אל נעמיד תליין מתוכנו

ע"פ דו"ח של אמנסטי שהתפרסם לאחרונה, עשרות אלפי בני-אדם יושבים בתאי נידונים למוות ברחבי העולם. למרות שרוב מדינות העולם ביטלו את עונש המוות בכוח או בפועל, בכל שנה מוצאים להורג מאות בני-אדם ואלפי גזרי-מוות חדשים נגזרים במדינות שונות מארה"ב, דרך מדינות רבות במזה"ת ועד יפן והודו. כמה נקודות למחשבה לפני ששאלת עונש המוות חוזרת לדיון הציבורי בישראל.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9945443

ינואר השנה היה חודש עמוס בבית-הסוהר טרה הוט שבאינדיאנה המשמש לכליאה והוצאה להורג של אסירים פדרליים שנידונו למוות. כמה ימים לפני סיום כהונתו, זירז ממשל טרמפ את הוצאתם להורג של שלושה נידונים למוות שהצטרפו ל-17 אמריקאים שהוצאו להורג בשנה שעברה. ראשונה היתה ליסה מונטגומרי, שב-2004 חנקה למוות אישה הרה וחתכה מבטנה את תינוקה. ע"פ ההגנה סבלה הרוצחת בילדותה מאונס והתעללות קשה וכאסירה תוארה כסובלת מהזיות. ב-13 בינואר היא נלקחה לחדר ההוצאות להורג. השעה היתה מאוחרת מאוד, היא נראתה מבולבלת וויתרה על האפשרות לומר מילים אחרונות. לאחר זריקת הרעל, היא נקשה באצבעותיה בעצבנות במשך כמה שניות ועצמה את עיניה. באחת וחצי בלילה נקבע מותה. למחרת הגיע תורו של קורי ג'ונסון, שרצח שבעה בני-אדם במהלך עסקת סמים ב-1992. ממש לפני הוצאתו להורג הוא קיבל פיצה ומילקשייק תות, הוא התנצל על פשעיו והספיק ללחוש לבני משפחתו, שישבו בחדר סמוך, שהוא אוהב אותם. בחדר אחר ישבו בני משפחות קורבנותיו וצפו בו כשהוא מנסה לשווא לדבר אחרי שהרעל החל לפעול. עשרים דקות אח"כ, מותו הוכרז ובחדר הסמוך נשמעו מחיאות כפיים ושריקה. עורכי דינו של ג'ונסון טענו שהיה מוגבל שכלית. בלילה הבא הובל לאותו חדר דאגלס היגס שהורשע ברצח שלוש נשים והומת גם הוא. כ-2,500 אסירים נוספים נידונים למוות כלואים כעת בארה"ב.

אבל ארה"ב אפילו לא קרובה להיות המובילה העולמית בגזרי-דין מוות. דו"ח של אמנסטי שהתפרסם לאחרונה מגלה שמספר ההוצאות להורג באיראן, מצריים, עיראק וערב-הסעודית עמד על לפחות 246, 107, 45 ו-27 בני-אדם בהתאמה. למספר זה יש להוסיף אלפי נדונים למוות בסין שבה הוצאות להורג הן סוד מדינה. במדינות רבות דוגמת איראן ומצריים עונשי מוות מוטלים בגין פעילות פוליטית ובאחרות, דוגמת, סינגפור, תאילנד ואינדונזיה הם מוטלים במשפטי סמים. בסה"כ הוצאו להורג ב-2020 לפחות 483 בני-אדם. זהו מספר נמוך משמעותית משנים קודמות (ב-2015, למשל, המספר עמד על 1,634), אך הוא אינו כולל מדינות כמו צפון קוריאה, סין, ווייטנאם וסוריה המסתירות את המתרחש בהן והוא בוודאי אינו כולל מעשים של טיהור אתני, פשעי מלחמה, רצח במתקני כליאה סודיים וחיסולים ממוקדים. מדובר רק בהוצאות להורג כתוצאה מהליכים משפטיים רשמיים, גלויים וחוקיים לכאורה.

54 מדינות בעולם עדיין דנות בני-אדם למוות והן כוללות, בין השאר, מדינות רבות במזה"ת, את יפן, הודו, בלארוס, סומליה, בוצוואנה וטאיוואן. ב-2020 הוטלו בעולם לפחות 1,477 גזרי-דין מוות בשיטות המתה מגוונות הכוללות כריתת ראש, חישמול, תלייה, וכיתת יורים. מרבית המדינות הדמוקרטיות, לרבות מדינות רבות בארה"ב, כבר אינן מטילות עונשי מוות בחוק או בפועל. מדינות אחרות, דוגמת רוסיה, מנהיגות מורטוריום. אך ישנן כאלו שאינן מוותרות וכך יושבים למעלה מ-28,000 בני-אדם ברחבי העולם בבתי-כלא וממתינים לתלייניהם, חלקם לאחר משפט לא הוגן, ללא שהועמדה לרשותם הגנה ראויה או לאחר שהודו כתוצאה מעינויים. בנוסף ל-2,485 האסירים האמריקאיים, ממתינים לביצוע גזר-דין מוות כ-7900 בני-אדם בעיראק, 4,000 בפקיסטן, 2,700 בניגריה ו-1,800 בבנגלדש.

ישראל היא המדינה היחידה במזה"ת שאיש לא נידון למוות במערכת המשפטית שלה בעשורים האחרונים. ע"פ דו"ח אמנסטי היא נחשבת למדינה שביטלה את עונש המוות לפשעים רגילים בלבד, מפני שבספר החוקים הישראלי העונש עדיין קיים בחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, בסעיפי חוק סיוע לאויב בשעת מלחמה ובחוק השיפוט הצבאי למחבלים ולחיילים שסייעו לאויב. בפועל, כידוע, לא בוצע גזר-דין מוות בישראל מאז הוצאתו להורג של אדולף אייכמן ב-1962. עם זאת, בשנים האחרונות שורת חברי כנסת, מהליכוד, ישראל ביתנו וש"ס, הניחו הצעות חוק שנועדו להקל על בתי-דין להטיל עונש מוות על מחבלים רוצחים. מכיוון שהצעות כאלו יכולות לשמש גם ככלי פוליטי, ייתכן שגם הכנסת והממשלה הנוכחיים יצטרכו להחליט לאיזו מגמה ישראל תצטרף – למדינות הרואות בעונש מוות שריד ברברי מהעבר או לאלו הרואות בו כלי לגיטימי בארגז הכלים המשפטי שלהן.

כשיעמדו מול הדילמה, טוב יעשו המחוקקים הישראלים אם יזכרו שקשה למצוא ראיות מחקריות לכך שעונש מוות אכן מרתיע מחבלים פוטנציאליים. טיעון נוסף נגד העונש הוא שזהו עונש שלא ניתן לתיקון כאשר המערכת המשפטית טועה. זאת ועוד, במדינות רבות, וייתכן שישראל תהיה אחת מהן, עונשי מוות יוטלו בפועל רק על קבוצה אתנית אחת וישנן גם בעיות משפטיות בינלאומיות עם עונשי מוות שיוטלו בפועל רק בבתי-דין צבאיים באיו"ש ולא בתוך מדינת ישראל. אך כל אלו אינם הטיעון העיקרי. עונש מוות הוא מנגנון הדורש תליינים – מישהו צריך ללחוץ על ההדק, לכרוך את החבל או להפעיל את המתג, אחרים צריכים לטפל בגופה ולהצטרף לשורה ארוכה של משפטנים, אנשי כוחות הביטחון ואנשי רפואה שיהיו מעורבים בהליך שיהפוך לעונש בפני עצמו – בארה"ב תועדו מקרים של אחיות שנאבקו זמן רב על מנת למצוא ווריד להחדרת רעל למוצאים להורג, במקרים אחרים עלו בני-אדם באש על כיסא חשמלי ואפשר רק לדמיין את הייסורים הכרוכים בהליכים במדינות דוגמת ערב-הסעודית בה מתקיימות הוצאות להורג פומביות בכריתת ראש ע"י חרב. גם אם אין סליחה או רחמים לקורבן עצמו, קשה להמעיט בהשפעה החברתית של אירועי הוצאה להורג על החברה בה הם מתקיימים. המתה מכוונת, מתוכננת ובחסות החוק אינה יכולה שלא להשפיע על המבצעים, על הצופים ועל המעגלים האנושיים שסביבם. חשוב מכך, חברה שבה החיים הם ערך עליון אינה יכולה לחיות בשלום עם ההשקפה שיש מי שזכותו לקחת חיים, גם אם מדובר בחיי אלו הבזים לחיים עצמם. יום לפני הוצאתו להורג של אדולף אייכמן כתבו שורת אנשי רוח, ביניהם נתן רוטנשטרייך, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן ולאה גולדברג מכתב לנשיא בן-צבי. "סיום משפט אייכמן ע"י הוצאתו להורג ימעט את דמות השואה ויסלף את משמעותו ההיסטורית והמוסרית של משפט זה", הם כתבו והסבירו: "אין אנו רוצים שהצורר יביאנו לכך שנעמיד תליין מתוכנו ואם נעשה כן יהיה בכך משום ניצחון הצורר עלינו".