בין רצח רבין לרצח אולוף פָּלמֵה

רצח רבין הוא בראש ובראשונה מקרה נורא של אלימות פוליטית שהמסר שלו חייב להיות לפני הכל מסר של הצבת גבולות לשיח הפוליטי ושמירה (ממש שמירה פיזית) על המוסדות הדמוקרטיים ונבחרי הציבור. צודקים אלו הטוענים שהשאיפה לאחדות ולהעלמת דרכו של רבין מהזיכרון הקולקטיבי היא שטחית ולעיתים גם פשיסטית. מצד שני, השאיפה לזכור את רבין בהקשר של הסכמי אוסלו בלבד מפספסת את תשומת הלב ואת ההזדהות של מרבית החברה הישראלית. לעומת זאת, הדיון על השמירה על הדמוקרטיה עצמה ועל מה מותר ואסור לעשות ולהגיד במסגרתה הוא חשוב, משמעותי ואקטואלי לכל הצדדים. זה איננו מסר טפל המשכיח וממסמס את הרצח וגם אינו מסר השייך למחנה פוליטי אחד בלבד. הוא איננו מפלגתי אבל הוא פוליטי מאוד – הדמוקרטיה זקוקה להגנה מצד כל המחנות, היא זקוקה לאיזונים, לבלמים ולתקשורת חופשית, היא לא סובלת הסתה וגזענות ובעיקר יש לחופש הביטוי שהיא מאפשרת גבול ברור וחד-משמעי שרבין עצמו הגדיר דקות לפני מותו. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", הוא אמר, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6617806

בני הזוג פָּלמֵה סיימו ערב בילוי בקולנוע. זה היה בסוף פברואר 1986 וסטוקהולם הייתה לבנה, קפואה וחשוכה. מוזר ככל שזה יהיה, אולוף פלמה, שכיהן באותו זמן כראש-ממשלת שוודיה, לא היה מאובטח באותו ערב. הוא ואשתו יצאו מהמעון הרשמי בעיר-העתיקה, נסעו בתחבורה ציבורית למרכז העיר ושהו במקומות הומי אדם, ללא שומרי ראש, גלאי מתכות וסיורים מקדימים. באחת עשרה ועשרים, כשהם החלו לעשות את דרכם הביתה, הגיח מאחוריהם גבר חמוש במעיל שחור וקפוצ'ון וירה מטווח אפס. פלמה נפל. אחרי שבריר שנייה נורה כדור נוסף לעבר אשתו, ליזבת. הכדור חדר את המעיל ושרט אותה בגב. היורה הסתובב, רץ במעלה הרחוב וטיפס לרחוב המקביל. נהג מונית שהיה סמוך למקום התקשר למשטרה שהגיעה למקום כשלוש דקות אחרי הירי. האמבולנס הגיע מיד אח"כ כאשר דמו של פלמה הגוסס מכתים את השלג.

מותו של פלמה נקבע בבית-החולים בשש דקות אחרי חצות. שוודיה ההמומה התעוררה לבוקר שכמותו היא לא ידעה מעולם. ראש-הממשלה נרצח ואיש לא ידע ע"י מי ולמה. גם כיום, 32 שנה מאוחר יותר, מותו של פלמה הוא תעלומה. צעיר עבריין ואלכוהוליסט שנתפס בסוף 1988, כריסטר פטרסון, נשפט והורשע אבל שוחרר אחרי שזוכה בערעור לביהמ"ש העליון ומאז ועד היום צצות מדי פעם עדויות חדשות, גילויים מפתיעים ותיאוריות קונספירציה, אך האמת עדיין אינה ידועה.

יש שתי סיבות להיזכר בימים אלו ברצח אולוף פלמה. האחת היא חדשותית – ליזבת פלמה, רעייתו של ראש-הממשלה הנרצח, נפטרה ממחלה לפני כשלושה שבועות (18 באוקטובר) בגיל 87. הסיבה השנייה היא עקרונית יותר וישראלית יותר – הקשר בין רצח אולוף פלמה לרצח רוה"מ ושר הביטחון הישראלי יצחק רבין.

מעשי רצח פוליטי הם תמיד טראומטיים ודברי הימים מלאים בהם. מיוליוס קיסר וגדליהו בן אחיקם דרך לינקולן, קנדי וגנדי ועד למעשי הרצח תוצרת כחול-לבן כמו רצח ארלוזורוב ורצח רבין. בכל הנוגע לרצח רבין, מערכת ההסתה שקדמה לו, המשמעות המדינית והחברתית שלו והמהפך הפוליטי שהתרחש אחריו גרמו לכך שהשלכותיו יהיו הרות גורל. לא כך במקרה השוודי, לפחות לא על פני השטח. כמו אחרי רצח רבין, ההמונים נהרו אמנם למקום הרצח והביאו נרות ופרחים, ההלוויה הייתה רבת משתתפים ורגשות של אבל קולקטיבי שטפו את המדינה, אך הרצח לא חשף מחלוקת ברורה, בעיקר מכיוון שזהות הרוצח ומניעיו לא היו ידועים. עם זאת, לקח אחד צריך היה להיות ברור.

זהו הלקח הפרוזאי והמובן מאליו ששמירה קפדנית על נבחרי ציבור היא חשובה לפחות כמו השמירה על הדמוקרטיה עצמה. פלמה היה חשוף לחלוטין בזמן הרצח, החברה השוודית שילמה ביוקר על המחדל הזה, אך האם אחרי האסון נלמד הלקח? במקרה השוודי התשובה היא לא. הראייה לכך היא אירוע שהתרחש בספטמבר 2003 אז ביקרה אנה לינד, שרת החוץ השוודית, בחנות כלבו גדולה במרכז סטוקהולם. למרות שלינד היתה אחת הדמויות הבכירות בממשל, היא לא היתה מאובטחת. ממש כמו פלמה. תוך כדי שהיא עורכת קניות, ניגש אליה צעיר בן 25 ודקר אותה בכל חלקי גופה. היא נפטרה בבית החולים ביום שלמחרת.

מאז מותם של לינד ופלמה השתפרה אמנם השמירה על נבחרי הציבור בשוודיה, אך עדיין לא נדיר למצוא שרים וחברי פרלמנט מטיילים לבדם ברחוב או נוסעים באוטובוס. זו אינה תוצאה של כשל אבטחתי. זו תוצאה של מסורת פוליטית המקדשת נגישות, פתיחות ושקיפות. מידות נעלות לכל הדעות אך הן חושפות את הדמוקרטיה לסכנה ברורה ומיידית. באותה מידה שוודיה מקדשת את חופש הדיבור, חופש ההתאגדות והחופש להפגין כמעט ללא גבולות. גם אלו הן מידות ראויות לשבח אבל בעולם האמיתי הן מנוצלות ע"י חסידי כל המחלות הממאירות של המאה ה-21: ניאו-נאצים מפגינים במדים ברחובות, גברים מיואשים ומתוסכלים מבצעים פשעי שנאה נגד יהודים ונגד מהגרים ובפרברי הערים הגדולות צעירים מקומיים מתגייסים לדאע"ש. כל אלו הם סימנים לחברה שלא מוצאת את הכוחות והאומץ להכיר בכך שלדמוקרטיה יש אויבים ושאין ברירה אלא לדבר על הדרכים להגן עליה.

כאן נמצא ההקשר הישראלי של רצח פלמה. תשע שנים אחרי רצח פלמה נרצח בת"א יצחק רבין. מאז הרצח מתקיימת בישראל מחלוקת קשה לגבי הנצחת האיש ומורשתו. יש הרואים חשיבות בשימת דגש על מורשתו הפוליטית של רבין בעוד אחרים טוענים שההנצחה צריכה להיות ממלכתית, כללית ונטולת מסר פוליטי. יש, עם זאת, אפשרות נוספת. בין זיכרון פוליטי ששייך למחנה אחד בלבד לזיכרון ממלכתי שמתייחס לרצח כאילו ראש-הממשלה מת מהתקף לב, יש את האמת המובנת מאליה. רצח רבין הוא בראש ובראשונה מקרה נורא של אלימות פוליטית שהמסר שלו חייב להיות לפני הכל מסר של הצבת גבולות לשיח הפוליטי ושמירה (ממש שמירה פיזית) על המוסדות הדמוקרטיים ונבחרי הציבור. צודקים אלו הטוענים שהשאיפה לאחדות ולהעלמת דרכו של רבין מהזיכרון הקולקטיבי היא שטחית ולעיתים גם פשיסטית. מצד שני, השאיפה לזכור את רבין בהקשר של הסכמי אוסלו בלבד מפספסת את תשומת הלב ואת ההזדהות של מרבית החברה הישראלית. לעומת זאת, הדיון על השמירה על הדמוקרטיה עצמה ועל מה מותר ואסור לעשות ולהגיד במסגרתה הוא חשוב, משמעותי ואקטואלי לכל הצדדים. זה איננו מסר טפל המשכיח וממסמס את הרצח וגם אינו מסר השייך למחנה פוליטי אחד בלבד. הוא איננו מפלגתי אבל הוא פוליטי מאוד – הדמוקרטיה זקוקה להגנה מצד כל המחנות, היא זקוקה לאיזונים, לבלמים ולתקשורת חופשית, היא לא סובלת הסתה וגזענות ובעיקר יש לחופש הביטוי שהיא מאפשרת גבול ברור וחד-משמעי שרבין עצמו הגדיר דקות לפני מותו. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", הוא אמר, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". השוודים פספסו את הרעיון הבסיסי הזה ב-86 וקיבלו עוד ועוד אלימות פוליטית. ישראל, מתוקף היותה מוקפת אויבים ונתונה בסכסוכים פנימיים וחיצוניים, נמצאת בסכנה גדולה וקיצונית עוד יותר. טוב יעשו מנהיגי הציבור שלה אם יקדישו את יום הזיכרון לרבין לטיפול בסכנה הקיומית הזו ולא יבזבזו אותו פעם אחר פעם על ההתכתשויות הרגילות של מי ינאם בכיכר ומי יארגן את העצרת.