IDEA – דיויד סטברו

בכירת הפרלמנט האירופי שאכזבה, ליאו מסי והמתקפה על הדמוקרטיה

הכרתי את אווה קאילי, חברת הפרלמנט האירופי שנעצרה בחודש שעבר, בפגישה בבריסל לפני שש שנים. קאילי ובני משפחתה, מסתבר, אחראים על אחת מפרשות השחיתות הגדולות בתולדות האיחוד האירופי ואת תוצאותיה ניתן היה לראות בחזיון המביש של המונדיאל בקטאר.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-12-24/ty-article-opinion/.premium/00000185-3997-d723-a3d5-7dbfe8f60000

זו היתה כתבה שניסתה לגלות את המנהיגים העתידיים של אירופה. כדי לכתוב אותה, נסעתי לבריסל וראיינתי מספר חברים צעירים בפרלמנט האירופי. הכתבה התפרסמה במוסף "הארץ" בדצמבר 2016 ואחת המרואיינות המרכזיות היתה פוליטיקאית מבטיחה מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית היוונית בשם אווה קאילי. קאילי, אז בת 38, היתה מרשימה למדי. עמדותיה בסוגיות שהיו על הפרק, ברקזיט, החוב היווני ומשבר הפליטים, היו מנומקות ומאוזנות, היא היתה חדורת מוטיבציה לעשות טוב והיא סיפרה על דרכה האישית בפוליטיקה ועל ההתקפות השוביניסטיות נגדה. היא גם אמרה שהיא שונאת פוליטיקאים מקצוענים, שהיא מודאגת מעליית הפופוליזם ושלמפלגתה נדרשת התחדשות ברוח ערכי השלום, הדמוקרטיה והסולידריות. "מעבר לכך", הוסיפה, "אנחנו צריכים להראות שאנחנו נגד שחיתות".

שש שנים מאוחר יותר, בשבוע שעבר, פשטה המשטרה הפדרלית הבלגית על משרדה וביתה של קאילי ועל כעשרים אתרים נוספים. החשד הוא שקאילי, בן-זוגה, אביה וגורמים נוספים קיבלו שוחד מקטאר, הלבינו הון והיוו למעשה ארגון פשע בשירות אינטרסים קטרים. קאילי, שהספיקה בשנים האחרונות להתמנות לאחת מסגניות נשיאת הפרלמנט האירופי, יושבת כעת במעצר, נכסיה הוחרמו והיא נזרקה ממפלגתה ומתפקידיה בפרלמנט. היא אמנם מכחישה שלקחה שוחד והקטרים מכחישים שנתנו אותו, אך גורמים קרובים לחקירה טוענים שהיא נתפסה על חם, שבן-זוגה כבר הודה ושמזוודות עם מזומנים בערך של כמיליון וחצי יורו נמצאו אצל שותפיה לקנוניה.

אין לי מושג אם אווה קאילי היתה מושחתת כבר כשפגשתי אותה או שזרע הפורענות נזרע מאוחר יותר. יכול להיות שחושיי לא היו מחודדים ויכול גם להיות שהיא נסחטה או נפלה קורבן למזימה. כך או כך, יש להכיר בכך שהדמוקרטיה הפתוחה והליברלית בכל העולם נמצאת תחת מתקפה. הבעיה היא לא רק האגרסיביות של משטרים רודניים כמו רוסיה, סין וקטאר, אלא העובדה שהעולם המכונה חופשי לא ערוך למתקפה ולעיתים אפילו לא מודע לקיומה. אם מדינה כמו קטאר מסוגלות לקנות פוליטיקאים כמו קאילי, גופים אזרחיים כמו פיפ"א ותאגידים בינלאומיים מכל הסוגים, החולשה היא מערכתית. תאוות בצע אמנם תמיד היתה, אך לאחרונה דומה שמנגנוני ההגנה מתקשים לעמוד בפניה.

אחד ממנגנוני ההגנה הוא עיתונות חופשית. בשבוע שעבר פרסם ארגון "עיתונאים ללא גבולות" נתונים המראים שב-2022 ישבו במעצר ובמאסר 533 עיתונאים ברחבי העולם, 57 עיתונאים נהרגו, 65 הוחזקו כבני ערובה ו-49 הם בחזקת נעדרים. אלו המספרים הגבוהים ביותר שהארגון רשם מעולם. למרות שעיתונאים נפגעים בעיקר במדינות כמו איראן ובלארוס, גם מדינות דמוקרטיות אינן חסינות. ראשית, מפני שמה שנעשה בדיקטטורות במרתפים אפלים, חדרי עינויים ועמודי תלייה, יכול להיעשות בדמוקרטיות באמצעות חקיקה נגד השידור הציבורי ובקניית מהדורות חדשות בכסף. שנית, דמוקרטיה היא לא מצב קבע. מה שקורה היום במקסיקו ובתורכיה יכול לקרות בעתיד במדינות אחרות.

הדו"ח השנתי של IDEA, ארגון בינלאומי שבוחן את מצב הדמוקרטיה בעולם, מראה שבשש השנים האחרונות מספר המדינות שנעות לכיוון אוטוריטרי הוא יותר מכפול מאלו שנעות לכיוון דמוקרטי. הדו"ח, שבנוי על נתונים מ-173 מדינות הנבחנים ומנותחים ע"י מומחים בכל העולם, מראה גם שישנה הדרדרות בפרמטרים דמוקרטיים גם במדינות דמוקרטיות. כלומר, משטרים נבחרים בצורה דמוקרטית אך מחלישים מוסדות דמוקרטיים חיוניים. אתגרים כמו מלחמות אזוריות, מגפות, מיתון, עליית מחירים וחדשות כזב הממלאות את הרשתות החברתיות, מעמיסים על השיטה הדמוקרטית וגורמים לפוליטיקאים לאבד בלמים ולהתפתות לשינויים משטריים. זה אולי נשמע מוכר, אך זוהי בעיה גלובאלית, לא מקומית.

הפתרון לכל אלו, על פי הדו"ח של IDEA, הוא יצירת אמנות חברתיות חדשות. כדי לעשות זאת, יש להילחם בשחיתות ולבנות אמון. רק מערכות ציבוריות הזוכות לאמון הציבור מאפשרות לדמוקרטיה אמיתית להתקיים ובסופו של חשבון, רק דמוקרטיות חזקות מאפשרות זכויות-אדם בסיסיות, רשת ביטחון חברתית ושלטון חוק. זה לא מקרי שעל פי נתוני ה-OECD עשרת המדינות שיש בהן את הרמה הגבוהה ביותר של אמון בממשלה הן פחות או יותר עשרת המדינות שיש בהן הכי פחות שחיתות ואלו שנמצאות בעשירייה הראשונה של מה שמכונה "מדד החיים הטובים יותר" המשלב קריטריונים של חינוך, בריאות, דיור, הכנסה, ביטחון ועוד. נתונים אלו מראים שדמוקרטיה המבוססת על אמון ציבורי גבוה אינה רק נכונה מוסרית, היא ערובה לחיים טובים יותר.

אבל המתקפה על הדמוקרטיה מנצלת שוב ושוב את החולשות שלנו. לפני תחילת אליפות העולם בכדורגל עוד היו מי שביקרו את קטאר, המדינה ששיחדה לכאורה גם את אווה קאילי ושותפיה. אחרי הגמר השבוע, הכל נשכח כי המארחת סיפקה את ההצגה הטובה בעיר והתכנית שלה הצליחה – המופע של מסי הלבין את פשעיה. כך גורמים לנו בידור ושעשועים גם להתעלם מנזקי הרשתות החברתיות שפוגעות בדמוקרטיה ובמקרים קיצוניים מסייעות לדיקטטורים ורוצחי המונים. צדק עמיתי, אורי משגב, כשכתב על המונדיאל כ"טקס השפלה מתגלגל" הנובע מתאוות בצע, אובדן אמונה בצדקת הדרך וחוסר נכונות לשלם מחיר הכרוך במאבק על ערכים. אבל זה לא רק כדורגל. המקרה של אווה קאילי מדגים שהשחיתות חדרה לכל מקום. היא על המפה והיא נשארת על המפה, לא רק בספורט, בהכל.

האם פשעי שינג'יאנג הם מקרה מבודד או רמז לעתיד של כולנו?

פסק-הדין של הטריבונל האויגורי בלונדון, דו"ח מצב הדמוקרטיה בעולם של ארגון IDEA ודו"ח הבנק העולמי על הקונפליקטים האלימים על פני הגלובוס מעלים את השאלה – האם הפשעים של המשטר הסיני בשינג'יאנג הם אירוע מבודד או שהם רמז לעתיד של כולנו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10469317

לפני שנתיים עוד היה אפשר להתעלם. העדויות היו מעטות וההכחשות היו גורפות. אפשר היה לטעון שהסיפורים על מדיניות השלטון הסיני כלפי בני המיעוטים בשינג'יאנג הם תעמולה אנטי-סינית וחלק ממאבק בין מעצמות. או שאפשר היה פשוט להפעיל את הווטאבאוטיזם הישן והטוב; למה לא מדברים על בתי-הכלא האמריקאים? למה שוכחים את המיליונים שהבלגים שחטו בקונגו? למה מתעלמים מהסעודים שתולים אנשים ברחובות? אבל אז, אחד אחר השנייה, הגיעו הניצולים – מאות נשים וגברים המספרים על מה שקרה להם וליקיריהם. מהם כבר היה קשה להתעלם. סיפוריהם מסמרי שיער: ענישה במעשי אונס קבוצתי, עקירת ציפורניים, מכות באלות חשמליות, כליאה בכלובים שלא ניתן לעמוד או לשכב בהם, אינדוקטרינציה פוליטית, ניסויים רפואיים, מערכת הייטק של מעקב ופיקוח במרחב הציבורי, פלישת המדינה למרחב הפרטי, מאסרים ללא הליך משפטי וכליאה בתנאים לא אנושיים.

אחרי העדים הגיעו בני משפחות אויגוריות, קזחיות ואחרות, וסיפרו על יקיריהם שנעלמו ללא שוב במנגנון הכליאה הסיני. לבסוף הגיעו החוקרים והעיתונאים ונתנו הקשר רחב יותר באמצעות צילומי לווין, מסמכים שהודלפו ונתונים, תמונות וכתבות שנקטפו מהאינטרנט הסיני לפני שהועלמו. אלו חשפו רשת של "מחנות לחינוך מחדש" בהם נכלאו ע"פ הערכות למעלה ממיליון בני-אדם, במקביל התבצעו טרנספרים של אוכלוסייה, הרס של בתים, שכונות ומסגדים, העסקה של מאות אלפי עובדי כפייה בתנאי עבדות וכפייה המונית של עיקורים והפלות שנועדו לצמצם את אוכלוסיית בני המיעוטים. בשבוע שעבר (חמישי) התפרסם פסק דין של טריבונל ציבורי עצמאי בלונדון בנושא מדיניות סין כלפי האויגורים. הטריבונל אסף מאות אלפי עמודי מידע, תיעד את סיפוריהם של כ-500 עדים ושמע את הסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא יצר את גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא ופסיקתו היתה חד-משמעית: סין אשמה, מעבר לכל ספק סביר, בעינויים, בפשעים נגד האנושות וברצח-עם נגד המיעוט האויגורי.

פסק-הדין בלונדון לא יגרום לסינים לשנות את מדיניותם. לטריבונל אין סמכות משפטית, כוח פוליטי או אפילו משקל ציבורי רב. למעשה, אין כוח בעולם שמאיים על עצמאות הפעולה הסינית בשינג'יאנג – סין לא חברה ולא כפופה לבית-הדין הפלילי הבינלאומי, אין חשש שצבא זר יפלוש לשינג'יאנג כי סין היא מעצמה צבאית וגרעינית, גופים כלכליים יהססו לפעול נגד סין בגלל עוצמתה הכלכלית, הסינים מחזיקים זכות ווטו במועהב"ט של האו"ם, שינג'יאנג עצמה סגורה הרמטית וכמעט שאין אפשרות לבצע בה עבודה עיתונאית ונכון להיום, אין עדות לכך שבסין פועלת אופוזיציה משמעותית או התנגדות עממית נרחבת למשטר. ארגוני חברה אזרחית ואמצעי תקשורת במערב כמו גם פוליטיקאים בפרלמנטים אירופאיים ובממשל האמריקאי מעלים אמנם את הנושא לסדר-היום העולמי, אך אלו הן בעיקר הצהרות, לא מעשים. למרות זאת, יש שאלה אחת שכדאי לשאול, לא רק לטובת האויגורים, אלא למען האנושות כולה – האם מדיניות סין בשינג'יאנג היא מקרה יוצא מן הכלל או שהיא עלולה להפוך למודל לחיקוי ועתיד אפשרי לכולנו?

המשפט האחרון עלול להישמע קצת דרמטי, אבל הוא מתבסס על תופעות מדאיגות המתרבות בשנים האחרונות. ראשית, למרות ההבטחה החגיגית "לעולם לא עוד" מאמצע המאה ה-20 והתיאוריה על "קץ ההיסטוריה" מסופה, עושה רושם שרצח-עם, פשעים נגד האנושות והפרות מאסיביות של זכויות-אדם זוכים לקאמבק מרשים. המאה ה-21 לבדה מספקת אין-סוף דוגמאות לכך, החל ברצח-העם בחבל דארפור ועד רצח-העם היזידי. במיאנמר נרצחו עשרות אלפי בני רוהינגה ומאות אלפים גורשו ע"י חיילי המשטר ותומכיהם. דו"ח של האו"ם חשף פוגרומים ברוטליים שכללו השלכה של תינוקות לנהר, מעשי אונס קבוצתי שהסתיימו ברצח, הצתה של כפרים על יושביהם והרג נשים וילדים בירי, סכינים ומצ'טות. באתיופיה, מתקיים בשנה האחרונה טבח נרחב של אזרחים כחלק מהסכסוך בין המשטר לבין אנשי חבל תיגראי. גם כאן ישנן עדויות על הוצאות המוניות להורג, הרעבת אזרחים ואסון הומניטרי בעקבות בריחתם של מיליוני פליטים.

מה הנסיבות המאפשרות את כל אלו? רמזים לכך ניתן למצוא בשני דו"חות שהתפרסמו לאחרונה. הראשון, דו"ח של IDEA, ארגון בינ"ל לחיזוק מוסדות דמוקרטיים, מראה שמצב הדמוקרטיה בעולם מדרדר. בעשור האחרון הוכפל מספר המדינות המוגדרות כ"דמוקרטיות בנסיגה", כלומר, מדינות בעלות ממשלות שנבחרו בדרך דמוקרטית הנוקטות בטקטיקות אוטוריטריות כמו הונגריה, ברזיל, הודו וסלובניה. כמו כן, בשנים האחרונות נוספו למועדון המדינות הלא דמוקרטיות יותר ויותר חברות. גם אם יש תחושה שהמצב בקמרון, זימבבווה או ניקרגואה לא משפיע עלינו ישירות, קשה להתעלם מהעובדה שע"פ הדו"ח, שני-שליש מאוכלוסיית העולם חיה כיום ב"דמוקרטיות בנסיגה" או תחת משטרים אוטוקרטיים. גם אם אנחנו חיים עדיין בווילה (ויש שיכפרו גם בזה), הג'ונגל הפך להיות גדול ומסוכן יותר. הדו"ח השני, של הבנק העולמי, הראה שיש בשנים האחרונות עלייה במספר הקונפליקטים האלימים בעולם. זהו שיא של שלושת העשורים האחרונים. הקונפליקטים אמנם פחות קטלניים משהיו בעבר אך הדו"ח קושר אותם לבעיות קשות וגורליות – יותר פליטים מאי פעם ועלייה ברמות העוני ואי-השוויון בעולם.

כאילו שכל זה לא מספיק, הנסיבות הספציפיות של המאה ה-21 מאפשרות לרודני כל העולם גישה למערכות נשק קטלניות יותר מאי-פעם ואפשרויות חסרות תקדים למעקב אחרי אזרחים. בנוסף נותנת המגפה העולמית את התירוץ המושלם לסגירת גבולות, דחיית בחירות ושלילת זכויות. שנאה גזעית ולאומנית מפומפמת ע"י רשתות חברתיות שהאלגוריתם שלהן פועל למען שורת הרווח בלבד והנסיבות הכלכליות הופכות לקיצוניות יותר במקומות רבים בעולם בעקבות משבר האקלים. מבחינת נטיותיו הרצחניות של האדם, זוהי סערה מושלמת.

בתנאים אלו ייתכן ששינג'יאנג היא רק ההתחלה. אין ספק שלעולם כולו, החל מההנהגה הפוליטית ועד לאחרון צרכני עליבאבא, נוח להתעלם מהמחנות, מהעינויים ומעבודות הכפייה. אך יש להכיר בכך שהמשך ההתעלמות מהפשעים המתבצעים בשינג'יאנג איננה רק פגיעה בקורבנות המשטר הסיני, היא תעודת הכשר להמשך הזוועות ותרומה ישירה להתפשטותן בעולם שהופך לאלים, דכאני ומסוכן יותר.

במלחמה במגפות – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות?

מקורו של נגיף הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדו הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות". האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9422111

לעיתים מומלץ להביט גם על מקומות רחוקים כדי להבין טוב יותר משמעויות של משברים. הנה למשל בסרי-לנקה, מדינה שאוכלוסייתה מונה למעלה מ-21 מיליון בני אדם, מספר קורבנות הקורונה הוא קצת יותר מ-200. זה לא הפריע לממשלה לנקוט צעדים אגרסיביים נגד המגפה, כמו ההחלטה שגופותיהם של קורבנותיה תישרפנה ולא תיקברנה. ארגון הבריאות העולמי אמנם אינו ממליץ על כך, אך שלטונות המדינה בעלת הרוב הבודהיסטי החליטו להתעלם מזכות-אדם בסיסית ולשרוף גם את גופות המתים שמשפחותיהם מתנגדות לכך. הדבר פוגע בעיקר במיעוט המוסלמי ויש הטוענים שזוהי פגיעה מכוונת. במקביל, אלפי קילומטרים משם, החליט לפני למעלה מחצי שנה נשיא טנזניה שהמגפה נעלמה ממדינתו כתוצאה מתפילות אזרחיה. בהתאם לכך הוא הפסיק לדווח לעולם על נדבקים, חולים ומתים. כאשר תחנת טלוויזיה מקומית התריעה על המחדל, הממשלה פשוט לקחה לה את הרישיון.

אלו הן רק שתי דוגמאות לאופן שבו הקורונה הופכת לנשק שימושי נגד אויבים פוליטיים, מיעוטים ועיתונאים ובמקרים מסוימים היא גם מסייעת להסב את תשומת הלב העולמית ממיליוני פליטים, קורבנות רצח-עם ומלחמות אזרחים. ע"פ נתוני IDEA, ארגון בינ"ל שמטרתו קידום הדמוקרטיה בעולם, מעל למחצית ממדינות העולם הכריזו בתחילת המגפה על מצב חרום לאומי המאפשר להן להגביל זכויות בסיסיות כמו זכות ההפגנה וחופש התנועה. גם אם אלו היו צעדים הכרחיים במרץ, בסוף נובמבר נקטו כבר 61% ממדינות העולם צעדים שהארגון מגדיר כ"מדאיגים מפרספקטיבה דמוקרטית", כלומר צעדים ללא בסיס חוקי, לא פרופורציונאליים, לא הכרחיים מבחינה רפואית או לא מוגבלים בזמן.

זאת ועוד, ע"פ הארגון "עיתונאים ללא גבולות" כ-450 עיתונאים נעצרו, נשבו או נעלמו ב-2020 ברחבי העולם, רבים מהם כתוצאה מסיקור משבר הקורונה. במדינות כמו סין, מיאנמר ואיראן עצורים עיתונאים הנאשמים בהפצת מידע מוטעה על המגפה, באפריקה ובדרום-אמריקה מותקפים עיתונאים באלימות וצעדים חוקיים נגד עיתונאים וכלי-תקשורת ננקטו במדינות כמו הודו, גוואטמלה, פולין וסרביה. למצב העיתונות ולהגבלות על חופש התנועה ניתן להוסיף את העובדה שעשרות מערכות בחירות דמוקרטיות נדחו בעולם השנה. המסקנה היא עגומה למדי: כפי שהקורונה פוגעת בזקנים יותר מאשר בצעירים ובעובדי התיירות יותר מאשר בהייטקיסטים, היא פוגעת בדמוקרטיות יותר מאשר בדיקטטורות.

עוד מוקדם להסביר מדוע, אבל בשלב זה ברור שהמדינות שנפגעו באופן החמור ביותר מהמגפה הן מדינות דמוקרטיות. כל המדינות שבהן מספר המתים למיליון תושבים הוא מעל לאלף, בהן ארה"ב, בריטניה, איטליה וספרד, הן דמוקרטיות. ברוסיה, לשם השוואה, מספר המתים למיליון תושבים הוא כ-400 בלבד, בערב-הסעודית 178 ובבלארוס 153. בסין המספר הוא שלוש. מקורה של הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדה הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות".

גם אם טענה זו היא צינית ומניפולטיבית, יש ביסודה אמת. הדמוקרטיות המערביות, שעסקו בעשורים האחרונים בחגיגה של הפרטות ובחיסול המגזר הציבורי, העבודה המאורגנת ומערכות הרווחה האוניברסליות, אמנם העשירו שכבה מסוימת של אזרחיהן והעפילו לפסגות טכנולוגיות ותרבותיות, אך הן הגיעו למשבר הנוכחי כשארגז הכלים שלהן ריק בדיוק בתחומים הנדרשים: בריאות הציבור, טיפול באוכלוסייה המבוגרת ויצירת מקומות עבודה ומנועי צמיחה. כל זה מעורר את השאלה הקשה – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? או במילים אחרות, האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

התשובה, למרות הנתונים המדאיגים, היא לא. זאת מפני שיש סוג מסוים של דמוקרטיות שלא נכשל. אלו הן המדינות הסוציאל-דמוקרטיות. ציות עיוור להנחיות רפואיות הנובע מפחד ושיטור אכזרי הוא אמנם יעיל במלחמה במגפה, אך המדינות הסוציאל-דמוקרטיות מוכיחות שהמלצות רפואיות יכולות להישמר גם מכוח אמון בנבחרי הציבור וערבות הדדית בין קבוצות שונות באוכלוסייה. הן גם מוכיחות שטיפול רפואי הניתן ע"י אנשי מגזר ציבורי מקצועי ומתוגמל כהלכה הוא לא פחות טוב מטיפול רפואי הניתן בבתי-חולים צבאיים או במערכי חירום של מדינות סמכותניות. מדינות כמו דנמרק, פינלנד ונורבגיה הצליחו, לפחות עד שלב זה, לשמור על תמותה נמוכה מאוד (232, 101 ו-80 מתים למיליון תושבים בהתאמה) למרות שיש בהן אוכלוסייה מבוגרת, ערים מודרניות וצפופות ושדות תעופה בינלאומיים מרכזיים. אפילו שוודיה שנקטה במדיניות של אי-הטלת סגרים ועוברת גל שני קשה במיוחד, נמצאת עדיין במצב טוב יותר ממדינות היפר-קפיטליסטיות מצד אחד וממדינות המאופיינות בשחיתות שלטונית ואי-אמון בין הציבור והשלטון מצד שני. החל בארה"ב, דרך מקסיקו וארגנטינה ועד בולגריה התמונה המסתמנת היא ברורה – דמוקרטיות החסרות מערכת רפואית ציבורית חזקה, שקיפות שלטונית ודרג מקצועי עצמאי וחזק אינן מצליחות להתמודד עם המגפה לאורך זמן.

כך מתברר שהדילמה בפני המשבר הבא היא זו: כשהיד-הנעלמה לא עובדת, במה נבחר – בציות או באמון. ביד ברזל של רודן או בדמוקרטיה וסולידריות? מי שמסתייג עדיין מהפתרונות הדיקטטורים יוכל אולי ללמוד משהו מהמכנה המשותף של פינלנד, דנמרק ונורבגיה: בכולן יש מגזר ציבורי גדול, מערכת רווחה אוניברסלית שאיננה מופרטת, רמה גבוהה יחסית של שוויון חברתי ועבודה מאורגנת חזקה. ואולי גם זו איננה יד המקרה – כולן מונהגות ע"י נשים.

מצב הדמוקרטיה בישראל, בניכוי הפלסטינים

במערכה הפוליטית הישראלית הנכנסת לעוד מערכת בחירות זועקים כל הצדדים על הסכנה לדמוקרטיה. מתנגדי נתניהו טוענים שהמשך שלטונו הוא אנטי-דמוקרטי מכיוון שהוא מסית נגד מיעוטים ויריבים פוליטיים תוך כדי שהוא נאשם בפלילים ונאבק במערכת המשפטית. מנגד, תומכי נתניהו מדברים על מערכת המשפט המפרה את רצון הבוחר ואת עיקרון הפרדת הרשויות. קץ הדמוקרטיה בפי כולם והצלתה בידם בלבד. אך מהו מצבה האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית? האם היא באמת על סף תהום? האם במדינות אחרות המצב טוב יותר? דו"ח שפורסם לאחרונה ע"י IDEA, מוסד בינ"ל המסייע בקיום בחירות חופשיות ובניית מוסדות דמוקרטיים במדינות שונות, בוחן את מצב הדמוקרטיה בעולם ומגלה תמונה מורכבת.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8398264

החדשות הטובות שמספק הדו"ח הן שמעל ממחצית מתושבי כדה"א חיים במדינות דמוקרטיות והמצב רק הולך ומשתפר. בעשור האחרון לבדו הפכו 11 מדינות לדמוקרטיות וגם במדינות שאינן דמוקרטיות מלאות, דוגמת הונג-קונג ורוסיה, ישנה התעוררות אזרחית הדורשת רפורמות. עם זאת, השיפור בכמות לא כרוך בשיפור באיכות. הדמוקרטיות של 2019 הן חלשות ושבירות יותר משהיו בעבר. תנועות פופוליסטיות ומנהיגים סמכותניים מחלישים את הדמוקרטיות בהן הם פועלים, הפיקוח על השלטון נחלש, זכויות-אדם מופרות ומדינות גדולות שאינן דמוקרטיות, כמו סין וערב-הסעודית, משפיעות לרעה על שכנותיהן. ע"פ הדו"ח, מצב הדמוקרטיה במזה"ת הוא הגרוע ביותר בעולם. ישראל, בניגוד לקלישאה הידועה, איננה הדמוקרטיה היחידה באזור, אך האחרות, לבנון ועיראק, הן חלשות ושבירות ממנה בהרבה. עם זאת, בהשוואה לדמוקרטיות האירופאיות, מצבה של ישראל איננו מזהיר.

ישנם, ע"פ הדו"ח, חמש תכונות מרכזיות לדמוקרטיה. כשהן נבחנות לעומק כקריטריונים ברי-השוואה, ישראל נמצאת במקום לא רע בנוגע לשניים מהם; בקריטריון "זכויות-אדם בסיסיות" (המורכב מגישה למערכת הצדק, שוויון מגדרי, חירויות אזרחיות, רווחה בסיסית ועוד) ישראל נמצאת בשולי קבוצת המדינות העליונה, קצת מתחת למדינות כמו ארה"ב, ארגנטינה וסלובקיה. ב"השתתפות במערכת הדמוקרטית" (קריטריון המורכב מאחוזי הצבעה, השתתפות במערכת הדמוקרטית וכו') ישראל היא בליגת העל יחד עם מדינות כמו קנדה, דנמרק ואוסטרליה. אבל יש גם תחומים בעייתיים יותר. בקריטריון הבודק את ייצוגיות הממשלה דרך בחינת הליך הבחירות, עצמאות המפלגות הפוליטיות ומימוש הזכות לבחור ולהיבחר, ישראל נמצאת איפשהו בין אלבניה לאינדונזיה, מתחת לדמוקרטיות מערב אירופאיות אבל גם מתחת למדינות כמו פולין והודו. בקריטריון הבודק את כוחם של הפרלמנט, מערכת המשפט והתקשורת לפקח ולבקר את הממשלה, ישראל ממוקמת מתחת לסלובקיה, קפריסין ויוון, ובזה המנתח את רמת השחיתות והאכיפה ההוגנת הדירוג של ישראל זהה לזה של רואנדה ונמיביה, הרחק מאחורי מרבית הדמוקרטיות האירופאיות. נקודות התורפה של ישראל, ע"פ הדו"ח, הן, בין השאר, שחיתות שלטונית, אי אכיפת חוק הוגנת במערכת הציבורית ואי-שוויון בין קבוצות שונות באוכלוסייה.

מחברי הדו"ח נמנעו מפרסום "מצעד פזמונים דמוקרטי" המציב את המדינות אחת אחרי השנייה ע"פ דירוג כללי. זוהי מדיניות מכוונת המבוססת על השקפה שדמוקרטיה היא רב-ממדית, בעלת מודלים רבים ומסורות שונות ואין מידה אחת המתאימה לכולם. עם זאת, המידע שמספק הדו"ח הוא רחב ועמוק. 97 אינדיקטורים נבחנים ע"י מאות מומחים המפוזרים ברחבי העולם. אלו שולחים נתונים המנותחים ע"י חוקרים הנעזרים במאגרי מידע, מחקרים אקדמיים ומודלים סטטיסטיים. גוף הידע שמצטבר מכסה 158 מדינות ומעניק פרספקטיבה היסטורית של יותר מארבעים שנה. מי שיתעקש לחבר את המספרים יגלה שהם מצביעים על כך שמתוך 39 דמוקרטיות אירופאיות (לא כולל רוסיה, אזרבייג'ן ובלרוס שלא נחשבות דמוקרטיות) ישראל מדורגת במקום ה-24 מבחינת חוזקם ועצמאותם של הגופים המפקחים על הממשלה (פרלמנט, בתי-משפט ותקשורת) והיא חולקת את המקום ה-27 עם צפון מקדוניה מבחינת ייצוגיות הממשלה (ניקיון הבחירות וכו'). זה איננו מיקום נורא ובהשוואה למדינות כמו תורכיה ואוקראינה הוא אפילו טוב מאוד. ובכל זאת, הבעיות שהדו"ח מציג הן בהחלט סיבות לדאגה.

זה המקום שבו עלול להתעורר האינסטינקט הישראלי הנוהג להאשים גופים בינלאומיים בחוסר אובייקטיביות ובאנטי-ישראליות. במקרה הזה, עם זאת, מדובר בגוף מקצועי ועצמאי שאין לו שום אינטרס אנטי-ישראלי. למעשה ההיפך הוא הנכון, לפני שמכניסים את גדודי ההסברה לפעולה כדאי לשים לב לפיל הענקי שבחדר. הדו"ח עוסק רק במצב בתוך הגבולות המוכרים של ישראל ומתעלם לחלוטין מעזה, מהגדה המערבית וממיליוני הפלסטינים שנשללות מהם זכויות דמוקרטיות בסיסיות, לכל הפחות באופן חלקי כתוצאה ממדיניות ישראלית. זאת ועוד, האירועים הפוליטיים של 2019 לא הספיקו להיכנס לדו"ח. כלומר, שתי עובדות חשובות נעדרות מהדו"ח -העובדה שראש-ממשלת ישראל נאשם בשוחד והעובדה שישראל מחזיקה בפועל תושבים נטולי זכות הצבעה וחופש תנועה. ניתן, אם כן, להסיק שמצב הדמוקרטיה הישראלית המוצג בדו"ח הוא אכן מוטה, אבל ההטיה היא דווקא לטובתה של ישראל.

אבל מהי בעצם טובתה של ישראל? הדמוקרטיה חשובה לא רק כאידיאל או כערך בפני עצמו, אלא כמסגרת שבתוכה מתקיים הדיון ומתבצעת המדיניות הישראלית. יותר מכל דבר אחד היא מגדירה את הגבולות, בין אם אלו גבולות השימוש בכוח, גבולות הסמכות של בעלי השררה או גבולות הפגיעה בזכויות היסוד של בני-אדם. דמוקרטיה חלשה משמעותה גבולות חלשים שמשמעותם הרס החברה. טובתה של ישראל איננה ציונים טובים ומחמאות של ארגונים בינלאומיים בכל מחיר. דווקא דברים נכוחים המושמעים מבחוץ, גם אם הם אינם מלווים בתשואות, יכולים לסייע בשיקום וחיזוק הגבולות, הבלמים והאיזונים של הדמוקרטיה הישראלית וראוי שהדברים יישמעו רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.