הבחירות שיתקיימו ביום ראשון לא התמקדו בסוגיה אחת ושני המחנות נראים קרובים מאי פעם בשאלות של מדיניות. עם זאת, מפלגות הימין והשמאל הקיצוניות שואפות להיכנס לקואליציה הבאה והצליחו להחריף את השיח סביב הבחירות, גם בנוגע לאנטישמיות וישראל.
פורסם ב"הארץ": הפער בין הימין לשמאל בשוודיה מצטמצם, אך הקיצונים משני הצדדים מכתיבים שיח מפלג – אירופה – הארץ
אחת הסוגיות המעניינות ביותר בבחירות הכלליות שייערכו מחר (ראשון) בשוודיה היא שאין סוגיה אחת מרכזית שניצבת במוקד ההצבעה. בבחירות הקודמות, ב־2022, הנושאים המרכזיים היו הגירה ופשיעה, ובמערכות שלפני כן בלטו נושאים כמו אבטלה ומדיניות רווחה. הפעם מפלגות שונות מקדמות סדר יום שנוח להן, בעוד שכמה מהמחלוקות החריפות שהפרידו בעבר בין ימין לשמאל נחלשו מאוד. כך למשל, המחלוקת סביב מדיניות ההגירה הצטמצמה מאוד בקדנציה הנוכחית לאחר שהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית אימצה מדיניות שתומכת בצמצום ההגירה והצבת דרישות מחמירות בנוגע לשילוב מהגרים. פערים הצטמצמו גם בסוגיות אחרות – כמעט כל המפלגות תומכות בחברות בברית נאט"ו ובהגדלת תקציב הביטחון, ולמעט כמה מפלגות קטנות, ישנו גם קונצנזוס לגבי מדיניות האנרגיה ומאבק בפשע המאורגן.
כעת מובילה את שוודיה ממשלת מרכז־ימין בראשות אולף קריסטרסון מהמפלגה השמרנית־ליברלית (Moderaterna). למפלגה אין רוב פרלמנטרי ולכן היא נשענת על שתי שותפות קואליציוניות: הליברלים והנוצרים־הדמוקרטים, כמו גם על מפלגת השוודים הדמוקרטים, מפלגת ימין פופוליסטית שתומכת בה מבחוץ ומשפיעה על מדיניותה. האופוזיציה מורכבת מהסוציאל־דמוקרטים בהנהגת מגדלנה אנדרסון ושלוש מפלגות קטנות יותר. במשך רוב הקמפיין, הסקרים בשוודיה העניקו לאופוזיציה יתרון ברור, למרות שהיא מורכבת ממפלגות שונות מאוד שיתקשו להרכיב יחד קואליציה בעלת רוב בפרלמנט. בשלב מסוים, הסקרים הצביעו על יתרון של עשרה אחוזים וניצחון כמעט ודאי של אנדרסון. בשבועות האחרונים הפער הצטמצם מאוד ולקראת ההצבעה ביום ראשון המרוץ נראה שוב פתוח.
שניים מבכירי הקואליציה סיפרו השבוע ל"הארץ" על הישורת האחרונה. במפלגה הסוציאל־דמוקרטית ומפלגת המרכז שתומכת בה לא הסכימו להתראיין ל"הארץ". יואר פורסל, יו"ר ועדת החינוך של הפרלמנט מטעם המפלגה הליברלית (Liberalerna), סיפר שמבחינת מפלגתו, מפלגת מרכז־ימין קלאסית, התשובה היא חינוך. המפלגה, שהחזיקה בתיק החינוך בארבע השנים האחרונות, מבקשת לשמור אותו אצלה, לדבריו, כדי לשפר את הישגי התלמידים, לחזק את מעמד המורים ולהמשיך בהוצאת סמארטפונים ומסכים מבתי הספר.
הקושי לזהות נושא מרכזי שניצב במוקד הבחירות הנוכחיות, טוען פורסל, מעיד על הקדנציה המוצלחת של הממשלה הנוכחית. "סיפקנו תוצאות טובות ברבים מהנושאים שהעסיקו את שוודיה בשנים האחרונות", הוא אומר. "הצלחנו לצרף את שוודיה לנאט"ו, הצלחנו להוריד את רמת הפשיעה, הצלחנו לעשות הרבה בבתי הספר, להוריד את האינפלציה ולהביא לצמיחה כלכלית טובה מזו של מרבית מדינות אירופה. האופוזיציה מתקשה למצוא נושא שבאמצעותו תוכל לתקוף את הממשלה".
אליס טיאודורסקו מווה, חברת הפרלמנט האירופי מטעם הנוצרים־הדמוקרטים (Kristdemokraterna) וכיום מועמדת לפרלמנט השוודי, ממשיכה את הקו של פורסל. לטענתה, הסוציאל־דמוקרטים התקרבו בשנים האחרונות לימין בנושאים שפעם היו בליבת קו השבר בפוליטיקה השוודית. "בשאלת הכיוון הכללי ששוודיה צריכה ללכת אליו הפערים קטנים ויש הסכמה רחבה בשאלות כמו הגירה והרפורמה במאבק בפשיעה", היא אומרת ומוסיפה שהשאיפה המרכזית של הסוציאל־דמוקרטים היא לחזור לעמדת כוח ולצורך זה הם אימצו עמדות דומות לאלו של הקואליציה.
טיאודורסקו מווה מצביעה גם על פרדוקס: בכמה מהסוגיות הללו הפער בין הסוציאל־דמוקרטים לשותפיהם האפשריים משמאל – כמו מפלגת השמאל והירוקים – גדול יותר מהפער בינם לבין מפלגות גוש הימין. "מפלגות אלו מחזיקות עמדות שונות לגמרי בנושאים חשובים כמו אנרגיה גרעינית, האיחוד האירופי והגירה וזו גם אחת הסיבות לכך שמאז 2010 הפוליטיקה השוודית עוסקת יותר בהרכב הקואליציה וזהות ראש הממשלה מאשר במדיניות", היא מסבירה. "זה כשלעצמו סימפטומטי: לעיתונאים וגם לפוליטיקאים קל יותר לדבר על מי משחק עם מי מאשר לעסוק במדיניות וזה מתאים לכל אלו שמתעצלים להיכנס לדיון על איך ניתן לקיים הבטחות שהובטחו".
במשך רוב המאה ה־20 הייתה שוודיה שם נרדף למדינת רווחה סוציאל־דמוקרטית. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית שלטה במדינה כמעט ללא הפסקה במשך למעלה מ־40 שנה ובתקופה זו נבנה חלק גדול ממה שנודע כ"מודל השוודי" – איגודים מקצועיים רבי־עוצמה ומשא ומתן קיבוצי נרחב המוביל לכיסוי רחב מאוד של המשק בהסכמים קיבוציים. במקביל המדינה מתחזקת מגזר ציבורי גדול, שירותי בריאות וחינוך ציבוריים ואוניברסליים ורשת ביטחון חברתית נדיבה שממומנים באמצעות מסים גבוהים ומובילים לרמות נמוכות יחסית של אי־שוויון. בעשורים האחרונים התחלפו ממשלות ימין ושמאל והמודל אמנם השתנה בעקבות הפחתות מסים, הפרטות, פתיחת שירותים ציבוריים לתחרות ורפורמות בקצבאות ובפנסיה, אבל השלד הבסיסי נותר על כנו.
גם פורסל, איש המרכז־ימין, אינו מציע לפרק את המודל השוודי. "בתי הספר ומערכת הבריאות יישארו וליבת הפעילות של מדינת הרווחה תמשיך להיות ממומנת כמעט כולה באמצעות מסים", הוא אומר. "קו המחלוקת עובר במקום אחר: עד כמה מדינת הרווחה יכולה להיות גדולה לפני שהיא הופכת למדינה פטרנליסטית? כמה רווחה אנחנו יכולים להעניק לפני שאנשים נעשים פחות להוטים למצוא עבודה או פחות מחויבים לתרום לחברה? הממשלה שלנו הציעה למשל להגביל את הסכום הכולל שאדם יכול לקבל מהמדינה בקצבאות. אנחנו רוצים מסים נמוכים יותר ומערכת שלא תפחית את התמריץ לעבוד".
טיאודורסקו מווה מוסיפה: "יש הסכמה בין הימין לשמאל שלשוודיה צריכה להיות מערכת רווחה יציבה ונדיבה. אבל מדינה שמטילה מסים גבוהים כל כך אינה יכולה להשלים עם שירותים ציבוריים ירודים, ובשנים הקרובות גם נידרש להוצאות ביטחון עצומות מכיוון שזה הלב של מדינת הרווחה – ההגנה על אזרחיה ועל הטריטוריה שלה". גם היא מתנגדת להעלאת מסים ומדגישה את העיקרון שעליו, לדבריה, נבנה המודל מלכתחילה – "כל מי שיכול לעבוד צריך לעבוד. כיום יש כאלו, רבים מהם מהגרים, שלא עובדים אבל עדיין מקבלים קצבאות וזה מזעזע את המערכת. לכן, אני כבר שנים תומכת בקשירת חלק מהזכאות לרווחה בצורה הדוקה יותר לאזרחות ולהשתתפות במימון המערכת. צעדים כאלו יבהירו שמדינת הרווחה היא במידה מסוימת כמו חברת ביטוח ממשלתית: גם בה צריך לשלם את הפרמיה לפני שדורשים לקבל תשלום".
פורסל וטיאודורסקו מווה סבורים שניהם כי עצם קיומו של מודל הרווחה השוודי אינו בסכנה גם אם מפלגותיהם יישארו בשלטון. הסוציאל־דמוקרטים, לעומת זאת, מציגים את הבחירות במידה רבה כמאבק על עתידה של מדינת הרווחה. לטענתם, ארבע שנות ממשלת הימין התאפיינו בתת־תקצוב של מערכות הבריאות והחינוך והפחתות מסים לבעלי הכנסות גבוהות. אנדרסון חוזרת בנאומיה על מצבם העגום של בתי הספר, התורים הארוכים במערכת הבריאות ושירותי הרווחה הנשחקים. בעימות טלוויזיוני עם ראש הממשלה קריסטרסון השבוע היא אמרה: "אנחנו מציגים את הבטחת הבחירות הכי פחות סקסית, אבל הכי חשובה שלנו – מימון בסיסי ממשלתי בטוח לטיפול בקשישים, למערכת הבריאות ולבתי הספר. כשהעלויות עולות, גם המימון הממשלתי יעלה".
התקווה של אנדרסון היא ששוודיה תצטרף לתנועת המטוטלת שכבר נעה בחזרה לכיוון הסוציאל־דמוקרטי ביתר מדינות סקנדינביה. בנורווגיה עומד בראש הממשלה מנהיג מפלגת העבודה יונאס גאר סטורה, שהחליף ממשלת ימין ב־2021; בדנמרק מכהנת מדה פרדריקסן הסוציאל־דמוקרטית כראשת הממשלה מאז 2019; ואפילו באיסלנד הנורדית עומדת מאז דצמבר 2024 בראש הממשלה קריסטרון פרוסטדוטיר, מנהיגת הברית הסוציאל־דמוקרטית. כך, ערב הבחירות, שוודיה היא הסקנדינבית היחידה שאינה נשלטת בידי ממשלה סוציאל־דמוקרטית (פינלנד היא מדינה נורדית ולא סקנדינבית, וגם בה ינסו הסוציאל־דמוקרטים לחזור לשלטון בבחירות שיתקיימו בשנה הבאה).
אחת השאלות המרכזיות בבחירות הנוכחיות היא שאלת הלגיטימיות של שתיים מהמפלגות הנמצאות בקצוות הספקטרום הפוליטי השוודי. הראשונה היא השוודים הדמוקרטים, מפלגת ימין לאומנית ששורשיה בתנועות ניאו־נאציות ועליונות לבנה. בארבע השנים האחרונות היא תמכה בממשלת קריסטרסון ללא שמונו שרים מטעמה, אך הפעם ברור שאם גוש הימין ינצח היא תיכנס לממשלה.
משמאל נמצאת מפלגת השמאל, המפלגה הקומוניסטית לשעבר, שלאחרונה נחשף בתקשורת שרבים מחבריה הציגו עמדות אנטישמיות ותמכו בטרור. המפלגה שמעולם לא הייתה חברה בממשלה, דורשת הפעם תפקידי שרים כתנאי לתמיכה בממשלת מרכז־שמאל.
פורסל מתאר את השינוי ביחסו לשוודים הדמוקרטים ואת הסכמתו לכהן איתם בממשלה כמסע שנמשך לאורך ארבע שנות שיתוף פעולה עמם. "הצלחנו להשיג איתם הישגים משמעותיים. הדברים שחששנו מהם לא קרו, ובאותו הזמן הסיכון שבשיתוף פעולה עם הצד השמאלי גדל". בין ההישגים הוא מונה מימון ציבורי לאבטחת בית הספר היהודי ובית הכנסת הגדול בשטוקהולם וגיבוש הצעות להגדלת עצמאותה של מערכת המשפט.
למרות נסיונו של פורסל, שתי מפלגות הקצה תרמו להפיכת השיח הפוליטי בשוודיה למפלג וחריף מבעבר. ריקרד יומסהוף, מבכירי השוודים הדמוקרטים, כינה באוגוסט את אנדרסון ואת העורך הפוליטי של היומון אפטונבלדט, אנדרס לינדברג, "קוויזלינגים" – על שם וידקון קוויזלינג, ראש הממשלה הנורווגי ששיתף פעולה עם הנאצים וששמו הפך למילה נרדפת לבוגד; על אנדרסון כתב יומסהוף שהיא ואחרים "מתרפסים בפני האסלאמיסטים שמטרתם לקחת מאיתנו את הדמוקרטיה ואת המדינה". זוהי רק תקרית אחת מני רבות שבה נחשפו עמדות קיצוניות וגזעניות בקרב חברי המפלגה. במקביל, תחקירים בתקשורת השוודית חשפו שעשרות מחבריה ומועמדיה של מפלגת השמאל תמכו בטרוריסטים ובדיקטטורים, הפיצו תיאוריות קשר אנטישמיות וחגגו את מתקפת שבעה באוקטובר.
לשאלה האם אנטישמיות מאיימת על החברה השוודית וכמה משקל יש לה בבחירות משיב פורסל שבעבר האיום הניאו־נאצי על יהודי שוודיה היה רציני יותר, אך כיום, אף שהוא עדיין קיים, האנטישמיות שמקורה באסלאמיזם משמעותית יותר ומתחברת לאנטישמיות האירופאית. "ברור שאנטישמיות בולטת כיום ברשתות החברתיות, אבל היא מבוססת על דימויים וסטריאוטיפים אנטישמיים בני מאות שנים", הוא אומר.
"אני חושב שהקהילה היהודית בשוודיה נמצאת תחת לחץ כבד מאוד גם בגלל תגובות אנטישמיות הנובעות מכך שאנשים רבים בשמאל מערבבים בין יהודים לבין הפוליטיקה הישראלית. אנטישמיות שמגיעה מסביבות אסלאמיסטיות מקבלת מרחב גדול יותר להתפתח כששוודים מן השורה מאמצים את תיאוריות הקונספירציה ואת הסטריאוטיפים האלה". מנהיגת מפלגתו של פורסל, סימונה מוהאמסון, פוליטיקאית שוודית ממוצא פלסטיני, עוררה סערה לאחרונה כשהופיעה לעימות טלוויזיוני כשמגן דוד לצווארה, כאות הזדהות עם יהודי שוודיה. בעקבות זאת היא הוצפה בתגובות שנאה ובאיומים.
טיאודורסקו מווה אומרת שמאז 7 באוקטובר נוצר חיבור בין קבוצות שמאל שוודיות לאנטישמים ממוצא מזרח־תיכוני, ש"מצאו זה את זה בשנאה לישראל". מפלגת השמאל, היא אומרת, מסרבת להתמודד עם גילויי האנטישמיות שמתגלים בה. "מנהיגת המפלגה, נושי דגוסטר, ממש מגלמת את הגישה הזאת. היא מחייכת, היא צוחקת, היא לועגת, ומראה בדרכים שונות שהיא לא מתייחסת לסוגיה הזאת ברצינות. זה נובע משילוב של שני דברים: מצד אחד, אלו הן באמת העמדות שלהם; ומצד שני, יש כאן ניתוח ציני שמבוסס על כך שלחלק מהבוחרים שהם רוצים למשוך אליהם – קבוצה שהולכת וגדלה כחלק מכלל ציבור הבוחרים – יש תפיסות אנטישמיות. זה קוקטייל מסוכן מאוד".
צילום: Karl Gabor, Kristdemokraterna / Epp Group
לא רק האנטישמיות, גם ישראל הפכה לקו מחלוקת בבחירות, הפעם גם בתוך גוש הימין. פורסל, לשעבר דובר הליברלים לענייני חוץ, מזכיר שהיה מהראשונים שקראו להטיל סנקציות אישיות על שרים ישראלים קיצוניים – מהלך שהוא מתאר כ"צעד גדול מבחינה דיפלומטית". עם זאת, הוא מתנגד לסנקציות גורפות על ישראל: "אם אומרים שאסור להעניש את כל הפלסטינים על מה שחמאס עשה, אי אפשר אחר כך לתמוך בהענשת כל הישראלים על מה שממשלת נתניהו עושה". מבחינתו, לצד תמיכה בפתרון שתי המדינות והפעלת לחץ על גורמים קיצוניים, שוודיה צריכה להמשיך לקיים קשרי מסחר ויחסים מדיניים עם ישראל שמהווה עדיין "מגדלור של דמוקרטיה במזרח התיכון".
טיאודורסקו מווה מסתייגת מהרחבת הצעדים נגד ישראל. היא אומרת שיש מקום לפעול נגד שרים קיצוניים, אך מתנגדת להגבלות סחר שעלולות לטשטש את ההבחנה בין ההתנחלויות לישראל: "אני אישית חושבת שסנקציות מהסוג הזה הן בעייתיות, משום שקשה להבחין בין מה שמגיע מהגדה המערבית לבין מה שמגיע מישראל. המשמעות היא שהמסר עדיין יהיה שמחרימים את ישראל כמדינה". התחושה שנוצרת, לדבריה, היא ששוודיה והאיחוד האירופי פועלים לבודד את ישראל, דבר ש"לא יועיל ליחסים שלנו בטווח הארוך". להיפך, היא אומרת, "אנחנו נמצאים במצב שבו ישראל זקוקה לאיחוד האירופי ושוודיה זקוקה לישראל, לא מעט בתחום הביטחון".
ייתכן שזהו בסופו של דבר הסיפור של הבחירות השוודיות ב־2026. דווקא כאשר הפערים בין ימין לשמאל בכמה משאלות היסוד הצטמצמו, המאבק על זהות השותפים לשלטון, גבולות השיח הפוליטי, יחסה של שוודיה לעולם ומקומה בו נעשה חריף מאי פעם. ביום ראשון בלילה יתגלה מה הכיוון שבחרה.
