החמאס צוחק כל הדרך אל הבונקר

המלחמה בעזה חושפת את מצבו הקשה של השמאל המסורתי, זה הסוציאל-דמוקרטי וההומניסטי, המותקף במקביל ע"י הימין הישראלי, הימין הפלשתיני והימין הבינלאומי.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2403140

מאמר זה ייפתח, ברוח ימים אלו, בגילוי נאות רחב מהרגיל: לפני כעשרים שנה הייתי חייל קרבי. בין השאר שירתי בחאן-יונס וחברון, בבנת-ג'בל ורמאללה. עם זאת, הייתה לי הזכות להיות שותף בהתחדשותה של תנועה ישראלית המקדמת סדר–יום של דו-קיום, חתירה לשלום ורעיונות הומניסטיים וסוציאליסטיים. עד כאן הגילוי הנאות. טוקבקיסטים חדי מקלדת – אתם רשאים אש כבר עכשיו.
אם, למרות הכל, יורשה לי להביע עמדה בנושא הלחימה בעזה אפתח בתרחיש האימים המופץ בשבועות האחרונים ברשת לגבי כוונותיו של החמאס לפני המלחמה. אלפי לוחמים מאומנים וחמושים היטב, כך לפי התרחיש, אמורים היו לצוץ מפתחי מנהרות בתוך שטח מדינת ישראל, לבצע מגה-פיגועים בישובים אזרחיים במקביל לירי טילים מהרצועה ואולי גם מלבנון. כך ביקש החמאס להביא לאלפי נפגעים, להוציא מאיזון את החברה הישראלית ולסכן את עצם קיומה של המדינה.
אינני יודע אם תרחיש זה הוא אגדה אורבנית או עובדה מודיעינית. מה שברור הוא שלכל הפחות הוא חלקי. תורת ההתנגדות של החמאס איננה כה חד-ממדית. החמאס אמנם מעוניין בחיסולה של ישראל, אבל הנהגתו יודעת שאירוע טרור, גדול ככל שיהיה, לא יעשה את העבודה. היא מודעת לחולשותיה של החברה הישראלית ולעובדה שהיא מפוצלת ושבירה ומבינה שאין צורך לכבוש את ישראל כדי להביא לחיסולה, כל שצריך הוא להאיץ את תהליך ההתפרקות שהישראלים עצמם כבר החלו בו מזמן.
אל תתנו לאשליית האחדות של השבועות האחרונים להטעות אתכם. היא זמנית והיא רדודה מאוד. חברה שבה הפערים החברתיים עמוקים כל כך, שמנגנוני הבריאות, החינוך והרווחה שלה הופרטו וחולקו למערכות נפרדות לעשירים ולעניים, חברה שבה העוני, מצוקת הדיור ואפילו החוסר במזון ובתרופות הן נחלת רבים מאזרחיה איננה יכולה להיות מאוחדת ועמידה לאורך זמן. המצוקות הבסיסיות האלו מחלישות את ישראל, את המערכות הדמוקרטיות שלה כמו גם את התשתיות הפיזיות, התרבותיות והמנהלתיות שלה.
כל אלו הם מעשי ידי ממשלות ישראל, לא החמאס. כל שנותר לחמאס לעשות הוא להוסיף לחוסר הביטחון הזה גם שחיקה בתחושת הביטחון הפיזי של האזרחים ובמקביל להפוך את השיח הציבורי בישראל לקיצוני יותר, אלים יותר וחסר תקווה. זהו מה שדוד גרוסמן כינה המנגנון המעוות של הייאוש.
וזה בדיוק מה שהחמאס עושה. עכשיו זה רק בשוליים. מי שמכונים ימנים מכים במי שמכונים שמאלנים. והם בתורם, מתייאשים ומקצינים את השיח עוד יותר. העימות בין ימין ושמאל איננו סימטרי, צד אחד הוא התוקפן והשני, ע"פ רוב, הקרבן, אבל הבעיה המרכזית בעימות הזה היא שהוא מסתיר תמונה פוליטית רחבה ומדאיגה יותר. המלחמה האחרונה בעזה איננה רק מלחמה של ישראל נגד החמאס אלא מלחמה שבה הימין הישראלי, הימין הפלסטיני והימין הבינלאומי תוקפים את כוחות השמאל המסורתיים, לא את השמאל החדש הפוסט-ציוני שרק מתחזק מהעימות הנוכחי, אלא את הסוציאל-דמוקרטים הוותיקים, הציונים ההומניסטים והחילוניים והאיגודים המקצועיים.
כוחו של הימין הישראלי הוא בקואליציה שהוא יצר. הימין החברתי-כלכלי פירק בעשורים האחרונים את מדינת-הרווחה הישראלית ושדד מהציבור את משאבי האומה לטובתו האישית. בשנים האחרונות הוא משתף פעולה עם הימין, שעמיתי אורי משגב מכנה בצדק האחים היהודים, הימין הגזעני המצדיק מעשי רצח פוליטי ורצח גויים ונלחם במיעוטים, בדמוקרטיה ובשאר ערכים מערביים. שני כוחות ימין אלו נהנים בעקיפין מקיומו של הימין הפלסטיני-ישראלי, זה של בל"ד ודומיו, המעדיף את ה"עניין הפלסטיני" על הפלסטינים עצמם ומחליש את השמאל במגזר הערבי.
רה"מ נתניהו, השר בנט, אבל גם רבים מהנהגת מה שמכונה השמאל הישראלי, שייכים לימין הכלכלי, בין אם הם נתפסים כלאומנים ימנים או כרודפי שלום. הם מייצגים למעשה את המעמד הישראלי המקושר להון הבינלאומי, זה המושקע בוול-סטריט, המחזיק נדל"ן במזרח אירופה ומניות בעמק הסיליקון, זה שסוחר בנשק באפריקה, בונה מלונות בווגאס ומשקיע בשוק הסיני. לא לחינם מוצג נתניהו לאחרונה כמבוגר האחראי. הוא יודע היטב שיש גבול לבידוד הבינ"ל שישראל יכולה להרשות לעצמה.
לחסידיו של דב ליאור ודומיו אין גבולות כאלו. אבל מכיוון שאין להם רוב בציבור הישראלי הם זקוקים לנתניהו ולממשלתו כדי לקדם את ענייניהם. בסופו של דבר מדובר בפרויקט של החלפת פוליטיקה של ערכים, חוקים וגבולות בפוליטיקה של זהויות. במציאות שבה הזהות היא הכל יהודים יהיו תמיד נגד ערבים, דתיים/לאומיים/פטריוטים יהיו תמיד נגד שמאלנים/כופרים/בוגדים ואין מקום לערכים אוניברסליים ולחוקים המגבילים את השימוש בכח. השמאל המסורתי זקוק לגבולות אלו על-מנת להגביל את כוחו של ההון ואת כוחה של הלאומנות הקיצונית ולבנות חברה שוויונית, שוחרת שלום וצודקת יותר. העסקה של הימין היא פשוטה – האליטה הפוליטית תמשיך לפרק את המגזר הציבורי, לרושש את העם ולהילחם בעבודה המאורגנת אבל היא תזכה לתמיכת האליטה הכלכלית בזכות הפירות שהם קוצרים מהליברליזציה של המשק ומתמיכת הנשדדים בזכות הטרמינולוגיה הפטריוטית והלחימה בחזית.
והחמאס בינתיים מחייך כל הדרך אל הבונקר. הוא הרי הימין העזתי. גם הוא קשור לכוחות בינלאומיים, אנשי הכסף הגדול של המפרץ מחד והג'יהדיסטים של לבנון ואיראן מאידך. הוא גורר את צה"ל עמוק יותר פנימה והורס את החברה ואת הכלכלה העזתית. כמו הימין הישראלי הוא מחריב את חייהם הממשיים של אלו שהוא כביכול נלחם בשמם. את פירוק החברה הישראלית מישהו אחר כבר התחיל והוא רק משלים את המשימה.
הרי בסופו של דבר הציבור הישראלי לא יעמוד יותר בהשלכות המלחמה. יהיו אלו האבדות בקרב חיילי צה"ל, תהיה זו טעות מבצעית או חרם בינ"ל בעקבות אסון הומניטרי. בסוף הרי יחלו ההפגנות וועדות-החקירה. זאת אמנם לא תהיה הפעם הראשונה שזה קורה אבל החברה הישראלית לא עמידה כבעבר מפני שהימין הישראלי פירק את המוסדות שהעניקו לה את חוזקה. התנועה הקיבוצית חוסלה, ההסתדרות עברה חיסול ממוקד, מדינת-הרווחה מוטטה, הסכמי אוסלו הופרו, ראש-הממשלה שיכול היה לשנות את המגמה הזו נרצח והשרידים האחרונים של עיתונות חופשית וחשיבה ביקורתית מחוסלים בימים אלו ממש – נותרנו עם מפגני סולידריות בדמות במבה לחיילים, ביקורים אצל פצועים וחיבוקים לתושבי הדרום. זה יפה מאוד אבל זה ייגמר בקרוב.
בסופו של דבר גם לסכסוך הזה יש הקשר. מדינת ישראל, שהוקמה ע"י תנועת העבודה, יכולה הייתה להיות כוח המוביל לפיתוח כלכלי ואנושי במזה"ת. היא יכלה, כמדינת רווחה דמוקרטית, לשנות את גורלו של האזור הזה ולהפוך אותו ממכלאת עבדים גדולה, המשמשת כספקית אנרגיה ושורות רווח לבעלי הון בינלאומיים, לנושאת בשורה של זכויות-אדם, מערכות חינוך ובריאות ציבוריות ותעשייה וחקלאות מודרניים. במקום זה, בעזרתם האדיבה של הריאקציונרים הפשיסטים בעולם הערבי, היא הפכה למדינת מצור הנמצאת במאבק מתמיד על חייה ושבויה בידי הכוחות הפחות סימפטיים של הפוליטיקה העולמית, תומכי הפונדמנטליזם הדתי, הגלובליזם הכלכלי והפצת הנשק הגרעיני.
אז מה נשאר לשמאל לעשות? לצד המאבק לסיום ההרג וההרס בצד השני, עליו ליצור קואליציה רחבה בחברה הישראלית על מנת לשקמה מנזקי ההפרטה והחורבן החברתי של העשורים האחרונים. עליו לצייר גבולות חדשים לשיח הציבורי ובשוך הקרבות עליו לתמוך בשיקומה של עזה ע"י הסרת המצור והשגת ערבויות בינלאומיות לפיתוחה הכלכלי של הרצועה ללא מנהרות ורקטות. רק כך ימוטט שלטון החמאס ותוכל להיווצר קואליציה עם כוחות הקדמה בעולם הערבי שתהיה בשלה לקדם תהליך שלום המבוסס על רווחה ופיתוח כלכלי ולא על, התעשרות המעטים והתרוששות הרבים, משני צדי הגבול.