אל תצמיחו להם קרניים

שמם נקשר במשך שנים עם מיתוסים של אלימות וגבורה, והם משמשים השראה לימין הלאומני באירופה. עם זאת מוזיאון חדש, ראשון מסוגו בסטוקהולם, מבקש להציג למקומיים ולתיירים כאחד את הצדדים הפחות ידועים של הוויקינגים – כחקלאים, מגלי עולם ואנשי משפחה.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.4088756

ההיסטוריה היא סיפור מעשיות שכולם מסכימים עליו", כך ע"פ אמרה מקובלת המיוחסת לנפוליאון על השימוש שבני-אדם עושים בסיפורים היסטוריים ובדמויות היסטוריות לטובת צורכיהם בהווה. כל תקופה מגדירה לעצמה גיבורים מדורות קודמים המעניקים לה הקשר היסטורי ומהווים טיעונים בוויכוחים פוליטיים והשראה לחיזוק המורל הלאומי. במובן הזה, אין פלא שהוויקינגים, תושבי סקנדינביה הקדומים שחיו לפני מעל לאלף שנה, חזרו  לאופנה בשנים האחרונות. בעידן של אלימות ומתיחות צבאית, הוויקינגים זכורים כלוחמים נועזים. בעידן של לאומנות, בדלנות ופופוליזם הוויקינגים זכורים כמעין פראים אצילים הנלחמים בגבורה על כבוד השבט. אפילו התנועה הפמיניסטית מוצאת עניין בעידן הוויקינגי בעקבות גילויים על כך שהנשים בחברה הוויקינגית היו בעלות כוח והשפעה. כך הפכו הוויקינגים לסמלים עוצמתיים של גופים רבים החל במפלגות לאומניות, דרך יחידות צבאיות ועד למועדוני ספורט.

העניין בוויקינגים איננו חדש. התרבות שלהם, על אליליה, גיבוריה ומעשיותיה נתנה בעבר השראה לאופרות דרמטיות ורומנים היסטוריים ממש כפי שהיא מיוצגת היום בסרטים, סדרות טלוויזיה, משחקי מחשב וחוברות קומיקס. לכל דור ודור, כך נראה, יש את הוויקינגים שלו. למרות שהוויקינגים מרתקים את התרבות המערבית כבר מאות שנים תדמיתם נשארה פחות או יותר קבועה. על פי תדמית זו היו הוויקינגים פראי-אדם פגאניים, שחבשו קסדות עם קרניים, שתו לשוכרה ושדדו, אנסו ורצחו את אויביהם תוך כדי מסעות כיבוש וביזה כל הדרך מהמזה"ת, דרך האיים הבריטיים וצרפת ועד צפון-אמריקה אותה הם גילו מאות שנים לפני קולומבוס. על פי הדעה הרווחת הוויקינגים המשיכו במעלליהם עד שהנצרות המאורגנת ניצחה אותם והכחידה את מורשתם לפני כאלף שנה. יש הרבה אמת במיתוסים על הוויקינגים אבל מוזיאון חדש המוקם בימים אלו בשוודיה יחשוף גם פנים שונות שלהם. המוזיאון יראה שלמרות שיש בסיס היסטורי לזיהויים של הוויקינגים עם אלימות ומיתוסים של גבורה וכבוד, יש גם שורה ארוכה של אי-דיוקים וטעויות היסטוריות הנוגעות למורשתם וניתן גם למצוא הקשרים שונים ומפתיעים למדי לגבי הרלוונטיות ההיסטורית שלהם.

המוזיאון, שייפתח בסוף אפריל בסטוקהולם, מנצל את העניין הרב שהוויקינגים מעוררים בעולם וינסה להטיל אור על האמת – מי היו הוויקינגים? כיצד הם חיו? במה הם האמינו? ומה מקומם האמיתי בהיסטוריה האנושית? "המוזיאון יעסוק פחות במוצגים פיזיים ויותר בצד האנושי של הוויקינגים", מספר מנכ"ל המוזיאון, אולף לארסון, "יש לוויקינגים דימוי מקובל של לוחמים אבל אנחנו נציג אותם כדמויות מורכבות יותר: כחקלאים, כמגלי-עולם, כאנשי משפחה וגם כאלו שאחראים להפצת הנצרות בצפון. אנחנו, לדוגמא, נציג גם את הנשים הוויקינגיות, לא רק את הלוחמים, ונספר כיצד הן התמודדו עם ניהול החברה כאשר הגברים יצאו למסעותיהם". לארסון מספר שהרעיון להקמת המוזיאון נבע מכך שכבר שנים רבות מחפשים התיירים בסטוקהולם מוזיאון המוקדש לוויקינגים ועד עתה לא היה בעיר אף מוזיאון מודרני, נגיש ומעודכן המוקדש לנושא.

אך האם תיירים סקרנים הם הסיבה היחידה לעניין שמעוררים בימינו הוויקינגים בשוודיה או שיש כאן הקשר רחב יותר? ע"פ סטפן ארווידסון, פרופסור להיסטוריה של דתות מאוניברסיטת לינאוס שבדרום שוודיה, יש באזור זה של העולם עניין בוויקינגים כבר לפחות 150 שנה. "הוויקינגים נחשבים למעין אבות קדמונים של העמים החיים בסקנדינביה", הוא אומר, "במהלך השנים הם גויסו לא רק ע"י הלאומנים מהימין אלא גם ע"י ליברלים וסוציאל-דמוקרטים. עם זאת, אחרי מלה"ע השנייה הלאומנים מהימין הם אלו השואבים השראה מסגנון החיים הגברי, החופשי והפשוט לכאורה של אנשי הצפון הקדומים". מבחינה פוליטית מתחזק בשנים האחרונות הימין הלאומני השוודי. מפלגת הימין הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים", שרק לפני שנים מעטות לא התקרבה אפילו לאחוז החסימה, עומדת היום על כ-20% תמיכה בסקרים ומהווה את המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט. תנועות ניאו-נאציות מפגינות בגלוי ברחבי המדינה והממסד הפוליטי השוודי, הנשלט כבר עשרות שנים ע"י הסוציאל-דמוקרטים ומפלגות מרכז-ימין ליברליות מתונות, חושש מאוד מגל הלאומנות השוטף את היבשת. האם תופעה פוליטית זו שואבת השראה ממורשת הוויקינגים הקדומה והאם העניין הציבורי בוויקינגים מתגבר בעקבותיה?

ע"פ פרופסור ארווידסון הקשר הוא מוגבל. "תעשיית התיירות והמסחר במוצרים הנלווים אליה הנושאים סמלים מעידן הוויקינגים יצרו מצב שבו הימין הלאומני כמעט ואינו יכול להשתמש בסימבוליזם נורדי עתיק כי זה פשוט ייראה טיפשי. מפלגת "השוודים הדמוקרטים" לא משתמשת בסמלים וויקינגים, למרות שבוודאי שיש כאלו בהנהגתה הרואים בוויקינגים מודל לחיקוי, כי שימוש כזה ייראה כמוגזם ומגוחך. זה גם ימשוך את תשומת הלב לעבר הניאו-נאצי של המפלגה. לכן, למרות שלעיתים לאומנים מהימין מעטרים את עצמם בקעקועים עם סמלים שהם רואים בהם סמלים וויקינגים ותנועות ניאו-נאציות משתמשות גם הן בסמלים כאלו, הערך המיתי-פוליטי של הוויקינגים איננו גבוה". ע"פ הדברים של פרופ' ארווידסון הוויקינגים אינם מהווים בעבור תושבי סקנדינביה את מה שמהווים לדוגמא אבות האומה היהודית בעבור ישראלים ויהודים עד היום הזה. הם אינם מקור לסמכות חברתית, רוחנית ופוליטית ואינם בסיס לתביעת בעלות על קרקע או הצדקה לעליונות גזעית או רוחנית. "תעשיית התרבות של היום מפגינה חוסר מדאיג בדמיון", מסכם פרופסור ארווידסון בגישה צינית למדי את זיכרון הוויקינגים כמוצר בידורי יותר מאשר כמורשת תרבותית אותנטית, "חוסר זה הוא הסיבה לכך שבימינו נעשה שימוש חוזר בכל מיני סיפורים והמצאות. היום הוויקינגים באופנה, מחר זה יהיה משהו אחר".

ובכל זאת, מוזיאון הוויקינגים החדש בסטוקהולם מבטא משהו עמוק בקשר של השוודים לעברם. הוא תוצאה של יוזמה פרטית של קבוצת מייסדים אשר חלק מחבריה הקימו בעבר את אחד המוסדות התרבותיים הידועים ואהובים בעיר – מוזיאון יוניבקן המוקדש לדמויות ולסיפורים מתוך ספריה של הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן (שכתבה בין השאר את עלילותיה של בילבי). ההקשר ליוניבקן חושף מניע אפשרי נוסף להקמת המוזיאון דווקא עכשיו. מעבר לשוק התיירות המתחזק וללאומנות הפוליטית הגואה, יש בשוודיה גם זרם עומק של לאומיות מתונה ומתחדשת. זוהי אולי תגובת נגד לגישה שהתפתחה במחצית השנייה של המאה העשרים אז הפכה שוודיה למדינה קוסמופוליטית ורב-תרבותית. שוודים רבים ראו בעצמם אירופאים יותר מאשר שוודים, שירת ההמנון לא היתה מקובלת ורגשות פטריוטים לא היו נפוצים. בשנים האחרונות יש תחושה של שינוי המתבטא בזירות שונות. לפני כמה שנים הפך יום העצמאות השוודי ליום חופש (עד אז הוא לא צוין כמעט בכלל), המטבע והשוק המקומי עברו את המשבר הפיננסי בשלום וגרמו לכך ששוודים רבים שמחו על כך שהם דבקו במטבע הלאומי שלהם ולא אימצו את המטבע האירופי המשותף, התמיכה במוסדות מקומיים, גם אם הם אנכרוניסטים ושמרניים כמו בית-המלוכה, איננה נחלשת כפי שנחלש האמון במוסדות הכלל-אירופיים, ועניין חדש מתעורר בספרות, באומנות, במוסיקה ובהיסטוריה שוודית. כמו המוזיאון שהקים בעבר המוקדש לאחת מגדולות הספרות השוודית, מסביר אולף לארסון, גם המוזאון החדש המוקדש לוויקינגים ימוקם באי המוזיאונים הציורי של סטוקהולם, Djurgården, והוא מכוון למשוך גם את הקהל המקומי, לא רק את התיירים. "אנחנו בשוודיה, שלא כמו הנורבגים והדנים, לא יודעים הרבה על התקופה הזו", הוא אומר, "אנחנו לומדים על זה פחות בביה"ס ויש לנו פחות ידע כללי על הפרק ההיסטורי הזה. חשבנו שבאמצעות המוזיאון נוכל להביא את סיפור התקופה לציבור הרחב שיתחבר לחלק הזה של התרבות שלנו שיש לו שרידים גם בסקנדינביה המודרנית בדמות תופעות אנושיות כמו הגירה וגם בחלקים מהיומיום שלנו כמו שמות ימי השבוע (Thursday ע"ש האל ת'ור,Wednesday  ע"ש האל אודן ועוד)".

הארכיאולוג מאטס וונהם המשמש במוזאון גם כמעצב תפאורות מחזק את הנקודה הזו ומוסיף שהוויקינגים היו תמיד מעין מגנט לרעיונות ולערכים של החברה שהתעניינה בהם. "חברות שונות הצמידו את הערכים והרעיונות שלהן לחברה הוויקינגית. כך עשו למשל תושבי אירופה של המאות ה-16 וה-19 שמצאו בהם אידיאלים של גיבורים לאומיים", הוא אומר, "לאנשי החברה המודרנית שחיים בעולם גלובלי, שמבקרים בארצות רבות, שגולשים באינטרנט וסוחרים ללא גבולות, יש צורך לגלות גם את פיסת העולם הקטנה שלהם. בעולם גלובלי, פתוח ולא יציב כמו שלנו אנחנו לומדים להעריך את ההיסטוריה הפרטית שלנו, זו נותנת לנו תחושת בית, המשכיות וזהות תרבותית. זו הסיבה שתושבי המדינות הנורדיות המודרניות, וגם תושבי אנגליה לדוגמא, מתעניינים בוויקינגים. זה חלק מהזהות שלהם". אם וונהם צודק ואכן ישנה זהות לאומית צפון-אירופית מתחדשת המעוררת עיסוק חדש בוויקינגים, אין זה מפתיע שהלאומיות ה"רכה" הזו, בניגוד ללאומנות האגרסיבית של הימין הקיצוני, זקוקה לוויקינגים מסוג חדש. כאלו שאינם רק לוחמים ברבריים הנאבקים על כבוד השבט ומייצגים מיתוסים רומנטיים של גבורה ואומץ לב.

ואכן, אלו הוויקינגים הבאים לידי ביטוי באטרקציה המרכזית של המוזאון המוקמת בימים אלו בקומתו התחתונה, חלל שנראה היום כמו אתר בנייה גדול, מלא בכבלים, צינורות וחלקי תפאורה המטופלים ע"י בנאים, אומנים, היסטוריונים וחשמלאים ממדינות שונות. בסיור שערכתי במקום עם וֶונֶהֵם המעצב את התפאורה המושקעת במקום, הוא סיפר על התערוכה הרוקמת עור וגידים. מדובר במסע בעקבות סיפורה של משפחה וויקינגית טיפוסית, סיפור שיש בו הרבה יותר מסיפורי מלחמות, ביזה וכיבושים. יש בו למשל נשים וילדים, יש בו רגשות מורכבים ותרבויות שונות, מסעות של מסחר לצד מאבקים וקרבות, אכזבות וחלומות, כישלונות והצלחות. במהלך המסע מתמודדת המשפחה הוויקינגית עם המציאות ההיסטורית של תקופתה וסיפורה עובר דרך ארצות רבות ואירועים דרמטיים. גם בעבור מבקרי המוזיאון יהיה זה מסע של ממש – הם יישבו במשך כ-11 דקות בכלי רכב שינועו על מסילה בתוך התערוכה בעוד הם צופים בעלילותיהם של הגיבורה, רגנפריד, ובעלה, הארלד, דמויות בדיוניות מן המאה העשירית לספירה, כאשר הן מתנהלות בתפאורות שנבנו במיוחד הכוללות גם סרטי ווידאו, פס קול ותמונות שנוצרו על מנת ליצור חוויה רב-חושית.

ע"פ הארכיאולוג מאטס וונהם הסיפור שבבסיס המסע איננו המחשה של אירועים היסטוריים אלא סיפור בדיוני שנכתב על בסיס המחקר העדכני ביותר של התקופה והאופן שבו רואים היסטוריונים הפועלים היום את הוויקינגים. "היו לנו עדויות כתובות ממקור ראשון, מחקרים שנעשו על דמויות היסטוריות שונות וסיפורים שנכתבו על אבנים רוּניות (אבנים מתקופת הוויקינגים שנמצאו עליהן ציורים וכתובות בשפה הנורדית העתיקה, ד.ס). באמצעות כל אלו יצר הצוות שלנו סיפור בדיוני המבוסס על מציאות היסטורית. המטרה היא שהסצנות ישקפו את האופן שבו נראה באמת עידן הוויקינגים – המבנים, הסירות, הצמחייה והנוף". מעבר לאטרקציה המרכזית של המוזיאון, מוסיף וונהם, ניתן יהיה למצוא כאן גם מוצגים נוספים כמו שחזור של סירה וויקינגית, מפות וצירי-זמן של עידן הוויקינגים ואפילו שחזור של וויקינג אמיתי המבוסס על DNA שנמצא בקבר וויקינגי.

חלק גדול מהמוצגים במוזיאון יפתיעו את מי שמכיר את הוויקינגים רק ע"פ הדימוי המקובל שלהם. לא ניתן יהיה, למשל, למצוא כאן קסדות עם קרניים מכיוון, שבניגוד לסטריאוטיפ המקובל, לוויקינגים לא היו כלל כאלו. גם הדימוי של אנשי תקופת הוויקינגים כלוחמים אכזריים הוא מדויק רק באופן חלקי. וונהם עושה סדר ומסביר שמסעות השוד והביזה היו רק חלק אחד מחייהם של תושבי סקנדינביה הקדומים. "מקורה של המילה "וויקינג" הוא במילה הנורדית vík שפירושה מפרץ קטן, מיצר צר או פיורד. הוויקינגים, ע"פ השפה הנורדית, היו אלו שחיו ליד המפרץ ועסקו, בין השאר, בשוד כמעין פיראטים. עם זאת, רוב בני-האדם שחיו בתקופה זו היו חקלאים רגילים וגם אלו שיצאו למסעות של שוד ומסחר עשו זאת רק פעם בשנה. מסעות אלו היו חלק מחיי היומיום והמערכת הכלכלית שלהם. בימים רגילים הם השתמשו בסביבה שלהם על מנת להתפרנס, הם דגו דגים, צדו, כרתו עצים וכו'. מסעות השוד השנתיים שלהם הרחיקו לארצות רחוקות בהן הם הופיעו כפולשים אנונימיים מכיוון שאם הם היו שודדים בתוך החברה שלהם הם היו חשופים למעשי נקם. לא כל החברה היתה שותפה למסעות האלו. נשים וילדים לא השתתפו בהם כלל ולמעשה המסעות אורגנו ע"י בעלי האדמות העשירים שלקחו איתם את שומרי הראש והלוחמים המקצועיים שלהם שהיו בד"כ נערים וגברים צעירים. לפעמים הצטרפו למסע גם חקלאים רגילים אך לא כולם. על מנת לדמיין את המסעות האלו צריך לחשוב על סירות מלאות בגברים צעירים, מלאי טסטוסטרון כמו חוליגנים ממגרשי הכדורגל שמנסים להתעשר בחו"ל וחוזרים הביתה עם סיפורי גבורה".

ע"פ וונהם מסעות הוויקינגים החלו במאה השביעית ונמשכו עד ימי-הביניים המוקדמים (שבסקנדינביה החלו במאה ה-11). מסעות אלו תפסו תצורות שונות במקומות שונים. המסעות שיצאו מנורבגיה ומדנמרק התמקדו בניסיון לתפוס אדמות באנגליה, אירלנד וצרפת. לעומתם, המסעות שיצאו משוודיה כוונו בעיקר מזרחה, לרוסיה ואוקראינה של היום. בתחילת תקופת הוויקינגים מסעות השוד אורגנו ע"י מנהיגים מקומיים שיצאו בסירות קטנות על מנת להתעשר אך לקראת סוף עידן הוויקינגים התפתחה החברה הסקנדינבית והמסעות הפכו למסעות קולוניזציה של מלכים סקנדינבים שהיו כבר נוצרים, כמו מלכי דנמרק קנוט והראלד  מהמאות ה-10 וה-11 לספירה. הוויקינגים השוודיים שנעו מזרחה התיישבו במקומות כמו קייב שהפכה למרכז סחר בעבור סוחרים סקנדינבים שפגשו שם סוחרים מהמזה"ת. להתיישבות זו נותרו עדויות רבות, חלקן ממצאים ארכיאולוגים של מושבות שוודיות לאורך נהרות רוסיה וחלקן שרידים תרבותיים כמו השם "רוס" ממנו מורכב שמה של רוסיה. מקורו של השם הוא בשפה הנורדית העתיקה ומשמעותו – "חותר בסירה" (כמו Row באנגלית). השם שימש כשם לסוחרים והלוחמים שבאו משוודיה והתיישבו באוקראינה. "היה באזור הזה, וגם במקומות כמו אנגליה, אירלנד ואיסלנד, שילוב של מלחמות ושל מסחר", אומר וונהם ומוסיף שאיסטנבול היתה גם היא יעד מרכזי למסחר של סקנדינבים בסוף עידן הוויקינגים ושנמצאו אפילו אבנים רוניות לא רחוק מסטוקהולם שמזכירות את ירושלים כזכר לוויקינגים שהגיעו לעיר על מנת לבקר בקברו של ישו.

אנשי תקופת הוויקינגים, אם כן, לא היו לוחמים פראיים וחסרי מעצורים בלבד. מסעות הכיבושים היו חלק אחד מחייהם וגם הם הפכו לקראת סוף עידן הוויקינגים לרחבים, מגוונים ורבי-פנים יותר ממסעות ביזה מקומיים. בניגוד למה שמסופר לעיתים בסיפורים הפופולריים, הוויקינגים הפגאניים לא נוצחו ע"י הנוצרים ונעלמו מהמפה עם הקמתן של מדינות הלאום הנוצריות. "היתה תקופת מעבר של מאות שנים", מספר וונהם, "הממצאים הארכיאולוגיים מראים שהיו השפעות פגאניות בתוך החברה הסקנדינבית גם מאות שנים אחרי כניסת הנצרות ובעבור הוויקינגים לא היוותה הנצרות כנראה ניגוד גדול לאורח חייהם. הם היו פוליתאיסטיים ובעבורם ישו היה תחילה בסה"כ עוד אל בין אלים רבים. המיסיונרים הנוצרים השתמשו בצורך של מלכי סקנדינביה המקומיים להתחבר למלכים אירופיים אחרים שהיו כבר נוצרים והמלכים הסקנדינבים השתמשו בנצרות ככלי עזר לסחר ושיתוף פעולה פוליטי. מה שהתחיל עם המלכים התפשט בהדרגה אל שאר החברה וזוהי אחת הסיבות שזוהי תקופה מעניינת כל כך ויש בה גם תופעות רבות שמשתקפות בחברה שלנו היום. היו בחברה הוויקינגית ערבוב של תרבויות שונות, תופעות כמו הגירה, התפשטות גלובלית על סיכוניה וסיכוייה והתפשטות של אמונות חדשות ומעבר מצורת חיים עתיקה של חברה פגאנית ושבטית לחברה נוצרית, מדינתית עם מנהיג אחד, שיטת משטר חדשה וצורת חשיבה אחרת".

זו גם הסיבה שהשימוש בסמלים וויקינגים כסמלים ללאומנות מודרנית, כפי שעשו הנאצים בשנות השלושים והארבעים וכפי שעושות היום תנועות לאומניות בסקנדינביה, הוא מוטעה לחלוטין מבחינה היסטורית. "הוויקינגים לא היו יודעים על מה אנחנו מדברים", אומר וונהם, "הלאומיות לא היתה קיימת בזמנם, החברה שלהם היתה שבטית והיחידה המדינית במידה והיתה קיימת היתה עניה, חלשה ונכשלת (אולי כמו אפגניסטן או לוב של היום). הדימוי הלאומני של הוויקינגים איננו קשור לוויקינגים עצמם אלא להיסטוריה השוודית והגרמנית של המאה ה-19. אז לא ידעו הרבה על הוויקינגים אבל נעשה שימוש בסאגות העתיקות שהיו בהם רעיונות של כוח, אמונה, נאמנות, כבוד וגבורה שהתאימו לדימוי הגיבור הלאומי, רעיונות שיש להם כוח משיכה עד היום. אבל הוויקינגים עצמם היו בנים של חברה ענייה מאוד שנאלצה לחפש את מזלה מעבר לים. זה היה עידן של הגירה ושל מסע לעולמות חדשים כתוצאה מעוני וחשיפה לרעיונות חדשים שהגיעו מהדרום באמצעות הנהרות שהיוו מעין אוטוסטרדות של רעיונות. אפילו שינויי אקלים גרמו לעזיבה ההמונית של סקנדינביה. בעשורים של תחילת עידן הוויקינגים היתה עליה בטמפרטורות שהגדילה את היבולים. תופעה זו גרמה לגידול באוכלוסייה שעם הזמן כבר לא היתה אפשרות להאכיל אותה". כלומר, ע"פ דבריו של וונהם אפשר אמנם למצוא אצל הוויקינגים מודל קדום של מאבקים אלימים על כבוד השבט המשתקפים בלאומנות והבדלנות המודרנית אבל באותה מידה אפשר למצוא בחברה שלהם גם מודל קדום של תופעות מודרניות אחרות לגמרי כמו מסחר גלובלי, השפעות של שינויי אקלים, הגירה המונית, התפתחות טכנולוגית ורב-תרבותיות.

בשנים האחרונות עוסקת התרבות הפופולרית בתחום נוסף הקשור לוויקינגים – מעמדן של נשים בחברה הוויקינגית. יצירות שונות העוסקות בוויקינגים מציגות את נשות החברה כדמויות חזקות ובעלות השפעה בניגוד למה שמקובל לחשוב על מעמדן של נשים לפני אלף שנה. אך האם יש עדויות היסטוריות שאכן זה היה המצב? "לנשים בחברה הוויקינגית היה כנראה יותר חופש מאשר בתקופות הנוצריות המוקדמות", מספר וונהם, "אבל הן לא היו חופשיות ולא היו שוות לגברים. למעשה, בנסיבות מסוימות היו אמנם נשים בעלות כוח, בעיקר נשים שהיו נשואות לבעלי אדמות שמתו ושלא היו להן ילדים שיכלו לרשת את האב. נשים אלו קיבלו את השליטה על האדמות ועל הנכסים אבל אלו היו מקרים נדירים, גם אם אלו המקרים שאנחנו בוחרים לזכור. נשים גם החליפו את הגברים בהנהגה כאשר אלו יצאו למסעותיהם בחו"ל. בתקופות אלו היתה להן זכות דיבור בבתי-המשפט וכוח וסמכות על העבדים, עובדי החווה וכו'. אבל מעבר למקרים אלו אין סיבה להפריז בהערכת כוחן של נשים בעידן הוויקינגים. זה היה בסה"כ עולם של גברים".

ע"פ וונהם יש עוד אספקטים רבים של החברה הוויקינגית שאנחנו עדיין לא יודעים עליהם הרבה ונושא מעמד הנשים הוא בחזית המחקר ההיסטורי האקדמי. אך האקדמיה איננה זאת שהחזירה את הוויקינגים לאופנה בשנים האחרונות. סדרת הטלוויזיה, Vikings, של ערוץ ההיסטוריה היא זו שאחראית במידה רבה לכך. זוהי הפקה אירית-קנדית המציגה את סיפור עלייתו לגדולה של וויקינג בשם ראגנר ההופך למלך סקנדינבי. "הסדרה Vikings הצליחה לתפוס את המצב הנפשי של הוויקינגים", אומר וונהם, "כארכיאולוג ואקדמאי אני יכול להיות ביקורתי כלפי פרטים קטנים המופיעים בה שיש בהם אי-דיוקים היסטוריים אבל אני מוריד את הכובע בפני היוצרים שהצליחו לשים את עצמם במצב תודעתי של מישהו אחר והם עשו עבודה מצוינת בעניין הזה".

וכך, באירופה שמתמודדת עם אגרסיביות רוסית ממזרח, עם ערעור מעמד האיחוד-האירופי, עם ביקורת גוברת על הרב-תרבותיות, סגירת גבולות, שינויים דמוגרפיים ויש שיאמרו אפילו מלחמת מינים, יש נטייה טבעית לזהות את הוויקינגים עם הלאומנות החדשה, הפטריוטיות השמרנית והתוקפנות הנלווית אליהן. המציאות של החברה הוויקינגית כפי שהיא מובנת היום, מראה שהיו בה גם דברים אחרים. המוזיאון החדש בסטוקהולם ינסה להציג את המורכבות הזו ולתת במה לאחת החברות האירופאיות המרתקות ביותר והבלתי מפוענחות ביותר כבר יותר מאלף שנה.