בקיץ 1972, בזמן ביקור בלונדון, נתקל הצלם היפני מאסיושי סוקיטה בשלט פרסומת להופעה של זמר שלא הכיר בשם דיוויד בואי. המפגש ביניהם הוביל לחברות שנמשכה ארבעה עשורים שבמהלכם הִרבה לתעד את המוזיקאי. תערוכה שמוצגת בסטוקהולם חוזרת לצילומים האיקוניים שיצר.
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-02-16/ty-article-magazine/.highlight/00000186-4f15-d5d4-a5e7-ef9f82810000
מוזיקאים גדולים אף פעם לא באמת מתים. הם ממשיכים להתקיים גם אחרי שהורדו לקבר – ולא רק בדמיון של מיליוני המעריצים שלהם. תמיד יימצאו הקלטות שלא יצאו בזמנן, סופרים יכתבו ביוגרפיות, הטלוויזיה תשדר סרטי דוקו ומוזיקאים אחרים יפיקו גרסאות כיסוי לקלסיקות המוכרות. "להוציא מחדש, לארוז מחדש להעריך מחדש את השירים" כתב מוריסי בשירם של "הסמיתס" Paint A Vulgar Picture ותיאר את הלך הרוח הפוסט מורטמי במדויק. אם לקחת את הדימוי הזה צעד קדימה — אך לא מזמן זכינו לראות הופעת איחוד של "אבבא", שחזרה לבמה באמצעות אווטארים דיגיטליים שנראים כמו חברי הלהקה בצעירותם.
המקרה של דיוויד בואי אינו חריג. הסרט Moonage Daydream של ברט מורגן, שכולל קטעים מקוריים שמעולם לא נראו על המסך, והדוקו The Last Five Years של פרנסיס ווטלי עוררו בשנים האחרונות עניין מחודש באיש וביצירתו. כמותם גם הספר The Age of Bowie של העיתונאי הבריטי פול מורלי והתערוכה David Bowie Is שנפתחה בלונדון לפני מותו בינואר 2016, נדדה לערים נוספות ומשכה מאות אלפי מבקרים גם אחריו. במקרה של בואי לא הופקה עדיין, למרבה המזל, הופעת הולוגרמה עמוסת נוסטלגיה ומרצ'נדייז, ואוהביו הרבים יכולים להסתפק באלבום Blackstar, מתנת פרידה של אמן חד פעמי שהמשיך ליצור גם בימיו האחרונים ושהגיעה לעולם יומיים לפני מותו. קשה לדמיין סרט, ספר או הקלטה אבודה שישאירו חותם עמוק או משמעותי יותר מאלבום המופת הזה.
בימים אלו מוצגת בסטוקהולם תערוכה ייחודית הכוללת כמאה צילומים של בואי שיצר הצלם היפני מאסיושי סוקיטה במשך עשרות שנים, שבהן היה חבר של בואי ואחד המתעדים החשובים שלו. בתערוכה, שיתוף פעולה בין סוקיטה, "גלריה אונו ארטה" בבולוניה ו"בית התרבות" בסטוקהולם, מוצגות כמה מהתמונות האיקוניות ביותר של בואי ולצדן תוספות מעניינות כמו הקליפים לשירים Lazarus ו-Blackstar שיצר הבמאי השוודי יוהאן ראנק, ואוסף ספרים שבואי אהב וקיבל מהם השראה. התערוכה מנסה לתת תמונה מגוונת ועמוקה של המוזיקאי. הסרטונים של ראנק מתעדים את המחשבות והרגשות של בואי ברגעים שלפני הסוף, והספרים מתארים את עולמו הרוחני המגוון. בואי היה ידוע כקורא נלהב והמבקרים בתערוכה מוזמנים לעלעל בספרים שאהב, מ"האיליאדה" של הומרוס ו"הקומדיה האלוהית" של דנטה ועד "לוליטה" של נבוקוב, "בדרכים" של קרואק, "בדם קר" של קפוטה ו"1984" של אורוול.
אך העיקר הוא, כמובן, התמונות שמהוות לא רק תיעוד של קריירה עשירה, אלא גם כרוניקה של חברות ארוכת שנים. כמו רבים מבני דורו היפנים שהתבגרו אחרי מלחמת העולם השנייה, סוקיטה – צלם אופנה ופרסומות ידוע בטוקיו – גילה עניין בפעילות האמנותית בערים הגדולות במערב. בקיץ 1972 הוא הגיע ללונדון כדי לצלם מוזיקאי פופולרי אחר מסצינת הגלאם רוק – מארק בולן, הסולן של "טי רקס". את בואי, שהיה אז בעיצומה של תקופת הזיגי סטארדסט שלו, הוא עוד לא ממש הכיר.
באחד הימים, בדרך חזרה מסט הצילומים למלון שלו, סוקיטה נתקל בשלט פרסומת להופעה של בואי ולו ריד. סוקיטה לא שמע מימיו את Five Years או Starman, אבל המראה של בואי בכרזת הפרסומת, נשען על קיר עם רגל מורמת, מאופר ולבוש חולצה פרחונית, משך את תשומת לבו והוא קנה כרטיס להופעה. השאר היסטוריה.
להמשך הכתבה והתמונות: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-02-16/ty-article-magazine/.highlight/00000186-4f15-d5d4-a5e7-ef9f82810000
דיויד סטברו 