא הרבה להסתובב בעולם, היה מעורב בארגון אירועי תרבות שונים וכתב בסגנונות רבים החל ברומנים ריאליסטים, דרך שירה ומסות פוליטיות ועד למדע בדיוני. אחרי יציאתו לאור של ספרו השני, התמקמו ינסן ואילן בהידרה. השניים נישאו ואקסל ג'וניור נולד בזמן ביקור מולדת בנורבגיה. "ינסן חזר להידרה קצת לפני מריאן מסיבות כלכליות הקשורות לחוקי המס של נורבגיה. כשמריאן והתינוק, אקסל ג'וניור, חזרו במרץ 1960 להידרה היתה לינסן כבר מאהבת חדשה, אומנית אמריקאית בשם פטרישה. ריב גדול התפתח בין בני הזוג, ינסן ופטרישה עזבו לארה"ב, אבל הם נפגעו בתאונת דרכים באתונה ומריאן נסעה לאתונה לשבוע כדי לטפל בינסן הפצוע. בזמן הזה, לאונרד כהן טיפל באקסל התינוק בהידרה". כשמריאן חזרה לאי ינסן יצא מהתמונה ומריאן ולאונרד כהן חיו כזוג כאשר כהן משמש אב לכל דבר לאקסל הקטן. "אקסל מספר שהיתה לו תקופה נהדרת בשנים בהידרה", מספרים גרינברג ורונינג, "היה לו כיף שם והוא יכול היה לעשות כל מה שהוא רצה. עם זאת, ברור שהיה לו יותר מדי חופש. לא היתה לו מסגרת וההתבגרות שלו שם היתה ללא גבולות. הוא אמנם נהנה מהחיים אבל הוא עישן כבר בגיל שבע, שתה את כוס היין הראשונה שלו בגיל תשע והשתמש בחשיש וב-LSD כבר לפני גיל 15".

גרינברג ורונינג מספרים גם על מרכיב נוסף וחשוב בהתבגרותו של אקסל הצעיר – הנדודים. "חלק משנות ילדותו ונעוריו של אקסל עברו עליו במקומות אחרים", הם אומרים, "לא היתה לו שום יכולת להכות שורשים. לפרקים הוא חי באוסלו עם מריאן ועם סבתו, אמא של מריאן שטיפלה בו. היתה תקופה שבה הם חיו במונטריאול, עירו של כהן, ותקופה שבה הם חיו בדירתו של כהן בלואר מנהטן בניו-יורק". מעבר למקומות אלו נשלח אקסל לשתי פנימיות שונות בתקופות שונות. בגיל 6 הוא נשלח לסאמרהיל, מוסד מיתולוגי שהוקם לפני כמאה שנה בסאפולק במזרח אנגליה על בסיס רעיונות של חינוך אלטרנטיבי, חופשי ודמוקרטי. הוא שהה שם שנה או שנתיים. בגיל 12 הוא נשלח לפנימייה בשוויץ שהיתה נוקשה יותר. בין לבין, בהידרה, הוא לא שהה בבית-ספר כלל. עוד לפני ימי הפנימייה בשוויץ, לקראת סוף שנות השישים החלה מערכת היחסים הזוגית של ליאונרד כהן ומריאן אילן להתקרב לסופה. אקסל ומריאן חיו אז בדירתו של כהן בניו-יורק בזמן שכהן עצמו חי במלון צ'לסי המפורסם וקיים יחסים עם נשים רבות מאוד (ביניהן הזמרת ג'ניס ג'ופלין שעל הרומן איתה כתב כהן את השיר "צ'לסי הוטל"). זו היתה תקופה קשה מאוד בעבור מריאן ובנה הצעיר ובסופה הם חזרו לנורבגיה. בימות הקיץ שבו מריאן ואקסל להידרה ושמרו על קשר עם חבריהם מחייהם הקודמים. לימים נישאה מריאן מחדש ובנתה לעצמה חיים חדשים. היא חיה באוסלו, עבדה כמזכירה בתעשיית הנפט ועסקה בציור כתחביב. ב-2008 יצא לאור ספר ביוגרפי עליה, פרי עטה של העיתונאית הנורבגית קארי הסטהאמר (הספר תורגם לאנגלית ופורסם ב-2014 תחת השם:So Long, Marianne: A Love Story).

ליאונררד כהן ואקסל ג'וניור

From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

"למרות הפרידה, ליאונרד כהן נשאר בקשר עם אקסל", מספר קיוגה רונינג, "כהן שילם על הטיסות של אקסל, הוא שילם על הפנימייה בשוויץ ואקסל גם חי בביתו של כהן כאשר הוא לא היה שם". שנות השבעים היו קשות מאוד לאקסל הצעיר. קיוגה רונינג אומר שהוא אמנם לא מדבר על זה, אבל הוא חש שאיבד את אביו, הדמות הגברית הראשית בחייו. גרינברג מוסיף שכהן היה עסוק מדי בתקופה זו וגם היו לו ילדים חדשים, ילדיו הביולוגיים אדם ולורקה, אותם הביא לעולם עם סוזאן אלרוד, בת-הזוג החדשה שלו (שגם ממנה נפרד בסוף שנות השבעים). בשלב זה, מאוכזב ע"י המבוגרים הרבים שסביבו, נסע אקסל להודו לבדו. הוא היה בן 16 בלבד. "כבר בימי הפנימייה בשוויץ ב-73 אפשר לראות במכתבים שלו סימנים של דכאון", מספר קיוגה רונינג, "יש שם כעס ואכזבה. כשהוא חזר מהודו ב-77 הוא כבר היה ממש בדיכאון. אולי אלו היו הסמים, אולי יש שם משהו גנטי, מחלה נפשית שמגיעה ממשפחתו של אביו הביולוגי. בינואר 79 משפחתו וחבריו החליטו שהוא צריך להתאשפז. הוא היה בהערכה פסיכיאטרית של שישה שבועות, ואח"כ אושפז בבית-החולים הפסיכיאטרי המרכזי של אוסלו, אשפוז ממנו הוא יצא ונכנס במשך ארבעה עשורים. ב-15 השנים האחרונות הוא חי במוסד פתוח יותר, היו לו חופשות והוא עבר ניסיונות שונים לחזור לחברה, אבל מעולם לא היתה לו עבודה או משפחה משלו.

***

הסיפור של אקסל ג'וניור הוא הרבה יותר מסיפור רכילותי על בנו של כוכב רוק והוא אינו מורכב רק מאוסף של פרטים ביוגרפיים. זהו סיפור של משפחה שלמרות היופי, הכישרון והאהבה שהיו בבסיסה, היו בה לא מעט כאב ואכזבה. קשה במיוחד היא האכזבה של אקסל הצעיר מהמבוגרים בחייו. "אקסל שנא את אביו הביולוגי, הסופר הנורבגי אקסל ינסן", מספר קיוגה קונינג ומוסיף שינסן, שהיה ידוע כאדם סוער, דיכאוני ואלים, אמנם היה בקשר לאורך השנים עם מריאן בת-זוגו לשעבר, לעיתים דרך עורכי-דין, אך לא היה לו קשר עם בנם המשותף. "היום אקסל כבר מרגיש יותר טוב לגביו", מספר קיוגה רונינג, "הוא מעריך אותו על כתיבתו ועל הרפתקאותיו אבל הוא עדיין מאוכזב ממנו כְּאַב". לאביו המאמץ, לאונרד כהן, לעומת זאת יש לאקסל יחס חם יותר. "יש לו זיכרונות טובים מלאונרד", ממשיך קיוגה רונינג, "הוא מרגיש שתמיד היה אכפת לו ממנו והוא היה ללא ספק דמות אב עבורו. הוא תמיד אומר שמריאן היתה אמו וליאונרד היה אביו, אבל הוא גם מאוכזב מכך שכהן לא יצר איתו קשר מאז שהוא מאושפז במוסד".

לאונרד אכן שימש כאב לכל דבר לאקסל הצעיר. ב-2005 סיפרה מריאן לערוץ הרדיו NRK הנורבגי על כהן ואקסל הילד: "פחדתי שאקסל יפריע לו (ללאונרד) כשהוא כותב. אבל מה שקרה הוא שאקסל היה שוכב על הרצפה ומצייר. הוא לא היה אומר מילה. איתי הוא היה ממש פרוע. ליאונרד היה פותח את הדלת לחדר ואומר: "אקסל, אני זקוק לעזרתך". ואז היה שם שקט מוחלט במשך שעתיים. אקסל הקטן צייר ולאונרד כתב. כך אני חוויתי את זה. אקסל הקטן היה מאוד גאה". בספר "So Long Marianna: a Love Story" כותבת העיתונאית הנורבגית קארי הסטהאמר: "(ליאונרד) יכול היה להרגיע את אקסל ולהשכיב אותו במיטה כשמריאן לא הצליחה". היא כותבת גם על אקסל משחק עם כהן ומכונת הכתיבה הירוקה המפורסמת שלו באמבטיה. ב-שירו Days of Kindness מ-1985 נזכר כהן בחייו עם מריאן ואקסל בהידרה:

 What I loved in my old life
I haven't forgotten
It lives in my spine
Marianne and the child
The days of kindness
It rises in my spine
And it manifests as tears
I pray that a loving memory
Exists for them too
The precious ones I overthrew
For an education in the world

אקסל יהויקים ינסן (אקסל ג'וניור)

From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

מטבע הדברים היתה מריאן המבוגרת המשמעותית ביותר בחייו של אקסל. "הם היו קרובים מאוד", אומר קיוגה רונינג, "היא ביקרה אותו כל הזמן. לבדה או עם בעלה החדש, יאן סטאנג, שתמך גם הוא באקסל לאורך השנים. כשהיתה מגיעה לחדרו היא היתה מתנהגת כמו שאמא מתנהגת, מתחילה לנקות את החדר, אומרת לו להתקלח ולהפסיק לעשן. הוא זוכר אותה מאוד לטובה". אבל התמונה איננה פשוטה כל כך. הסרט "Marianne & Leonard: Words of Love" חושף מעט מחוויות הילדות של הילד אקסל ומההורות הבעייתית משהו של הזוג הצעיר שגידל אותו. מצד אחד אקסל נהנה מהאידיליה של הידרה, בסרט ישנן תמונות וסרטונים שלו כילד יפה וחסר דאגות, יחף וחסר חולצה, מטייל על החוף, שט בסירה, יושב על ברכי אימו או שוכב בעגלת תינוק. מצד שני, ככל שהוא מתבגר מתגלה נפש פצועה. פעם אחר פעם הוא ננטש לבדו בפנימיות או אצל חברים ושכנים בזמן שהוריו מסתובבים בעולם. ככל שעובר הזמן ההורים מתרחקים ומאבדים את היכולת לתקשר זה עם זו ובמקביל הם אינם מצליחים לתת את התמיכה שאקסל זקוק לה. בזמן שמריאן מאוהבת עדיין בכהן, החיים שלה ושל בנה בצילו הופכים לבלתי אפשריים. הדוברים בסרט, חבריו ושותפיו של כהן, אומרים אמנם שהוא היה רגיש מאוד וידע להביע את אהבתו אבל הוא גם היה מרוכז מאוד בעצמו. גם אם יצירתו היתה עמוקה ועדינה, אורחות חייו היו תזזיתיים ולעיתים חסרי אחריות. הוא מוצג כאדם שאינו מתמסר ונמצא בבריחה מתמדת. בוודאי שאין בו את היציבות והביטחון הדרושים לילד או נער צעיר.

"זה ידוע שהידרה היתה גהינום לחיי נישואין", מספרת הלה גולדמן, אנתרופולוגית נורבגית שחיה בהידרה כילדה וערכה ספר העוסק בחיים שם, "זה לא היה רק המקום. זו היתה התקופה. רוב הזוגות, כולל ההורים שלי, לא יכלו לעמוד בזה. זו היתה תקופה של אווירה של אהבה חופשית והיו שם הרבה בגידות וחילופי זוגות. דברים כאלו קורים כשחיים במקום יפה כל כך, עם אנשים צעירים ויפים כאשר כולם על סמים. בשביל המבוגרים זו היתה תקופה ניסיונית ונהדרת, הם חיו חיים שונים לגמרי מהחיים במקומות אותם עזבו. אבל לילדים זה לא היה תמיד כל כך נפלא". גולדמן מספרת שהיא ואחותה הצעירה היו ברות מזל מפני שהן חיו בבית יציב עם אמא שטיפלה בהן היטב, אבל היא זוכרת שהיו משפחות בהידרה שילדיהן היו פחות ברי מזל. "הורים היו הולכים לישון מאוחר מאוד ולא מתעוררים בבוקר", היא מספרת, "והילדים הצעירים היו צריכים לקום לבד, לטפל בעצמם ולדאוג לעצמם למזון. הרבה ילדים לא היו הולכים לבי"ס, היו ילדים שלעולם לא שטפו שיער ושלא היו להם בגדים נקיים. היו כאלו שהיו חשופים לסיטואציות שאינן בריאות לאף ילד – ריבים של צרחות ואלימות, סצנות מכוערות שחושפות את הצדדים האפלים של ההורים. לא היתה להם מסגרת והרבה מהם גם נחשפו לסמים מוקדם מאוד בחיים". גולדמן מספרת שחלק מהילדים הזרים שגדלו בהידרה אינם מוכנים לדבר על ילדותם באי עכשיו כשהם בוגרים. "אקסל אינו היחיד שסבל ממחלות פסיכיאטריות בהמשך חייו", היא אומרת, "הרבה מילדי הידרה סובלים מבעיות פסיכיאטריות, מחוסר יכולת לתפקד ומהתמכרויות קשות לסמים ואלכוהול".

גודלמן, בת לאב אמריקאי ואמא דנית, זוכרת את ליאונרד כהן, את מריאן אילן ואת אקסל שהיה מבוגר ממנה בחמש שנים. היא חייתה בהידרה מגיל כמה חודשים ועד גיל שש וחזרה לאי פעמים רבות בשנות נעוריה ובגרותה. הקשר שלה עם מריאן התחדש לפני כמה שנים כשזו ביקשה ממנה לתרגם את הביוגרפיה שנכתבה עליה לאנגלית. "מריאן היתה דווקא מהאימהות היותר יציבות באי. אמא שלי ומריאן, שתי נשים סקנדינביות במוצאן, היו אולי קצת מיושנות ושמרניות יותר. מריאן בהחלט דאגה לבית, הכינה ארוחות וקיננה. מאוחר יותר, עם זאת, ניתן להבין שהיו לה חרטות. בספר שלה היא רוקדת סביב נושא האִמָּהוּת שלה. אולי היא התחרטה על כך ששלחה את אקסל לפנימייה, היו גם פעמים שהיא שלחה את אקסל, ממש כתינוק קטן, לבדו לנורבגיה להיות עם אמא שלה כשהיא וליאונרד הסתובבו בעולם. לא דיברנו על זה הרבה וזה נושא רגיש מאוד. אבל ברור שהיא אהבה אותו מאוד, היה אכפת לה ממנו והוא היה חלק חשוב בחייה. היא היתה אישה אימהית והיתה לה הרבה אהבה לתת, אבל כאישה צעירה היו לה עוד שאיפות – היא רצתה להיות עם ליאונרד, היא רצתה למצוא את עצמה ויכול להיות שלשלוח את אקסל לסביבה יציבה יותר נראה לה כפתרון הנכון בזמנו, פתרון שהיא התחרטה עליו בהמשך".

לגולדמן עצמה היתה ילדות מאושרת. היא לא היתה קרובה במיוחד לליאונרד, מריאן ואקסל הקטן אבל יש לה זיכרונות גם מהם. היא זוכרת את אקסל וילד נוסף מתחבאים בשיחים ויורים חיצים על העוברים והשבים, היא זוכרת את מריאן מילדותה וגם מביקוריה הרבים באי כאישה מבוגרת, והיא זוכרת מפגשים חטופים עם כהן על חוף הים, באירועים חברתיים עם הוריה וגם פעם אחת שבה כהן לקח אותה, את אחותה ואת אמה לארוחת צהרים. "ליאונרד חשב שזה מצחיק שאני ואחותי מדברות יוונית, לכן הוא נתן לנו להזמין. היינו אז ילדות והזמנו את כל התפריט", היא נזכרת, "כמובן שהיה יותר מדי אוכל ובסוף אני ואחותי ישבנו מתחת לשולחן והאכלנו את החתולים בזמן שלאונרד ואמא דיברו". את מסקנותיה מהתקופה בהידרה גולדמן מסכמת כ"התנסות בחירות ובמה שקורה לאנשים שיש להם יותר מדי חירות". עם זאת, למרות הקשיים, היא אומרת שעד היום היא חושבת שהידרה הוא המקום היפה ביותר בעולם.

***

מריאן אילן נפטרה מלוקמיה כשהיא בת 81. מהשיחות עם הלה גולדמן ובורד קיוגה רונינג, שהכירו אותה היטב עד ימיה האחרונים, ניתן להבין שהיא היתה צעירה ברוחה, נדיבה ואוהבת עד הרגע האחרון. גם ליאונרד כהן הכיר לה תודה ממש עד הסוף. הסרט "Marianne & Leonard: Words of Love" מציג את הפרידה האחרונה שלו מאהובתו הוותיקה בסצנה עדינה, עצובה ומלאת רגש. מריאן שוכבת על ערש דווי, חולה מאוד אך צלולה לגמרי, בזמן שחבר מקריא לה את מילות הפרידה שכהן שלח באימייל ערב קודם, כשנודע לו על מחלתה. "מריאן יקרה, אני רק מעט מאחורייך", כך נפתח מכתב הפרידה, "קרוב מספיק בכדי לקחת את ידך. הגוף הזקן הזה כבר וויתר, ממש כפי ששלך עשה. מעולם לא שכחתי את אהבתך ואת יופייך. אבל את זה את יודעת. אינני צריך לומר עוד. מסע בטוח, חברה וותיקה. נתראה במורד הדרך. אהבה והכרת תודה אינסופיים. ליאונרד שלך". זו פרידה עצובה אבל היא גם סגירת מעגל נוגעת ללב.

וכהן צדק. הוא אכן היה רק מעט מאחורי מריאן. בנובמבר 2016, שלושה חודשים אחרי מותה של מריאן, הוא נפטר בביתו בלוס-אנג'לס. כעת אקסל הוא היחיד שנותר מהתא המשפחתי האינטימי שנוצר באי הידרה לפני שישים שנה. במבט לאחור על שלושת הדמויות בסיפור המשפחתי הזה ברור שהן חיו חיים נפרדים ושונים לחלוטין. כהן חי חיים סוערים, רבי-עלילות כאשר הוא מוקף ע"י חברים, שותפים, מאהבות רבות ומיליוני מעריצים. מריאן אילן הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים וטובים הרחק מאור הזרקורים אבל אקסל הקטן, לא עמד במטען הכבד של ילדותו ושורשיו ונותר פצוע ומצולק מאחור. משפחת כהן-ינסן-אילן היתה אמנם מפורסמת ועתירת תהילה אך בסופו של דבר הסיפור שלה הוא בסך הכל סיפור משפחתי. כמו במשפחות רבות אחרות היה בה לא מעט דיכאון וקנאה, פרידות ונטישות אבל גם לא חסרה בה אהבה. להיפך, אהבה גולמית היתה בשפע, היא פשוט לא תמיד היתה מותאמת, מסונכרנת ומכוונת למקום הנכון ובזמן הנכון. התקליט האחרון שליאונרד כהן הוציא לאור בחייו, "You Want it Darker" מסתיים בשיר "Treaty". ישנן פרשנויות שונות למילות השיר. יש מי שטוען הוא מכוון לאלוהים, אחרים חושבים שזהו שיר המכוון לחבר או חברה. אבל בהקשר של המשפחה הקטנה שהתפרקה כשכהן הפך לזמר מפורסם אפשר לראות את זה אחרת: "I'm sorry for that ghost I made you be, Only one of us was real and that was me ", הוא שר ואי אפשר שלא לחשוב על האישה הננטשת והבן השוקע בדיכאון בזמן שכהן עולה על המסלול המהיר לכוכבות. בסוף השיר, רגע לפני מותו מסכם כהן:

I wish there was a treaty we could sign

It's over now, the water and the wine

We were broken then but now we're borderline

And I wish there was a treaty, I wish there was a treaty between your love and mine