הפער בין הימין לשמאל בשוודיה מצטמצם, אך הקיצונים משני הצדדים מכתיבים שיח מפלג

הבחירות שיתקיימו ביום ראשון לא התמקדו בסוגיה אחת ושני המחנות נראים קרובים מאי פעם בשאלות של מדיניות. עם זאת, מפלגות הימין והשמאל הקיצוניות שואפות להיכנס לקואליציה הבאה והצליחו להחריף את השיח סביב הבחירות, גם בנוגע לאנטישמיות וישראל.

פורסם ב"הארץ": הפער בין הימין לשמאל בשוודיה מצטמצם, אך הקיצונים משני הצדדים מכתיבים שיח מפלג – אירופה – הארץ

אחת הסוגיות המעניינות ביותר בבחירות הכלליות שייערכו מחר (ראשון) בשוודיה היא שאין סוגיה אחת מרכזית שניצבת במוקד ההצבעה. בבחירות הקודמות, ב־2022, הנושאים המרכזיים היו הגירה ופשיעה, ובמערכות שלפני כן בלטו נושאים כמו אבטלה ומדיניות רווחה. הפעם מפלגות שונות מקדמות סדר יום שנוח להן, בעוד שכמה מהמחלוקות החריפות שהפרידו בעבר בין ימין לשמאל נחלשו מאוד. כך למשל, המחלוקת סביב מדיניות ההגירה הצטמצמה מאוד בקדנציה הנוכחית לאחר שהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית אימצה מדיניות שתומכת בצמצום ההגירה והצבת דרישות מחמירות בנוגע לשילוב מהגרים. פערים הצטמצמו גם בסוגיות אחרות – כמעט כל המפלגות תומכות בחברות בברית נאט"ו ובהגדלת תקציב הביטחון, ולמעט כמה מפלגות קטנות, ישנו גם קונצנזוס לגבי מדיניות האנרגיה ומאבק בפשע המאורגן.

כעת מובילה את שוודיה ממשלת מרכז־ימין בראשות אולף קריסטרסון מהמפלגה השמרנית־ליברלית (Moderaterna). למפלגה אין רוב פרלמנטרי ולכן היא נשענת על שתי שותפות קואליציוניות: הליברלים והנוצרים־הדמוקרטים, כמו גם על מפלגת השוודים הדמוקרטים, מפלגת ימין פופוליסטית שתומכת בה מבחוץ ומשפיעה על מדיניותה. האופוזיציה מורכבת מהסוציאל־דמוקרטים בהנהגת מגדלנה אנדרסון ושלוש מפלגות קטנות יותר. במשך רוב הקמפיין, הסקרים בשוודיה העניקו לאופוזיציה יתרון ברור, למרות שהיא מורכבת ממפלגות שונות מאוד שיתקשו להרכיב יחד קואליציה בעלת רוב בפרלמנט. בשלב מסוים, הסקרים הצביעו על יתרון של עשרה אחוזים וניצחון כמעט ודאי של אנדרסון. בשבועות האחרונים הפער הצטמצם מאוד ולקראת ההצבעה ביום ראשון המרוץ נראה שוב פתוח.

שניים מבכירי הקואליציה סיפרו השבוע ל"הארץ" על הישורת האחרונה. במפלגה הסוציאל־דמוקרטית ומפלגת המרכז שתומכת בה לא הסכימו להתראיין ל"הארץ". יואר פורסל, יו"ר ועדת החינוך של הפרלמנט מטעם המפלגה הליברלית (Liberalerna), סיפר שמבחינת מפלגתו, מפלגת מרכז־ימין קלאסית, התשובה היא חינוך. המפלגה, שהחזיקה בתיק החינוך בארבע השנים האחרונות, מבקשת לשמור אותו אצלה, לדבריו, כדי לשפר את הישגי התלמידים, לחזק את מעמד המורים ולהמשיך בהוצאת סמארטפונים ומסכים מבתי הספר.

הקושי לזהות נושא מרכזי שניצב במוקד הבחירות הנוכחיות, טוען פורסל, מעיד על הקדנציה המוצלחת של הממשלה הנוכחית. "סיפקנו תוצאות טובות ברבים מהנושאים שהעסיקו את שוודיה בשנים האחרונות", הוא אומר. "הצלחנו לצרף את שוודיה לנאט"ו, הצלחנו להוריד את רמת הפשיעה, הצלחנו לעשות הרבה בבתי הספר, להוריד את האינפלציה ולהביא לצמיחה כלכלית טובה מזו של מרבית מדינות אירופה. האופוזיציה מתקשה למצוא נושא שבאמצעותו תוכל לתקוף את הממשלה".

יואר פורסל, יו"ר וועדת החינוך של הפרלמנט, המפלגה הליברלית. צילום: Liberalerna

אליס טיאודורסקו מווה, חברת הפרלמנט האירופי מטעם הנוצרים־הדמוקרטים (Kristdemokraterna) וכיום מועמדת לפרלמנט השוודי, ממשיכה את הקו של פורסל. לטענתה, הסוציאל־דמוקרטים התקרבו בשנים האחרונות לימין בנושאים שפעם היו בליבת קו השבר בפוליטיקה השוודית. "בשאלת הכיוון הכללי ששוודיה צריכה ללכת אליו הפערים קטנים ויש הסכמה רחבה בשאלות כמו הגירה והרפורמה במאבק בפשיעה", היא אומרת ומוסיפה שהשאיפה המרכזית של הסוציאל־דמוקרטים היא לחזור לעמדת כוח ולצורך זה הם אימצו עמדות דומות לאלו של הקואליציה.

טיאודורסקו מווה מצביעה גם על פרדוקס: בכמה מהסוגיות הללו הפער בין הסוציאל־דמוקרטים לשותפיהם האפשריים משמאל – כמו מפלגת השמאל והירוקים – גדול יותר מהפער בינם לבין מפלגות גוש הימין. "מפלגות אלו מחזיקות עמדות שונות לגמרי בנושאים חשובים כמו אנרגיה גרעינית, האיחוד האירופי והגירה וזו גם אחת הסיבות לכך שמאז 2010 הפוליטיקה השוודית עוסקת יותר בהרכב הקואליציה וזהות ראש הממשלה מאשר במדיניות", היא מסבירה. "זה כשלעצמו סימפטומטי: לעיתונאים וגם לפוליטיקאים קל יותר לדבר על מי משחק עם מי מאשר לעסוק במדיניות וזה מתאים לכל אלו שמתעצלים להיכנס לדיון על איך ניתן לקיים הבטחות שהובטחו".

במשך רוב המאה ה־20 הייתה שוודיה שם נרדף למדינת רווחה סוציאל־דמוקרטית. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית שלטה במדינה כמעט ללא הפסקה במשך למעלה מ־40 שנה ובתקופה זו נבנה חלק גדול ממה שנודע כ"מודל השוודי" – איגודים מקצועיים רבי־עוצמה ומשא ומתן קיבוצי נרחב המוביל לכיסוי רחב מאוד של המשק בהסכמים קיבוציים. במקביל המדינה מתחזקת מגזר ציבורי גדול, שירותי בריאות וחינוך ציבוריים ואוניברסליים ורשת ביטחון חברתית נדיבה שממומנים באמצעות מסים גבוהים ומובילים לרמות נמוכות יחסית של אי־שוויון. בעשורים האחרונים התחלפו ממשלות ימין ושמאל והמודל אמנם השתנה בעקבות הפחתות מסים, הפרטות, פתיחת שירותים ציבוריים לתחרות ורפורמות בקצבאות ובפנסיה, אבל השלד הבסיסי נותר על כנו.

גם פורסל, איש המרכז־ימין, אינו מציע לפרק את המודל השוודי. "בתי הספר ומערכת הבריאות יישארו וליבת הפעילות של מדינת הרווחה תמשיך להיות ממומנת כמעט כולה באמצעות מסים", הוא אומר. "קו המחלוקת עובר במקום אחר: עד כמה מדינת הרווחה יכולה להיות גדולה לפני שהיא הופכת למדינה פטרנליסטית? כמה רווחה אנחנו יכולים להעניק לפני שאנשים נעשים פחות להוטים למצוא עבודה או פחות מחויבים לתרום לחברה? הממשלה שלנו הציעה למשל להגביל את הסכום הכולל שאדם יכול לקבל מהמדינה בקצבאות. אנחנו רוצים מסים נמוכים יותר ומערכת שלא תפחית את התמריץ לעבוד".

טיאודורסקו מווה מוסיפה: "יש הסכמה בין הימין לשמאל שלשוודיה צריכה להיות מערכת רווחה יציבה ונדיבה. אבל מדינה שמטילה מסים גבוהים כל כך אינה יכולה להשלים עם שירותים ציבוריים ירודים, ובשנים הקרובות גם נידרש להוצאות ביטחון עצומות מכיוון שזה הלב של מדינת הרווחה – ההגנה על אזרחיה ועל הטריטוריה שלה". גם היא מתנגדת להעלאת מסים ומדגישה את העיקרון שעליו, לדבריה, נבנה המודל מלכתחילה – "כל מי שיכול לעבוד צריך לעבוד. כיום יש כאלו, רבים מהם מהגרים, שלא עובדים אבל עדיין מקבלים קצבאות וזה מזעזע את המערכת. לכן, אני כבר שנים תומכת בקשירת חלק מהזכאות לרווחה בצורה הדוקה יותר לאזרחות ולהשתתפות במימון המערכת. צעדים כאלו יבהירו שמדינת הרווחה היא במידה מסוימת כמו חברת ביטוח ממשלתית: גם בה צריך לשלם את הפרמיה לפני שדורשים לקבל תשלום".

פורסל וטיאודורסקו מווה סבורים שניהם כי עצם קיומו של מודל הרווחה השוודי אינו בסכנה גם אם מפלגותיהם יישארו בשלטון. הסוציאל־דמוקרטים, לעומת זאת, מציגים את הבחירות במידה רבה כמאבק על עתידה של מדינת הרווחה. לטענתם, ארבע שנות ממשלת הימין התאפיינו בתת־תקצוב של מערכות הבריאות והחינוך והפחתות מסים לבעלי הכנסות גבוהות. אנדרסון חוזרת בנאומיה על מצבם העגום של בתי הספר, התורים הארוכים במערכת הבריאות ושירותי הרווחה הנשחקים. בעימות טלוויזיוני עם ראש הממשלה קריסטרסון השבוע היא אמרה: "אנחנו מציגים את הבטחת הבחירות הכי פחות סקסית, אבל הכי חשובה שלנו – מימון בסיסי ממשלתי בטוח לטיפול בקשישים, למערכת הבריאות ולבתי הספר. כשהעלויות עולות, גם המימון הממשלתי יעלה".

התקווה של אנדרסון היא ששוודיה תצטרף לתנועת המטוטלת שכבר נעה בחזרה לכיוון הסוציאל־דמוקרטי ביתר מדינות סקנדינביה. בנורווגיה עומד בראש הממשלה מנהיג מפלגת העבודה יונאס גאר סטורה, שהחליף ממשלת ימין ב־2021; בדנמרק מכהנת מדה פרדריקסן הסוציאל־דמוקרטית כראשת הממשלה מאז 2019; ואפילו באיסלנד הנורדית עומדת מאז דצמבר 2024 בראש הממשלה קריסטרון פרוסטדוטיר, מנהיגת הברית הסוציאל־דמוקרטית. כך, ערב הבחירות, שוודיה היא הסקנדינבית היחידה שאינה נשלטת בידי ממשלה סוציאל־דמוקרטית (פינלנד היא מדינה נורדית ולא סקנדינבית, וגם בה ינסו הסוציאל־דמוקרטים לחזור לשלטון בבחירות שיתקיימו בשנה הבאה).

אחת השאלות המרכזיות בבחירות הנוכחיות היא שאלת הלגיטימיות של שתיים מהמפלגות הנמצאות בקצוות הספקטרום הפוליטי השוודי. הראשונה היא השוודים הדמוקרטים, מפלגת ימין לאומנית ששורשיה בתנועות ניאו־נאציות ועליונות לבנה. בארבע השנים האחרונות היא תמכה בממשלת קריסטרסון ללא שמונו שרים מטעמה, אך הפעם ברור שאם גוש הימין ינצח היא תיכנס לממשלה.

משמאל נמצאת מפלגת השמאל, המפלגה הקומוניסטית לשעבר, שלאחרונה נחשף בתקשורת שרבים מחבריה הציגו עמדות אנטישמיות ותמכו בטרור. המפלגה שמעולם לא הייתה חברה בממשלה, דורשת הפעם תפקידי שרים כתנאי לתמיכה בממשלת מרכז־שמאל.

פורסל מתאר את השינוי ביחסו לשוודים הדמוקרטים ואת הסכמתו לכהן איתם בממשלה כמסע שנמשך לאורך ארבע שנות שיתוף פעולה עמם. "הצלחנו להשיג איתם הישגים משמעותיים. הדברים שחששנו מהם לא קרו, ובאותו הזמן הסיכון שבשיתוף פעולה עם הצד השמאלי גדל". בין ההישגים הוא מונה מימון ציבורי לאבטחת בית הספר היהודי ובית הכנסת הגדול בשטוקהולם וגיבוש הצעות להגדלת עצמאותה של מערכת המשפט.

למרות נסיונו של פורסל, שתי מפלגות הקצה תרמו להפיכת השיח הפוליטי בשוודיה למפלג וחריף מבעבר. ריקרד יומסהוף, מבכירי השוודים הדמוקרטים, כינה באוגוסט את אנדרסון ואת העורך הפוליטי של היומון אפטונבלדט, אנדרס לינדברג, "קוויזלינגים" – על שם וידקון קוויזלינג, ראש הממשלה הנורווגי ששיתף פעולה עם הנאצים וששמו הפך למילה נרדפת לבוגד; על אנדרסון כתב יומסהוף שהיא ואחרים "מתרפסים בפני האסלאמיסטים שמטרתם לקחת מאיתנו את הדמוקרטיה ואת המדינה". זוהי רק תקרית אחת מני רבות שבה נחשפו עמדות קיצוניות וגזעניות בקרב חברי המפלגה. במקביל, תחקירים בתקשורת השוודית חשפו שעשרות מחבריה ומועמדיה של מפלגת השמאל תמכו בטרוריסטים ובדיקטטורים, הפיצו תיאוריות קשר אנטישמיות וחגגו את מתקפת שבעה באוקטובר.

לשאלה האם אנטישמיות מאיימת על החברה השוודית וכמה משקל יש לה בבחירות משיב פורסל שבעבר האיום הניאו־נאצי על יהודי שוודיה היה רציני יותר, אך כיום, אף שהוא עדיין קיים, האנטישמיות שמקורה באסלאמיזם משמעותית יותר ומתחברת לאנטישמיות האירופאית. "ברור שאנטישמיות בולטת כיום ברשתות החברתיות, אבל היא מבוססת על דימויים וסטריאוטיפים אנטישמיים בני מאות שנים", הוא אומר.

"אני חושב שהקהילה היהודית בשוודיה נמצאת תחת לחץ כבד מאוד גם בגלל תגובות אנטישמיות הנובעות מכך שאנשים רבים בשמאל מערבבים בין יהודים לבין הפוליטיקה הישראלית. אנטישמיות שמגיעה מסביבות אסלאמיסטיות מקבלת מרחב גדול יותר להתפתח כששוודים מן השורה מאמצים את תיאוריות הקונספירציה ואת הסטריאוטיפים האלה". מנהיגת מפלגתו של פורסל, סימונה מוהאמסון, פוליטיקאית שוודית ממוצא פלסטיני, עוררה סערה לאחרונה כשהופיעה לעימות טלוויזיוני כשמגן דוד לצווארה, כאות הזדהות עם יהודי שוודיה. בעקבות זאת היא הוצפה בתגובות שנאה ובאיומים.

טיאודורסקו מווה אומרת שמאז 7 באוקטובר נוצר חיבור בין קבוצות שמאל שוודיות לאנטישמים ממוצא מזרח־תיכוני, ש"מצאו זה את זה בשנאה לישראל". מפלגת השמאל, היא אומרת, מסרבת להתמודד עם גילויי האנטישמיות שמתגלים בה. "מנהיגת המפלגה, נושי דגוסטר, ממש מגלמת את הגישה הזאת. היא מחייכת, היא צוחקת, היא לועגת, ומראה בדרכים שונות שהיא לא מתייחסת לסוגיה הזאת ברצינות. זה נובע משילוב של שני דברים: מצד אחד, אלו הן באמת העמדות שלהם; ומצד שני, יש כאן ניתוח ציני שמבוסס על כך שלחלק מהבוחרים שהם רוצים למשוך אליהם – קבוצה שהולכת וגדלה כחלק מכלל ציבור הבוחרים – יש תפיסות אנטישמיות. זה קוקטייל מסוכן מאוד".

חברת הפרלמנט האירופי והמועמדת לפרלמנט השוודי אליס טיאודורסקו מווה, המפלגה הנוצרית דמוקרטית
צילום: Karl Gabor, Kristdemokraterna / Epp Group

לא רק האנטישמיות, גם ישראל הפכה לקו מחלוקת בבחירות, הפעם גם בתוך גוש הימין. פורסל, לשעבר דובר הליברלים לענייני חוץ, מזכיר שהיה מהראשונים שקראו להטיל סנקציות אישיות על שרים ישראלים קיצוניים – מהלך שהוא מתאר כ"צעד גדול מבחינה דיפלומטית". עם זאת, הוא מתנגד לסנקציות גורפות על ישראל: "אם אומרים שאסור להעניש את כל הפלסטינים על מה שחמאס עשה, אי אפשר אחר כך לתמוך בהענשת כל הישראלים על מה שממשלת נתניהו עושה". מבחינתו, לצד תמיכה בפתרון שתי המדינות והפעלת לחץ על גורמים קיצוניים, שוודיה צריכה להמשיך לקיים קשרי מסחר ויחסים מדיניים עם ישראל שמהווה עדיין "מגדלור של דמוקרטיה במזרח התיכון".

טיאודורסקו מווה מסתייגת מהרחבת הצעדים נגד ישראל. היא אומרת שיש מקום לפעול נגד שרים קיצוניים, אך מתנגדת להגבלות סחר שעלולות לטשטש את ההבחנה בין ההתנחלויות לישראל: "אני אישית חושבת שסנקציות מהסוג הזה הן בעייתיות, משום שקשה להבחין בין מה שמגיע מהגדה המערבית לבין מה שמגיע מישראל. המשמעות היא שהמסר עדיין יהיה שמחרימים את ישראל כמדינה". התחושה שנוצרת, לדבריה, היא ששוודיה והאיחוד האירופי פועלים לבודד את ישראל, דבר ש"לא יועיל ליחסים שלנו בטווח הארוך". להיפך, היא אומרת, "אנחנו נמצאים במצב שבו ישראל זקוקה לאיחוד האירופי ושוודיה זקוקה לישראל, לא מעט בתחום הביטחון".

ייתכן שזהו בסופו של דבר הסיפור של הבחירות השוודיות ב־2026. דווקא כאשר הפערים בין ימין לשמאל בכמה משאלות היסוד הצטמצמו, המאבק על זהות השותפים לשלטון, גבולות השיח הפוליטי, יחסה של שוודיה לעולם ומקומה בו נעשה חריף מאי פעם. ביום ראשון בלילה יתגלה מה הכיוון שבחרה.

לא ירוקה, ולא מוטרדת במיוחד מהנשיא טראמפ – ביקור בגרינלנד

תושבי גרינלנד לא מעוניינים להסתפח לארה"ב, אבל יש להם עניינים יותר דחופים לטפל בהם. למשל רפורמת הדיג הכושלת, המחסור האקוטי ברופאים וכמובן, הניסיון להיפרד מדנמרק ולזכות בעצמאות.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2025-06-30/ty-article-magazine/.highlight/00000197-b1a6-d6b3-abf7-f9f7f9b00000

העובדה הראשונה והבסיסית ביותר שנחשפת בביקור בגרינלנד היא שלמרות שמה, היא איננה ירוקה כלל. למעשה, קשה למצוא בה אפילו רמז לירוק. כבר מהאוויר, לפני הנחיתה באי הגדול בעולם, ברור שהצבע הבולט בו הוא לבן היות ורובו מכוסה בשכבת קרח שהעובי הממוצע שלה הוא יותר מק"מ וחצי. הקרח מכסה כ-1,710,000 קמ"ר, כ-80% משטח האי, אבל גם אזורי החוף, אלו שאינם חלק משכבת הקרח האימתנית, אינם ירוקים. הם מורכבים מסלעים שחורים מכוסי כתמי שלג ומחורצים בפיורדים עמוקים. זוהי גיאוגרפיה קיצונית מאוד וכך גם הדמוגרפיה. שטחה של גרינלנד גדול כמעט פי מאה מזה של ישראל אך באי כולו, המקום עם צפיפות האוכלוסין הנמוכה בעולם, חיים כ-57,000 תושבים בלבד. פחות מאשר בקריית-אתא. יש בה בסך הכל 12 ישובים שחיים בהם יותר מאלף תושבים, כולם סמוכים לחוף שאורכו כ-44,000 ק"מ. בנוסף אליהם ישנם עוד כמה עשרות ישובים קטנטנים. בגלל המרחקים העצומים והאקלים הקשה, אין אפילו כביש אחד שמחבר בין הישובים ומי שמבקש לנוע בינהם שלא באמצעות מזחלות כלבים חייב לעשות זאת באוויר או בים, וגם זה רק כאשר המפרצים והפיורדים לא קפואים.

את שמה קיבלה גרינלנד, על פי האגדות, מהמתיישב האירופאי הראשון. ממציא השם, אריק האדום, כך מסופר במוזיאון הלאומי בבירה נוק, הוא אחת הדמויות מהסאגות האיסלנדיות שנכתבו בימי הביניים על התקופה הוויקינגית. המוזיאון, שמציג למעט המבקרים שמגיעים לגרינלנד את ההיסטוריה שלה באמצעות מוצגים היסטוריים, מפות והסברים מפורטים, מספר שאריק האדום היה חקלאי נורבגי שגלה לאיסלנד ונתן לגרינלנד את שמה כאשר הגיע אליה לפני יותר מאלף שנה. יחסית לצפון מערב איסלנד, האזור ממנו הגיע, השטחים הפוריים יחסית של דרום מערב גרינלנד היו מפתים להתיישבות והשם גרינלנד הומצא כדי למשוך מתיישבים נוספים. המיתוג עבד. גרינלנד הפכה למושבה, אך היא ננטשה על ידי האירופאים כ-500 שנה מאוחר יותר, ככל הנראה מסיבות סביבתיות ואקלימיות.

האירופאים חזרו לגרינלנד רק במאה ה-18. הם חיפשו את צאצאיהם של המתיישבים האירופאים הקדומים, אך לא מצאו כאלו. במקומם, הם מצאו בני-אדם ממוצא אחר לגמרי, אינואיטים שאבותיהם הגיעו ממזרח קנדה של היום בסביבות המאה ה-12. זו היתה תרבות אחת מיני רבות שנדדו לגרינלנד באלפי השנים האחרונות. רובן נעלמו עם השנים, אך זו שרדה. עם ההגעה המחודשת, החלו הדנים בפרויקט פוליטי שכלל מונופול על המסחר עם האי, מניעת גישה של מדינות אחרות אליו והפיכת תושביו לנוצרים. האינואיטים מצידם קיבלו את המצב החדש בלית ברירה והסטטוס של גרינלנד כקולוניה החזיק מעמד עד אמצע המאה העשרים אז הפכה לחלק אינטגרלי מהממלכה הדנית. 

במהלך העשורים האחרונים גדלה רמת האוטונומיה של הגרינלנדים. הם קיבלו אזרחות דנית ב-1953 וזכו לאוטונומיה ב-1979 כשהוקמה ממשלה מקומית שהחלה לנהל את חיי היומיום בגרינלנד בעוד השליטה על מדיניות-החוץ, בית-המשפט העליון, קביעת ערך המטבע וסידורי הביטחון נשארו בקופנהגן. ב-2009 קיבלו הגרינלנדים מה שמכונה "שלטון עצמי" שהרחיב את האוטונומיה שלהם לתחומי סחר החוץ, כריית מינרלים, אכיפת חוק ומספר נושאים סימבוליים כמו קביעת מעמד השפה הגרינלנדית כשפה רשמית. עם זאת, האי הוא עדיין טריטוריה דנית, ראש המדינה הוא מלך דנמרק והגרינלנדים, שיש להם אמנם פרלמנט משלהם, גם שולחים שני נציגים לפרלמנט בקופנהגן.

כל זה לא עניין במיוחד את הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, שהודיע עם כניסתו לתפקיד שגרינלנד צריכה להיות חלק מארה"ב. מכיוון שגרינלנד חשובה לביטחון הלאומי של ארה"ב ומכיוון שיש בה מחצבים שארה"ב זקוקה להם, הוא הציע לתושבי האי להפוך לאמריקאים, הוא הכריז, ולא בפעם הראשונה, שהוא מוכן לקנות את גרינלנד ולאחרונה הוא אפילו לא שלל כיבוש צבאי של האי. את היוזמה האמריקאית השלימו גם כמה מהלכים בשטח. סגן הנשיא ואנס ורעייתו ביקרו בבסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק שבצפון גרינלנד בסוף מרץ בסמוך לבחירות לפרלמנט המקומי. בביקור העביר סגן-הנשיא ביקורת על הדנים וחיזק את תביעתו של הנשיא על האי. מוקדם יותר השנה ביקר גם בנו של הנשיא טראמפ, דונלנד ג'וניור, בגרינלנד. שני הביקורים נעשו ללא תיאום וללא הזמנה גרינלנדית ולמורת רוחה של דנמרק.

"אנחנו תקועים באמצע, בין דנמרק לארה"ב", אומר בנט אולסוויג ינסן, מנהל חברה העוסקת בכרייה של אנורתוזיט, סלע יסוד שמהווה מקור לאלומיניום ולמינרלים שונים. המשרד שלו נמצא בבניין משרדים חסר ייחוד בנוק מרחק כמה דקות הליכה מקו החוף וסמוך לאזור מאוד לא פסטורלי של מוסכים, מחסנים ובניינים תעשייתיים. "אנחנו מבינים שיש לגרינלנד תפקיד בביטחון הלאומי של ארה"ב", הוא מוסיף, "אבל האמריקאים ישיגו הרבה יותר באמצעות דיאלוג. אני לא חושב שהפוליטיקאים שלנו יתנגדו להצבת חיילים אמריקאיים נוספים או לבניית בסיסים חדשים. גישה אגרסיבית תשיג את ההיפך ממה שהאמריקאים רוצים". על פי אולסוויג ינסן, גם מבחינה כלכלית האמריקאים יכולים להנות משיתוף פעולה עם גרינלנד ללא השתלטות עליה. הוא מסביר שמעט מאוד חברות פעילות בעסקי הכרייה בגרינלנד בגלל הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בכרייה, החוסר בתשתיות, הסיכון הכלכלי והזמן הארוך שעובר עד שמתחילים לראות רווחים. "יש חברות מכל העולם שמתעניינות בכרייה בגרינלנד, יש הרבה קנדים, אוסטרלים ואירופים. אבל באופן מוזר, כמעט שאין אמריקאים למרות שיש שם ביקוש למינרלים. איש לא ידחה אותם, הם יכולים לבוא מתי שהם רוצים והם יתקבלו בברכה. חוץ מחברות רוסיות וסיניות, אני חושב שכל אחד יתקבל כאן בברכה".

אולסוויג ינסן מסביר שגרינלנד צריכה להשקיע יותר בהורדת הסיכון למשקיעים חיצוניים ובתיקון הליכי אישורי הכרייה שהם כרגע "פחות נעימים מטיפול שורש אצל רופא-שיניים". המדינה גם צריכה להכריע בנושאים שונים הקשורים להשלכות סביבתיות ופוליטיות של כריית מחצבים שנדונו בעבר. ב-2021 החליטה גרינלנד להפסיק לחלק זיכיונות להפקת נפט ולכריית אורניום וייתכן שהחלטות אלו ישתנו בעתיד. הכלכלה של גרינלנד מבוססת כיום בעיקר על מגזר הדייג שמהווה למעלה מ-90% מהייצוא וחצי מהכנסת הממשלה מגיע כמענק שנתי מדנמרק. לכן ברור לרבים בגרינלנד שיש לגוון את הכלכלה בהכנסות ממקורות אחרים – מכרות ותיירות. עם זאת, המחיר של פיתוח ענפים אלו, בין אם מדובר בהרס הסביבה או בהשלכות של תיירות המונית, הוא נושא לאי-הסכמה פוליטית. "זו ארץ של פרדוקסים", מסכם אולסוויג ינסן, "רוצים מכרות אבל לא יותר מדי, רוצים עצמאות, אבל לא לוותר על התמיכה הכלכלית הדנית, רוצים תיירים, אבל לא תיירות המונים. אלו אתגרים גדולים והיוזמה האמריקאית היא רק חלק מזה".

למרות האגרסיביות של המהלך האמריקאי, יש לו תקדימים היסטוריים ואפילו היגיון גיאוגרפי מסוים. גרינלנד היא חלק מהלוח היבשתי של צפון-אמריקה והבירה נוק, קצת יותר קרובה לוושינגטון מאשר לקופנהגן. גם היסטורית, ארה"ב מהווה חלק מהסיפור של גרינלנד. "במאה ה-19 שר-החוץ האמריקאי, ויליאם סיוארד, הציע לקונגרס שארה"ב תקנה את גרינלנד כפי שהיא קנתה את אלסקה מרוסיה", אומר מרטין בראום, עיתונאי וסופר דני, שכתב מספר ספרים על גרינלנד ועל האזור הארקטי, "זה לא יצא לפועל, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, הצעה רשמית יותר הוצעה על ידי שר-החוץ האמריקאי לעמיתו הדני שביקר בוושינגטון על רקע העובדה שארה"ב טיפלה בגרינלנד כאשר דנמרק היתה כבושה על ידי הנאצים. הממשלה הדנית דחתה את ההצעה, אך מכיוון שהיה ברור שהאמריקאים לא מתכוונים לנטוש את האי אחרי שהם בנו בו בסיסים בזמן המלחמה, הממשלה הדנית חתמה על הסכם הגנה עם ארה"ב ב-1951. ההסכם ההוא עדיין בתוקף והוא זה שמאפשר את קיומו של בסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק (לשעבר בסיס חיל-האוויר טולה) בצפון גרינלנד. הבסיס הזה הוא חלק חשוב של ההגנה האמריקאית מפני טילים. יש שם רדארים המשמשים כאמצעי אזהרה מפני טילים רוסים, סיניים וצפון-קוריאניים. בימינו החשש הוא בעיקר מהטילים הגרעיניים של הרוסים שמוחזקים בחצי-האי הארקטי, קולה". העובדה שגרינלנד היא חלק מדנמרק ולכן חלק מנאט"ו מסבכת מאוד את התביעה האמריקאית על האי מכיוון שארה"ב, הכוח המוביל את נאט"ו, יוצרת למעשה סכסוך טריטוריאלי עם דנמרק, מדינה ידידותית, שהיא גם אחת המדינות המייסדות של הברית הצבאית.

"זה משבר מדיניות החוץ הדני החמור ביותר ביותר מאז מלחמת-העולם השנייה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן, ראש המכון לאסטרטגיה ולימודי מלחמה באקדמיה הצבאית הדנית הממלכתית, "הטריטוריה של דנמרק מאוימת מצד בעלת ברית שלה ובתקופה הזו האורות דולקים שעות ארוכות בקופנהגן במשרדי ראש-הממשלה, ההגנה והחוץ".

סובי קריסטנסן אומר שניכר מההצהרות של מנהיגים אירופאים אחרים, שהדנים משקיעים מאמץ בגיוס תמיכה של מדינות אחרות ושיש דאגה מההשלכות האפשריות של המהלכים האמריקאים על נאט"ו. השבוע הודיע נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שיבקר בגרינלנד בליווי ראש-ממשלת דנמרק, מדה פרדריקסן. הביקור יתרכז בביטחון האזור הארקטי וצפון האוקיינוס האטלנטי וניתן לראות בו תמיכה אירופאית בדנים מול האגרסיביות האמריקאית. "אם המפקד העליון של צבא ארה"ב לא פוסל אפשרות לכבוש חלק מהטריטוריה שלך, מה המשמעות של ברית עם ארה"ב", אומר סובי קריסטנסן, "כנראה שזה לא יגיע לזה, כל עוד אלו רק הערות כלליות פה ושם וזו לא אופציה ראשונה שעולה בחדר-המצב בבית הלבן, אבל השאלה בכל זאת עולה – עד כמה אפשר לסמוך על ארה"ב".

מה בעצם צריכים האמריקאים מגרינלנד?

"הדבר הראשון שהם צריכים קשור למיקום של גרינלנד. מבחינה גיאוגרפית, בעבור טילים ומטוסים, הדרך הקצרה ביותר מרוסיה לצפון-ארה"ב עוברת בצפון גרינלנד. זה ההיגיון של הנוכחות הצבאית האמריקאית באי ובבסיס פיטופיק. היום יש שם כ-150 חיילים, אבל בזמן המלחמה הקרה היו אלפים. מאז סוף המלחמה הקרה, האזור הארקטי לא היה גבוה בסדר העדיפויות האמריקאי, אבל אחרי סיפוח חצי-האי קרים על ידי הרוסים, נעשתה הערכה מחדש של האסטרטגיה האמריקאית שהפכה את רוסיה למרכזית, ולכן גרינלנד שוב עלתה בחשיבותה". מעבר להגנה האווירית, סובי קריסטנסן מציין גם את ה- GIUK gap, מעבר ימי אסטרטגי הממוקם בין גרינלנד, איסלנד ובריטניה ומהווה ציר קריטי ונקודת חנק מרכזית בצפון האוקיינוס ​​האטלנטי. המעבר בין האוקיינוס ​​הארקטי לאוקיינוס ​​האטלנטי מקל על התנועה בין צפון אמריקה לאירופה ומהווה חזית קלאסית בין נאט"ו לרוסיה שמצריכה נוכחות ימית, שמירה מפני איום של צוללות והגנה על מעבר ימי וקווי תקשורת.

"האינטרס האמריקאי השני קשור לשינוי האקלים", אומר סובי קריסטנסן, "ההתחממות הופכת את האזור הארקטי לנגיש יותר ואפשרי יותר להגשמת אינטרסים פוליטיים וכלכליים. כשקרח הים מצטמצם, או אפילו נעלם, המעבר באוקיינוס האטלנטי קל יותר גם בארכיפלג הקנדי וגם בקו ישיר דרך הקוטב הצפוני. זהו מעבר שחשוב לרוסים ובארה"ב יש גם דאגה שסין תהפוך לשחקן חשוב יותר באזור. זו לא דאגה מהתחזקות קונבנציונלית, אלא דאגה שסין תקבל גישה למחצבים ולהשפעה על מדינות באזור הארקטי".

על פי כל האינדיקציות, הדנים אינם מעוניינים להיות חלק מארה"ב. על פי משאל שנערך בינואר על ידי היומון הדני ברלינגסקה והעיתון הגרינלנדי סרמיטסיאק, 85% מתושבי גרינלנד אינם מעוניינים שגרינלנד תהפוך לחלק מארה"ב ו-45% מהם רואים בהתעניינות של הנשיא טראמפ כאיום עליהם. על פי אותו סקר רק 6% מתושבי האי מעוניינים להפוך לחלק מארה"ב. "כשהנשיא טראמפ מתערב בבחירות המקומיות ומדבר על השתלטות במקום דיפלומטיה זה מקרב אותנו חזרה אל הדנים", אמר יאנה בשיחה בקניון המקומי בנוק, הקניון האמיתי היחידי בגרינלנד. סנטימנט דומה הביעה אנני, מבקרת נוספת במקום. "אני מעדיפה לשתף פעולה עם האיחוד האירופי והארצות הנורדיות", היא אמרה, "האמריקאים רוצים מינרלים, אבל לא מתעניינים במה שאנחנו חושבים ולא מכבדים את הדמוקרטיה שלנו".

הקניון נמצא במרכזה של נוק, עיר שדומה שלא הצליחה להשתלט לגמרי על הטבע. המבנים שלה מפוזרים בין גבעות וגאיות ונראים כאילו נשתלו באופן אקראי בין הסלעים. במקומות רבים אין מדרכות וכמעט מכל מקום אפשר לראות את ההרים הסובבים אותה, את משטחי הסלעים העתיקים ואת הפיורד נופ קנגרלואה שנפתח אל תוך האוקיינוס האטלנטי. בעיר חיים כ-20,000 תושבים, יותר משליש מאוכלוסיית האי. במרכז הקטן שלה עומדים, לצד הקניון, הבנק המרכזי, הפרלמנט, תחנת המשטרה ומספר מסעדות וברים. התחבורה הציבורית מורכבת מחמישה קווי אוטובוס, לאוטובוסים יש תחנות ירוקות קטנות שנראה שנבנו לפני עשורים ושדה-התעופה המקומי משרת רק שתי חברות תעופה בחורף וארבע בקיץ.

"קשה לראות מה ארה"ב יכולה לרצות מגרינלנד מבחינת ביטחון שהם לא יוכלו לקבל בשיחה פשוטה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן ומוסיף שלדנמרק ולגרינלנד אין בעיה עם זכויות צבאיות אמריקאיות באי ויש הכרה בכך שלאמריקאים יש אחריות להשתתף בהגנה על גרינלנד. גם בעניין החשש מההשפעה הסינית יש שיתוף פעולה מלא. "לפני כמה שנים ממשלת גרינלנד החליטה להשקיע בבניית שדות-תעופה למשל, והיתה מחשבה לממן את זה בהלוואות בינלאומיות וליצור חוזה בינלאומי לבנייה ולתחזוקה של השדות", מספר סובי קריסטנסן, "העניין הזה הדאיג את הפנטגון, היתה פנייה לשר-החוץ הדני ודנמרק דאגה למימון כדי שגרינלנד לא תהיה תלויה בסינים. זו אינדיקציה לכך שאפשר לטפל בצורה פרקטית בדאגות של ארה"ב".

"המהלך של הנשיא טראמפ שינה את הסביבה הפוליטית בגרינלנד", מסכם מרטין בראום, "זה גוזל זמן מהשיח ומעורר פחד ודאגה. עם זאת, חיי היומיום נמשכים ועם כל הרעש הפוליטי, הבחירות האחרונות הוכרעו לא על בסיס השיח על האיום האמריקאי אלא על בסיס רפורמה שנעשתה בתחום הדייג שהמפלגה שזכתה בבחירות ביקרה אותה. כל המפלגות הפוליטיות התנגדו לדרישות האמריקאיות, כל מנהיגי המפלגות הופיעו בטלוויזיה והביעו את התנגדותם ותסכולם מהנשיא האמריקאי שמתבטא בצורה כזו בזמן שהם מנהלים את המדינה המאתגרת הזו תוך כדי שהם דנים בתהליך העצמאות שלהם מדנמרק. זהו המצב בחמישים השנים האחרונות ויהיה טוב אם יבינו את זה גם בוושינגטון".

על גבעה קטנה סמוך לחוף בנוק, עומד פסלו של האנס אגדה (Hans Egede), כומר ומסיונר דני שהגיע לגרינלנד ב-1721 והקים בה את גודהאב, שמה הקודם של הבירה הגרינלנדית. זו נקודה יפהפייה, אחת ממעט מאוד אטרקציות תיירותיות בבירת גרינלנד. לרגלי הגבעה עומדים בתי עץ קטנים וצבעוניים, כנסייה ציורית צבועה אדום, מוזיאון, גלריות קטנות וטיילת שיוצאת מהחלק העתיק של העיר לכיוון דרום שממנה אפשר לצפות על הפיורד והחוף שאפילו במאי יש בו גושי קרח שטרם הפשירו. פסלו של האנס אגדה הוא חשוב לא רק בגלל המיקום אלא כי במובנים מסוימים המסיונר הדני קבע את גורל האי. הוא היה זה שקיבל אישור ממלך דנמרק לבסס במקום קולוניה ולהקים בה מיסיון והוא גם זה שחיפש ומצא באי שרידים של התיישבות וויקינגית קדומה. עם הגעתו לאי, המתיישבים המערביים היחידים שחיו בו היו הוא עצמו, אשתו, ארבעת ילדיו וארבעים מתיישבים נוספים שהתלוו אליהם. אך הם לא היו לבד. באי חיה גם אוכלוסיית ילידים אינואיטית שהחלה להמיר את דתה לנצרות בעקבות פעילותו של אגדה. הקולוניה הדנית נתקלה בקשיים רבים – מגפות, סכסוכים עם מדינות אירופאיות אחרות וסכסוכים פנימיים, אך היא שרדה וצמחה עד שב-1953 היא הפכה לחלק מדנמרק ואגדה נחשב עד היום לאבי גרינלנד הדנית.

הנוף מהאנדרטה הוא אמנם יפה אך מי שמביט בבסיס הפסל ימצא עדיין כתמים קטנטנים של אדום, זכר לאירוע שהתרחש כאן ב-2020. ב-21 ביוני, יום העצמאות של גרינלנד, הפסל כוסה בצבע אדום ועל בסיסו נכתבה המילה "Decolonize". האחראים למעשה, שלא נתפסו, פרסמו הודעה ש"הגיע הזמן שנפסיק לכבד את הקולוניאליסטים ושניקח חזרה את מה ששלנו". במשאל-עם שנערך לאחר המעשה הוחלט שהפסל יישאר בינתיים על כנו, אבל עתידו לטווח הרחוק אינו ברור. מסתבר שהטוויסט האמריקאי הנוכחי בסיפור של גרינלנד הוא רק תוספת לנושא החשוב יותר בעבור האוכלוסייה המקומית – לא סיפוח לארה"ב, אלא דווקא התנתקות מדנמרק.

"עד אמצע המאה ה-19 גרינלנד היתה אוסף של ישובים קטנים שחיו בהם ציידים ולקטים שסחרו בסחורות כמו עור של כלבי-ים ובשר ושמן שהופק מלוויתנים", אומר סטיבן ארנפיורד, פרופסור עמית באוניברסיטת נוק, "זו היתה חברה ילידית, קולקטיבית ומסורתית בעלת תרבות אינואיטית, אך באמצע המאה ה-19 כבר היו בגרינלנד כנסיות ובתי-ספר, המסורת האינואיטית היתה תחת התקפה וגרינלנד עברה קולוניזציה דתית והפכה לאחת המדינות הנוצריות בעולם. כיום כ-94% מהאוכלוסיה חברה בכנסייה והדת איננה מופרדת מהמדינה".

השיחה עם ארנפיורד מתקיימת באוניברסיטה היחידה בגרינלנד. ההחלטה על הקמתה התקבלה ב-1981, הסטודנטים הראשונים נרשמו ב-1984 וב-1987 האוניברסיטה נפתחה רשמית. עם זאת, האתר הנוכחי של האוניברסיטה נחנך רק ב-2009. הבניינים של האוניברסיטה ושל המכון הגרינלנדי למשאבי טבע הסמוך אליה, הם בניינים מודרניים הממוקמים בצפון נוק. הם ניצבים על מדרון הר וצופים על העיר ועל הפיורד שבפתחו היא נבנתה. חזיתות הזכוכית והקירות, חלקם מצופים בשבבי עץ ארז, נבנו כך שיעמדו ברוחות העזות ובמזג האוויר הקשוח המאפיין את האזור. מול האוניברסיטה, בצד השני של הכביש המוביל אל שדה-התעופה, ישנו בית עלמין גדול מלא בצלבי עץ לבנים המגיעים ממש עד קו החוף. זהו אמנם מקום קודר למדי, אבל בתוך האוניברסיטה עצמה ישנם חיים סטודנטיאליים רגילים – קפיטריה, ספרייה וכיתות המשמשות כ-600 תלמידים שלומדים מקצועות כמו הוראה, סיעוד, שפות, מדעי החברה ומשפטים. גרינלנדים צעירים המעוניינים ללמוד רפואה, אדריכלות או הנדסה צריכים לעשות את זה בדנמרק או במדינה אחרת.

פרופסור ארנפיוד, שמלמד וחוקר במרכז לרווחה ארקטית של האוניברסיטה, מספר שלמרות ששורשי מדינת הרווחה הגרינלנדית הם במאה ה-19, היא החלה להיבנות בצורה משמעותית יותר אחרי מלחמת העולם השנייה. "בתקופה זו האו"ם שרק הוקם דרש ממדינות העולם לטפל בקולוניות שלהן. דנמרק ניסתה להתחמק מדיווחים מתמידים לאו"ם ולכן היא ניסתה להפוך את גרינלנד לחלק מדנמרק באמצעות שתי רפורמות מרכזיות. האחת עסקה בתשתיות – כבישים, סניטציה, נמלים, בנייני אדמיניסטרציה ובתי-ספר. השנייה היתה רפורמת "דניפיקציה" שהפכה את השפה הדנית, ולא הגרינלנדית, לשפה המרכזית בבתי-הספר ובאדמיניסטרציה של האי. אני עצמי למדתי בדנית בבי"ס ולמדנו גם אנגלית וגרמנית, אבל לא גרינלנדית, שהיא שפת המקום".  

על פי ארנפיורד מדובר בהנדסה חברתית. "מתכנני החברה היו גברים דנים משכילים – מהנדסים, משפטנים, פוליטיקאים ואנשי רפואה, שעשו את המהלכים האלו מתוך הפרספקטיבה שלהם", הוא מסביר, "וכך, הסניטציה בגרינלנד טופלה, תמותת ילדים ירדה, התזונה השתפרה, בריאות הציבור היתה טובה יותר ואנשים חיו חיים ארוכים יותר. אבל בשלב הזה הדנים נכנסו לפאניקה כי הם הבינו שהאוכלוסייה תגדל אקספוננציאלית". כאן החל השלטון הדני לקדם מהלכים שארנפיורד מכנה "ניצול מאוד שלילי של כוח", אך אחרים, כולל פוליטיקאים ואנשי ציבור, הולכים רחוק יותר ומכנים אותם רצח-עם. בשנות השישים והשבעים החדירו רופאים דנים אמצעי מניעה לאלפי נערות ונשים אינואיטיות. אלו היו התקנים תוך רחמיים שהותקנו תוך כדי בדיקות רפואיות, לעתים ללא ידיעתן או הסכמתן של הנשים. על פי טענות החוקרים וחלק מהקורבנות, החדרת אמצעי המניעה נמשכה אל תוך שנות התשעים והיא היתה ביטוי של מדיניות שנועדה לשלוט בשיעורי הילודה בגרינלנד. בשנים האחרונות הסכימו הדנים והגרינלנדים לחקור את הנושא וכמאתיים נשים כבר הגישו תביעות משפטיות נגד דנמרק. פרשת אמצעי המניעה ופרשות נוספות, דוגמת העברתם הכפויה של 22 ילדים אינואיטים מגרינלנד לדנמרק ב-1951 לצורך "חינוך מחדש" ללא הסכמה של הוריהם, מהוות נטל כבד על יחסם של  הגרינלנדים לדנמרק. בנוסף לזאת, יש מידה לא קטנה של זלזול וסטריאוטיפיזציה כלפי הגרינלנדים, שדנים רבים רואים בהם שיכורים ועצלנים שסובלים מבעיות חברתיות כמו התמכרויות ואלימות במשפחה.

ארנפיורד אומר שזוהי בעיקר תוצאה של המודרניזציה שהדנים הביאו לגרינלנד ושל תעשיית הדייג שהפכה לאמצעי הייצור המרכזי של המדינה. "הדנים ריכזו תושבים רבים בערים מרכזיות וסגרו בכפייה יישובים קטנים יותר", הוא מסביר, "אנשים לא רצו לעבור, אבל היו קהילות בריאות לחלוטין שהשלטון הדני פשוט סגר כדי שהתושבים יעברו למקומות אחרים משיקולים כלכליים. הדייג של דגי הקוד, למשל, שינה את התשתית והכלכלה של גרינלנד. היה צריך כוח עבודה גדול ומרוכז כדי לדוג את הדגים וכדי להפוך אותם למוצר תעשייתי ולכן הקימו מפעלים בערים המרכזיות שהיה הכרח להעביר אליהן עובדים. במציאות זו הבעיות החברתיות החלו להיות ברורות – החברה הפכה לחברה מעמדית וקבוצה גדולה של גברים ילידים איבדו בבת-אחת את מעמדם כמפרנסי משפחות במסגרת חיים מסורתיים של לקטים וציידים והפכו לפועלים". ארנפיורד אומר שגברים אלו סבלו מתהליך של איבוד משמעות ושינוי זהות. במקום להיות אבות שמלמדים את בניהם לצוד דובים, כלבי-ים ולווייתנים, נכפה עליהם לעסוק בדייג. זו היתה בעבורם השפלה כי דייג נחשב בתרבות שלהם לתחביב, משהו שילדים וזקנים עוסקים בו, לא עסק לגברים. רוב האנשים התמודדו עם המשבר,. אבל מיעוט גדול נקלע לייאוש שהביא לאלכוהוליזם, אלימות וחיים כאוטיים, בעיות, שבהיעדר מבנה חברתי בריא, גם עברו לדור הבא. עם זאת, גרינלנד המודרנית, על פי ארנפיורד, משתנה. היום יש בה מודעות לתרבות האינואיטית, השפה הרשמית היא גרינלנדית ומספר הדנים במדינה יורד והיום הם מהווים רק 8% מהאוכלוסייה. "זו חברה המורכבת משתי תרבויות שבמשך הרבה זמן אחת מהן, התרבות הדנית הקולוניאלית, היתה דומיננטית ולכן יש ביניהן פער. היום יש כאלו שחיים בצורה הרמונית בין לבין ושיוצרים אינטגרציה, אבל תמיד ישנו גם מתח".

המתח שארנפיורד מדבר עליו מתבטא פוליטית בעיקר בדיון סביב שאלת העצמאות, והמפלגה הפוליטית שמזוהה יותר מכל עם הדרישה לעצמאות מדנמרק היא מפלגת נלראק, המפלגה השנייה בגודלה בגרינלנד המחזיקה שמונה מתוך 31 המושבים בפרלמנט הגרינלנדי. אחרי הבחירות האחרונות במרץ היא אמנם הגדילה את כוחה, אבל היא יושבת כעת באופוזיציה לאחר שהוקמה קואליציה רחבה של כל חמשת המפלגות האחרות בפרלמנט. מנהיג המפלגה פלה ברוברג אומר ל"הארץ" שצריך להכיר בכך שלמדינה הדנית יש מוסר כפול. "הם כל כך עסוקים בלהציע הצעות לפתרון שתי מדינות לישראל ולפלסטין", הוא אומר, "אבל משום מה קשה להם אפילו להכיר בכך שיש עם גרינלנדי. אם דנמרק אומרת שישראל צריכה להכיר בפתרון שתי מדינות, למה היא עצמה לא מוכנה לעשות אותו דבר? הם אומרים שזה תלוי בעם הגרינלנדי, הם אומרים שהגרינלנדים יחליטו בעצמם, אבל הבעיה היא שהעם הגרינלנדי לא קיים. אנחנו לא רשומים כגרינלנדים, אנחנו משתמשים במערכת הרישום של הביטוח הלאומי הדני ועל פי חוק אנחנו חייבים להיות אזרחים דנים. חייבים להכיר בילידים האינואיטים כעם, צריך לרשום אותם כעם ולהגן על זכויותיהם. זה הבסיס".

ברוברג מבסס את טיעוניו על החלטות האו"ם לגבי עמים ילידיים וטוען שהדנים הם למעשה עדיין קולוניאליסטים בגרינלנד. זו הסיבה שהוא הציע לקיים הצבעה לגבי עצמאות גרינלנדית שישתתפו בה רק תושבי גרינלנד האינואיטים ולא הדנים, הצעה שעוררה ביקורת רבה והאשמות בגזענות ובאפליה על רקע אתני. ברוברג דוחה את הביקורת. "למה הדנים עסוקים כל כך בטענות על גזענות כלפי דנים החיים בגרינלנד", הוא שואל ועונה מיד, "זה עניין של מבני כוח. הם רוצים להמשיך לעשות כסף מגרינלנד ואין להם עניין בזכות להגדרה עצמית או בתושבי גרינלנד עצמם".

האם גרינלנד יכולה להרשות לעצמה לצאת לעצמאות כאשר היא תלויה כלכלית בדנמרק?

"אני נאבק על הזהות הגרינלנדית. אני נאלץ להיות דני עכשיו. אין לנו זכויות כעם. למה אתה מדבר על אספקטים כלכליים כאשר העם הגרינלנדי סופח ומנסה לקבל חזרה את אדמתו. אתה לא הולך לאוקראינאים ואומר להם לא לנסות לקחת חזרה את אדמתם מרוסיה כי הכלכלה שלהם במצב לא טוב. לא עושם את זה. דנמרק סיפחה למעשה את גרינלנד ב-1953, היא שיקרה לאו"ם ואיימה על תושבי גרינלנד. אז לא היה לנו אינטרנט והאמנו למדינה הדנית שסיפרה לנו שאם נעז לדבר על עצמאות נהיה מבודדים מהעולם. אנחנו, בניגוד לאיי פארו, לא בחרנו להיות חלק מדנמרק, אז מי שמדבר על הכלכלה צריך לזכור את העובדה הבסיסית הזו – אנחנו לא רוצים להיות דנים. אנחנו רוצים להיות גרינלנדים".

ברוברג טוען שהניצול הדני מתבטא גם בכלכה הגרינלנדית. "אנחנו לא סוחרים עם העולם. אנחנו סוחרים עם דנמרק", הוא אומר, "בגלל זה אנחנו לא מקבלים מחירי שוק בעבור הסחורה שאנחנו מייצרים, אלא מחיר דני". בניגוד לאחרים שמדברים על הצורך לגוון את הכלכלה, ברוברג לא מדבר על יצירת תעשיות חדשות אלא על הסכמי סחר חדשים עם ארה"ב, עם האיחוד האירופי, עם בריטניה ואחרים. הוא מדבר גם על הצורך לתקן את שירותי הרווחה בגרינלנד. "יש בגרינלנד קהילות שאין להן גישה לבתי-ספר, למערכת הבריאות ולשירותים חברתיים", הוא אומר ומוסיף שהמפלגה שלו טענה שגרינלנד חייבת לפחות עוד שישים רופאים, זה כלום בשביל כל מקום אחר בעולם וכאן טענו שזה לא אפשרי, "אנחנו סובלים מ"סינדרום גרינלנד" שהיא גרסה מורחבת של "תסמונת סטוקהולם", אנחנו חושבים שדברים הם בלתי אפשריים, למרות שהם נעשים בכל מקום אחר בעולם, כי הדנים אומרים לנו שאי אפשר לעשות את זה".

הראיון עם ברוברג מתקיים במשרדי המפלגה בבניין הפרלמנט בנוק שנראה כמו בניין משרדים סתמי וישן בן שתי קומות. אין כאן שום דבר מההוד וההדר של פרלמנטים אירופאיים. הוא פונקציונאלי ומאכלס בנוסף למליאת הפרלמנט גם 12 וועדות פרלמנטריות. בנוסף להיותו חבר פרלמנט ומנהיג האופוזיציה, ברוברג (52) שימש בעבר כשר חוץ, שר אוצר ושר המסחר. בעברו היה גם טייס, יזם ואיש עסקים. כבר שבע שנים, בכל מערכת בחירות, אני מסביר את התהליך שאמור להתקיים על פי חוק השלטון העצמי. קודם כל, אנחנו צריכים להכריז שאנחנו רוצים עצמאות, השלב השני שלב המו"מ עם המדינה הדנית, במסגרת זו על פי החלטות האו"ם אסור לדנים להשתמש בשיקולים כלכליים, חברתיים או פוליטיים כדי לדחות את עצמאות גרינלנד. יש להם מחויבות ככוח קולוניאלי לתמוך בנו גם במצב של עצמאות. עם זאת, עד עכשיו הדנים איימו עלינו שאם נצא לעצמאות נאבד את המענק השנתי או שנאבד את מערכת הבריאות שלנו. אבל זה מנוגד להחלטות האו"ם, אסור להם להשתמש בדברים האלו כדי למנוע מאיתנו עצמאות. יש גם אפשרות לפיתרון ביניים, מודל התאגדות חופשית (Free Asociation) שבו אנחנו מקבלים משהו כמו גלגלי עזר ומחליטים, כמדינה סוברנית, במה דנמרק צריכה לעזור לנו. זהו מבנה דומה להסדר של פלאו שקיבלה עצמאות מארה"ב וחתמה איתה הסכם כזה".

כמה זמן לדעתך צריך להימשך תהליך כזה?

"בבחירות של 2018 הסברתי את זה בבירור כשהשוותי את התהליך עם תהליך הברקזיט. שם היה תהליך של שלוש שנים ליציאה מהאיחוד האירופי. במקרה שלנו, אנחנו לא יכולים לקיים מו"מ עם דנמרק בלי לדעת מה אנחנו רוצים. לנו יש תכניות שונות – תכניות עם המשך קבלת מענק מדנמרק ותכנית ללא המשך קבלת מענק מדנמרק. אין לנו, לעומת זאת, תכנית ללא ארה"ב".

מה גישתך לגבי הכרזתו של נשיא ארה"ב שגרינלנד צריכה להיות אמריקאית?

"אני לא כאן כדי להגן על טראמפ, אבל צריך לזכור אספקט חשוב של העניין; טראמפ לא אמר שהוא מעוניין לספח את גרינלנד כפי שדנמרק עשתה. הוא לא אמר שהוא רוצה לשים חיילים בגרינלד כפי שעשתה דנמרק והוא לא איים על גרינלנד כפי שדנמרק עשתה ועושה. הוא איים על ממלכת דנמרק, לא עלינו. אנחנו רוצים לסחור עם ארה"ב, אנחנו רוצים הסכם הגנה עם ארה"ב, אבל אנחנו לא רוצים להיות חלק מארה"ב בדיוק כמו שאנחנו לא רוצים להיות חלק מדנמרק".