לזכור, לדעת, למנוע

הכרה ברצח-העם הארמני היא אמנם תנאי הכרחי למניעת מעשים דומים בעתיד, אבל לא תנאי מספיק.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9769422#commentsSection

כשבוע לפני פרוץ מלה"ע השנייה נפגש אדולף היטלר עם מפקדי צבאו בביתו שבאלפים הבוואריים. בפגישה זו הוא דיבר על השמדת הפולנים, כולל הרג חסר רחמים של גברים, נשים וילדים. יש המייחסים לו בנאום זה גם את השאלה הרטורית: "אחרי הכל, מי מדבר היום על השמדת הארמנים?". משפט זה משמש מאז כאזהרה והמחשה לכלל הידוע שמי שלא זוכר את העבר נדון לחזור עליו. אבל זוהי רק סיבה אחת לחשיבות ההכרה ברצח-העם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מנית בזמן מלה"ע הראשונה. סיבה אחרת היא שהכחשת רצח-עם היא חלק אינטגרלי מרצח-העם עצמו. היא הסתרת הפשע, זלזול בקורבנות, מחיקת קיומם כקבוצה וטיהור הרוצחים.

בגלל כל אלו נשמעו בשבוע שעבר ברחבי העולם, וגם בעמודים אלו, דברי שבח על הכרת נשיא ארה"ב ברצח-העם הארמני. במקביל לשביעות הרצון מההחלטה האמריקאית נשמעה ביקורת על מדינות אחרות, כולל ישראל, שאינן מכירות ברצח הארמנים בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים. מוצדקת ככל שתהיה הביקורת וחיובית ככל שתהיה הכרזת הנשיא ביידן, יש לזכור שבנוסף לחשיבות הזיכרון ההיסטורי, ההווה והעתיד מעוצבים גם ע"י כוחות אחרים. ההכרה ברצח-עם שהתרחש לפני למעלה ממאה שנה היא רק צעד ראשון בדרך ארוכה.

הדרך הארוכה עוברת למשל בשינג'יאנג שבצפון-מערב סין שם חיים בני מיעוטים כמו המיעוט האויגורי המונה מעל 12 מיליון איש. בשנים האחרונות נשלחו מאות אלפי אויגורים ואחרים בשינג'יאנג למחנות "חינוך מחדש" בהם אסירים מוחזקים ללא משפט בתנאים קשים. עדויות של שורדי המחנות סיפרו על אינדוקטרינציה אכזרית, על עינויים ואונס כאמצעי ענישה. בנוסף לעדויות, מסמכים מודלפים, צילומי לווין ופרסומים בתקשורת, מגלים שורת צעדים נוספים נגד האוכלוסייה בשינג'יאנג – עבודות כפייה, מעקב וריגול בתוך הבית ומחוצה לו, הפרדת ילדים מהוריהם ואיסור קיום אורח-חיים מוסלמי. ישנן גם עדויות על ניסויים רפואיים, עיקור בכפייה וסחר באיברים. כל אלו מתקיימים כמעט בלי הפרעה או התערבות של הקהילה הבינלאומית.

אבל זוהי רק ההתחלה. בחבל תיגראי שבאתיופיה מתקיים סכסוך אתני ארוך שבחודשים האחרונים מדרדר, ע"פ דיווחים של עיתונאים וארגוני סיוע, למעשי טבח, ביזה, עקירת אוכלוסייה תיגראית מביתה, הרעבה מכוונת ע"י שריפת יבולים ואונס בקנה מידה רחב. כוחות של השלטון האתיופי בסיוע כוחות מאריתריאה ומיליציות אמהריות הם האחראים לסיבוב הזוועות הנוכחי וגם כאן התגובה הבינלאומית מוגבלת. ואם כל זה לא מספיק, יש להזכיר את המתרחש במיאנמר ואת מעשי הטבח הנוראיים נגד בני הרוהינגיה, תושבי חבל ראקין. במחצית השנייה של העשור הקודם נרדפו וגורשו מאות אלפים החיים כיום במחנות פליטים בבנגלדש ומדינות שכנות. במקביל נרצחו עשרות אלפים. דיווחים המבוססים על עדויות הפליטים חשפו מעשי זוועה – הצתה של כפרים שלמים והשלכת תושביהם לאש, מעשי אונס קבוצתי של נשים לעיני ילדיהם והשלכת תינוקות לנהר. כעת, לאחר המהפכה הצבאית בפברואר, מצבם של בני הרוהינגיה עלול להחמיר עוד יותר.

צריך לומר בבירור – למרות החשיבות ארוכת הטווח של ההכרה ברצח-העם הארמני, בטווח הקצר היא אינה מסייעת לקורבנות בסין, אתיופיה ומיאנמר. אין בכך בכדי להפחית מחשיבות ההכרה, אך ההיסטוריה מלמדת שמעשי רצח-עם לא נמנעו בשנות התשעים והאלפיים במקומות כמו רואנדה, קוסובו, דארפור וסוריה למרות ההכרה האוניברסאלית ברצח-העם הנרחב והמקיף ביותר בהיסטוריה, שואת יהודי אירופה. הם גם לא התרחשו בגלל אי ההכרה ברצח הארמנים. הכרה היא תנאי הכרחי למניעה, אבל לא תנאי מספיק. על מנת להילחם ברציחות עמים בהווה ובעתיד יש צורך לפחות בשלושה מרכיבים נוספים: עובדות, גבולות ומוסדות.

רבות מדובר על כך שהתקשורת והשיח הציבורי במאה ה-21 סובלים מרלטיביזציה וריבוי נרטיבים. בנוסף לכך, חלק מהסכסוכים המובילים לרצח-עם הם מורכבים מאוד וקשים להבנה. התוצאה האיומה היא שהרוצחים יכולים תמיד להציג תמונה שעל פיה הם הקורבנות. כך מתפרסמות ידיעות המבוססות על אמיתות חלקיות על כך שהאויגרים הם פונדמנטליסטים וטרוריסטים, בני הרוהינגיה הם פולשים מוסלמים והתיגראים ביצעו בעצמם מעשי טיהור אתני. לכן חשובה העיתונות שתחקור ותפרסם עובדות הנותנות הקשר לים העמדות והפרשנויות.

אך עובדות אינן מספיקות. "יש גבול תחת השמש המרסן את כולם", כתב אלבר קאמי, "כל איש יגיד לרעהו שאין הוא אלוהים" ("האדם המורד", תרגום: צבי ארד). בעולם בו משטרים ומנהיגים חותרים לשלטון סמכותני ואוטוריטרי, חייבת ההכרה בעבר והבנת ההווה להוביל להצבת גבולות. מלחמות ימשיכו ככל הנראה ללוות את האנושות עוד שנים רבות. יש להכיר בכך ולחתור להציב להן גבול ברור. אין בכך חדש – אמנות בינלאומיות, מוסדות בינלאומיים, בתי-דין וטריבונלים ניסו בעשרות השנים האחרונות להציב גבולות ולמנוע מעשי רצח-עם, טיהור אתני, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מצבם של מוסדות אלו אמנם מעולם לא היה גרוע יותר, אך גם אם הם סובלים מחולשה, הטיות פוליטיות ואפילו שחיתות, בהעדר מעצמה עולמית המחויבת והמסוגלת לעצור את זוועות ההמונים, המוסדות הבינלאומיים חייבים להכיר בעבר, לגלות את עובדות ההווה, להציב את הגבול ולמנוע את רצח-העם הבא.