הסופרת והעיתונאית השוודית קייסה אקיס אקמן השתתפה באחד המשטים לעזה ובילתה בכלא הישראלי, הוציאה ספר מעורר מחלוקת על הקשר בין זנות לפונדקאות, ומיצבה עצמה כאחד הקולות החשובים של השמאל בארצה. עכשיו, עם צאתו של ספרה החדש, המוקדש לשינוי הגורף ביחסה של החברה המערבית כלפי מין ומגדר, היא שוב מושכת אליה אש. בשיחה נוקבת היא מסבירה למה דווקא גישה שנתפסת כנאורה עלולה לפגוע בצעירים, בהישגי הפמיניזם ובעצם המושג "אשה".
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.9885112
הסופרת והעיתונאית השוודית קייסה אקיס אקמן רגילה לעורר סערות. מרקסיסטית וסוציאליסטית מוצהרת, פמיניסטית ואקטיביסטית, ומי שמיצבה את עצמה כאחד הקולות המעניינים, המקוריים והחשובים של השמאל השוודי, היא נמצאת לא מעט באור הזרקורים במדינתה, לעתים במוקד של דיון ציבורי סוער. זה קרה כשפירסמה את ספרה על הקשר בין זנות לפונדקאות, זה קרה גם כשהשתתפה במשט לעזה בשנת 2015 ובילתה כמה ימים בכלא הישראלי, ועכשיו בא ספר חדש שכתבה, על השינוי ביחסן של חברות מערביות כלפי נושא שהוא מאבני היסוד של כל חברה אנושית – מין ומגדר – ומציב אותה שוב במרכז מחלוקת. לא מעט מעמיתותיה הפמיניסטיות ורבים בקהילה הטרנסג'דרית זועמים עליה, מוסדות שונים, כך מדווחת התקשורת השוודית, ביטלו את השתתפותה בדיונים ובפאנלים שאירגנו, אבל אקמן, גם אם אינה מפריזה בחשיבות הביטולים ואינה טוענת שהיא מושתקת, מודעת לקושי לקיים דיון ציבורי בנושאים רגישים בשוודיה ונחושה לצלוח אותו.
מה שמעורר את כעסם של מבקריה של האקטיביסטית הוא טיעון היסוד של ספרה הנקרא: "על קיומו של המין: מחשבות על ההשקפה החדשה על מין". בעשר השנים האחרונות הפכה הגישה החדשה, המכירה בכך שמין הוא זהות התלויה בהגדרה עצמית, להגמונית ואוניברסלית, טוענת אקמן, זהו קונסנזוס פוליטי חוצה מפלגות במדינות רבות, משוודיה דרך בריטניה ועד ארגנטינה. ארגוני ספורט, גופי תקשורת ומוסדות בינלאומיים – כולם מיישרים קו, מושגים חדשים נכנסים בסערה לשיח הציבורי, והמערכות הרפואיות ממהרות להתאים את עצמן ולבצע טיפולים שאיש עדיין לא יודע בוודאות את תוצאותיהם. וכל זה, אומרת אקמן, מסיג שנים אחורה את ההישגים במאבק על מעמד האשה.
"השינוי הזה ביחס למין ומגדר הוא הרה משמעות, ולכן אני מנסה להעלות אותו לדיון ציבורי", אומרת אקמן בשיחה בבית-קפה בסטוקהולם. "הספר החדש שלי מסביר מהן ההשלכות שלו, מדוע הוא מתרחש, מהי ההיסטוריה והאידיאולוגיה שמאחוריו ומה המשמעות שלו. פעם חשבנו שמין תלוי בביולוגיה, עניין של כרומוזומים, לעומת מגדר המוגדר כתפקיד חברתי, כלומר המחשבה שזכר אמור לעשות כך ונקבה אמורה לעשות אחרת. זהו דבר שמשתנה לאורך ההיסטוריה והוא תוצאה של מבנים חברתיים שונים. וכעת יש שינוי – מין הפך פתאום לעניין של זהות שניתן לבחור בה ללא הקשר גופני. אם אתה אומר שאתה אשה ואתה מרגיש כמו אשה, אתה אשה. מגדר, לעומת זאת, הפך למין. כלומר, אם אתה מחליט שהתפקיד החברתי שלך הוא נשי, אתה הופך לאשה. זו חזרה לאחור מבחינת זכויות הנשים, כי במצב כזה מה זה בכלל אשה?"
בעצם, אקמן אומרת, "המלה 'אשה' כשלעצמה פשוט נמחקת. בשוודיה ממליצים גופים רפואיים שלא להשתמש יותר במלה 'אשה' ולהחליף אותה במלים מגוחכות כמו 'נושאי רחם'. חברות של מוצרי היגיינה מדברות על החלפת המלה נשים במלים כמו 'בני אדם עם מחזור'. זו פרגמנטיזציה של המושג 'אשה'. המלה 'אשה' הופכת כמעט לטאבו. נלחמנו כל כך הרבה על מנת להיות מזוהות וכעת עושים מאיתנו טאבו, מפרקים אותנו לגורמים, אומרים לנו שאנחנו בעייתיות, מה משמעות התנועה לשחרור האשה אם אין בכלל נשים? מה יהיה לנו עכשיו, תנועה לשחרור בני אדם עם מחזור? ובמקרה כזה, מה עם נערות צעירות, מה עם נשים מבוגרות יותר ועם אלו שאין להן מחזור? מפרקים אותנו לכל הקטגוריות הגופניות הקטנות האלו שאין להן שום קונוטציה פוליטית".
קייסה אקיס אקמן, צילום: יואל נילסון.
ילד פגום?
אקמן (Kajsa Ekis Ekman), ילידת 1980, היא מטבע הדברים חיה פוליטית. היא אם לשניים, מתגוררת בסטוקהולם, אבל מסתובבת ועובדת בכל רחבי העולם. היא פעילה במאבקים ציבוריים ברמה המקומית, הלאומית והבינלאומית, ממאבק סביב מכירתה של בריכה ציבורית שכונתית בסטוקהולם, דרך המאבק בסחר בנשים ועד לאקטיביזם סביבתי. כמי שדוברת גם ספרדית וצרפתית בנוסף לשוודית ואנגלית, היא מרצה מבוקשת ברחבי העולם, וגם כותבת פורה, שבין ספריה ספר המוקדש למשבר החוב של יוון. ספרה הנוכחי, שבשלב זה פורסם בשוודית בלבד, מדלג בין דיסציפלינות, מביא דוגמאות ממדינות ותרבויות רבות, פורט את ההיסטוריה הרעיונית של נושאו ומצטט הוגים והוגות בני תקופות ואסכולות רבות ומגוונות.
בשוודיה עצמה העניין הזה מצוי בדיון פוליטי אקטואלי – אילו הצעות חוק עומדות כרגע על הפרק?
"כרגע יש שתי הצעות חוק על השולחן בשוודיה. על פי האחת, כל אדם יוכל להודיע חד-צדדית לרשויות על שינוי מינו מבחינת רישום האוכלוסין, ללא שום קשר למערכת הרפואית. כלומר, כל גבר יוכל מחר להודיע שהוא אשה והרשויות יגדירו אותו כאשה. ההצעה השנייה היא שניתן יהיה לעבור ניתוח להתאמה מגדרית (ניתוח לשינוי איברי המין) כבר בגיל 15 ללא הסכמה הורית. אני מנסה לעקוב אידיאולוגית אחרי השינוי הענק שמתחולל ולהבין במה בעצם מדובר. כולם מדברים על הרצון 'לכלול יותר אנשים', כלומר לדאוג לכך שאנשים עם זהויות שונות ירגישו בנוח במרחב הציבורי, אבל אותי זה מדאיג כי זו טענה בנאלית, וזה שינוי שלא מביא בחשבון נשים ונערות".
למה את מתכוונת? במה ייפגעו נשים ונערות מהשינוי באופן שבו אנחנו תופסים מין ומגדר?
"קודם כל, לא תהיה לנו סטטיסטיקה על נושאים הקשורים לנשים, כי מי בכלל יידע מה זה נשים. היום מדברים אפילו על הצעה – היא אמנם טרם הגיעה רחוק – להוריד ממספר הזהות השוודי את הספרה המזהה את המין כך שכולם יהיו ניטרלים מבחינה מינית. כך לא יהיו סטטיסטיקות על אלימות כלפי נשים, לא יהיו נתונים על הפרשי שכר או מידע על מכסות. מעבר לזה יש השפעה על תחומים רבים – ספורט נשים, למשל. החוקים משתנים כך שגבר לשעבר יוכל להתחרות בנשים. זה לא הוגן כי אנחנו רוצות להתחרות בתנאים שווים והגוף שלנו לא בנוי באותה צורה. אחרי שנים שבהן נלחמנו לעשות ספורט, ואחרי שקיבלנו את האפשרות הזאת לחמש דקות, פתאום כבר אין דבר כזה, גוף של אשה. לא אכפת לנו מה הזהות המגדרית שלך כגבר, תרגיש חופשי להחזיק בה, אבל אולי לא כדאי שתהיה בספורט נשים כי כאן מדובר בגוף, לא ברגשות שלך".
זה לא רק הספורט כמובן. בשיחה איתה מפרטת אקיס אקמן סיטואציות נוספות – עבריין מין שהועבר לכלא נשים, למשל, לאחר שהחליט שהוא אשה, או נשים שהרגישו לא בנוח כאשר גבר שאינו מוכר להן הופיע עירום בחדר ההלבשה של מכון כושר כי הוא מרגיש כאשה. בעניין הזה האחרון אקמן מדגישה שהיא עוסקת בנושא לא בשל החשש שגברים רבים ינצלו את המצב ויציפו את מלתחות הנשים, אלא כי יש כאן בעיה ברמה המבנית.
בואי נחזור להצעות החוק, אילו השפעות יהיו להן על החברה ועל בני הנוער המתבגרים בה?
"לפני 15 שנה היה בקושי ילד אחד בשנה בגילים 12-10 שסבל מדיספוריה מגדרית (מצב שבו אדם מצוי במצוקה בשל העדר הלימה מספקת בין זהותו המינית למגדר שאיתו הוא מזדהה, ד"ס), היום מאובחנים בכל שבוע כמה ילדים בגיל הזה. כמעט כולם בנות. בעבר אנשים שהחליפו מין היו בעיקר גברים מבוגרים. רוב האנשים חושבים על גבר מבוגר כשהם שומעים את המלה טרנסקסואל. כעת קורה משהו חדש והיסטורי, מרבית האנשים המגיעים למרפאות הם בנות בגיל העשרה המוקדם". בספרה היא כותבת כך: "פתאום זה בכל מקום. ילדים ובני נוער שרוצים לעשות מה שמכונה התאמה מגדרית. בארה"ב נפתחות מרפאות חדשות בכל שנה והן עדיין לא עומדות בביקוש לטיפולים הורמונליים וניתוחים. בשוודיה עלה בעשור האחרון באלפי אחוזים מספר הילדים ובני הנוער שקיבלו את הדיאגנוזה דיספוריה מגדרית, והם גם צעירים יותר".
אקמן מודעת לכך שתמונת המצב הזאת יכולה להיות סימן חיובי לכך שהחברה נעשית פתוחה וסובלנית יותר, שייתכן שתמיד רצו רבים לשנות את מינם ושהיום, סוף סוף, הם יכולים לעשות זאת. אך היא חושבת שהמציאות מורכבת יותר. בספר היא דנה באינטרסים של הממסד הרפואי, בתופעות הלוואי של הטיפולים ההורמונליים ובהשפעתם על פוריות. היא גם שואלת מי הם אלו המקבלים את הטיפול – גילם, השכלתם ומעמדם החברתי, וגם בודקת מה הקשר בין הדיאגנוזה לנטיות אובדניות, דיכאון, אנורקסיה, טראומה והומוסקסואליות. בסופו של דבר, היא טוענת, בניגוד למה שמקובל לחשוב, המאבק למען שינוי מין לאנשים צעירים כל כך יכול להיות ההיפך המוחלט מהמאבק למען זכויות להומואים וללסביות: בניגוד לתנועה הגאה, שנלחמה על הזכות של חבריה "להיות עצמם", המאבק הנוכחי מסמן לאדם שמקבל את הדיאגנוזה כי הוא "פגום" ודורש את שינויו. מי שמבקש להתחיל טיפול הורמונלי לילד שאוהב ללבוש שמלות ולשחק בבובות אינו "מקבל אותו כמו שהוא", אלא טוען ש"בנים אינם אמורים ללבוש שמלות ולשחק בבובות".
אם כך, את טוענת שהדיאגנוזה הזו בגיל צעיר כל כך והטיפול הרפואי בה היא פגיעה בילדים?
"מה שקורה במקרים כאלו הוא בעצם הפיכתו של ילד נשי, אולי ילד הומוסקסואל, לילדה הטרוסקסואלית. חילוקי הדעות על האופן שאנחנו תופסים מין ומגדר הופכים היום לדיאגנוזה רפואית. הבנים ה'נשיים', שאוהבים ללבוש שמלות, לעשות הופעות ריקוד בבית, אלו שאינם מתעניינים בכדורגל ואוהבים להשתעשע בתסרוקות, הופכים לעקרים לכל החיים (בגלל הטיפולים). וכך קורה גם לבנות שלא אוהבות להתאפר ומעדיפות לשחק כדורגל, אלו שיושבות ברגליים פשוקות, שאוהבות להתעסק במכוניות ואלו שאוהבות בנות אחרות. האם זו לא בעצם צורה של טיפולי המרה שבאמצעותם החברה מכריזה שהומוסקסואלים צעירים הם חולים בגלל התנהגותם והמדינה הופכת אותם להטרוסקסואלים במחיר הפיכתם לעקרים?"
הורות לעשירים
למרות שספרה של אקיס אקמן רחב יריעה, החלק הזה בו, שנוגע לנושא הטרנסג'נדרי, הוא זה שמושך אליו את עיקר האש. בשבועות האחרונים הוצפו העיתונות והרשתות החברתיות בביקורת עליה ועל הספר. היו שניסו למצוא טעויות עובדתיות בתיזה שלה, היו שטענו שהיא טרנספובית. מריה רמנהיל, טרנסית שכתבה ספר אוטוביוגרפי בשם "מניפסט טרנס-פמיניסטי", האשימה את אקמן מעל דפי העיתון הנפוץ "גטבורגס פוסטן" בשאיפה ליצירת "עולם אלים שצריך לנקות ממנו נשים טרנסיות". "היומיום של נשים טרנסיות כולל את אותה הסכנה של אונס, של תקיפה מינית בבית, של שכר נמוך יותר, הטרדות מיניות ואפליה כמו כל אשה אחרת", היא הזכירה לה. גם טינה רוזנברג, מן הפמיניסטיות הידועות במדינה, טענה כלפי טור בעיתון שכתבה אקמן באותו נושא עוד ב-2018, ש״הפמיניזם הסיסג'נדרי של אקיס אקמן" כולל רק נשים ש"המין הביולוגי שלהן מתאים למין החברתי (הזהות המגדרית) שלהן". בימינו, רוזנברג תקפה, הפמיניזם חייב לכלול מאבק בכל סוג של דיכוי – מעמדי, מיני, לאומי, גילי, גזעי ועוד. "דה-הומניזציה של אנשים טרנסג'נדרים אינה חדשה", היא כתבה בעיתון הנפוץ "אקספרסן", "אבל היא מפחידה במיוחד בתקופה של זלזול בכללי המשחק הדמוקרטיים ושל חוסר באמפתיה בסיסית לאנשים שרק לעתים רחוקות נכנסים לדיון הציבורי". אקמן הודפת את טענות מסוג זה. ספרה, היא טוענת, מצביע על ההשלכות של שינוי הגישה הקיצוני כלפי מין ומגדר והיא בוודאי אינה מתנגדת לטרנסים.
מהדיון בתקשורת ניתן להתרשם שהנושא הטרנסג'נדרי הוא הנושא היחיד בספר שלך.
"הדיון נעשה שטחי. במקום לדבר על האופן שבו אנחנו רואים מין ומגדר ולאן אנחנו רוצים להגיע עם ההגדרות החדשות האלו, הצד השני טוען שאני נגד טרנסים ולכן אני צריכה לשתוק. זו תגובה מהבטן, היא מגיעה מכל הכיוונים והיא מקשה על ניהולו של דיון אמיתי. במובן מסוים אנחנו חיים בתקופה אנטי אינטלקטואלית, אבל בניגוד לאושיות רשת ולאקטיביסטים של האינטרנט, השפעתם של אינטלקטואלים היא עמידה יותר. משפיענים יכולים לצבור 100 אלף עוקבים ולהיעלם ביום שלמחרת, אבל אינטלקטואלים משפיעים לכל אורך חייהם. אי אפשר לבטל אותם כי יש להם יותר מה לומר, כי הם קראו יותר. תמיד היו אינטלקטואלים ותמיד היו אנשים מפורסמים, יכול להיות שהיום המפורסמים הופכים לפוליטיים יותר.
"בעבר היה ז'אן פול סארטר והיתה אדיף פיאף שמעולם לא אמרה כלום על פוליטיקה כי זה לא היה התחום שלה, היום גם זארה לארסון (זמרת שוודית הזוכה להצלחה בינלאומית וביקרה לאחרונה את ישראל על "מדיניות אפרטהייד והרג אזרחים בעזה", ד"ס) מדברת על פוליטיקה, וזה טוב, אבל אי אפשר לבלבל את המשפיענים המתבטאים בעניינים פוליטיים עם אינטלקטואלים שחובתם ללמוד לעומק את הנושאים שהם מתבטאים לגביהם. לצערי, ההיגיון של הרשתות החברתיות חדר גם לעיתונים רציניים. פעם אלו שכתבו בעיתון היו כמעט אנונימיים, הם לא היו צריכים לדאוג לתגובות של מי שעוקב אחריהם, היום יש חרדה – מה יאמרו עלי אם אומר כך או אחרת". אקמן ודאי לא נמנית עם החרדים ולא חוששת לצאת נגד מגמות הנתפסות כמתקדמות. בספרה הראשון – שיצא בשוודיה ב-2010 ותורגם לאנגלית שלוש שנים אחר כך בכותרת Being and being bought : prostitution, surrogacy and the split self – היא טענה שזנות ופונדקאות הן שתי צורות של ניצול הקשורות זו בזו.
אקיס אקמן (משמאל), צילום: יואל נילסון. ספרה החדש של אקיס אקמן (באמצע), צילום: Bokfrlaget Polaris. מימין: הגרסה האנגלית של הספר העוסק בזנות ופונדקאות, צילום: Spinifex Press
מה בעצם את טוענת לגבי הקשר בין זנות לפונדקאות?
"אני טוענת שאלו צדדים שונים של תופעה אחת. זנות היא ניצול בעבור מין ללא רבייה, אף אחד הרי לא רוצה ילד שנולד כתוצאה ממין בתשלום. הפונדקאות היא ההיפך המוחלט – רבייה ללא מין. שתי התעשיות עוסקות במה שהן אולי שתי הפעולות האנושיות הבסיסיות ביותר והופכות אותן לסחורה. אין דבר קרוב יותר לנפש האנושית, או לתחושת העצמיות האנושית, ממיניות ומעשיית ילדים. ועכשיו שתי הפעולות האלו נמכרות בשוק החופשי ואפשר לשלם תמורת מין או תמורת ילדים.
"בשתי התעשיות האלו המנוצלות הן נשים. בפונדקאות זה 100% נשים, ובזנות, על פי מחקרים, כ-90% נשים ונערות. ובשני המקרים האשה מוותרת. באחד היא מוותרת על זכותה לתשוקה ולהנאה בעבור כסף, ובשני היא מוותרת על תינוק בעבור כסף אחרי שהיא עוברת תשעה חודשים של הריון קשה ולידה כואבת. אני מאמינה שהקמפיינים למען נורמליזציה של התעשיות הלא הומניות האלו הם קמפיינים להפיכת נשים לרובוטים: במסגרתם אנחנו אמורות לעשות סקס ולוותר על התינוקות שלנו בלי להרגיש דבר".
בשוודיה הפונדקאות אינה חוקית, וזו גם המדינה הראשונה בעולם שהפלילה את לקוחות הזנות, כבר לפני עשרים שנה. האם חקיקה היא הדרך הנכונה להתמודד עם מה שאת מכנה תעשיות הניצול האלו? או שדווקא הסברה וחינוך מועילים יותר?
"אני לא חושבת שהסברה עוזרת. בשוודיה ניסינו את זה. קמפיינים וחינוך לא עזרו. כמו שיש חוק נגד רצח ולא מסתפקים בהסברה, גם כאן צריך יותר מהסברה. בעניין הפונדקאות – זה נושא מורכב. הרי יש לנו במערב אוכלוסייה מבוגרת שדוחה את מועד הבאת הילדים לעולם, יש גם הומוסקסואלים גברים שרוצים ילדים, ויש אנשים שלא יכולים להביא ילדים לעולם. ידוע גם שאיכות הזרע יורדת, שיש נשים ספורטאיות שלא רוצות להרוס את גופן, ויש עוד סיבות רבות, אבל הבאת ילדים לעולם אינה זכות מוחלטת, כאן אנחנו עוסקים לא רק בניצול נשים אלא גם בסחר בילדים, וזה נגד אמנות האוסרות להתייחס לילד כסחורה או להפריד ילד מאמו או לפעול בניגוד לטובתו. צריך לדבר על זה. פונדקאות היא תופעה חדשה מאוד, חקיקה עדיין לא מכסה את התחום במדינות רבות, ואנחנו צריכים חוקים כדי להתמודד עם התופעה".
האם יש לך פיתרון, או לפחות סוג של אמפתיה, לאלו שאינם יכולים להוליד ילדים ושהפונדקאות היא הפיתרון שבחרו?
"האמפתיה שלי לא תעזור. גם אם יש לי אמפתיה, אני לא חושבת שמותר למישהו לקחת ילד של מישהו אחר. אני חושבת שכאשר אשה נושאת ילד ברחמה תשעה חודשים, וכאשר היא יולדת אותו, הילד הוא שלה. אני לא חושבת שאפשר לבטל את הקשר הבסיסי והמקורי הזה באמצעות כסף. יש כאן קשר רגשי, והרבה פעמים זה גם מחיר פיזי כבד של הפריה חוץ גופית, טיפולים הורמונליים וויתור על צורכי המשפחה המקורית בעבור הפונדקאות. ובסופו של דבר זה פיתרון שמיועד רק לעשירים, לא טיפול אוניברסלי בחוסר היכולת להוליד ילדים, אף פעם לא היה מצב שבו מאה אחוז מהאוכלוסייה יכלה להוליד ילדים".
וכשזה נוגע לזנות, מה עמדתך ביחס לטענה שחקיקה נגד זנות היא פגיעה בזכויותיהן של עובדות המין, ושהיא מורידה נשים בזנות למחתרת וכך גם מגדילה את הניצול והאלימות נגדן? האם המדינה צריכה בכלל לעסוק בעיצוב ההתנהגות האנושית?
"ברור שחוקים עוסקים בהתנהגות האנושית, אחרת למה צריך בכלל חוקים? חוקים עוסקים ברגולציה של התנהגות אנושית. האם גם גניבה ואונס הם בסדר כי זו התנהגות אנושית? מה שיש כאן הוא סוג של פשע, כי זה מין נגד רצונה של האשה. זה שמשלמים לה לא אומר שהיא רוצה את זה. אם לא היו משלמים לה, היא לא היתה עושה את זה. איזה מקום בעצם יש כאן לתשלום? התשלום מחליף את התשוקה. זה ניצול של עוני. זה בעצם אונס, ואני חושבת שאונס אסור על פי חוק בכל המדינות בעולם. במובנים רבים זה אפילו יותר גרוע מאונס כי זה קורה באופן שגרתי, גבולותיה של אשה בזנות מופרים על ידי אנשים שונים כמה פעמים ביום".
הנושא הזה אינו מפריד בין ימנים לשמאלנים. יש לגביו דעות שונות גם בתוך השמאל. איך את מסבירה את זה?
"בשבילי שמאל הוא אנטי קפיטליסטי. כסוציאליסטים אנחנו עובדים נגד קפיטליזם. המרקסיסט ההונגרי ג'רג' לוקאץ' אמר שהקפיטליזם נוטה להתרחב לעוד ועוד אזורים של חיינו, כך שהוא משתלט על אזורים שעדיין לא הפכו לסחורה והופך אותם לכזו. האימפריאליזם הפך את הקרקע לסחורה, כעת גם חשמל, בתי ספר ומים עברו מניהול חברתי שלא על בסיס רווח להתנהלות המבוססת על רווח. וזה קורה גם בתחומים כמו מין, שבדרך כלל אנחנו עושים בחינם כי אנחנו אוהבים את זה. כסוציאליסטים, אנחנו רוצים להוציא דברים מהשוק, לא להכניס אותם לשוק. לא היינו רוצים, למשל, שגם חֲבֵרוּת תיכנס לשוק. ואם החברות היתה חלק מהשוק, זה אולי היה וולונטרי, אבל אילו חברויות זה היה יוצר? האם זה לא היה משחית את היחס שלנו למערכות יחסים אנושיות? מעבר לזה ישנו גם עניין הנשים, שאינו עניין של ימין ושמאל. בתנועת הנשים יש נשים מהשמאל, מהימין ומהמרכז. יש נשים מהמעמדות הגבוהים ומהמעמדות הנמוכים, כולנו חולקות את אותם האינטרסים בנושאים רבים, גם אם אנחנו לא מסכימות בעניינים אחרים".
צרחות ואדרנלין בלב ים
אחד הנושאים שאינם מאחדים אנשי ימין ושמאל הוא הסולידריות עם הפלסטינים, ואקמן נעתרה ברצון כשהוזמנה להשתתף במשט לעזה על ספינת הדיג "מריאן", שיצאה מהעיר גוטנברג שבמערב שוודיה לכיוון עזה במאי 2015, חמש שנים לאחר המשט הקטלני בהשתתפות ה"מאווי מרמרה". הספינה נשאה איתה ציוד הומניטרי וקבוצה שהורכבה מפעילים פוליטיים, אנשי רוח ויוצרים, עיתונאים ואקטיביסטים, חלקם יהודים, שעלו וירדו בנמלים שונים באירופה בדרך לעזה, ובהם באסל גטאס, אז חבר כנסת מהרשימה המשותפת, נשיא תוניסיה לשעבר מונצף מרזוקי והמוזיקאי והאמן הישראלי לשעבר, תושב שוודיה, דרור פיילר.
איך הגעת למשט לעזה? מה הקשר שלך לנושא?
"ביקשו ממני להשתתף. מבקשים תמיד מסופרים, עיתונאים ואקטיביסטים להשתתף ואני הסכמתי מיד כי תמכתי במטרה. לצערי, לא הגענו לעזה, כי חטפו אותנו במים בינלאומיים וכל מה שראיתי מישראל הוא הצד הפנימי של בית סוהר".
מה קרה שם כשחיילי צה"ל עלו לספינה שלכם?
"עד כמה שאני זוכרת הם באו באמצע הלילה, כשהיינו עדיין רחוקים מאוד מעזה, עמוק במים בינלאומיים. הם באו עם צי גדול של חמש או שש ספינות קרב ענקיות ומסוקים מלמעלה. הם עלו, ירו בטייזר על אנשים, היו צרחות והרבה אדרנלין".
פחדת?
"האווירה היתה מפחידה. אבל לא חשבתי שאני הולכת למות או משהו כזה. זה היה סוריאליסטי ואינטנסיבי, היו הרבה חיילים, כל הזמן באו עוד ועוד חיילים והרבה מהם קיבלו מחלת ים והקיאו מעבר לסיפון". לאחר ההשתלטות על הספינה נלקחו האקטיביסטים לנמל אשדוד ומשם לכלא גבעון ברמלה. "הייתי בכלא בערך שבוע", נזכרת אקיס אקמן, "ישבתי בתא עם אשה רוסייה שהיתה איתנו וסירבה להשתחרר עד שאשוחרר גם אני, למרות שהציעו לה כבר ביום השני".
איך היו החקירות?
"זה לא היה נעים, ואני לא יכולה לומר שאני מתרשמת במיוחד משירותי המודיעין שלכם. היתה תחושה שהם חיפשו מידע עלינו בגוגל וניסו להפחיד אותנו בכך שאמרו לנו דברים כמו 'אני יודע באיזה בית ספר הבן שלך לומד', מידע מהסוג שלא קשה למצוא. אבל זה היה קצת מפחיד, הם השאירו אותנו ערים לילה שלם כבר באולם גדול בנמל אשדוד, הם הפשיטו אותנו, ערכו עלינו חיפוש, והושיבו אותנו בשולחן לחקירה על ידי שלושה או ארבעה אנשים. אחר כך העבירו אותנו לשולחן אחר והתחילו שוב, כמו שטיפת מוח כל הלילה. בבית הסוהר עצמו פשוט ישבנו בתא 23 שעות ביממה והוציאו אותנו לטיול של שעה בחצר וזה הכל. זה כלום לעומת מה שפלסטינים עוברים בבית סוהר, היו איתנו רכים יחסית, אבל בכל זאת השאירו אותנו כלואים בלי משפט ובלי להיות מואשמים בפשע. ואז הגיע מכתב מראש הממשלה שלכם שכתב לנו שאנחנו צריכים ללכת להפגין בסוריה".
למרות הטפות המוסר של נתניהו, אקיס אקמן עדיין כותבת על עזה כחלק מעבודתה העיתונאית. "אני חושבת שזה נורא שהם הורגים אנשים", היא אומרת על ישראל בהתייחס לאירועים האחרונים. היא לא מאמינה בפתרון שתי המדינות בגלל המורכבות של ההפרדה בין הגדה המערבית לעזה ובגלל "האפליה הגזעית ומערכת האפרטהייד", המונצחת בטענה שעם אחד זקוק למדינה שהיא שלו בלבד. בעתיד, כך היא מקווה, שני העמים יוכלו לחלוק מדינה אחת דמוקרטית וחילונית שאינה מבוססת על אפליה אתנית.
יש בישראל מי שיטענו שפיתרון כזה הוא התאבדות מפני שבעוד את מדברת על מדינה חילונית ודמוקרטית, במציאות יכולה לפרוץ מלחמת אזרחים ובני שני העמים יטבחו זה בזה.
"זה לא מה שהם עושים גם ככה? האם אין כאן דמיון לדרום אפריקה? גם שם היו הצעות דומות. הצעות על מדינות-אם עצמאיות. זה לא קרה, ואמנם גם היום יש שם אלימות בגלל אי השוויון הכלכלי, אבל בכל זאת יצרו מעין מדינת קשת שכללה את כולם. אם הישראלים רוצים ביטחון, ואם הפלסטינים רוצים לחיות ללא כיבוש, סנקציות ואפליה, כיצד פיתרון שתי המדינות יפתור את זה?"
האם את ביקורתית גם כלפי החמאס וההנהגה הפלסטינית כמו שאת ביקורתית כלפי ישראל? הרי ברור שהם יורים על אזרחים, מפרים זכויות אדם ומדכאים נשים.
"תראה, אני חושבת שכל עם כבוש זכאי להגן על עצמו. ובוודאי זכאי לכך עם שבני עם אחר פולשים אליו, זורקים אותו מהבית וכופים עליו כיבוש ועוצר. לישראל יש מזל שכל מה שיש לפלסטינים הוא הטילים הפתטיים האלו, זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".
טילים יכולים להרוג.
"כן, אבל אי אפשר להפריד את הבעיות של המנהיגות הפלסטינית, לא רק בצד של עזה, מתוצאות הכיבוש. זה נהיה כל כך גרוע שיש משפחות שכבר אי אפשר לדעת מי מחבריהן הוא משת"פ ומי אינו מסתנן. זה כל כך מורעל, שאי אפשר לצפות לדמוקרטיה, או ממנהיגות לתפקד במרחב צר כל כך".
האם העניין הפלסטיני אינו מוצא קל לאקטיביסטים אירופים, כי בניגוד למקרים של רצח–עם או טיהור אתני בסין או בסוריה למשל, שם הם היו מסתכנים במוות, הנסיעה לישראל ככל הנראה לא תסתיים במוות, בטח לא אם את שוודית?
"אז אתה חושב שאנחנו צריכות לנסוע ולהיהרג? מה אתה אומר – שאם אתה לא נהרג אתה לא אקטיביסט אמיתי?"
לא, אבל האם זה לא יוצר מצב שבו מדינות גרועות בהרבה סופגות פחות ביקורת?
"זה מה שהם תמיד אומרים. אבל האם זה לא ווטאבאוטיזם? אני כתבתי הרבה גם על סין, ויש המון שוודים שנסעו לכורדיסטן ונלחמו ברוז'בה, ויש מי שנסעו למקסיקו ונלחמו עם הזפטיסטס, אני נסעתי ליוון בזמן המשבר. אנחנו התבקשנו על ידי התנועה הפלסטינית ופעילי שלום ישראלים לעשות את המשט כאקט של סולידריות. זו היתה יוזמה נפלאה של יהודים ואקטיביסטים פלסטינים בשוודיה, והרעיון לא היה להשתתף במלחמה או להביא כלי נשק אלא לשבור את המצור ולהביא אספקה רפואית ואת הסירה עצמה לעזרת הדייגים. לפעמים אני תוהה אם ישראל חושבת שהבעיה הזאת פשוט תיעלם. היא לא תיעלם. קראתי, למשל, את הביוגרפיה של גולדה מאיר, וזה מוזר, הפלסטינים בקושי מוזכרים שם. מדי פעם ערבים מופיעים ונעלמים אבל אין מחשבה על זה. כלומר, היא היתה אדם מרשים מבחינות רבות, אבל הבעיה הזאת לא תיעלם. וכל הצער שנזרע עכשיו בגלל הילדים שנהרגים ייקצר מתישהו. זה חוק טבע, לכל פעולה יש תוצאה, דיכוי מביא להתנגדות, וזה פשוט ממשיך כך".
מה דעתך על המגמות האנטישמיות שחדרו לתנועת הסולידריות העולמית עם הפלסטינים?
"לגיטימי לבקר את ישראל כמו כל מדינה אחרת, אבל לא לגיטימי לבקר עם או קבוצה אתנית. לא צריך לבלבל בין השניים. אבל יש שני מחנות שעושים בדיוק את זה. האנטישמים עושים את זה ומשתמשים בסכסוך כתירוץ לאנטישמיות שלהם. אנחנו תמיד גינינו את זה ולא נתנו, למשל, לאנשים כאלו להיות חלק מהמשט לעזה. אבל גם הממשלה הישראלית והקמפיין נגד ה-BDS עושים את זה. הם מנסים לשלב את שני הדברים בכוונה. אנחנו נגד גזענות. אנחנו לא עושים אנטישמיות. אנחנו מבקרים מדינות ומדיניות, וגם לנו יש אחריות להילחם באנטישמיות. האנטישמיות היא לא בשמנו, היא ניסיון לחטוף את התנועה של ההזדהות עם הפלסטינים".
אבל הפלסטינים וישראל הם עניין מקומי, ובספרה החדש אקיס אקמן הרי עוסקת בשינוי טקטוני המתרחש על פני הגלובוס כולו. "המסע של מאבק הנשים מתנועה חתרנית למדיניות רשמית לא היה קל. הוא נתקל בהתנגדות מתמדת מכל שכבות החברה ורבים אינם אוהבים את הפעילות למען שוויון", היא מתארת בספר את הניסיון לביטול החלוקה החוקית בין גברים לנשים ולמעשה את היעלמות המושג "אשה" מהשיח הציבורי דווקא כחלק מדרישה פרוגרסיבית להקלה על חייהם של מיעוטים . כך, באופן פרדוקסלי, היא נתמכת גם ע"י ליברלים ופמיניסטים. "עם כל הכוונות הטובות, זו מגמה מדאיגה, מסכמת אקמן, "כי המושג 'אשה', כמושא התנועה הפמיניסטית, נלקח מאיתנו".
דיויד סטברו 