פעם הוא היה אזור קפוא ונידח. היום הוא חשוב לשלום העולם יותר מתמיד

שורה של מדינות, מרוסיה ועד קנדה, מנסות זה שנים להוכיח בעלות על שטחים סביב הקוטב הצפוני שעשיר במשאבי טבע ומינרלים וחשוב כלכלית ואסטרטגית. אך מאבקי השליטה מתגמדים לעומת בעיה חמורה יותר באזור הארקטי. "הפשרת הקרחונים תעלה את גובה פני המים – גם בים התיכון", אומר ל"הארץ" חוקר נורווגי ומזהיר מפני קטסטרופות אקלימיות וגיאופוליטיות מעשי ידי אדם

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2022-10-04/ty-article-magazine/.highlight/00000183-8839-d85e-ad87-ae7d07c60000

זה היה ב-19 ביולי 2007. ספינת המחקר "אקדמיק פדורוב" יצאה מהנמל בסנט פטרבורג עם משלחת של כמאה מדענים. כשהספינה עברה בקָלִינִינְגְרָד, מובלעת רוסית בדרום הים הבלטי בין פולין לליטא, הועמסו עליה שתי צוללות זעירות. אחרי כמעט שבועיים היא הגיעה לעיר מוֹרְמנְסְק שבקצה הצפון-מערבי של רוסיה ומשם יצאה צפונה כשהיא נעזרת בשוברת קרח אימתנית שפילסה בעבורה את הדרך. שני מסוקים ומטוס מדגם איליושין חמוש בציוד למדידת עוצמת שדות מגנטיים הצטרפו גם הם למשלחת שכונתה "ארקטיקה 2007". היעד של ספינת המחקר היה נקודת הציר של סיבוב כדור הארץ והמקום שבו כל קווי האורך נפגשים, או במילים פשוטות יותר – הקוטב הצפוני.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה בני אדם ניסו ואף הצליחו להגיע לקוטב הצפוני, אך המטרה הפעם היתה שאפתנית יותר. הקוטב הצפוני ממוקם באוקיינוס הארקטי ועומק הים בו הוא יותר מארבעה קילומטרים. ב-2 באוגוסט, בשעות הבוקר, שחררה "אקדמיק פדורוב" את הצוללות הזעירות לתוך מימי האוקיינוס שהופעלו כל אחת על ידי צוות של שלושה אנשים. כעבור קצת יותר משלוש שעות הגיעו הצוללות לקרקעית הים והחלו לנוע עליה. לצד איסוף דגימות מים וקרקע, הצוללות עשו את מה שכל מגלה ארצות אירופי נהג לעשות במאות 15 עד 17. זרוע רובוטית יצאה מתוך אחת מהן, הצוללת "מיר 1", ותקעה בקרקעית הים דגל רוסי עשוי מטיטניום. כמו כן, הצוללת השאירה מאחוריה קפסולת זמן לטובת הדורות הבאים וכן דגל של "רוסיה מאוחדת", מפלגתו של הנשיא ולדימיר פוטין.

כאשר ההישג של הצוות הרוסי הפך לידיעה בערוץ טלוויזיה ממלכתי, מציאות ודמיון התערבבו זה בזה בחסות הקרמלין – ולא בפעם הראשונה – והצופים בבית ראו קטעים מהסרט "טיטאניק" ולא מהאירוע שהתרחש בקוטב הצפוני. סוכנות הידיעות רויטרס, שלא שמה לב שמדובר בצילומי אילוסטרציה, פרסמה את התמונות ברחבי העולם כאילו הן אכן הגיעו מהקוטב הצפוני. באותו רגע פרצה שערורייה עיתונאית לא קטנה, אבל גדולה יותר ממנה היתה השערורייה הגיאו-פוליטית.

הקוטב הצפוני לא שייך לאף מדינה, אך המדינות הקרובות אליו, רוסיה, קנדה, נורווגיה ודנמרק – שגרינלנד היא חלק מהטריטוריה שלה – מנסות כבר שנים להוכיח שחלקים מהמדף היבשתי הארקטי שייך להן. ההליכים המשפטיים והמדעיים לקביעת הריבונות על האזור מורכבים ותקיעת הדגל הרוסית היתה אקט הצהרתי, אפילו פרובוקטיבי, ולא התקבלה בברכה על ידי שאר המדינות. "זו לא המאה ה-15", אמר למשל שר החוץ הקנדי דאז פיטר מקיי, "אי אפשר להסתובב בעולם, לתקוע דגלים ולומר זה שלנו".

"לקוטב הצפוני יש ערך סמלי גדול", אומר ל"הארץ" העיתונאי הדני מרטין בראום, "כשהאימפריה הסובייטית קרסה ב-1989 ורוסיה איבדה את מרכז אסיה ומזרח אירופה, נשאר רק כיוון אחד אליו היא יכולה היתה להתפשט ולהראות עוצמה. רוסיה היא המדינה הגדולה בעולם מבחינת שטח והאזור הארקטי הוא חלק גדול וחשוב ממנה". בראום, תושב קופנהגן, הוא מומחה לאזור הארקטי ומסקר אותו זה שנים רבות. הוא אומר שהתביעה הרוסית לבעלות על צפון כדור הארץ היא חלק מהתעמולה של מוסקבה – ניסיון להציג את ממשלתה כבעלת עוצמה, אומץ, עיקשות ועליונות טכנולוגית. לדבריו, המדיניות והאינטרסים האמיתיים של רוסיה באזור הארקטי מתחלקים לשני תחומים עיקריים.

"התחום הראשון הוא התחום הכלכלי", מסביר בראום, "המקור של כ-20% מהכנסות הייצוא הרוסי הוא האזור הארקטי, לפחות כך היה לפני המלחמה באוקראינה. יש שם נפט, גז, מינרלים, יהלומים, פחם ועוד. ניצול המשאבים הללו גדל כל הזמן, נתיבי סחר מתפתחים באזור, יש פרויקטים גדולים של תשתיות, והסחר עם מדינות כמו הודו וסין פורח".

מעבר לכך, בראום טוען שיש לרוסים גם אינטרסים אסטרטגיים וצבאיים באזור הארקטי. "חלק גדול מהארסנל הגרעיני הרוסי נמצא בבסיסים הממוקמים בחצי האי קולה", אומר העיתונאי הדני, "ניתן גם למצוא שם את היכולות הקונבנציונליות של הרוסים, את חיל האוויר, את הצוללות ואת הצי הרוסי שממוקם במורמנסק (העיר הגדולה ביותר בכל מדינות האזור הארקטי, ד"ס). כוחות אלו חשובים לרוסים לא רק בהקשר הארקטי. כלי שיט יכולים לצאת משם לאוקיינוס האטלנטי ומשם לשאר העולם, ואכן כבר יצאה משם תגבורת לכיוון אוקראינה כבר בתחילת הקרבות". בראום אומר שבהקשר האוקראיני, אי אפשר להתעלם מסוגיית הנשק הלא קונבנציונלי שנמצא בידי מוסקבה. "אחת הסיבות לכך שהנשיא האמריקאי ג'ו ביידן סירב לסייע לאוקראינה בנשק כבד הוא האיום בסכסוך גרעיני עם רוסיה", אומר בראום. "המרחק הקצר ביותר עבור טיל מרוסיה לניו יורק הוא דרך האזור הארקטי".

האיום הזה בדיוק הוא הסיבה לכך שבצפון גרינלנד שוכן בסיס חיל החלל האמריקאי "תולה" שנועד להגן על ארה"ב מטילים בליסטיים בין-יבשתיים. "זהו בסיס חשוב מאוד", אומר בראום, "המכ"ם שממוקם בבסיס אמור לגלות טילים המשוגרים מרוסיה, מסין או מאיראן בזמן שיספיק לאמריקאים להגיב ולהתריע". בראום מוסיף שלאחרונה יש טענות שהאמריקאים מתכננים להשקיע ולשדרג את הבסיס ושהם עורכים תרגילים צבאיים בגרינלנד בגלל "איומים חדשים וגדלים על ארה"ב מהצפון", מה שהופך את גרינלנד ובסיס "תולה" לנכס אמריקאי חשוב עוד יותר.

בנוסף למתח הצבאי בין ארה"ב לרוסיה, גם סין, שאיננה מדינה ארקטית, משקיעה יותר באזור בשנים האחרונות. בייג'ין, למשל, היא שותפה חשובה של רוסיה בפיתוח נתיב השיט הצפוני ובפרויקטים של הפקת גז באזור. כך, ככל שהיציבות העולמית מתערערת וככל שהמתח בין מזרח למערב גואה, הופך האזור שנחשב בעבר לפריפריה קפואה ונידחת, לחשוב יותר עבור שלום העולם החופשי. העניין האמריקאי בגרינלנד הגיע לשיא באוגוסט 2019, אז הציע הנשיא דונלד טראמפ לרכוש את האי הדני. שרת החוץ של גרינלנד, אנה לונה באגר, השיבה לו: "אנחנו פתוחים לעסקים, אבל אנחנו לא עומדים למכירה".

אבל גרינלנד היא לא רק כלי על לוח השחמט של העימות המתפתח בין ארה"ב לבין רוסיה. מדובר באי הגדול ביותר בעולם. רוב שטחו מכוסה בקרח ו-57 אלף התושבים שגרים בו חיים באזור החוף שבדרום-מערב האי. כ-90% מהאוכלוסייה בגרינלנד הם אינואיטים, אוכלוסייה ילידית המורכבת מצאצאיהם של מתיישבים שהגיעו מאלסקה לפני כ-800 שנה. במהלך האלף הקודם חיו בגרינלנד תרבויות ילידיות לצד מתיישבים סקנדינביים מאיסלנד ונורווגיה. במאה ה-19 היתה גרינלנד מושבה דנית, ב-1953 היא הפכה לחלק מהממלכה הדנית וב-1979 קיבלה אוטונומיה. ב-2009 הורחבה האוטונומיה וגרינלנד מתנהלת כיום בצורה עצמאית למדי. "לגרינלנד יש פרלמנט וממשלה משלה", אומר בראום, "הם מחוקקים חוקים, גובים מסים ומנהלים את בתי הספר ובתי החולים שלהם.

השפה הגרינלנדית היא השפה הרשמית באי הדני ורוב תושביו תומכים בעצמאות, חזון ששתי המפלגות הפוליטיות המרכזיות באי שותפות לו. עם זאת, הקשר עם מדינת האם חשוב מאוד, בייחוד בהיבט הכלכלי – כ-50% מהתקציב של גרינלנד הם סובסידיה מדנמרק. בראום אומר שלפעמים הוא תוהה איך גרינלנד מצליחה לתפקד. "יש שם 72 יישובים", הוא אומר, "ואף יישוב לא מחובר לאחר בכביש או במסילת ברזל. כל התנועה היא דרך הים או האוויר. יש אתגרים לוגיסטיים ענקיים ובכל זאת, החיים שם נוחים", אומר העיתונאי הדני. "יש שם מדינה מתפקדת, מערכות בריאות וחינוך כמו במדינות הנורדיות ויש תחושה שהדרך לעצמאות היא בלתי ניתנת לעצירה או מניעה, אם כי אנחנו לא יודעים איך זה ייגמר".

עד שהעצמאות מדנמרק תגיע, תושבי גרינלנד מיוצגים על ידי שני נציגים בפרלמנט בקופנהגן. אחת מהן היא איה חמניץ. "המפלגה שלנו, "אִינוּאִיט אָטׇקָטִיגִיט" ("מפלגת העם", המפלגה הסוציאל-דמוקרטית-בדלנית השלטת בגרינלנד, ד"ס), הוקמה כדי שגרינלנד תהיה עצמאית", אומרת חמניץ ל"הארץ", "אנחנו רואים את העצמאות כעניין פוליטי וכעניין כלכלי. זו המטרה הסופית, אבל יש צעדים רבים שקודמים למימושה. אנחנו צריכים לקחת אחריות על המדינה כולה, לדאוג שהכלכלה תהיה חזקה ולדאוג לחינוך טוב. אלו עמודי התווך החשובים".

ואכן, לצד החתירה לעצמאות, אתגריה של החברה בגרינלנד הם רבים. תופעות חברתיות קשות כמו התאבדויות של צעירים, אלכוהוליזם ומשפחות שאינן מתפקדות ושבתוכן יש תופעות של ניצול מיני נפוצות במדינה. "זה קשור לעובדה שהיינו מושבה", אומרת חמניץ בהתייחסה לסיבות לבעיות החברתיות בגרינלנד , "ניסו לשנות אותנו מאוד מהר וזה גרם לטראומה להרבה מאוד אנשים. אבל השאלה היא לא מדוע זה קרה אלא מה יש לעשות עכשיו. יש כאן הרבה בעיות חברתיות ואסור להתייחס אליהן כעובדה שלא ניתן לשנות אותה. אנחנו מנסים לגרום לשינוי, צריך להכיר בזה, לטפל בזה ולא להעלים את זה". חמניץ היא בעלת ניסיון בקידום זכויות ילדים וניהול מערכות רווחה. היא באה מהשטח ומכירה את הצרכים של החברה בגרינלנד, ולדבריה למרות הבעיות גרינלנד היא מקום שטוב לחיות בו. "לרוב האנשים, החיים בגרינלנד מצוינים", היא אומרת.

"יש כאן טבע מדהים, איכות חיים ותרבות ותיקה שמשולבת בחברה מודרנית. מבחינה תרבותית, גרינלנד היא סיפור הצלחה. 90% מהאוכלוסייה דוברים את השפה הגרינלנדית שהצלחנו לשמר ולפתח יחד עם התרבות שלנו", אומר חמניץ. "יש כאן יזמים, מעצבים ואמנים צעירים שמשמרים את התרבות ומסתובבים עם כתובות קעקוע בגרינלנדית וזה נהדר לראות חברה שמאותגרת על ידי הצעירים. יש עכשיו התמקדות בשיח הדה-קולוניזציה ומה צריך לקחת מההיסטוריה שלנו ומהקשר עם דנמרק. זאת חברה גאה ודינמית. אנחנו מאתגרים זה את זה. זה קשה, אבל הכרחי. ממש כמו תנועות בעולם כמו 'חיי שחורים חשובים' (Black Lives Matter) או MeToo, גם כאן יש אתגר לשיטה הקיימת, אתגר קשה אבל בריא והכרחי".

למרות החשיבות של הדיון התרבותי והסטטוס הפוליטי של גרינלנד, יש מרכיב אחד, בסיסי יותר ואולי גם דחוף יותר, שעומד על הפרק בכל המדינות הארקטיות. עליית הטמפרטורות באזור גורמת לשינויים דרמטיים שמשנים את חייהם של ארבע מיליון בני אדם שחיים בין מורמנסק שברוסיה, דרך הערים והעיירות שבצפון פינלנד, שוודיה ונורווגיה ועד היישובים הקטנים של צפון קנדה ואלסקה.

שינויי האקלים מייצרים סכנות אבל גם הזדמנויות. חמניץ מספרת שמצד אחד, דייגים גרינלנדים יכולים לדוג עכשיו דגים כמו מקרל וטונה שלא היו באזור קודם לכן. כמו כן, ישנן גם אפשרויות חדשות לכריית מינרלים ומחצבים. מצד שני, מזחלות הכלבים בצפון נמצאות בסכנת היעלמות והכחדה. "אנחנו רגילים להתרגל", אומרת חמניץ, "אבל צריך פה גם אחריות גלובלית, אנחנו לא פולטים הרבה (גזי חממה), אבל שינויי האקלים משפיעים עלינו מאוד וההפשרה של שכבת הקרח היבשתית שלנו משפיעה על שאר העולם".

המשפט האחרון של המחוקקת מגרילנד שווה תשומת לב מיוחדת, גם מצד מי שלא מתעניין במיוחד בחבל הארץ הצפוני. "הטמפרטורה הממוצעת של האזור הארקטי עולה בקצב של פי שלושה יותר משאר העולם. יש אפילו מחקר חדש שמדבר על פי ארבעה", אומר פרופ' קים הולמן, יועץ בכיר של המכון הפולארי הנורווגי, "בסבָאלְבָּרְד (קבוצת איים הממוקמת בין נורווגיה לקוטב הצפוני, ד"ס) אנחנו רואים ב-30 השנים האחרונות שממוצע הטמפרטורות בחורף עלה בעשר מעלות".

הולמן חי בסבאלברד עשר שנים וחוקר את האזור הארקטי במשך כמה עשורים. כיום הוא חי בעיר טרומסו שבצפון נורווגיה וממשיך לחקור את האקלים המשתנה של האזור הארקטי. "כשרק התחלתי לחקור בסבאלברד נרשמו טמפרטורות של 30 מעלות מתחת לאפס במשך שבועות רצופים, אבל בעשור האחרון גם 20 מעלות מתחת לאפס נחשב לדבר נדיר. האזור הארקטי שונה מאוד ממה שהיה פעם".

לפי הולמן, הסיבה המרכזית לשינוי החריג בקצב ההתחממות של האזור הארקטי קשורה ל"אפקט אלבדו", היחס בין כמות הקרינה המוחזרת משטח לכמות שפגעה בו. כאשר אזור מכוסה בשלג ובקרח הקרקע לבנה, וכאשר השלג והקרח מפשירים הקרקע כהה יותר וקולטת יותר קרני שמש וכך מואץ תהליך החימום. בחודשי החורף לא זורחת בכלל שמש באזור הארקטי, אבל הוא בכל זאת מתחמם משום שהחום והאנרגיה מגיעים אליו מהאוקיינוס. זוהי תוצאה של הפשרת קרח הים, שכבת קרח הנוצרת מעל המים באזורי הקטבים. כשהקרח כיסה את המים הוא שימש כשכבת בידוד המפרידה בין חום האוקיינוס לאטמוספירה, אבל כיום המים חשופים ומעבירים אנרגיה רבה יותר.

החוקר הנורווגי מסביר שמדובר בשינויים דרמטיים. לדבריו, בסבאלברד הקרחונים נמסים בעובי של עד שני מטר בשנה והנוף באזור משתנה לגמרי. "אני מכיר קרחונים שקטנים בשניים או שלושה קילומטרים ממה שהיו", אומר הולמן. "איים חדשים מופיעים, השלג נמס מוקדם יותר באביב, מערכת אקולוגית שלמה נאבקת כדי להמשיך להתקיים – מפלנקטון ועד לווייתנים, ציפורים וצמחייה".

גם בני האדם מושפעים מהמצב האקלימי החדש, מסביר הולמן. " מבנים נהרסים בגלל מפולות שלגים ותושבים רבים נאלצים להעתיק את מקומות מגוריהם", הוא אומר ומוסיף שהמכון שהוא עובד בו הוציא בקיץ האחרון משלחת מדעית לקוטב הצפוני שבניגוד לעבר הגיעה בקלות לאזור. מה שהיה פעם מכוסה בשכבת קרח ימית בעובי של ארבעה מטרים הוא היום הוא קרח בעובי של עד מטר אחד ולכן יש מעברים פתוחים. "ההסבר הקוהרנטי היחידי למה שאנחנו רואים ב-40 השנים האחרונות", מסכם הולמן, "הוא שינויי אקלים שנגרמים על ידי בני האדם". לדבריו, השינויים שמתרחשים באזור הארקטי הם תוצאה של פליטות גזי חממה באזורים אחרים של העולם. אלא שמה שקורה באזור הארקטי לא נשאר בו ומשפיע על שאר העולם.

"אם המערכת האקולוגית של האזור הארקטי תיעלם, ייעלמו מן העולם כמה דברים", אומר החוקר הנורווגי ומצביע על האפשרות שדוב הקוטב, סמל איקוני של האזור, עלול שלא לשרוד את משבר האקלים. "העולם הוא מקום לא צפוי ואנחנו צריכים ודאות ולכן זקוקים למגוון. אי אפשר לשים את כל הביצים בסל אחד ומגוון ביולוגי ואנושי חשובים", אומר הולמן. "כמו שחשוב שהנגב או שחצי האי סיני יהיו שם, כך חשוב שהאזור הארקטי יהיה שם, זה פשוט עניין של הישרדות".

מה שקורה באזור הארקטי לא נשאר באזור הארקטי, מדגיש הולמן, וגם ישראל ושכנותיה באזור יושפעו מהשינויים שמתרחשים במרחק של יותר מ-7,000 ק"מ מהן. "הפשרת הקרחונים תעלה את גובה פני המים – גם בים התיכון", אומר החוקר הנורווגי. "קטסטרופות במקומות כמו הדלתא של הנילוס יורגשו בכל האזור. עשרה מיליון אנשים פשוט יתחילו לנדוד. דפוסי נדידה של ציפורים ישתנו, זרם הסילון באירופה ישתנה ויביא לפחות גשם בחורף, נהרות כמו הירדן והפרת יקבלו פחות מים והסכסוכים בסוריה, טורקיה ועיראק, שמושפעים מנושא המים, יחמירו. מצד שני יירד יותר גשם בצפון אירופה ופחות בדרום היבשת – דבר שעשוי להביא למתיחות בין הצפון לדרום".

"כשלוקחים את הגלובוס ומסתכלים עליו מלמעלה רואים פתאום חלק מהעולם שלא חשבו עליו הרבה בעבר", אומר העיתונאי הדני בראום ומציע מבט חדש על האזור ועל העולם, "אי אפשר להמשיך להסתכל על העולם ולהבין אותו רק מהפרספקטיבה שלנו. האזור הארקטי הוא אולי האזור הדינמי ביותר בעולם מבחינה פוליטית, כלכלית ואקלימית. האנשים שחיים בו הם חלק מהשינויים הללו והם גם שולטים בהם. אם רוצים שהחלק הזה של כדור הארץ יתפתח בצורה קונסטרוקטיבית צריך להכיר בכך שחיים שם אנשים שאינם כפי שדמיינו אותם בעבר. הם אנשים רגילים, עם זכויות, חלומות ושאיפות וכך צריך להתייחס אליהם ולאזור שהם חיים בו".