הלן סיקסו: "אני מקבלת את קיומה של ישראל אבל אינני מזדהה איתה"

ההוגה הפמיניסטית הצרפתייה חוזרת בספרה לשורשיה בגרמניה ואלג'יריה. עם זכייתה בפרס ברמן היא מדברת על החשש לישראל ועל חמאס.

פורסם ב"מוסף "גלריה" של "הארץ": הלן סיקסו: "אני מקבלת את קיומה של ישראל אבל אינני מזדהה איתה" – ספרות – הארץ

שלוש שנים אחרי שהלן סיקסו נולדה באלג'יריה, היא מספרת בראיון ל"הארץ", "נושלתי מצרפתיותי" — וזאת כחלק מהחקיקה האנטי־יהודית של משטר וישי ב־1940. "אבי היה רופא ונאסר עליו לעסוק ברפואה. זכויותינו נעקרו מאיתנו בידי הממשלה הצרפתית. האם הייתי צרפתייה? לא. בזתי לצרפת, וחלק מן החשדנות שלי כלפיה עדיין קיים. צרפת עדיין לא הצליחה באמת להתמודד עם חטאיה. הדבר הזה ממשיך להרקיב את הפוליטיקה הצרפתית עד עצם היום הזה. לפחות בגרמניה היה האומץ להתמודד עם הזוועה שעליה היא אחראית. זה חשוב. כשהייתי ילדה, גזענות ואנטישמיות השתוללו סביבי ואני כיוונתי את עצמי להתנגד לכוחות האפלים האלה".

"אפס יהודים בסוף המלחמה. אפס. זה עצום, ולפי הנאצים — יותר מדי, מספר שאין למנותו. זמן רב עבר מאז שאוסנבריק נותרה ללא יהודי. היו אפס יהודים ברחובותיה הנעימים ומסביב למבנה המרובע והמוצק של הקתדרלה. הקתדרלה של אפסנבריק".

משפט זה, בתרגומי החופשי, מתוך ספרה של הלן סיקסו "תחנת אוסנבריק לירושלים" לוכד את מהותו של ספרה האחרון. בחלקו ממואר, בחלקו היסטוריה משפחתית, הספר משלב את הטרגדיה היהודית הגדולה עם הרהורים פילוסופיים על הקיום היהודי. כדרכה מפעילה סיקסו בכתיבה את כוחות היצירה שלה לא רק ביחס לדמויותיה אלא גם כלפי השפה עצמה. אוסנבריק, העיר הגרמנית שממנה הגיעה משפחת אמה, הופכת ל"אפסנבריק" לאחר שהיא מתרוקנת מיהודיה. בשנת 1934 חיו בה 435 יהודים, כותבת סיקסו; לאחר המלחמה המספר היה אפס. באופן היסטורי ומאגי גם יחד, העיר נקשרת לירושלים: שתיהן הופכות לנופי זיכרון וכמיהה, שתיהן מאוכלסות בחיים ובמתים ועומדות במרכז הניסיון להבין מה זה להיות יהודי כשעולמך מעוצב על ידי עקירה, אסון וחיפוש אחר בית.

אוסנבריק מקבלת מעמד כמעט מיתי לאורך הספר. עבור סיקסו היא אינה רק "אפסנבריק"; היא גם "פריז של סקסוניה התחתונה". כמו ירושלים, היא גם ממשית וגם חלום סוריאליסטי שבו דמויות חיות פוגשות את המתים, ובו הספר עצמו הופך לדמות ומדבר עם המחברת שלו. כל זה מתרחש בצירי זמן ומקום שמדלגים בין השואה באירופה לבין אלג'יריה והמזרח התיכון תוך שילוב אזכורים מקראיים, מיתולוגיה יוונית, קלאסיקות אירופיות וטרגדיה שייקספירית.

כל זה דיבר מאוד אל ועדת פרס ברמן השוודי לספרות, שבחרה בסיקסו ובספרה — שפורסם בצרפתית ב־2016 ובאנגלית ב־2020 וטרם תורגם לעברית — כזוכת הפרס לשנת 2026. טקס הענקת הפרס ייערך באוקטובר. זהו אחד מפרסי הספרות היוקרתיים ביותר, הוא כולל מענק כספי של מיליון קרונות שוודיות, כ־320 אלף שקלים, ומוענק לסופרים שיצירתם מאירה את החיים היהודיים ובה בעת עוסקת בשאלות אנושיות אוניברסליות.

הפרס נוסד בשנת 2020 בידי הפילנתרופים השוודים תומס וקתרינה ברמן, כתרומה פרטית שנועדה לתמוך בתרבות היהודית ולחזק את המסורת הספרותית היהודית. תומס ברמן סיפר כי העלייה באנטישמיות היתה אחת הסיבות לייסוד הפרס. הזוכה הראשון היה דויד גרוסמן, על מכלול יצירתו, ועם הזוכים הנוספים נמנים הסופר ההונגרי פטר נאדאש, הסופרת, המשוררת והעיתונאית היהודייה־רוסייה מריה סטפנובה, והסופר היהודי־גוואטמלי אדוארדו חלפון. השנה שיבחה ועדת הפרס את "תחנת אוסנבריק לירושלים" ותיארה אותו כיצירה ש"מתחקה אחר החלל שהותירו המגורשים, ממפה את ההיעדר ומעניקה קול למי שאינם יכולים עוד לדבר".

"אוסנבריק היא כמו ירושלים: צריך להגיע אליה, צריך להתייצב מול פניה, צריך לתת לה לדבר ולהתקדם לעבר שפתה כמו שמתקדמים לעבר מפלצת בהמות שבה מתפאר האל בפני איוב. צריך לגעת בה באצבעות, ברגליים; אי אפשר להכיר אותה מרחוק. זה כמו הים: אפילו ממרחק שני מטרים אינך מכיר אותו; צריך להשליך את עצמך לזרועותיו בצעקה".

סיקסו נולדה באוראן שבאלג'יריה בשנת 1937 לאם יהודייה־גרמנייה שהיתה מיילדת ולאב יהודי־ספרדי. במשך יותר משישה עשורים היא עוסקת בשאלות של זהות, שפה וזיכרון. היא ידועה בעיקר כמחברת המאמר "צחוקה של המדוזה" (1975), אחד הטקסטים המכוננים בתיאוריה הספרותית הפמיניסטית המודרנית, שביסס את מעמדה כהוגה משפיעה וכאחת מאמהות הפמיניזם הפוסט־סטרוקטורליסטי.

סיקסו עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם ז'אק דרידה, שהתייחס אליה כ"סופרת החיה הגדולה ביותר בשפתנו". בתחילת שנות ה־30 לחייה, ב־1968, השתתפה במרד הסטודנטים של פריז ובהקמת אוניברסיטת פריז 8, מוסד שנועד לשמש חלופה לסביבה האקדמית הצרפתית המסורתית. ב־1974 הפכה האוניברסיטה לביתו של מרכז ללימודי נשים שייסדה סיקסו, הראשון מסוגו באירופה.

היא גם התעניינה תמיד בשאלות הנוגעות להיסטוריה היהודית שלה. שאלות אלה עומדות בלבו של "תחנת אוסנבריק לירושלים".

האם ספרה נועד להעניק קול למי שאינם יכולים עוד לדבר? "כשאני כותבת, זו לא אני והכוונות שלי, זה הספר", היא עונה. "לספר יש הדחיפות שלו והוא לא מכוון לשיקול כזה או אחר. נכון שהוא מעניק קול לריק, כמו כל דבר שנכתב מתוך השדה העצום של האירועים הטרגיים. אבל כתיבה היא תמיד הענקת קול. בספר הזה, הכל נמצא איכשהו בכותרת. זו חוויית היחס שלי להיסטוריה, לפוליטיקה ולטרגדיה. הקול של הכתיבה שלי הוא תערובת של טרגדיה וקומדיה, החומר הוא בחלקו אוטוביוגרפי ובחלקו תיאטרון והאובססיה שהובילה אותי לספר היתה הנסיעה לאוסנבריק".

האובססיה שעליה היא מדברת היא שימור באמצעות דיאלוג משפחתי, פנטזיה ותרפיה. לאורך "תחנת אוסנבריק לירושלים" המתים מסרבים להיעלם והספר נדמה כמלא רוחות רפאים — אמהות, סבתות, קרובי משפחה שנרצחו וכאלו שנולדו הרבה אחרי המלחמה, שכנים שנעלמו וקהילות שנחרבו. כולם שבים ומופיעים בחלומות, בשיחות, בשברי שפה וביצירות אמנות. החיים והמתים מתמזגים זה בזה. הביקור באוסנבריק הופך אפוא לא רק למסע למקום מסוים אלא למפגש עם קולותיו של עולם אבוד.

העיר אוסנבריק תופסת מקום יוצא דופן בדמיונה של סיקסו. "זה מקום שאיש אינו מכיר. אפילו הגרמנים אינם מכירים אותו", היא אומרת, "אבל זו עיר היסטורית, אחת משתי הערים שבהן נחתם שלום וסטפליה בשנת 1648, שסיים את מלחמת 30 השנים. זהו מקום נפלא, מסתורי ופנטסטי, שהקסים אותי בילדותי. נולדתי לאם שהגיעה מאוסנבריק וחיה באוראן, עיר אלג'יראית שהיתה אז חלק ממושבה צרפתית. ראיתי את אוסנבריק כאור רחוק באופק, בדיוק כפי שאנשים רבים רואים את ירושלים".

היא נזכרת כיצד נסעה פעמים רבות לגרמניה עם אמה וסבתה, תוך שהן מקפידות להימנע מן העיר עצמה. "נסענו לברלין, לקלן, לבון — אבל אף פעם לא לאוסנבריק. זה הפך לדבר שתהיתי לגביו. מה לא בסדר באוסנבריק? למה אנחנו אף פעם לא נוסעות לשם?" היא זוכרת כיצד הגיעה לאמה ולדודתה מן העיר עצמה הזמנה רשמית לביקור. בין שתי האחיות התפתח דיון שהחל כשיחה על בתי מלון והפך במהרה לוויכוח על היסטוריה ועל מחילה.

בסופו של דבר החליטה אמה לנסוע. "הדור הזה אינו האויב שלנו", נזכרת סיקסו בדברי אמה. "אין לנו צורך לסלוח להם. אנחנו צריכים להמשיך הלאה ולקבל את המציאות ההיסטורית".

שנים לאחר מכן, כאשר סיקסו הציעה לאמה לשוב יחד לאלג'יריה, סירבה האם, והסבירה: "בגרמניה הזמינו אותי וביקשו את סליחתי. באלג'יריה גירשו אותי לאחר שסייעתי לאלפי אלג'יראים לבוא לעולם כמיילדת". רק לאחר מות אמה, בגיל 103, נסעה סיקסו עצמה לאוסנבריק.

מאז, לדבריה, הפכה שם ל"מעין אזרחית כבוד". כשדיברה שם, הזכירה לתושבי העיר שגם השלום עצמו לעולם אינו מובן מאליו, וכי גם נוכחותה שלה מותנית. "אם בעוד עשרים שנה תהפכו לנאצים, כפי שקורה לפעמים", אמרה, "זה כבר לא יהיה אפשרי". הערה זו לוכדת את המתח המרכזי בספרה: האפשרויות הטובות והגרועות ביותר נותרות נוכחות בו־זמנית.

האם הספר מייצג חזרה לשורשים יהודיים לאחר עשרות שנים שבהן עסקת בעיקר בתיאוריה מגדרית ופמיניסטית?

"הדברים מורכבים יותר. הנושא היהודי תמיד היה שם, במובן מסוים", היא עונה, ומוסיפה בחיוך: "יש לי היסטוריה של התנגדות לכוחות הרשע. גדלתי באלג'יריה הקולוניאלית במשפחה שהתנגדה לגזענות ולקולוניאליזם, ובו בזמן הפכה קורבן לאנטישמיות. כמובן שתמיד הזדהיתי עם הצד של המדוכאים והנכבשים. זה לא היה פשוט באלג'יריה, שבה הכובשים היו צרפתים. שנאתי את הצרפתים מאז שנולדתי. המשפחה שלי השתייכה למיעוט קטן של אנשים שהתנגדו באופן מוחלט לגזענות ולקולוניאליזם. אבל באלג'יריה זה לא נתפס כך. מבחינת הסביבה היינו אמורים להיות צרפתים.

"מאוחר יותר, כשהייתי בת 18, הגעתי לצרפת, והפכתי שוב ל'צרפתייה', אם כי אינני בטוחה שאפשר באמת להפוך שוב לצרפתייה והאמת היא שמעולם לא הרגשתי שהגעתי באמת לצרפת. אבל הנוף החברתי והפוליטי השתנה; הוא היה זר לי לחלוטין. בהדרגה, בתוך שנתיים או שלוש, התחלתי לחשוב שאנטישמיות כבר איננה השאלה המרכזית. לעומת זאת, קיבלתי תחושה נוראה ששונאים כאן נשים. זה לא היה עניין של מעמדות כלכליים — זה היה גברים נגד נשים. בכל מקום בחברה. המאבק הדחוף כבר לא היה למען היהודים, הוא היה למען נשים. זה מאבק שנמשך אלפי שנים. הוא עדיין נמשך ויימשך גם בעתיד. אבל מדי פעם מופיע נושא אחר שהופך לעיקרי ודחוף למשך תקופה מסוימת, ואז צריך להחליט, כמו גנרל בצבא, היכן הכוחות שלך נחוצים ביותר. בשנים האחרונות, למשל, זה קרה עם אוקראינה. אחר כך ישראל ועזה חזרו שוב למרכז. לפעמים צריך לחלק את הכוחות".

"אני יכולה להיות הרבה דברים, אבל היהדות שלי תמיד נמצאת שם", אומרת סיקסו. היא מסבירה שקל לה יחסית להיות שלמה עם זהותה כאישה. "אפשר לחלק אותה לכל מיני נטיות וזרמים, אבל היא בסיסית, ראשונית". לעומת זאת, הזהות היהודית שלה ויחסה לציונות ולישראל מורכבים הרבה יותר.

"הכל חוזר אל אמי", היא אומרת. "היא גדלה בימי 'הציונות היפה' — החלומות של צעירים יהודים סוציאליסטים. אבל היא לא היתה חלק מזה בגלל סיפור חייה, שהיה מנוגד לכל סוג של לאומיות. אביה גויס לצבא הגרמני ונהרג כיהודי־גרמני, ולכן הדרך שלה להסתכל על ההיסטוריה היתה רציונלית מאוד.

"הייתי ילדה כשישראל הוקמה, וראיתי באלג'יריה את השליחים הראשונים שניסו לשכנע יהודים לעלות לישראל. התייחסתי לכך בזהירות. מיד חשבתי שלא ארגיש בבית בתוך תנועה שהפכה באופן בלתי נמנע לקולוניאליסטית. זה היה בלתי נמנע. לכן, כמובן שאני מבינה את הקמתה של ישראל, וכמובן שהתרגשתי ממנה, אבל היא לא יכלה להימלט מן הקולוניאליזם. באתי ממדינה שבה הערבים היו נתונים לשלטון קולוניאלי. לכן פשוט התבוננתי בישראל. מעולם לא חשבתי שהשתייכות למה שהם כינו 'הגולה', מונח שאני לא מסכימה לו, היא דבר שלילי. זו דרך להיות אזרחית של העולם. אמי נסעה לישראל לבקר את בני המשפחה שעברו לשם. אני נמנעתי מכך. חשבתי שלא נכון שאסע אם אינני מזדהה עם ישראל. לא רציתי להיות רק משקיפה. אני אוהבת להיות מעורבת".

האם אי אפשר להבין את מה שאת מכנה קולוניאליזם גם כחזרה של היהודים למולדתם?

"אני יכולה להבין שהשליחים האמינו שהם חוזרים למולדתם. אני יכולה גם להבין את בני משפחתי שנמלטו מחורבן השואה אל פלשתינה, שהפכה אחר כך לישראל. אבל עבורי זו לא היתה הדרך היחידה. חשבתי שאנחנו יכולים להיות חופשיים לבחור, ושעמדו בפנינו דרכים רבות להגיב לאירועים הנוראים הללו. אני מקבלת את קיומה של ישראל, אבל אינני מזדהה איתה. וזה נכון לגבי אנשים רבים".

גישתה של סיקסו לישראל מורכבת. היא אינה מקבלת לאומיות יהודית אך גם אינה מכחישה את הממד הטרגי של ההיסטוריה היהודית ושל האנטישמיות שהובילו לציונות ולהקמת המדינה היהודית. היא מודעת היטב גם לאופן שבו בני אדם מגיבים לאסונות, ובמקרה הזה מדובר בחלק מרכזי בסיפור היציאה מאירופה והקמת ישראל.

אחד הנושאים המרכזיים בספרך הוא חוסר היכולת לזהות אסון מתקרב — כפי שקרה באוסנבריק עם עליית הנאצים. איך אפשר להבין זאת?

"ההיסוס כאשר מדובר בשינוי קיצוני בחייו של אדם הוא דבר נפוץ. בימינו אפשר לראות את המנגנון הזה בבירור נוכח האפשרות שהימין הקיצוני הפשיסטי ינצח בבחירות לנשיאות בצרפת. צרפת היא מקום פוליטי מאוד, ולכן בכל מקום אני רואה אנשים משוחחים זה עם זה על הבחירות הבאות ואומרים דברים כמו 'בשנה הבאה בגיהנום'. הם דנים במה שיעשו ביום הבחירות. יש שאומרים שזה לא יקרה. אחרים אומרים שזה יקרה אם לא נתאחד. כל הדיונים הללו מתנהלים בכל מקום ואפשר לראות בהם את נפש האדם מהססת". מבחינתה, ההיסוס הזה מסוכן. "זה המזון של הפשיזם", היא אומרת.

הניגוד בתוך משפחתה שלה הוא דוגמה טובה. "סבתי נשארה באוסנבריק ולא עזבה עד לאחר ליל הבדולח. אמי, שהיתה אז אישה צעירה, עזבה ברגע שהריחה את צחנת הפשיזם. היא מעולם לא היססה". אחרים מבני משפחתה נספו.

במלחמה הנוכחית של ישראל יש מפגש טרגי בין מגדר, אלימות מינית ופוליטיקה מזרח־תיכונית: רבים בישראל כעסו על חוסר הנכונות של חלקים בתנועה הפמיניסטית להביע הזדהות עם קורבנות האלימות המינית במתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. מה דעתך על כך?

"זהו אירוע מפלצתי. הוא יישאר בהיסטוריה, והשלכותיו עמוקות ומרחיקות לכת מכפי שאפשר לדמיין. למרבה האימה של אנשים מסוגי, הוא פילג אפילו את הפמיניסטיות. היה משהו מחריד בכך שכאשר יהודי צרפת הגיבו בעוצמה לאירוע הנורא הזה, חלקים מן התנועה הפמיניסטית הצרפתית היו כה אנטי־ישראליים וכה פרו־פלסטיניים, עד שלא גילו שום הזדהות עם הנשים היהודיות שנפגעו".

סיקסו מתארת זאת ככישלון מוסרי. "אלה העיוותים שנוצרים כאשר אנשים מזדהים באופן מוחלט עם מטרה אחת ומתנערים מהאחר. זה נורא". עמדתה שלה, היא אומרת, היתה חד־משמעית. "מבחינתי לא היה שום מקום להיסוס. זה היה פשע נורא. חמאס היא תנועה אכזרית ומלאת שנאה, כמו תנועות רבות אחרות בעולם הערבי. העולם כולו הוא קורבן של חמאס. אבל כיום אנשים רבים, מדינות רבות ותנועות רבות הם גם קורבנות של העיוורון והטירוף של ממשלת נתניהו.

"הגיע הזמן — ולמעשה הוא הגיע כבר מזמן — להפסיק להיות קולוניאליים ולקבל את העובדה שגם לאחרים יש זכויות. ההיסטוריה קבעה שחלקת האדמה הזאת צריכה להיות משותפת ליהודים ולפלסטינים". לדבריה, ישראל מכלה בהדרגה מאגרי אהדה בינלאומיים שנבנו במשך דורות. "הם הורסים את עצמם, והם הורסים את ההון — את הירושה של אהדה והבנה מצד אחרים".

זוהי ביקורת הנובעת מדאגה, לא מריחוק. "הייתי רוצה שישראל תשרוד", היא מסכמת, "אבל היא מרחיקה ממנה את המדינות שתומכות בה. זה טרגי".

עבור סיקסו, ישראל אינה רק הפוליטיקה שלה, היא גם סיפור של גלות והגירה. "לכל הגירה יש המבנה הייחודי שלה. היא דורשת אומץ עצום. היא דורשת ויתור והתחלה מחדש. זו אחת הסיבות לכך שאני מבינה את הקמתה של ישראל. הספרות מעניקה לחוויות הללו את משמעותן האנושית העמוקה ביותר. אני מעריכה מאוד את הספרות הישראלית העוסקת בכך, ואת הסופרים הגדולים שמעניקים לאירועים האלה אנושיות עמוקה". כשאני מבקש דוגמאות, סיקסו אומרת שהיא אוהבת את יצירתם של אהרן אפלפלד ושל דויד גרוסמן.

לקראת סוף הראיון סיקסו חוזרת אל ההווה. "לעתים קרובות מאוד אני חושבת שמה שמתרחש כיום הוא משהו שכבר חוויתי כילדה צעירה בשנות ה־30", היא אומרת, אך ממהרת להוסיף שההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה באופן זהה.

"כמובן שהטכנולוגיה, והאפשרות שננושל מעצמנו באמצעות בינה מלאכותית, הן דבר שלא ניתן היה לדמיין. אנחנו, אלה שקוראים, אלה שעדיין רוצים לחשוב, שומרי הסף של האמנויות — עלינו לחזק את החלק הזה של האנושות. בכל פעם שמדינה אירופית הולכת בדרך שבה הלכה גרמניה של היטלר, היא מזהמת הכל. הדבר הופך לאפשרי, הוא מפתה מדינות אחרות. אנחנו עלולים להיזרק לתקופה הדומה לימי המגפה.

"כל הזמן אומרים שאירופה חלשה, מפולגת ולא נדיבה. לכן אירופה צריכה צבא. בעבר הדבר עמד בניגוד לעקרונות ההומניסטיים שלה, אבל הפציפיזם הזה אינו עובד. לא מספיק רק להיות בצד השלום והדיפלומטיה. לא. כאשר משתמשים בנשק, צריך להתנגד באמצעות נשק".

ולצד הצבא, מה תפקידם של אינטלקטואלים ציבוריים בימים כאלו?

"המושג 'אינטלקטואל ציבורי' הוא המצאה חדשה יחסית. הוא התחיל בפרשת דרייפוס — והוא נכחד. אין כיום אינטלקטואלים ציבוריים חשובים. אולי יש אינטלקטואלים תקשורתיים. זה לא אומר שהדבר לא יכול לחזור. אני לא יודעת. ייתכן שמשהו ישוב בעתיד. אבל אותם רגעים נפלאים של אור, כמו זה של 1968, נכחדו".

החשש של סיקסו מדפוסים חוזרים של קיצוניות ושנאה, של הפיתוי לזלזל בסכנה, עובר כחוט השני לאורך "תחנת אוסנבריק לירושלים" שעוסק באופן שבו בני אדם זוכרים ובאופן שבו הם שוכחים.

חבר השופטים של פרס ברמן שיבח את הספר על כך שהוא מעניק קול למושתקים. למעשה, הוא עושה יותר מכך. הוא מחייה עולמות אבודים — כמו אלה של אוסנבריק וירושלים. תוך כדי כך מציבה סיקסו שורה ארוכה של שאלות על זיכרון, מציאות, גלות ושייכות. רובן נותרות פתוחות. בגיל 89 היא אינה מציעה תשובות סופיות.