Little Axel – The Boy Leonard Cohen Raised as His Own

When Marianne Ihlen met Leonard Cohen on a Greek island in the early 1960s, she already had a child from a previous relationship, whom the iconic singer helped to raise. Now a new documentary spotlights the fraught story of that son, Axel Jensen, Jr.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/life/.premium.MAGAZINE-the-boy-leonard-cohen-raised-as-his-own-1.8914127

Bård Kjøge Rønning, a Norwegian director and producer of independent films, was managing an international art retreat, Can Serrat, in the mountains outside Barcelona. One day, recalls Kjøge Rønning – who in addition to his cinematic work is also a painter – two older Norwegian women arrived and asked if they could work at the residency in return for lodging.

“I gave them a room and food, and in return they cleaned rooms and did various jobs in the hotel,” he says. “At night we drank wine, talked and reminisced, and we became fast friends.” But the encounter between Kjøge Rønning who is now 41 and the two women was more than the start of a friendship: It was the genesis of a film project.

One of the two women was Marianne Ihlen. Some of the memories she mentioned during those nights in the artists colony dated back to the early 1960s on the Greek island of Hydra, where she met a then-largely unknown young Canadian poet named Leonard Cohen. The two were part of a lively community of artists and bohemians who converged on Hydra from all parts of the world. Besides being a mecca of artistic creativity, the island was, according to testimony from people there at the time, a hub of sexual liberation and pervasive use of drugs and alcohol.

The story of Cohen and Ihlen, both of whom died in 2016, has been recounted numerous times in books, newspapers and films. The first time they met, according to a Norwegian biography of Ihlen, “a man she hasn’t noticed before stands in the doorway, the sun behind him”; and he “told her over and over that she was the most beautiful woman he’d ever seen” (from “So Long, Marianne: A Love Story,” by Kari Hesthamar). Ihlen, often called Cohen’s muse, was the inspiration for some of his greatest songs, among them “So Long, Marianne,” “Like a Bird on a Wire” and “That’s No Way to Say Goodbye.”

The affair between Leonard and Marianne, which went on through the decade, was the poet’s first serious relationship. But it also encompassed a third important person, not as well known as the host of colorful characters who filled his young life: Marianne was not alone when she met Cohen on Hydra. With her was her infant son, Axel Joachim Jensen Jr., the offspring of her marriage to a Norwegian writer, Axel Jensen. A few months after the boy’s birth, Jensen abandoned Ihlen and the child and left the island with a new lover. Ihlen then moved in with Cohen who became, in practice, the infant’s adoptive father. Indeed, during the first two decades of Axel Jr.’s life, Leonard Cohen was the sole paternal figure. The bond between the boy and Cohen, who would go on to become a international superstar, continued even after Cohen and Ihlen went their separate ways at the end of the 1960s.

M
Marianne Ihlen From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

One last time

Fast-forward to Barcelona, about half a century later. In 2009, on his 75th birthday, Leonard Cohen gave a concert in the city. It was a marvelous opportunity for a meeting between Cohen and Ihlen, who were still in occasional email contact. Kjøge Rønning, who was running the artists home where she was staying, accompanied her to the concert. “We were supposed to meet with Leonard for dinner, but three days earlier he had fainted on the stage in Valencia, and for the time being he was not allowed to go out after concerts,” he recalls during a Skype meeting from Oslo. “Even so, we went to the show together. We had front-row seats, and Marianne brought a painting with her that she had done for Leonard. It was a very special night, especially for Marianne – her love for Cohen was still strong and open. For an encore, Cohen sang ‘So Long, Marianne,’ and she simply trembled with emotion.” Adds Kjøge Rønning: “They had only five minutes together. She gave him the painting. On it was a quote from his song ‘Because Of’: ‘Look at me, Leonard / Look at me one last time.’”

Moral wrangle Kjøge Rønning

Marianne Ihlen and her young friend, Bård Kjøge Rønning, remained friends after they both returned to Norway, Marianne in 2009 and Kjøge Rønning in 2012. “We would meet for coffee occasionally in her small and charming studio apartment in Oslo, where she also kept Leonard Cohen’s books and various objects connected to him,” he says. “In 2015, she began to make it clear to me that she wanted me to be a friend to her son, Axel, and to visit him from time to time.”

Marianne’s son, who was then 55, suffers from mental illness, and had already spent most of his adult life in and out of psychiatric facilities. The first decades of his life had been particularly tempestuous and highly unconventional; his first institutionalization was in 1979. “Marianne always looked for people to meet with him to preserve his vitality,” Kjøge Rønning recalls. “My filmmaking partner, Fabian Greenberg, and I started to meet with him, and in the course of the meetings the idea came up to do a film about him. In July 2016, when Marianne died, we received permission to go through the materials she had left behind. There were thousands of photographs and letters. That archival material gave us the possibility to make a documentary about Axel, and we are now in the final stages of shooting and editing.”

L and A
Leonard Cohen and Axel Jensen jr. From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

Kjøge Rønning and his partner in the project, Fabien Greenberg, a French filmmaker who lives in Norway, hope to screen the film, “Little Axel,” at one of the leading international festivals later this year. Due to the Coronavirus crises it is yet unclear where and when this will happen, but regardless to the technical details, the film is sure to raise a debate. There are those people in Norway who think that Axel is not a legitimate subject for a documentary. He is too ill, they say, and to make a film about him is unethical, because he doesn't fully comprehend what is happening around him. But Kjøge Rønning and Greenberg are confident that they are doing the right thing.

“His legal guardian supports the project,” the filmmakers say, “and so does the institution where Axel is living. Axel’s biological father, the writer Axel Jensen, who died in 2003, was a very well-known figure in certain circles in Norway. People in these circles have heard of Axel Jr., but don’t know anything about him. Our film will show how poorly the famous author treated his son, and that could cause a culture shock in Norway.”

Axel is a fascinating person, according to Kjøge Rønning: “He is a wonderful individual, very complex,” he relates. “Even though he has been taking antipsychotic medication for 40 years, he is a special person with a good sense of humor and also a sort of strange charisma. He is restrained and sensitive, and he cares about people and the world. He hates wars, hates pollution, and is a vegetarian. He is a pious believer in Hare Krishna, a movement that is his spiritual medicine. Leonard Cohen taught him Hare Krishna songs back in the 1960s.” At present, the filmmaker adds, Axel lives in a one-room apartment in a psychiatric institution outside Oslo. It's a relatively open facility, which allows him to go out on trips with company, and to go on shorter walks by himself. He has records and a television, he collects watches and batteries, and his life is quite monotonous.

A
Axel Jensen jr. From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

LSD at age 15

Axel’s early life, in striking contrast, was anything but monotonous. His parents, Marianne Ihlen and Axel Jensen, met in 1954. She was 19, from Larkollen, a small village in the south of Norway. She grew up in Oslo and dreamed of becoming an actress, over her parents’ objections. He was 22, from the city of Trondheim, in central Norway. The young Ihlen fell in love with Jensen, a promising young intellectual who had been dubbed a “Norwegian Jack Kerouac.”

Jensen subsequently became quite prominent in the country’s literary and cultural circles. He traveled a great deal and was involved in organizing cultural events. His writing spanned a number of genres – from realistic novels to poetry, political essays and science fiction. In 1958, following publication of Jensen’s second book, he and Ihlen moved to Hydra. They were married, and Axel Jr. was born in January 1960 during a visit by his parents to Norway. Kjøge Rønning: “Jensen returned to Hydra a little before Marianne did, for financial reasons related to Norway’s tax laws. By the time Marianne and the baby returned to Hydra, in March 1960, Jensen already had a new lover, the American artist Patricia Amlin. A huge fight erupted between the Marianne and Jensen, and he and Patricia left for America. But en route they were injured in a road accident in Athens and Marianne went there for a week to care for her ex-lover. During that time Leonard looked after baby Axel in Hydra.”

Back on the Greek island, with Jensen otherwise out of the picture, Marianne and Cohen began living together, with Leonard acting as little Axel’s father in every respect. “Axel says he had a wonderful time during the Hydra years,” the filmmakers note. In that period, which lasted on and off throughout his childhood and adolescence, “he had plenty of fun and could do whatever he wanted. Still, it was clear that he had too much freedom. He had no structure in his life, and no boundaries in his teenage years. He enjoyed life, but he was smoking at the age of 7, had his first glass of wine when he was 9 and at 15 was using hashish and LSD.”

Another crucial factor in young Axel’s coming of age was all the wandering between homes, Greenberg and Kjøge Rønning note. “Part of Axel’s childhood and adolescence was spent in different places,” says Kjøge Rønning. “There was no way he could strike roots. At times he lived in Oslo with Marianne and his grandmother, Marianne’s mother, who looked after him. There was a period when they lived in Montreal, where Cohen was from. Another time they lived in Cohen’s apartment on Manhattan’s Lower East Side.”

Axel’s early years also included stints at two boarding schools. At the age of 6 he was enrolled at Summerhill, the legendary institution established a century ago in Suffolk, England, based on free, democratic, alternative education. He spent a year or two there. At age 12 he was sent to a Swiss boarding school, where the regimen was much stricter. Betwixt and between, on Hydra, he didn’t attend school at all.

Toward the end of the 1960s, even before Axel went off to the Swiss school, the relationship between his mother and Cohen began to sour. Marianne and her son were living at the time in Cohen’s apartment in New York, while Cohen himself resided, famously, in the city’s Chelsea Hotel, where he had relationships with many women (including Janis Joplin who he supposedly wrote the song "Chelsea Hotel" about). Finally, mother and son returned to Norway. They spent their summers in Hydra, socializing with friends from their former life. Marianne eventually remarried and created a new life for herself. She and her husband, Jan Stang, an engineer, lived in Oslo, where she worked as a secretary in the petroleum industry.

“Despite the fact that they parted ways, Leonard Cohen remained in touch with Axel,” says Kjøge Rønning. “Cohen paid for Axel’s flights and for the boarding schools in Switzerland and England, and Axel and his mother lived in Cohen’s home on Hydra when Cohen wasn’t there.” Still, the 1970s were a very difficult time for Axel. He doesn’t like to talk about it, Kjøge Rønning says, but he felt as if he’d lost a father, the principal male figure in his life. It was a busy time for Cohen who now had children of his own – Adam and Lorca – with Suzanne Elrod, who was his partner for much of the decade, Greenberg says. At the young age of 15 Axel travelled alone to India.

“Already during the period of the Swiss boarding school, you can see signs of depression in Axel’s letters to his mom,” Kjøge Rønning relates. “Anger and disappointment are apparent. When he returned from India, in 1977, he was seriously depressed. Maybe it was the drugs, maybe there was something genetic, a mental illness that came from the family of his biological father. In January 1979, his family and friends decided that he needed to be placed in an institution. He was admitted to the main psychiatric hospital in Oslo, where he was on and off for 25 years. For the past 15 years he has resided in a more open institution. He has gone on furloughs and made various attempts to be part of society, but he has never held a job or had a family of his own.”

L and M
Leonard Cohen and Marianne Ihlen From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

Hydra as hell

The story of Axel Joachim Jensen, Jr., is much more than a titillating tale of gossip involving a boy and a famous musician, and is not just a matter of biographical details: It is the story of a family which, despite the beauty, talent and love that it possessed in quantities, endured a large measure of pain and disappointment – not least Axel’s disenchantment with the adults in his life. Indeed, Kjøge Rønning notes, “Axel hated his biological father.” Jensen, he adds, who was known as a volatile, depressive, violent person, was in touch over the years with Marianne, his former partner, sometimes through lawyers, but had virtually no substantial ongoing ties with their offspring.

“Axel now feels better toward his father,” Kjøge Rønning says. “He appreciates him for his writing and his adventerus life, but is still disappointed in him as a father.” Axel’s feelings for his quasi-adoptive father are warmer, the filmmaker adds: “He has good memories of Leonard. He feels that Leonard always cared about him, and he was definitely a father figure for him. He always says that Marianne was his mother and Leonard was his father, but he’s also disappointed that Cohen didn’t get in touch with him after he [Axel] was hospitalized, from 1979 onwards.

In 2005, Marianne told the Norwegian radio station NRK about Cohen and little Axel: “I was afraid that Axel would disturb him [Cohen] when he was writing. But what happened is that Axel would lie on the floor and draw. He didn’t say a word. With me he was totally wild. Leonard would open the door of the room and say, ‘Axel, I need your help.’ And then there would be absolute quiet for two hours. Little Axel drew and Leonard wrote. That is how I experienced it.”

In her biography of Marianne, Kari Hesthamar writes that Leonard was able to calm Axel and put him to bed when Marianne didn’t succeed. She also describes Cohen playing with Axel. In his 1985 poem “Days of Kindness,” Cohen recalls his life with Marianne and Axel on Hydra:

What I loved in my old life

I haven’t forgotten

It lives in my spine

Marianne and the child

The days of kindness

It rises in my spine

and it manifests as tears

I pray that a loving memory

exists for them too

the precious ones I overthrew

for an education in the world

Naturally, Marianne was the most significant adult figure in Axel’s life.

“They were very close,” Kjøge Rønning says. “She visited him all the time, alone or with her new husband, Jan Stang, who also supported Axel over the years. In his room she would behave like a mother, start to clean up and tell him to shower and to stop smoking.” But the picture isn’t so simple: The 2019 documentary by British filmmaker Nick Broomfield, “Marianne and Leonard: Words of Love,” reveals some of Axel’s experiences being raised by a young, somewhat troubled couple.

The boy certainly enjoyed an idyllic existence on Hydra – there are images in the film of him as a beautiful, carefree child, barefoot and shirtless, walking on the seashore, sailing in a boat, sitting on his mother’s knees or lying in a stroller. But Axel's letters and Marianne's accounts later in life suggest that as Axel grew older a wounded psyche emerges. Time after time he is abandoned in boarding schools or left with friends while Marianne and Leonard travel the world. And as time passes the “parents” grow apart, are unable to communicate with each other and fail when it comes to giving Axel the emotional support he needs. During the period in which Marianne is still in love with Cohen, her life and the life of her son in his shadow become impossible.

The people interviewed in the Broomfield film – friends and associates of Cohen – testify that although he was sensitive and able to show his love to others, he was also quite self-centered. Even if his writing was profound and gentle, his lifestyle was frenetic and sometimes irresponsible. He is portrayed as a person who does not give of himself and is in constant flight. Certainly, it seems as if he does not possess the stability and security that a child or an adolescent needs.

 “It’s well known that Hydra was hell for marriages,” says Helle Goldman, a Norwegian anthropologist who lived on Hydra as a child and edited an anthology of reflections on life on the island (She also translated the Hesthamar biography of Marianne into English). “It was not just the place. It was the period,” she continues in a recent Skype conversation with Haaretz . “The marriages of most couples, including that of my parents, couldn’t handle it. It was the time of free love and there was a lot of infidelity and swinging. These things happen when you live in such a beautiful place, with young and beautiful people and when everyone’s a bit high. For adults, it was an experimental and wonderful time, they lived completely different lives from the life in the places they left. But for children it wasn’t always that great.”

Goldman, who says that she and her younger sister were fortunate because they lived in a stable house with a mother who took care of them and treated them well, remembers that there were families on Hydra whose children weren’t that lucky. "Some parents would go to sleep very late and wouldn't wake up in the morning", she says, "young children had to get up alone, take care of themselves and get their own food.  Some children didn't go to school, there were children who never had their hair washed and didn't have clean clothes. And then there were those who were exposed to situations that no child should be exposed to — fighting, sometimes involving screams and violence, ugly scenes that expose the dark sides of the parents. These children didn't have boundaries, and many of them were exposed to drugs very early on in life.

Some of the foreign-born children who grew up on Hydra are reluctant to talk about their childhood now, as adults, Goldman notes. “Axel is not the only one who suffered from psychiatric illness,” she says. “Many of those who grew up on Hydra suffer from psychiatric problems, inability to function and heavy abuse of drugs and alcohol.”

Goldman, the daughter of an American father and a Danish mother, lived on the Greek island from the age of just several months until she was 6, and she returned many times as a teenager and an adult. Her relationship with Marianne, who she briefly knew as a child, was renewed some years ago when the latter asked her to translate a Norwegian biography of her into English. “Marianne was actually one of the stable moms on the island,” Goldman says. “My mother and Marianne, who were two Scandinavian women, were perhaps a little more old-fashioned and conservative. Marianne definitely took care of the house, prepared meals and nested. It is, however, possible, that later in life she had regrets when it came to her motherhood. In her biography she dances around that subject. Maybe she regretted sending Axel to boarding school, and there was also the time when she sent him alone, just as a little baby, to Norway to be with her mother, while she and Leonard were travelling around the world.

“We didn’t talk about it much and it’s a very sensitive subject. But she obviously loved Axel very much, she cared about him, and he was an important part of her life. She was a maternal person and had a lot of love to give, but as a young woman she had other ambitions too – she wanted to be with Leonard, she wanted to find herself – and it could be that sending Axel to a more stable environment seemed to be the right solution at the time, even if she regretted it later.”

Marianne, Leonard and little Axel are integrated in Goldman's childhood memories. She remembers Axel and another boy hiding in the bushes and shooting with a spear gun at passers-by ("boys will be boys", she jokes). She remembers meetings Leonard Cohen on the beach, and other social encounters with him spending time with her parents. Once, she remembers, Cohen took her to lunch with her mother and sister. "Leonard thought it was funny that my sister and I spoke Greek, so he let us order. We were just young girls, and we ordered the whole menu", she recalls, "of course there was too much food, and at the end my sister and I sat under the table and fed the cats while Leonard and my mother spoke". Goldman's conclusions from the time on Hydra have to do with freedom "it's about freedom and what happens when people have too much of it" she concludes.

M_&_Helle_Oslo_2015
Marianne Ihlen and Helle Goldman, Oslo 2015, Photo: Helle Goldman

Closing the circle

Marianne Ihlen died of leukemia four years ago, at the age of 81. Conversations with Helle Goldman and Bård Kjøge Rønning., both of whom remained in touch with her until the end of her life, suggest that she was young in spirit, generous and loving to the very end. Leonard Cohen also remembered her fondly. The 2019 documentary “Marianne and Leonard: Words of Love” depicts his final farewell from his old love in a gentle, sad, emotionally charged scene. Marianne is on her deathbed, extremely ill but completely lucid, as a friend reads out the words that Cohen had sent her by email her the evening before, upon learning of her illness:

“Dearest Marianne,

I’m just a little behind you, close enough to take your hand. This old body has given up, just as yours has too. I’ve never forgotten your love and your beauty. But you know that. I don’t have to say any more. Safe travels old friend. See you down the road.

Endless love and gratitude.

Your Leonard”

It was a poignant farewell, and also the heart-touching closure of a circle.

In November 2016, three months after Marianne’s death, Leonard Cohen died in his home in Los Angeles. Axel is the only one remaining from the intimate family nucleus created on the island of Hydra 60 years ago.

Despite the fame and success which came with Cohen's songs, this is, after all just a family story. Like many other families, this one too, had no shortage of depression, jealousy and sad goodbyes. But there was no shortage of love too. In fact, there was an abundance of love. The problem was that it was not always synchronized. It may have been real and sincere but not aimed at exactly the right person at the right place and the right time. The last song in the last album Cohen released in his lifetime, "You Want it Darker" is called "Treaty". Some claim the lyrics refer to god, others claim they're about a friend or a lover, but in the context of the small family which broke up when Cohen became a world-famous musician, it can be seen in a different light. "I'm sorry for that ghost I made you be, Only one of us was real and that was me", Cohen sings, and it's hard not to think about the woman and the baby who are left behind as Cohen makes his way to stardom. And then, just before he dies, Cohen concludes:

I wish there was a treaty we could sign

It's over now, the water and the wine

We were broken then but now we're borderline

And I wish there was a treaty, I wish there was a treaty between your love and mine.

האב, הבן והמוזה

כשליאונרד כהן הכיר בתחילת שנות השישים באי היווני הידרה את מריאן אילֵן, אהובתו הנורבגית המיתולוגית, היה לה תינוק  ממערכת יחסים קודמת. כהן גידל אותו כבנו ושמר על קשר איתו גם אחרי שנפרד מאמו. הבן, אקסל ינסן ג'וניור, עומד במרכזו של סרט המופק כעת. יוצריו מסבירים מדוע החליטו להתמקד דווקא בבן שלקה בנפשו ואיך מצבו הנוכחי קשור לחיים שחי באי היווני הקסום במחיצת הטרובדור הגדול מכולם. 

פורסם במוסף "גלריה" של "הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8873759

בורד קיוגה רונינג (Bård Kjøge Rønning) הוא במאי ומפיק קולנוע עצמאי מאוסלו, בירת נורבגיה. יחד עם שותפו, פביאן גרינברג, יוצר קולנוע צרפתי המתגורר בנורבגיה ב-15 השנים האחרונות, הוא ייסד ב-2013 חברת הפקה בשם Antipode היוצרת בעיקר סרטים דוקומנטריים. סרטיהם של השניים עוסקים בסיפורים אנושיים שיש בהם גיבורים מעניינים ויוצאי דופן ובד"כ גם זווית פוליטית או חברתית. סיפורו של סרטם האחרון החל כבר ב-2009. באותה תקופה שימש קיוגה רונינג כמנהל של אכסנייה לאומנים בכפר קטן באזור ברצלונה. זהו מוסד הממוקם באזור כפרי אליו מגיעים מדי חודש אומנים ממדינות שונות, שם הם נהנים מהאווירה הפסטורלית וממרחבי היצירה רבים. קיוגה רונינג, שמלבד עיסוקו בקולנוע הוא גם צייר בעצמו, מספר שבאחד הימים הגיעו לאכסנייה שתי נשים מבוגרות ושאלו אם הן יכולות לעבוד במקום תמורת השהות בו. "נתתי להן חדר ואוכל בתמורה לכך שהן ניקו חדרים ועשו עבודות שונות במלון", הוא אומר, "בלילות שתינו יין, דיברנו והעלינו זיכרונות ונוצרה בינינו ידידות אמיצה". אבל המפגש בין קיוגה רונינג לשתי הנשים היה יותר מתחילתה של ידידות, הוא היה גם יריית הפתיחה לפרויקט קולנועי.

אחת משתי הנשים היתה מריאן אילֵֹן (או מריאנה כפי ששמה מבוטא בנורבגית). חלק מהזיכרונות שהועלו באותם לילות במושבת האומנים היו זיכרונותיה של מריאן מתחילת שנות השישים, אז היא חיה באי היווני הידרה בו הכירה משורר קנדי לא ידוע במיוחד בשם ליאונרד כהן. השניים היו חלק מקהילה תוססת של אומנים ובוהמיינים שהגיעו מכל קצוות העולם. עדויות מאותה תקופה מתארות את האי היווני לא רק כבית לכתיבה ויצירה אלא בעיקר כמקום של שחרור מיני ושימוש מסיבי בסמים ואלכוהול. סיפורם של כהן ואילן סופר בהרחבה אינספור פעמים. מריאן מכונה לעיתים "המוזה" של כהן והיא אכן היתה ההשראה לכמה מלהיטיו הגדולים כמו "So Long Marianne" ו- "Like a Bird on a wire". מערכת היחסים של כהן עם מריאן שנמשכה לאורך שנות השישים, היתה מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלו והיא כללה גם דמות חשובה נוספת, מוכרת פחות משלל הדמויות הצבעוניות שמילאו את חייו של כהן. כשמריאן הכירה את כהן בהידרה היא לא היתה לבדה. היה איתה תינוק בן יומו בשם אקסל ג'וניור שהיה פרי מערכת היחסים הקודמת שלה עם הסופר הנורבגי אקסל ינסן. מריאן וינסן הגיעו להידרה שנתיים קודם לכן. אחרי שבנם נולד הכיר ינסן אישה אחרת ונטש את מריאן ואת בנם המשותף. מריאן עברה לגור עם כהן והאחרון הפך לאביו המאמץ של אקסל התינוק. למעשה, במשך שני העשורים הראשונים לחייו של אקסל הצעיר היה לאונרד כהן דמות האב היחידה בחייו והקשר בין הילד לבין אביו המאמץ שהפך עם הזמן לכוכב רוק בינלאומי נמשך גם אחרי שכהן ואילן נפרדו בסוף שנות השישים.

L and M

ליאונרד כהן ומריאן אילן

From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

בחזרה לברצלונה כחמישה עשורים מאוחר יותר. בשנת 2009, ביום הולדתו ה-75 הופיע ליאונרד כהן בעיר. ההופעה היוותה הזדמנות נהדרת למפגש בין כהן למריאן, בני הזוג לשעבר שהיו עדיין בקשר מזדמן בעיקר באמצעות הודעות דואר אלקטרוני. קיוגה רונינג, שמריאן התארחה בבית-המלון שניהל, התלווה אליה להופעה. "היינו אמורים להיפגש עם ליאונרד לארוחת ערב אבל שלושה ימים קודם לכן הוא התעלף על הבמה בוולנסיה, ובאופן זמני נאסר עליו לבלות אחרי ההופעות. בכל זאת הלכנו יחד להופעה. קיבלנו כרטיסים לשורה הראשונה ומריאן הביאה איתה ציור שציירה בשביל לאונרד. זה היה לילה מיוחד מאוד, במיוחד בשביל מריאן שניכר שאהבתה לכהן היתה עדיין חזקה וגלויה. בהדרן ביצע ליאונרד כהן את "So Long Marianne" ומריאן פשוט רעדה מהתרגשות". זאת לא היתה הפעם היחידה שבה מריאן המבוגרת צפתה בכהן מבצע את השיר שנכתב עליה כאישה צעירה. זה קרה גם בהופעה באוסלו והמעמד מופיע בסרט דוקומנטרי של הבמאי ניק ברומפילד מ-2019, "מריאן וליאונרד: מילים של אהבה". הסרט מתאר את מערכת היחסים בין כהן לאילן מראשית שנות השישים ועד למותם ב-2016. עם זאת, ההופעה ההיא בברצלונה כללה גם מחווה שלא מופיעה בסרט. "היו להם רק חמש דקות יחד", מספר קיוגה רונינג שנכח במעמד, "הם נפגשו והיא נתנה לו את הציור שציירה. על הציור היה כתוב משפט משירו של כהן, "Because of":

"Look at me, Leonard, Look at me one last time"

***

מריאן אילן וידידה הצעיר בורד קיוגה רונינג נשארו חברים גם אחרי שחזרו לנורבגיה. "היינו נפגשים לקפה מדי פעם בדירת הסטודיו הקטנה והמקסימה שלה באוסלו, שם היא גם שמרה את ספריו של ליאונרד כהן וחפצים שונים הקשורים אליו. לאט לאט ב-2015 היא הבהירה לי שהיא מעוניינת שאהיה חבר של בנה, אקסל, ושאבקר אותו מדי פעם". הסיבה שבגללה מריאן חיפשה חברים לבנה, שהיה באותה עת בן למעלה מחמישים, היתה שבמשך רוב חייו הבוגרים הוא היה מאושפז במוסדות פסיכיאטריים. אקסל (בשמו המלא אקסל יוהקים ינסן), שעשרים שנות חייו הראשונות היו סוערות ומאוד לא קונבנציונליות, סובל ממחלת נפש. הוא אושפז לראשונה ב-1979 ומאז הוא נכנס ויוצא ממוסדות שונים. "מריאן תמיד חיפשה אנשים שיפגשו אותו כדי לשמור על חיוניותו", מספר קיוגה רונינג, "התחלנו ללכת להיפגש איתו ותוך כדי המפגשים עלה הרעיון לעשות עליו סרט. ביולי 2016, כשמריאן מתה, קיבלנו אישור לעבור על החומר שהיא השאירה אחריה. היו שם אלפי תמונות ומכתבים. החומר הארכיוני הזה פתח את האפשרות לעשות סרט תיעודי על אקסל והסרט נמצא עכשיו בשלבים אחרונים של צילומים ועריכה".

קיוגה רונינג ושותפו גרינברג מספרים שהם מקווים להציג את הסרט באחד הפסטיבלים הבינלאומיים המובילים בסוף שנה זו. כמו כל הפקה תיעודית עצמאית, גם הסרט של רונינג וגרינברג עומד בפני אתגרים רבים של מימון, הפקה והפצה. אך סיפורו של אקסל ג'וניור מביא איתו אתגר נוסף מכיוון שהגיבור שלו מטופל בתרופות והוא לא תמיד מתקשר באופן קוהרנטי. "יש לו ימים טובים יותר וימים טובים פחות. אנחנו רוצים שהסרט יהיה "שלו" ושהקול שלו יהיה הקול המרכזי, אבל יש ימים שהוא לא מדבר הרבה, או שהוא מדבר מאוד לאט ולא ברור", אומר קיוגה רונינג ומוסיף שיש בנורבגיה חילוקי דעות סביב השאלה האם אקסל הוא מושא לגיטימי לסרט קולנוע. יש הטוענים שהוא חולה מדי ושסרט עליו אינו אֵתִי מפני שהוא אינו מודע לכל מה שקורה סביבו. אבל קיוגה רונינג וגרינברג בטוחים בדרכם ובסרט שהם מפיקים. "יש לנו חוות דעת על זה", הם אומרים, "האפוטרופסית החוקית שלו תומכת בפרויקט ב-100%, כך גם המוסד בו אקסל חי ויש לנו גם חוות דעת של רופאים, אחיות ופסיכיאטרים שתומכים בפרויקט. אביו הביולוגי של אקסל, הסופר אקסל ינסן, שנפטר ב-2003, היה דמות מוכרת מאוד בחוגים מסוימים בנורבגיה, הם שמעו על אקסל ג'וניור אבל הם לא יודעים עליו כלום. הסרט שלנו יראה עד כמה גרוע היה היחס של הסופר המפורסם כלפי בנו וזה יכול להיות הלם תרבותי בנורבגיה".

למרות מצבו הרפואי קיוגה רונינג אומר שאקסל הוא אדם מעניין מאוד. "הוא אדם נפלא ומורכב מאוד", הוא מספר, "למרות שהוא על תרופות אנטי-פסיכוטיות כבר ארבעים שנה, הוא טיפוס מיוחד עם חוש הומור חם וגם סוג של כריזמה מוזרה. הוא מאופק, הוא רגיש ואכפת לו מאנשים ומהעולם. הוא שונא מלחמות, שונא זיהום והוא צמחוני. הוא מאמין אדוק בהארי קרישנה, אמונה שמהווה את התרופה הרוחנית שלו. זה היה ליאונרד כהן שלימד אותו את שירי הארי קרישנה עוד בשנות השישים". רונינג מוסיף שאקסל חי בדירת חדר במוסד פסיכיאטרי. יש לו תקליטים וטלוויזיה, הוא אוסף שעונים ובטריות וחייו הם מונוטוניים למדי.

כל זה מהווה ניגוד חריף לפרקים הראשונים בחייו של אקסל שהיו הכל חוץ ממונוטוניים. אימו ואביו, מריאן אילן ואקסל ינסן הכירו ב-1954. היא היתה רק בת 19, ילידת כפר קטן בדרום נורבגיה, שהתבגרה באוסלו הבירה וחלמה להיות שחקנית למרות התנגדות הוריה. הוא היה בן 22, יליד העיר טרונדהיים שבמרכז נורבגיה. אילן הצעירה התאהבה בינסן, שהיה אינטלקטואל צעיר ומבטיח. ספרו הראשון, סיפור סוריאליסטי וסימבוליסטי בשם "הצלב של מאלף החיות" (Dyretemmerens kors), יצא לאור ב-1955 בהוצאה עצמית. ינסן, שהיה אדם אימפולסיבי ואלים, ניסה לעניין את הקהל והעיתונות המקומית ביצירת הביכורים שלו, אבל בסופו של דבר שרף את כל העותקים שלא נמכרו. לימים הפך ינסן לדמות מוכרת בעולם הספרות והתרבות הנורבגי. הוא הרבה להסתובב בעולם, היה מעורב בארגון אירועי תרבות שונים וכתב בסגנונות רבים החל ברומנים ריאליסטים, דרך שירה ומסות פוליטיות ועד למדע בדיוני. אחרי יציאתו לאור של ספרו השני, התמקמו ינסן ואילן בהידרה. השניים נישאו ואקסל ג'וניור נולד בזמן ביקור מולדת בנורבגיה. "ינסן חזר להידרה קצת לפני מריאן מסיבות כלכליות הקשורות לחוקי המס של נורבגיה. כשמריאן והתינוק, אקסל ג'וניור, חזרו במרץ 1960 להידרה היתה לינסן כבר מאהבת חדשה, אומנית אמריקאית בשם פטרישה. ריב גדול התפתח בין בני הזוג, ינסן ופטרישה עזבו לארה"ב, אבל הם נפגעו בתאונת דרכים באתונה ומריאן נסעה לאתונה לשבוע כדי לטפל בינסן הפצוע. בזמן הזה, לאונרד כהן טיפל באקסל התינוק בהידרה". כשמריאן חזרה לאי ינסן יצא מהתמונה ומריאן ולאונרד כהן חיו כזוג כאשר כהן משמש אב לכל דבר לאקסל הקטן. "אקסל מספר שהיתה לו תקופה נהדרת בשנים בהידרה", מספרים גרינברג ורונינג, "היה לו כיף שם והוא יכול היה לעשות כל מה שהוא רצה. עם זאת, ברור שהיה לו יותר מדי חופש. לא היתה לו מסגרת וההתבגרות שלו שם היתה ללא גבולות. הוא אמנם נהנה מהחיים אבל הוא עישן כבר בגיל שבע, שתה את כוס היין הראשונה שלו בגיל תשע והשתמש בחשיש וב-LSD כבר לפני גיל 15".

גרינברג ורונינג מספרים גם על מרכיב נוסף וחשוב בהתבגרותו של אקסל הצעיר – הנדודים. "חלק משנות ילדותו ונעוריו של אקסל עברו עליו במקומות אחרים", הם אומרים, "לא היתה לו שום יכולת להכות שורשים. לפרקים הוא חי באוסלו עם מריאן ועם סבתו, אמא של מריאן שטיפלה בו. היתה תקופה שבה הם חיו במונטריאול, עירו של כהן, ותקופה שבה הם חיו בדירתו של כהן בלואר מנהטן בניו-יורק". מעבר למקומות אלו נשלח אקסל לשתי פנימיות שונות בתקופות שונות. בגיל 6 הוא נשלח לסאמרהיל, מוסד מיתולוגי שהוקם לפני כמאה שנה בסאפולק במזרח אנגליה על בסיס רעיונות של חינוך אלטרנטיבי, חופשי ודמוקרטי. הוא שהה שם שנה או שנתיים. בגיל 12 הוא נשלח לפנימייה בשוויץ שהיתה נוקשה יותר. בין לבין, בהידרה, הוא לא שהה בבית-ספר כלל. עוד לפני ימי הפנימייה בשוויץ, לקראת סוף שנות השישים החלה מערכת היחסים הזוגית של ליאונרד כהן ומריאן אילן להתקרב לסופה. אקסל ומריאן חיו אז בדירתו של כהן בניו-יורק בזמן שכהן עצמו חי במלון צ'לסי המפורסם וקיים יחסים עם נשים רבות מאוד (ביניהן הזמרת ג'ניס ג'ופלין שעל הרומן איתה כתב כהן את השיר "צ'לסי הוטל"). זו היתה תקופה קשה מאוד בעבור מריאן ובנה הצעיר ובסופה הם חזרו לנורבגיה. בימות הקיץ שבו מריאן ואקסל להידרה ושמרו על קשר עם חבריהם מחייהם הקודמים. לימים נישאה מריאן מחדש ובנתה לעצמה חיים חדשים. היא חיה באוסלו, עבדה כמזכירה בתעשיית הנפט ועסקה בציור כתחביב. ב-2008 יצא לאור ספר ביוגרפי עליה, פרי עטה של העיתונאית הנורבגית קארי הסטהאמר (הספר תורגם לאנגלית ופורסם ב-2014 תחת השם:So Long, Marianne: A Love Story).

L and A

ליאונררד כהן ואקסל ג'וניור

From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

"למרות הפרידה, ליאונרד כהן נשאר בקשר עם אקסל", מספר קיוגה רונינג, "כהן שילם על הטיסות של אקסל, הוא שילם על הפנימייה בשוויץ ואקסל גם חי בביתו של כהן כאשר הוא לא היה שם". שנות השבעים היו קשות מאוד לאקסל הצעיר. קיוגה רונינג אומר שהוא אמנם לא מדבר על זה, אבל הוא חש שאיבד את אביו, הדמות הגברית הראשית בחייו. גרינברג מוסיף שכהן היה עסוק מדי בתקופה זו וגם היו לו ילדים חדשים, ילדיו הביולוגיים אדם ולורקה, אותם הביא לעולם עם סוזאן אלרוד, בת-הזוג החדשה שלו (שגם ממנה נפרד בסוף שנות השבעים). בשלב זה, מאוכזב ע"י המבוגרים הרבים שסביבו, נסע אקסל להודו לבדו. הוא היה בן 16 בלבד. "כבר בימי הפנימייה בשוויץ ב-73 אפשר לראות במכתבים שלו סימנים של דכאון", מספר קיוגה רונינג, "יש שם כעס ואכזבה. כשהוא חזר מהודו ב-77 הוא כבר היה ממש בדיכאון. אולי אלו היו הסמים, אולי יש שם משהו גנטי, מחלה נפשית שמגיעה ממשפחתו של אביו הביולוגי. בינואר 79 משפחתו וחבריו החליטו שהוא צריך להתאשפז. הוא היה בהערכה פסיכיאטרית של שישה שבועות, ואח"כ אושפז בבית-החולים הפסיכיאטרי המרכזי של אוסלו, אשפוז ממנו הוא יצא ונכנס במשך ארבעה עשורים. ב-15 השנים האחרונות הוא חי במוסד פתוח יותר, היו לו חופשות והוא עבר ניסיונות שונים לחזור לחברה, אבל מעולם לא היתה לו עבודה או משפחה משלו.

***

הסיפור של אקסל ג'וניור הוא הרבה יותר מסיפור רכילותי על בנו של כוכב רוק והוא אינו מורכב רק מאוסף של פרטים ביוגרפיים. זהו סיפור של משפחה שלמרות היופי, הכישרון והאהבה שהיו בבסיסה, היו בה לא מעט כאב ואכזבה. קשה במיוחד היא האכזבה של אקסל הצעיר מהמבוגרים בחייו. "אקסל שנא את אביו הביולוגי, הסופר הנורבגי אקסל ינסן", מספר קיוגה קונינג ומוסיף שינסן, שהיה ידוע כאדם סוער, דיכאוני ואלים, אמנם היה בקשר לאורך השנים עם מריאן בת-זוגו לשעבר, לעיתים דרך עורכי-דין, אך לא היה לו קשר עם בנם המשותף. "היום אקסל כבר מרגיש יותר טוב לגביו", מספר קיוגה רונינג, "הוא מעריך אותו על כתיבתו ועל הרפתקאותיו אבל הוא עדיין מאוכזב ממנו כְּאַב". לאביו המאמץ, לאונרד כהן, לעומת זאת יש לאקסל יחס חם יותר. "יש לו זיכרונות טובים מלאונרד", ממשיך קיוגה רונינג, "הוא מרגיש שתמיד היה אכפת לו ממנו והוא היה ללא ספק דמות אב עבורו. הוא תמיד אומר שמריאן היתה אמו וליאונרד היה אביו, אבל הוא גם מאוכזב מכך שכהן לא יצר איתו קשר מאז שהוא מאושפז במוסד".

לאונרד אכן שימש כאב לכל דבר לאקסל הצעיר. ב-2005 סיפרה מריאן לערוץ הרדיו NRK הנורבגי על כהן ואקסל הילד: "פחדתי שאקסל יפריע לו (ללאונרד) כשהוא כותב. אבל מה שקרה הוא שאקסל היה שוכב על הרצפה ומצייר. הוא לא היה אומר מילה. איתי הוא היה ממש פרוע. ליאונרד היה פותח את הדלת לחדר ואומר: "אקסל, אני זקוק לעזרתך". ואז היה שם שקט מוחלט במשך שעתיים. אקסל הקטן צייר ולאונרד כתב. כך אני חוויתי את זה. אקסל הקטן היה מאוד גאה". בספר "So Long Marianna: a Love Story" כותבת העיתונאית הנורבגית קארי הסטהאמר: "(ליאונרד) יכול היה להרגיע את אקסל ולהשכיב אותו במיטה כשמריאן לא הצליחה". היא כותבת גם על אקסל משחק עם כהן ומכונת הכתיבה הירוקה המפורסמת שלו באמבטיה. ב-שירו Days of Kindness מ-1985 נזכר כהן בחייו עם מריאן ואקסל בהידרה:

 What I loved in my old life
I haven
't forgotten
It lives in my spine
Marianne and the child
The days of kindness
It rises in my spine
And it manifests as tears
I pray that a loving memory
Exists for them too
The precious ones I overthrew
For an education in the world

A

אקסל יהויקים ינסן (אקסל ג'וניור)

From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

מטבע הדברים היתה מריאן המבוגרת המשמעותית ביותר בחייו של אקסל. "הם היו קרובים מאוד", אומר קיוגה רונינג, "היא ביקרה אותו כל הזמן. לבדה או עם בעלה החדש, יאן סטאנג, שתמך גם הוא באקסל לאורך השנים. כשהיתה מגיעה לחדרו היא היתה מתנהגת כמו שאמא מתנהגת, מתחילה לנקות את החדר, אומרת לו להתקלח ולהפסיק לעשן. הוא זוכר אותה מאוד לטובה". אבל התמונה איננה פשוטה כל כך. הסרט "Marianne & Leonard: Words of Love" חושף מעט מחוויות הילדות של הילד אקסל ומההורות הבעייתית משהו של הזוג הצעיר שגידל אותו. מצד אחד אקסל נהנה מהאידיליה של הידרה, בסרט ישנן תמונות וסרטונים שלו כילד יפה וחסר דאגות, יחף וחסר חולצה, מטייל על החוף, שט בסירה, יושב על ברכי אימו או שוכב בעגלת תינוק. מצד שני, ככל שהוא מתבגר מתגלה נפש פצועה. פעם אחר פעם הוא ננטש לבדו בפנימיות או אצל חברים ושכנים בזמן שהוריו מסתובבים בעולם. ככל שעובר הזמן ההורים מתרחקים ומאבדים את היכולת לתקשר זה עם זו ובמקביל הם אינם מצליחים לתת את התמיכה שאקסל זקוק לה. בזמן שמריאן מאוהבת עדיין בכהן, החיים שלה ושל בנה בצילו הופכים לבלתי אפשריים. הדוברים בסרט, חבריו ושותפיו של כהן, אומרים אמנם שהוא היה רגיש מאוד וידע להביע את אהבתו אבל הוא גם היה מרוכז מאוד בעצמו. גם אם יצירתו היתה עמוקה ועדינה, אורחות חייו היו תזזיתיים ולעיתים חסרי אחריות. הוא מוצג כאדם שאינו מתמסר ונמצא בבריחה מתמדת. בוודאי שאין בו את היציבות והביטחון הדרושים לילד או נער צעיר.

"זה ידוע שהידרה היתה גהינום לחיי נישואין", מספרת הלה גולדמן, אנתרופולוגית נורבגית שחיה בהידרה כילדה וערכה ספר העוסק בחיים שם, "זה לא היה רק המקום. זו היתה התקופה. רוב הזוגות, כולל ההורים שלי, לא יכלו לעמוד בזה. זו היתה תקופה של אווירה של אהבה חופשית והיו שם הרבה בגידות וחילופי זוגות. דברים כאלו קורים כשחיים במקום יפה כל כך, עם אנשים צעירים ויפים כאשר כולם על סמים. בשביל המבוגרים זו היתה תקופה ניסיונית ונהדרת, הם חיו חיים שונים לגמרי מהחיים במקומות אותם עזבו. אבל לילדים זה לא היה תמיד כל כך נפלא". גולדמן מספרת שהיא ואחותה הצעירה היו ברות מזל מפני שהן חיו בבית יציב עם אמא שטיפלה בהן היטב, אבל היא זוכרת שהיו משפחות בהידרה שילדיהן היו פחות ברי מזל. "הורים היו הולכים לישון מאוחר מאוד ולא מתעוררים בבוקר", היא מספרת, "והילדים הצעירים היו צריכים לקום לבד, לטפל בעצמם ולדאוג לעצמם למזון. הרבה ילדים לא היו הולכים לבי"ס, היו ילדים שלעולם לא שטפו שיער ושלא היו להם בגדים נקיים. היו כאלו שהיו חשופים לסיטואציות שאינן בריאות לאף ילד – ריבים של צרחות ואלימות, סצנות מכוערות שחושפות את הצדדים האפלים של ההורים. לא היתה להם מסגרת והרבה מהם גם נחשפו לסמים מוקדם מאוד בחיים". גולדמן מספרת שחלק מהילדים הזרים שגדלו בהידרה אינם מוכנים לדבר על ילדותם באי עכשיו כשהם בוגרים. "אקסל אינו היחיד שסבל ממחלות פסיכיאטריות בהמשך חייו", היא אומרת, "הרבה מילדי הידרה סובלים מבעיות פסיכיאטריות, מחוסר יכולת לתפקד ומהתמכרויות קשות לסמים ואלכוהול".

גודלמן, בת לאב אמריקאי ואמא דנית, זוכרת את ליאונרד כהן, את מריאן אילן ואת אקסל שהיה מבוגר ממנה בחמש שנים. היא חייתה בהידרה מגיל כמה חודשים ועד גיל שש וחזרה לאי פעמים רבות בשנות נעוריה ובגרותה. הקשר שלה עם מריאן התחדש לפני כמה שנים כשזו ביקשה ממנה לתרגם את הביוגרפיה שנכתבה עליה לאנגלית. "מריאן היתה דווקא מהאימהות היותר יציבות באי. אמא שלי ומריאן, שתי נשים סקנדינביות במוצאן, היו אולי קצת מיושנות ושמרניות יותר. מריאן בהחלט דאגה לבית, הכינה ארוחות וקיננה. מאוחר יותר, עם זאת, ניתן להבין שהיו לה חרטות. בספר שלה היא רוקדת סביב נושא האִמָּהוּת שלה. אולי היא התחרטה על כך ששלחה את אקסל לפנימייה, היו גם פעמים שהיא שלחה את אקסל, ממש כתינוק קטן, לבדו לנורבגיה להיות עם אמא שלה כשהיא וליאונרד הסתובבו בעולם. לא דיברנו על זה הרבה וזה נושא רגיש מאוד. אבל ברור שהיא אהבה אותו מאוד, היה אכפת לה ממנו והוא היה חלק חשוב בחייה. היא היתה אישה אימהית והיתה לה הרבה אהבה לתת, אבל כאישה צעירה היו לה עוד שאיפות – היא רצתה להיות עם ליאונרד, היא רצתה למצוא את עצמה ויכול להיות שלשלוח את אקסל לסביבה יציבה יותר נראה לה כפתרון הנכון בזמנו, פתרון שהיא התחרטה עליו בהמשך".

M_Sept_2013_Hydra
מריאן אילן, הידרה, 2013 Photo: Helle Goldman
M_&_Helle_Oslo_2015
מריאן אילן (שמאל) והלה גולדמן באוסלו, 2015 Photo: Helle Goldman
Goldman_Zanzibar_fieldwork_2017
הלה גולדמן , 2017, Photo: Helle Goldman
M
מריאן אילן, From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

לגולדמן עצמה היתה ילדות מאושרת. היא לא היתה קרובה במיוחד לליאונרד, מריאן ואקסל הקטן אבל יש לה זיכרונות גם מהם. היא זוכרת את אקסל וילד נוסף מתחבאים בשיחים ויורים חיצים על העוברים והשבים, היא זוכרת את מריאן מילדותה וגם מביקוריה הרבים באי כאישה מבוגרת, והיא זוכרת מפגשים חטופים עם כהן על חוף הים, באירועים חברתיים עם הוריה וגם פעם אחת שבה כהן לקח אותה, את אחותה ואת אמה לארוחת צהרים. "ליאונרד חשב שזה מצחיק שאני ואחותי מדברות יוונית, לכן הוא נתן לנו להזמין. היינו אז ילדות והזמנו את כל התפריט", היא נזכרת, "כמובן שהיה יותר מדי אוכל ובסוף אני ואחותי ישבנו מתחת לשולחן והאכלנו את החתולים בזמן שלאונרד ואמא דיברו". את מסקנותיה מהתקופה בהידרה גולדמן מסכמת כ"התנסות בחירות ובמה שקורה לאנשים שיש להם יותר מדי חירות". עם זאת, למרות הקשיים, היא אומרת שעד היום היא חושבת שהידרה הוא המקום היפה ביותר בעולם.

***

מריאן אילן נפטרה מלוקמיה כשהיא בת 81. מהשיחות עם הלה גולדמן ובורד קיוגה רונינג, שהכירו אותה היטב עד ימיה האחרונים, ניתן להבין שהיא היתה צעירה ברוחה, נדיבה ואוהבת עד הרגע האחרון. גם ליאונרד כהן הכיר לה תודה ממש עד הסוף. הסרט "Marianne & Leonard: Words of Love" מציג את הפרידה האחרונה שלו מאהובתו הוותיקה בסצנה עדינה, עצובה ומלאת רגש. מריאן שוכבת על ערש דווי, חולה מאוד אך צלולה לגמרי, בזמן שחבר מקריא לה את מילות הפרידה שכהן שלח באימייל ערב קודם, כשנודע לו על מחלתה. "מריאן יקרה, אני רק מעט מאחורייך", כך נפתח מכתב הפרידה, "קרוב מספיק בכדי לקחת את ידך. הגוף הזקן הזה כבר וויתר, ממש כפי ששלך עשה. מעולם לא שכחתי את אהבתך ואת יופייך. אבל את זה את יודעת. אינני צריך לומר עוד. מסע בטוח, חברה וותיקה. נתראה במורד הדרך. אהבה והכרת תודה אינסופיים. ליאונרד שלך". זו פרידה עצובה אבל היא גם סגירת מעגל נוגעת ללב.

וכהן צדק. הוא אכן היה רק מעט מאחורי מריאן. בנובמבר 2016, שלושה חודשים אחרי מותה של מריאן, הוא נפטר בביתו בלוס-אנג'לס. כעת אקסל הוא היחיד שנותר מהתא המשפחתי האינטימי שנוצר באי הידרה לפני שישים שנה. במבט לאחור על שלושת הדמויות בסיפור המשפחתי הזה ברור שהן חיו חיים נפרדים ושונים לחלוטין. כהן חי חיים סוערים, רבי-עלילות כאשר הוא מוקף ע"י חברים, שותפים, מאהבות רבות ומיליוני מעריצים. מריאן אילן הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים וטובים הרחק מאור הזרקורים אבל אקסל הקטן, לא עמד במטען הכבד של ילדותו ושורשיו ונותר פצוע ומצולק מאחור. משפחת כהן-ינסן-אילן היתה אמנם מפורסמת ועתירת תהילה אך בסופו של דבר הסיפור שלה הוא בסך הכל סיפור משפחתי. כמו במשפחות רבות אחרות היה בה לא מעט דיכאון וקנאה, פרידות ונטישות אבל גם לא חסרה בה אהבה. להיפך, אהבה גולמית היתה בשפע, היא פשוט לא תמיד היתה מותאמת, מסונכרנת ומכוונת למקום הנכון ובזמן הנכון. התקליט האחרון שליאונרד כהן הוציא לאור בחייו, "You Want it Darker" מסתיים בשיר "Treaty". ישנן פרשנויות שונות למילות השיר. יש מי שטוען הוא מכוון לאלוהים, אחרים חושבים שזהו שיר המכוון לחבר או חברה. אבל בהקשר של המשפחה הקטנה שהתפרקה כשכהן הפך לזמר מפורסם אפשר לראות את זה אחרת: "I'm sorry for that ghost I made you be, Only one of us was real and that was me ", הוא שר ואי אפשר שלא לחשוב על האישה הננטשת והבן השוקע בדיכאון בזמן שכהן עולה על המסלול המהיר לכוכבות. בסוף השיר, רגע לפני מותו מסכם כהן:

I wish there was a treaty we could sign

It's over now, the water and the wine

We were broken then but now we're borderline

And I wish there was a treaty, I wish there was a treaty between your love and mine