גם מונק היה צועק – אומנות אקספרסיוניסטית ופוליטיקה מקומית

בעבור תושבי נורבגיה אדוורד מונק הוא הרבה יותר מצייר גדול. לפחות הוא אמור להיות כזה אם לוקחים בחשבון את הנתונים האובייקטיבים של המדינה שהוא נולד וחי בה. נורבגיה ממוקמת בקצה הצפוני של אירופה, יש בה בסה"כ כחמישה מיליון תושבים, היא איננה חברה באיחוד-האירופי והיא רחוקה מזרקורי ההתעניינות הפוליטית והתרבותית הבינ"ל. אלו הסיבות שבגינן אין לנורבגיה גיבורים רבים מדי בעלי שם עולמי. יש לה מחזאי נחשב אחד (איבסן), מלחין ידוע אחד (גריג) אבל האמן הנורבגי הידוע מכולם, הוא ללא ספק הצייר הלאומי שלה, אדוורד מונק (1863-1944).

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.1910552

קשה אמנם לדרג אומנים ע"פ חשיבותם או איכות עבודתם, אך מונק נחשב ללא ספק לאחד מגדולי האמנים של העידן המודרני. הוא תפס את החוויה האנושית המודרנית על הבדידות, החרדה והשבריריות שלה, בצורה עמוקה יותר מכמעט כל אחד אחר ועבודותיו היו מקוריות ופורצות דרך בין השאר בגלל המוטיבים הפסיכולוגיים המופיעים בהן. סגנונו היה אישי מאוד, אקספרסיוניסטי וניסיוני אבל למרות הרדיקליות של יצירתו הוא השפיע על אומנים רבים שבאו בעקבותיו, בעיקר על האקספרסיוניסטים האירופיים של ראשית המאה העשרים.

אבל ערכה של יצירתו של מונק איננה אומנותית בלבד. מונק הוא גם אחד הלהיטים המסחריים הגדולים של עולם האומנות. יצירתו המפורסמת ביותר, הצעקה, הפכה במאי שעבר ליצירת האומנות היקרה ביותר שנקנתה במכירה פומבית כאשר היא נמכרה ב-120 מיליון דולר (התמונה שנמכרה היא אחת מארבע גרסאות שצייר מונק, שלושת הנותרות נמצאות במוזיאונים באוסלו). אבל לא רק אספנים ומיליונרים נהנים מיצירתו של מונק. תערוכה של עבודותיו שעברה בשנה שעברה בלונדון, פריז ופרנקפורט משכה כמיליון מבקרים.

נתונים אלו אמורים היו לתת למונק מעמד של גיבור לאומי בנורבגיה אך באופן מפתיע המוזיאון המוקדש ליצירתו בבירה אוסלו מיושן, צפוף ולא עומד בסטנדרטים של מוזיאון מודרני. הוא ממוקם באחת השכונות הפחות טובות של העיר, רחוק מאטרקציות התיירות האחרות שלה, חסרים בו מתקנים מודרניים שיכולים להוות מוקד משיכה למבקרים רבים ובעייתי מכל, הוא לא מאפשר להציג חלק גדול מיצירתו של מונק לקהל הרחב. מכיוון שמונק הוריש את מרבית עבודותיו לעיריית אוסלו מאוכסנים במוזיאון כיום כ-25,000 יצירות. מצבו של המוזיאון, עם זאת, מאפשר להציג רק כ-150 מהם וצוות המוזיאון טוען שיש חוסר בתקציב ייעודי לשימור שאר היצירות המונחות בחדרי האחסון שלו. גם מספר המבקרים מושפע מאיכותו של המוזיאון. בסה"כ כ-145,000 מבקרים מגיעים אליו מדי שנה. מוזיאון מודרני, מרווח וממוקם טוב יותר יכול היה למשוך בין חצי מיליון למיליון מבקרים (לשם השוואה מוזיאון ואן גוך באמסטרדם ומוזיאון פיקאסו בברצלונה מושכים בין מיליון למיליון וחצי מבקרים בשנה).

"המוזיאון עשה את שלו במשך חמישים שנה", אומר מנהלו סטיין הנריכסן, "עם זאת, עולם המוזיאונים השתנה מאוד מאז 1963 כך שציפיות המבקרים שלנו מהמוזיאון הן שונות לגמרי מאלו שהיו עם הקמתו". הנריכסון מספר שמעבר להתיישנות המתבקשת, אירוע נוסף הגביל עוד יותר את פעילות המוזיאון. ב-2004 נגנבו מהמוזיאון שתיים מיצירותיו החשובות של מונק, הצעקה ומדונה, ע"י שודדים חמושים. היצירות אמנם נמצאו והושבו למוזיאון כעבור שנתיים אך שיפוצים וסידורי אבטחה חדשים צמצמו את שטח התצוגה של המוזיאון בכ-40%.

"המוזיאון צריך להיות הרבה יותר גדול כדי שנוכל להציג יותר מיצירותיו של מונק ויצירות נוספות הקשורות אליו ולתקופתו היכולות לתת הקשר למפעלו האומנותי ולהמחיש את הרלוונטיות שלו לתקופתנו", אומר הנריכסון, "כמו כן, אנחנו צריכים מקום גדול יותר כדי לטפל טוב יותר במבקרים שלנו, שחלקם ילדים, ולוודא שהביקור במוזיאון והחוויה האומנותית תהיה בעלת איכות אופטימלית".

מצבו הירוד של המוזיאון מפתיע לא רק בגלל מעמדו הבינ"ל של מונק כאומן אלא גם מפני שנורבגיה היא אחת המדינות העשירות בעולם ואחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם. זוהי מדינת רווחה מתקדמת, בעלת איכות חיים גבוהה ושלטון יציב ומאורגן היטב שלא נרתע בד"כ מהוצאות ציבוריות גדולות לצרכי רווחה, חינוך ותרבות. מדוע בכל זאת נמצא האוצר הלאומי הנורבגי במצב כזה? את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא במסדרונות השלטון, לאו דווקא במסדרונות הגלריות והמוזיאונים. בסוגיה הזו, מסתבר, הכל פוליטיקה.

"טרם התקבלה החלטה סופית לגבי מוזיאון חדש המוקדש למונק באוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות והפיתוח העסקי בעיריית אוסלו, "המחלקה שאני ממונה עליה מכינה דו"ח בעבור מועצת העיר על מנת לבחור בין שתי חלופות אפשריות. האחת היא מוזיאון חדש במקום בו ממוקם המוזיאון הנוכחי והשנייה היא תכנית להתאמת הגלריה הלאומית להכיל את מכלול יצירותיו של מונק". ביירקה איננו יודע מתי תתקבל ההחלטה והוא נזהר מלתת הערכה. זהו הסיבוב השני בו מנסה עיריית אוסלו לטפל בעניין לאחר שהסיבוב הראשון הסתיים ללא תוצאות ובכישלון פוליטי.

ב-2008 החלה עיריית אוסלו בהליכים להקמת מוזיאון חדש ומודרני באזור ההופך בשנים האחרונות להיות המרכז התרבותי של העיר. זהו אזור מרכזי, על גדת הפיורד של אוסלו שבו נבנה בשנים האחרונות בניין האופרה החדש והמרשים של העיר המושך חובבי תרבות מקומיים וגם תיירים רבים. ב-2009 החלה חברה ספרדית בעבודת התכנון של המוזיאון החדש אך התכנית, המכונה Lambda, עלתה על שרטון כעבור שלוש שנים, אחרי שכבר הוצאו עליה עשרות מיליוני שקלים.

התכנית נתקעה מפני ש'מפלגת הקידמה', מפלגת ימין שרבים מחשיבים אותה למפלגה לאומנית פופוליסטית, הסירה את תמיכתה בפרויקט ב-2011. המפלגה, שהיא השנייה בגודלה בפרלמנט הנורבגי, עמדה אז בפני הבחירות המוניציפאליות באוסלו והיא טענה שמכיוון שמונק ויצירותיו הם עניינה של האומה כולה אין סיבה שתושבי אוסלו יישאו בעלות הפרויקט לבדם. מבקרי המפלגה טענו לעומתה שזהו צעד פופוליסטי המנסה לייצר כותרות ולמשוך בוחרים על חשבון האינטרס התרבותי הלאומי. כך או כך הפרויקט נזנח לאחר הבחירות והעירייה צריכה לבחור תחליף. "אנחנו בהנהלת העיר היינו מעדיפים להישאר עם התכנית המקורית", אומר הלסטיין ביירקה, "אך כרגע אין לה וגם לא לתכניות האחרות רוב במועצת העיר".

סטיין הנריכסן, מנהל המוזיאון הקיים אומר שהאתגר כעת הוא פוליטי. "יש מספר פתרונות אפשריים", הוא אומר, "אבל לאף אחד מהם אין רוב. החדשות הטובות הן שכולם מסכימים שמוזיאון חדש הוא עניין דחוף ואני מקווה שמישהו יעלה רעיון שיהיה לו רוב במועצה. אני וצוות המוזיאון הקיים בהחלט בעד הקמת מוזיאון חדש. בעבר היינו מרוצים מהתכנית עליה עבדנו במשך שלוש שנים ושנזנחה, וכעת כל מה שמעניין אותנו הוא שיהיה מוזיאון חדש ושזה ייקרה בקרוב".

הנריכסן מצביע על כך שהנושא איננו עניין פנימי של עולם האומנות בלבד. "זהו אחד הנושאים המדוברים ביותר בציבור הנורבגי בשנתיים האחרונות", הוא אומר, "לאנשים באמת אכפת". ואכן, אזרחים רבים מביעים את דעתם בנושא ופועלים להסדרתו. אחד מהם הוא כריסטיאן ריגנס, איש עסקים ידוע העוסק בעיקר בנדל"ן. ריגנס הוא גם חובב אומנות מושבע. הוא תורם מיליונים לפרויקטים שונים בתחום האומנות ויש לו גם אוסף פרטי הכולל יצירות של מונק. "מונק הוא חלק מהזהות הלאומית שלנו", הוא אומר, "לנורבגים רבים יש הדפסים של יצירותיו בביתם, אנחנו לומדים עליו בבי"ס, ציורי קיר שלו תלויים באוניברסיטאות והוא גם מקור לגאווה גדולה בעבורנו". ע"פ ריגנס יש לגאווה זו משמעות מעשית. "אנחנו מחשיבים אותו כגדול ציירי נורבגיה אך לעיתים אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו", הוא אומר, "זה קצת כמו נישואין, אנחנו אוהבים אותו אבל לא חושבים על זה יותר מדי וזה מסוכן מפני שיש לנו מחויבות בינ"ל לשמר את יצירתו ומורשתו האומנותית".

ע"פ ריגנס הפתרון הוא ברור. "התכניות לבניית מוזיאון חדש כבר קיימות", הוא אומר, "מבחינה כספית מדובר בפרויקט שאפשר לעמוד בו ושיהווה גם אטרקציה תיירותית ומקור הכנסה. מדובר בהוצאה הדומה להוצאה על אליפות העולם בסקי שהתקיימה באוסלו בשנה שעברה, בין 2 ל-4 מיליארד קרונות נורבגיות (בין מיליארד לשלושה מיליארד ₪) וזו אושרה ללא בעיה בכלל". ריגנס מוטרד מהזמן העובר ללא פתרון. "אני כבר בשנות החמישים המאוחרות שלי", הוא אומר, "בנייה של המוזיאון החדש שהוצע תיקח רק ארבע שנים אבל אם העניין יטורפד ולא יוכרע בקרוב אני חושש שלא אספיק לחזות ביצירותיו של מונק במוזיאון חדש ומודרני המכבד את מונק ויצירתו".

ריגנס איננו היחיד הדואג לעתיד עבודותיו של מונק ולשימור מורשתו האומנותית. אליזבת' מונק-אלינגסן היא אחייניתו מדור שלישי של הצייר הנורבגי הנודע וגם היא פועלת ללא לאות לטובת הקמת מוזיאון חדש. במכתב לשרת התרבות הנורבגית בשם צאצאיו של מונק היא כתבה: "אנו דורשים שהתכניות לבניית מוזיאון מונק חדש ייצאו לפועל ללא דיחוי. זוהי החלטה בעלת אינטרס ציבורי גדול כל כך שאין להותירה בידי פוליטיקאים מקומיים". בהמשך הדברים כתבה מונק-אלינגסן על פרשה עגומה נוספת הקשורה ליחסה של עיריית אוסלו למונק. ב-1946, כשנתיים לאחר מותו של האמן, רכשה העירייה את הבית בו הוא התגורר. אותה עירייה הרסה את הבית 14 שנה מאוחר יותר וחלק מהשטח עליו הוא עמד הפך למגרש חנייה. מונק-אלינגסן מציינת שהמשפחה אמנם גאה על כך שמונק הוריש את יצירותיו לטובת הקהילה אך היא סבורה שמורשתו יכולה הייתה להישמר בצורה טובה יותר. "ב-1960 הפוליטיקאים של אוסלו החליטו להרוס את ביתו של מונק", היא כותבת, "כעת אנו מבקשים שהשרה תתרום לשיפור ההתנהלות הזו".

אך מונק-אלינגסן, כריסטיאן ריגנס וחבריהם לא הסתפקו בכתיבת מכתבים ובקיטורים לעיתונות. באוקטובר האחרון הם הצטרפו לכמה אלפי חובבי אומנות נורבגים והתייצבו מול בניין עיריית אוסלו כדי להביע את מחאתם. "זו הייתה מחאה שהתחילה בתוך הקהילה האומנותית אך המשיכה באמצעות המייל, העיתונות והפייסבוק לציבור הרחב", מספר ריגנס, "בסופו של דבר הגיעו בין 5,000 ל 10,000 בני אדם, נושאי לפידים וכרזות וזעקו את זעקתו של מונק". זהו איננו רק מטבע לשון. המפגינים סיימו את ההפגנה בצעקה אמיתית משותפת מול הבניין בו יושבים מקבלי ההחלטות כאיזכור לצעקה, יצירתו המפורסמת של מונק.

אבל לא כולם מתרשמים מהצעקות ומהטיעונים של ריגנס וחבריו. "מדובר בקומץ של אנשים עשירים מאוד", טוען כריסטיאן טיברינג-גיידה, חבר פרלמנט מטעם 'מפלגת הקידמה' וראש סניף אוסלו שלה, כשהוא מדבר על המפגינים של אוקטובר שעבר, "אם זה כל כך חשוב להם, בבקשה, שייפתחו את ארנקיהם!".

טיברינג-גיידה טוען שהוא מעריך את יצירתו של מונק לא פחות מהמפגינים והוא מחשיב אותה כאוצר לאומי. הוא גם מסכים עם ההערכה שהמוזיאון הקיים איננו מתאים יותר לשימורה. אך לעומת התכניות לבנייתו של מוזיאון חדש, טיברינג-גיידה ומפלגתו תומכים בהשקעה ממלכתית בהתאמת הגלריה הלאומית הנורבגית באוסלו לאכסון כלל יצירתו של מונק.

"אינני מבין מדוע עיריית אוסלו צריכה לשאת לבדה בהוצאה הכרוכה בשימור עבודותיו של מונק", אומר טיברינג-גיידה, "זה אמנם נכון שמונק העניק לעיר אוסלו את יצירותיו במתנה אך מדוע עיריית אוסלו, שנמצאת בחובות, צריכה להוציא כסף על המתנה הזו. לעומת עיריית אוסלו, הממשלה הנורבגית עשירה מאוד ואין סיבה שהיא לא תתפשר ותתחלק בהוצאות". לדברי טיברינג-גיידה צריך גם לקחת בחשבון שכ-80% מהמבקרים המגיעים לחזות ביצירותיו של מונק הם תיירים ומעטים מאוד הם תושבי העיר. "זוהי אחריות לאומית", הוא אומר, "לא מוניציפאלית".

בעירייה, עם זאת, חושבים אחרת. "האחריות לשימור אומנותו הנפלאה של מונק היא ללא ספק של עיריית אוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות בעירייה, "זוהי משימה שאנו לוקחים ברצינות רבה, מתוך כבוד רב והכרת תודה לנדיבותו של האמן. אנחנו נמשיך לשאת בהוצאות הכרוכות בשימור האוסף אך כמובן שנהיה אסירי תודה אם הממשלה הנורבגית תחליט לתרום לבנייתו של מוזיאון חדש כפי שהיא עשתה בעבר במבני תרבות חשובים אחרים ברחבי המדינה".

בעבור כריסטיאן טיברינג-גיידה השתתפות ממשלתית היא תנאי הכרחי לכל פתרון עתידי. ע"פ טענתו חובותיה של עיריית אוסלו מסתכמים ב-17 מיליארד קרונות נורבגיות (כמעט 11.5 מיליארד ₪), אם יתווספו לסכום זה 5 מיליארד נוספים (כמעט 3.4 מיליארד ₪), הסכום שהוא טוען שיעלה פרויקט בניית המוזיאון החדש בפועל, תתקשה עיריית אוסלו לדאוג לנושאים חשובים יותר כמו רווחה, תחבורה ציבורית, ובתי-ספר. "זה יהיה לא אחראי מצדנו להשקיע סכומים כאלו", הוא מסכם, "מונק חשוב אבל הוא לא חשוב יותר מטיפול בקשישי אוסלו או בילדיה".

כך נמשך הדיון על שימור יצירתו ומורשתו של אחד האומנים הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בינתיים החלה שנת 2013, שנת ה-150 להולדתו של מונק, ופתרון לא נראה באופק. כוונות טובות לא חסרות אמנם בסיפור הזה אבל ייתכן שחלק ממקבלי ההחלטות לוקים בתכונה שמונק ייחס לעצמו, "הרצון שלי", הוא כתב, "גדול מכישרוני".