להקשיב, לא להטיף

ראש-הממשלה, נתניהו, יקיים ביום שני ביקור חשוב בבריסל וייפגש עם שרי-החוץ של האיחוד האירופי. האם הוא ינסה לנצל את המשבר בו מצוי האיחוד וינסה להביס את מנהיגיו, האם ינסה להקסים אותם בעוד אחת ממתקפות ההסברה הישראליות או שיפתיע ולשם שינוי יקשיב למה שיש לעמיתיו לומר?

English Follows

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4675552

https://www.haaretz.com/opinion/.premium-1.828157

בביקורו הנדיר של ראש-הממשלה בבריסל ביום שני הוא יוכל לבחור בין שתי גישות כשהוא יפנה אל שרי-החוץ של האיחוד האירופי. הראשונה היא לבצע את המופע הרגיל הכולל להיטים מוכרים ואהובים כמו: "סייבר, ווייז ומובילאיי", "האיראנים ישמידו את כולנו", ו-"הפסיקו להטיף לי". אין לזלזל במסרים אלו. ישראל ראויה להערכה על הישגיה, גם אם הם לא בהכרח תוצאה של פעילות הממשלה, והאיומים עליה ראויים לדיון בכל פורום בינלאומי. עם זאת, שותפיו לשיחה מכירים כבר את החומר הזה. למרות ההשמצות, הם אינם מתנגדים לקיומה של ישראל או לזכותה להגן על עצמה, הם בקיאים במצב הגאו-פוליטי במזה"ת והם מכירים בגדולתו של הסטרטאפ ניישן הישראלי. מדובר באנשים רציניים, המגובים במנגנון מקצועי ונהלים יסודיים של קבלת החלטות. אפשר לחלוק על מדיניותם אבל אין טעם להתייחס אליהם כאל הִיפִּים נאיביים וחסרי בינה או כאל אנשי עסקים המחפשים השקעה. רוה"מ כבר ניסה את הגישה הזו בקיץ בבודפשט כשנפגש עם ארבעה מנהיגים הנחשבים לידידותיים לישראל. "אירופה צריכה להחליט אם היא רוצה לחיות ולשגשג או להינמק ולהיעלם", הוא הטיף להם והאשים את היבשת כולה בעוינות לישראל ובהתנהגות "מטורפת". הדברים התפרשו בצדק כמתנשאים ויהירים.

אבל יש גם אפשרות אחרת – למרות שיש הרואים באיחוד-האירופי מפלצת בירוקרטית המנהלת יבשת שוקעת, יכול נתניהו להפתיע ולהקשיב למנהיגיו בלי לנסות להביסם או להפעיל עליהם קסמי הסברה. האיחוד מצוי אמנם במשבר אך מנהיגי אירופה מייצגים עדיין מדינות עשירות, אחראיות ויציבות. הם מחויבים לישראל לא פחות משותפיה החדשים מהודו, רואנדה וקולומביה, ואם רה"מ יטה להם אוזן הוא יגלה שהנקודה המעניינת בפגישה לא תהיה בהכרח דברי המשתתפים אלא העובדה שפורום המייצג את כל קצוות הקשת הפוליטית באירופה מצליח לגבש הסכמות בנושא אחד חשוב. למרות שיש בו שמרנים ורדיקלים, נאו-ליברלים וסוציאליסטים, דתיים ואתאיסטים, בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני האיחוד מדבר בקול אחד. למרות השוני המהותי בין שרת-החוץ הפמיניסטית של שוודיה, שר-החוץ הסוציאל-דמוקרט של גרמניה, שר-החוץ הימני קיצוני של הונגריה, הדיפלומט המקצועי מספרד והשמרן הנוצרי בן ה-31 מאוסטריה, כולם מיישרים קו בעניין הישראלי. פעם אחר פעם הם קובעים: אירופה בעד פתרון שתי המדינות.

אבל זהו מזמור ישן וחבוט. תכנית חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום נשמעת כמו שריד מעולם שבו הסכסוך עם הפלסטינים נתפס כחזות הכל. בימינו הפלסטינים כבר לא מעניינים כמעט אף אחד ולממשלת נתניהו יש שותפים חדשים הרואים את העולם אחרת. בעבור בעלי-הברית החדשים של ישראל הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא נוסטלגיה מהניינטיז. הם מסתדרים היטב עם הימין הישראלי ולעיתים הם גם מגשימים את חלומותיו. אחד מהם הכריז על ירושלים כבירת ישראל, אחרים הסכימו לקבל מבקשי מקלט שישראל גירשה או לקנות נשק שישראל ייצרה. ההתלהבות מובנת. הימין הישראלי נבחר בבחירות דמוקרטיות וזכותו לטפח קשרים בינלאומיים ברוחו ובדמותו. עם זאת, לראש-ממשלה יש גם מחויבות ממלכתית. עליו לראות גם את החסרונות של שותפיו החדשים – חלקם פירומנים הנתמכים ע"י ניאו-נאצים, אחרים הם רודנים אכזריים המטפחים קשרים עם הפונדמנטליסטים מטהרן ומדמשק ויש גם סתם אנטישמים במסווה, שכמו אבותיהם הרוחניים משנות השלושים, הם עוסקים בהרס הדמוקרטיה, בניית חומות וגירוש זרים. גם אם בימינו הזרים הם מוסלמים ולא יהודים, לשים את כל הביצים של המפעל הציוני בסל של המשטרים האלו הוא מעשה חסר אחריות.

והאמת היא שהוא גם לא מועיל במיוחד. השותפים החדשים של ישראל אמנם אינם מציקים בהרצאות על הפרת זכויות-אדם, התנחלויות וכיבוש, אבל בסופו של דבר הם גם לא מספקים את הסחורה. נשיא ארה"ב הכריז על ירושלים כבירת ישראל אבל אי אפשר להסתיר את הפניקה במסדרונות השלטון מכך שהוא עלול לגבות על כך מחיר. הרוסים, שאינם מוטרדים במיוחד מענייני מוסר, מתאמים עם ישראל את פעילותם בסוריה, אבל מצביעים נגדה באו"ם פעם אחר פעם. אפילו הסינים לא מרשים לפועלי הבניין שהם מייצאים לישראל לעבוד מעבר לתחומי הקו הירוק. החברים החדשים של ישראל, מסתבר, מעוניינים באינטרסים שלהם הרבה יותר משהם מתעניינים בעתיד העם היהודי. אלו הם משטרים אופורטוניסטים, הם לא משתעשעים באידאולוגיות של הכרה עצמית, הם לא מתעניינים בשלום עולמי והם גם לא אלו שישלמו את מחיר המלחמה הבאה.

גם מנהיגי אירופה הם אינטרסנטים, הם אינם פועלים בשירות אידאות בלבד והם גוררים אחריהם קופות שרצים ענקיות. עם זאת, אצל חלקם נותרה מחויבות מסוימת ליציבות מדינית, לביטחון ואפילו לרמה מסוימת של צדק. אולי זה בגלל העבר המדמם, אולי זו מסורת של רציונאליות והומניזם, אולי סתם תחושות אשמה. כך או כך, זוהי המחויבות שישראל זקוקה לה. היא אינה זקוקה לשותפים שרוצים לבנות בית-מקדש שלישי או להעלות את המזה"ת באש ולהמית את נפשם עם פלישתים, אלא לשותפים שיעניקו לה הכרה בינלאומית בגבולות ברי-הגנה, שותפים שיתווכו ויממנו תכנית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים ולצמיחה חברתית וכלכלית לשני העמים בתוך משפחת העמים הדמוקרטיים. למרות שהוא יצא מהאופנה פתרון שתי המדינות הוא עדיין היחידי שחותר לכך והמנהיגים היחידים בעולם שמאמינים בו כיום אינם יושבים בוושינגטון, ניו-דלהי או קיגלי אלא בבריסל. אם הוא כבר בסביבה, רה"מ הישראלי יעשה נכון אם הוא יקשיב למה שיש להם לומר.

Netanyahu Ought to Listen, Not Just Preach, to EU Ministers
Despite going out of fashion, the two-state solution is the only solution and the only world leaders who believe in it sit in Brussels, not Washington or Kigali

As Netanyahu prepares to visit Brussels, tensions with EU's Mogherini worsen
Macron tells Netanyahu: Give peace a chance, make gestures toward the Palestinians
Heading to EU, Netanyahu lashes out at Europe for 'condemning Trump, but not rocket fire'
Prime Minister Benjamin Netanyahu can choose between two approaches when he speaks to European Union foreign ministers in Brussels. The first is the usual appearance including familiar hits like “Waze” and “Mobileye,” “The Iranians will destroy us all” and “Don’t preach to me.” One shouldn’t disparage these messages. Israel deserves admiration for its achievements, even if they are not necessarily the result of government activity, and it is important to debate the threats against it in every international forum.
However, his interlocutors in the EU already know this material. Despite the slurs, they do not oppose either Israel’s existence nor its right to defend itself. They are familiar with the geopolitical situation in the region and value the start-up nation. You can disagree with its policy but there is no point treating them like naïve hippies or business people looking for an investment. Netanyahu tried this approach when he met with four leaders considered friendly to Israel in Budapest this summer. “Europe needs to decide if it wants to live and prosper or to disappear,” he preached to them, as he accused the entire continent of hostility toward Israel and “crazy” behavior. His statement was rightly interpreted as arrogant.

There is another possibility. Although some see the EU as a bureaucratic monster running a sinking continent, Netanyahu can surprise them by listening to its leaders without trying to humiliate or enchant them. While the EU is in crisis, its leaders still represent wealthy, responsible and stable nations. They are committed to Israel no less than Israel’s new partners in India, Rwanda and Colombia. If the prime minister will lend them an ear, he will discover that a forum representing all shades of the European political spectrum manage to forge agreements on a very important issue.
The EU speaks with one voice on everything related to the Israeli-Palestinian conflict. They do it despite the substantial difference between Sweden’s feminist foreign minister and Germany’s social democratic foreign minister, the far right-wing Hungarian foreign minister and others. Time after time, they agree that Europe supports a two-state solution.
However, it is an old tune. The plan to divide the land into two states sounds like a remnant of days gone by when the conflict with the Palestinians was at the top of everyone’s agenda. Today, the Palestinians barely interest anyone, and the Netanyahu government has new partners, for whom the Israel-Palestinian conflict is nostalgia from the 1990s. They get along well with the Israeli right wing and sometimes even agree to accept asylum seekers expelled by Israel or to buy Israeli-made arms.

The Israeli right was elected in democratic elections, and it has the right to foster international relations in its spirit and image, but the prime minister also has a national obligation to see as well the shortcomings of his new partners. Some of them are pyromaniacs supported by neo-Nazis. Others are cruel tyrants who foster ties with fundamentalists from Tehran and Damascus. Some of them are just anti-Semites in disguise, who are busy destroying democracy, building walls and deporting foreigners, just like their spiritual predecessors of the 1930s, even if today the foreigners are Muslims, not Jews. Putting the future of the Zionist enterprise in their hands is irresponsible.

Neither is it particularly helpful. Israel’s new partners may not irritate it with lectures on human rights violations, settlements and the occupation, but they also fail to deliver the goods. The U.S. president recognized Jerusalem as Israel’s capital, but it is hard to hide the panic in the government regarding the price his declaration may cost. The Russians, who are not bothered by ethical matters, coordinate operations in Syria with Israel, but repeatedly vote against it in the UN.
Even the Chinese don’t permit the construction workers they send to Israel to work beyond the Green Line. Israel’s new friends, it turns out, are concerned with their interests much more than in the Jewish people’s future. These regimes are opportunistic. They don’t indulge in ideologies and world peace doesn’t interest them. And they won’t pay the price of the next war.
European leaders also have interests and are not solely motivated by ideology, but some of them maintain a commitment to political stability, security and even a certain level of justice. Perhaps it is the tradition of humanism, or it is because of its bloody past, or simply feelings of guilt. Either way, it is a commitment Israel needs. Israel does not need partners who want to build a third temple and light up the Middle East, but rather the kind that will award it international recognition within defensible borders, that will mediate and fund a plan for a solution to the conflict with the Palestinians and to socioeconomic growth for both peoples.
Despite going out of fashion, the two-state solution is the only one that strives for this goal. The only leaders in the world who believe in it today do not sit in Washington or Kigali but in Brussels. If he’s already in the neighborhood, Netanyahu would do well to listen to what they have to say.

David Stavrou
Haaretz Contributor.