28 שנים חצתה חומה את ברלין. היא הייתה סמל למסך הברזל ולמלחמה הקרה, היא הפרידה משפחות ויצרה מחסור ואבטלה. אבל היא גם הייתה מקור השראה. זהו מסע בעקבות כמה מהיצירות המוסיקליות שנוצרו בצילה.
הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il
סצנה ראשונה: בית קפה קטן בברלין. ליד החומה. על רקע אור נרות וצלילי גיטרה נערכת מסיבת יום הולדת מאולתרת. זוהי תחילתה של יצירת המופת "ברלין" של המוסיקאי לו ריד ושמה של בעלת השמחה, גיבורת הסיפור, הוא קרוליין. זהו השיר הראשון באלבום והאווירה בו נעימה מאוד, כמעט אופורית. אך זהו השקט שלפני הסערה. מכאן והלאה מתפתח סיפורם של קרוליין ובן זוגה, ג'ים, שניהם מכורים לסמים, לסאגה של קנאה, אלימות וייאוש. למרות שהטקסטים מזעזעים למדי המעטפת המוסיקלית מלאה במלודיות נעימות לאוזן ובעיבודים מוסיקליים עשירים.
באחד השירים ילדיה של קרוליין נלקחים ע"י הרשויות. בסוף השיר מצטרפים אל הגיטרה האקוסטית והחלילית, קולות בכי וצרחות מקפיאות דם של ילדים. בשיר אחר מתוארת המיטה עליה קרוליין חותכת את וורידיה ומתאבדת. ללא ספק חומר קשה ואכן, עם יציאת האלבום הוא ספג ביקורות קשות. אמרו שהוא בלתי קומוניקטיבי ויומרני אך למרות הביקורת, גם היום, 36 שנה לאחר שהוא הוקלט, הוא מבטא במקוריות ובכנות את הנטייה האנושית מאוד להרס עצמי ואת הכאב שבני אדם יכולים לגרום אחד לשני.
לו ריד כתב והקליט את "ברלין" לפני שהספיק אפילו לבקר בעיר. הוא בחר בה מכיוון שהוא רצה להשתמש בחומה שחילקה אותה כמטפורה למצב האנושי המלא בקונפליקטים וחוסר הרמוניה תמידיים. החומה שבצילה חיו גיבוריו של ריד הייתה סמל לזו שביניהם, לחוסר היכולת שלהם להיות קרובים, ליצור שותפות, לאהוב. לו ריד לא היה היחיד שהשתמש כך בחומה. ב-28 השנים שהיא חצתה את ברלין היא הפכה למקור השראה לכמה מהיצירות המוסיקליות המעניינות של שנות השבעים והשמונים.
החומה הוקמה ב-1961 כדי לעצור את ההגירה של תושבי מזרח ברלין למערב העיר, שהייתה מובלעת בתוך שטחה של גרמניה המזרחית. אך היא עשתה יותר מזה, היא הפרידה משפחות, היא יצרה מחסור ואבטלה והיא גם הפכה לסמל למסך הברזל ולמלחמה הקרה. מעברי הגבול, מגדלי השמירה ושטח ההפקר שליד החומה היו תפאורה לניסיונות בריחה נועזים כמו גם לתקריות דיפלומטיות ואירועים היסטוריים כמו נאומו המפורסם של ג'ון.פ.קנדי, נשיא ארה"ב, שקרא אל תושבי העיר בהזדהות: Ich bin ein Berliner (אני ברלינאי). בעוד תושבי המזרח נאלצו להתמודד עם מציאות יומיומית דכאנית בצל 140 ק"מ של חומה, גדרות תיל, מוקשים וכדורים שורקים, במערב העיר המוזות לא שתקו. להיפך, מסביב לחומה הפיזית נרקמו יצירות מוסיקליות מגוונות על חומה אחרת, מופשטת יותר, זו המפרידה בין בני האדם וזו שבתוכם.
*****************
סצנה שנייה: מועדון רוק ליד החומה בשכונה המזרחית ביותר במערב ברלין. על הבמה להקת רוק מנגנת שיר אפל בשלושה רבעים. הזמר יושב כפוף ומעשן לאור נברשות. למקום נכנס דמיאל, הוא עובר דרך הקהל המתנועע באיטיות ועושה את דרכו לבאר. דמיאל הוא מלאך. הוא ועמיתו קסיאל, מסתובבים דרך קבע בברלין, צופים בבני האדם, מקשיבים למחשבותיהם ומתעדים אותן. בני אדם אינם יכולים לראות אותם היות והם קיימים במציאות מופשטת ומופרדים מזו האנושית בחומה נצחית. במהלך שיטוטיו נתקל דמיאל באמנית טרפז צרפתייה בשם מריאן. הוא מלווה אותה, בלי שהיא תוכל לראות אותו ומתאהב בה. למענה הוא מחליט לוותר על כנפיו והופך לאדם רגיל.
זהו הסרט "מלאכים בשמי ברלין" של ווים וונדרס והזמר על הבמה הוא ניק קייב, מוסיקאי אוסטרלי צעיר שעבר לגור בברלין ב-1983, עזב אותה כשלהקתו התפרקה ושב אליה עם להקתו החדשה, The Bad Seeds, כדי להשתתף בסרט של וונדרס. הסצנה שקייב משתתף בה היא שיא הסרט. היא שורתו התחתונה. מריאן ניגשת לבאר, מתיישבת ליד דמיאל שהפך לבן אנוש, והוא נותן לה משקה. היא לא ראתה אותו מעולם אבל היא חשה בו. "עכשיו זה רציני", היא אומרת, "עכשיו אני מוכנה". היא מספרת לו על חייה ומבקשת ממנו להסתכל לה בעיניים. "אין סיפור גדול יותר משנינו", היא אומרת, "איש ואישה, סיפור של ענקים בלתי נראים, של אבות מייסדים. זאת תמונת ההכרח, העתיד של כולנו". הם במרחק נגיעה. היא מספרת לו על הקשר הגורלי ביניהם. ברקע המוסיקה נמשכת, לשיר קוראים "ממנה אל הנצח". הם מתנשקים. החומה נופלת.
"מלאכים בשמי ברלין" כולל רבים מציוני הדרך של העיר. דמיאל מתבונן על העוברים והשבים מראש כנסיית Kaiser Wilhelm Gedächtniskirch ומפסגת אנדרטת הניצחון, ה-Siegessäule וניק קייב מופיע ב-Kreuzberg, אזור שנשאר ייחודי ומעניין עד היום. למרות שעם נפילת החומה עבר האזור משולי העיר למרכזה, הוא נחשב עדיין למוקד של תרבות אלטרנטיבית והוא מקום משכנם של מהגרים רבים, סטודנטים, אמנים ופעילים חברתיים. על פי תדמיתו הוא בית לתרבויות שוליים ומהומות אלימות אך יש בו, בנוסף למועדוני הפאנק, מרכזי הטכנו והגלריות גם אזורים בורגניים למדי ואתרים תיירותיים ממסדיים כמו המוזיאון היהודי וצ'קפוינט צ'רלי.
וכמובן יש גם את החומה. או לפחות שרידים ממנה. למעשה, אפשר למצוא שרידים כאלו בכל העיר, אך הגלריה של הצד המזרחי בקרויזברג על ציורי הקיר וכתובות הגרפיטי שלה, היא הרצועה המפורסמת והארוכה ביותר. שרידי החומה ורחובות העיר מעלים בדמיון כל מיני שמות תואר. ראשית, ברלין היא ענקית. והיא בתהליך בנייה כבר יותר משישים שנה. לעיתים היא נראית כמו אתר בנייה ענק, מלא בשופלים, פיגומים וחורבות. שנית, היא קודרת, לא נוצצת אלא פונקציונאלית. והיא טעונה – היסטורית, פוליטית ותרבותית. לא פנינת חן ציורית כמו בירות אירופאיות אחרות, היא דומה יותר לענק אפור עתיר חשיבות והרה גורל. אבל מכל שמות התואר המעניין ביותר הוא "מנוכרת". ושלא תהיה טעות, אין כאן כוונה להשמיץ את העיר, להיפך, זהו קו אופי ייחודי של העיר, אולי סוד המשיכה שלה.
בשדרות Unter den Linden, בין שער ברנדנבורג המפורסם ל Alexander Platz, החשובה שבכיכרות מזרח ברלין, עומדת עדיין אוניברסיטת Humboldt. בשנות השלושים של המאה התשע עשרה למד כאן קארל מארקס, האיש שהסביר את מושג הניכור טוב יותר מכל אדם אחר. כדי להגשים את האנושיות במלואה, הסביר מארקס, על בני האדם להשתחרר מן ההפרדות שהעבודה המודרנית יצרה – אלו המתבטאות באלוהי הדת ואלוהי הממון, בחלוקת עבודה משעבדת ובמערכות יחסים תכליתיות. כמו חומת ברלין שהפרידה בין בני אדם ואומות, כך עומדת חומה בלתי נראית בין האדם המודרני ליצירתו, לזולתו ולעצמו, בין עולמו המנוכר לפוטנציאל האנושי והחברתי שלו. וכמו חומת ברלין שהוקמה כתוצאה מצרכים כלכליים ופוליטיים, כך גם חומה בלתי נראית מדכאת את הרוח האנושית למען המשך תפקודו של הסדר החברתי. אולי זה מה שמשך מוסיקאים, במאים וסופרים רבים כל כך לברלין ולחומה שבליבה.
*****************
סצנה שלישית: כוכב רוק עומד ומתגלח בחדר אמבטיה. לאחר שהוא משלים את גילוח זקנו, הוא מהסס רגע ומגלח את בטנו ואת גבותיו כאשר טיפות דם ממלאות את הכיור. בחזותו החדשה הוא יושב וצופה בטלוויזיה תוך כדי חלומות בהקיץ על ילדותו ועל שדות הקטל בהם נהרג אביו במלחמת העולם. הוא שוקע בתרדמת ומחולץ ע"י עוזריו שפורצים את דלת החדר. לאחר שמזריקים לו משהו, הוא מוקם על רגליו, מועמס על מכונית ומוסע להופעה. ההצגה הרי חייבת להימשך.
"החומה" הוא אלבום של פינק פלויד מ-1979 שהפך לסרט ב-1982. היצירה כולה נכתבה ע"י רוג'ר ווטרס והיא מעניינת מכיוון שווטרס מוסיף לחומה הקשר רחב יותר, הוא הבין שהחומה שנמצאת בפנים, זו הגורמת לבדידותו של האדם, קשורה לחומה המפרידה בין עמים ואומות. הגיבור של היצירה, פינק, מופרד בילדותו מאביו, נחנק ע"י אמא מגוננת מדי, מדוכא ע"י מוריו ונעזב ע"י אשתו. כתוצאה מכך הוא מקיף את עצמו בחומה של בדידות. הוא נולד מחדש, בסצנה המתוארת למעלה, ככוכב רוק שהופך את הופעותיו לחוויה פשיסטית. הוא מטיף לשנאה ולגזענות תחת סמלים של דיכוי ואלימות. כך הופכת החומה הפנימית שלו לחומה פוליטית.
ווטרס מעולם לא היה אומן של אנדרסטייטמנט. בהופעותיו הוא תמיד בחר להעביר את המסרים שלו בצורה הכי גרנדיוזית שאפשר להעלות על הדעת. לעומת ניק קייב ולו ריד שמצליחים להעביר מסרים לא פשוטים באמצעות להקת רוק, כמה מסכי ווידאו, מקהלה או הרכב קלאסי מצומצם, ווטרס נזקק לקרקס שלם של קרני לייזר, פיצוצים רועמים וחזירי ענק מעופפים. כתוצאה מכך ומההצלחה המסחרית העצומה של "החומה" לרבים כבר אין סבלנות לווטרס ולמגלומניות שלו, אבל זהו אלבום חשוב והוא קשור לברלין ביותר מדרך אחת.
ראשית, בקיץ 1990, פחות משנה אחרי פירוק החומה, ווטרס העלה את "החומה" כאופרת רוק במגרש ריק בין Potsdamer Platz לשער ברנדנבורג לעיני יותר מרבע מיליון איש. זה היה אירוע היסטורי בהשתתפות מאות מוסיקאים והוא שודר בשידור ישיר לעשרות ארצות. שנית, ווטרס כותב על ולאור מלה"ע השנייה וברלין, יותר מכל מקום אחר, היא בית היוצר של המלחמה ההיא ושום ביקור בה לא שלם בלי ביקור בצלקות שנותרו ממנה. "טופוגרפיה של טרור", למשל, היא תערוכה בעלת ערך היסטורי וחינוכי רב שמציגה את זוועות הנאציזם על שרידי מפקדות האס.אס והגסטאפו. תערוכה חשובה נוספת נמצאת באתר בו הוחלט על דרך הוצאתו לפועל של הפתרון הסופי, בווילה וואנזה (Villa der Wannseekonferenz). האתרים בו עמדו מפקדותיהם של גרינג, הימלר, היידריך ואחרים מצוינים בשלטים מיוחדים באזור רח' Wilhelmstrasse ועם קורבנות השואה אפשר להתייחד באנדרטה לזכר יהודי אירופה הסמוכה לשער ברנדנבורג ובמרכז המידע שמתחתיו. חומת ברלין הוקמה רק אחרי מלה"ע השנייה אך גם חומות האיבה שיצר המשטר הנאצי נוכחות בה בכל פינה.
הפרויקט המוסיקלי של רוג'ר ווטרס מתאר יפה אספקטים נפשיים מסוימים של הנאציזם, את האגרסיה המופנית כלפי חוץ הנובעת מפחד ובדידות. אך זוהי, מן הסתם, תמונה חלקית מאוד. מקורו של הנאציזם הוא הרי לא בילדות הקשה של מחולליו או בטראומות הנפשיות של תומכיו. הנאציזם נולד בפוליטיקה, בתרבות ובכלכלה של המאה העשרים אך המנגנונים הנפשיים שווטרס מתאר ב"החומה" עזרו לו לתפוס שבת בלבבות הגרמנים. והחומות האלו טרם נפלו.
בין חורבות האימפריה הנאצית של שנות הארבעים, שרידי החומה של שנות השישים ומגדלי הפאר של ראשית המאה העשרים ואחת בפוטסדאמר פלאץ, יש אמת עצובה. המלחמה נגמרה, אבל הפשיזם, הדיכוי והשנאה לא עברו מהעולם. אפילו פירוק חומת ברלין לפני עשרים שנה לא היה באמת רגע של שחרור. גם האירוע הזה היה חלק ממאבק פוליטי והיו מי שהרוויחו ומי שהפסידו ממנו. ברה"מ פורקה ונכסיה חולקו בין אוליגרכים ולא להמונים, חומות כלכליות באירופה נפלו אך כוחות השוק השתלטו והותירו בעינן את העוני, הפערים והאבטלה. גרמניה אוחדה והפכה למדינה החשובה באירופה, יבשת שהתמודדה עם רצח עם ושנאת זרים עמוק אל תוך סוף המאה העשרים. במידה רבה ההמונים שהסתערו על החומה והפילו אותה בסוף שנות השמונים לא היו יותר מסטטיסטים. מחשבה מדכאת למדי לגבי הרוח האנושית. אבל ייתכן שיש בכל זאת סיכוי.
*****************
סצנה רביעית ואחרונה: בצילה של חומת ברלין, בצידה המערבי, עומד זוג נאהבים. מעל ראשיהם כדורים שורקים, ובכל זאת, הם מתנשקים. "אנחנו יכולים להיות גיבורים", אומר הבחור לנערה שאיתו, "לפחות ליום אחד".
גם המוסיקאי דייויד בואי נשבה בקסמה של ברלין. הוא חי בה בסוף שנות השבעים והוא יצר בה שלושה מחשובי אלבומיו. מעריצים מושבעים יוכלו למצוא בברלין אתרים רבים הקשורים אליו, את הדירה אותה הוא חלק עם איגי פופ ב Schöneberg (Hauptstrasse 155), את המועדון בו הם נהגו לבלות (SO36 ב-Kreuzberg) ואת אולפן ההקלטות Hansa ב-Köthenerstrasse בו הקליט בואי את האלבוםHeroes ב-1977. האולפן, שהיה פעם צמוד לחומת ברלין, עדיין פעיל וניתן לערוך בו סיורים. האגדה מספרת שבמהלך העבודה על האלבום ראה בואי מחוץ לחלון האולפן, תחת החומה, זוג מתנשק והוא זה שהיה למקור ההשראה של שיר הנושא שלו המצוטט למעלה. הזוג עליו כתב בואי מאוהב למרות החומה, למרות כל החומות והאהבה שלהם הופכת אותם לגיבורים, לפחות ליום אחד.
למה בדיוק מתכוון בואי? האם הוא אומר שבני האדם ינצחו תמיד את החומות שביניהם? או להיפך, שלאדם הבודד אין סיכוי מול החומות האימתניות של העולם וכל ניצחון הוא זמני, רק ליום אחד? ייתכן שהתשובה מורכבת יותר. החומות הן מעשי ידי אדם ובתור שכאלה הן יכולות תמיד לקום וליפול. זוהי תנועת ההיסטוריה הנקבעת במשא ומתן הפוליטי בין בני האדם. גבורה, לעומת זאת, היא ההתגברות על החומות הפנימיות והחיצוניות ועל מה שהן מייצגות. הגיבורים האמיתיים הם אלו שמפילים בחייהם את החומות המפרידות בינם לבין עצמם ובינם לבין הזולת, אלו שלמרות הכל מעיזים לאהוב.
דיויד סטברו 