The Myth Behind the Rescue of Denmark's Jews From the Holocaust

Recent research reexamines the historical myths surrounding the rescue of Danish Jewry during the Holocaust, exposing surprising underlying interests

Published in Haaretz:

STOCKHOLM – Out of the horrors of the Holocaust came no few tales that stir inspiration, but many of them ended with a firing squad or a hangman’s noose. The rescue of Denmark’s Jews, whose 80th anniversary will be marked this year, was different. It was the story of a country that decided to rescue all the members of its Jewish community – and succeeded.

Danish Jewry had an advantage not shared by other Jews in Europe: In the wake of a leak in information from Germany, they knew what was in store for them. Indeed, in October 1943, during Rosh Hashanah, many had already heard the report of their looming expulsion. Denmark’s Jewish population stood at approximately 7,700 at the time, among whom were 1,200 Jews who had arrived there recently from other countries. Those who received the report were requested to pass the information on to other members of the community and to go into hiding. Concurrently, a kind of popular uprising erupted. Ordinary Danes – police officers and postmen, waiters and drivers, teachers and clergy – spread the news, and some also helped Jews find escape routes and places to hide. Thanks to the popular support, nearly all the Jews were able to find places where they could hide from the Gestapo during raids, and then places where they could wait until they could make the trip to Sweden, which had already offered them a safe harbor. Not everyone managed to escape. Some ill and elderly members of the community were captured by the Germans. In the town of Gilleleje, for example, the Gestapo caught and arrested several dozen Jews who were hiding in a church loft. However, the vast majority managed to reach the villages and towns along the coast of the Strait of Oresund, which separates Denmark and Sweden. Residents there continued to hide them until fishermen and sailors could take them to neutral Sweden on boats. Here, too, not everything went smoothly – some of the vessels sank – but eventually the majority of the country’s Jews, more than 7,200 individuals, reached Sweden.

Most of the facts about the rescue of Danish Jewry are not in dispute. The story became a formative myth that is taught in the Israeli school system, is marked at ceremonies and commemorated at public sites, such as Denmark Square and Denmark High School in Jerusalem and in a square in Haifa. In contrast to what many people assume, however, the Danish people was not designated as Righteous Among the Nations by the Yad Vashem Holocaust Memorial in Jerusalem (that honorific is granted only to individuals), though three trees were planted there in honor of the people of Denmark, the country’s underground organization and King Christian X (who reigned from 1912 to 1947).

This assumption is another example of the fact that not everything related to Danish Jewry during the Holocaust is faithful to the facts. One of the well-known stories, for example, is that the king wore the telltale yellow Star of David patch Jews were forced to wear in many occupied countries while riding his horse in the streets of Copenhagen, as a mark of identification with the community. That account turns out to be false, probably a result of public relations efforts during the war by Danes who lived in the United States and sought to better the image of their homeland, which had capitulated to the Nazis almost without a battle.

To understand whether the other accounts are also vitiated by elements that do not square with the truth, we need to return to 1940. “Denmark survived the Nazi occupation better than any other European country,” says historian Orna Keren-Carmel of the Hebrew University of Jerusalem, an expert in Israel-Scandinavia relations and author of the 2021 book “Israel and Scandinavia: The Beginning of Relations” (in Hebrew), on the ties between the young state of Israel and the Scandinavian countries.

“When Hitler invaded Denmark, Norway, Holland, Belgium and France,” Dr. Keren-Carmel explains in an interview, “he made them all the same offer: surrender in advance, and in return you will be given the possibility of going on managing your domestic affairs in a sovereign manner, while Germany will be in charge of foreign policy.”

Denmark was the only country that acceded to this offer, signing terms of surrender within hours, on April 9, 1940. According to Keren-Carmel, the Danes knew they had no chance against the “giant from the south.” They preferred to capitulate, preserve their ability to function and to minimize the blow to the civilian population, its property and the country’s economy. “The Germans, from their point of view, chose to rule Denmark with a ‘velvet hand’ in order to maintain political stability and avail themselves of Danish exports,” she says.

In addition, she notes, this approach also dovetailed with the Nazi theory of the racial affinities of the Aryan race and the Nordic race, and with the “new European order”: The Nazis’ plan was for the Nordic peoples to help them rule the so-called inferior peoples of Eastern Europe after the war.

The Danes thus remained in control of their three branches of government – legislature, executive and judiciary. Moreover, daily life proceeded as before, and in March 1943 a free election was held in which the parties that were in favor of cooperation with Germany won 94 percent of the vote. Even the lives of the Jews had not changed substantially up until that point: They had retained their property, jobs and income, and were not required to wear a yellow patch or move into ghettos. Even synagogue worship continued unabated.

In the summer of 1943 a political crisis developed in Denmark. Why did it happen and was it the cause of the change in policy regarding the Jews?

Keren-Carmel: “After a surge in resistance activity by the Danish underground in [mid-] 1943, Germany demanded that the death penalty be imposed on its members. The Danish government objected and resigned on August 29, and from that day ministerial directors general, not ministers themselves, were actually the ones making decisions in the country. For many years, August 29 was seen to be the watershed date on which the Danes ceased to cooperate with Nazi Germany and declaratively joined the Allies. The rescue of the Jews, which took place about a month later, bolstered this conception. However, in recent years quite a few researchers, especially Danish scholars, have come up with a different view. They maintain that a few weeks after the members of government stepped down, relations between the Danes and the Germans returned to the former routine and the proportion of Denmark’s industrial production earmarked for Nazi Germany remained intact.”

After August 29, a state of emergency was declared and the Reich’s plenipotentiary in Denmark, Werner Best, decided to expel the Jews to the Theresienstadt camp/ghetto in Czechoslovakia. According to Keren-Carmel, shortly before the start of the planned deportation, which was due to take place on the night between October 1 and 2, Best himself decided to leak its exact date to his naval attaché, who passed on the information to senior Danish and Swedish officials.

“This was apparently an attempt to continue the political-economic cooperation between Germany and Denmark, and also an effort to avoid a conflict with the Danes over the Jews,” Keren-Carmel explains. “In the end, Best was able to report to Hitler that Denmark was ‘free of Jews.’ The fact that the Jews had escaped from the country and had not been deported to Theresienstadt made little difference, from Best’s point of view.”

How did the Nazis respond to the fact that the deportation plan had been leaked and to the events that followed?

“The German police were ordered not to break into Jewish homes by force. Some survivors also testified that the Germans turned a blind eye to the Jews’ attempts to hide and escape. Around this time, the commander of the German fleet, who was in charge of the passage in the Oresund Strait, instructed all German patrol boats there to return to port for maintenance. It’s also known that the Germans received intelligence information in real time that thousands of Jews were reaching Sweden, but they had a greater interest in preserving fruitful relations with the Danes than in annihilating the country’s small Jewish community.”

If so, even if it was the Danes who initiated the rescue operation, its success was apparently due primarily to the Germans’ conduct. But the number of Jews who didn’t succeed in escaping was not negligible – and they included not only the sick and the elderly in Copenhagen. For example, the leaked information about the expulsion did not reach members of the Hechalutz movement and other Zionist pioneering groups preparing for life in Palestine, who were then living in far-flung, isolated farms. All told, 482 Jews were captured and transported to Theresienstadt (none were sent to death camps); 53 died in the camp and the rest returned in April 1945 to Denmark within the framework of Operation White Buses, which was initiated by the Swedish aristocrat and diplomat Count Folke Bernadotte.

What prompted Danish society and members of the Danish underground to make an effort to rescue the Jews?

“The overwhelming majority of the citizens who helped hide the Jews of Denmark and get them to Sweden did not come from the underground and did not join it afterward. The Danes who helped the Jews did so in order to preserve the country’s democratic character – not as part of a resistance operation. In the Israeli culture of memory, however, the rescue has become a myth and the emphasis has been placed on the Danes’ singular humanitarian nature. That myth strengthened the assumption that those countries that wanted to save their Jews, like the Danes, could have done so, and that perhaps other countries did not want to do that enough.

אורנה קרן
Orna Keren-Carmel. Photo: Yoni Carmel

“But beyond the fact that a concrete possibility of rescue existed in Denmark because the Germans looked the other way, the explanation for the unprecedented success can be attributed to the character of the Danish government. In the 1930s, Denmark, like the other Nordic countries, had begun to take shape as a welfare state. One of the principles that guided its government in building this comprehensive welfare state – up until today – is that of equality. The moment you are part of a country, it has full responsibility toward you. In accordance with this concept, the Danish authorities saw it as their mission to protect the Jews and therefore were vehemently opposed to any infringement of their rights. For example, already in the surrender agreement in 1940 [in April, shortly after the Nazis invaded the country], the Danes declared that they would not allow any harm to befall the Jewish minority.”

According to Keren-Carmel, this commitment continued even after almost 500 of its Jews were deported to Theresienstadt. “The relatively high survival rate of the Danish Jewish inmates in that camp can be explained by the agreement the Danes signed with Adolf Eichmann, according to which Denmark’s Jews would not be deported to camps in the East, and by the fact that those who were at Theresienstadt were permitted to receive packages of food, vitamins and warm clothing from the government in Copenhagen.”

Moreover, the historian notes that the Danes were the only ones who insisted, and succeeded, in making official visits to the citizens imprisoned in Theresienstadt, in June 1944. “The Danish authorities were also able to preserve most of the Jews’ homes and property while they were in Sweden. They locked their abandoned homes and stored their property, then returned it all after the war. Denmark was the only country which, upon the return of the Jews at the end of the war, paid them compensation at its own initiative for the economic reversals they had suffered.

“The explanation for the rescue lies in the state’s approach toward its minorities. It was a rescue that effectively came from above, and not as it’s usually depicted – as a rescue by the people, from below. Many Danish citizens, especially fishermen, exacted payment from the Jews, in some cases exaggerated amounts, for helping them escape. That is not surprising, but it shows that the true hero of this story was not the ordinary Danish citizen but the Danish welfare state.”

How did the leadership of the Jewish community comport itself during the war years? Did the Jews actually resist the deportation or were they passive, placing their fate in the hands of their neighbors?

“For years the Jews of Denmark were depicted as passive victims. The Danes were said to have warned them, hidden them, supplied them with food and clothing, and finally also shipped them to Sweden. But the transformation that occurred in Israel in recent decades in the perception of the status of the survivors led to far-reaching changes in the way they’ve been represented, and the image of the survivor as an individual, as opposed to being merely part of a collective, began to gain prominence.

“When we delve into the details, we discover that the vast majority of Denmark’s Jews took pains to find themselves a place to hide. They left their homes within hours, found a way to reach the coast, and the majority financed their own boat trips to Sweden. Another unknown fact is that there was an active Jewish underground that was made up of members of the pioneering groups, which tried, albeit unsuccessfully, to smuggle its people to Palestine.”

The story of the rescue of Denmark’s Jews later created a tremendous impression in Israel. “On October 8, 1943, while thousands of Danish Jews looked for ways to cross Oresund Strait, Nathan Alterman published in his weekly ‘Seventh Column’ [in the daily Davar] a poem titled ‘The Swedish Language,’” Keren-Carmel says. “The poem lauds the opening of the gates of Sweden to the Jewish refugees unconditionally and without a quota, but the Danes’ contribution to the rescue isn’t mentioned in the poem at all. Over the years, however, the depiction of Sweden’s role as it has been represented internationally has diminished, and today its contribution is noted, if at all, as marginal.”

During the postwar years, the narrative that became accepted in Israel was that Denmark and Sweden were responsible for the rescue of thousands of Jews, whether in the wake of the rescue of the members of Denmark’s community or because of the actions of the Swedish diplomat Raoul Wallenberg. But the reality was more complicated: Denmark surrendered to Germany without a fight, and Sweden cooperated with the Nazis in multiple ways. So how and why was that narrative accepted?

“The Israeli culture of memory didn’t succeed in portraying the rescue event other than as a counter-example to the narratives involving other countries: The Danish people were presented as a ‘ray of light in the darkness of the Holocaust.’ The unique conditions and circumstances that [actually] made the rescue possible in Denmark, both from the German side and the Danish side, did not find a place or a memory in the rescue story.

“And there is also a political aspect here. The sweepingly positive representation of the behavior of the Danes and of the rescue efforts by Sweden and by the Norwegian underground, is a result of the good relations that developed between Israel and the Scandinavian countries after the state’s establishment. Scandinavian support for nascent Israel was frequently interpreted as a natural continuation of their support for their Jewish communities during the war. In this sense, the memory that took shape around the rescue efforts of Scandinavian countries served as a lever to enhance the diplomatic relations between the countries.”

The rescue operation itself and those who aided it were indeed a ray of light in the darkness of the Holocaust. However, at the same time, a more complex historical picture reveals that, just as Raoul Wallenberg did not, in his efforts, represent all of Swedish society, which did in some ways collaborate with the Nazis, it was also not solely morality that drove the Danes to act.

A slightly more nuanced view shows clearly that the more closely a country collaborated with the Germans, the easier it was for it to rescue its Jewish population. After the war, when the capitulation and collaboration became a historical legacy that was not something to be proud of, the rescue of Danish Jews assumed a new role. In addition to being a model of humanism, it also began to serve as proof of the country’s place on the right side of history. As such, the Jews and their rescue were transformed from a source of inspiration to an alibi.

יהודי דנמרק הצליחו לחמוק מידי הנאצים. זה לא קרה במקרה

מתוך זוועות מלה"ע השנייה נולדו לא מעט סיפורים מעוררי השראה, אך מעט מאוד מהם הסתיימו בסוף טוב. המרידות בגטאות ופעולות ההתנגדות של פרטיזנים ומחתרות ברחבי אירופה אמנם מעלים על נס את כוחה של הרוח האנושית, אך הם בדרך כלל נגמרו בעמודי תלייה וכיתות יורים. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק, שהשנה ימלאו לו שמונים שנה, הוא שונה. זהו הסיפור על מדינה שהחליטה להציל את כל יהודייה ואף הצליחה בכך, מה שגרם לה להיות מוצגת כנקודת אור נדירה בתקופה האפלה ביותר של המאה העשרים. האמת, עם זאת, קצת יותר מורכבת.

התפרסם ב"הארץ":

ליהודי דנמרק היה יתרון שלא היה ליהודים רבים אחרים באירופה. הם ידעו מראש מה מתכננים הגרמנים. באוקטובר 1943, בערב ראש השנה, בעקבות הדלפה גרמנית, רבים מהם קיבלו את הידיעות על גירושם המיידי. בתקופה זו חיו בדנמרק כ-7,700 יהודים, ביניהם כ-1,200 פליטים. אלו שקיבלו את הידיעה התבקשו להעביר אותה הלאה ולמצוא מחבוא. במקביל החלה מעין התקוממות עממית במדינה. דנים מהשורה, שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים הפיצו את הידיעה וחלקם גם סייעו למצוא דרכי מילוט ומקומות מסתור. על בסיס התמיכה העממית הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא וכשהגסטאפו פשט על בתיהם הם פשוט לא היו בבית.

לא כולם הצליחו להימלט. חלק מהאוכלוסייה המבוגרת ואנשים חולים נתפסו על ידי הגרמנים ובחלק מהמקרים, כמו בבית האבות הסמוך לבית-הכנסת, הופעלה גם אלימות. יהודים אלו נתפסו ונשלחו למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. אך הרוב המוחלט הצליחו להגיע לכפרים ולעיירות שלחופי מיצר אורסונד המפריד בין דנמרק לשוודיה, שם סייעו להם תושבי האזור למצוא מחבוא עד שדייגים וימאים מקומיים השיטו אותם בסירותיהם לשוודיה הניטרלית. לא הכל עבר בשלום. בעיירה גילליה תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית גג של כנסייה. היו גם סירות שטבעו. אך מרבית היהודים, למעלה מ-7,200 בני-אדם הצליחו במהלך כשלושה שבועות לשוט בחסות החשכה לצידו השני של המיצר, שם העניקו להם השוודים מקלט בטוח עד סוף המלחמה.

על מרבית העובדות הקשורות בהצלת יהודי דנמרק אין מחלוקת. אך בעשורים האחרונים היו מי שהראו שלא כל מה שמסופר על דנמרק ויהודייה היא אמת היסטורית. אחד המיתוסים הידועים הוא שהמלך הדני, כריסטיאן העשירי, ענד טלאי צהוב בזמן רכיבתו על סוס ברחובות קופנהגן, כהזדהות עם יהודי ארצו. סיפור זה הוא המצאה, ככל הנראה, תרגיל יחסי ציבור של דנים שחיו בארה"ב וניסו לשפר את תדמית ארצם שנכנעה לנאצים כמעט ללא קרב. על מנת להבין האם גם בסיפור הצלת היהודים יש מרכיבים שאינם מסתדרים עם האמת ההיסטורית, צריך לחזור ל-1940.

"דנמרק שרדה את הכיבוש הנאצי טוב יותר מכל מדינה אירופית אחרת", אומרת ההיסטוריונית ד״ר אורנה קרן-כרמל, מפורום אירופה באוניברסיטה העברית, "כאשר היטלר פלש לדנמרק, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת, הוא הציע לכולן את אותה הצעה: היכנעו מראש ובתמורה תקבלו את האפשרות להמשיך ולנהל את ענייני הפנים שלכן באופן ריבוני בזמן שגרמניה תנהל את מדיניות החוץ. תקוותו של היטלר היתה כי רוב המדינות הללו, אם לא כולן, תסכמנה להצעה, וכך הוא יוכל לרכז את כוחותיו בחזית שעמד לפתוח במזרח. אולם דנמרק היתה היחידה שנענתה להצעה. שעות ספורות לאחר פלישת הגרמנים בבוקר ה-9 באפריל 1940 היא חתמה על הסכם כניעה".

ע"פ קרן-כרמל, הדנים ידעו שאין להם סיכוי נגד "הענק מהדרום" כחלק ממורשת היסטורית של תבוסות נגד פרוסיה במאה ה-19. הם העדיפו להיכנע, לשמור על יכולת תפקוד מדינתית ולמזער את הפגיעה באזרחים, בכלכלה וברכוש. "הגרמנים, מבחינתם, בחרו לשלוט בדנמרק 'ביד רכה' על מנת לשמור על יציבות פוליטית וליהנות מהייצוא הדני", מוסיפה קרן-כרמל ומסבירה שהדברים הסתדרו גם עם התיאוריה הנאצית על הקירבה בין הגזע הארי לגזע הנורדי ועל 'הסדר האירופי החדש' שעל פיו הנאצים תכננו שהעמים הנורדיים יעזרו לשלוט בעמים הנחותים של מזרח-אירופה אחרי המלחמה. כך נותרו הדנים בשליטה על הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, חיי היומיום המשיכו כסדרם ובמרץ 1943 אפילו התקיימו בחירות חופשיות בהן זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתחייבה להמשיך את שיתוף הפעולה עם גרמניה, ברוב של 94%. גם חיי היהודים בדנמרק לא השתנו. הם שמרו על רכושם, הכנסתם ומקומות העבודה שלהם, הם לא נדרשו לענוד טלאי צהוב או לעבור לגטו והם אפילו המשיכו להתפלל בבית-הכנסת.

בקיץ 1943 היה משבר פוליטי במדינה. מדוע הוא התרחש והאם הוא הסיבה לשינוי המדיניות כלפי היהודים?

"לאחר התגברות פעולות ההתנגדות של המחתרת הדנית ב-1943, דרשה גרמניה להטיל עונשי מוות על חבריה. הממשלה הדנית התנגדה והתפטרה ב-29 באוגוסט ומאותו יום מנכ"לי משרדים, ולא שרים, שלטו במדינה. במשך שנים ארוכות נהוג היה להציג את ה-29 באוגוסט כקו פרשת המים שבו הפסיקו הדנים לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית והצטרפו באופן מוצהר לבנות הברית. הצלת היהודים שהתרחשה כחודש לאחר מכן שימשה אישוש לטענה זו. אולם בשנים האחרונות יש לא מעט חוקרים, בעיקר דנים, שגורסים אחרת. לטענתם, שבועות ספורים לאחר ההתפטרות חזרה מערכת היחסים בין הדנים לגרמנים לשגרה ואחוזי הייצור של התעשייה הדנית עבור גרמניה הנאצית נותרו על כנם".

לאחר התפטרות הממשלה הדנית הוטל מצב חירום במדינה ונציב הרייך בדנמרק, ורנר בסט, החליט לגרש את היהודים לטרזיינשטט. קרן-כרמל מספרת שלאחר חודש, זמן קצר לפני מועד הגירוש, החליט אותו בסט עצמו להדליף את תאריך הגירוש לנספח הימי שלו, גאורג פרדיננד דוקוויץ, שהעביר את המידע לבכירים דנים ושוודים. "סיבת ההדלפה היתה ככל הנראה ניסיון להמשיך את שיתוף הפעולה הפוליטי-כלכלי בין גרמניה לדנמרק ולהימנע מקונפליקט עם הדנים בעניין היהודים", מסבירה קרן-כרמל, "בסופו של דבר יכול היה בסט לדווח להיטלר שדנמרק "נקייה מיהודים" והעובדה שהיהודים נמלטו מהמדינה ולא נשלחו לטרזיינשטט לא שינתה הרבה מבחינתו".  

מה עשו הנאצים אחרי ההדלפה עם תחילת הבריחה?

"במהלך הגירוש ניתנה הוראה לשוטרים הגרמנים לא לפרוץ לדירות היהודים בכוח אם הם לא עונים לדפיקות בדלת. היו גם ניצולים שהעידו כי הגרמנים העלימו עין מפעולות הסתתרות ובריחה. מפקד הצי הגרמני, שהיה אחראי על המעבר במיצר אורסונד, קרא לכל סירות השיטור הגרמניות לחזור באותם ימים לחוף לצורכי תחזוקה. עוד ידוע, כי הגרמנים קיבלו בזמן אמת מידע מודיעיני שאלפי יהודים מגיעים לחופי שוודיה, אך האינטרס לשמור על יחסים פוריים עם הדנים היה חזק יותר מהאינטרס להשמיד את הקהילה היהודית הקטנה שחיה במדינה".

על פי דברים אלו, גם אם הדנים יזמו את המבצע, הצלחתו היא בעיקר תוצאה של התנהלות הגרמנים. אך גם הצלחתו הגורפת של המבצע אינה תמונה מדויקת של המציאות. מספר היהודים שלא הצליחו לברוח לא היה זניח ולא היה מדובר רק בחולים וזקנים. על-פי המחקר של קרן-כרמל, 482 יהודים נתפסו ונשלחו לטרזיינשטט, שם הם חיו בתנאים קשים עד לסיום המלחמה. 53 מתוכם נפטרו במחנה, והיתר חזרו באפריל 1945 לדנמרק במסגרת מבצע "האוטובוסים הלבנים" שהנהיג הרוזן השוודי פולקה ברנדוט. 14% מאלו שגורשו לא היו זקנים כלל אלא, חברי הכשרות חלוציות שהגיעו לדנמרק לפני המלחמה ו"נתקעו" בה כשהיא החלה (למרות שהם היו רק 8% מיהודי דנמרק). "חברי ההכשרות אמנם התגוררו בחוות מבודדות ברחבי המדינה בעוד שמרבית היהודים גרו בקופנהגן הבירה", מספרת קרן-כרמל, "אך רבים מהם הרגישו שההנהגה היהודית לא השקיעה מספיק משאבים על מנת להזהיר גם אותם מבעוד מועד".      

מה היה המניע של החברה הדנית והמחתרת הדנית להירתם להצלת היהודים?

"במהלך המבצע, המחתרת הדנית היתה פחות מעורבת. רובם המוחלט של האזרחים שעזרו להסתיר ולהעביר את יהודי דנמרק לשוודיה לא הגיעו משורות המחתרת וגם לא הצטרפו אליה לאחר מכן. כלומר, הדנים שעזרו ליהודים עשו זאת מסיבות של שמירה על אופייה הדמוקרטי של דנמרק ולא כפעולת התנגדות. בתרבות הזיכרון בישראל, לעומת זאת, הפכה ההצלה למיתוס והדגש הושם על האופי ההומאני הייחודי של הדנים. מיתוס זה הטמיע את ההנחה שמי שרצה להציל את יהודי ארצו, כמו הדנים, יכול היה. מדינות אחרות פשוט לא רצו מספיק. וכך, ביד ושם ניטעו ב-1963 שלושה עצים לכבוד העם הדני, המחתרת הדנית והמלך הדני; בספרי לימוד של מערכת החינוך הדוגמא הדנית משמשת דוגמא ליוצא מן הכלל שמעיד על הכלל; וכל שנה – עד היום – מציינים את ההצלה בטקסים ובהצבה של פסלים חדשים במרחב הציבורי. דוגמאות מוכרות הן הפסלים בכיכר דניה בירושלים וכיכר דנמרק בחיפה, בית הספר התיכון ׳דנמרק׳ בירושלים ובית החולים ׳איתנים׳ בפאתי ירושלים שהוקם במימון דני לזכר המלך כריסטיאן העשירי".

"אך מעבר לעובדה שהיתה בדנמרק אפשרות ממשית להצלה, עקב העלמת העין של הגרמנים, ההסבר להצלחה חסרת התקדים נעוץ באופי השלטון הדני. בשנות השלושים החלה דנמרק, כמו יתר המדינות הנורדיות, להתעצב כמדינת רווחה. אחד הערכים שהנחו את הממשלה הדנית בבניית מדינת הרווחה המקיפה – מאז ועד היום – הוא ערך השוויון. ברגע שאתה חלק מהמדינה – יש לה יש אחריות מלאה כלפיך. בהתאם לתפיסה זו, הרשויות הדניות ראו בהגנה על יהודי המדינה את תפקידם, ולכן התנגדו בכל תוקף לפגיעה בזכויות שלהם. כך, כבר בהסכם הכניעה ב-1940 הודיעו הדנים כי לא יאפשרו פגיעה במיעוט היהודי.

גם את אחוז ההישרדות הגבוה, באופן יחסי, של האסירים היהודים הדנים בטרזיינשטט יש להסביר בהסכם שהדנים חתמו עם אדולף אייכמן, לפיו יהודי דנמרק לא יועברו למחנות במזרח, כמו גם לעובדה שיהודי דנמרק זכו לקבל לאורך שהותם במחנה חבילות מזון, ויטמינים וביגוד חם מממשלת דנמרק. בנוסף, הדנים היו היחידים שהתעקשו, והצליחו, לבקר את האסירים שלהם במחנה ביוני 1944. הרשויות הדניות גם הצליחו לשמור במידה רבה על הבתים ועל הרכוש של יהודי דנמרק בזמן שהותם בשוודיה. הם נעלו את הדירות הנטושות של היהודים, אחסנו את רכושם והחזירו הכל בתום המלחמה. לבסוף, דנמרק היתה המדינה היחידה שעם חזרת היהודים אליה בסיום המלחמה, שילמה להם מיוזמתה פיצויים על ההפסדים הכלכליים שנגרמו להם במהלכה, ללא צורך לפנות לערכאות משפטיות. ההסבר להצלה נעוץ בגישת המדינה כלפי המיעוטים. זו הצלה שבאה למעשה מלמעלה, לא כפי שהיא בדרך כלל מיוצגת – כהצלה של העם, מלמטה. יש לציין, לדוגמא, שאזרחים דנים רבים, בעיקר דייגים, גבו מהיהודים תשלום, לעיתים מופרז, על סיוע בבריחה. זה לא מפתיע, אך זה מדגים את העובדה שלא האזרח הדני הפשוט הוא גיבור הסיפור, אלא  דווקא מדינת הרווחה הדנית שדאגה לאזרחיה ולמיעוטיה".       

ד"ר אורנה קרן-כרמל, צילום: יוני כרמל

מה לגבי היהודים והנהגת הקהילה, האם הם התנגדו או שהיו פסיביים והפקידו את גורלם בידי שכניהם?

"במשך שנים הוצגו יהודי דנמרק כקורבנות פאסיביים שהלכו כצאן לָבֶטַח. הדנים הוצגו כמי שהזהירו אותם, הסתירו אותם, סיפקו להם מזון ובגדים ולבסוף גם השיטו אותם לשוודיה. אולם התמורה שחלה בעשורים האחרונים במעמד הניצולים בחברה הישראלית הובילה לשינויים מפליגים בייצוג שלהם ודמותו של הניצול כפרט החלה להתבלט. כשמתמקדים בפרטים מגלים שהרוב המכריע של יהודי דנמרק דאגו לחפש לעצמם מקום מסתור, הם עזבו את ביתם תוך שעות ספורות, מצאו דרך להגיע לחופים, וחלקם הגדול גם מימנו בעצמם את ההשטה לשוודיה. מעטים יודעים שבדנמרק היתה גם מחתרת יהודית פעילה שהתבססה על חברי ההכשרות החלוציות. כארבעים מהם החליטו זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה להקים תנועת מחתרת, "הדרך החדשה", שניסתה להבריח את חבריה מדנמרק לדרום-אירופה, ומשם לארץ-ישראל. התכנית היתה להתגנב אל התחתית של קרונות משא ולחצות את אירופה לאורכה. חברי המחתרת התאמנו והתכוננו במשך חודשים אולם אף אחד מניסיונות הבריחה לא צלח. המחתרת התפרקה לאחר שחמישה מחבריה נתפסו ונרצחו על ידי הגרמנים".

חברי המחתרת אומנם לא הגיעו לארץ-ישראל, אך סיפור ההצלה הגיע והשאיר רושם עז. "ב-8 באוקטובר 1943, בשעה שאלפי יהודים דנים חיפשו דרכים לחצות את מיצר אורסונד, כבר פרסם נתן אלתרמן ב'טור השביעי' שיר בשם "הלשון השוודית", מספרת דר" קרן-כרמל, "השיר מעלה על נס את פתיחת שערי שוודיה לפליטים היהודים ללא תנאים וללא מכסה, אולם תרומת הדנים להצלה אינה מוזכרת בשיר בכלל. עם השנים, לעומת זאת, הלך והצטמצם מקומה של שוודיה בייצוגים הבינלאומיים של ההצלה וכיום תרומתה מצוינת, אם בכלל, כשולית".

בשנים שאחרי המלחמה התקבע בישראל הנרטיב שדנמרק ושוודיה היו אחראיות להצלתם של אלפי יהודים בעקבות אירועים כמו הצלת יהודי דנמרק והצלת יהודים הונגרים על-ידי הדיפלומט השוודי ראול וולנברג. כל זה אכן קרה, אך המציאות היתה מורכבת יותר – דנמרק נכנעה לגרמניה ללא קרב ושוודיה שיתפה פעולה עם הנאצים בדרכים רבות. כיצד ומתי התקבל הנרטיב הזה?

" תרבות הזיכרון בישראל לא הצליחה להכיל את אירוע ההצלה אלא כדוגמת נגד: העם הדני הוצג כ"קרן אור באפלת השואה", היחידי מכל מדינות אירופה שסירב להשתתף בהשמדת הקהילה היהודית שלו. התנאים והנסיבות המיוחדות שאפשרו את ההצלה בדנמרק, הן מהצד הגרמני והן מהצד הדני, לא תאמו השקפה כוללנית זו, ולכן גם לא נמצא להם מקום או זכר בסיפור ההצלה. ויש גם צד פוליטי – הייצוג החיובי הגורף של ההתנהלות הדנית ושל מאמצי ההצלה של שוודיה ושל המחתרת הנורבגית, הוא תוצר של היחסים הטובים שהתפתחו בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה לאחר קום המדינה. השנים שבהן התעצב זיכרון השואה בישראל, ובתוכו אירוע הצלת יהודי דנמרק, הצטלבו עם השנים שבהן התפתחה מערכת יחסים זו והן הזינו אלה את אלה. לעתים תכופות, למשל, פורשה התמיכה הסקנדינבית בישראל הצעירה כהמשך טבעי של תמיכת הסקנדינבים בקהילות היהודיות שלהן במהלך המלחמה. במובן זה, הזיכרון שהתעצב סביב מאמצי ההצלה של מדינות סקנדינביה שימשו כמנוף לשיפור היחסים הדיפלומטיים בין המדינות".

מבצע ההצלה עצמו ואלו שסייעו לו, אם כן, אכן היו קרן אור באפלה. עם זאת, תמונה מורכבת יותר של ההיסטוריה מגלה שממש כמו שראול וולנברג לא ייצג את כלל החברה השוודית שבמובנים רבים שיתפה פעולה עם הנאצים, גם השיקולים הדנים לא היו מורכבים משיקולים מוסריים בלבד. במבט קצת יותר ציני, ברור שככל שלמדינה היה שיתוף פעולה טוב יותר עם הגרמנים, כך היה לה קל יותר להציל את היהודים. עם סיום המלחמה, כשהכניעה ושיתוף הפעולה הפכו למורשת היסטורית שקשה להתגאות בה, להצלת היהודים נוסף תפקיד חדש – בנוסף להיותה מופת של הומניזם, היא החלה גם לשמש כהוכחה למיקומה של המדינה בצד הנכון של ההיסטוריה. כך הפכו היהודים והצלתם ממקור השראה לאליבי.

בכירת הפרלמנט האירופי שאכזבה, ליאו מסי והמתקפה על הדמוקרטיה

הכרתי את אווה קאילי, חברת הפרלמנט האירופי שנעצרה בחודש שעבר, בפגישה בבריסל לפני שש שנים. קאילי ובני משפחתה, מסתבר, אחראים על אחת מפרשות השחיתות הגדולות בתולדות האיחוד האירופי ואת תוצאותיה ניתן היה לראות בחזיון המביש של המונדיאל בקטאר.

פורסם ב"הארץ":

זו היתה כתבה שניסתה לגלות את המנהיגים העתידיים של אירופה. כדי לכתוב אותה, נסעתי לבריסל וראיינתי מספר חברים צעירים בפרלמנט האירופי. הכתבה התפרסמה במוסף "הארץ" בדצמבר 2016 ואחת המרואיינות המרכזיות היתה פוליטיקאית מבטיחה מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית היוונית בשם אווה קאילי. קאילי, אז בת 38, היתה מרשימה למדי. עמדותיה בסוגיות שהיו על הפרק, ברקזיט, החוב היווני ומשבר הפליטים, היו מנומקות ומאוזנות, היא היתה חדורת מוטיבציה לעשות טוב והיא סיפרה על דרכה האישית בפוליטיקה ועל ההתקפות השוביניסטיות נגדה. היא גם אמרה שהיא שונאת פוליטיקאים מקצוענים, שהיא מודאגת מעליית הפופוליזם ושלמפלגתה נדרשת התחדשות ברוח ערכי השלום, הדמוקרטיה והסולידריות. "מעבר לכך", הוסיפה, "אנחנו צריכים להראות שאנחנו נגד שחיתות".

שש שנים מאוחר יותר, בשבוע שעבר, פשטה המשטרה הפדרלית הבלגית על משרדה וביתה של קאילי ועל כעשרים אתרים נוספים. החשד הוא שקאילי, בן-זוגה, אביה וגורמים נוספים קיבלו שוחד מקטאר, הלבינו הון והיוו למעשה ארגון פשע בשירות אינטרסים קטרים. קאילי, שהספיקה בשנים האחרונות להתמנות לאחת מסגניות נשיאת הפרלמנט האירופי, יושבת כעת במעצר, נכסיה הוחרמו והיא נזרקה ממפלגתה ומתפקידיה בפרלמנט. היא אמנם מכחישה שלקחה שוחד והקטרים מכחישים שנתנו אותו, אך גורמים קרובים לחקירה טוענים שהיא נתפסה על חם, שבן-זוגה כבר הודה ושמזוודות עם מזומנים בערך של כמיליון וחצי יורו נמצאו אצל שותפיה לקנוניה.

פגישה בבריסל. אווה קאילי ב-2016

אין לי מושג אם אווה קאילי היתה מושחתת כבר כשפגשתי אותה או שזרע הפורענות נזרע מאוחר יותר. יכול להיות שחושיי לא היו מחודדים ויכול גם להיות שהיא נסחטה או נפלה קורבן למזימה. כך או כך, יש להכיר בכך שהדמוקרטיה הפתוחה והליברלית בכל העולם נמצאת תחת מתקפה. הבעיה היא לא רק האגרסיביות של משטרים רודניים כמו רוסיה, סין וקטאר, אלא העובדה שהעולם המכונה חופשי לא ערוך למתקפה ולעיתים אפילו לא מודע לקיומה. אם מדינה כמו קטאר מסוגלות לקנות פוליטיקאים כמו קאילי, גופים אזרחיים כמו פיפ"א ותאגידים בינלאומיים מכל הסוגים, החולשה היא מערכתית. תאוות בצע אמנם תמיד היתה, אך לאחרונה דומה שמנגנוני ההגנה מתקשים לעמוד בפניה.

אחד ממנגנוני ההגנה הוא עיתונות חופשית. בשבוע שעבר פרסם ארגון "עיתונאים ללא גבולות" נתונים המראים שב-2022 ישבו במעצר ובמאסר 533 עיתונאים ברחבי העולם, 57 עיתונאים נהרגו, 65 הוחזקו כבני ערובה ו-49 הם בחזקת נעדרים. אלו המספרים הגבוהים ביותר שהארגון רשם מעולם. למרות שעיתונאים נפגעים בעיקר במדינות כמו איראן ובלארוס, גם מדינות דמוקרטיות אינן חסינות. ראשית, מפני שמה שנעשה בדיקטטורות במרתפים אפלים, חדרי עינויים ועמודי תלייה, יכול להיעשות בדמוקרטיות באמצעות חקיקה נגד השידור הציבורי ובקניית מהדורות חדשות בכסף. שנית, דמוקרטיה היא לא מצב קבע. מה שקורה היום במקסיקו ובתורכיה יכול לקרות בעתיד במדינות אחרות.

הדו"ח השנתי של IDEA, ארגון בינלאומי שבוחן את מצב הדמוקרטיה בעולם, מראה שבשש השנים האחרונות מספר המדינות שנעות לכיוון אוטוריטרי הוא יותר מכפול מאלו שנעות לכיוון דמוקרטי. הדו"ח, שבנוי על נתונים מ-173 מדינות הנבחנים ומנותחים ע"י מומחים בכל העולם, מראה גם שישנה הדרדרות בפרמטרים דמוקרטיים גם במדינות דמוקרטיות. כלומר, משטרים נבחרים בצורה דמוקרטית אך מחלישים מוסדות דמוקרטיים חיוניים. אתגרים כמו מלחמות אזוריות, מגפות, מיתון, עליית מחירים וחדשות כזב הממלאות את הרשתות החברתיות, מעמיסים על השיטה הדמוקרטית וגורמים לפוליטיקאים לאבד בלמים ולהתפתות לשינויים משטריים. זה אולי נשמע מוכר, אך זוהי בעיה גלובאלית, לא מקומית.

הפתרון לכל אלו, על פי הדו"ח של IDEA, הוא יצירת אמנות חברתיות חדשות. כדי לעשות זאת, יש להילחם בשחיתות ולבנות אמון. רק מערכות ציבוריות הזוכות לאמון הציבור מאפשרות לדמוקרטיה אמיתית להתקיים ובסופו של חשבון, רק דמוקרטיות חזקות מאפשרות זכויות-אדם בסיסיות, רשת ביטחון חברתית ושלטון חוק. זה לא מקרי שעל פי נתוני ה-OECD עשרת המדינות שיש בהן את הרמה הגבוהה ביותר של אמון בממשלה הן פחות או יותר עשרת המדינות שיש בהן הכי פחות שחיתות ואלו שנמצאות בעשירייה הראשונה של מה שמכונה "מדד החיים הטובים יותר" המשלב קריטריונים של חינוך, בריאות, דיור, הכנסה, ביטחון ועוד. נתונים אלו מראים שדמוקרטיה המבוססת על אמון ציבורי גבוה אינה רק נכונה מוסרית, היא ערובה לחיים טובים יותר.

אבל המתקפה על הדמוקרטיה מנצלת שוב ושוב את החולשות שלנו. לפני תחילת אליפות העולם בכדורגל עוד היו מי שביקרו את קטאר, המדינה ששיחדה לכאורה גם את אווה קאילי ושותפיה. אחרי הגמר השבוע, הכל נשכח כי המארחת סיפקה את ההצגה הטובה בעיר והתכנית שלה הצליחה – המופע של מסי הלבין את פשעיה. כך גורמים לנו בידור ושעשועים גם להתעלם מנזקי הרשתות החברתיות שפוגעות בדמוקרטיה ובמקרים קיצוניים מסייעות לדיקטטורים ורוצחי המונים. צדק עמיתי, אורי משגב, כשכתב על המונדיאל כ"טקס השפלה מתגלגל" הנובע מתאוות בצע, אובדן אמונה בצדקת הדרך וחוסר נכונות לשלם מחיר הכרוך במאבק על ערכים. אבל זה לא רק כדורגל. המקרה של אווה קאילי מדגים שהשחיתות חדרה לכל מקום. היא על המפה והיא נשארת על המפה, לא רק בספורט, בהכל.

Israeli Elections, October 2022

Published in Swedish daily newspaper Svenska Dagbladet (please note: this is an unoficial and unedited English translation)…

Israel is sometimes called the "only democracy in the Middle East", and in many ways it is. But Israeli democracy is very different from the Swedish one, even though theoretically both have similar parliamentary systems and the same kind of general elections. The differences are more about dynamics than technicalities. One important difference is that governments in Israel very rarely last an entire term, which is why Israelis will be going to the polls again on November 1st in what may seem like a déjà vu.  This is the fifth election campaign in the last four years and the 11th since 2001. In the same period Sweden had only six.

Even though recent years have been unusually unstable in Swedish politics, with weak minority governments and changing political alliances, this is nothing compared to the instability of Israeli politics. This instability combined with unique historical and cultural differences, make the coming up elections very difficult to understand for those who are not locals. Here are a few things to keep in mind if you're following the political drama in the land of milk and honey.

There's probably only one global household name in current Israeli politics – the name of Benjamin Netanyahu. Since Netanyahu first became Prime Minister in 1996, he has held the job for 15 years, even more than David Ben-Gurion who's considered to be Israel's founding father. Netanyahu is head of the "Likud" party and currently leads the opposition even though he's standing trial for bribe and fraud charges. But Netanyahu is more than just a candidate. He's the key issue of these elections. He's not a man leading an agenda. He is the agenda itself. In these elections, many Israelis won't be voting because they want to promote their ideology or influence concrete issues, they'll be voting because they love or hate Netanyahu. 

This leads to a misconception of Israeli politics. Since all recent elections ended in a tie between rival blocks, some assume this is a tie in the European style, meaning between left and right. But nothing could be further from the truth. In a European sense the Israeli left makes up 10 to 15 percent of the electorate on a good day. That is if left means socialist or social-democratic ideology combined with progressive values like secularism, civil rights, feminism, LGBT rights and multiculturalism. In Israel the blocks have nothing to do with all that. It's not socialists against capitalists or conservatives against liberals. It's all about Netanyahu. One block supports him, the other wants to get rid of him.

On Netanyahu's side, things are pretty clear – together with Netanyahu's "Likud" party, there's a coalition of Jewish ultra-orthodox parties, nationalist parties and representatives of West-Bank settlers. The other side, however, has no common values, ideas or interests with the exception of one – the idea of replacing Netanyahu. Led by centrist current Prime Minister Yair Lapid, it's a bizarre coalition based on middle class secular Jews supported by left-wing liberals, a variety of Israeli Palestinians (some Islamist, others secular, some nationalists, others old-school communist) and right-wing conservatives who for some reason or another are in conflict with Netanyahu. This is the main reason why the last Israeli government stayed in power for only a year and even during this short period it had to have two heads of government in rotation. If in Swedish politics, the old left-right spectrum became more complicated in recent years and developed into the so-called GAL-TAN spectrum, in Israel the opposite happened, things became simpler – the whole spectrum is reduced to one man.

But where exactly is Netanyahu on a left-right scale? That should be a simple question to answer since Netanyahu is and always has been a self-proclaimed right-wing leader. He's been called an Israeli Trump, an Israeli Orbán and even an Israeli Erdoğan (although they should be called American, Hungarian and Turkish Netanyahus since he assumed office before them). But context is king, and in an Israeli one, Netanyahu may be hated by the left, but that doesn't mean he's as right as it gets. In a social-economic perspective, Netanyahu used to be a Thatcherist, pushing for privatisations, tax cuts and restraining government spending, but it's been years since he spent his political capital on those kinds of issues. Today he leaves the economy in the hands of others. Though he's certainly a hawk and a sceptic when it comes to relations with the Palestinians, he's always been careful with the use of military power and he never went all the way towards Israel's hard core right which supports the annexation of the West Bank and putting an end to the so-called two state solution. In recent years Netanyahu has been mostly concerned with staying in power and avoiding prison. Unlike his potential successors, he's secular, he was raised in the US and has a western education and world view and he's an intellectual. In Israel this means that in many ways he's actually a centrist.

Just for the sake of perspective, the rising star of these elections is the 46-year-old leader of the "Jewish Strength" party, Itamar Ben Gvir, a man who first came to public attention when he threatened the life of Prime Minister Yitzhak Rabin a few weeks before he was assassinated in 1995. Ben Gvir also supported Baruch Goldstein an American Jew who massacred 29 Muslims in Hebron in 1994. The party Ben Gvir is currently part of has the support of 10 percent of the electorate in the latest polls. When it comes to ideology, Netanyahu is a middle of the road pragmatist compared to Ben Gvir and other Israeli nationalist and religious fanatics. The stark opposition he faces is more about his alleged corruption, opportunism and his relentless populist crusade against Israel's judicial system and law enforcement officials.

One of the reasons that Netanyahu's party is supported by over 25% of the voters according to polls is that in Israel many people don't vote according to their opinions. Rather, they vote according to their identity. It's not about what you think, it's about who you are. Arabs vote for Arab parties, religious people vote for religious parties, traditional Jews with an Eastern background vote for the Likud and secular Jews from a western background vote for one of the liberal centrist parties, usually led by ex-Army generals or former media celebrities. These include the Labour Party led by former TV and radio anchor, Merav Michaeli, and the National Unity Party led by Benny Gantz, former army Chief of Staff. To put it in a Swedish context – no one in Israel needs a "Val Kompas", many parties don't even have a party platform. a strong sectorial identity is much mor useful. The comparison may not be entirely fair, but in this aspect, Israeli parties are not very different from "Nyans".

Finally, Swedes may be surprised to know that the Palestinian issue is no longer an important part of the Israeli discourse. Back in the 80s and 90s, the lines of Israeli politics were drawn according to policies towards the Palestinians. The left promoted the two-state solution, the right argued against a Palestinian state. These days, the two-state solution is probably discussed more in Sweden's Foreign Ministry at Gustav Adolfs Torg, than it is in Jerusalem. It seems like both Israelis and Palestinians have lost faith in concepts like negotiations, compromise and peace agreements and a reality of a never ending low-intensity conflict is accepted on both sides. As a result, Israelis will not be voting to stop or to continue the occupation of the West Bank, they'll also not be voting about the threat from Iran, social issues or the economy. Instead, it's a mix of identity politics combined with anger about an eclectic collection of issues which happened to appear in yesterday's papers or social media feeds. When it comes to art and culture, entrepreneurship and industry, history and science, Israel is a beautiful country full of promise and potential. Its political establishment, on the other hand, has lost its way and is deeply divided. The only democracy in the Middle East is stuck in an endless spiral of election campaigns. The result of this fifth round is still unknown, but it may very well simply be nothing more than round number six.

חייה בסכנה, אך היא ממשיכה להילחם למען נשים — ולמען בתה

כשלילייה אלחנדרה נמצאה מתה כשבוע לאחר שנעלמה, הרשויות במקסיקו אמרו לאמה שהיא צריכה להיות "מרוצה" כי לפחות הגופה נמצאה. עשרים שנה אחרי, משימת חייה של נורמה אנדרדה היא למנוע את הרצח האישה הבאה

התפרסם ב"הארץ":

"בדרך כלל היא היתה חוזרת מהעבודה בשמונה בערב", מספרת נורמה אנדרדה על היום בו נעלמה בתה בפברואר 2001. "כשלא חזרה, הלכתי לחפש אותה בתחנת האוטובוס. מאוחר יותר התקשרתי למקום העבודה שלה, חשבתי שאולי עבדה שעות נוספות. אחר כך התחלתי להתקשר לחברים".

בתה של נורמה, לילייה אלחנדרה, היתה אז בת 17. היו לה כבר שני ילדים קטנים משלה והיא עבדה במקִלָה, מפעלים הנפוצים ברחבי אמריקה הלטינית המעסיקים עובדות רבות בשכר נמוך ובתנאים גרועים, בדרך כלל בייצור עבור חברות אמריקאיות. העיר בה חיה המשפחה, סיודאד חוארס שבמדינת המחוז צ'יוואווה, קרובה לגבול עם ארה"ב. האזור נחשב למרכז חשוב של תעשייה זו והוא סובל שנים רבות מעוני, פשע ואלימות. "ביום שלמחרת חיפשתי בבתי חולים", ממשיכה אנדרדה את סיפורה. "תליתי מודעות והודעתי למשטרה שאלחנדרה נעדרת, אבל לא ראיתי אותה יותר לעולם".

אנדרה לבושה שחור, מחזיקה את תמונת בתה קרוב לליבה. היא מספרת שגופתה של אלחנדרה נמצאה כשבוע אחרי שנעלמה, כשעובד ניקיון ניקה את האזור בו היא הושלכה. כשנמצאה גופתה היא היתה מתה רק 24 שעות. על הגופה היו סימני אלימות ופגיעה מינית. על אף שעל גופתה היו עקבות דנ"א בשלושה מקומות — מתחת לציפורניים, על גופה, ובדם שנמצא בשמיכה שעטפה אותה — המשטרה, כך אומרת אנדרדה, לא עשתה דבר.

התובעת אמרה לה שהיא צריכה להיות "מרוצה". לפחות הגופה נמצאה, דבר שאי אפשר לומר על קורבנות רבים מספור באזור. "כשמצאנו אותה, התחלתי לחפש צדק, לדרוש צדק, רציתי לדעת מי עשה את זה ולמה. חוסר הכבוד של הרשויות פגע בי", אומרת אנדרדה ל"הארץ" בראיון שמתקיים בסטוקהולם. דמעות בעיניה.

נורמה אנדרדה ותמונת בתה, לילייה אלחנדרה. מאחור: תמונתו של הארלד אדלסטם. באדיבות קרן אדלסטם, צילום: Fredrik Bengtsson

אנדרדה הגיעה לשוודיה כדי לקבל את פרס אדלסטם המוענק לה על כך "הקדישה את חייה למלחמה למען צדק עבור נשים במקסיקו, תוך לקיחת סיכונים גדולים ולמרות אינספור איומים על חייה". הפרס מוענק לזכר הדיפלומט השוודי הארלד אדלסטם, שסייע לרבים מיהודי נורווגיה במהלך מלחמת העולם השנייה והציל צ'יליאנים וקובנים רבים ממשטרו הדיקטטורי של פינושה בשנות השבעים. היא מספרת כי ההשפלה והרצון שגורלה של בתה לא יהיה גורלן של נשים ונערות אחרות הניעו אותה להקים את הארגון Nuestras Hijas de Regreso a Casa (ישובו בנותינו הביתה) שמטרתו הפעלת לחץ על השלטונות למציאת הרוצחים, ענישתם ומניעת מעשי הרצח הבאים.

הרצח של לילייה אלחנדרה אנדרדה הוא אחד מאלפי מקרי רצח בחוארס בפרט ובמקסיקו בכלל. מקובל לכנות את התופעה פמיסייד, פשע שנאה הכולל הרג מכוון של נשים ונערות רק בגלל מגדרן. פמיסייד כולל במקרים רבים גם אונס, התעללות ואלימות מינית והמניעים שלו הם מגוונים. במקסיקו פשעי פמיסייד מגיעים על רקע של סחר בסמים, פשע מאורגן ותרבות שבחלקים ממנה היחס לנשים הוא מבזה ומשפיל. באופן כללי, פמיסייד מגיע בצורות שונות החל בשנאת נשים גרידא, רצח בגין מה שמכונה "שמירה על כבוד המשפחה", סחר בנשים וכלה ברצח תינוקות בגלל העדפת תינוקות זכרים.

בראיון מספרת אנדרדה על המצב החמור במדינה. "גוף האישה הוא גוף של מוות", היא אומרת, "בערך 11 נשים נרצחות כל יום במקסיקו. 98% מהמקרים לא נפתרים. אבל זה יותר מסטטיסטיקה. הבת שלי היא לא סטטיסטיקה. אנחנו במגננה, אין לנו הרבה מה לעשות. זו הרגשה של פחד. צריכות לחשוב בכל פעם שיוצאות החוצה. להחליט מה ללבוש. גברים לא צריכים לחשוב על הדברים האלה".

דו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במקסיקו מסוף אוגוסט תומך בנתונים האלה, ומוסיף שיש במדינה עשרות אלפי נעדרות. כ-70% מיותר מחמישים מיליון נשים בנות 15 ויותר שחיות במדינה חוו אלימות. במרבית המקרים, הנשים לא הגישו תלונה רשמית ולא נעזרו ברשויות. מכלל הנשים שנסקרו, 23% אמרו שהן חוו אלימות בשנה האחרונה.

באשר למניע לרצח בתה, כמו גם אלה של מקרי הרצח הנוספים במדינה, השיבה אנדרדה כי היא סבורה שמדובר בשנאת נשים. "ריטה לאורה סגטו (אנתרופולוגית פמיניסטית ממוצא ברזילאי-ארגנטיני, ד"ס) טוענת שזה עניין של מאפיה. הגברים צריכים להוכיח את היכולות שלהם ולהראות שהם נאמנים. הם מבצעים פשע והופכים להיות חלק מהקבוצה. זו דרך לקשור את כולם יחד על ידי כך שהידיים של כולם מגואלות בדם. אבל אני חושבת שהתשובה היא אחרת — זו התקפה מינית ויותר מזה, זו שנאה של נשים".

אנדרדה מסבירה כי התופעה במקסיקו נפוצה במיוחד בגלל ש"פשוט אין ענישה. אין שום רצון פוליטי לפתור את הבעיה ולא מכירים בה בכלל, כך שהרוצחים מרגישים בטוחים". היא אומרת שחיי הנשים במקסיקו פשוט זולים יותר ומוסיפה כי "הנכדה שלי אמרה שחיי נשים שווים פחות מבוטנים".

אחד מהישגיה הבולטים של אנדרדה היא ההכרה הבינלאומית במצב הנשים החמור במדינה והלחץ הבינלאומי על השלטונות המקסיקאיים לעשות משהו בנושא. חלק גדול מלחץ זה הגיע ממקום שקרוב מאוד לסיפורה האישי של אנדרדה ומפרשה שהתחילה מספר חודשים אחרי מות בתה. "שלושה קילומטרים מהמקום שבו נמצאה אלחנדרה, מצאו שמונה גופות נוספות", היא מספרת. "חצי קילומטר משם, נמצאו עוד שתיים, הכל באותו רחוב. המקום נקרא 'שדה הכותנה' כי פעם גדלה שם כותנה. חלק מהגופות זוהו ואחרות היו רק עצמות. כשדיברתי עם המשטרה, הם אמרו לי שהם מפסיקים לחקור את מותה של אלחנדרה כי הם עסוקים עכשיו בחקירה החדשה".

אנדרדה הבינה שהמשטרה לא חוקרת את המקרים ברצינות ואחרי שנעצרו שני נהגי מוניות, שאחד מהם מת בכלא בנסיבות מחשידות, היא יצרה קשר עם הנציבות הבין-אמריקאית לזכויות אדם (Inter-American Commission on Human Rights), גוף עצמאי המאגד 35 מדינות מרחבי היבשת. התיק הובא לבית הדין הבין-אמריקאי לזכויות אדם, שקבע שממשלת מקסיקו מנעה ממשפחות הקורבנות את זכות הגישה לצדק ולהגנה משפטית. ממשלת מקסיקו גונתה בפומבי ונאלצה לפעול. כך הצליחו נורמה אנדרדה ושותפיה להכניס לחוק המקסיקאי את פשע הפמיסייד.

אנדרדה מספרת כי מקסיקו כבר גונתה וקיבלה המלצות שעליה למלא בנושא. היא מספרת כי "ההמלצות היו, בין השאר, לערוך קמפיין נגד פמיסייד ולחוקק חוקים חדשים למניעתו. אבל צריך לומר — האימהות לא קיבלו צדק, האמת עדיין לא יצאה לאור ואיש עוד לא נעצר. בשבילנו זה היה כישלון והמדינה לא עשתה בשבילנו כלום. אחרי המשפט התקבלו אמנם חוקים חדשים והונחה תשתית חוקית, אבל נשים עדיין נרצחות והמצב לא השתפר. להיפך, הוא נהיה גרוע יותר. החוקים פשוט לא נאכפים והפושעים עדיין לא נענשים".

קרולין אדלסטם, יו"ר חבר המושבעים של הפרס שקיבלה אנדרדה, ומייסדת שותפה של הקרן, אמרה כי "נורמה אנדרדה מייצגת את קולן של נשים רבות, קורבנות חסרות קול שהמקרים שלהן מעולם לא נפתרו". אדלסטם הוסיפה כי "הצדק חייב לנצח. אי הענישה המערכתית במקסיקו והעובדה שחלק מהמדינות בה כלל לא מכירות בפמיסייד כעבירה נפרדת מרצח — מעוררת דאגה גדולה".

אנדרדה לא מאמינה שתמצא את הרוצחים של אלחנדרה. "אך הייתי רוצה שהאנשים שמגינים על הרוצחים ייעצרו". היא מלטפת את תמונתה של ביתה שנרצחה לפני למעלה מעשרים שנה ואומרת: "מי שרצח את אלחנדרה ירצח כנראה עוד אנשים. זה אמור היה להכריח את הממשלה לעשות משהו, אבל כלום לא נעשה. אולי זה חלום, אבל הכי הייתי רוצה שאף אישה או נערה לא תיהרג רק בגלל שהיא אישה או נערה".

And if They Used Israeli Weapons

The public is not allowed to know which products can be marketed without a license and to whom, but they are also sold to countries that perpetrate horrific acts with them

Published in "Haaretz":

The raid on MonTaing Pin began at 6 A.M. About 150 soldiers entered the village from the west, firing in all directions. Many of the residents fled, others found shelter in the local monastery. What happened afterwards was described by witnesses who told their story to Radio Free Asia (RFA). The soldiers arrived at the monastery, found the villagers who had hidden there and sat them in rows, men and women separately. The women were taken to one of the rooms and locked inside. The men were tied up and their valuables taken. Later they were stripped, interrogated and tortured by knife stabbings and beatings.

In the evening they were locked into one of the rooms without food, water or access to a toilet. The next morning 10 of them were forced to carry looted property to the riverbank. When they finished the work, they were executed with machetes. Their bodies were burned. In the afternoon most of the remaining men were taken to the village, with their hands bound and their faces covered. They were executed with guns and machetes, and their bodies were dragged into the houses.

Some were cut into three or four parts before the houses were torched. Afterwards the soldiers left. A few hours later, the few captives who had remained in the monastery and survived returned to the village and found puddles of blood outside the ruins of the houses, and body parts, some of which were eaten by feral dogs.

The village where the massacre was perpetrated in May is located in the Sagaing district of northern Myanmar – a region identified with opponents of the junta that ousted the semi-civilian government of Aung San Su Chi in February 2021 and took over the country. There is evidence that recently in this region there were acts of slaughter and torching of additional villages.

This is a tumultuous period in Myanmar because many forces are fighting one another, while harming the civilian population. The conflict in the state of Rakhine in the west of the country continues even after it had already turned into genocide against the members of the Rohingya minority. Protesters against the regime are killed in demonstrations in the major cities, and at the same time there are clashes with organizations of ethnic minorities. We know nothing about many of the incidents due to restrictions on freedom of the press.

The reason why the massacre in Mon Taing Pin reached the media is interesting and unusual: One of the soldiers involved in it forgot or lost his cell phone. The phone was found, and its contents sent to RFA, a Washington based American funded media organization.

The photos and film clips discovered on the phone are a smoking gun. There is a picture of men who are seated, tied up, in a row outside the monastery. Another picture, dated a day later, shows the bodies of five of those men, with three soldiers standing over them: One is smoking a cigarette, a second is staring at the bodies and holding a gun, the third is photographing the bodies with his cell phone. Other pictures show a young man, on his knees, his hands bound, being tortured by knife stabbings. And there is also a film clip of the owner of the phone and two of his friends boasting about the executions they carried out. Their faces and the symbols and numbers of the army units are exposed.

This is horrifying evidence for anyone to absorb, but there is an aspect that is likely to be of particular concern to Israeli readers. It is known that in the past, Israel had extensive ties with the regime in Myanmar, and weapons, cyber systems, vehicles and drones of Israeli manufacture were and are used by the army. These are not only historical connections, but also business deals dating from the middle of the previous decade, when the hands of the Myanmar army were deeply mired in the blood of the genocide of the Rohingya.

As far as is known, Israeli defense exports to Myanmar ended about five years ago, but is it possible that Israeli weapons are still being used by the Myanmar army? Is it possible that the horrors in the village of Mon Taing Pin also have an Israeli connection? As a journalist who writes about genocide, ethnic cleansing and human rights violations, I asked the RFA for the original photos and film clips, and when I received them I was pleased to discover than they contain no evidence of weapons and equipment originating in Israel. Presumably, this is reason for a sigh of relief.

But only presumably. Israel is one of the world’s largest arms exporters. In spite of that, it did not ratify the Arms Trade Treaty – a multilateral pact that regulates the international trade in conventional arms – as did most Western democracies. Israel is also refraining from setting regulations to monitor the activity of intermediaries, especially former senior defense establishment officials, in military transactions and arms sales.

In addition, a few weeks ago the Defense Ministry’s Defense Export Control Agency published a proposal for new regulations that ease the sale of unclassified products. The list of unclassified products that can be sold without a license was expanded, as was the list of countries to which they can be sold. At the same time, the public is not permitted to know precisely which products can be sold, or to which countries. Yet it is known that crimes and horrific acts that are likely to be committed are not a consideration in determining the list of countries, and the government can in any case bypass the list by means of secret diplomatic agreements.

It is true that no evidence of Israeli weapons was found in Mon Taing Pin, but in the broader picture Israeli citizens have no way of knowing that their country, or companies operating in their country, are not involved in the marketing, sale or mediation in transactions with countries that massacre civilians, like Myanmar; countries where there is ethnic cleansing, like Ethiopia or South Sudan; or dictatorships that keep ethnic minorities in concentration camps and attack their neighbors, like Russia and China.

Transparency and adding an ethical dimension to considerations in this field would not harm Israeli security and are unrelated to political parties. Yanshuf, an NGO that does important work in this area, recently turned to all the parties to get their official position on the issue. Only one of them, Meretz, bothered to reply. And even if someone lost money from tougher regulation, all of Israeli society would benefit from the removal of its contribution to the major atrocities of our time, and enjoy an international reputation as the nation of startups, drip agriculture and Copaxone, rather that as a nation of “masters of war.”

ומה אם במיאנמר השתמשו בנשק ישראלי?

מדוע לציבור הישראלי אסור לדעת לאילו מדינות נמכר נשק ישראלי ולאילו צרכים הוא משמש?

פורסם ב"הארץ":

הפשיטה על מון טאינג פין החלה בשש בבוקר. כ-150 חיילים נכנסו לכפר ממערב כשהם יורים לכל עבר. רבים מהתושבים ברחו, אחרים מצאו מחבוא במנזר המקומי. את מה שקרה אחר כך תיארו עדים שסיפרו את סיפורם לרדיו אסיה החופשית (RFA). החיילים הגיעו למנזר, מצאו את הכפריים שהסתתרו בו והושיבו אותם בשורות, גברים ונשים לחוד. הנשים נלקחו לאחד החדרים וננעלו בו. הגברים נקשרו ודברי הערך שלהם נלקחו. מאוחר יותר הם הופשטו, תוחקרו ועונו בדקירות סכין ובמכות. בערב, הם ננעלו באחד החדרים ללא מזון, מים או גישה לשירותים. בבוקר שלמחרת עשרה מהם אולצו לסחוב רכוש שנבזז לגדת הנהר. כשסיימו את המלאכה הם הוצאו להורג באמצעות מצ'טות. גופותיהם נשרפו. אחר-הצהריים, נלקחו מרבית הגברים הנותרים לכפר כשידיהם קשורות ופניהם מכוסים. הם הוצאו להורג בירי ובמצ'טות וגופותיהם נגררו לתוך הבתים. חלקן נחתכו לשלושה או ארבעה חלקים לפני שהבתים הוצתו. אחר כך החיילים עזבו. שעות אחר כך, השורדים המעטים שנותרו במנזר חזרו לכפר ומצאו שלוליות דם מחוץ להריסות הבתים וחלקי גופות שאת חלקם אכלו כלבים משוטטים.

הכפר שבו נערך הטבח במאי השנה נמצא במחוז סגאינג שבצפון מיאנמר, אזור המזוהה עם מתנגדי החונטה שהדיחה את ממשלתה האזרחית למחצה של אונג סן סו צ'י בפברואר 2021 והשתלטה על המדינה. יש עדויות לכך שבאזור נערכו לאחרונה מעשי הרג והצתת כפרים נוספים. זוהי תקופה סוערת במיאנמר מכיוון שכוחות רבים נלחמים זה בזה תוך כדי פגיעה באוכלוסייה אזרחית. הקונפליקט במדינת ראקין במערב המדינה נמשך גם אחרי שכבר הדרדר לרצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה, מפגינים נגד המשטר נהרגים בהפגנות בערים הגדולות ובמקביל מתקיימים עימותים עם ארגוני מיעוטים אתניים. על רבים מהאירועים אנו לא יודעים דבר בגלל הגבלות על חופש העיתונאות. הסיבה שהטבח במון טאינג פין הגיע לתקשורת היא מעניינת וחריגה. אחד החיילים שהיו מעורבים בו שכח או איבד את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו. הטלפון נמצא ותוכנו נשלח ל-RFA, גוף תקשורת הממוקם בוושינגטון וממומן על ידי גורמים אמריקאים.

התמונות והסרטונים שהתגלו בטלפון הם אקדח מעשן – ישנה תמונה של גברים קשורים היושבים בשורות מחוץ למנזר. תמונה אחרת, המתוארכת ליום מאוחר יותר, חושפת את גופותיהם של חמישה מאותם הגברים כאשר מעליהם עומדים שלושה חיילים. אחד מעשן סיגריה, השני בוהה בגופות ואוחז ברובה, השלישי מצלם את הגופות בטלפון סלולרי. תמונות אחרות מראות גבר צעיר, ישוב על ברכיו, קשור בידיו ומעונה בדקירות סכין. ויש גם סרטון של בעל הטלפון ושניים מחבריו המתפארים בהוצאות להורג שביצעו. הפנים חשופות וסמלי ומספרי היחידות הצבאיות גלויים.

אלו עדויות מזעזעות לכל אדם, אך ישנו אספקט שלהן שעלול להיות מדאיג במיוחד בעבור קוראים ישראלים. ידוע שבעבר קיימה ישראל קשרים ענפים עם המשטר במיאנמר ושכלי נשק, מערכות סייבר, כלי רכב ורחפנים מתוצרת ישראלית שימשו ומשמשים את הצבא במדינה. לא מדובר רק בקשרים היסטוריים, אלא גם בעסקאות מאמצע העשור הקודם, כשידיו של צבא מיאנמר היו טבולות עמוק בדם רצח-העם נגד בני הרוהינגה. על פי הידוע, היצוא הביטחוני הישראלי למיאנמר הופסק לפני כחמש שנים, אך האם יכול להיות שנשק ישראלי משמש עדיין את צבא מיאנמר? האם יכול להיות שיש לזוועות בכפר מון טאינג פין גם הקשר ישראלי? כעיתונאי שכותב על רצח-עם, טיהורים אתניים והפרות זכויות-אדם, ביקשתי מה-RFA את התמונות והסרטונים המקוריים וכשקיבלתי אותם שמחתי לגלות שאין עדות לכך שכלי הנשק והציוד המופיעים בהם הם ממקור ישראלי. לכאורה, סיבה לאנחת רווחה.

אבל רק לכאורה. ישראל היא אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. למרות זאת, היא לא אשררה את האמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ה-ATT) כפי שעשו מרבית הדמוקרטיות המערביות. ישראל גם נמנעת מתיקון תקנות שיפקחו על פעילותם של מתווכים, בעיקר בכירים לשעבר במערכת הביטחון, בעסקאות ביטחוניות ומכירת נשק. בנוסף, לפני מספר שבועות פרסם אגף הפיקוח על הייצוא הביטחוני במשרד הביטחון הצעה לתקנות חדשות שמקלות על שיווק מוצרים בלתי מסווגים. רשימת המוצרים הבלתי מסווגים שניתן לשווק ללא רישיון הורחבה וכך גם רשימת המדינות אליהן מותר לשווק. כל זאת כשלציבור אסור לדעת באילו מוצרים בדיוק מדובר ולאילו מדינות מותר לשווק אותם. ידוע, עם זאת, שפשעים ומעשי זוועה שעלולים להתבצע אינם שיקול בקביעת רשימת המדינות והממשלה יכולה בלאו הכי לעקוף את הרשימה באמצעות הסכמים מדיניים סודיים.

נכון, במון טאינג פין לא נמצאו עדויות לנשק ישראלי, אבל במבט רחב יותר, אין לאזרחי ישראל שום דרך לדעת שמדינתם או חברות הפועלות במדינתם לא שותפות בשיווק, במכירה או בתיווך בעסקאות עם מדינות המבצעות טבח באזרחים כמו מיאנמר, מדינות שבהן מבוצעים טיהורים אתניים כמו אתיופיה או דרום סודן או דיקטטורות המחזיקות מיעוטים אתניים במחנות ריכוז ותוקפות את שכנותיהן כמו רוסיה וסין. שקיפות והוספה של ממד אתי לשיקולים בתחום זה לא יפגעו בביטחון ישראל והם אינם עניין מפלגתי. עמותת ינשו"ף העושה עבודה חשובה בנושא זה פנתה לאחרונה לכל המפלגות על מנת לקבל את עמדתן הרשמית. רק אחת מהן, מרץ, טרחה לענות. ובכל זאת, גם אם יש מי שיפסיד כסף מרגולציה קשוחה יותר בתחום, החברה הישראלית כולה תרוויח מכך שתסיר את תרומתה מהזוועות הגדולות של תקופתנו וששמה ייצא בגויים כאומת הסטרט-אפ, הטפטפת והקופקסון ולא מדינת "אדוני המלחמה".

Nothing Will Change Without Sanctions, Says Israeli Doctor Behind China Boycott

The academic boycott of Chinese doctors is a very significant pressure tactic,' says Israeli author of International Society for Heart & Lung Transplantation’s declaration of boycott against China.

Published in "Haaretz":

After years of receiving reports about thousands of transplant operations being carried out in China contrary to the rules of medical ethics, this June the International Society for Heart & Lung Transplantation issued a declaration acknowledging that China executes prisoners in order to harvest their organs for transplantation.

As a result, doctors from China will no longer be able to publish their research in the society’s prestigious medical journal or to present the results of their work at its annual conference. Practically speaking, the decision amounts to the imposition of an academic boycott on Chinese researchers and surgeons who deal with heart and lung transplants, keeping them out of the international transplantation community.

The organization’s statement explains that there is an accepted ethical framework for organ transplantation, and in particular for heart and lung transplantation. This framework consists of several rules, including that the source of the organ can only be a donation – not through coercion, and not through buying and selling.

Medical ethics also require that the process be conducted transparently, under regulation and subject to national and international oversight. In light of all this, and based on the UN Declaration of Human Rights, the Declaration of Helsinki (regarding medical experiments on humans), the Declaration of Istanbul (regarding organ trafficking and “transplant tourism”) and the World Medical Association’s statement on the transplantation of organs and tissues, the international group is explicitly instructing its members not to cooperate with surgeons and researchers who took part or are liable to take part in “transplantation crimes” such as harvesting organs from condemned prisoners or organ trafficking.

The declaration was issued in wake of a study published in April of this year, which found proof that from 1980 to 2015, China made frequent use of vital organs that were harvested from people who were executed for this purpose. Thus the Chinese authorities and medical establishment violated the most important ethical rule regarding transplantation – the Dead Donor Rule, which forbids the donation of vital organs from living donors and causing a person’s death in order to harvest their organs.

The study also found that Chinese doctors essentially participated in executions. It proves the allegations that have been made against China for many years by human rights activists and investigative journalists, as well as an international tribunal headed by British jurist Sir Geoffrey Nice, which found that “the Chinese campaign of forcible organ harvesting from innocent victims is a crime against humanity and one of the gravest atrocities of the modern age.”

Among the main victims of this practice were members of the Falun Gong, a spiritual movement that was outlawed in China 20 years ago and which faces persecution from the authorities. In recent years, the list of victims has also included the ethnic minorities in Xinjiang Province in northwest China, particularly the Uyghur minority.

The organs harvested from executed victims are allegedly sold to wealthy Chinese in need of a transplant as well as to “transplant tourists” from other countries, who can find information about transplants in China in advertisements that appear in English, Russian and Arabic on the websites of Chinese hospitals.

A website for an agency from Tianjin that offers foreigners transplants in China.
A website for an agency from Tianjin that offers foreigners transplants in China.Credit: Screenshot

The authors of the April study were Matthew Robertson, a doctoral candidate at the School for Politics and International Relations at Australian National University in Canberra, and Prof. Jacob (Jay) Lavee, who is also the senior author of the ISHLT declaration on Chinese organ transplantation. Lavi is a medical consultant to the Sheba Medical Center administration and a member of the transplantation organization’s ethics committee. He established and formerly ran the heart transplant unit at Sheba and served as president of the Israel Transplantation Society.

“The academic boycott of Chinese doctors is a very significant pressure tactic that has previously shown that it can bring about change,” Lavee says, noting that a similar academic boycott of China by international transplantation societies was lifted in 2015 following China’s announcement of the reform of its transplantation system.

“We know that the Chinese did institute a reform, but they also still continue with the organ trafficking and the use of organs from executed prisoners,” Lavee says. He says he hopes that the new declaration will pave the way for other international societies to follow suit. “I’m not so naïve as to think that the desired change in China will come solely from the medical community. If diplomatic sanctions at the level of international relations are not added to the academic pressure, there won’t be any change.”

Prof. Jacob (Jay) Lavee, who is also the senior author of the ISHLT declaration on Chinese organ transplantation. Photo: Tomer Applebaum

The ISHLT is a professional and interdisciplinary international organization whose mission statement says it is “dedicated to improving the care of patients with advanced heart or lung disease through transplantation, mechanical support and innovative therapies via research, education and advocacy.” It has approximately 3,000 members in 50 countries. For years Lavee has been involved in the subject of the medical ethics of transplantation in China and other countries. In 2008, he helped author the Israeli legislation preventing insurance companies and health maintenance organizations from funding transplants for Israelis in countries that engage in organ trafficking.

Lavee says that pressure was exerted on the ISHLT leadership to get it to back off of the boycott. But despite the pressure, the society issued its declaration and became the first international medical society to impose a new boycott on the Chinese medical establishment.

“Practically speaking, doctors’ academic advancement is dependent upon their ability to publish in scientific journals and present at conferences. Now those possibilities are blocked to the Chinese and I hope that this pressure will bring about an end to the criminal use of the organs of condemned prisoners,” Lavee says.

ארגון השתלות בינלאומי חידש את החרם על סין: "סחר נפשע באיברים של נידונים למוות"

החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות פירסמה הצהרה המכירה בכך שסין מוציאה להורג אסירים כדי לסחור באיבריהם להשתלה – גם לאחר ה"רפורמה" שעליה הכריזו השלטונות ב-2015. פרופ' יעקב ג'יי לביא משיבא, ממנסחי ההצהרה: "אם ללחץ האקדמי לא יתווספו סנקציות דיפלומטיות, לא יהיה שינוי".

פורסם ב"הארץ":

לאחר שנים שבהן זרמו אל הממסד הרפואי העולמי ידיעות על כך שבסין מתבצעות מדי שנה אלפי השתלות הנוגדות את כללי האתיקה הרפואית, בסוף יוני האחרון פירסמה החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות הצהרה המכירה בכך שסין מוציאה להורג אסירים לצורך קצירת איבריהם להשתלה. בעקבות כך, רופאים מסין לא יוכלו עוד לפרסם את מחקריהם בירחון הרפואי היוקרתי של החברה ולהציג את תוצאות עבודתם בכנס השנתי שלה. משמעותה המעשית של ההחלטה היא הטלת חרם אקדמי על חוקרים ומנתחים סינים העוסקים בהשתלות לב וריאות – והרחקתם מקהילת ההשתלות הבינלאומית.

בהצהרה מוסבר כי ישנה מסגרת אתית המקובלת בעולם להשתלת איברים בכלל, ולהשתלת לב וריאות בפרט. מסגרת זו מורכבת מכמה כללים, ובהם הכלל שלפיו מקור האיברים חייב להיות תרומה בלבד – לא בכפייה ולא בקנייה ומכירה. כמו כן, האתיקה הרפואית מחייבת כי ההליך יבוצע בשקיפות, תחת רגולציה ובכפוף לביקורת לאומית ובינלאומית. לאור כל אלו, ובהסתמך על הצהרת זכויות האדם של האו"ם, הצהרת הלסינקי (בדבר ניסויים רפואיים בבני אדם), הצהרת איסטנבול (בדבר סחר באיברים ו"תיירות השתלות") והצהרת ההסתדרות הרפואית העולמית בדבר השתלות איברים ורקמות – מנחה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות את חבריה במפורש שלא לשתף פעולה עם מנתחים וחוקרים שלקחו או עלולים לקחת חלק ב"פשעי השתלות" כגון קצירת איברים מנידונים למוות או סחר באיברים.

הורגים אסירים בשביל האיברים שלהם – ומוכרים לעשירים

ההצהרה פורסמה בעקבות מחקר שהתפרסם באפריל השנה, שמצא הוכחות לכך שבשנים 2015-1980 נעשה בסין שימוש תכוף באיברים חיוניים שנקצרו מבני אדם שהומתו לשם שימוש באיבריהם. כך הפרו השלטונות והממסד הרפואי הסיני את הכלל האתי החשוב של עולם ההשתלות — "כלל התורם המת" (Dead Donor Rule) האוסר על תרומת איברים חיוניים מתורמים שעודם בחיים ואוסר על גרימת מותו של אדם כדי לקצור את איבריו. בנוסף מצא המחקר כי רופאים סיניים השתתפו למעשה בהוצאות להורג. מחקר זה הוכיח את מה שנטען כלפי סין כבר שנים ארוכות מצד פעילי זכויות אדם, עיתונאים חוקרים ואף טריבונל בינלאומי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס – שמצא ב-2019 כי "הקמפיין הסיני לקציר איברים בכפייה מקורבנות חפים מפשע הוא פשע נגד האנושות ואחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר בעת המודרנית".

על פי מקורות אלו, קורבנות הפרקטיקה הרפואית הזו היו, בין השאר, חברי פאלון-גונג, תנועה רוחנית שהוצאה מחוץ לחוק בסין לפני כ-20 שנה ושחבריה נרדפים על ידי השלטונות. בשנים האחרונות הצטרפו לרשימת הקורבנות גם המיעוטים האתניים במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב המדינה, ובהם בני המיעוט האויגורי. על פי החשד, האיברים הנקצרים מהמוצאים להורג, נמכרים לסינים אמידים הזקוקים להם וגם ל"תיירי השתלות" ממדינות אחרות, שיכולים למצוא מידע על השתלות בסין בפרסומות המתפרסמות בגלוי באנגלית, רוסית וערבית באתרי אינטרנט של בתי-חולים סיניים. מחברי המחקר שהתפרסם באפריל היו מת'יו רוברטסון, דוקטורנט בבת הספר לפוליטיקה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית בקנברה; והפרופסור הישראלי יעקב (ג'יי) לביא, שהוא גם המחבר הבכיר של ההצהרה שפרסמה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. לביא הוא יועץ רפואי של הנהלת בית החולים שיבא וחבר בוועדת האתיקה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. בעבר הקים וניהל את היחידה להשתלות לב בשיבא וכיהן כנשיא החברה הישראלית להשתלות.

פרופ' יעקב ג'יי לביא. צילום: תומר אפלבאום.

"החרם האקדמי על הרופאים הסיניים הוא אמצעי לחץ מאוד משמעותי שכבר הראה בעבר שהוא יכול להביא לשינוי", אמר פרופ' לביא ל"הארץ", ומוסיף כי בעבר כבר הוטל חרם אקדמי דומה על סין מצד חברות השתלות בינלאומיות – אך הוא הוסר ב-2015, לאחר שסין הכריזה על רפורמה שביצעה לכאורה בתחום ההשתלות.

"אנחנו יודעים שהסינים אכן ערכו רפורמה, אבל במקביל הם גם ממשיכים את הסחר באיברים והשימוש באיברים של מוצאים להורג", אומר לביא. לדבריו, הוא מקווה שההצהרה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות תסלול את הדרך לחברות בינלאומיות נוספות. "אני לא נאיבי מספיק כדי לחשוב שהשינוי המיוחל בסין יבוא רק מהקהילה הרפואית. אם ללחץ האקדמי לא יתווספו סנקציות דיפלומטיות ברמה של יחסים בינלאומיים, לא יהיה שינוי".

החברה הבינלאומית להשתלת לב וריאות הוא ארגון בינלאומי מקצועי ואינטרדיסציפלינרי העוסק במחקר, הדרכה ובפרסומים הקשורים לתחום. בארגון חברים כ-3,000 חברים מכ-50 מדינות. פרופ' לביא הוא חבר בוועדת האתיקה של הארגון והוא עוסק זה שנים רבות באתיקה של תחום ההשתלות בסין ובמדינות אחרות. בין השאר, לביא יזם ב-2008 את החקיקה הישראלית המונעת מחברות הביטוח וקופות החולים לממן השתלות לישראלים במדינות שיש בהן סחר באיברים.

לביא מספר כי הופעלו לחצים על הנהגת החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות, כדי לגרום לה לסגת מהטלת החרם. על אף הלחצים, החברה פירסמה את ההצהרה והפכה לראשונה וליחידה מבין החברות הרפואיות הבינלאומיות שמטילה חרם מחודש על הממסד הרפואי הסיני. "באופן מעשי, קידום אקדמי של רופאים מותנה ביכולת שלהם לפרסם בכתבי עת מדעיים ולהציג בכנסים. כעת אפשרויות אלו חסומות בפני הסינים ואני מקווה שהלחץ הזה יביא לסיום השימוש הנפשע באיברי נידונים למוות", מסכם פרופ' לביא.

ארגון זכויות אדם: סין מאשפזת בכפייה מתנגדי משטר במוסדות פסיכיאטריים

דו"ח של Safeguard Defenders מביא את סיפוריהם של עשרות אזרחים שאושפזו ללא נימוק רפואי בשל פעילות פוליטית או רק מפני שהגישו עתירה לרשויות לטפל בעוול שנגרם להם. אחת ממחברי הדו"ח: "זה רק קצה הקרחון".

פורסם ב"הארץ":

דו"ח של ארגון העוקב אחר הפרת זכויות אדם בסין טוען כי בתי חולים פסיכיאטריים משמשים את המשטר בבייג'ין במאבקו בפעילי זכויות אדם ובמתנגדיו. על פי הדו"ח שפרסם הבוקר (שלישי) הארגון Safeguard Defenders, אזרחים רבים מאושפזים בכפייה ללא כל נימוק רפואי. זאת תוך ניתוקם מהעולם שבחוץ — ובמקרים רבים הכאתם, קשירתם למיטה ומתן "טיפול" תרופתי ואף מכות חשמל.

בדומה לטענות על הרג אסירים לשם קצירת איבריהם, גם במקרים אלה אנשי רפואה משתפים פעולה לכאורה עם רשויות החוק בניגוד לכללי האתיקה הרפואית ובניגוד לטובת המטופלים. כפי שהרשויות בבייג'ין טוענות בשנים האחרונות כי הן הסדירו את תחום הסחר באיברים למטרות השתלה, כך גם בסוגיית האשפוזים נטען כי הנושא הוסדר בחקיקה לפני כעשור. אולם, הדו"ח חושף 144 מקרי אשפוז בכפייה ב–109 בתי חולים ברחבי סין, מסיבות פוליטיות וללא כל צורך רפואי. הדו"ח כולל 99 קורבנות שאושפזו בין השנים 2015 ל-2021, כמה מהם יותר מפעם אחת.

ארגון Safeguard Defenders פועל ב"זירות עוינות" באסיה, כהגדרתו, למען "הגנה על זכויות אדם וקידום שלטון החוק". עיקר עבודתו מוקדשת להפרת זכויות אדם סיניות — הן בתוך המדינה והן בהתערבותם של גורמים סיניים במדינות אחרות, הפוגעת לכאורה בזכויות אדם ומערערת את שלטון החוק בהן. הארגון רשום בספרד וממומן באמצעות מענקים שונים, בעיקר מהאיחוד האירופי.

מנהלת המחקר של הארגון, דינה גרדנר, חיה בעבר בסין ועובדת כיום מטייוואן. לדבריה, "תמונת המצב המתוארת בדו"ח היא רק פיסת מציאות אחת. זה רק קצה הקרחון. אנחנו התבססנו על חומר שקיבלנו מארגון הפועל בתוך סין ועל עדויות מועטות שהתפרסמו בכלי תקשורת שונים". היא ציינה כי במדינה שאוכלוסייתה מונה 1.4 מיליארד תושבים, רוב הקורבנות של פרקטיקת האשפוזים הכפויים לא יודעים כלל כי ביכולתם לפנות לארגוני זכויות אדם.

חלק מהקורבנות, היא טוענת, סיפרו כי פגשו בבתי החולים הפסיכיאטריים קורבנות נוספים שהובאו למוסדות אלה בידי שוטרים. העדויות המופיעות בדו"ח, המתפרסם תחת הכותרת "בתי כלא פסיכיאטריים", קשות מאוד. לדברי גרדנר, "אנשים המאושפזים בכפייה וללא נימוק רפואי ננעלים בחדר יחד עם חולים רבים אחרים שכנראה סובלים באמת ממחלות נפש. הם מקבלים תרופות, לעתים בכדורים ולעתים בהזרקה לווריד. אם הם מתנגדים קושרים אותם למיטה. לעתים הם נקשרים ללילה שלם ושוכבים בתוך הצואה והשתן שלהם".

בכמה מהעדויות מופיע תיאור של מכות או של "טיפול" במכות חשמל בהכרה מלאה. "זו טראומה פיזית ופסיכולוגית קשה", אמרה גרדנר. לדבריה הקורבנות מופרדים ממשפחותיהם, שלא מעודכנות במצבם. מכשירי הטלפון שלהם מוחרמים והם אינם זכאים לביקורים. השחרור מ"אשפוז" אינו מתאפשר ללא אישור של המשטרה או הממשלה בבייג'ין — ולעתים חולפים ימים, שבועות ואף שנים עד שהוא ניתן. "באחד המקרים", המשיכה גרדנר, "הקורבן הוחזק במתקן פסיכיאטרי במשך 15 שנה". לפי הדו"ח, כמעט שליש מהקורבנות נשלחו לאשפוז בכפייה פעמיים או יותר. שניים מהם אושפזו לפחות חמש פעמים בעבר, ו-15 טרם שוחררו.

קורבנות מערכת אנקאנג, מתוך הדו"ח שפורסם. "במשטרו של שי ג'ינפינג נעשה מסוכן יותר ויותר לאנשים לדבר"
צילום: ארגון Safeguard Defenders
אינפו תדירות האשפוזים

לצורך כתיבתו נעזרו מחברי הדו"ח, בין היתר, בארגון הסיני Civil Rights and Livelihood Watch (CRLW), העוקב אחר הפרות זכויות אדם של אזרחים בני המעמדות הנמוכים במדינה. לדברי מואו ינסי, תחקירנית הארגון החיה בבריטניה, "יש לנו בארגון עיתונאים-אזרחים אמיצים שנמצאים בקשר עם קורבנות האשפוז בכפייה. הם קיבלו מהם את המידע באופן ישיר, ראיינו אותם ולעתים צילמו אותם בווידאו". בשיחה עם "הארץ" הוסיפה מואו כי הדו"ח מבוסס, בין היתר, על ראיונות אלה ועל מידע רב שנאסף מהשטח בשנים האחרונות. העדויות פורסמו מבלי לחשוף את זהותם של המראיינים, מחשש לביטחונם. "האנשים האלה נמצאים תחת מעקב הרשויות", הסבירה מואו. "הם מוטרדים על ידי המשטרה, ונאלצים במקרים רבים לעזוב את בייג'ין ולהתחבא. חלקם גם נעצרו".

אינפו מספר האשפוזים

לקריאת הדו"ח המלא

אחד המקרים המתוארים בדו"ח הוא של הפעיל הפוליטי לו צ'יאן-רונג, שאושפז במחלקה הפסיכיאטרית של בית חולים במחוז ג'יאנגסו ב-2018 למשך תשעה שבועות. לו העיד כי רופאיו הודו בפניו שהמשטרה הורתה על אשפוזו — על אף שבדיקות שנערכו לו קבעו כי הוא לא סובל ממחלת נפש. מקרה אחר הוא של חה פאנג-וו, תושב מחוז חונאן, שאושפז בכפייה כמה פעמים בעבר. באחד המוסדות שאליהם הובא אובחן חה כסובל מפסיכוזה פרנואידית ולדבריו אחד הרופאים אמר לו: "קל להיכנס לכאן, אבל קשה לצאת. המנהיגים הורו לנו להשאיר אותך כאן ותפקידנו הוא להשגיח עליך 24 שעות ביממה".

צ'ן ביסיאנג, תושבת חונאן בשנות השמונים לחייה, נעצרה בידי המשטרה ב–2017 אך בשל גילה המבוגר והעובדה כי הוכתה בידי השוטרים ונחבלה, היא הופנתה לבית חולים צבאי ואושפזה למשך ארבעה חודשים במחלקה הפסיכיאטרית. מקרה אחר המוזכר בדו"ח הוא של דונג יאוצ'יונג — שב-2018 תיעדה את עצמה משליכה דיו על תמונתו של הנשיא שי, ומוכרת בכינוי "נערת הדיו". דונג נכלאה במוסד פסיכיאטרי שם הוכתה, נקשרה למיטה ונאלצה לקחת תרופות שלא נזקקה להן. היא אושפזה פעמיים, ובני משפחתה סיפרו כי קודם לכן היתה בריאה — אך לאחר שחרורה, כשהיא כבת 30 בלבד, סבלה מתופעות חמורות כמו דמנציה וחוסר שליטה על הסוגרים וכן מסיוטי לילה.

לא כל המאושפזים הם מתנגדים פוליטיים. בכמה מקרים הובאו לאשפוז בכפייה מי שתבעו פיצוי כספי מהרשויות בשל פציעה בעת שירותם הצבאי, דרשו מהמשטרה לחקור פריצה לביתם או תמכו בפומבי במורה שנענשה כי עודדה את תלמידיה להטיל ספק בנרטיבים ההיסטוריים הרשמיים של השלטון. 99 הקורבנות המוזכרים בדו"ח מגיעים מ-21 מחוזות ברחבי סין, אך הוא אינו עוסק בנעשה במחוזות שבהם מצב זכויות האדם עשוי להיות חמור יותר, שינג'יאנג וטיבט. גיל הקורבנות משתנה, חלקם צעירים ואחרים מבוגרים. 51 מהם גברים ו-48 נשים; 14 מהם פעילים פוליטיים ו-80 זכו להגדרה "עותרים" (petitioners). לדברי גרדנר, מדובר במי שפועלים תחת שיטת "המכתבים והביקורים" הוותיקה בסין.

"אזרח שמבקש להתלונן או להפנות לרשויות בקשה הנוגעת לעוול שנגרם לו יכול לעתור בנושא לרשויות באזור מגוריו", הסבירה מנהלת המחקר את השיטה. לדברי גרדנר, "אזרחים רבים מאמינים במערכת וחושבים שהיא תפתור את העניין בדרך צודקת, אבל זה לא עובד. חיי העותרים הם קשים, ההליכים נמשכים שנים וחלקם גם הופכים לקורבנות של השיטה המאשפזת אותם בכפייה". להגדרתם של מתנגדי משטר כמי שסובלים ממחלת נפש, ולאשפוזם בכפייה במוסדות פסיכיאטריים, יש היסטוריה בת עשרות שנים בסין וזו מוכרת גם מדיקטטורות אחרות דוגמת ברית המועצות. לפי הדו"ח, בשנות ה-80 הוקמה בסין רשת של 30 מוסדות פסיכיאטריים בשם אנקאנג (מונח שמשמעותו "שלום ובריאות"). מוסדות אלה היו מיועדים לאזרחים "בלתי שפויים מבחינה פלילית", ונוהלה בידי המשרד לביטחון הציבור. אולם מי שסומנו כמתנגדי משטר מאושפזים גם במוסדות פסיכיאטריים אחרים, בהם מרכזים רגילים לבריאות הנפש המטפלים באוכלוסייה הכללית ומנוהלים בידי משרד הבריאות הסיני. לדברי גרדנר, בין 2002 ל-2012 התקיים דיון ציבורי בסוגיה, בסין ומחוץ לה.

ב-2012 חוקקה סין את "חוק בריאות הנפש" שנועד להסדיר את זכויות המטופלים. כך נוצרו קריטריונים לאשפוז, בתי חולים קיבלו אחריות לזכויות החולים וגובשו נהלים מחמירים יותר, מבחינה רפואית ומשפטית, למקרים של אשפוז בכפייה. אך לטענת גרדנר, המצב בפועל לא השתפר. "עכשיו ברור שזה לא עובד", הוסיפה. "הדו"ח מראה כי עדיין יש מאות או אלפי קורבנות". לדבריה, "קשה לנו לומר אם המצב משתפר או נהיה גרוע יותר מבחינה זו, אבל במשטרו של שי, ישנה עלייה ברדיפה של פעילי זכויות אדם ועיתונאים-אזרחים, והם הרי אלו שיכולים לעצור את זה. לכן כדאי לשקול את האפשרות שהשיטות האלו קיימות באותו היקף שהן היו בעבר. זאת, בסופו של דבר דרך זולה, יעילה וקלה לשמר את היציבות שחשובה כל כך לשלטון".

כך נכתב גם בפרק המסקנות בדו"ח הארגון: "סין תחת שי ג'ינפינג מעולם לא היתה יותר עסוקה ב'שמירה על היציבות' ובהטרדה ומעצר של אנשים שהמפלגה הקומוניסטית מחליטה כי הם מסכנים את כוחה". מחברי הדו"ח מוסיפים כי הדבר בא לידי ביטוי בתקציב הרב המיועד למטרות של טיפול באי-שקט חברתי. ב‏–2019 הוקדשו לכך בתקציב המדינה כ–1.39 טריליון יואן (כ–217 מיליארד דולרים) — סכום הגבוה בכ–17% מתקציב הצבא הסיני. "בסין פועלות מערכות רבות למעצר שרירותי ולכפיית היעלמויות, המשמשות לתחזוקת היציבות — ממערכת המעקב אחרי מגורים, דרך 'בתי כלא שחורים בלתי חוקיים' ועד מעצרים כפויים בשם בדוי ואף מעצרי בית", נכתב בדו"ח. "אבל אחת השיטות המפחידות והסטיגמטיות ביותר היא מערכת 'אנקאנג', שבה קורבנות לכודים בתוך סיוט, ללא גזר דין של בית המשפט, ללא הליך שיפוטי וללא מושג מתי הסיוט יסתיים".

"הארץ" פנה לשגרירות סין בישראל, עדיין לא התקבלה תגובתה.