הדיפלומט ששמע מקצין נאצי על המתרחש במחנות ההשמדה ולא עשה די

בקיץ 1942 פגש דיפלומט שוודי קצין אס־אס מזועזע שחשף בפניו עדות מפורטת של זוועות מחנות ההשמדה, שהיו ידועות אז רק למעטים. אדישות וביורוקרטיה קברו את המידע, וכעת סרט דוקומנטרי חוזר אל גיבורי הפרשה וצאצאיהם, ומאלץ את שוודיה להתמודד עם שלדים נוספים מעברה. זו כנראה הסיבה שהשוודים בחרו למנוע את שידורו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.7187727

יש אירועים שהעולם כולו מכיר בהם כרגעים היסטוריים. מעשי רצח פוליטי והתפרצויות של התקוממויות עממיות, למשל, משנים את העולם ברגע, מעצבים אותו מחדש והופכים לחלק מהזיכרון הקולקטיבי. אבל יש גם רגעים היסטוריים צנועים יותר, כאלו שלא הפכו לזיכרון כלל-אנושי ובכל זאת היו גורליים. אירועים אלו הם עתירי משמעות גם אם מעטים שמעו עליהם, והם שולחים אדוות המשפיעות במעגלים מתרחבים על חיי בני-אדם במשך דורות.

אירוע שכזה התרחש בליל קיץ חם ב-1942 ברכבת שעשתה את דרכה מפולין לגרמניה. הדיפלומט השוודי, יוראן וון אוטר, סיים יום של פגישות בוורשה ובסופו עלה על רכבת הלילה לברלין, שם הוא חי ועבד (שוודיה היתה ניטרלית בזמן מלה"ע השנייה ולכן החזיקה עדיין שגרירות בגרמניה). הקרון היה צפוף ווון אוטר נאלץ לבלות את הנסיעה במסדרון, ללא מקום שינה. במהלך הנסיעה הוא הבחין בנוסע שנראה נסער. "ראיתי איך הוא מסתכל עלי", הוא סיפר בראיון ב-1968, "כאילו הוא רוצה לספר לי משהו". וון אוטר הציע לנוסע הזר סיגריה, וזה לקח והצית אותה. "אתמול ראיתי דבר נורא", אמר הנוסע והציג את עצמו כקורט גרשטיין. הוא הוסיף שהוא קצין אס.אס והוא בדרכו חזרה לברלין מביקור בשני מקומות שמעטים הכירו את שמם: טרבלינקה ובלזץ.

בקיץ 42 רק קומץ בעלי תפקידים גרמניים ידעו על המתרחש במחנות המוות בפולין, אך הקצין הנאצי החליט לספר לדיפלומט השוודי את כל שראה וידע. זה היה סיפור מטלטל ומעורר אימה. גרשטיין ווון אוטר דיברו במשך שעות והשיחה הפכה לאחת העדויות הראשונות, האמינות והמפורטות ביותר מתוך מחנות ההשמדה. מדי פעם פרץ הקצין הגרמני בבכי ובסיכום דבריו הוא הפציר בדיפלומט השוודי לספר לממשלתו את הדברים ולדאוג לכך שהעולם יפעל להפסקת הפשע. כשהגיע הרכבת לברלין השניים נפרדו.

הפגישה ברכבת היתה רק תחילתו של הסיפור אך סופו כבר ידוע. השמדת היהודים לא הופסקה ותוכן הפגישה הלילית שאמור היה להגיע למיליונים נודע רק למעטים בזמן אמת ואפילו אחרי המלחמה לא הפך שמו של גרשטיין לנחלת הכלל למרות שהוא הופיע במספר סרטים, מחזות וביוגרפיות. כעת, מופיע הסיפור שוב, בסרט תיעודי בשם: "השתיקה השוודית" (במקור: En Svensk Tiger), פרי עטו ובימויו של הבמאי השוודי קארל סוונסון.

"נחשפתי לסיפור הזה לראשונה בספרה של גיטה סרני על אלברט שפר" מספר סוונסון, "התחלתי לחקור את הנושא והמפגש ברכבת הפך לנקודת מוצא לסרט". גיבורי הסיפור, גרשטיין ווון אוטר, כבר אינם בין החיים אך תוך כדי העבודה על הסרט מצא סוונסון את בנותיהן, בירגיטה וון אוטר ואדלהייד וון פלטן, שגרמו לכך שהסרט יעסוק לא רק בפרשה ההיסטורית, אלא גם בהשלכותיה על שלושה דורות של שתי משפחות. "זו פרספקטיבה חדשה", אומר סוונסון, "בסרט מחפשת וון אוטר את האמת שאביה לא דיבר עליה ווון פלטן עוסקת במשמעות של להיות "משפחת אס.אס" אחרי המלחמה. חייבים להמשיך לדבר על השואה אבל אנחנו זקוקים לפרספקטיבות חדשות כמו אלו בכדי שהנושא לא יהפוך לקלישאה. בסרט הזה הדמויות הראשיות הן בנות הדור השני, הן לא עדות לאירועים עצמם, אלא עדות לעדויות. למרות זאת, האירוע שהתחיל את הקשר הזה, הפגישה ברכבת, נוכח מאוד גם עשרות שנים מאוחר יותר, הוא פצע פתוח".

"אבא לא ממש רצה לדבר על זה", אומרת בירגיטה וון אוטר, שלמדה על הנושא במהלך השנים ע"י צירוף מעט הפרטים שאביה סיפר למסמכים, מכתבים וקטעי ראיונות שמצאה. "אמא אמרה שאבא חזר חיוור מהפגישה עם גרשטיין והלך מיד לכתוב עליה דו"ח", היא מספרת, "כשהציג את הדו"ח בפני הממונים עליו בשגרירות הוא התבקש לא להעלות את הדברים על הכתב אלא לספר עליהם בע"פ במשרד החוץ בסטוקהולם בפעם הבאה שהוא נוסע לשם". יש אי בהירות לגבי זהות האחראי בשגרירות ולגבי עיתוי הנסיעה לסטוקהולם אך ברור שכשהגיע וון אוטר לסטוקהולם, מספר חודשים מאוחר יותר, הוא דיווח על עדותו של גרשטיין לראש המחלקה הפוליטית במשרד החוץ, אדם בשם סטפן סודרבלום. "לא ברור מה סודרבלום עשה עם המידע", אומרת וון אוטר, "מה שאני יודעת הוא שכשניסיתי לברר במשרד החוץ, הם טענו שהם לא שמעו על הסיפור של גרשטיין עד שהם קראו עליו הרבה יותר מאוחר בעיתון". לימים טענו השוודים שהם לא פעלו מכיוון שהדברים היו כבר ידועים ועד היום לא נמצא שום מסמך רשמי המראה שהם התכוונו לפעול להפצת המידע שגרשטיין הביא. הסיפור פשוט נקבר.

"אני לא רוצה לשפוט את וון אוטר", אומר קארל סוונסון, "אבל נדמה לי שהוא היה האיש הלא נכון במקום הלא הנכון ובזמן הלא נכון ובמידה מסוימת הוא מסמל היטב את מדיניותה של שוודיה במלחמה. היינו מהראשונים לדעת על השואה ולא עשינו כלום. הבחירה בעמדה ניטרלית היא מחייבת. היינו צריכים לעשות יותר, היינו צריכים לתת מקלט לפליטים ולא רק להימנע ממתקפה. וון אוטר היה שוודי טיפוסי. בירוקרט, עושה מה שאומרים לו, נשמע לאוטוריטה ונמנע מקונפליקט". סרטו של סוונסון מציג גם את ההקשר ההיסטורי לפעילותו של וון אוטר: לצד פעולות הומניטריות כגון אלו של ראול וולנברג והצלת יהודי דנמרק ונורווגיה, שוודיה טיפחה קשרים קרובים עם המשטר הנאצי ומכרה ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית, ששילמה עליו באמצעות הממון שנשדד מהיהודים. כך תרמה שוודיה למעשה להארכת המלחמה. "תמיד למדנו ששוודיה לא היתה חלק ממלה"ע השנייה", אומר סוונסון, "אבל זה לא לגמרי נכון. גם אנחנו חלק מהסיפור של שנות ה-40 באירופה וצריך להתמודד עם זה". במובן זה יש בסרטו של סוונסון משהו ייחודי: זהו סרט שואה שאין בו יהודים והפרשה שבמרכזו לא עוסקת בקורבנות, וגם לא ממש ברוצחים, אלא במתבוננים מהצד, באלו שניתנה להם הבחירה כיצד יגיבו.

קצין האס.אס, קורט גרשטיין, היא דמות מרתקת במיוחד. כלפי חוץ הוא היה אמנם חלק ממנגנון ההשמדה, אבל מתחת לפני השטח הוא התנגד לנאצים ושימש כמעין לוחם מחתרת מטעם עצמו במטרה להפיץ את דבר פשעיהם בעולם. את הרקע לכך ניתן למצוא בעובדה שהוא היה נוצרי אדוק ופעיל בארגוני דת במקביל לחברותו במפלגה הנאצית. באמצע שנות השלושים, ייתכן שבעקבות רצח של בת משפחה ע"י הנאצים, הוא הפך למתנגד אקטיבי למשטר. הוא הסתבך עם הרשויות, נעצר ע"י הגסטאפו ואיבד את מקום עבודתו. מספר חודשים לפני תחילת מלה"ע השנייה הוא חזר לשורות המפלגה וב-1941 הוא הפך לקצין במכון ההיגיינה של הוואפן אס.אס ודאג, בין השאר, לאספקת ציקלון B למחנה אושוויץ. הגז הרעיל שימש בתחילה לחיטוי אך ב-1942 החלו לעשות בו שימוש לרצח בני-אדם וגרשטיין אמור היה לדאוג לספקו בכמויות גדולות.

באוגוסט אותה שנה התבקש גרשטיין לנסוע לפולין בכדי לייעץ לאודיליו גלובוצניק ולכריסטיאן ווירת', בכירים נאצים שהיו האחראים להקמת המחנות להשמדת יהדות פולין: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. במחנות אלו תהליך ההשמדה נעשה באמצעות פחמן חד-חמצני וגרשטיין אמור היה לטפל בשני נושאים: חיטוי ערימות הבגדים העצומות של הקורבנות וסיוע בזירוז תהליך ההמתה. לאחר שגלובוצניק הזהיר אותו ואת עמיתיו שכל מה שהם עומדים לראות הוא סודי ביותר ומי שידליף יוצא להורג, הם יצאו לבלזץ. מה שראה גרשטיין בבלזץ זעזע אותו ובמידה רבה חרץ את גורלו. הוא צפה במשלוח של אלפי יהודים מלבוב שהגיע לשערי המחנה מעט אחרי שבע בבוקר. מאות רבות כבר היו מתים בתוך הרכבת. עם ירידת הנוסעים הם הצטוו להתפשט, שערן של הנשים נגזז והנוסעים כולם הורצו עירומים דרך שביל מגודר כאשר מכים בהם בשוטים. בסוף השביל עמד מבנה תאי-הגזים. גרשטיין שם לב לפרחי הגרניום שקישטו את החצר ולציור של מגן-דוד בתקרה. לאחר שקצין אס.אס הודיע לקורבנות שלא יורע להם, הם הוכנסו למבנה ונדחסו בצפיפות נוראית בחדריו. כאשר החדרים נסגרו החל מנוע דיזל להחדיר פנימה את הגז הרעיל. בדיווחיו מתאר גרשטיין כיצד המנוע התקלקל עם תחילת פעילותו והתהליך נעצר למשך כשלוש שעות כאשר הוא שומע מחוץ לתאים את קולות הבכי והיבבות. לאחר חידוש פעולת המנוע, הסתיימה ההמתה תוך כחצי שעה וגרשטיין צפה בהוצאת הגופות ובקבורתן. "אפילו במותם ניתן היה לזהות את המשפחות", הוא תיאר בדו"ח שלו את הוצאת גופות הילדים, הנשים והגברים, "הם עדיין החזיקו ידיים".

אחרי הביקור הגורלי בבלזץ סייר גרשטיין בטרבלינקה ומשם חזר לוורשה. בליל ה-20 באוגוסט הוא עלה על רכבת הלילה לברלין, שם פגש את וון אוטר וסיפר לו הכל. אך הוא לא הסתפק בדיפלומט השוודי שפגש באקראי. למעשה, הוא פיזר את המידע לכל עבר – הוא פנה לגורמים בכנסייה הקתולית, הוא דיבר עם דיפלומטיים שוויצרים והעביר את המידע גם לממשלה ההולנדית הגולה. פניות אלו לא הניבו את תוצאות וגרשטיין נאלץ להמשיך את פעילותו באס.אס עד סוף המלחמה. ע"פ עדויות שונות הוא סבל מייסורי מצפון ועשה מאמצים להקטין את מעורבותו בפשעי הנאצים ע"י השמדת משלוחי ציקלון B בהזדמנויות שונות. בסוף המלחמה הוא הסגיר את עצמו לצרפתים והתנדב לכתוב דו"חות על פשעי הנאצים ולהעיד במשפטיהם.

באותה תקופה הועבר יוראן וון אוטר לשרת בנציגות השוודית בהלסינקי. הוא ידע שלא נעשה דבר בעניין המידע שהביא מגרשטיין וככל הנראה הרגיש תחושות אשמה, שגרמו לו לכתוב מכתב לקולגה בלונדון על מנת להעביר לבעלות-הברית מידע על מעשה ההתנגדות של גרשטיין. אם הדיפלומטיה השוודית לא הצילה את קורבנות הנאצים, כך אולי חשב, היא יכולה לפחות לחלץ את גרשטיין מגזר-דין מוות של פושע מלחמה. אבל גם כאן הפעולה היתה מהוססת ומאוחרת מדי. המכתב אמנם נשלח אך ביום שהוא הגיע ללונדון נמצא קורט גרשטיין תלוי בתאו. ככל הנראה התאבד. הוא השאיר אחריו רעיה ושלושה ילדים שגילו את דבר מותו רק שלוש שנים מאוחר יותר.

בירגיטה וון אוטר מספרת שאביה היה בקשר עם אלמנתו של גרשטיין אחרי המלחמה. "הוא ביקר אותה בשנות השמונים", היא מספרת, "הוא רצה להסתכל לה בעיניים. כנראה שהרגיש סוג של אשמה וחשב שיכול היה לעשות יותר". בסרטו של סוונסון המפגש בין המשפחות הופך בין-דורי. "היה מעניין לראות איך אדלהייד חיה בצילו של אביה", מספרת וון אוטר, "היא לא זוכרת אותו כלל אבל היא מדברת עליו ושומרת תמונות ופריטים שלו. בסופו של דבר היא ילדה קטנה שאיבדה את אביה ושסבלה רבות בגלל מה שקרה לו, המשפחה חיה בעוני, הוקעה כנאצית ונלחמה שנים כדי לנקות את שמו". בירגיטה מוסיפה שהביקור בגרמניה עזר לה גם להבין עד כמה מלה"ע השנייה משחקת תפקיד חשוב בגרמניה עד היום, בהשוואה לשוודיה בה המלחמה נוכחת הרבה פחות.

"יש בשוודיה חוסר רצון לעסוק בנושא ונאיביות בנוגע להבנת התפקיד שלנו במלחמה", מוסיף במאי הסרט קארל סוונסון ומספר שהטלוויזיה השוודית דחתה את הסרט פעמיים וכעת שוקלים ברשות השידור הממלכתית לשדר גרסה מקוצרת שלו, "נתנו לנו תירוצים שונים", הוא מספר, "אבל אני חושב שהרבה שוודים פשוט מעדיפים לא לדבר על זה". במובן הזה סרטו של סוונסון מחזיר את שוודיה להיסטוריה האירופאית למרות ששוודים רבים היו מעדיפים לא להיות חלק ממנה. יש, עם זאת, שוודים לא מעטים החושבים שסרטו של סוונסון וסיפורם של וון אוטר וגרשטיין הם חשובים ושיש להביאם לדיון ציבורי. ליזי עובד שייה, המייסדת והמנהלת של ארגון "תרבות יהודית בשוודיה" היא אחת מהם. עובד שייה, העוסקת רבות בזיכרון השואה, הביאה את הסרט להקרנה ולרב-שיח במוזיאון ההיסטורי של סטוקהולם לאחרונה באולם מלא מפה לפה.

"החלטות מוסריות נלקחות ע"י יחידים, לא ע"י קולקטיבים", אומר ארנה רות, עיתונאי ועורך בכיר שוודי שהכיר את יוראן וון אוטר, השתתף בסרט ומנסה גם הוא לקדם את הדיון הציבורי בנושא, "זוהי לא אשמה קולקטיבית. יכול להיות שהטלוויזיה השוודית חושבת שהיא עסקה מספיק בשואה ושהיא לא צריכה את הסיפור המוזר הזה, אבל הסרט הזה חשוב בגלל שהוא מראה כיצד חייו של אדם ספציפי השתנו בעקבות אי-עשייה וכיצד הפאסיביות הזו ממשיכה להשפיע גם על הדור הבא. זו סוגיה אנושית ולכן היא רלוונטית תמיד".

ואכן, סיפורם של קורט גרשטיין ויוראן וון אוטר הוא חשוב בלי קשר לתוצאותיו הישירות. נכון, בשורה התחתונה גרשטיין נכשל. המידע שהביא על השמדת היהודים לא גרם להפסקתה וקשה להעריך כמה אנשים היו ניצלים גם אם התגובה השוודית היתה נחושה יותר. מצד שני, הדו"ח שכתב גרשטיין בסוף המלחמה שימש במשפטים נגד פושעי מלחמה נאצים, ביניהם במשפט אייכמן בירושלים, הוא הפך לנשק כנגד מכחישי שואה והיווה נדבך נוסף של הוכחות לקיומם של מחנות המוות שהנאצים מחקו כמעט כל זכר לקיומם רגע לפני סוף המלחמה. אך חשוב מכך, מורשתו של גרשטיין היא תזכורת מטרידה לאדישות האנושית וטיעון רב עוצמה כנגד מַפְני המבט. גרשטיין מצטרף לדמויות כמו ראול וולנברג ואוסקר שינדלר. בעוד יש הטוענים כי התנגדות היתה בלתי אפשרית, הוא הוכחה לכך שבחירה בין טוב לרע אפשרית גם בנסיבות קשות מנשוא ופעולה כנגד הרוע יכולה לצאת לפועל כמעט מכל מקום. אפילו מתוך רחם המפלצת עצמה.