איתן גוטמן התוודע לתופעה במחוז שינג'יאנג בסין, יצא למסע חריג בקזחסטאן וחזר עם ספר ראשון מסוגו. ראיון
פורסם ב"הארץ": בין 25 ל-50 אלף אנשים מוצאים להורג בסין מדי שנה. המטרה: קצירת איברים – מגזין תרבות – הארץ
השורה התחתונה המעשית בספרו החדש של החוקר ופעיל זכויות האדם האמריקאי איתן גוטמן מופיעה בסוף עמוד 281: על פי גוטמן, בין 25 ל–50 אלף בני אדם בשנה מוצאים להורג במחנות מעצר במחוז שינג'יאנג שבצפון־מערב סין כדי שאיבריהם ייקצרו וישמשו את תעשיית ההשתלות הסינית. 25 אלף, מדגיש גוטמן, הוא אומדן מינימלי.
אין זו הפעם הראשונה שבה סין מואשמת בשימוש באיבריהם של אסירים שהוצאו להורג. ב–2005 אפילו הסינים עצמם הודו כי איברים של נידונים למוות משמשים להשתלות. עם זאת, בסוף 2014 הכריז מי שהיה אז סגן שר הבריאות של המדינה ועמד בראש מערך ההשתלות שלה כי החל בינואר 2015 ייפסק השימוש באיברי אסירים וכי מאותו זמן יגיעו איברים להשתלה רק מתרומות מרצון. ובכל זאת, גוטמן וחוקרים אחרים טענו כבר אז כי הרפורמה היתה במידה רבה למראית עין וכי קצירת איברים מאסירים לא רק שלא נפסקה מעולם, אלא נהפכה לתעשייה ענקית. הם הסתמכו בין היתר על נתוני בתי חולים, מחקרים ופרסומים רפואיים מסין, זמני המתנה קצרים באופן חריג להשתלות ועדויות של רופאים ואסירים לשעבר. עוד טענו כי איברים אלה משמשים גם "תיירי השתלות" הבאים לסין ממדינות אחרות.
הספר החדש, The Xinjiang Procedure, שהופיע לפני כחצי שנה (Armin Lear Press), מתרכז באזור שינג'יאנג שחיים בו יותר מ–25 מיליון בני אדם. כ–44% מאוכלוסייתו משתייכת למיעוט האויגורי המוסלמי וכ–42% הם סינים בני האן, הקבוצה האתנית הגדולה והדומיננטית במדינה; שאר תושבי המחוז הם בני מיעוטים נוספים — קזחים, בני ח'ואי, קירגיזים ואחרים.
נקודת המוצא של גוטמן היא מה שהתרחש באזור החל באמצע העשור הקודם: לצד הקמת מערכת עצומה של "מחנות לחינוך מחדש", השלטונות החלו להגביל את הילודה של בני מיעוטים, הקימו מערכת טכנולוגית עצומה לפיקוח עליהם והתחילו לנצל אותם כעובדי כפייה בתעשיות הרבות הקיימות באזור ומספקות סחורה לעולם כולו. לטענת הסינים, המערכת כולה מיועדת להילחם בטרור, בדלנות וקיצוניות, אבל גוטמן טוען שבאזור מתקיים רצח המוני וטיהור אתני. כחלק מצעדים אלו, מאז 2017 נדרשו מיליוני אויגורים ובני מיעוטים אחרים מעל גיל 12 לעבור בדיקות דם ובדיקות DNA לבדיקת התאמה בין תורם למושתל. העובדה כי הם מעולם לא קיבלו את תוצאות הבדיקות ושבני האן סינים באזור לא נדרשו לעבור את אותן בדיקות העלתה את חשדו של גוטמן וגרמה לו לבחון אם אמנם בני המיעוטים בשינג'יאנג משמשים כמאגר איברים ענקי.
גוטמן ואחרים טוענים שמעבר לעניין הפוליטי קיימות גם גזענות עמוקה והתנשאות מצד בני האן, הרוב האתני הסיני, כלפי בני המיעוטים — מה שהופך את הדיכוי של האחרונים, כולל גניבת איבריהם, לעניין שיותר קל לסינים לעכל. לצד זאת, בשינג'יאנג ישנם משאבי טבע ומינרלים בעלי חשיבות עליונה לשאיפות הגלובליות של המפלגה הקומוניסטית הסינית. לפי גוטמן, דילול האוכלוסייה המוסלמית הילידית — האויגורים והקזחים — והחלפתה במתיישבים סינים מבני האן הנאמנים למפלגה הקומוניסטית הסינית משרתים את השאיפות הללו.
גוטמן, בן 68, הוא חוקר ותיק שנולד וחי במדינת ורמונט בארצות הברית. יש לו קשר מיוחד לישראל: אביו, דייוויד גוטמן, היה ציוני אמריקאי ששירת בספינות המעפילים "בן הכט" ו"גאולה", ונלכד ונכלא על ידי הבריטים בקפריסין ובעכו ב–1947. הוא גם השתתף במלחמת העצמאות ולאחר שחזר לארצות הברית היה לפסיכולוג. גוטמן הבן התגורר בישראל תקופה קצרה בסוף שנות ה–60 ובתחילת שנות ה–70, ומאז ביקר בה פעמים רבות. הצייר נחום גוטמן היה דודו של אביו.
הוא לא בדיוק חוקר קונבנציונלי. אף שהוא מומחה לסין, להיסטוריה של יחסי ארצות הברית וברית המועצות ולמערכות נשק, הוא עבד גם כעיתונאי ותחקירן וכן ביחסי ציבור וקשרים עסקיים בינלאומיים. שיטות המחקר שלו אינן שגרתיות, והוא אינו מנסה להציג את עצמו כניטרלי. הוא ביקורתי מאוד כלפי סין ומשטרים קומוניסטיים אחרים, וכיום הוא עמית מחקר בכיר ב–Victims of Communism Memorial Foundation, מכון מחקר והנצחה אנטי־קומוניסטי בוושינגטון.
ספרו הראשון של גוטמן על סין, שיצא ב–2004, התבסס בחלקו על השנים שבהן חי בבייג'ינג ובחן את מערכת היחסים בין תאגידים מערביים למשטר הסיני. בספרו השני, שהתפרסם בחלוף עשור, החל לעסוק במה שנהפך למוקד המרכזי של עבודתו: הטענות בדבר קצירת איברים מאסירי מצפון בסין. בהתבסס על ראיונות עם אסירים לשעבר, רופאים, אנשי משטרה וביטחון ופעילי זכויות אדם, הוא התמקד במיוחד בגורלם של מתרגלי פאלון גונג, תנועה רוחנית סינית שנוסדה בתחילת שנות ה–90 ומשלבת תרגילי מדיטציה עם תורה רוחנית, ונתונה מאז סוף אותו עשור לדיכוי ולרדיפה מצד המשטר הסיני. גוטמן טען בספר שמערכת ההשתלות הסינית התפתחה למנגנון שבו מתרגלי התנועה שימשו כמקור העיקרי לאיברים בסין. כבר אז החל להתברר לו שהפרקטיקה מתרחבת מעבר למתרגלי פאלון גונג והניסיון שלו לבדוק את החשדות האלה הפך לליבת ספרו החדש.
מכיוון שכמעט בלתי אפשרי לקיים תחקירים עיתונאיים בשינג'יאנג עצמה בגלל הדיכוי הסיני, החליט גוטמן להגיע לאנשים שיצאו מהמחנות ועזבו את המדינה. חלק קטן מהאסירים לשעבר הצליחו לצאת מסין וחיים בטורקיה, קנדה ומדינות שונות באירופה. בשנים האחרונות ערך גוטמן ראיונות עומק עם ניצולים, חלקם מלאים בתיאורי זוועה על המתרחש בתוך המחנות בשינג'יאנג. הוא גם הגיע לקבוצה קטנה של אסירים ממוצא קזחי שהצליחה להשתחרר מסין ולעבור לקזחסטאן — קבוצה שחוקרים אחרים לא עסקו בה לפניו. גוטמן הבין ששם נמצאים אנשים שיוכלו לספר ממקור ראשון על המתחולל במחנות ולהוסיף מידע יקר ערך על קצירת האיברים, אבל לא היתה זו משימה פשוטה מאחר שהעדים נמצאים במצב קשה והאיום על בני משפחותיהם שנשארו בסין מתגבר אם השלטונות מגלים שקרוביהם מוסרים מידע לעולם החיצון. זאת ועוד, יכולת המעקב של סין התרחבה בשנים האחרונות למרכז אסיה וחוקרי זכויות אדם זרים נחשבים למרגלים.
כך נולד המסע יוצא הדופן המתואר בספר, שנערך בסוף 2019 ותחילת 2020. גוטמן החליט להגיע לקזחסטאן מתחת לרדאר. הוא קנה בגרמניה רכב 4X4 ישן שאין בו אמצעים אלקטרוניים שיוכלו לשמש למעקב וניטור. איתו הוא נהג לקזחסטאן ונכנס אליה בציר לא נפוץ שבדרך כלל אינו משמש תיירים, אנשי עסקים וגורמים מערביים. הוא גם לקח איתו את בתו המאומצת, ג'וזפין דה האן־מונטס, שהיתה אז בת 24, וכן ציוד סקי — כדי שייראו כמו אב ובתו שלכאורה עושים את דרכם לטיול במונגוליה. הרעיון היה להיראות כזרים תמימים וכמי שאין שום סיבה לחשוד שהם עיתונאים או חוקרי זכויות אדם. השניים גם צימצמו את טביעת הרגל הדיגיטלית שלהם: הם לא התחברו לאינטרנט ולא השתמשו באפליקציות. הם נעזרו במפות נייר ומצפנים, השתכנו במוטלים נידחים, השתמשו בכסף מזומן שהביאו עמם ובטלפונים חד־פעמיים. הם התקדמו מאירופה דרך הקווקז והים הכספי אל קזחסטאן וכשהגיעו ליעד החל גוטמן לאתר ולראיין כ–20 פליטים מהמחנות בשינג'יאנג. ראיונות אלו הם שהובילו אותו להערכה של מספר המוצאים להורג.
בספר הוא מנתח עדויות של מרואיינים ששהו במחנות שונים. לדבריו, שוב ושוב הם תיארו באוזניו בדיקות דם ואיברים ולאחריהן היעלמות של אסירים, במיוחד צעירים ובריאים בסוף העשור השלישי ובתחילת העשור הרביעי לחייהם. גוטמן חישב מה שיעור האסירים בכל מחנה שלפי העדויות נבחרו לכאורה לקצירת איברים (קצת יותר מ–3.5% בממוצע) ובהתבסס על מידע שלפיו מוחזקים במחנות כמיליון בני אדם, הגיע לאומדן המינימלי של כ–25 אלף בני אדם; אלה יכולים, לטענתו, לספק כ–60 אלף איברים בשנה, נתון שהוא מעריך כתפוקה השנתית המינימלית של תעשיית ההשתלות הסינית. גוטמן מודע לכך שלא מדובר בתיעוד מדויק של מספר מקרי מוות, אלא בהסתברות הנסמכת על עדויות של מספר מצומצם של ניצולים.
עדה אחת סיפרה כי שלוש נשים בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. עדותה הפכה לחלק מדפוס שגוטמן נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים עברו בדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו
כתב האישום שהוא מנסח בספרו נוגע בתחומים רבים — בצד הכלכלי והפוליטי של שוק ההשתלות, בצד הרפואי של ההשתלות וגם בתרבות הסינית, שבעזרתה אפשר להבין מדוע קשה במדינה זו להשיג איברים מתורמים שהסכימו לתרום את איבריהם לאחר מותם. גוטמן נעזר גם במודיעין מסייבר, תצלומי לוויין ומסמכים שדלפו מסין. ובכל זאת, הוא אומר בשיחת זום מביתו בוורמונט, "המידע העיקרי מגיע מהאלמנט האנושי — מעֵדים, אותם מעטים שהצליחו לצאת ושעומדים מול מדינה ענקית שמאיימת עליהם באמצעות מערכת השפעה שהיא בנתה מחוץ לגבולותיה ובאמצעות איום ממשי על בני משפחותיהם שנשארו בתוכם".
לדבריו, המאבק הגלובלי נגד תופעת קצירת איברים בכפייה בעבור השתלות תלוי במספר קטן של אנשים, ביניהם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם, אקטיביסטים, ארגוני התפוצה האויגורית וגם כמה בכירים במערכת הבריאות הבינלאומית. אחד החשובים שבהם הוא ישראלי — פרופ' יעקב (ג'יי) לביא, ממקימי ומנהלי היחידה להשתלות לב בבית החולים שיבא ולשעבר נשיא החברה הישראלית להשתלות. עוד ב–2008 יזם לביא חקיקה בישראל, שהתקבלה בכנסת ומונעת מחברות ביטוח וקופות חולים לממן השתלות במדינות שבהן מתקיים סחר באיברים. ב–2022 הוא פירסם יחד עם החוקר האוסטרלי מתיו רוברטסון מחקר שבחן פרסומים רפואיים סיניים מהשנים 1980–2015 ומצא ראיות לכך שרופאים סינים הוציאו איברים חיוניים מאסירים שטרם מתו ובכך השתתפו למעשה בהוצאתם להורג.
המחקר הפך גם לכלי מעשי במאבק: בעקבותיו פירסמה החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות הצהרת מדיניות האוסרת שיתוף פעולה עם מי שמעורבים בקצירת איברים מנידונים למוות. המשמעות היתה חרם אקדמי על תחום השתלות הלב והריאות בסין, כך שנמנעה מחוקרים ומנתחים סינים האפשרות לפרסם בכתב העת של החברה או להציג בכנסים שלה. העניין הגיע גם לזירה משפטית־ציבורית בינלאומית: ב–2019 קבע טריבונל עצמאי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס כי קצירת איברים בכפייה התקיימה בסין במשך שנים וכי מדובר בפשע נגד האנושות.
ספרו של גוטמן נפתח בסיפורה של רוקייה פרהאט, אישה אויגורית המתארת שנים של כליאה ומוסרת תיאור גרפי קשה של מה שחוותה, לרבות אונס, עינויים ומחשבות על התאבדות. היא גם סיפרה כיצד סירבה להשיב לשאלות החוקרים ואף בעטה באחד מהם, וסירבה לחתום על מסמכים. לפי עדותה, דודתה שילמה כסף כדי לשחרר אותה מהכלא כשהיתה שרויה בתרדמת כתוצאה מהעינויים, ומאוחר יותר אותה דודה גייסה מימון כדי להשיג עבורה זהות חדשה ודרכון חדש שאיתו יצאה מסין.
"הרגשתי שהספר זקוק למשהו אישי מאוד בהתחלה, ורוקייה היא ההוכחה לכך שמה שאי אפשר להעלות על הדעת דווקא יכול לקרות", אומר גוטמן. "אנשים שואלים: למה שהסינים יעשו דבר כזה? מה שהם עושים לא רציונלי. ובכן, זה כן רציונלי בתוך מערכת מצומצמת מאוד של כללים, בתוך תת־התרבות של המשמעת במפלגה הקומוניסטית הסינית. ורוקייה הבינה את התרבות הזאת טוב יותר מכמעט כל עד. בקרב הפאלון גונג היתה לעתים נטייה להיות אופטימיים יותר, לחשוב שאולי יש דרך לשכנע את הסוהרים להיות נחמדים יותר ואולי אפילו ללמד אותם להימנע ממעשים כאלה. אבל רוקייה הבינה שהסוהרים הם האויב — היא הבינה איך הם חושבים ומה הם עומדים לעשות. והיא תיכננה את צעדיה בהתאם. בעיני, ההתנגדות שלה היתה עוצרת נשימה".
אלימות מינית, גם כלפי נשים וגם כלפי גברים, מופיעה שוב ושוב בעדויות שבספר. האם לדעתך מדובר במעשים פרטיים של סוהרים, או שהאלימות המינית עצמה היא חלק ממערכת הדיכוי?
"מה שראינו במעשי האונס של האויגורים הוא מתקפה לא רק על הנשים, אלא גם על הגבר האויגורי. העניין הוא לחדור לגברים פיזית, או לחדור לנפש שלהם, משום שהם אינם מסוגלים להגן על הנשים שלהם. זו השפלה, וזו טקטיקה נצחית של דה־הומניזציה. העניין הוא להפוך בני אדם לחיות צורחות, שזועקות לרחמים, או אפילו לחיות שסובלות בדממה. זה סימן למחלה עמוקה בתוך חברה".
בפרק המוקדש לראיונות שערכת בקזחסטאן ולגילוי שרבים מהקורבנות הם בסביבות גיל 28, אתה מתאר ראיון שאישש את החשד שלך וכותב: "אני זוכר את הרגע. הרגע שבו אתה יודע שזה נכון". איך זה היה? איך ידעת שזה נכון?
"זה חוזר לראיון שלי עם עדה רפואית שקראתי לה בספר סמאל. אין דבר כמו עד רפואי. יש משהו ששובה את הדמיון כשיש לפניך מישהו שבאמת השתתף בתהליך. כל מה שהיא עשתה היה לנקות מעיים מגופות, אבל הבספר מספרת סמאל לגוטמן על וטרינר שהוצב לעבוד כרופא באחד המחנות. הווטרינר נלקח בלילה למתחם תת־קרקעי קר שבו היו שלוש מרפאות. לפי עדותו, שומרים חמושים העוטים מסיכות שחורות על פניהם פיקחו שם על צוות רפואי של 11 אנשים, בשעה שגופות של אסירים הובאו למקום ועברו טיפול לפני שהוכנסו אל מאחורי הדלתות הנעולות של המרפאות. באחת הפעמים היו שם שלוש גופות, ובפעם אחרת שבע. הווטרינר נדרש להוציא את המעיים או לנקותם, וכאשר זיהה את גופתה של אם צעירה מכפר הולדתו וסירב לחתוך את הגופה, הוא הוכה קשות על ידי השומרים. גוטמן כותב שככל שסיפורה של סמאל התקדם, הוא הבין שהיא אינה רק חוזרת על דברים שהווטרינר סיפר לה אלא היא עצמה היתה בתוך המתקן התת־קרקעי וראתה את "פס הייצור לקצירת איברים". סמאל אישרה באוזניו כי הווטרינר לקח אותה פעמים רבות לחדר הניתוח כעוזרת כירורגית.
עדה נוספת שגוטמן שוחח עמה ומכונה פאטימה סיפרה לו כי שלוש נשים בריאות בשנות ה–20 המאוחרות לחייהן נעלמו מאגף הכליאה שלה באמצע הלילה, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. היא לא ראתה מה קרה להן, אבל עדותה הפכה לחלק מדפוס שלדברי גוטמן הוא נתקל בו שוב ושוב: אסירים צעירים ובריאים לכאורה עברו בדיקות דם ובדיקות שהתמקדו באיבריהם, ואז נעלמו. גוטמן שאל את פאטימה שורת שאלות על הנשים: האם היו חולות? האם היו מושכות מבחינה מינית (כדי לבדוק אפשרות שנלקחו כדי להיאנס)? האם ייתכן ששוחררו? בנות כמה הן היו? לדברי פאטימה, הן לא היו מושכות במיוחד אבל הן היו בריאות, וכמעט כולן היו בנות 28 לערך. ככל שהמשיך לראיין אסירים לשעבר, אותו פרופיל דמוגרפי הופיע שוב ושוב, וגיל 28 חזר שוב ושוב, ונראה כי הוא נתפש על ידי הסינים כגיל האידיאלי לקצירה בשל שיקולים של בריאות האסירים ואיכות איבריהם.
דמות חשובה נוספת בחקירה שלך היא אנוור טוהטי — מנתח אויגורי שסיפר כי כשהיה רופא צעיר בשינג'יאנג בשנות ה–90 הוא קיבל הוראה להוציא איברים מאסיר שהוצא להורג. מדוע הוא חשוב כל כך לסיפור הזה?
"ובכן, הוא מאוד יוצא דופן, משום שמעולם לא היה לנו באמת רופא שהתוודה. עד היום אין לנו באמת רופאים שהשתתפו בזה ויצאו וסיפרו על כך, לפחות לא באופן מלא. אנוור התייצב לבדו. כמהגר בבריטניה, הוא אפילו לא ידע בוודאות אם חלה התיישנות על מה שעשה. הוא חשב שבאמת יכולים לעצור אותו בגלל ההודאה הזאת. אבל הוא עשה את זה. הוא סיפר שהוא פשוט מצא את עצמו מרים את היד בשימוע בווסטמינסטר, כמעט באופן בלתי רצוני, וסיפר את האמת. זה מעשה של אומץ יוצא דופן".
בספר מספר טוהטי לגוטמן כיצד נשלח לאתר הוצאה להורג סמוך לאורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג, וקיבל הוראה להוציא את הכליות והכבד של אסיר שנורה אך עדיין היה בחיים. לדברי טוהטי, הירי בוצע במכוון כך שלא יגרום למוות מיידי; הוא ביצע את הוצאת האיברים ובהמשך תיאר את אחריותו במילים חדות: "אני הרגתי את האיש הזה". גוטמן מדגיש שטוהטי לא היה יכול לקבוע אם הקורבן היה אסיר פוליטי או דתי, אף שההליך התרחש באתר הוצאה להורג ששימש גם להוצאתם להורג של אסירים פוליטיים. גוטמן מספר שהקשר בינו ובין טוהטי חרג מזמן מיחסים שבין חוקר לעד, וכיום הם חברים טובים.
כשגוטמן נשאל מה מניע אותו לחקור את יחסה של סין למיעוטים ואת קצירת האיברים, הוא משיב שעבודה מהסוג הזה דורשת יותר מסקרנות מקצועית. במקרה שלו, הוא מאמין, מדובר בשילוב של עקשנות ושל משהו ששורשיו עמוקים הרבה יותר, וגם אחרי הספר הנוכחי הוא ממשיך להיות פעיל הן כחוקר והן כאקטיביסט בסוגיית קצירת האיברים.
"לשואה היתה השפעה עצומה עלי", הוא אומר ומספר כי החל ללמוד עליה בגיל צעיר והרבה לקרוא עליה. הוא נזכר בביקור שערך באתר מחנה ההשמדה בבירקנאו. בזמן שהלך במחנה, הוא הבין לפתע שהקרקע הלא אחידה שמתחת לרגליו היתה מקום שבו פוזר אפרם של אנשים שנרצחו. "התחושה הזאת שטפה אותי והיתה פשוט מציפה, לעולם לא אשכח את זה. זה היה כאילו העולם כולו הפך לעולם הזה, לשואה". ובכל זאת, יש גם נימה אופטימית בדבריו: "באמצעות המידע שיש לנו על מה שהסינים עושים, אנחנו יכולים להפוך את זה לפשע, אנחנו יכולים לשים קץ לחלום שלהם להפוך לספקי תרופות גלובליים, ואנחנו יכולים למנוע מהתופעה להתפשט למדינות נוספות".
הטענות על הפעילות הסינית הגיעו גם לקונגרס האמריקאי. ביוני השנה, לאחר שבית הנבחרים העביר את "החוק להפסקת קצירת איברים בכפייה", קידם הסנאט שתי הצעות חוק דו־מפלגתיות שנועדו להיאבק בתופעה: האחת עוסקת בקצירת איברים בכפייה ברחבי העולם, והשנייה מתמקדת בטענות לקצירת איברים בסין וברדיפת מתרגלי פאלון גונג ואויגורים, וכוללת בין השאר הגבלות ויזה על מנתחי השתלות סינים. שתי ההצעות אושרו בוועדת יחסי החוץ של הסנאט והוכנסו לסדר היום החקיקתי של הסנאט, אך טרם הפכו לחוק. בסוף החודש שעבר נרשמה התקדמות נוספת כאשר הסנאט אישר פה אחד את החוקים, המחייבים הטלת סנקציות על מי שיימצאו אחראים לקצירת איברים בכפייה בסין ודורש ממשרד החוץ לדווח לקונגרס על מדיניות קצירת האיברים ומערכת ההשתלות הסינית. ההצעה ממתינה להצבעה בבית הנבחרים לפני שתוכל להגיע לחתימת הנשיא.
מתוך תגובת שגרירות סין בישראל:
"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת"
לגוטמן יש גם מסר ליהודים ולישראלים: "חשוב שהם יידעו שיש אנשים בעולם שמבינים שההיסטוריה חשובה. כמו במקרים אחרים, גם הדיבור על הפשע, עצם ההכרה בו, הוא חשוב — והכחשתו היא פשע בפני עצמו".
דובר שגרירות סין בישראל, ג'אנג גואו־פינג, מסר בתגובה: "האשמותיו־לכאורה של גוטמן אינן אלא המצאות זדוניות ושקרים גמורים. מחוז שינג'יאנג נהנה כיום מיציבות חברתית, פיתוח כלכלי, איחוד אתני והרמוניה דתית. הוא חווה את אחת מתקופות הפיתוח הטובות ביותר בתולדותיו. מדיניות הממשל הסיני בשינג'יאנג זכתה לתמיכה ציבורית רחבה — עובדה שאין עליה עוררין ואיש אינו יכול למחוק אותה.
"אנו מעודדים את עורכי 'הארץ' ואת קוראיו לקרוא את הספר הלבן של ממשלת סין, 'הנחיות המפלגה הקומוניסטית הסינית לממשל בשינג'יאנג בעידן החדש: פרקטיקה והישגים', המספק עובדות וראיות מפורטות. כמו כן, אנו ממליצים על ספרו של הסופר הצרפתי מקסים ויוואס, 'אויגורים: לשים קץ לחדשות הכזב'. בהתבסס על שני ביקוריו באזור האוטונומי, ויוואס מתאר את שינג'יאנג באופן אמיתי כאזור הנהנה משגשוג ויציבות. הוא מציין במפורש בספרו כי אלו שמעולם לא ביקרו בשינג'יאנג הם הממציאים חדשות כזב ומערימים שקרים על האזור.
"סיפור 'קצירת האיברים' הוא המצאה ידועה לשמצה המופצת על ידי תנועת פאלון גונג כדי להטעות את הקהילה הבינלאומית ולהסתיר את אופייה האמיתי של הכת. התקנות של סין בנוגע לתרומת איברים והשתלתם, שנכנסו לתוקף ב–1 במאי 2024, קובעות במפורש כי לאזרחים יש זכות לתרום — או לא לתרום — את איבריהם, וכי אסור לאף ארגון או יחיד לכפות על אדם כלשהו לתרום איברים, להטעותו או לשדלו לכך.
"שקר נותר שקר, לא משנה כמה פעמים חוזרים עליו. בסופו של דבר העובדות יחשפו את האמת. אנו קוראים לאלו המפיצים שקרים שכאלה שלא להפריז בהערכת יכולתם להטעות, וכן שלא לזלזל ביכולתם של הקוראים הישראלים להבחין בין עובדה לבדיון. מן הראוי ש'הארץ' לא יעניק במה לטענות כוזבות שכאלה, ולא יאפשר לעצמו לשמש כלי להפצת מידע כוזב ולערעור היחסים בין סין לישראל".
