כך מרוויחה תעשיית האופנה מדיכוי המיעוט האויגרי בסין

לאחרונה עלה לכותרות מצב המיעוט האויגורי בסין, שעובד בתנאי כפייה קשים במחוז המספק 20% מהכותנה לתעשייה הגלובלית. רבים ממותגי האופנה שאנו לובשים מתבססים על תוצרת זו וגם אם הם מנסים להתנתק ממנה, הסינים משיבים בחרם צרכני. בראיון עם מומחים ואקטיביסטים נבחנת ייתכנותה של אלטרנטיבה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/fashion/.premium-MAGAZINE-1.9976728

על פי משפט ידוע המיוחס, ככל הנראה בטעות, לביסמרק, עדיף לאדם לא לדעת כיצד נחקקים חוקים כפי שעדיף לו לא לדעת כיצד מיוצרות נקניקיות. את המשפט הזה ניתן ככל הנראה להחיל על מוצרים רבים ובהם חלק מהבגדים שאנו לובשים, החל בבגדי היומיום וכלה באלו המוצגים במסלולי תצוגות האופנה. כבר שנים רבות ידוע שאחורי הקלעים של תעשיית האופנה כוללים לפעמים תנאי עבודה קשים, ניצול ושכר נמוך במדינות רבות בעולם (לצד נזקים סביבתיים), אך בשנים האחרונות, דווקא כשהמודעות לנושאים אלו גדלה, מתברר שייתכן שיש מקום שבו המצב בתחום זה רק הולך ומחמיר.

המידע על תנאי העבודה והחיים של העובדים במפעלים, באזורי התעשייה ובשדות הכותנה של מחוז שינג'יאנג שבצפון מערב סין הוא מוגבל. עם זאת, לאחרונה הולך ומתפתח דיון תקשורתי סביב עדויות וטענות על עבודת-כפייה בתנאים קשים, על טרנספרים כפויים של עובדים בהתאם לאינטרסים כלכליים ודמוגרפיים של הממשלה הסינית, ועל הקמה של מפעלים בסמוך ל"מחנות לחינוך מחדש". במחנות אלו, על פי הערכות ועדויות, נכלאו מעל מיליון בני-מיעוטים, מרביתם אויגורים, אחד המיעוטים האתניים הגדולים בסין. האויגורים הם עם ממוצא טורקי ממרכז אסיה, מרביתם מוסלמים בדתם, הם מונים כעשרה מיליון איש ורובם מתגוררים במחוז שינג'יאנג. במחנות מתבצעים לכאורה מעשי אינדוקטרינציה על הטווח שבין לימודי סינית כפויים ואינטנסיביים ואיסור שימוש בשפות המיעוטים האתניים כמו אויגורית וקזחית, ובין שעות של הודאות כפויות בפשעים (גם אם הם מומצאים), שעות של שירת שירי נאמנות למפלגה, למנהיג ולמדינה ושינון של סיסמאות מפלגתיות. יש גם עדויות על עינויים (תלישת ציפורניים, חשמול, מלקות) לכאורה, ניסויים רפואיים ואונס.

היה זה רק עניין של זמן, אם כך, עד שלטענה על הפרת זכויות האדם הזאת בסין תיתוסף עוד אחת: הטענה כי מי שרוכש מוצרים של חברות מערביות רבות עושה לכאורה שימוש בתוצרת שעובדי כפייה היו מעורבים בייצורה, היכן שהוא בשרשרת הייצור. ובייחוד תוצרת של תעשיית האופנה. את הטענה הזאת מעלה דו"ח של המכון האוסטרלי למדיניות אסטרטגית (Australian Strategic Policy Institute) מהשנה שעברה, המבוסס על בחינה מדוקדקת של שרשראות אספקה, חקירה של שלושה מקרי מבחן, בחינה של מסמכים סיניים, צילומי לוויין ועוד. הדו"ח גם מציג רשימה ארוכה של חברות, 82 ליתר דיוק, והחשובים שבכלי התקשורת במערב – בהם "גרדיאן"בי־בי־סי"וושינגטון פוסט", רויטרס ו"פייננשל טיימס" – כבר פרסמו את ממצאיו והזכירו חברות ובהן נייק ופומה, קלווין קליין, אדידס, זארה וויקטורי'ס סיקרט. איש לא טען שהן עצמן העסיקו עובדי כפייה, אך על פי הדו"ח, הן עשו שימוש, לא בהכרח מודע, בתוצרת שמקורה בעובדי הכפייה משינג'יאנג.

אופציה לעמוד 32- אסירים אויגורים.JPG
אסירים אויגורים בדרכם לפסיקת גזר דין המוני במחוז שינג'יאנג, 2014 . הודאות כפויותצילום: REUTERS

הדו"ח מזכיר, בין השאר, חברה בשם Haoyuanpeng Clothing Manufacturing Co. Ltd. המחזיקה על פיו, החל ב-2018, מפעל לוויין בשינג'יאנג וגם "מייצאת" עובדים אויגורים למפעל האם שלה במחוז אנחווי (Anhui). הדו"ח האוסטרלי טוען גם שהחברה הסינית פירסמה כי יש לה שיתופי פעולה אסטרטגיים עם החברות הגרמניות פומה, אדידס ונייק ועם החברה הדרום-קוריאנית פילה. החוקרים האוסטרלים טוענים שגילו מסמך סיני ממשלתי המדווח על העברת 63 עובדים (ותוכניות להעביר מאות נוספים) בפברואר 2018 מבית ספר מקצועי בשינג'יאנג למפעל באנחווי. ניתוח צילומי לוויין מראה, לטענת המכון האוסטרלי, שמ-2017 בית הספר המקצועי גדל מאוד והפך למעשה ל"מחנה לחינוך מחדש" המתנהל בסגנון צבאי. צילום לוויין נוסף, הפעם של מפעל הלוויין בשינג'יאנג (שעל הקיר החיצוני שלו יש כרזה גדולה של אדידס), מנותח על-ידי המכון ונראות בו גדרות המקיפות את המפעל כולו, עמדות שמירה רבות וגם אזור מבודד של מגורי עובדים המוקף בגדר גם הוא.

הדו"ח מפרט גם את סיפורם של 600 עובדים משינג'יאנג שהועסקו בחברה בשם Qingdao Tae Kwang Shoes Co Ltd שהלקוחה המרכזית שלה, על-פי הדו"ח, היא חברת נייק. על-פי הדו"ח, העובדים, המייצרים בשנה כשבעה מיליון זוגות נעליים בעבור נייק, עסוקים במהלך הערב בלימודי סינית בכפייה, ב"חינוך פטריוטי" ובשירת ההמנון הסיני. הדו"ח מצטט את "וושינגטון פוסט", שפרסם ראיונות עם תושבים מקומיים שטענו כי העובדים הובאו למפעל בכפייה, שמופעל עליהם פיקוח קפדני, לחץ פסיכולוגי ותעמולה פוליטית, ושהם לא רשאים לקיים פולחן דתי. העיתון מתאר את המקום כמוקף גדרות תיל, מצלמות אבטחה ומגדלי שמירה, וטוען שתחנת משטרה מפקחת על היוצאים והנכנסים באמצעות תוכנות זיהוי פנים.

ד"ר אדריאן זנץ הגרמני הוא חוקר בכיר בארגון האמריקאי "קרן הזיכרון לקורבנות הקומוניזם". הארגון קיים כבר משנות התשעים ולמרות ביקורת על כך שהוא גוף שמרני ואנטי קומוניסטי, קשה לבטל את עבודתם של החוקרים שלו העוסקים בסין ובמדיניותה. זנץ מתמחה בחקר המדיניות האתנית הסינית בשינג'יאנג ובטיבט. בדו"חות שכתב ושהתפרסמו בין דצמבר 2019 למרץ 2021 ניתח גם הוא מסמכים סיניים, עדויות ופרסומים במדיה והגיע למסקנה שמאות אלפי בני-מיעוטים מועסקים בכפייה בשינג'יאנג דרך תוכניות ממשלתיות, שהן כביכול חלק ממאבק בעוני וברדיקליות דתית. על פי זנץ, בניגוד לטענות המשטר הסיני, אלו הן למעשה תוכניות לאסימילציה ולדילול אוכלוסין. מכיוון ששינג'יאנג היא המקור ל-85% מהכותנה בסין וכ-20% מהכותנה בעולם, ומכיוון שמרבית הכותנה באזור נקטפת עדיין ידנית, טוען זנץ, אפשר להניח שהכותנה הסינית המשמשת לייצור בגדים בסין ובמדינות אסיאתיות רבות נוספות היא תוצר של עבודת כפייה. גיוס העובדים, העברתם למקומות עבודה רחוקים וניהול העבודה בשטח – על פי הדו"חות של זנץ, בכל אלה יש אינדיקציות והוכחות לכפייה לכל דבר.

"טרנספר של כוח עבודה נעשה בסין כבר בשנות התשעים ובשינג'יאנג מסביבות 2005-2003", טוען זנץ בראיון ל"הארץ", "הכפייה התגברה ב-2017, בתקופה שבה המחנות לחינוך מחדש נכנסו לשימוש". זנץ טוען שיש שני סוגים של תוכניות ממשלתיות של עבודות כפייה בהיקף גדול.

הראשונה, שהחלה ב-2018, היא עבודות הכפייה המבוססות על אסירים ששוחררו ממחנות החינוך מחדש. "אפשר להעריך שיש בתוכנית זו מאות אלפי עובדים העובדים בדרך כלל בפארקים תעשייתיים או באזורי תעשייה המוקמים במיוחד בצמוד למחנות, שם לפעמים העובדים עדיין חיים במחנה ומוסעים לעבודתם בליווי משטרה חמושה".

התוכנית השנייה היא טרנספר של כוח עבודה. כאן מדובר, על פי זנץ, בעד 1,600,000 בני-אדם בשינג'יאנג הנמצאים בסכנת עבודת-כפייה. קוטפי הכותנה העונתיים בשדות שינג'יאנג הם חלק מתוכנית זו. "רבים מעובדים אלו לא יכולים לעזוב את מתחמי העבודה", מספר זנץ, "והביקורים מוגבלים. יש עדויות לכך שהם עובדים עשר שעות ביום או יותר, ושכרם יכול להיות נמוך". הדו"חות של זנץ מעלים גם טענות על ניהול קפדני של משמעת קשוחה, על תהליכי אינדוקטרינציה כחלק מהעבודה ועל הפרדת ילדים מהוריהם ושליחתם למוסדות. במוסדות אלו גם הם עוברים אינדוקטרינציה ונענשים אם הם לא מדברים סינית. "חלק מהחברות שבהן עובדים עובדי הכפייה הוקמו במיוחד לצורך זה על ידי הממשלה אבל רובן חברות פרטיות לכאורה", אומר זנץ. "לחלקן יש הנהלה כמו-צבאית, הן משתפות פעולה עם הממשלה ומקבלות סובסידיות ממשלתיות בעבור העסקת עובדים מהמחנות ועובדים מהפריפריה שהם חלק מתוכנית טרנספר העבודה".

ביקורת ומחאה

"אנחנו קוראים לזה עבדות מודרנית", אומרת ל"הארץ" רושאן עבאס, אויגורית שחיה בווירג'יניה שבארה"ב, מייסדת ומנהלת הארגון "קמפיין לאויגורים" שקיים קשר עם קורבנות רבים של עבודות כפייה ובני משפחותיהם. לטענתה, "התנאים הם מטרידים מאוד, הממשלה שיקרה לגבי קוביד-19, השתמשה באויגורים כשפני ניסיונות של תרופות וחיסונים, ועכשיו הם מחזיקים אותם במתקני מגורים צפופים. ניתן לכנות את הגיוס לעבודה ככפייה משום שהאויגורים יודעים שמי שלא יסכים למה שמכונה 'בקשת' הממשלה עלול למצוא את עצמו במחנה ריכוז. בהתבסס על ראיון שערכנו עם אדם שהועבר בכפייה מהמחוז האויגרי למפעל באזור אחר של סין, על מרבית העובדים נאסר לעזוב את עבודתם ואת מתקני המגורים שלהם ביום ובלילה, שכרם הוא מינימלי, אם הם בכלל מקבלים שכר, הם עובדים שעות ארוכות, מזונם אינו מספק והם נשמרים על ידי שומרים חמושים".

רושאן עבאס, צילום: רושאן עבאס

על פי עבאס, יש לראות את העבודה הכפויה בהקשר רחב יותר. "לסין מעולם לא היתה תרבות עבודה הוגנת", היא אומרת, "אבל המקרה הזה קשור לפשע של רצח-עם. באמצעות העברת אויגורים צעירים בגיל נישואים למפעלים ולסביבה שבה הם תחת שליטה מלאה, המפלגה הקומוניסטית הסינית מעצבת מחדש את החברה האויגורית, הורסת את תרבותה ואת קשרי הדם שלה. אלו הם פשעים נגד האנושות לכל דבר, זוהי נורמליזציה של עבדות המבוססת על הצדקות פטרנליסטיות ושקרים". עבאס דוחה לחלוטין את הטענה הסינית על כך שמדיניות זו היא לטובת האזור ותושביו. "מי שמאמין שהמפלגה הקומוניסטית הסינית מוטרדת מעוני לא שם לב למגמות השולטות בסין כבר עשורים", היא אומרת, "רבים מהאויגורים שהועלמו לתוך המחנות אינם עניים. יש שם פרופסורים, אמנים, סופרים, מוציאים לאור ורופאים כמו אחותי שיצאה כבר לפנסיה ולא היתה אדם פוליטי אך עדיין נחטפה על-ידי המשטר". עבאס מספרת שבספטמבר 2018, שישה ימים לאחר שדיברה בפומבי על המחנות של המשטר הסיני, נלקחה אחותה המתגוררת בשינג'יאנג, ד"ר גולשאן עבאס, על-ידי השלטונות ומאז לא קיבלו בני משפחתה שום אות חיים ממנה.

לגבי הטענה של שלטונות סין על הדה-רדיקליזציה של האויגורים, אומרת עבאס ש"אם מיליוני האנשים שנמצאים במחנות ואסורים בתור עבדים מודרניים היו באמת רדיקלים, הבעיה היתה גדולה מכדי להיאבק בה. זהו טיעון מכוער נגד קבוצה אתנית שלמה שאין לו הצדקה, הוכחות או בסיס במציאות. הניסיונות לעשות דה-הומניזציה והפללה לאויגורים בגלל זהותם האתנית ודתם הם מעוררי שאט-נפש. אנחנו רואים טקטיקות דומות שהמפלגה הקומוניסטית הסינית עושה בהן שימוש גם כשאין את התירוץ השימושי של האיסלאם כאמתלה לדיכוי ברוטלי. הם עושים את אותו הדבר לטיבטים, להונג-קונג, למונגולים בדרום, לנוצרים הסינים, לדיסידנטים ולעורכי דין. הבעיה היא המפלגה".

בסין עצמה אמנם קשה להתקומם נגד המפלגה הקומוניסטית הסינית והמשטר שהיא מנהלת, אך ברחבי העולם יש התנגדות נרחבת. מעבר לגופים פוליטיים ולתנועות אידיאולוגיות ישנם גם אקטיביסטים צעירים המנסים לעורר את דעת הקהל העולמית בנושא. אסמה גון היא צעירה בלגית בת 22. היא לומדת פילוסופיה באוניברסיטת בריסל והיא גם אקטיביסטית ותסריטאית. היא אינה אויגורית בעצמה. היא נולדה וגדלה בבריסל למשפחה ממוצא טורקי, אך כשלמדה קולנוע ב-2018 נחשפה לנושא האויגורי כאשר יצרה עליו סרט. מאז היא מתנדבת באגודה האויגורית הבלגית ומשתתפת במחאות ובפגישות הפוליטיות שהיא מקיימת. "אני מנסה להשתמש בדרכים יצירתיות כדי לגרום לאנשים להתעורר", היא אומרת בראיון ל"הארץ", "אנשים ראו כבר מספיק סרטים תיעודיים וחתמו על מספיק עצומות ועדיין לא מרגישים שינוי. אני מנסה לומר לאנשים שאם הם קונים מזארה או מנייק הם חלק מהשיטה, הם תומכים בה. במקום זה צריך לגייס אותם כדי להילחם בה".

כפולה פותחת-האקטיביסטית אסמה גאן ב קמפיין.JPG
צילום: Ruveyda Onat

השיטה שגון מצאה היא יצירתית וייחודית – הפקת קמפיין אופנה המבוסס על קמפיינים קיימים, רק שבנוסף לסיסמאות המקוריות מופיעות בו סיסמאות חדשות: "מיוצר במחנות ריכוז", "יוצר על ידי נשים אויגוריות מעוקרות", או "יוצר על ידי נשים אויגוריות מעונות". גון לקחה על עצמה את התפקיד המרכזי – מלבד היוזמה וההפקה היא משמשת גם כדוגמנית. "בדרך-כלל התהליך לוקח יומיים-שלושה", מספרת גון, "הצילומים נמשכים שעתיים. אני הבמאית ועושה גם את המייק-אפ, שילובי הבגדים והקונספט. אחי עושה את תיקוני הצבע (color grading). הצלמים הם בדרך-כלל אנשים שאני מכירה. הכל נעשה בתקציב נמוך. אין לי תרומות או עזרה, אז עשיתי את הכל מהחסכונות שלי".

בסופו התהליך נוצר פוסטר בעל דמיון רב לפרסומות של חברות האופנה הגדולות, שהמסר שלו קצר וחד-משמעי. כאשר גון ניסתה להפיץ את תוצרי הקמפיין שלה במגזינים וכלי תקשורת שונים בבלגיה ומחוץ לה, מרביתם התעלמו ממנה לחלוטין. לכן, המקום היחיד שבו הופצו התמונות הן הרשתות החברתיות, והתגובות היו מעורבות. "בטוויטר היתה הרבה ביקורת", היא מספרת, "היו בוטים סיניים שאיימו להרוג אותי אם לא אסיר את הפוסטים. היו גם מי שכתבו שהעובדה שמישהו יוותר על קניית חולצה של נייק או זארה או כל חברה אחרת לצורך העניין לא תציל אף אויגורי ממחנה ריכוז. התשובה שלי היא שכל אחד עושה מה שביכולתו. אני לא יכולה להציל אויגורים מהמחנות אבל אני יכולה לעורר מודעות. אני לא יכולה לשנות חוקים, את זה עושים פוליטיקאים, אני אדם יוצר וזה מה שאני יודעת לעשות".

נשאלת השאלה, מדוע אף חברה לא תובעת אותה? תשובה אפשרית היא שחברות שאכן יש להן קשר, גם אם הוא עקיף, לכותנה סינית, ינסו להימנע מלהתייחס לעניין הזה כל עוד זה אפשרי על מנת לא למשוך תשומת לב לנושא. בנוסף לכך, גון היא כרגע אנונימית יחסית ותביעה עשויה להעצים את ההד של פעילותה.

איך את יכולה לדעת שהמידע שבידייך נכון?

"אני מקבלת מידע מארגוני זכויות-אדם, מאקטיביסטים וגם מדמויות בעולם הפוליטי. חבר הפרלמנט האירופי הצרפתי רפאל גלוקסמן למשל ונשיאת המכון האויגורי האירופי, דילנור רייהאן. אני מאוד נזהרת ומקפידה שהמידע שלי יהיה מדויק, ואם משהו משתנה אני מעדכנת את הקמפיין".

מהיצרן לצרכן

האם חברות האופנה הגדולות מגיבות לקמפיינים אקטיביסטיים או ללחץ פוליטי מצד ממשלות במערב, ארגוני חברה אזרחית וגופים בינלאומיים? בצרפת פתחו לאחרונה השלטונות בחקירה על מנת לבדוק אם חברות כמו זארה ויוניקלו עשו שימוש בתוצרים של עבודת כפייה בשינג'יאנג. על-פי דיווח בבי־בי־סי, זארה הודיעה שתשתף פעולה עם החקירה אך הכחישה בתוקף את ההאשמות. החברה טענה שיש לה נהלים המוודאים שלא תהיה שום צורה של עבודת כפייה בשרשרת הייצור שלה ואפס סבלנות כלפי עבודות כפייה מכל סוג שהוא. גם חברת יוניקלו אמרה שאם תקבל פנייה היא תשתף פעולה עם החקירה על מנת לחזור ולאשר שאין עבודת כפייה בשרשרת הייצור שלה.

ביורן ירדן, צילום: The Swedish Institute of International Affairs

"יש דוגמאות נוספות", מספר ביורן יֶרְדֵן, מנהל המרכז השוודי הלאומי לחקר סין, "החברה השוודית-פינית Stora Enso, למשל, הודיעה שתפסיק לייצא לשינג'יאנג תאית (מרכיב בתעשיית הנייר, ד"ס) אחרי שהעיתון ההונג קונגי South China Morning Post פירסם שמרבית החומר מסוג זה שנעשה בו שימוש בשינג'יאנג מיובא מפינלנד. עם זאת, החברה לא קישרה באופן פומבי את הפסקת הייצור והייצוא לעבודות כפייה". אך לא כל החברות מגיבות כך. "בניגוד לחברה הפינית-שוודית, יש חברות ביגוד והלבשה מהגדולות ביותר שעושה רושם שימשיכו להשתמש בכותנה משינג'יאנג, ככל הנראה בגלל תגובה חריפה של סין", אומר ירדן. חלקן אינן מתייחסות כלל לנושא ומסרבות להתחייב פומבית לא לעשות בה שימוש.

המקרה של החברה השוודית H&M הוא מעניין במיוחד. "אחרי שהחברה הודיעה שהיא מחויבת לא להשתמש בכותנה משינג'יאנג כתוצאה מלחץ של ארגוני חברה אזרחית ועיתונות במערב, החל עליה לחץ מהרשויות בסין", אומר ירדן. "זו התפתחות חדשה והבחירה נעשית קשה יותר לחברות שהפכו למטרה להתקפות של גופים שונים בסין. במקרה של H&M זו היתה 'ליגת הנוער הסינית', שקראה לחרם וגרמה להסרתה של H&M מאתרי קניות בסין".

ירדן מסביר שבמקרה של החברה השוודית ייתכן שיש גם קשר לסכסוך רחב יותר בין שוודיה לסין, הקשור לאיסור שהוטל על חברת הטכנולוגיה הסינית Huawei לקחת חלק בהקמת רשת 5G בשוודיה. "ייתכן שהסינים משתמשים בשוודיה כמסר לחברות ואולי גם למדינות אחרות" מוסיף ירדן. ואכן, לאחרונה גם חברות ממדינות אחרות שהביעו דאגה מהמתרחש בשינג'יאנג כמו נייק, אדידס והוגו בוס חשופות לחרם צרכנים סיני.ככל שממשלות וארגונים בינלאומיים כמו האיחוד האירופי מתערבים בנושא הסחר עם שינג'יאנג, הנושא הופך להיות חלק ממאבק גלובלי מורכב. "הסינים מכחישים שמשהו בעייתי מתרחש בשינג'יאנג", מסביר ירדן. "בניגוד לאמריקאים שטוענים שיש כאן נושא הקשור לזכויות אדם, הסינים טוענים שארה"ב משתמשת בנושא ככלי במאבק בין המעצמות. זה שונה ממלחמת הסחר בין סין לממשל טראמפ שהחלה ב-2018 ושהיה בה קונסנזוס על מה שמתרחש. כעת מדובר בפרספקטיבות שונות. כשהסינים רואים צעדים של האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה ויפן, הם לא רואים בכך צעדים עצמאיים של מדינות אלו, אלא ניסיון ליצור קואליציה עם ארה"ב נגדם. לכן הם שולחים מסר חזק – אל תחשבו שתוכלו לפגוע בסין בלי שתשלמו על כך מחיר אדיר בטווח הרחוק".

למרות המורכבות הגלובלית, רושאן עבאס איננה מרימה ידיים וממשיכה את מאבקה. הארגון שהיא מנהלת מנסה לשכנע חברות לבחור כדבריה ב"דרך המוסרית", אך היא אומרת שלמרות שישנן חברות דוגמת מארקס אנד ספנסר שזזות בכיוון הנכון, מרבית החברות בוחרות עדיין "להיות שותפות לרצח-עם"."אנחנו חייבים לשלב מאמצי חקיקה עם לחץ של צרכנים", היא אומרת, "אנחנו צריכים יותר ויותר צרכנים שיבהירו לחברות האלו שהן אינן מעוניינות להיות חלק מצריכת תוצרת של עבודות כפייה. לצערי תעשיית ההלבשה והאופנה משתפת פעולה מכיוון שמקורם של אחד מכל חמישה אריגי כותנה בעולם הוא במזרח-טורקיסטן (שינג'יאנג), אבל גם תעשיית הפאנלים הסולריים וההייטק משתפות פעולה", היא מסכמת וממשיכה, "חברות כמו הוגו בוס ופולקסוואגן עשו רווחים מעבודת עבדים בזמן השואה. בהווה חברות ממשיכות להציג התנהגות לא מוסרית הראויה לכל גינוי כשהן עושות שימוש בעבדות אויגורית. אחרי השואה העולם התאחד והכריז – לעולם לא עוד. ב-1948 התקבלה האמנה למניעת רצח-עם. והיום אנו רואים שהבטחה זו לא מקוימת, והמפלגה הקומוניסטית הסינית ממשיכה להרוס את העם האויגורי".

תגובות

תמצית תגובת שגרירות סין בישראל:

"הטענה על עבודה בכפייה כביכול בשינג'יאנג היא שקר מוחלט. זהו שקר המיוצר על-ידי ארגונים וגורמים פרטיים במערב. עבודה ומדיניות העסקה חיובית נקבעו בחוק בשינג'יאנג על מנת לשמור על הזכות הבסיסית של האוכלוסייה המקומית לתעסוקה. עובדים בני  מיעוטים אתניים בשינג'יאנג בוחרים את עיסוקיהם בהתאם לרצונם, הם חותמים בהתנדבות על חוזים עם מעסיקיהם על בסיס שוויוני ומקבלים את השכר המגיע להם. כיצד אפשר לקרוא לכך 'עבודות כפייה'?

"השקרים המופצים בארה"ב ובמערב הם תוצאה של כוונה זדונית, של התנכלות לחברות ולתעשייה הסינית וחלק מאג'נדה שנועדה לחבל בשינג'יאנג ולהגביל את סין… זה זמן רב המכון האוסטרלי ASPI ואדריאן זנץ מפיצים שמועות כדי להכפיש את סין… מכון ASPI מפיץ גם הוא שקרים ואידיאולוגיה אנטי-סינית משום שהוא ממומן על-ידי גורמים אמריקאיים. דיווחיו חסרי בסיס וחסרי ערך אקדמי. גם דיווחיו של אדריאן זנץ מלאים הטיות ומכפישים את סין. זנץ הוא אקדמאי מזויף שהמוניטין שלו פשט את הרגל ושאין לסמוך על דיווחיו".

תגובת חברת אדידס: "החברות המוזכרות בדו"ח של מכון ASPI ומקושרות לאדידס אינן ספקיות של אדידס ישירות או בעקיפין. לוגואים של חברת אדידס שהוצגו בצורה שגויה ברשת או על גבי בניינים של הישויות המוזכרות בדו"ח הוסרו זה מכבר. אדידס מחויבת לתנאי עבודה בטוחים והוגנים יותר מ-20 שנה" 

תגובת חברת PVH, מחזיקת המותג קלווין קליין: "אנו מכבדים ושומרים על זכויות אדם בכל מקום שבו אנו פועלים ותומכים בסטנדרטים הבינלאומיים לזכויות אדם. התחייבותנו הממושכת לתמוך בזכויות עובדים, כולל חיסול עבודה בכפייה, מופיעה בקוד ההתנהגות שלנו, 'מחוייבות משותפת', הדורש משותפינו העסקיים לציית לסטנדרטים של ארגון העבודה הבינלאומי. אנחנו מוודאים שהספקים שלנו דבקים בדרישה זו. החברה עובדת בשותפות איתם ומקיימת איתם שיח על כלים וגישות לאיתור ווידוא הנושא. PVH שומרת על החוקים והרגולציות בכל מקום שבו היא עושה עסקים, כולל ביחס למדיניות ממשלת ארה"ב בעניין מחוז שינג'יאנג".

חברת נייק העבירה ל"הארץ" בתגובה לפנייה את ההצהרה הפומבית האחרונה שפירסמה בנדון ובה היא מדגישה שאיננה משתמשת בתוצרים המגיעים מהמחוז וכי וידאה זאת עם ספקיה.

אל נעמיד תליין מתוכנו

ע"פ דו"ח של אמנסטי שהתפרסם לאחרונה, עשרות אלפי בני-אדם יושבים בתאי נידונים למוות ברחבי העולם. למרות שרוב מדינות העולם ביטלו את עונש המוות בכוח או בפועל, בכל שנה מוצאים להורג מאות בני-אדם ואלפי גזרי-מוות חדשים נגזרים במדינות שונות מארה"ב, דרך מדינות רבות במזה"ת ועד יפן והודו. כמה נקודות למחשבה לפני ששאלת עונש המוות חוזרת לדיון הציבורי בישראל.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9945443

ינואר השנה היה חודש עמוס בבית-הסוהר טרה הוט שבאינדיאנה המשמש לכליאה והוצאה להורג של אסירים פדרליים שנידונו למוות. כמה ימים לפני סיום כהונתו, זירז ממשל טרמפ את הוצאתם להורג של שלושה נידונים למוות שהצטרפו ל-17 אמריקאים שהוצאו להורג בשנה שעברה. ראשונה היתה ליסה מונטגומרי, שב-2004 חנקה למוות אישה הרה וחתכה מבטנה את תינוקה. ע"פ ההגנה סבלה הרוצחת בילדותה מאונס והתעללות קשה וכאסירה תוארה כסובלת מהזיות. ב-13 בינואר היא נלקחה לחדר ההוצאות להורג. השעה היתה מאוחרת מאוד, היא נראתה מבולבלת וויתרה על האפשרות לומר מילים אחרונות. לאחר זריקת הרעל, היא נקשה באצבעותיה בעצבנות במשך כמה שניות ועצמה את עיניה. באחת וחצי בלילה נקבע מותה. למחרת הגיע תורו של קורי ג'ונסון, שרצח שבעה בני-אדם במהלך עסקת סמים ב-1992. ממש לפני הוצאתו להורג הוא קיבל פיצה ומילקשייק תות, הוא התנצל על פשעיו והספיק ללחוש לבני משפחתו, שישבו בחדר סמוך, שהוא אוהב אותם. בחדר אחר ישבו בני משפחות קורבנותיו וצפו בו כשהוא מנסה לשווא לדבר אחרי שהרעל החל לפעול. עשרים דקות אח"כ, מותו הוכרז ובחדר הסמוך נשמעו מחיאות כפיים ושריקה. עורכי דינו של ג'ונסון טענו שהיה מוגבל שכלית. בלילה הבא הובל לאותו חדר דאגלס היגס שהורשע ברצח שלוש נשים והומת גם הוא. כ-2,500 אסירים נוספים נידונים למוות כלואים כעת בארה"ב.

אבל ארה"ב אפילו לא קרובה להיות המובילה העולמית בגזרי-דין מוות. דו"ח של אמנסטי שהתפרסם לאחרונה מגלה שמספר ההוצאות להורג באיראן, מצריים, עיראק וערב-הסעודית עמד על לפחות 246, 107, 45 ו-27 בני-אדם בהתאמה. למספר זה יש להוסיף אלפי נדונים למוות בסין שבה הוצאות להורג הן סוד מדינה. במדינות רבות דוגמת איראן ומצריים עונשי מוות מוטלים בגין פעילות פוליטית ובאחרות, דוגמת, סינגפור, תאילנד ואינדונזיה הם מוטלים במשפטי סמים. בסה"כ הוצאו להורג ב-2020 לפחות 483 בני-אדם. זהו מספר נמוך משמעותית משנים קודמות (ב-2015, למשל, המספר עמד על 1,634), אך הוא אינו כולל מדינות כמו צפון קוריאה, סין, ווייטנאם וסוריה המסתירות את המתרחש בהן והוא בוודאי אינו כולל מעשים של טיהור אתני, פשעי מלחמה, רצח במתקני כליאה סודיים וחיסולים ממוקדים. מדובר רק בהוצאות להורג כתוצאה מהליכים משפטיים רשמיים, גלויים וחוקיים לכאורה.

54 מדינות בעולם עדיין דנות בני-אדם למוות והן כוללות, בין השאר, מדינות רבות במזה"ת, את יפן, הודו, בלארוס, סומליה, בוצוואנה וטאיוואן. ב-2020 הוטלו בעולם לפחות 1,477 גזרי-דין מוות בשיטות המתה מגוונות הכוללות כריתת ראש, חישמול, תלייה, וכיתת יורים. מרבית המדינות הדמוקרטיות, לרבות מדינות רבות בארה"ב, כבר אינן מטילות עונשי מוות בחוק או בפועל. מדינות אחרות, דוגמת רוסיה, מנהיגות מורטוריום. אך ישנן כאלו שאינן מוותרות וכך יושבים למעלה מ-28,000 בני-אדם ברחבי העולם בבתי-כלא וממתינים לתלייניהם, חלקם לאחר משפט לא הוגן, ללא שהועמדה לרשותם הגנה ראויה או לאחר שהודו כתוצאה מעינויים. בנוסף ל-2,485 האסירים האמריקאיים, ממתינים לביצוע גזר-דין מוות כ-7900 בני-אדם בעיראק, 4,000 בפקיסטן, 2,700 בניגריה ו-1,800 בבנגלדש.

ישראל היא המדינה היחידה במזה"ת שאיש לא נידון למוות במערכת המשפטית שלה בעשורים האחרונים. ע"פ דו"ח אמנסטי היא נחשבת למדינה שביטלה את עונש המוות לפשעים רגילים בלבד, מפני שבספר החוקים הישראלי העונש עדיין קיים בחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, בסעיפי חוק סיוע לאויב בשעת מלחמה ובחוק השיפוט הצבאי למחבלים ולחיילים שסייעו לאויב. בפועל, כידוע, לא בוצע גזר-דין מוות בישראל מאז הוצאתו להורג של אדולף אייכמן ב-1962. עם זאת, בשנים האחרונות שורת חברי כנסת, מהליכוד, ישראל ביתנו וש"ס, הניחו הצעות חוק שנועדו להקל על בתי-דין להטיל עונש מוות על מחבלים רוצחים. מכיוון שהצעות כאלו יכולות לשמש גם ככלי פוליטי, ייתכן שגם הכנסת והממשלה הנוכחיים יצטרכו להחליט לאיזו מגמה ישראל תצטרף – למדינות הרואות בעונש מוות שריד ברברי מהעבר או לאלו הרואות בו כלי לגיטימי בארגז הכלים המשפטי שלהן.

כשיעמדו מול הדילמה, טוב יעשו המחוקקים הישראלים אם יזכרו שקשה למצוא ראיות מחקריות לכך שעונש מוות אכן מרתיע מחבלים פוטנציאליים. טיעון נוסף נגד העונש הוא שזהו עונש שלא ניתן לתיקון כאשר המערכת המשפטית טועה. זאת ועוד, במדינות רבות, וייתכן שישראל תהיה אחת מהן, עונשי מוות יוטלו בפועל רק על קבוצה אתנית אחת וישנן גם בעיות משפטיות בינלאומיות עם עונשי מוות שיוטלו בפועל רק בבתי-דין צבאיים באיו"ש ולא בתוך מדינת ישראל. אך כל אלו אינם הטיעון העיקרי. עונש מוות הוא מנגנון הדורש תליינים – מישהו צריך ללחוץ על ההדק, לכרוך את החבל או להפעיל את המתג, אחרים צריכים לטפל בגופה ולהצטרף לשורה ארוכה של משפטנים, אנשי כוחות הביטחון ואנשי רפואה שיהיו מעורבים בהליך שיהפוך לעונש בפני עצמו – בארה"ב תועדו מקרים של אחיות שנאבקו זמן רב על מנת למצוא ווריד להחדרת רעל למוצאים להורג, במקרים אחרים עלו בני-אדם באש על כיסא חשמלי ואפשר רק לדמיין את הייסורים הכרוכים בהליכים במדינות דוגמת ערב-הסעודית בה מתקיימות הוצאות להורג פומביות בכריתת ראש ע"י חרב. גם אם אין סליחה או רחמים לקורבן עצמו, קשה להמעיט בהשפעה החברתית של אירועי הוצאה להורג על החברה בה הם מתקיימים. המתה מכוונת, מתוכננת ובחסות החוק אינה יכולה שלא להשפיע על המבצעים, על הצופים ועל המעגלים האנושיים שסביבם. חשוב מכך, חברה שבה החיים הם ערך עליון אינה יכולה לחיות בשלום עם ההשקפה שיש מי שזכותו לקחת חיים, גם אם מדובר בחיי אלו הבזים לחיים עצמם. יום לפני הוצאתו להורג של אדולף אייכמן כתבו שורת אנשי רוח, ביניהם נתן רוטנשטרייך, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן ולאה גולדברג מכתב לנשיא בן-צבי. "סיום משפט אייכמן ע"י הוצאתו להורג ימעט את דמות השואה ויסלף את משמעותו ההיסטורית והמוסרית של משפט זה", הם כתבו והסבירו: "אין אנו רוצים שהצורר יביאנו לכך שנעמיד תליין מתוכנו ואם נעשה כן יהיה בכך משום ניצחון הצורר עלינו".

As Israel and Hamas Fight in Gaza, Antisemitism Explodes Online in Sweden

The current escalation between Israel and Islamist groups has once more led to antisemitic attacks against Jews in Sweden. This time, though, the front line is increasingly on social media sites.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-as-israel-and-hamas-fight-in-gaza-antisemitism-explodes-online-in-sweden-1.9828015?lts=1621540135520

STOCKHOLM – Thirteen-year-old Adam (not his real name) goes to a school in southern Stockholm. On Monday, a group of four or five boys who study in a parallel class approached him with an Israeli flag they had drawn, recounts his mother, who is of Jewish descent. “They then burned the flag in front of him. Later, the same boys – who come from an Arab background – drew another flag replacing the Star of David with a picture of human feces. ‘This is your flag,’ they shouted and stepped on it repeatedly,” she tells Haaretz. After the incident, Adam’s mother called the school principal, who told her he took the matter very seriously and would talk to the aggressors’ parents and social services.

The end result was less than successful, however. The next day, the same boys attacked Adam at school again, calling him names and cursing him in Arabic. One of the teachers then advised him it would be best if he wore his shirt, which had a Star of David on it, inside out – just to be on the safe side. “Tomorrow,” says Adam’s mother, “he’s staying home.” As of press time, the school had not responded to a request for comment.

Meanwhile, a mother of an Israeli 12-year-old girl who studies at an international school in the capital told Haaretz that her daughter was saddened and shocked when a couple of fellow students – who saw a picture of an Israeli celebrity, Corrin Gideon, holding her baby and crying during a rocket attack – said to her provokingly: “Your homie is dead.”

People holding placards and waving Palestinian flags marching in solidarity with Palestinians during a demonstration in Malmo last weekend.
Protesters marching in solidarity with Palestinians during a demonstration in Malmo last weekend.Credit: Johan Nilsson/AP

These are just a couple of the incidents that have surfaced in recent days concerning young Jewish people who have been threatened, attacked or harassed in the context of the latest conflict between Israel and Islamist militant groups in Gaza.

But even in more normal times, it’s not a new phenomenon. A few months ago, a report from Malmö described the schools in Sweden’s third largest city as an unsafe environment for Jewish students. The report, called “Schoolyard Racism, Conspiracy Theories and Exclusion,” noted that Jewish students have to contend with verbal and physical attacks, antisemitic conspiracy theories, cries such as “Stingy Jew! I’ll gas you!” and teachers who prefer to avoid confronting the aggressors.

According to Petra Kahn Nord, Sweden’s representative at the World Jewish Congress, when it comes to the mainstream media and politicians, the Swedish reaction to the current flare-up is more balanced and nuanced than in the past, but schools and social media can still be violent environments. “The problem has existed for at least 20 years,” she says, “but at least these days there’s more awareness and a will to take action.” Kahn Nord says the Malmö report is a step in the right direction, and similar reports should be published in other Swedish towns and cities. She adds, though, that “following the examination, there must be action too.”

People holding placards and waving Palestinian flags marching in solidarity with Palestinians during a demonstration in Malmo last weekend.
People holding placards and waving Palestinian flags marching in solidarity with Palestinians during a demonstration in Malmo last weekend.Credit: JOHAN NILSSON – AFP

Kahn Nord is correct in observing that the discourse in the Swedish media and among politicians is more evenhanded compared to the 2014 Gaza war. Most Swedish politicians are more balanced when they talk about this conflict, including Foreign Minister Ann Linde who clearly condemned Hamas last week. And though anti-Israel demonstrations did take place in Sweden in recent days, they weren’t as well attended as previous ones. Most participants were reportedly Swedish Palestinians, with far less mainstream political support than in the past.

When it comes to online antisemitism, however, the situation has worsened dramatically. Social media was far less prevalent in the last major skirmish seven years ago, so this presents new and complicated challenges that are not being addressed by social media companies.

One member of Sweden’s Jewish community who’s active in Jewish education and spoke on condition of anonymity, is in touch with Jewish youngsters and has been following social media in Sweden since the beginning of the latest flare-up.

“Swedish social media influencers have enormous power,” he says. “They’re followed by hundreds of thousands of young people – and especially by young girls. Since the recent round of violence started, I’ve seen many Instagram posts about the conflict that are shared by thousands of young people. These people may mean well and may want to identify with victims of war, but in reality they’re unknowingly supporting terrorism and calling for the destruction of Israel by sharing slogans like ‘From the river to the sea, Palestine will be free” and “With blood and fire we will liberate Al-Aqsa.”

One Swedish influencer who attacked Israel is pop singer Zara Larsson. She has over 6 million Instagram followers and, after initially denouncing antisemitism, posted last week: “We must also hold accountable a state upholding apartheid and killing civilians, financed by American dollars.” The post was subsequently deleted. Other examples include various local media and culture personalities who usually advocate LGBTQ rights and ethnic minority rights, and are now sharing conspiracy theories about Zionism. This phenomenon inspired an article in the Swedish daily Dagens Nyheter, titled: “Is antisemitism on its way to becoming ‘woke’?”

Swedish pop star Zara Larsson. Criticized Israel in an Instagram post to her 6 million followers, but subsequently deleted the post.
Swedish pop star Zara Larsson. Criticized Israel in an Instagram post to her 6 million followers, but subsequently deleted the
post. Credit: Hubert Boesl / DPA / AFP

The member of the Jewish community tells Haaretz that young Jews in Sweden are feeling under attack by social media influencers and their followers, who allegedly don’t realize the antisemitic undertones and subtext in the material they’re sharing. “Young Swedish Jews feel the whole world is against them and this is an experience which will have a very damaging effect on Jewish identity in Sweden,” he says.

‘Cut their heads off’

But Instagram isn’t the worst corner of the internet when it comes to spreading hate toward Israel and Jews in Sweden: The popular social media platform Clubhouse has recently been exposed as a particularly aggressive source of incitement.

“Clubhouse is a social media platform where people meet and talk in virtual chat rooms,” explains Adele Josephi, who was one of the Swedish journalists who exposed the content in interviews with two Swedish dailies. “It used to be a more exclusive form of social media, a kind of ‘cool place to be,’ since you had to be invited to join it. But it seems that’s not the case anymore. People have left and many of those who still use it are people from the suburbs with an Arab immigrant background,” she charges.

According to Josephi, since the beginning of the current conflict, “Israel chat rooms” have been opened and are home to extremely antisemitic content. “Unlike Facebook and Twitter, Clubhouse rules and restrictions are not enforced,” says Josephi, who shared some of the recorded material and screenshots with Haaretz. “People can say anything in these forums, which can have over 100 participants. This includes threatening children, explicit violent expressions and racist language.”

Some of the examples Josephi says she heard in the chat rooms include statements like “Brother, we’ll take their Jewish kids and cut their heads off in Sergels Torg [Stockholm’s main square],” rape threats against Jewish women and girls, and admiration for Adolf Hitler, promising to complete what he started. Josephi says she herself was harassed, attacked and threatened online and in phone calls following her speaking out on the subject.

Mathan Shastin Ravid of the Swedish Committee Against Antisemitism (SKMA) warns that “we are witnessing, once again, the surfacing of antisemitism in Sweden and other European countries as the Israeli-Palestinian conflict triggers prejudice, contempt and hate toward Jews. This affects everyone, including young people. It can be in schools but it’s also online, where antisemitism spreads at great speed through social media and various apps.”

Ravid believes IT companies “must take responsibility and stop the spread of hate on their platforms.” At the same time, he adds, “incitement against ethnic groups and unlawful threats must be prosecuted,” by the Swedish authorities.

The government and authorities are widely recognized as becoming more active in recent years in their efforts to address antisemitism. “I see a strong will to fight antisemitism within the government,” says Kahn Nord, who’s in touch with senior government officials. “The support for making Holocaust denial illegal and the international Forum on Holocaust Remembrance, which is scheduled to take place later this year in Malmö, show that the government takes the issue seriously and wants to do more. However, it remains to be seen what effect these steps will have,” she says.

From the Armenian Genocide to Xinjiang, Tigray and Mynmar

No less important than recognizing a genocide: fighting the current one

President Biden's recognition of the Armenian Genocide is an important step in the struggle against mass atrocities – genocide, ethnic cleansing, crimes against humanity and war crimes. But it's far from being enough and it won't do much for those who are being persecuted, discriminated against and murdered in places like the Chinese Xinjiang province, the Tigray region in Ethiopia and Myanmar.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/.premium-no-less-important-than-recognizing-genocide-fighting-current-ones-1.9775795

About a week before the outbreak of World War II Adolf Hitler met with his army commanders at his Bavarian Alps headquarters. At this meeting he spoke about exterminating the Poles by mercilessly killing men, women and children. There are some who say that this speech also included the rhetorical question: “Who, after all, speaks today of the annihilation of the Armenians?’’

That statement has served as a warning and an illustration of the famous saying, “Those who cannot remember the past are condemned to repeat it.” But that’s only one reason why it’s important. Another one is that the denial of a genocide is a part of genocide itself. It conceals the crime, exonerates the murderers and erases the victims’ existence as a group.

For those reasons, last week, many praised the U.S. president for recognizing the Armenian genocide and criticized other countries, including Israel, for not doing so because of political and economic interests. As justified as the criticism may be, and as positive as the declaration by President Biden is, we should recall that despite the importance of historical memory, there are other forces that shape the present and the future. Recognition of a genocide that took place over 100 years ago is only the first step in a long journey.

This journey passes through places like Xinjiang in northwest China, the Tigray region in Ethiopia and Myanmar. In China, members of ethnic minorities such as the Uighurs are being sent to “reeducation” camps, in which the prisoners are held without trial in grueling conditions and suffer from cruel indoctrination, torture and rape. In addition to the camps, testimonies, leaked documents, satellite photos and media reports reveal a series of other steps against the population in Xinjiang: forced labor, tight surveillance, separating children from their parents and a ban on practicing Islam. There is also evidence of medical experiments, organ harvesting and forced sterilization, all almost without intervention by the international community.

In Ethiopia’s Tigray region and in Myanmar local longstanding ethnic conflicts include horrific reports. News from Tigray in the last few months included acts of slaughter, looting, uprooting the population, deliberate starvation by burning crops, and widespread rape. In this round of the conflict the perpetrators are the Ethiopian government with the assistance of forces from Eritrea and Amharic militias. In Myanmar the second half of the previous decade saw tens of thousands of Rohingya people murdered, and hundreds of thousands persecuted and expelled. Testimonies revealed horrific acts such as setting entire villages on fire and throwing their residents into the flames, acts of gang rape, and tossing infants into the river. Since the military coup in February, the situation of the Rohingya may deteriorate even further.

The sad truth is that in the short term, the recognition of the Armenian genocide won’t help the victims in China, Ethiopia and Myanmar. History teaches that acts of genocide were not prevented in Rwanda, Kosovo, Darfur or Syria in the 1990s and 2000s despite the universal recognition of the most comprehensive genocide in history – the Holocaust. Nor did they take place due to a failure to recognize the Armenian genocide. Recognition is necessary for prevention, but it’s insufficient. In order to combat present and future genocides at least three additional elements are needed: facts, limits and institutions.

There’s a great deal of discussion about media and public discourse in the 21st century suffering from relativization and multiple narratives. In addition, some of the conflicts that lead to genocide are complex and hard to understand. The terrible result is that the murderers can always paint a picture in which they themselves are the victims. That is how reports are published, based on partial truths, maintaining that the Uighurs are fundamentalists and terrorists, the Rohingya are Muslim invaders and the Tigrayans themselves carried out acts of ethnic cleansing. Only undisputed facts and a wide context can counter the abundance of opinions and propaganda.

But facts aren’t enough. “They shall understand that a limit, under the sun, shall curb them all,” wrote Albert Camus in “The Rebel.” “Each tells the other that he is not God” (translated by Anthony Bower). In a world where Authoritarian leaders and their regimes aim to achieve absolute power, recognition of the past and understanding the present must lead to placing limitations. Wars will probably continue to accompany mankind for years to come. We must recognize that and place clear limitations on them.

This isn’t new – international treaties, institutions, courts and tribunals have tried for decades to place limitations and prevent genocide, ethnic cleansing, war crimes and crimes against humanity. The situation of these institutions has never been worse, but even if they suffer from weakness, political biases and corruption, in the absence of a world power that is committed to putting an end to acts of horror, and is capable of doing so, the international institutions must recognize the past, discover present facts and place limitations. Nothing else will prevent the next genocide.

לזכור, לדעת, למנוע

הכרה ברצח-העם הארמני היא אמנם תנאי הכרחי למניעת מעשים דומים בעתיד, אבל לא תנאי מספיק.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9769422#commentsSection

כשבוע לפני פרוץ מלה"ע השנייה נפגש אדולף היטלר עם מפקדי צבאו בביתו שבאלפים הבוואריים. בפגישה זו הוא דיבר על השמדת הפולנים, כולל הרג חסר רחמים של גברים, נשים וילדים. יש המייחסים לו בנאום זה גם את השאלה הרטורית: "אחרי הכל, מי מדבר היום על השמדת הארמנים?". משפט זה משמש מאז כאזהרה והמחשה לכלל הידוע שמי שלא זוכר את העבר נדון לחזור עליו. אבל זוהי רק סיבה אחת לחשיבות ההכרה ברצח-העם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מנית בזמן מלה"ע הראשונה. סיבה אחרת היא שהכחשת רצח-עם היא חלק אינטגרלי מרצח-העם עצמו. היא הסתרת הפשע, זלזול בקורבנות, מחיקת קיומם כקבוצה וטיהור הרוצחים.

בגלל כל אלו נשמעו בשבוע שעבר ברחבי העולם, וגם בעמודים אלו, דברי שבח על הכרת נשיא ארה"ב ברצח-העם הארמני. במקביל לשביעות הרצון מההחלטה האמריקאית נשמעה ביקורת על מדינות אחרות, כולל ישראל, שאינן מכירות ברצח הארמנים בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים. מוצדקת ככל שתהיה הביקורת וחיובית ככל שתהיה הכרזת הנשיא ביידן, יש לזכור שבנוסף לחשיבות הזיכרון ההיסטורי, ההווה והעתיד מעוצבים גם ע"י כוחות אחרים. ההכרה ברצח-עם שהתרחש לפני למעלה ממאה שנה היא רק צעד ראשון בדרך ארוכה.

הדרך הארוכה עוברת למשל בשינג'יאנג שבצפון-מערב סין שם חיים בני מיעוטים כמו המיעוט האויגורי המונה מעל 12 מיליון איש. בשנים האחרונות נשלחו מאות אלפי אויגורים ואחרים בשינג'יאנג למחנות "חינוך מחדש" בהם אסירים מוחזקים ללא משפט בתנאים קשים. עדויות של שורדי המחנות סיפרו על אינדוקטרינציה אכזרית, על עינויים ואונס כאמצעי ענישה. בנוסף לעדויות, מסמכים מודלפים, צילומי לווין ופרסומים בתקשורת, מגלים שורת צעדים נוספים נגד האוכלוסייה בשינג'יאנג – עבודות כפייה, מעקב וריגול בתוך הבית ומחוצה לו, הפרדת ילדים מהוריהם ואיסור קיום אורח-חיים מוסלמי. ישנן גם עדויות על ניסויים רפואיים, עיקור בכפייה וסחר באיברים. כל אלו מתקיימים כמעט בלי הפרעה או התערבות של הקהילה הבינלאומית.

אבל זוהי רק ההתחלה. בחבל תיגראי שבאתיופיה מתקיים סכסוך אתני ארוך שבחודשים האחרונים מדרדר, ע"פ דיווחים של עיתונאים וארגוני סיוע, למעשי טבח, ביזה, עקירת אוכלוסייה תיגראית מביתה, הרעבה מכוונת ע"י שריפת יבולים ואונס בקנה מידה רחב. כוחות של השלטון האתיופי בסיוע כוחות מאריתריאה ומיליציות אמהריות הם האחראים לסיבוב הזוועות הנוכחי וגם כאן התגובה הבינלאומית מוגבלת. ואם כל זה לא מספיק, יש להזכיר את המתרחש במיאנמר ואת מעשי הטבח הנוראיים נגד בני הרוהינגיה, תושבי חבל ראקין. במחצית השנייה של העשור הקודם נרדפו וגורשו מאות אלפים החיים כיום במחנות פליטים בבנגלדש ומדינות שכנות. במקביל נרצחו עשרות אלפים. דיווחים המבוססים על עדויות הפליטים חשפו מעשי זוועה – הצתה של כפרים שלמים והשלכת תושביהם לאש, מעשי אונס קבוצתי של נשים לעיני ילדיהם והשלכת תינוקות לנהר. כעת, לאחר המהפכה הצבאית בפברואר, מצבם של בני הרוהינגיה עלול להחמיר עוד יותר.

צריך לומר בבירור – למרות החשיבות ארוכת הטווח של ההכרה ברצח-העם הארמני, בטווח הקצר היא אינה מסייעת לקורבנות בסין, אתיופיה ומיאנמר. אין בכך בכדי להפחית מחשיבות ההכרה, אך ההיסטוריה מלמדת שמעשי רצח-עם לא נמנעו בשנות התשעים והאלפיים במקומות כמו רואנדה, קוסובו, דארפור וסוריה למרות ההכרה האוניברסאלית ברצח-העם הנרחב והמקיף ביותר בהיסטוריה, שואת יהודי אירופה. הם גם לא התרחשו בגלל אי ההכרה ברצח הארמנים. הכרה היא תנאי הכרחי למניעה, אבל לא תנאי מספיק. על מנת להילחם ברציחות עמים בהווה ובעתיד יש צורך לפחות בשלושה מרכיבים נוספים: עובדות, גבולות ומוסדות.

רבות מדובר על כך שהתקשורת והשיח הציבורי במאה ה-21 סובלים מרלטיביזציה וריבוי נרטיבים. בנוסף לכך, חלק מהסכסוכים המובילים לרצח-עם הם מורכבים מאוד וקשים להבנה. התוצאה האיומה היא שהרוצחים יכולים תמיד להציג תמונה שעל פיה הם הקורבנות. כך מתפרסמות ידיעות המבוססות על אמיתות חלקיות על כך שהאויגרים הם פונדמנטליסטים וטרוריסטים, בני הרוהינגיה הם פולשים מוסלמים והתיגראים ביצעו בעצמם מעשי טיהור אתני. לכן חשובה העיתונות שתחקור ותפרסם עובדות הנותנות הקשר לים העמדות והפרשנויות.

אך עובדות אינן מספיקות. "יש גבול תחת השמש המרסן את כולם", כתב אלבר קאמי, "כל איש יגיד לרעהו שאין הוא אלוהים" ("האדם המורד", תרגום: צבי ארד). בעולם בו משטרים ומנהיגים חותרים לשלטון סמכותני ואוטוריטרי, חייבת ההכרה בעבר והבנת ההווה להוביל להצבת גבולות. מלחמות ימשיכו ככל הנראה ללוות את האנושות עוד שנים רבות. יש להכיר בכך ולחתור להציב להן גבול ברור. אין בכך חדש – אמנות בינלאומיות, מוסדות בינלאומיים, בתי-דין וטריבונלים ניסו בעשרות השנים האחרונות להציב גבולות ולמנוע מעשי רצח-עם, טיהור אתני, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מצבם של מוסדות אלו אמנם מעולם לא היה גרוע יותר, אך גם אם הם סובלים מחולשה, הטיות פוליטיות ואפילו שחיתות, בהעדר מעצמה עולמית המחויבת והמסוגלת לעצור את זוועות ההמונים, המוסדות הבינלאומיים חייבים להכיר בעבר, לגלות את עובדות ההווה, להציב את הגבול ולמנוע את רצח-העם הבא.

מלחמה בתיגראי

זה היה בסוף נובמבר. העיר אקסום שבמחוז תיגראי בצפון אתיופיה נערכה לחג המסורתי בכנסיית מריה מציון. ע"פ המסורת המקומית זהו התאריך שבו הובא למקום ארון הברית מירושלים. הפעם נערך החג בצל מלחמת אזרחים שהחלה כמה שבועות קודם לכן ושבמסגרתה פלש הצבא האתיופי למחוז כחלק מסכסוך פוליטי עם מפלגת ה-TPLF השולטת בו. לסכסוך הצטרפו גם כוחות מזוינים ממחוז אמהרה הסמוך ומאריתראיה השכנה. ע"פ עדויות שנאספו ע"י אמנסטי מפי אזרחי העיר שנכבשה ב-19 בחודש, רצחו חיילים אריתראים מאות בני אדם ב-24 השעות שלפני החג. העדויות מספרות על רצח בדם קר באמצעות הוצאות להורג ברחוב, פשיטות מבית לבית וירי צלפים כאשר גופות הנרצחים מוטלות ברחובות במשך ימים.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9604056

"הם סידרו אותם בשתי שורות ושאלו היכן כלי-הנשק שלהם", אמר אחד העדים שצפה מהחלון בשישה גברים שנתפסו, "הם ענו: "אין לנו נשק, אנחנו אזרחים" ואחד החיילים ניגש למפקדו ושאל: "לשחרר אותם או להרוג אותם?". העד מספר שהמפקד פקד להרוג את השבויים. החיילים, שהיו חמושים בתת-מקלע ברן, ירו בשלושה מהם בכדור אחד. "הראשון והשני נפלו מתים", סיפר העד, "השלישי נפצע. הם ירו בו פעם שנייה והרגו את שלושת הנותרים בכדור אחד. הם הועמדו בצורה מושלמת". ד"וח אמנסטי מספר גם על ביזה והפגזות בלתי פוסקות של יעדים אזרחיים שגרמו לתושבי אקסום ל"טראומה קולקטיבית של אלימות, אֵבֶל וקבורות המוניות".

"המשפחה שלי נמצאת בתיגראי", סיפר לי הָילה שעזב את אתיופיה לפני כמה שנים וחי כעת באירופה, "מאמי, מאחיותיי והמשפחה המורחבת לא שמעתי כבר ארבעה חודשים, אבל אחי נמצא בעיר כ-25 ק"מ מאקסום ושוחחתי איתו בטלפון לפני כעשרה ימים. הוא סיפר שהכל הרוס – תשתיות, בתי-ספר ובתי-חולים. החנויות סגורות, אין תרופות בבתי-מרקחת, אין מים נקיים וחשמל, האזור נשלט ע"י חיילים אריתראים והקרבות עם ה-TPLF נמשכים". עדות זו תואמת דיווחים מתיגראי על שריפת שדות והרס מפעלים. הילה טוען שהמצב מזכיר לו אירועים היסטוריים. "אתיופים ממוצא תיגראי מסומנים ע"י השלטון וצעדים שונים כגון איסור טיסות ופיטורים מעבודות ממשלתיות ננקטים נגדם. זה נראה כמו היחס ליהודים לפני מלה"ע השנייה. חשוב מאוד שהעולם יפסיק רק לדבר על המשבר ויתחיל לעשות משהו לפני שיקרה מה שקרה ברואנדה (רצח-עם בו נרצחו ב-1994 כחצי מיליון בני אדם)".

לא בטוח עד כמה העולם מדבר על המתרחש באתיופיה, אבל הניו-יורק טיימס חשף לאחרונה שדו"ח של הממשל האמריקאי מפברואר טוען שבתיגראי מתבצע טיהור אתני. הטענה מתבססת על עדויות בדבר כפרים נטושים ועשרות אלפי תושבים שברחו או נעלמו. גם התקשורת הבינלאומית הצליחה בשבועות האחרונים להביא עדויות על המתרחש. רשת אל-ג'זירה פרסמה עדות של אישה מהעיר מאי-קדרה המספרת שעברה עם חברותיה אונס קבוצתי בידי חיילים. באותה כתבה מצולמת גם צעירה בת 18 ששרדה ניסיון אונס וידיה נכרתו כתוצאה מירי. רשת CNN פרסמה לפני מספר ימים מידע על טבח שנמשך שלושה ימים בכפר דנגלט. ע"פ הדיווח האירוע החל בחסימת הכניסה לכפר ע"י חיילים אריתראים ונמשך בירי על הכנסייה המקומית בשעה ששהו בה מאות מתפללים. לאחר מכן עברו החיילים מבית לבית, גררו החוצה את דייריהם וירו בהם. חלק מהעדויות מספרות על נשים שאולצו לקשור את ילדיהן ולצפות בהוצאתם להורג.

כמו מקרים אחרים של פשעי מלחמה וטיהור אתני, הרקע לאירועים בתיגראי הוא מורכב. מפלגת ה-TPLF השולטת במחוז שלטה באתיופיה כולה במשך שלושים שנה ובעקבות מלחמת אתיופיה-אריתראה (1998-2000) היא הביאה לבידודה של אריתראה וגרמה לפגיעה קשה באינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלה. מומחים לפוליטיקה אתיופית מסבירים גם שהמפלגה התיגראית מואשמת בעצמה בטיהור אתני בבני האמהרה, השכנים מדרום, במסגרת סכסוך גבולות ישן. כך, יש המגדירים את מה שמתרחש כעת כקמפיין נקמה אכזרי שבמסגרתו האנשים הפשוטים משלמים את המחיר על מעשי האליטות מכל הצדדים. ראש-ממשלת אתיופיה אבייה אחמד, שנחשב כרפורמטור וזכה בפרס-נובל בעקבות הסכם השלום שחתם עם אריתראה, הפך בפועל לשותף בקואליציה שבחסותה נרצחים אלפי אזרחים על לא עוול בכפם. "מבחינה פוליטית אין כאן טובים ורעים", אמר לי פעיל זכויות-אדם מאתיופיה, "כבר שלושים שנה שהלאומנות האתנית ממוסדת באתיופיה ומחריפה את השנאה והאלימות בין הקהילות השונות. כל עוד לא יימצא הסדר פוליטי והלאומנות האתנית המסוכנת לא תשכח, האלימות והשנאה לא ייפסקו".

וזהו אכן אחד האספקטים הקשים של מה שמכונה "זוועות המונים" (פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני ורצח-עם). כשהרצח מונע מנקמה, הרוצחים רואים בעצמם את הקורבנות שנדחקו למעשה בלית ברירה. לעיתים זו תוצאה של שטיפת מוח לאומנית וגזענית, לעיתים אינדוקטרינציה פוליטית ולעיתים תוצאה של סכסוך מתמשך. כך או כך, מבחינה זו תחילת המאה ה-21 דומה לתחילת המאה ה-20. שתיהן מתאפיינות בזוועות המוניות ובשתיהן אין בנמצא מנהיגות עולמית, מנגנוני הגנה או הסדרים חוקיים בעלי שיניים שבכוחם למנוע את הזוועה. גם היום, כמו אז, הלאומנות הגואה היא התשתית האידיאולוגית ואינטרסים כלכליים ופוליטיים הם הכוח המניע. זה הזמן לשאול האם גם בסיבוב הזה נזדקק לשתי מלחמות עולם לפני שנרגיע את הלהט הלאומני ונרסן את תאוות הבצע של בעלי השררה? האם העתיד שייך לליברליזם ולדמוקרטיה שיתגברו על הלאומנות או שהעתיד, כמאמר המשורר, הוא רצח? מי שזקוק להמחשת התוצאות יכול למצוא את החזרה הכללית כבר עכשיו בשינג'יאנג, מיאנמר ועכשיו גם בתיגראי.

במלחמה במגפות – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות?

מקורו של נגיף הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדו הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות". האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9422111

לעיתים מומלץ להביט גם על מקומות רחוקים כדי להבין טוב יותר משמעויות של משברים. הנה למשל בסרי-לנקה, מדינה שאוכלוסייתה מונה למעלה מ-21 מיליון בני אדם, מספר קורבנות הקורונה הוא קצת יותר מ-200. זה לא הפריע לממשלה לנקוט צעדים אגרסיביים נגד המגפה, כמו ההחלטה שגופותיהם של קורבנותיה תישרפנה ולא תיקברנה. ארגון הבריאות העולמי אמנם אינו ממליץ על כך, אך שלטונות המדינה בעלת הרוב הבודהיסטי החליטו להתעלם מזכות-אדם בסיסית ולשרוף גם את גופות המתים שמשפחותיהם מתנגדות לכך. הדבר פוגע בעיקר במיעוט המוסלמי ויש הטוענים שזוהי פגיעה מכוונת. במקביל, אלפי קילומטרים משם, החליט לפני למעלה מחצי שנה נשיא טנזניה שהמגפה נעלמה ממדינתו כתוצאה מתפילות אזרחיה. בהתאם לכך הוא הפסיק לדווח לעולם על נדבקים, חולים ומתים. כאשר תחנת טלוויזיה מקומית התריעה על המחדל, הממשלה פשוט לקחה לה את הרישיון.

אלו הן רק שתי דוגמאות לאופן שבו הקורונה הופכת לנשק שימושי נגד אויבים פוליטיים, מיעוטים ועיתונאים ובמקרים מסוימים היא גם מסייעת להסב את תשומת הלב העולמית ממיליוני פליטים, קורבנות רצח-עם ומלחמות אזרחים. ע"פ נתוני IDEA, ארגון בינ"ל שמטרתו קידום הדמוקרטיה בעולם, מעל למחצית ממדינות העולם הכריזו בתחילת המגפה על מצב חרום לאומי המאפשר להן להגביל זכויות בסיסיות כמו זכות ההפגנה וחופש התנועה. גם אם אלו היו צעדים הכרחיים במרץ, בסוף נובמבר נקטו כבר 61% ממדינות העולם צעדים שהארגון מגדיר כ"מדאיגים מפרספקטיבה דמוקרטית", כלומר צעדים ללא בסיס חוקי, לא פרופורציונאליים, לא הכרחיים מבחינה רפואית או לא מוגבלים בזמן.

זאת ועוד, ע"פ הארגון "עיתונאים ללא גבולות" כ-450 עיתונאים נעצרו, נשבו או נעלמו ב-2020 ברחבי העולם, רבים מהם כתוצאה מסיקור משבר הקורונה. במדינות כמו סין, מיאנמר ואיראן עצורים עיתונאים הנאשמים בהפצת מידע מוטעה על המגפה, באפריקה ובדרום-אמריקה מותקפים עיתונאים באלימות וצעדים חוקיים נגד עיתונאים וכלי-תקשורת ננקטו במדינות כמו הודו, גוואטמלה, פולין וסרביה. למצב העיתונות ולהגבלות על חופש התנועה ניתן להוסיף את העובדה שעשרות מערכות בחירות דמוקרטיות נדחו בעולם השנה. המסקנה היא עגומה למדי: כפי שהקורונה פוגעת בזקנים יותר מאשר בצעירים ובעובדי התיירות יותר מאשר בהייטקיסטים, היא פוגעת בדמוקרטיות יותר מאשר בדיקטטורות.

עוד מוקדם להסביר מדוע, אבל בשלב זה ברור שהמדינות שנפגעו באופן החמור ביותר מהמגפה הן מדינות דמוקרטיות. כל המדינות שבהן מספר המתים למיליון תושבים הוא מעל לאלף, בהן ארה"ב, בריטניה, איטליה וספרד, הן דמוקרטיות. ברוסיה, לשם השוואה, מספר המתים למיליון תושבים הוא כ-400 בלבד, בערב-הסעודית 178 ובבלארוס 153. בסין המספר הוא שלוש. מקורה של הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדה הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות".

גם אם טענה זו היא צינית ומניפולטיבית, יש ביסודה אמת. הדמוקרטיות המערביות, שעסקו בעשורים האחרונים בחגיגה של הפרטות ובחיסול המגזר הציבורי, העבודה המאורגנת ומערכות הרווחה האוניברסליות, אמנם העשירו שכבה מסוימת של אזרחיהן והעפילו לפסגות טכנולוגיות ותרבותיות, אך הן הגיעו למשבר הנוכחי כשארגז הכלים שלהן ריק בדיוק בתחומים הנדרשים: בריאות הציבור, טיפול באוכלוסייה המבוגרת ויצירת מקומות עבודה ומנועי צמיחה. כל זה מעורר את השאלה הקשה – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? או במילים אחרות, האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

התשובה, למרות הנתונים המדאיגים, היא לא. זאת מפני שיש סוג מסוים של דמוקרטיות שלא נכשל. אלו הן המדינות הסוציאל-דמוקרטיות. ציות עיוור להנחיות רפואיות הנובע מפחד ושיטור אכזרי הוא אמנם יעיל במלחמה במגפה, אך המדינות הסוציאל-דמוקרטיות מוכיחות שהמלצות רפואיות יכולות להישמר גם מכוח אמון בנבחרי הציבור וערבות הדדית בין קבוצות שונות באוכלוסייה. הן גם מוכיחות שטיפול רפואי הניתן ע"י אנשי מגזר ציבורי מקצועי ומתוגמל כהלכה הוא לא פחות טוב מטיפול רפואי הניתן בבתי-חולים צבאיים או במערכי חירום של מדינות סמכותניות. מדינות כמו דנמרק, פינלנד ונורבגיה הצליחו, לפחות עד שלב זה, לשמור על תמותה נמוכה מאוד (232, 101 ו-80 מתים למיליון תושבים בהתאמה) למרות שיש בהן אוכלוסייה מבוגרת, ערים מודרניות וצפופות ושדות תעופה בינלאומיים מרכזיים. אפילו שוודיה שנקטה במדיניות של אי-הטלת סגרים ועוברת גל שני קשה במיוחד, נמצאת עדיין במצב טוב יותר ממדינות היפר-קפיטליסטיות מצד אחד וממדינות המאופיינות בשחיתות שלטונית ואי-אמון בין הציבור והשלטון מצד שני. החל בארה"ב, דרך מקסיקו וארגנטינה ועד בולגריה התמונה המסתמנת היא ברורה – דמוקרטיות החסרות מערכת רפואית ציבורית חזקה, שקיפות שלטונית ודרג מקצועי עצמאי וחזק אינן מצליחות להתמודד עם המגפה לאורך זמן.

כך מתברר שהדילמה בפני המשבר הבא היא זו: כשהיד-הנעלמה לא עובדת, במה נבחר – בציות או באמון. ביד ברזל של רודן או בדמוקרטיה וסולידריות? מי שמסתייג עדיין מהפתרונות הדיקטטורים יוכל אולי ללמוד משהו מהמכנה המשותף של פינלנד, דנמרק ונורבגיה: בכולן יש מגזר ציבורי גדול, מערכת רווחה אוניברסלית שאיננה מופרטת, רמה גבוהה יחסית של שוויון חברתי ועבודה מאורגנת חזקה. ואולי גם זו איננה יד המקרה – כולן מונהגות ע"י נשים.

‘People just disappear in the middle of the night and their organs are harvested ‘

China experts and activists claim that the repression of minorities in Xinjiang has escalated in recent years, with thousands of Uighur Muslims in ‘reeducation camps’ being murdered and their organs harvested for wealthy Chinese and foreign patients. The Chinese deny all such allegations.

David Stavrou

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/israel-news/.premium.MAGAZINE-china-s-xxx-files-people-just-disappear-and-their-organs-are-harvested-1.9340106

“The interrogation started at 9 P.M. and ended around noon the next day. The five officers didn’t hit me, but there was a sixth man and he beat me and threatened me. ‘I’ll remove your organs,’ he said, ‘and burn what’s left of your body.’” 

This is what Huiqiong Liu told Haaretz recently in a video call from her home in Europe. Liu was arrested at her Beijing home in 2001 when she was 29 years old, and taken for “reeducation through labor” as part of the Chinese government’s battle with Falun Gong – the spiritual movement that has been persecuted by the authorities since the late 1990s. 

Liu was in the camp for about 18 months, and was imprisoned again between 2005 and 2007. She says that during her first imprisonment, she was taken to a hospital for tests. “I told [a doctor] I have a heart problem, but she said my heart is fine. I asked if they’re planning to take it away from me, and the doctor said: ‘That will be decided by someone at a higher level.’” Liu decided to go on hunger strike. Eight days later, she weighed just 88 pounds (40 kilograms) and the doctors decided that her organs were no longer viable.

Liu says she also underwent blood tests, blood pressure tests, X-rays and ECGs during her incarceration. “Sometimes they would take us to a hospital; other times, a large vehicle full of medical equipment would come to the camp and the checkups would be done in it,” Liu recalls. “They gave us all numbers and the doctors would follow-up on our situation. The doctors only knew the numbers, not our names. Sometimes they would ask for a specific number to be taken to the hospital. Those people never came back.”

Liu says she has another vital piece of evidence: “Before I was taken to the hospital during my first arrest, they gave me a form to sign with my fingerprints,” she recounts. “The form was already filled out but the name and address on it wasn’t mine, it was a name I didn’t recognize. I didn’t want to sign, but they made me do so anyway. They didn’t let me see what it was I was signing, but when I asked other women who were arrested with me, one of them – a woman who was sentenced to death – told me it was a consent form, saying I’m willing to donate my organs after I die.”

‘Harvesting never left’

In recent decades, alongside China’s rising political and economic power, reports have also surfaced of human rights violations and methodical oppression of minorities and opponents of the regime. 

During this time, the Chinese authorities have been accused of torture, executions and organ harvesting from tens of thousands of Falun Gong practitioners and selling the organs to patients in need of transplants. Repression, ethnic cleansing and even genocide of minorities living in the Xinjiang province, northwestern China, has also been alleged. 

According to numerous testimonies, minority groups – the largest of whom are the Uighur (aka Uyghur) Muslims, who number some 12 million – are suffering restrictions on their rights and liberties, surveillance and privacy invasions, separation of children from parents and forced abortions. It is believed that more than 1 million members of minority groups in Xinjiang are now in “reeducation camps,” which combine violent indoctrination with forced labor, rape and torture.

A number of international researchers and human rights activists say the oppression of minorities in Xinjiang has only grown worse, and that some prisoners are being murdered and their organs harvested. 

Ethan Gutmann, an independent researcher who’s considered a world expert on this issue, unequivocally believes the practice is occurring. “Harvesting never left Xinjiang, it just took a vacation,” he tells Haaretz. “The Chinese Communist Party [CCP] first experimented with the live organ harvesting of death row criminals on the execution grounds of Xinjiang as early as 1994. By 1997, surgeons were extracting livers and kidneys from Uighur political and religious prisoners for high-ranking CCP cadres – small-scale, but it set a precedent. 

“The explosion in transplant activity that followed and the use of surgeons as executioners?” he asks rhetorically. “This was fueled by Falun Gong organs. Now China appears to be running out of young and healthy Falun Gong, and, like ‘a dog returning to its vomit,’ the party’s killing machine has returned to Xinjiang.”

Gutmann, 62, authored the 2014 book “The Slaughter: Mass Killings, Organ Harvesting, and China’s Secret Solution to Its Dissident Problem,” is co-founder of the International Coalition to End Transplant Abuse in China (ETAC), a China Studies research fellow at the Victims of Communism Memorial Foundation (VOC) and was nominated for the Nobel Peace Prize in 2017.

Ethan Gutmann Photo: Simon Gross

The executions and organ harvesting are not sporadic or local, he says. “China’s transplant volume is 60,000 to 100,000 transplants per year. Beijing has no intention of dismantling its vast transplant infrastructure. Over 15 million Uighurs, Kazakhs, Kyrgyz and Hui have been blood tested, compatible with tissue matching. Over 1 million are in camps. So yes, the CCP has created a policy of ethnic cleansing – a potentially very profitable one,” the American scholar asserts.

Matthew Robertson is anothe research fellow at the VOC and a doctoral student at Australian National University, Canberra. He told Haaretz that while China claims to be performing over 20,000 transplants annually, sourced exclusively from voluntary donors, the figures appear to have been falsified, since they conform “extraordinarily closely to a simple mathematical function, and because of numerous artefacts throughout the data sets that are indicative or otherwise inexplicable except for human manipulation.”

According to Robertson, there’s a direct connection between the mass incarceration of Uighurs in Xinjiang and the rise in organ transplants. “Over the last couple of years – during the same period organ transplants from ‘volunteers’ are claimed to have grown rapidly – over a million Uighurs have been incarcerated in detention camps and prisons,” he says. 

At the same time, he adds, “reports have emerged of Uighurs being subjected to blood tests and other medical examinations consistent with those required to assess organ health, which is a prerequisite for organ matching and transplantation. There’s a history of the use of prisoners, including non-death row prisoners, for their organs. So in the end, it’s very much about where the burden of proof should reside,” Robertson says.

Robertson and Gutmann aren’t the only ones to suspect the Chinese regime. An international tribunal based in London and headed by leading British human rights prosecutor Sir Geoffrey Nice published a report last year declaring that China’s campaign of forced organ harvesting against innocent victims was a “crime against humanity,” constituting one of the world’s “worst atrocities committed” in modern times. 

Like the tribunal, law-makers and politicians in countries such as Canada, The US and the UK have begun to shed a light on China's Xinjiang policies, as well as Uighur leaders abroad who are trying to raise awareness. Dolkun Isa, President of the World Uyghur Congress, said: "We have real fears that the Chinese government may be cremating the bodies of detainees to hide evidence of torture, execution, and organ harvesting. We are also deeply disturbed by reports of the Chinese authorities collecting blood samples from the entire Uighur population in East Turkestan (Xinjiang), and establishing a DNA database from these samples. We do not know its purpose. But it could be used to match prisoners’ organs with patients who need transplants".

According to Rushan Abbas, the founder and executive director of "Campaign for Uyghurs", China has established “organ farms,” where millions of people are forced to undergo DNA testing and are “prepped for slaughter”, she said in a 2019 speech, “In the beginning of the Holocaust, countries around the world continued to do business with Germany, enabling their economies while millions of innocent people were being attained and held in concentration camps,” she added, “I don’t know what it takes to get the attention of world leaders for action. Don’t let it come to mass executions and gas chambers.”

Xinjiang Camp, photo: Ng Han Guan/AP

‘Something wild’

In the 1990s, Envar Tohti was a young surgeon in a hospital north of the city of Ürümqi, the capital of Xinjiang. He tells Haaretz that in 1995, two senior surgeons asked him if he “wanted to do something wild.” In a phone interview from his home in London, Tohti recounts: “They asked me to pick up the largest mobile operation kit and bring assistants, nurses and anesthesiologists to the hospital gate at 9:30 the next morning and join an ambulance, which was in fact just a van with a bed in it. 

“The next morning, we assembled at the gate and the chief surgeons told us to follow them in a convey. We drove toward our branch hospital in the western mountain district, but halfway through our journey, we turned left and our driver said we were going to the western mountain execution ground.” 

At that moment, he says, “I felt chilly even in the hot summer.” There was a hill at the site, Tohti recalls, and the surgeons told him “to wait there, ‘and come around when you hear gun shots.’ I was scared, wondering why we were here.”

Tohti says he then heard gunshots. “We jumped into the van and drove toward the entrance to the field. There were between 10 to 20 corpses. They had shaved heads and were dressed in prison uniform. Their foreheads were blown up. They were shot in the back of the head. A police officer – I think he was one of the executioners – shouted at us: ‘The one on the far right is yours.’ I was confused. I moved to the location and our surgeons held me and told me: ‘Hurry up, extract the liver and two kidneys.’”

Tohti says he did as he was told. “I turned into a robot trained to carry out its duty,” he says. “The officers and my assistants put the body on the bed already inside the van. The victim was a man in his 30s.” 

The senior surgeons apparently kept an eye on Tohti and when he asked to administer anesthesia, he was told there was no need because the man was already dead. “So I started my insertion, a cut designed as an upside-down ‘T’ shape to expose internal organs as wide as possible. My scalpel found its way cutting his skin. Blood could be seen, which implies that his heart was still pumping blood. He was alive! My chief surgeon whispered to me: ‘Hurry up!’”

The operation took some 30 to 40 minutes. When it ended, Tohti says, “The chief surgeons happily put the organs into a weird-looking box and said ‘OK, now take your team back to hospital. And remember – nothing happened here today.’ This was a command. No one talked about it ever since.” The events Tohti recounted happened 25 years ago. But researchers say the situation in Xinjiang has grown much worse since then. 

‘Like a monkey’

Abduweli Ayup, 46, is a linguist who now dedicates his life to the education and preservation of the Uighur language and culture, and lives in Europe. He was arrested in August 2013 and incarcerated for 15 months at three different prisons in Ürümqi. Though it’s widely claimed that the “reeducation camps” were only established in 2017, Ayup says the prisons in Xinjiang were operating the same way for years beforehand. “They were at the same places, the same conditions, the same uniform and the same rules,” he tells Haaretz, adding that when he was arrested in his hometown of Kashgar he was gang-raped by other prisoners who were ordered to do so by Chinese officers. 

Ayup says that in the first prison, he was the “victim of a cruel prison hierarchy orchestrated by the regime.” There were 17 prisoners in his cell, he says, explaining that he was one of the 12 “low-status” political prisoners forced to wear a yellow uniform. “There was no room for us on the beds, so we slept on the floor close to the toilet, which was a bucket covering a hole in the floor exposed to all. When we slept, the other prisoners’ pee drops fell on us,” he says.

The higher-status prisoners were drug dealers and murderers, Ayup reports. “One was in charge and he could decide to violently punish the others; another would execute the punishments, while a third and a fourth would guard and document them.” He says he witnessed and suffered countless acts of violence, humiliation, torture and sexual abuse. 

Abdewali Ayup photo: Issa Shaker

With lights on 24/7, cameras on the ceiling, a never-ending stench from the toilets and a strict schedule of indoctrination, this was just the first of the three camps where Ayup was imprisoned. 

In the second prison, he had an encounter he will never forget. “A man called Abdul Rahman was brought into the cell,” he says. “He was a political prisoner too, accused of separatism. I was shocked because he had a red uniform – the uniform of the people who are sentenced to death. His legs were chained and one of his hands was chained to his legs. Someone told me he has been held like that for two years. He slept in our cell, and I couldn’t sleep that night. The next morning, he requested that after his death his body be cleansed according to Uighur tradition, but the guards refused. When his arms and legs were finally freed, he couldn’t stand up so he had to walk with his hands. Like a monkey.” 

Ayup says that later, when he was finally released and fled to Turkey, he met Abdul Rahman’s wife and a couple of his friends. “His wife said that after the execution, the family was notified but she was only allowed to see his face, not his body,” he recounts. “The family was not allowed to wash the body and they were allowed to visit the grave only a month after the execution. 

“Even then, they were told that they were not allowed to plant a flower in the soil beside the grave, as is customary in Uighur tradition, for at least a year,” Ayup continues. “The family were told by workers at the ‘burial administration’ that organs are usually removed from executed prisoners, and that’s why families are not allowed to see the bodies.”

This part of Ayup's account matches the account of Jiang Li whose father was arrested as a Falun Gong practitioner in 2008 and sent to a labor camp in Chongquing in central China. In January 2009, a day after Li visited him and found him healthy, the family was notified that he had died.

"After my father died in prison", says Li, "we were allowed to go and see him. We were only allowed to see the head, not the body. We were not allowed to enter the room with cell phones or cameras. After a physical search, my sister entered first. They opened the refrigerator where they kept the body and opened it just enough to see the head. My sister touched the head and felt it was still warm. She shouted 'he's alive!' and we immediately ran inside, we were able to take out the body and touch the chest. It was still warm. Then about 10 policemen ran in and pulled us out. My sister tried to revive my father but she was pushed away. The whole thing only took five minutes and we never saw our father again".

Top secret files

Dr. Alim (not his real name) worked as a physician at the university hospital in Ürümqi for a decade, before leaving China. “In 2016,” he tells Haaretz, “a new department was opened at the hospital. It was a liver transplantation coordinating department and the department head’s office was close to mine.” 

When the department head was out, Alim says, “some of the patients who came to see him stepped over to my office and we sometimes chatted. These were wealthy people, they weren’t local – I remember some of them being from Shanghai, Beijing and even South Korea. When I asked them what they were doing here, they said they were patients in need of a liver transplant and that it took 24 hours between the time they had their checkup and DNA test until a matching organ was found for them.” (The waiting period in most countries is at least a few months.)

Alim says he recalled at least two instances in which he came across files of transplant patients. “In one case, all the information about the person who received the liver was in place – name, age, medical status, and so on,” he recalls. “But in the file of the so-called donor, there was no identifying information and instead of a name there was just ‘XXX.’” 

According to Alim, all of the transplant files at the hospital were kept secret and most of the doctors were not given access to them. “In another case, I noticed there was a name on a consent form – but the name didn’t match the name of the person who signed the form. Medical forms don’t include prices, but it was common knowledge that a liver costs a minimum of 100,000 RMB [about $15,000].”  

The Uighur doctor also believes there’s a connection between what’s happening in Xinjiang and the hospital transplants. “Many Uighurs disappeared after the massacre of July 5,” he says, referring to violent clashes between rival Uighur and Han Chinese protesters in Ürümqi in 2009, which resulted in hundreds of deaths and injuries. 

“Since then, the number of transplants at my hospital grew dramatically,” Alim says. “In 2007-08, there were about 60 to 70 transplants a year. I first saw patients from outside of Ürümqi in 2009, and since then it was around 200 transplants a year. The new coordinating department finally opened in 2016. That was also when I remember all Uighurs in Ürümqi being summoned to local clinics, in order to provide blood and DNA samples and medical data.”

In response to questions for this story, the Chinese Embassy in Israel told Haaretz: “Vocational education and training centers operate legally, and citizen donations are the only legal source for organ transplants,” in China.

A 2014 Chinese hospital add which has since disappeared from the internet.

Constructing crematoria 

Gutmann wanted to look more deeply into claims of organ harvesting in Xinjiang, so he went to Kazakhstan earlier this year and looked for people who had been released from the “reeducation camps.” Once there, he says he drove around in an old car and refrained from using the internet or electronic devices that could reveal his identity. 

“I disappeared, and this gave me the freedom to do confidential interviews with witnesses who still had family in the camps,” he says. Gutmann spoke with approximately two dozen people, who all indicated a clear pattern. “Every year, about 2.5 to 5 percent of healthy individuals in the camps simply disappear in the middle of the night. On average, they’re 28 – Beijing’s preferred age for harvesting.” This, he says, explains the “health checks” that Uighurs undergo in Xinjiang.

Gutmann believes at least 25,000 people are murdered every year in Xinjiang and their organs harvested. To streamline the process, he says, the Chinese created “fast lanes” for the movement of human organs in local airports, while crematoria have recently been constructed throughout the province. 

One of these was discovered by chance thanks to a job ad in a local Ürümqi newspaper, seeking 50 security guards for work at a crematorium, on a salary of about $1,200 a month – “a small fortune in that part of the world,” Gutmann says. “I don’t know about you, but the presence of 50 security guards in a single crematorium sends a chill up my spine,” he adds. 

The majority of the clients for these organs are wealthy Chinese people, according to Gutmann. But the big profit margins come from medical tourists: Japanese, South Koreans, Germans – and Muslims from the Gulf states. “The theory is that they have a preference for organs taken from people who don’t eat pork,” he explains.

Gutmann says the Chinese themselves have admitted that until 2015, they harvested organs from death row prisoners after execution, though they never released precise numbers or admitted that these were political prisoners. He adds that the Chinese have taken advantage of their power on the world stage to silence criticism, and that international institutions such as the World Health Organization chose in 2016 to present the Chinese transplant industry as a case of successful reform. 

The problem, Gutmann concludes, is that “they never saw the human rights catastrophe in Xinjiang coming. Now they’re left in an indefensible position.” Anyhow, the researcher says, the phenomenon of organ harvesting is known, but the Chinese have extensive influence in the international medical establishment. Only a handful of doctors and physicians came out as opposers to these Chinese practices, one of them being the Israeli Dr. Jacob Lavee, Director of Sheba's Heart Transplantation Unit, who was the force behind the Israeli transplant law which blocks "organ transplant tourism" from Israel to China.

“Every major media that I can think of in the West has reported on this crime during the last four years,” he says. “Not on the front page perhaps, but as I’m sure your readers are aware, The New York Times didn’t put the Holocaust on the front page until after 1945 either.”

China's Embassy in Israel's responce:

Firstly, regarding the Vocational Education and Training Centers. From 1990 to 2016, separatists, religious extremists and terrorists have plotted and carried out several thousand violent terrorist attacks in Xinjiang. Many innocent people were killed and several hundred police officers died while performing their duty. Terrorism and extremism are the common scourge confronting the humanity. It is for the purpose of counter-terrorism, deradicalization and saving those who were deceived by extremist ideas that Vocational Education and Training Centers were built in China, and their operation has always been in strict accordance with the law. In essence, the Education and Training Centers are no different from the deradicalization centers in many countries around the world, and they do not target any specific region, ethnicity and religion.

 The Vocational Education and Training Centers fully protect the personal dignity and freedom of trainees in accordance with the basic principles of the Chinese Constitution and the laws on respecting and protecting human rights. These Centers are education and training institutions that deliver the curriculum including standard spoken and written Chinese, laws and regulations, vocational skills, and deradicalization. Trainees can have home visits, ask for leave to attend to private affairs and have freedom of communication. The relatives of the trainees are fully aware of their training through telephone or video chat as well as visiting the trainees.

 The number of people participating in Vocational Education and Training programs is not fixed, some in and some out from time to time. It is purely fabricated and baseless to say that there are “around one million or even two million trainees” by some media. Vocational Education and Training centers are special efforts in special times. By the end of 2019, all the trainees of the Vocational Education and Training Centers have reached the training requirements and graduated. Most of them have obtained vocational qualification certificates or vocational skill level certificates and found decent jobs.

 In the future, Xinjiang will provide regular and open educational training programs to meet the needs of local people to improve their skills, based on principles of respect for their will, independent decision, categorized training programs and freedom to join or leave.

Secondly, regarding the question about organ transplantation. The Chinese government has consistently followed the WHO guidelines on human organ transplantation. In recent years China has further strengthened the management of organ transplantation. In 2007, the State Council of China promulgated and implemented the Regulations on Human Organ Transplantation, which stipulates that organ donation should follow the principle of being voluntary and for free. The sale of human organs is strictly prohibited in China. Since January 1st 2015, the use of death row prisoners’ organs as a source for transplantation has been completely banned and citizen donation is the only legal source for organ transplantation.

 Last but not least, I would like to emphasize that some international forces with ulterior motives have fabricated some lies distorting facts, smeared and attacked China’s policy of governing Xinjiang, in an attempt to contain China’s development. We hope our Israeli friends keep your eyes open and not be deceived by those lies.

"במחנות בשינג'יאנג אנשים פשוט נעלמים באמצע הלילה". האם הם נרצחים בעבור איבריהם?

מומחים ופעילים טוענים שדיכוי המיעוטים בשינג'יאנג עלה שלב ושחלק מהאסירים ב"מחנות לחינוך מחדש" נרצחים ואיבריהם נקצרים לטובת אנשים הזקוקים להשתלות: "25 אלף איש נרצחים מדי שנה כדי למכור את איבריהם. על כבד משלמים לפחות 15 אלף דולרים". סין בתגובה ל"הארץ": "מרכזי החינוך וההכשרה המקצועיים פועלים בהתאם לחוק ותרומת אזרחים היא המקור החוקי היחיד להשתלת איברים".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9320991

הויצ'ונג ליו נלקחה בשנת 2001 מביתה בבייג'ין ל"מחנה לחינוך מחדש" כחלק ממאבק השלטון הסיני בפאלון גונג, תנועה רוחנית שהוצאה מחוץ לחוק ונרדפת על ידי השלטונות עוד משנות התשעים. "החקירה שלי החלה בשעה תשע בערב והסתיימה בצהריים למחרת. חמשת החוקרים לא היכו אותי, אבל היה בחדר אדם נוסף שהרביץ לי ואיים עליי. הוא אמר לי 'אני אוציא את כל האיברים שלך ואשרוף את שארית הגופה שלך'", מספרת ליו בשיחת וידאו ל"הארץ" ממקום מגוריה בצפון אירופה. "החוקרים ניסו לשדל אותי להסגיר אנשי פאלון גונג, והאחראי על החקירה הציב בפניי ברירה: 'את רוצה למות ולאבד את איברייך או לעבוד בשבילנו?' הם הציעו לי כסף ואפשרות לצאת מסין, אך כשלא הסכמתי לכך הם אמרו לי 'אם כך, תמותי'". ליו שהתה במחנה כשנה וחצי ושוחררה, אבל אז נכלאה שוב בשנים 2007-2005. היא מספרת שבמהלך מאסרה הראשון נתנו לה לחתום על טופס שעליו הופיעו פרטים של אדם אחר שלא הכירה. "כששאלתי נשים שהיו עצורות איתי במה מדובר, אחת מהן, שנידונה למוות, אמרה שמדובר בטופס הסכמה לתרומת איברים אחרי המוות", היא אומרת.

מתרגלת הפאלון גונג, שהיתה אז בת 29, נלקחה לאחר מכן לבית חולים ורופאה בדקה לה לחץ דם וקצב לב ומיששה את גופה. "אמרתי לה שיש לי בעיה בלב, אבל היא אמרה שהלב שלי במצב מצוין", היא נזכרת. "שאלתי את הרופאה אם מתכוונים לקחת לי את הלב והיא השיבה ש'את זה יחליט מישהו בתפקיד בכיר יותר'". ליו החליטה לשבות רעב כדי להחליש את גופה. שמונה ימים מאוחר יותר, היא שקלה 40 ק"ג והרופאים החליטו לוותר על איבריה. לדברי ליו, אסירים אחרים גם עברו בדיקות רפואיות כמוה. "לפעמים הבדיקות נערכו בבית חולים ולפעמים היה מגיע למחנה מעין אוטובוס גדול מלא בציוד רפואי והבדיקות נעשו בו. נתנו לנו מספרים ונעשה אחרינו מעקב רפואי. הרופאים ראו רק מספרים, לא שמות, לפעמים הם ביקשו לקחת מספר מסוים לבית החולים והאנשים שנלקחו אף פעם לא חזרו", היא מספרת.

מתרגלי פאלון גונג מפגינים בוושינגטון נגד סחר איברים בסין, ב-2006 צילום: AFP

בעשרים השנים האחרונות, במקביל לעליית כוחה הפוליטי והכלכלי של סין, התגברו דיווחים על הפרות זכויות אדם ודיכוי שיטתי של מיעוטים ומתנגדי משטר במדינה. במהלך תקופה זו הואשמו השלטונות הסיניים בעינויים, הוצאות להורג וקציר איברים של עשרות אלפי מתרגלי פאלון גונג לטובת מכירתם לחולים הזקוקים להשתלה. לכך התווספה בשנים האחרונות עוד האשמה חמורה – ביצוע דיכוי, טיהור אתני ואף רצח עם של מיעוטים החיים במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב המדינה. על פי עדויות רבות סובלים המיעוטים במחוז, שהגדול בהם הוא המיעוט האויגורי המונה כ-12 מיליון איש, מהגבלות על חירותם וזכויותיהם, ממעקב פולשני וחדירה לחייהם, הפרדת ילדים מהוריהם וניסיון לצמצם את שיעורם באוכלוסייה באמצעות הפלות כפויות. על פי הערכות, יותר ממיליון בני אדם בשינג'יאנג שוהים כעת במחנות ל"חינוך מחדש" המשלבים תהליך אינדוקטרינציה אלים לצד עבודות כפייה, עינויים ואונס.

כמה חוקרים בינלאומיים ופעילי זכויות אדם טוענים כעת שדיכוי המיעוטים בשינג'יאנג עלה מדרגה ושחלק מהאסירים במחנות נרצחים ואיבריהם נקצרים ונמכרים לאנשים שזקוקים להשתלות – בדיוק כפי שנעשה למתרגלי הפאלון גונג. "קציר האיברים בעצם מעולם לא פסק בשינג'יאנג. הוא רק יצא להפסקה", אומר ל"הארץ" איתן גוטמן, חוקר ופעיל זכויות אדם אמריקאי הנחשב לאחד המומחים המובילים בעולם בנושא דיכוי זכויות אדם בסין. לטענתו, קצירת איברים מנידונים למוות התבצעה בשינג'יאנג עוד בשנות התשעים, אז נקצרו כבדים וכליות של אסירים פוליטיים אויגורים והועברו לבכירים במפלגה הקומוניסטית שהיו זקוקים להשתלות. הפרקטיקה המזעזעת בשינג'יאנג נעצרה, הוא אומר, אך חודשה באחרונה. "כעת נראה שהאיברים ממתרגלים צעירים ובריאים של פאלון גונג מתחילים להיגמר", אומר גוטמן, "וככלב השב אל קיאו, הסינים חוזרים לשינג'יאנג".

איתן גוטמן. תמונה: סיימון גרוס

גוטמן, בן 62, כתב בשנת 2014 ספר בשם "הטבח: הרג המוני, קציר איברים והפתרון הסודי של סין לבעיית מתנגדי המשטר שלה", שעסק ברדיפה ובדיכוי של מתרגלי הפאלון גונג. החוקר האמריקאי הוא אחד ממייסדי "הקואליציה הבינלאומית למאבק בניצול ההשתלות בסין",  ואף היה מועמד לפרס נובל לשלום. נפח ההשתלות בסין נע בין 60 אלף למאה אלף בשנה, ולבייג'ין אין כוונה לפרק את תשתית ההשתלות הענקית שלה", אומר גוטמן, "כ-15 מיליון אויגרים, קזחים, קירגיזיים וחווי (המיעוטים האתניים בשינג'יאנג, ד.ס) עברו כבר בדיקות רפואיות ויותר ממיליון מהם נמצאים במחנות. אלו לא תקריות ספורדיות, זו מדיניות – טיהור אתני שיכול להניב רווחים גדולים".

המספרים שבהם נוקב החוקר האמריקאי והביטחון שהוא מפגין בכך שלא מדובר באיברים שנתרמו מרצון מתבססים לדבריו על מחקרים שהשתמשו בנתונים שהגיעו מסין עצמה. "סין טוענת שהיא מבצעת 20 אלף השתלות בשנה ושהאיברים מגיעים מתורמים", אומר ל"הארץ" מתיו רוברטסון, דוקטורנט מהאוניברסיטה האוסטרלית הלאומית. אבל לדבריו, מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים שהנתונים שמציגים הסינים מזויפים. מעבר לביצוע מניפולציה במספר ההשתלות, החוקר האוסטרלי טוען שניתן למצוא קשר ישיר בין הכליאה ההמונית של האויגורים בשינג'יאג לבין העלייה בהשתלות איברים בסין. "בשנתיים האחרונות, יותר ממיליון אויגורים נאסרו במחנות ובבתי סוהר", הוא אומר, "באותו זמן התפרסמו דיווחים שאויגורים עברו בדיקות רפואיות התואמות לבחינת התאמת איברים להשתלה. כמו כן, לסינים יש היסטוריה של שימוש באיבריהם של אסירים, ולא רק אסירים פליליים שנידונו למוות. בסופו של דבר השאלה היא על מי מוטלת חובת ההוכחה". טריבונל בינלאומי שמושבו בלונדון בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס פרסם בשנה שעברה דו"ח בנושא קציר האיברים בסין לאחר חודשים של דיונים, שמיעת עדויות וניתוח הממצאים. "הקמפיין הסיני לקציר איברים בכפייה מקורבנות חפים מפשע הוא פשע נגד האנושות", קבע הדו"ח, "הוא מהווה את אחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר בעת המודרנית".

את מקורות הפרקטיקה הסינית ניתן למצוא כבר בשנות התשעים, טוענים החוקרים ועדי ראייה. אנבר טוהטי עבד אז כמנתח צעיר בבית חולים מצפון לאורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג. בשנת 1995, לדבריו, שני כירורגים בכירים הציעו לו לעשות משהו "יוצא דופן". "הם ביקשו ממני לקחת ערכת ניתוח ניידת, להביא איתי אחיות, אסיסטנטים ומרדימים ולהגיע למחרת ב-09:30 בבוקר לשער בית החולים", הוא מספר בראיון טלפוני מביתו שבלונדון, "בבוקר חברנו לאמבולנס, שהיה למעשה טנדר עם מיטה בתוכו, ונסענו בשיירה אחרי הכירורגים הבכירים. הנהג אמר שזו הדרך לאתר הוצאות להורג". באותו רגע, הוא אומר, עברה בגופו צמרמורת. "היתה שם גבעה והכירורגים אמרו 'חכו כאן ובואו לצד השני של הגבעה כשתשמעו יריות'. פחדתי ולא הבנתי מדוע אנחנו כאן, אבל אימנו אותנו למלא הוראות בלי לשאול שאלות". ואז, לדבריו, נשמעו יריות.

"קפצנו לרכב ונסענו לכניסה לאתר. היו שם בין עשר ל-20 גופות", סיפר טוהטי. "הראשים שלהן היו מגולחים והן היו לבושות במדי אסירים. הו נורו מאחור, בראש. קצין משטרה שלדעתי היה אחד מהיורים צעק עלינו 'הגופה מימין היא שלך!'". המנתח הצעיר לא ידע מה עליו לעשות. "הייתי מבולבל", הוא אומר. "התקרבתי לשם והכירורגים החזיקו אותי ואמרו 'מהר, תוציא את הכבד והכליות'". טוהטי ביצע את המשימה שהוטלה עליו. "הפכתי לרובוט", הוא אומר. "קציני המשטרה והעוזרים שלי הניחו את הגופה על המיטה בטנדר. קורבן הירי היה אדם בשנות השלושים לחייו. הכירורגים הבכירים פיקחו עליי. כשביקשתי להתחיל בהרדמה הם אמרו שאין בכך צורך משום שהוא כבר מת". המנתח הסיני החל לדבריו לבצע חיתוך בגופה כדי לחשוף את האיברים הפנימיים. "כשחתכתי את העור התחיל לצאת דם והבנתי שהלב עדיין פועם. הוא היה חי", אומר טוהטי. "המנתח הבכיר פקד עליי בלחישה 'תמהר!'. הניתוח ארך כ-40-30 דקות. עם סיומו המנתחים שמו בשמחה את האיברים במעין קופסה מוזרה ופקדו עלינו לנו לחזור לבית החולים ולשכוח ממה שקרה באותו יום. איש לא דיבר על כך שוב".

סיפורו של טוהטי התרחש לפני 25 שנה, אך המצב בשינג'יאנג לא השתפר מאז, להיפך – כך טוענים מומחים ופעילים אויגורים. עבדוולי איופ, אינטלקטואל ואיש חינוך אויגורי שחי כיום באירופה, נעצר באוגוסט 2013 ונכלא במשך 15 חודשים בשלושה בתי סוהר שונים בעיר אורומצ'י. על פי הטענה הרווחת, ה"מחנות לחינוך מחדש" הוקמו רק ב-2017, אך איופ טוען שבתי הסוהר בשינג'יאנג פעלו כמה שנים קודם לכן בדומה למחנות הקיימים כיום. הוא מספר שעם מעצרו בעיר מולדתו קשגאר, הוא עבר אונס קבוצתי בידי אסירים אחרים שקיבלו הוראה לעשות זאת על ידי שוטרים מקומיים. לדבריו, במחנה הראשון באורומצ'י הוא היה קורבן של ההיררכיה האכזרית בבתי הסוהר. "היו 17 עצירים בתא", מספר איופ ומוסיף ש-12 מהם היו אסירים פוליטיים שהולבשו במדים צהובים. "לא היה מקום על המיטות, אז ישנו על הרצפה סמוך לשירותים שהיו למעשה דלי מעל חור ברצפה שהיה חשוף לכל. מהשירותים עלה סירחון בלתי נגמר".

האסירים הבכירים, מספר איופ, היו סוחרי סמים ורוצחים שהיה בסמכותם להעניש ולהתעלל באסירים הפוליטיים והשהות איתם בתא אחד כללה מעשי אלימות, ניצול מיני, השפלה ועינויים. גם רשויות הכליאה לא עשו חיים קלים לאסירים: האור בתאים דלק 24 שעות ביממה, מצלמות אבטחה עקבו כל הזמן אחר המתרחש, ומדי יום התנהל לוח זמנים קפדני של אינדוקטרינציה, הוצאת הודאות בכפייה ושירת שירי תעמולה. בבית הסוהר השני שבו נכלא היתה לאיופ פגישה שלעולם לא ישכח. "אדם בשם עבדול רחמן הוכנס לתא", הוא נזכר, "הוא היה אסיר פוליטי שהואשם בבדלנות. כשראיתי אותו הייתי בהלם – הוא לבש בגדים אדומים – מדי נידונים למוות. רגליו היו אזוקות זו לזו ואחת מידיו נאזקה לרגליו. מישהו אמר לי שהוא היה כלוא במצב הזה במשך שנתיים. הוא ישן איתנו בתא ולא יכולתי להירדם במשך כל הלילה. בבוקר הוא ביקש מהסוהרים שגופתו תנוקה ותטוהר כנהוג במסורת האויגורית אחרי הוצאתו להורג. הסוהרים סירבו לבקשתו. כשלקחו אותו מהתא, ידו ורגליו שוחררו, אבל הוא לא היה יכול לעמוד. הוא היה צריך ללכת בעזרת הידיים. כמו קוף".

עבדוולי איופ. תמונה: איסה שאקר

איופ מספר שלאחר שחרורו מהכלא, הוא נמלט לטורקיה. שם, לדבריו, הוא פגש את אשתו של האסיר הפוליטי שהוצא להורג. היא סיפרה לו שאחרי ההוצאה להורג, משפחתה קיבלה הודעה מהרשויות בסין, אבל הורשתה לראות רק את ראשו של עבדול רחמן ולא את שאר גופתו. בני המשפחה קיבלו אישור לבקר את קברו רק חודש לאחר הוצאתו להורג. לטענתם, עובדים במינהל הקבורה סיפרו להם שאיבריהם של המוצאים להורג נקצרים ולכן לא ניתן היה לראות את גופתו של עבדול רחמן. הדברים שסיפרה אשתו של עבדול רחמן  לאיופ עולים בקנה אחד עם עדויות של משפחות קורבנות אחרים. אביה של ג'יאנג לי, למשל, נעצר ב-2008 משום שהיה מתרגל פאלון גונג ונשלח למחנה עבודה בצ'ונגצ'ינג שבמרכז סין. בינואר 2009, יום אחרי שביקרה אותו והתרשמה שהוא בריא, קיבלה לי הודעה שאביה מת. "נמסר לנו שמותר למשפחה להגיע לראות אותו", היא מספרת ל"הארץ" במייל, "מותר היה לראות רק את ראשו ולא את גופו, ונאסר עלינו להכניס טלפונים או מצלמות. לאחר שביצעו חיפוש על גופנו, אחותי נכנסה ראשונה. הם פתחו את המקרר באופן שניתן יהיה לראות רק את הראש. אחותי נגעה בראש והרגישה שהוא עדיין חם. היא צעקה 'הוא עוד חי'! ואנחנו רצנו מיד פנימה. הצלחנו להוציא אותו עוד קצת ולנגוע בחזה. הוא היה עדיין חם. אבל אז נכנסו בריצה כעשרה שוטרים ומשכו אותנו החוצה. אחותי ניסתה עדיין להחיות את אבי, אבל היא נדחפה משם. כל העניין לקח לא יותר מחמש דקות ולא ראינו שוב את אבינו לעולם".

"אנחנו חוששים שהממשלה הסינית שורפת גופות של אסירים על מנת להסתיר הוכחות לעינויים, הוצאות להורג וקציר איברים", אמר בשנה שעברה דולקון איסה, ראש ארגון זכויות האדם World Uyghur Congress. "אנחנו גם מוטרדים מדיווחים לפיהם השלטונות הסיניים אוספים בדיקות דם מכל האוכלוסייה של מזרח-טורקיסטאן (שינג'יאנג) ומקימים מסד נתוני דנ"א. אנחנו לא יודעים בוודאות מה המטרה, אך ייתכן שזה נועד להתאמת איברים לחולים הזקוקים להשתלה". באחרונה קבעה ועדה של הפרלמנט הקנדי שמה שמתרחש בשינג'יאנג הוא רצח עם. בדו"ח שפרסמה היא ציינה בין היתר שיש חשדות שב"מחנות לחינוך מחדש" מתבצע קציר איברים של אסירים לצד עינויים, מעשי אלימות קשים ואונס של אסירות. הצהרות דומות נשמעות בשנים האחרונות גם מצד מחוקקים ומדינאים במדינות שונות כמו אוסטרליה, בריטניה וארה"ב.

מתקן כליאה בשינג'יאנג, ב-2018צילום: Ng Han Guan/אי־פי

עלים (שם בדוי) עבד במשך עשור כרופא בבית החולים האוניברסיטאי של אורומצ'י עד שעזב את סין. בשיחה עם "הארץ" הוא מספר שלא היה מעורב באופן אישי בקציר איברים ובהשתלות עצמן, אולם יש לו מידע על מה שנעשה בין כותלי בית החולים. "ב-2016 נפתחה מחלקה חדשה בבית החולים", מספר ד"ר עלים, שביקש שלא לחשוף את שמו ומקום מגוריו הנוכחי. "זו היתה מחלקת תיאום להשתלות כבד ומשרדו של מנהל המחלקה, ד"ר וון האו היה קרוב למשרדי". עלים מספר שכאשר מנהל המחלקה נעדר ממשרדו, קרה לא פעם שחולים שהגיעו למחלקה נכנסו למשרד שלו ושוחחו איתו. "הם היו אנשים עשירים, הם לא היו מקומיים. אני זוכר שחלקם היו מבייג'ין, משנגחאי ואפילו מדרום קוריאה", הוא אומר. "כששאלתי אותם מה הם עושים כאן, הם ענו שהם זקוקים להשתלת כבד ושעוברות 24 שעות ממועד הבדיקות הרפואיות ובדיקות הדנ"א שלהם ועד שנמצא עבורם כבד מתאים (במדינות אחרות, ההמתנה לוקחת לכל הפחות כמה חודשים, ד.ס)".

עלים מספר שבית החולים שלו התמחה בהשתלות כבד בעוד שאחרים התמחו בהשתלות איברים אחרים. בית-חולים מסוים בבייג'ין, למשל, התמחה בהשתלת כליות, ואחר התמחה בקרניות. לדבריו, בית חולים צבאי באורומצ'י ביצע השתלות סודיות ובכמה מקרים הגיעו אליו בכירים במפלגה הקומוניסטית כדי לעבור השתלה בעצמם. ד"ר עלים זוכר לפחות שני מקרים שבהם נתקל בתיקי השתלות. "במקרה אחד כל הפרטים של מקבל האיבר צוינו – שם, גיל, מצב רפואי וכו'", הוא אומר, "אבל בתיק של תורם האיבר לא היו פרטים מזהים כלל. הוא זוהה כ-XXX". לדברי הרופא משינג'יאנג, תיקי ההשתלות בבית החולים היו חשאיים ורוב הרופאים לא יכלו לקרוא אותם. בתיקי ההשתלות לא צוין המחיר שאותו נדרש לשלם מקבל האיבר, אבל עלים טוען ש"כולם ידעו שעל כבד משלמים לפחות מאה אלף יואן (כ-15 אלף דולר). הרופא האויגורי, בדומה למומחים הבינלאומיים, טוען שיש קשר ישיר בין הנעשה בשינג'יאנג להשתלות שמתבצעות בבתי החולים. "אויגורים רבים נעלמו אחרי הטבח של 5 ביולי", אומר עלים בהתייחסו למהומות האלימות במחוז וההתנגשות עם כוחות הביטחון ב-2009 שהסתיימו במאות הרוגים ופצועים קשה. "מאז, מספר ההשתלות בבית החולים גדל", הוא אומר, "בשנים 2008-2007 בוצעו בבית החולים שלי כ-70 השתלות בשנה. ב-2009 ראיתי לראשונה חולים שהגיעו מחוץ לשינג'יאנג ומאז בוצעו בבית החולים כ-200 השתלות בשנה. "מחלקת התיאום החדשה הוקמה ב-2016 ובאותה שנה כל האויגורים במחוז זומנו למרפאות מקומיות כדי לעבור בדיקות רפואיות ולתת דגימות דנ"א".

צילום מסך של פרסומת של בית חולים סיני שהופיע באינטרנט עד 2014 והורד מהרשת כשהנושא עלה לדיון בקונגרס האמריקאי.

החוקר האמריקאי גוטמן ביקש לחקור לעומק את הטענה לקצירת איברים בשינג'יאנג. לשם כך הוא נסע השנה לקזחסטאן וחיפש אחר אנשים ששוחררו מה"מחנות לחינוך מחדש". הוא הסתובב ברחבי המדינה האסיאתית במכונית ישנה ונמנע משימוש באינטרנט או במכשירים אלקטרוניים שעשויים לזהות את מיקומו. "נעלמתי מהמפה", הוא אומר, "וזה נתן לי את החופש לקיים ראיונות גם עם עדים שיש להם עדיין קרובי משפחה במחנות בסין". גוטמן דיבר עם כמה עשרות עדים והם הצביעו, כל אחד בנפרד, על דפוס ברור בשינג'יאנג. "בכל שנה נעלמים בין 2.5% ל-5% מאוכלוסיית המחנות", הוא אומר, "מדובר באנשים בריאים שפשוט נעלמים באמצע הלילה. אנשים בני 28 בערך, הגיל המועדף על הסינים לקציר איברים. זה גם מסביר את הבדיקות הרפואיות שעוברים כל האויגורים במחוז".

גוטמן מעריך שלפחות 25 אלף בני אדם נרצחים מדי שנה בשינג'יאנג בגלל הצורך באיבריהם. כדי לייעל את כל ההליך, הוא אומר, הסינים יצרו מסלולים מהירים למעבר עם איברים בשדות תעופה מקומיים ובנו באחרונה קרמטוריומים ברחבי שינג'יאנג. אחד מהם התגלה במקרה בגלל מודעת דרושים שהתפרסמה בעיתונות המקומית באורומצ'י. מפרסמי המודעה חיפשו 50 אנשי ביטחון לעבודה במשרפה תמורת שכר של כ-1,200 דולר בחודש. "זה סכום גדול מאוד בחלק הזה של העולם", אומר גוטמן, "כשאני שומע על קרמטוריום עם 50 אנשי ביטחון עוברת בי צמרמורת". הלקוחות של האיברים, אומר גוטמן, הם בעיקר סינים אמידים. אבל לדבריו, "הרווח הגדול מגיע מתיירי איברים: יפנים, דרום קוריאנים, גרמנים ומוסלמים ממדינות המפרץ. התיאוריה היא שיש להם העדפה לאיברים שנלקחו מאנשים שלא אכלו חזיר".

סחר האיברים הסיני מעולם לא הועלה לראש סדר היום העולמי על ידי ארגון הבריאות העולמי או רופאים ממדינות כמו גרמניה ויפן, ועד כה לא הוקם גוף מטעם המוסדות הבינלאומיים הרשמיים שישמע את עדויותיהם של אלפי מתרגלי הפאלון גונג ואסירי מצפון אחרים בסין. עם זאת, עבור מומחים בנושא ופעילי זכויות אדם, העובדה שלא מדברים על הנושא בקול רם לא אומרת שהתופעה לא קיימת. הסינים עצמם הודו שקצרו איברים מנידונים למוות עד שנת 2015, גם אם מעולם לא מסרו נתונים מדויקים או הודו שמדובר באסירים פוליטיים ואסירי מצפון. מעבר לכך, בשנים האחרונות היו רופאים שהתריעו ואף נלחמו בפרקטיקות שבהן משתמשת סין לכאורה. אחד הידועים שבהם הוא רופא ישראלי, פרופ' יעקב (ג'יי) לביא. לביא הקים ומנהל את היחידה להשתלות לב בבית החולים שיבא, וכיהן כנשיא החברה הישראלית להשתלות. לאחר שגילה על התופעה של סחר באיברים בסין דרך אחד מחוליו, הוא פעל להוצאת ישראל מתמונת סחר האיברים העולמית. הוא עשה זאת כשיזם חקיקה נגד מימון ביטוחים להשתלות המתבצעות במדינות שבהן מתקיים סחר באיברים או קציר איברים בניגוד לכללים האתיים הבינלאומיים.

רושאן עבאס, מייסדת הארגון Campaign for Uyghurs, אמרה ב-2019 שסין הורגת ארבע ציפורים באבן אחת – היא הופכת את האויגורים לעבדים באמצעות עבודות כפייה בייצור, היא מגרשת אויגורים מבתיהם בכדי לפנות מקום למתיישבים סינים (בני האן), גברים נעצרים במחנות ובתי סוהר בזמן שעל הנשים האויגוריות נכפים נישואים לבני האן סינים, ובמקביל מוקמות "חוות איברים" כשמיליונים נאלצים לעבור בדיקות דנ"א ולהתכונן לשחיטה. את האשמותיה הקשות סיכמה עבאס עם הקשר היסטורי מוכר. "מחנות הריכוז הראשונים הוקמו בגרמניה ב-1933. ב-1945 מניין המתים היהודים היה שישה מיליון. בתחילת השואה מדינות עדיין עשו עסקים עם גרמניה, הכלכלות שלהן המשיכו לעבוד בזמן שמיליוני חפים מפשע נאסרו במחנות. הן התעלמו מהפרות זכויות האדם שביצעו הגרמנים לטובת המשך הסחר. אני לא יודעת מה נדרש כדי להשיג את תשומת הלב ולגרום לפעולה של מנהיגי העולם. אל תתנו לזה להגיע לתאי גזים".

אם התופעה של קציר איברים וסחר בהם כל כך חמורה בהיקפה, איך זה שהעולם עוצם עין? גוטמן מסביר שהסינים מנצלים את כוחם בזירה העולמית כדי להשתיק ביקורת עליהם, ושמוסדות בינלאומיים כמו ארגון הבריאות העולמי בחרו ב-2016 להציג את תעשיית ההשתלות הסיניות כמקרה של רפורמה מוצלחת. הבעיה היא שהם לא צפו את "קטסטרופת הפרות זכויות האדם" בשינג'יאנג וכעת הם תקועים בעמדה שאי אפשר להגן עליה. בכל מקרה, טוען החוקר האמריקאי, תופעת קציר האיברים מוכרת וידועה, אבל לסינים יש השפעה נרחבת בממסד הרפואי הבינלאומי. "התופעה הרי הופיעה בכלי תקשורת במערב בשנים האחרונות. היא אולי לא סוקרה בעמודים הראשיים, אבל גם השואה לא הופיעה בעמוד הראשי של ניו יורק טיימס עד אחרי 1945", מסכם גוטמן.

תגובת שגרירות סין בישראל:

"משנת 1990 ועד 2016, בדלנים, קיצוניים דתיים וטרוריסטים תכננו וביצעו כמה אלפי פיגועי טרור אלימים בשינג'יאנג. אנשים רבים חפים מפשע נהרגו וכמה מאות שוטרים מתו בעת מילוי תפקידם. טרור וקיצוניות הם הנגע הרווח שעמו מתמודדת האנושות. מרכזי החינוך וההכשרה המקצועיים הוקמו בסין בדיוק בשביל מלחמה בטרור, דה-רדיקליזציה והצלת אלה שהלכו שולל אחרי רעיונות קיצוניים, והעבודה שלהם תמיד התבצעה בהתאם לחוק. למעשה, המרכזים לחינוך והכשרה מקצועיים לא שונים מאלה שיש במדינות רבות אחרות ברחבי העולם והם לא מכוונים לאזור, מוצא אתני ודת מסוימים".

"מספר האנשים שמשתתפים במרכזים לחינוך והכשרה מקצועיים איננו קבוע, כמה באים וכמה יוצאים מפעם לפעם. זה מפוברק לחלוטין וחסר בסיס שחלק מהתקשורת אומרת שיש 'בסביבות מיליון או אפילו שני מיליון חניכים'. עד סוף 2019, כל החניכים של מרכזי החינוך וההכשרה המקצועיים עמדו בסטנדרטים של ההכשרה וסיימו את לימודיהם. רובם קיבלו תעודות הסמכה מקצועית או תעודות שמעידות על רמת מיומנות מקצועית ומצאו עבודות הגונות".

"באשר להשתלות איברים, ממשלת סין מילאה בעקביות אחר הוראות ארגון הבריאות העולמי בנוגע להשתלת איברי אדם. סין חיזקה בשנים האחרונות עוד יותר את ניהול השתלות האיברים. ב-2007, מועצת המדינה של סין פרסמה ויישמה את 'התקנות בנוגע להשתלת איברים' שקובעות כי תרומות איברים צריכות לפעול על פי העיקרון שהן מתקבלות מרצון ובחינם. מכירה של איברים אנושיים אסורה לגמרי בסין. מאז 1 בינואר 2015, השימוש באיברים של נידונים למוות כמקור להשתלות נאסר לגמרי, ותרומת אזרחים היא המקור החוקי היחיד להשתלת איברים".

"ברצוננו להדגיש שכמה כוחות בינלאומיים עם מניעים נסתרים בדו כמה שקרים המעוותים עובדות, הכפישו ותקפו את מדיניות סין בשינג'יאנג בניסיון לבלום את התפתחותה של סין".

אלימות ברוטלית, מאסרים אכזריים והפרה סיטונאית של זכויות-אדם – שיחה עם שלושה קורבנות של דיכוי המחאה בבלארוס

ואלרי נאזק עד שאיבד תחושה בידיו, ויאצ'סלב הופשט לתחתוניו ונדחס לתא מעצר עם עשרות בני אדם ואלכסיי ראה אנשים עם צלעות שבורות ושומרים שמכים אדם עד מוות. בשיחה עם "הארץ" מספרים שלושה אזרחים בלארוסים על היד הקשה של משטר לוקאשנקו – ממעצרים שרירותיים ועד למכות רצח.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-MAGAZINE-1.9160666

ב-9 באוגוסט נערכו הבחירות לנשיאות בלארוס. ע"פ התוצאות הרשמיות זכה הנשיא המכהן ב-26 השנים האחרונות, אלכסנדר לוקשנקו, בכ-80% תמיכה בעוד המתמודדת העיקרית נגדו, סבטלנה טיחנובסקאיה, זכתה בכ-10% בלבד. עם זאת, רבים במדינה ומחוצה לה טוענים כי תוצאות הבחירות זויפו. גורמים אופוזיציוניים פרסמו עדויות לזיופים בקלפיות, ארגונים בינלאומיים טוענים שהבחירות לא היו הוגנות וחופשיות ומדינות רבות אינן מכירות בניצחון לוקשנקו. מאז פרסום התוצאות נערכות הפגנות ענק בכל רחבי בלארוס והשלטונות מדכאים אותן באלימות רבה. מנהיגי האופוזיציה מאוימים, נעצרים או נאלצים לעזוב את המדינה ואלפי אזרחים שנעצרו במהלך ההפגנות באוגוסט מעידים כי סבלו מאלימות, עינויים והפרה בוטה של זכויותיהם בכלא. אלו הם סיפוריהם של שלושה מהם.

וואלרי סאמלזאו הוא מהנדס תוכנה בן 32 ממינסק שקיבל וויזת עבודה בבריטניה ביוני האחרון וחזר למינסק לבקר את חבריו ובני משפחתו באוגוסט. הוא נשוי, יש לו שלוש ילדות קטנות ולדבריו הוא מעולם לא נעצר, מעולם לא חשף את דעותיו הפוליטיות ומעולם לא עבר על החוק. "אף פעם לא קיבלתי אפילו דו"ח נהיגה", הוא אומר. ב-8 באוגוסט, יום לפני הבחירות, הוא היה עם משפחתו בקמפינג, מנותק מהמתרחש במדינה. עם החזרה לעיר הוא גילה שהיא מלאה בכוחות צבא ושהאינטרנט חסום. "החלטנו לקחת את הבנות אל מחוץ לעיר, אל אמא של אשתי", הוא מספר, "להציל אותם מאי-הוודאות ומסכנות אפשריות".

"חזרנו העירה קצת לפני שהקלפיות נסגרו והלכנו להצביע. אחרי זה עשינו טיול עם הכלב, הכנו ארוחת ערב ורצינו לברר מה התוצאות. מכיוון שלא היה אינטרנט התחברתי דרך מחשב מהחברה שאני עובד בה (חברה בבעלות ישראלית), הצלחתי לעקוף את החסימה וראיתי שהמדגמים הרשמיים מכריזים על לוקשנקו כמנצח. חשבנו שזה לא יכול להיות והחלטתי לבדוק שוב בבוקר. בבוקר גיליתי הודעות מאנשים מחו"ל ששלחו סרטונים של מעצרים ואלימות. לא ידעתי כלום והחלטתי לבדוק בעצמי. בערב, כבר לא היה אינטרנט בכלל ואחרי שפגשתי קולגות שאישרו שאכן היו במינסק סצנות כמו ממלחמה, החלטתי ללכת למרכז העיר, להביע את דעתי ולמחות על גניבת הקול שלי".

"כשעברתי ליד תחנת הרכבת המרכזית ראיתי אנשים במסכות שחורות מתחבאים מעבר לפינה. מכיוון שלא שברתי שום חוק עברתי לידם. הם חסמו את דרכי, תחקרו אותי, ביקשו תעודה מזהה ושאלו אותי שאלות על בגדיי ומה שהיה לי בכיסים. אחר כך הם תפסו אותי, נתנו לי מכות בראש וגררו אותי לרכב משטרתי שישבו בו כבר כחמישה עצורים". אחרי דקה או שתיים הוצא וואלרי מהניידת, נגרר לבניין סמוך שם חלצו את נעליו, היכו אותו שוב, תחקרו אותו, בדקו את התמונות, ההודעות והשיחות בטלפון שלו והתעכבו בעיקר על כך שהיו לו כסף, תמונות וכרטיסי בנק מאנגליה. "התייחסו אלי כמרגל", ממשיך וולארי, "כשהגיע האחראי, בבגדים אזרחיים וללא מסכה, הוא פקד להעביר אותי לתחנת המשטרה. זה היה מפקד התחנה (תחנת זבצקיה) שאיים עליי ואמר שאהיה בכלא כל כך הרבה זמן שהבנות שלי כבר יהיו נשואות כשאצא. הוא גם איים לאנוס אותי באמצעות אלה (במקור: "לדחוף לי אלה לתחת"). לאחר מכן העלו אותי על רכב משטרתי שנסע לתחנה כאשר לאורך הדרך הוא עוצר ומעלה עצורים נוספים".

"בתחנת המשטרה הורידו אותנו בכוח מהרכב. לקחו אותנו למגרש חנייה, הפילו אותנו על הקרקע  ומישהו כיוון מצלמה לפנים שלי ושאל אותי מה תפקידי. כשאמרתי שאין לי מושג על מה הוא מדבר הוא אמר שהוא רצה להקל עלי אבל אני מקשה עליהם. לאחר סבב שאלות נוסף ביקשתי שייצרו קשר עם משפחתי, הם אמרו שיעשו את זה אבל אני יודע עכשיו שזה לא קרה. בזמן ששכבנו שם מדי פעם הגיעו שוטרים ונתנו מכות באופן רנדומלי, במיוחד לצעירים יותר. חלק מהאנשים הוכו כל כך חזק עד שהתעלפו. לא נתנו לנו להסתכל אבל שמענו את קול הפגיעה של האלות בגוף. גיליתי שיש לזה צליל אחר כאשר אדם מוכה עם אלה והוא כבר לא בהכרה. היתה שם בחורה שביקשה שיפסיקו להרביץ למי שהתעלף ואז היכו גם אותה ברגליה. מי שביקש רופא, מים או שירותים קיבל מכות חזקות יותר, אז לא ביקשתי כלום. באחד המקרים מישהו ביקש רופא, השומר צעק: "דוקטור!" ומיד באו שני שוטרים עם מסכות והרביצו לאיש השוכב מכות רצח".

"בשלב מסוים נלקחתי לבניין לחקירה. הם ניסו להוכיח שאני מרגל, נשאלתי על העבודה שלי ועל דעותיי הפוליטיות. הם גילו באמצעות הטלפון שלי שהצבעתי בעבור טיחנובסקאיה והם היכו אותי על זה. בסוף הוחזרתי למגרש החנייה. באמצע הלילה הביאו לשם עצורים מההפגנות שהוכו חזק יותר, הם היו עם פרצופים מרוסקים ומלאי דם. שהיתי במגרש הזה כפות ובשכיבה על הקרקע כ-18 שעות. הבנתי שאנחנו לא עצורים אלא חטופים והם יכולים לעשות לנו מה שהם רוצים".

"בבוקר, אחרי לילה קר בחוץ, הגיע רכב צבאי ולקחו אותנו לבית-סוהר. ברכב השכיבו אותנו על הרצפה, מי שעלה אחרינו היה צריך לדרוך עלינו וכך השכיבו אותנו בשלוש שכבות. אח"כ העמידו אותנו על ברכינו עם הפנים לדופן כך שכאב מאוד בנסיעה. מישהו התחיל לבכות, אחר התחיל לצעוק, מישהו התחנן לרחמים והיו כאלו שהתפללו. בנסיעה אזקו אותי חזק יותר והדם לא הגיע לכפות ידיי. זה היה עינוי. כשהגענו כבר לא הרגשתי כלל את ידיי והייתי חייב לבקש שישחררו אותן. כתגובה החלו לסובב את ידיי מאחורי הגב. הכאב היה בלתי ניתן לתיאור, צרחתי והתעלפתי. כשהתעוררתי ביקשתי שוב שישחררו את ידיי והם עשו זאת שוב. כשנשארתי לבד במשאית שני שומרים הרביצו לי והורידו אותי לבית-הסוהר עצמו. שם, בחצר פנימית, שוחררו סוף סוף הידיים שלי שהיו כחולות וסגולות וללא תחושה כלל".

אחרי כשש או שבע שעות הועבר וואלרי עם עוד שלושים עצורים לתא המיועד לעשרה אנשים. היו שם שירותים וברז אבל בשלב זה הוא לא אכל כבר יומיים. בהמשך הגיע מזון, אנשים נכנסו ויצאו, ווואלרי פגש אקדמאים, מתכנתים, ברמנים, מכונאים, בני-נוער ומבוגרים. "בכלא הזה לא היו מכות אבל התנאים היו נוראיים", הוא אומר. בסופו של דבר שוחרר וואלרי ללא כל הסבר, הוא חתם על טופס המחייב אותו לא להשתתף בהפגנות ואושפז בבית-חולים במשך כשבועיים עם פגיעות ראש. כעת, חזר וואלרי לעבודתו בלונדון והוא מקווה שאשתו ובנותיו שאין להן עדיין וויזה, יוכלו להצטרף אליו. את אצבעות ידיו הוא לא מרגיש עד עכשיו.

וואלרי סאמלזאו ושלושת בנותיו

גם ווצ'סלאו קרסולין נאלץ לעזוב את בלארוס לאחר אירועי אוגוסט. הוא רווק, בן 32, מרצה לתרבות ואומנות באוניברסיטת מינסק שעובד גם כמוסיקאי העוסק בפולקלור בלארוסי. ב-3 בספטמבר הוא נמלט לווילנה, בירת ליטא, מכיוון ששלטונות בלארוס פתחו נגדו תיק שעלול להסתיים בכמה שנות מאסר. סיפור מעצרו מתחיל במרכז הקניות "ריגה", שם הוא וחבריו הצטרפו להפגנה שהתקיימה במקום. "היו שם אולי 100 אנשים בסביבות חצות", הוא מספר, "הם היו רגועים, לא היה שם נשק, היו מפגינים שבנו חסימות וכמה מהצעירים אספו אבנים לזרוק, אבל הרוב היו רגועים. אז הגיעו מכוניות משטרה, שוטרים זרקו רימוני הלם, אנשים ברחו והשוטרים החלו לפרק את החסימות. החברים שלי ברחו אבל אני חשבתי שאם לא אברח, הם לא יתפסו אותי. זאת היתה טעות".

"כשניסיתי לעזוב את המקום ראיתי שאחד השוטרים ירה באיש מבוגר ופגע לו בבטן. האיש לא זז בכלל. הייתי בשוק. ראיתי שבחור צעיר רץ לעבר האדם שנפגע כדי לעזור לו, רציתי להצטרף אליו, אבל אז קפצו עלי ארבעה אנשים במדים ירוקים. הם התחילו להכות אותי ולקחו אותי למכונית משטרה. שם התנפלו עלי עוד שניים, אחד מהם חתך לי את השיער בסכין, השכיבו אותי על הרצפה, צעקו שאני הומו ואזקו אותי באזיקון. אח"כ העמיסו גם את האיש שעזר לאיש שנורה. מסתבר שהוא היה רופא. בהמשך העלו עוד אנשים, השכיבו אותם עלינו כך ששני אנשים שכבו עלי ואחרי נסיעה של כחצי שעה הגענו לאקריסטינה (בית-מעצר במינסק). בירידה מהרכב היכו אותנו, הריצו אותנו לקיר בחצר, העמידו אותנו על הברכיים והשאירו אותנו כך במשך שעתיים. אח"כ השכיבו אותנו על האדמה ונשארנו שם עד שמונה בבוקר, אז נחקרנו והועברנו לתא מאסר".

"זה היה תא של שישה אנשים, הכניסו לשם כשלושים מאיתנו ופקדו עלינו להתפשט ולהישאר בתחתונים בלבד. לא היכו אותנו אבל אסרו עלינו להתקרב לחלונות כדי שאנשים שעמדו מחוץ לכלא לא יוכלו לראות או לשמוע אותנו. בסוף היו בתא כארבעים אנשים. לא היה מקום לשכב ואפילו לא לשבת. הייתי שם ארבעה ימים בסה"כ. בשלושת הימים הראשונים קיבלנו רק ארוחת בוקר של קצת לחם ודייסה. שתינו מים אבל לא היה עוד אוכל. ביום השלישי נערכו משפטים. עמדנו בתור למשפט שהתקיים באותו בניין בקומה אחרת. לא היו עורכי-דין, אסור היה להתקשר והמשפט נמשך כשש דקות. השופט שאל מה עשיתי, מי היכה אותי ומדוע. עניתי שאין לי מושג מדוע הרביצו לי. גזר הדין שקיבלתי היה 11 ימי מאסר. שמחתי שלא קיבלתי יותר כי אחרים קיבלו גזר דין גרוע בהרבה. ביום למחרת קיבלנו גם ארוחת ערב, נחקרנו שוב, הועברתי לתא אחר, פחות צפוף, ואז שוטר פשוט שחרר אותי. קיבלתי את בגדיי שהיו מלוכלכים מאוד אבל לא קיבלתי את התיק שלי שהיו בו דרכון, מסמכים וכרטיסי אשראי. גם הטלפון שלי נשאר במשטרה כי הוא משמש במשפט של מישהו אחר. לפני השחרור החתימו אותי על מסמך שלא אשתתף יותר בהפגנות והעלו אותי ושישה נוספים על רכב משטרתי שלקח אותנו לבית-קברות בעיר, שם שוחררנו". לאחר השחרור קיבל ווצ'סלאו טיפול רפואי והחליט להתלונן על שוטרים שהיכו אותו. בעקבות התלונה נפתח נגדו תיק והוא עזב את המדינה בעצת עורך-דינו.

ווצ'סלאו קרסולין

אלכסיי נוביק הוא בעל חברת טכנולוגיה בן 37 ממינסק. בבחירות הוא היה משקיף עצמאי מטעם מפלגת אופוזיציה. "אסור היה לנו לשבת בקלפי במשך היום בגלל הקורונה", הוא מספר, "אבל בסוף יום הבחירות חיכינו מחוץ לקלפי לפרסום הפרוטוקול. כשהוא פורסם, שעתיים אחרי סגירת הקלפיות, הסתבר שלוקשנקו ניצח בגדול. זאת היתה בדיחה. ברור שהתוצאה זויפה. בסוף היום הייתי צריך להגיע הביתה אבל גיליתי שאין תחבורה ציבורית ואין אינטרנט. ניסיתי ללכת למרכז העיר ולמצוא מונית אבל כשהתקרבתי לאחת מתחנות המטרו ראיתי כוחות גדולים שנראו כמו כוחות צבא. נשכבתי על הדשא באחת החצרות, שמעתי צרחות חזקות ויריות וחיכיתי שהכל ייגמר. כשקמתי רצתי בכיוון ההפוך ופגשתי פטרול משטרתי. הרגשתי בטוח ושאלתי אותם איך אוכל להגיע הביתה, הם הצביעו על אוטובוס צהוב שעמד שם ואחד מהם אמר: "זאת הנסיעה שלך הביתה". אולי הוא התבדח. אח"כ כמה מהם תפסו אותי וחמשת הימים הבאים ילוו אותי לכל חיי".

כמו ווצ'סלאו, גם אלכסיי נלקח לאקריסטינה, שם הוא נשפט ל-15 ימי מאסר והועבר לבית-כלא אחר, ג'ורדנה. גם הסיפור שלו כולל אלימות נוראית כלפי עצירים, פריצה לטלפון, הודאות כפויות ושקריות שצולמו בווידאו, איומי אונס של השוטרים ורעב וצפיפות נוראית בתא המעצר שטווח הגילאים בו היה 16 עד 74. "היו שם אנשים עם צלעות שבורות", הוא מספר, "וראינו גם דברים מהחלון. באחד הלילות ראינו שוטרים מכים איש בחצר. האיש בכה ובכה ואז הפסיק לבכות והיה שקט. אז ראיתי שהגיעו כמה רופאים וכיסו את ראשו. אני לא יודע בוודאות שהוא מת אבל אני חושב שכמה אנשים מתו באקריסטינה". תיאוריו של ווצ'סלאו מהכלא כוללים צלפים מלמעלה, כלבים בחצר וקולות של נשים מתא סמוך. הוא מתאר את המשטרה כ"גסטאפו" ואומר שאחד השוטרים גם קרא לו "יהודי". לאחר שהשתחרר, כנראה בעקבות התערבות האיחוד האירופי וארגוני זכויות-אדם, הוא הגיש תלונה נגד המשטרה ונמצא כעת במאבק משפטי. עם זאת, הוא נמצא עדיין במינסק, פצוע נפשית ופיזית ומתקשה להירדם בלילות. 

אלכסיי נוביק

העדויות המתפרסמות כאן אינן היחידות. ישנן רבות נוספות המחזקות את הטענות הקשות נגד המשטר בבלארוס. מרכז זכויות האדם המקומי Viasana דיווח על מעל 7,500 עצירים ומעל 500 מקרים של עינויים באוגוסט, כאשר מאות עצירים נוספו מאז. מדינות רבות גינו את האירועים וארגונים בינלאומיים פרסמו אזהרות חמורות מהדרדרות המצב. "ע"פ המידע שבידינו לא נפתח אפילו תיק פלילי אחד נגד שוטרים שעינו באופן ברוטאלי מאות מפגינים שלא השתמשו באלימות", כך ע"פ הודעת "אמנסטי" מסוף אוגוסט. במכתב למועצת זכויות האדם של האו"ם כתבו מספר ארגוני זכויות אדם, ביניהם הארגון העולמי נגד עינויים, ש"נראה כי העינויים וההתעללויות היו נרחבים ומערכת אכיפת החוק הוכנה והוכשרה מראש למאבק הברוטלי נגד האזרחים".

לדברים אלו יש חיזוק גם מתוך שורות כוחות הביטחון. "ההכנה האידאולוגית היתה כזו: אם הממשלה הנוכחית תפסיד, כולנו (קציני המשטרה) נהיה תלויים על עצים לאורך הכביש, לכן יש הכרח להגן על השלטון בכל דרך ובכל אמצעי", כך התוודה קצין בכיר מהעיר לידה שפרש מהמשטרה במחאה וסיפר בסרטון שפרסם על "הכנות למלחמה נגד האזרחים" לפני הבחירות, ועל מעצרים אלימים, הכאות ועינויים שהתרחשו בתחנת המשטרה שלו. ומהצד השני, אומר אלכסיי נוביק: "העם הבלארוסי מתחיל מחדש. אנחנו חיים במרכז אירופה, אני רואה איך אנשים חיים באוקראינה, בפולין ובליטא ושואל – למה שלי לא יהיו זכויות-אדם, חופש ביטוי וחופש התאגדות? אני לא רוצה איחוד עם רוסיה, אנחנו לא אח קטן, אנחנו עם עצמאי באירופה וזאת מלחמת העצמאות שלנו".