Did a Secret Resistance Network Assassinate Sweden's Prime Minister?

For 40 years, the assassination of Sweden's prime minister, Olof Palme, has remained unsolved. Now, some are revisiting a dark possibility: not a lone gunman, but a covert network embedded deep within Swedish society – part of a secret Europe-wide effort to resist a Soviet invasion

Published in Haaretz: 40-year Mystery: Did a Secret Resistance Network Assassinate Sweden's Prime Minister? – Europe

The most shocking event in the history of modern Sweden occurred almost exactly 40 years ago. On the evening of Friday, February 28, 1986, Prime Minister Olof Palme and his wife, Lisbet, went to see a movie in central Stockholm. It was a cold winter evening in the capital. As he often did, Palme dismissed his bodyguards and the couple travelled three subway stations to the theater without a security escort. When they emerged onto the street, they met up with their 25-year-old son, Mårten, and his partner. The four bought tickets and went in.

Shortly after 11:20 P.M., while the prime minister and his wife were walking back home along a main street in the city, a man approached them from behind and fired a gun at close range. Palme was hit and collapsed on the frozen pavement. A second shot was fired immediately afterward, lightly wounding Lisbet. Bystanders attempted to help but it was in vain. Palme died on the spot. An ambulance was called and evacuated his body and his wife to a hospital, arriving less than 20 minutes after the shots were fired.

The hours that followed were dramatic. News of the murder spread in the Swedish media and overseas. The country went on high alert, and Deputy Prime Minister Ingvar Carlsson convened the cabinet. At 5 A.M. Saturday morning a press conference was held. Flags were subsequently lowered to half-mast, flowers and candles were placed at the murder site, and an atmosphere of national mourning and crisis permeated the country. At the same time, it emerged that almost every possible mistake was made in the investigation of the murder: The shooter immediately fled; police arriving at the scene failed to apprehend him. They also did not set up roadblocks or cordon off the area. Coordination between law enforcement forces at the site was poor; no situation room was established, and testimonies from eyewitnesses were neither systematically collected nor fully documented. These errors were never corrected in the intervening four decades.

Olof Pale's Murder Site on Sveavägen in Cenral Stockholm

In the years following the murder, what is referred to by Swedish authorities as "the largest and longest-running murder investigation in the world" was launched, but despite significant resources, it was marred by disputes and conflicts and did not lead to any definitive outcome. Many investigative directions were pursued but no one was charged. In the first year, the Kurdish PKK organization was a central focus. Later, theories involving possible actors from various countries, such as South Africa – which allegedly had both a motive and the capability for executing a political assassination abroad – were explored but did not result in indictments. Such was also the case following investigations of theories involving terrorist organizations from the Middle East and Eastern Europe.

In 1988, a local criminal named Christer Pettersson was convicted of the murder, mainly based on a controversial identification by Lisbet Palme; a year later he was acquitted on appeal due to lack of evidence. In June 2020, the Swedish prosecution announced that the investigation was closed, declaring that a man named Stig Engström was the probable suspect. Engström had allegedly been present at the scene on the night of the shooting and had been interviewed as a witness in later years, but he died in 2000 and therefore could not be prosecuted. His motive was unclear, and the evidence against him was circumstantial and unconvincing. Nevertheless, this was enough for the prosecution to close the case.

But this was not the end of the story: In December 2025, the prosecution reversed its position. In a surprising development, it announced that a renewed examination of the investigative material had concluded that there was insufficient evidence against Engström, and thus he was no longer officially considered to be the suspect. At the same time, no other names were suggested, nor was the investigation formally reopened. Thus, 40 years later, the Swedish public still does not know who killed its prime minister or why. Meanwhile, on the margins of these developments, a discussion has surfaced about another historical phenomenon, which – like the identity of the man who pulled the trigger – was heretofore unknown to the Swedish public and kept in the shadows for decades.

"Today, we know no more about the murder than we did the day after it happened," says Gunnar Wall, a journalist and author who has dedicated years to researching and writing books about the Palme assassination. "We do not know if it was a lone assassin or an organized group, we do not know the motive, how the killer escaped, whether he was Swedish or foreign, or whether he is still alive today and, if so, is he in Sweden or abroad. Given this situation, there are countless speculations and theories."

Wall, recipient of the 1998 and 2024 Guldspaden (Golden Spade) award, Sweden's most prestigious prize for investigative journalism, for books he wrote about the incident, notes that while there are those who claim to know who the murderer was, despite years of research, he himself does not.

Gunnar Wall

However, Wall points to an interesting issue. The decision not to reopen the investigation late last year is strange, in his view, because about 15 years ago Sweden changed its legislation regarding statutes of limitations. Serious inquests into crimes such as murder, under the new law, are no longer closed after 25 years as was previously the case, and can remain open indefinitely. The prosecutor who last December chose not to resume the whole process justified that by saying there were no conditions for doing so – even though he admitted that he had examined only the Engström lead and not other possibilities.

When the previous prosecutor closed the case in 2020, it was possible to say that happened because he had reached a dead end – but the same cannot be said about his successor's decision, since he said he had not even attempted to evaluate materials that did not concern Engström. And yet, he seemed determined to leave the case closed nonetheless.

Olof Palme, Photo:Bert Verhoeff / Anefo / Nationaal Archief (CC BY-SA3.0 NL)

"The investigators of the Palme murder examined, almost until the very last moment, indications of [involvement by] a larger group that went beyond Engström alone," says Wall, who bases his claims on interviews he conducted with the investigators themselves and with additional witnesses, as well as on reviews of countless documents, reports and other materials. "Their main hypothesis was that forces within a secret Swedish network were behind the murder, and they tried to link Engström to these actors. When they failed, they abandoned the hypothesis and Engström remained the sole suspect. Five years later, because the evidence against him was weak, it all ended with no conviction and no suspect."

Suggestions about some secret entity having been behind the Palme assassination may sound like far-fetched conspiracy theories – but they are not. For decades, underground organizations called stay-behind networks existed in Sweden and many other European countries. While a direct link between the Swedish stay-behind network and Palme's assassination has not been proven, the existence of the group is an established fact. These clandestine bodies were created after World War II as a way for countries to prepare for a possible invasion and hostile occupation. Their work included drafting blueprints for underground resistance groups, maintaining contact with a government-in-exile and actively opposing an occupier.

In the early days of the Cold War, following World War II, the threat of Soviet aggression was tangible. Across Europe, secret networks were created in various countries, in order to forge connections between the military, police, intelligence services and civil society. Initially, these organizations were intended to prepare for a Soviet invasion, but over time some engaged in other activities, sometimes even conducting covert operations within their own borders, including false flag operations – designed to appear as if carried out by others to justify certain political or military reactions.

The most famous example is the Italian network and operation code named Gladio, whose existence was revealed to parliament in 1990 by Prime Minister Giulio Andreotti. Some claimed that this stay-behind network participated in domestic acts of political terrorism in the 1970s and '80s. Parliamentary inquiries looked into its operations and ties with foreign actors and intelligence bodies such as the CIA and NATO, and exposed its involvement in guerrilla training, communications networks, weapons storage and sabotage. There were also suspicions that Italy's network operatives engaged in domestic political activity, including terrorism designed to strengthen the Italian right and diminish the left. Similar underground groups have been documented in Belgium and Switzerland, and evidence of same exists in France and Germany, although without confirmation of domestic violence. There are also hypotheses about the involvement of such networks in coups and politically motivated violence in Greece and Turkey.

The investigators' hypothesis was that forces within a secret Swedish network were behind the murder, and they tried to link Engström to these actors. When they failed, they abandoned the hypothesis.

The whole phenomenon remains highly controversial and difficult to research due to the secrecy and compartmentalization surrounding it, yet there is general agreement that stay-behind networks have existed across Europe, operating without parliamentary oversight and known to only a small circle of decision-makers.

After years of rumors and official denials of such bodies existing underground in Sweden, in 2013, one of the country's major newspapers, Dagens Nyheter, published an article by Inga-Britt Ahlenius, a civil servant who worked at the Ministry of Finance, the National Audit Office and the United Nations. Based on evidence and research that had emerged since the 1990s, Ahlenius wrote: "While the initial disclosure of Sweden's institutional but unofficial Cold War connections with Western powers was met with denials and outrage, it was eventually accepted as the new truth. Thus, the revelation of stay-behind networks is often treated more like a romantic spy adventure than a historical fact." She noted that the secret resistance movement established in Sweden, and closely linked with Western powers, was likely initiated by Prime Minister Tage Erlander (Palme's predecessor) along with several ministers.

"[It was] initially led by Alvar Lindencrona, CEO of Thule insurance, three department heads and regional/local 'cells' operated under him," she wrote and added, "meetings occurred in secret rooms in Lindencrona's house or Thule's offices, and funding came from secret sources. Between 1951 and 1953, the CIA under William Colby, stationed in Stockholm and later CIA director, helped establish the network in Sweden, although the Swedes retained top-level control."

Journalist Wall adds some background information: Experience from World War II, he says, showed that countries that were occupied had been unprepared for such an eventuality – there were no resistance movements and they in essence had to be improvised. Thereafter, it was in the interest of those countries and others to prepare properly for the threat of military occupation; in Sweden, various actors dealt with this scenario at an early stage. Immediately after the war, a secret, state-level initiative was launched by the prime minister; the CIA entered the picture in the 1950s. Before that certain extremist elements had worked toward similar aims – among them war veterans who supported the Nazis during the war and volunteered to fight alongside them in the Continuation War in Finland. In the end, these three trajectories evolved into the Sweden's stay-behind network, although it is unclear exactly what remained of them in its final iteration.

"Unlike in other places, despite the cooperation with American and other actors, the Swedish network was established and organized by Swedes," says historian Mats Deland, a senior lecturer at Mid Sweden University (Mittuniversitetet) in Sundsvall. "Sweden did not participate in World War II, but it could learn from the Nazi invasion of Norway in 1940. The Norwegians sank the Blücher, one of the German ships on its way to capture the Norwegian capital in the Oslo fjord, which delayed the Germans and caused them heavy losses, while at the same time giving the Norwegians time to evacuate the royal family and their government northward.

"This experience was important for both the Norwegians and the Swedes who learned from it and came up with the idea to establish an organization that could evacuate the Swedish royal family and the government, but also 'stay behind' and protect the country. This goal of staying behind was the result of another experience from World War II: the NKVD, the Soviet security service under Stalin, who remained behind and became partisans in the German-occupied areas."

So, in the Swedish case, the stay-behind network was not controlled by the Americans or by NATO?

Deland: "Correct, in Sweden this was a local initiative. The Americans arrived a little after the network was established, and even then, they did not take control; they only integrated needs arising from NATO doctrine, which was based on the fact that only the United States had nuclear weapons. In the case of a Soviet invasion and the need for American aircraft to fly over Sweden, the idea was, like the French resistance – and to some extent the Belgian and Dutch resistance – to create escape lines that could smuggle out downed crews. But the United States did not establish the network and did not manage it. This may have changed in 1965, when Swedish security services were reorganized [when the Cold War-era external intelligence agency, T-kontoret, and internal intelligence agency, B-kontoret, merged into a single, secret organization], partly with the involvement of Olof Palme. It is possible that American involvement increased then."

How much was the Swedish stay behind network controlled by the state, and how much of its activity was conducted by civilian or military actors without the knowledge or control of the political leadership?

"Between 1947 and 1951, there were many volunteers in the network, including people who had served alongside the Germans during World War II, some of whom were highly problematic. Because of these types, the secret police discovered the network even though they were not supposed to know about it. Only the people directly involved – Prime Minister Erlander and a small part of the security apparatus – were meant to be 'in the loop.' Following this discovery, which angered Erlander and the security apparatus greatly, the network was reorganized, removing the problematic elements and incorporating trade union members and the business sector."

,Olof Palme, Tage Erlander, Sten Andersson and Ingvar Carlsson (1968) Photo: Lennart Nygren / SvD / Scanpix

According to Deland – and in keeping with Ahlenius' observations, as mentioned – the network was indeed led by executives such as Alvar Lindencrona, the head of the Thule company, a businessman with relatively progressive social views for his time, and it recruited forces from the trade unions that had a traditional affinity to the ruling Social Democratic Party. "These were ordinary people," he says, "not former soldiers. Although they needed training, they could be trusted, and the network remained secret until the 1990s." In other words, even though neither the Swedish parliament nor the rest of the government knew about the network, it was indeed an official entity. Indeed Deland notes that a recent book revealed an interesting document: an official government decision from the 1950s forming Sweden's stay-behind network, showing that it was legal and above board. The diaries of Prime Minister Erlander show that he may have given it a green light as early as 1947.

The book Deland refers to is Johan Wennström's "Sweden's Cause Was Our Cause: The Secret Swedish Resistance Movement" (2023). Wennström calls his country's stay-behind underground a "resistance movement," and reveals that the organization's code name, used by its members at the time, was Metro. Wennström says Metro was not established or controlled by NATO and it did not act on the latter's behalf, although he confirms there was cooperation with MI6 in Britain and, to some extent, with the CIA, mainly concerning programs such as evacuating Swedish decision-makers to England if necessary.

Furthermore, Wennström writes, Metro likely included several hundred people, as well as a sort of "invisible combat unit" that could expand to as many as 3,000. The underlying principle was that the network's members would recruit additional people from their immediate circle if necessary. The author also describes the group's structure was fairly cooperative, with representation from various sectors of Swedish society; information about its activities, he says, was distributed on a strict "need-to-know" basis. The organization was formally legalized in 1955, having been mandated by an earlier government decision. Typically, it was involved in organizing potential resistance and civil defense activities, such as mapping escape routes, planning acts of sabotage of critical infrastructure that could fall into Soviet hands, rescuing government officials and storing weapons. Wennström does not know when the organization ceased to exist, or if it exists today.

The phenomenon remains highly controversial and difficult to research, yet there's general agreement that stay-behind networks existed in Europe, operating without parliamentary oversight and known to few decision-makers.

Regarding other countries that had stay-behind networks, it is clear, both from Wennström's book and other sources, that heterogeneity was the keyword. Each country built its organization differently depending on perceived threat and the nature of the country's political, military and industrial power structures. Even in NATO member states, the networks were not necessarily under that organization's control. Parliamentary or public oversight was generally minimal, and there is still controversy over what their involvement was in domestic activity beyond preparing for a possible Soviet invasion during the Cold War era.

One of those who has focused on the phenomenon at the European level is Swiss author and researcher Daniele Ganser, whose controversial 2005 book – "NATO's Secret Armies: Operation Gladio and Terrorism in Western Europe" – is one of the best-known on the subject. It received praise but also criticism by some who claim that it is based on an unsubstantiated conspiracy. In it Ganser claims that Western intelligence networks operated secretly in Allied countries during the postwar era, sometimes beyond the bounds of proper legal and political oversight. He cites Italy, Belgium, France, Germany, Switzerland, the Netherlands, and Turkey, emphasizing that in some of these countries the stay-behind networks were indeed involved in terrorism, false-flag operations and political manipulation.

Mats Deland collaborated with Ganser on the Swedish edition of the book, which includes a chapter on the possible connection to the Palme assassination.

Did Prime Minister Olof Palme know about the network?

Deland: "We know he was aware of it during the tenure of his predecessor, Erlander, because he worked on it as one of Erlander's people in the 1950s. What he knew later, we do not know for certain. But it is reasonable to assume that all prime ministers knew about the network, although there are no official documents on the matter."

What can be said, to the best of your knowledge, about the Swedish stay-behind network in the 1980s, during Palme's second government?

"We don't know. We have some information about the network in the 1950s, but very little about the 1980s."

When did suspicions arise about a connection between the network and Palme's assassination?

"These were suspicions that arose from the very beginning. There was an investigative attempt as part of the official inquiry, and there were also discussions about people from the Stockholm police who could have been involved in the murder, but these are speculations and I do not deal with them."

Sometimes it's difficult to know whether a fact uncovered in an investigation is the key to solving a (murder) mystery or just a coincidence. The last person suspected of killing Prime Minister Palme, Stig Engström, who died 26 years ago, was nicknamed the "Scandia Man" because his workplace was in a building called the Scandia building. The building had previously housed the headquarters of the above-mentioned Thule insurance company Thule merged with Scandia in the 1960s and was run by Alvar Lindercrona who, as said, apparently headed country's the stay-behind network; indeed some of its meetings took place in that same building. In other words, if Engström murdered Palme, he did so while leaving a place where in the past – and possibly as late as the 1980s – meetings of senior members of the country's stay-behind network were held. Is this a coincidence? And even though there is no evidence that Engström was actually connected to the underground organization, is there any logic to the claim that it was involved in Palme's murder?

Wall, the journalist, is not unequivocal on this matter, but he does suggest some key historical points that should be taken into account. "One of the things that happened during Palme's second term as prime minister in the 1980s was a series of alleged Soviet submarine incursions into Swedish territorial waters," he explains. "These incidents caused a severe security crisis, and some argued that they were preparations for an invasion and the establishment of espionage infrastructure. Within the Swedish security establishment, there were claims that Palme did not take the threat seriously and that, because of this, he posed a security risk to Sweden.

"Furthermore, Palme was supposed to travel to Moscow to meet Soviet leader Mikhail Gorbachev in April 1986. Palme, who returned to serve as prime minister in 1982, was active on the international stage on issues of arms reduction and nuclear disarmament. His opponents argued that he had close and controversial ties to the Soviet Union, although a more balanced description would be that he was open to discussions with Soviet leaders about disarmament – something that went against both NATO's view and the opinions of senior Swedish military officials. The assassination on February 28, 1986, meant that it was Palme's successor, Ingvar Carlsson, who met Gorbachev."

As far as is known, the issue of disarmament was not on the agenda at that Swedish-Soviet summit.

Wall adds that there were a number of people who claimed to have received offers to kill Olof Palme; in several cases, it was suggested that Swedish intelligence services were behind those offers. But no one known to have actually belonged to any of these secret services has ever come forward to confirm that they were approached. Wall also provided Haaretz with documents he's collected showing that evidence indicating that people with radio devices were present in the area on the night of the assassination was not taken seriously by the investigators. He does not claim that there is proof that the murder was organized by political actors, but argues that it is certainly a line of inquiry worthy of serious examination.

And he is not alone: Ahead of the 40th anniversary of the assassination, a public appeal was launched to encourage the Swedish government and parliament to establish a "truth commission" to finally resolve any outstanding questions.

"On February 28, 1986, Olof Palme fell victim to a brutal attack on an open street in central Stockholm," the appeal begins. "The assassination of the prime minister of Sweden was a unique attack on our democracy. In a country governed by the rule of law like Sweden, everything possible should have been done to solve this murder. The fact that it remains unsolved 40 years later is unacceptable, especially when not all possibilities for an indisputable and absolute solution have been investigated."

The text cites problems that may have prevented discovery of the truth – still-classified archives, false answers given to the investigators by secret service personnel and investigative files that have disappeared. Possible involvement of the Swedish stay-behind network is also mentioned, and the conclusion is: "This is the only assassination of a political leader in modern Europe that may remain unsolved. Clarifying all the circumstances surrounding Olof Palme's murder will strengthen Sweden."

Still, at this rate, it is doubtful whether the mystery will ever be solved. Even if it is, the relatively recent revelations regarding stay-behind networks in Europe are just another example of how, even if and when the public discovers the truth, it sometimes comes decades too late, in the form of very old news.

40 שנה לתעלומה: האם רשת סודית שפעלה באירופה מעורבת ברצח ראש ממשלת שוודיה?

אחרי מלחמת העולם השנייה הוקמו באירופה רשתות סודיות שנועדו להוביל את ההתנגדות במקרה שהסובייטים יכבשו את היבשת. כעת עולה הטענה שאחת מהן היתה מעורבת ברצח אולוף פלמה.

פורסם במוסף "הארץ": 40 שנה לתעלומה: האם רשת סודית שפעלה באירופה מעורבת ברצח ראש ממשלת שוודיה? – סוף שבוע – הארץ

בשישי בערב, 28 בפברואר 1986, יצא ראש ממשלת שוודיה אולוף פלמה עם רעייתו ליסבת לסרט קולנוע במרכז סטוקהולם. זה היה ערב חורפי קר בבירה הסקנדינבית, ופלמה שיחרר את מאבטחיו כפי שעשה פעמים רבות בעבר. בני הזוג נסעו שלוש תחנות ברכבת התחתית ומחוץ לקולנוע פגשו את בנם מורטן בן ה–25 ואת בת זוגו. הם קנו כרטיסים ונכנסו פנימה. זה היה הדבר האחרון שפלמה עשה בחייו.

מעט אחרי השעה 23:20, כשצעדו חזרה לביתם לאורך רחוב ראשי במרכז העיר, התקרב אליהם אדם מאחור וירה באקדח מטווח קצר. פלמה נפגע ונפל על המדרכה הקפואה. ירייה שנייה פצעה את אשתו. עוברי אורח ניסו להגיש עזרה אך ללא הועיל. פלמה מת במקום.

השעות שלאחר מכן היו דרמטיות. ידיעות על הרצח התפרסמו בתקשורת, המדינה נכנסה לכוננות, וסגן ראש הממשלה, אינגבר קארלסון, כינס את השרים. בהמשך, בחמש בבוקר, כונסה מסיבת עיתונאים, דגלים הורדו לחצי התורן, פרחים ונרות הונחו במקום הרצח ותחושה של אבל לאומי ומשבר עמוק התפשטה בשוודיה.

מבחינת חקירת הרצח נעשו כל הטעויות האפשריות. האדם שירה בפלמה נמלט מהמקום. המשטרה לא הקימה מחסומים ולא סגרה את האזור. התיאום בין הכוחות בשטח היה לקוי, לא הוקם מרכז בקרה וגביית העדויות לא היתה יסודית ושיטתית. את הטעויות האלו איש לא הצליח לתקן. למרות עשרות חשודים, חקירות מפותלות וחשוד אחד שהורשע וזוכה בערעור, הרצח נותר עד היום בלתי מפוענח. אבל כעת חוקרים ועיתונאים סבורים כי יש לחקור את האפשרות שמאחורי ההדק לא עמד אדם בודד, אלא ארגון מחתרתי שפעל בצללים עמוק בתוך החברה השוודית.

בשנים שאחרי הרצח הושקעו משאבים רבים בחקירתו. תחילה התמקדה החקירה בארגון ה–PKK הכורדי. לאחר מכן הועלו השערות לגבי מעורבות של מדינות שונות, בהן דרום אפריקה (פלמה פעל רבות נגד משטר האפרטהייד). נבדקה גם האפשרות שמדובר בארגוני טרור מהמזרח התיכון או ממזרח אירופה. ב–1988 הורשע ברצח עבריין מקומי בשם כריסטר פטרסון, בעיקר על בסיס זיהוי מעורר מחלוקת של ליסבת פלמה, אך הוא זוכה שנה לאחר מכן בערעור מחוסר ראיות.

ביוני 2020, 34 שנים אחרי הרצח, הודיעה התביעה שהחשוד ברצח הוא אדם בשם סטיג אנגסטרום, שנכח לכאורה בזירה בליל הירי והתראיין לתקשורת כעד לרצח. אנגסטרום מת בשנת 2000 ולכן לא ניתן היה להעמידו לדין. בדצמבר 2025 הודיעה התביעה שבחינה מחודשת של חומר החקירה הובילה למסקנה שאין די ראיות נגד אנגסטרום.

"החוקרים חשדו כל הזמן שאנגסטרום לא פעל לבדו", אומר גונאר ואל, עיתונאי וסופר שהקדיש שנים למחקר על הרצח וכתב כמה ספרים בנושא. ואל מבסס את דבריו על ראיונות שקיים עם החוקרים עצמם ועם עדים נוספים, ועל עיון במסמכים, דוחות וחומרי חקירה רבים. "ההשערה המרכזית שלהם היתה שפעילים של רשת שוודית סודית עמדו מאחורי הרצח והם ניסו לקשור את אנגסטרום לגורמים האלו", הוא אומר. "כשלא הצליחו לעשות זאת, הם זנחו את ההשערה בדבר קנוניה ואנגסטרום נותר החשוד היחיד. חמש שנים מאוחר יותר, כיוון שהראיות נגדו היו חלשות, זה הסתיים ללא הרשעה וללא חשוד".

ראיות חותכות שקושרות בין רשת סודית לרצח אמנם אין, אך קיומה של רשת חשאית שעשויה היתה לרצות במותו של פלמה נראה כיום כאפשרות סבירה. במשך עשורים, הרחק מעיני הציבור, פעלו בשוודיה ובמדינות אחרות רשתות סודיות שנקראו "Stay Behind". הרשתות האלו הוקמו בעקבות לקחי מלחמת העולם השנייה, מתוך מחשבה לאפשר למדינה שנכבשה להתנגד לכובש באמצעות פעילות מחתרתית, קיום קשר עם ממשלה גולה והתנגדות אקטיבית מבפנים.

השם Stay Behind הוא העיקרון המכונן — הישארות מאחורי קווי האויב ומאבק מתוך האזור הכבוש. הרשתות הללו חיברו בין כוחות צבא, משטרה, ארגוני מודיעין וחברה אזרחית. הכוונה הראשונית היתה להיערך לפלישה רוסית, אך עם השנים חלק מהרשתות החלו לקיים פעילות נוספת שחרגה מהסתרת נשק ואימוני גרילה. יש הטוענים שפעילות זו כללה גם פעילות בתוך המדינה נגד כוחות פרו־סובייטיים ואפילו פעילויות False Flag, כלומר ביצוע פעולה עוינת תוך הפללה של גורם אחר כדי להצדיק תגובה צבאית או פוליטית נגדו.

הדוגמה הידועה ביותר היא הרשת האיטלקית "גלאדיו", שנחשפה ב–1990 בנאום ראש ממשלת איטליה ג'וליו אנדראוטי בפרלמנט. ועדות חקירה פרלמנטריות בדקו את פעילות הרשת ואת קשריה עם שירותי מודיעין זרים כמו ה–CIA ונאט"ו. הוועדות חשפו שהרשת קיימה אימוני גרילה, בנתה תשתיות קשר, מודיעין וחבלה, איחסנה נשק ושיתפה פעולה עם ארגונים זרים. מעבר לכך עלה חשד שחלק מאנשי הרשת פעלו גם בזירה הפנימית, בין השאר במעורבות בפעולות טרור רבות נפגעים בשנות ה–70 וה–80 כדי לחזק את הימין האיטלקי ולהטיל את האשמה על השמאל.

רשתות דומות נחשפו גם בבלגיה ובשווייץ. בצרפת ובגרמניה נמצאו עדויות לקיומן של רשתות Stay Behind, אם כי לא הוכח כי נקטו פעולות אלימות כלשהן. גם ביוון ובטורקיה עלו השערות לגבי מעורבות של רשתות אלו בקשירת קשר להפיכות צבאיות ולאלימות פוליטית.

ביוני 2020, 34 שנים אחרי הרצח, הודיעה התביעה שהחשוד ברצח הוא אדם בשם סטיג אנגסטרום, שנכח לכאורה בזירה בליל הירי והתראיין לתקשורת כעד לרצח. אנגסטרום מת בשנת 2000 ולכן לא ניתן היה להעמידו לדין. בדצמבר 2025 הודיעה התביעה שבחינה מחודשת של חומר החקירה הובילה למסקנה שאין די ראיות נגד אנגסטרום.

בשוודיה עצמה, אחרי שנים של שמועות והכחשות רשמיות לגבי קיומה של הרשת, הופיע ב–2013 מאמר באחד העיתונים החשובים במדינה, "Dagens Nyheter", שכתבה אינגה־בריט אלניוס, עובדת ציבור שוודית ששירתה במשרד האוצר, במשרד הביקורת הלאומי ובאו"ם.

אלניוס ביקשה לשפוך אור על הרשת, שהוזכרה בעבר בשורה של מחקרים וטקסטים של עיתונאים והיסטוריונים. אחד החשובים שבהם הוא מיקאל הולמסטרום, עיתונאי בכיר שעוסק בענייני צבא, ביטחון ומודיעין, שחשף את קיומה של הרשת השוודית. פרטים נוספים הופיעו בממואר של ראש ממשלת שוודיה לשעבר טאגה ארלנדר. אולם לפי אלניוס, "חשיפת רשתות ה–Stay Behind עדיין מטופלת יותר כסיפור הרפתקאות רומנטי של סוכנים מאשר כעובדה היסטורית מבוססת". לכן, לדבריה, החליטה להביא לידיעת הציבור את קיומה של "תנועת התנגדות חשאית שהוקמה בשוודיה, תוך קשרים הדוקים עם המעצמות המערביות".

"הדבר לא נעשה ביוזמת הממשלה כמוסד רשמי", כתבה, "אך ככל הנראה ביוזמתו של ראש הממשלה טאגה ארלנדר (קודמו של אולוף פלמה — ד.ס), לצד כמה שרים נוספים. בראש הרשת עמד בתחילה אלוואר לינדנקרונה, שבחייו האזרחיים היה מנכ"ל חברת הביטוח Thule. תחתיו פעלו שלושה ראשי מחלקות וכמה תאים ברחבי המדינה. הפגישות של הרשת התקיימו בחדר סודי בביתו של לינדנקרונה, במשרד חשאי בבניין חברת הביטוח, או במקומות מסתור בבתי הקיץ של המנהיגים. המימון הגיע ממקורות חשאיים.

"בניגוד למקומות אחרים ולמרות שיתוף הפעולה עם גורמים אמריקאיים, הרשת השוודית היתה התארגנות מקומית", טוען ד"ר מאטס דלנד, היסטוריון באוניברסיטת מרכז שוודיה בסונדסוואל. "שוודיה לא השתתפה במלחמת העולם השנייה, והיא יכלה ללמוד מהפלישה הנאצית לנורבגיה ב–1940. הנורבגים הטביעו את הבליכר, אחת האוניות הגרמניות שהיו בדרכן לכיבוש הבירה הנורבגית. זה עיכב את הכובשים, גרם להם אבידות קשות ואיפשר לנורבגים לפנות את משפחות המלוכה והממשלה צפונה. בשוודיה למדו מהניסיון הנורבגי, והרעיון היה להקים ארגון שיוכל לפנות את משפחת המלוכה ואת הממשלה. הם למדו גם ממה שקרה ברוסיה כאשר אנשי ה–NKVD, שירות הביטחון הסובייטי בימי סטלין, הפכו לפרטיזנים באזורי הכיבוש הגרמני".

אם כך, במקרה השוודי, לא ניתן לדבר על שליטה של האמריקאים או של נאט"ו ברשת?

"נכון. האמריקאים הגיעו קצת אחרי שהרשת הוקמה, וגם אז הם לא השתלטו עליה, אלא שילבו את הצרכים שלהם שנבעו מהדוקטרינה של נאט"ו. הדוקטרינה התבססה על כך שבמקרה של פלישה סובייטית היה צורך שמטוסים אמריקאיים יטוסו מעל שוודיה. הרעיון היה, בדומה למחתרת הצרפתית — ובמידה מסוימת גם למחתרות הבלגית וההולנדית — ליצור נתיבי מילוט שיוכלו להבריח החוצה אנשי צוות שמטוסיהם הופלו. אבל ארה"ב לא הקימה את הרשת ולא ניהלה אותה. ייתכן שהדבר השתנה ב–1965 כאשר שירותי הביטחון השוודיים התארגנו מחדש, ייתכן שהמעורבות האמריקאית התגברה אז".

עד כמה נשלטה רשת Stay Behind השוודית על ידי המדינה ועד כמה התנהלה על ידי גורמים אזרחיים או צבאיים ללא ידיעה או שליטה של הדרג הפוליטי?

"בין 1947 ל–1951 היו ברשת הרבה מתנדבים, ביניהם אנשים ששירתו לצד הגרמנים במלחמת העולם השנייה, חלקם אנשים בעייתיים מאוד. בגלל הטיפוסים האלו, המשטרה החשאית (SÄPO) גילתה על קיום הרשת. רק המעורבים עצמם, ראש הממשלה ארלנדר ואנשים אחדים ממערכת הביטחון היו אמורים להיות שותפי סוד. בעקבות הגילוי הזה, שהכעיס מאוד את ארלנדר ומערכת הביטחון, היתה התארגנות מחדש, ובמקום הגורמים הבעייתיים הצטרפו לרשת אנשי האיגודים המקצועיים והמגזר העסקי. כך הובלה הרשת על ידי אנשים כמו מנהל חברת הביטוח אלוואר לינדנקרונה, איש עסקים בעל השקפות חברתיות פרוגרסיביות למדי לזמנו, וגויסו אליה כוחות מקרב האיגודים המקצועיים שתמיד היו קרובים למפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית. בספר שיצא לאחרונה התפרסם מסמך מעניין —החלטת הממשלה משנות ה–50 שמצביעה על כך שהרשת היא חוקית ורשמית. גם היומנים של ראש הממשלה טאגה ארלנדר מצביעים על כך שהוא אישר את העניין כבר ב–1947".

הספר שדלנד מתייחס אליו הוא ספרו של יוהאן ונסטרום "Sveriges sak var vår: den hemliga svenska motståndsrörelsen" (עניינה של שוודיה היה ענייננו: תנועת ההתנגדות השוודית הסודית). ונסטרום קורא לארגון ה–Stay Behind השוודי "תנועת התנגדות", והוא מגלה שהשם האמיתי של הארגון, זה שהיה בשימוש של חבריו בזמן אמת, היה "מטרו".

על פי ונסטרום, מטרו לא הוקמה, לא נשלטה ולא עבדה עבור נאט"ו, אך הוא מאשר שהיה שיתוף פעולה עם ה–MI6 ובמידה מסוימת עם ה–CIA. בעיקר סביב תוכניות כמו פינוי מקבלי ההחלטות השוודים לאנגליה במקרה הצורך. על פי ונסטרום, הארגון כלל ככל הנראה כמה מאות אנשים וגם מעין "ארגון לוחם בלתי נראה" שיכול היה לכלול כ–3,000 בני אדם ושהתבסס על כך שחברי מטרו נדרשו במקרה הצורך לגייס חברים נוספים מסביבתם הקרובה.

ונסטרום מראה שמבנה הארגון היה קואופרטיבי למדי עם נציגות של מגזרים שונים של החברה השוודית, והפצת המידע בו היתה על בסיס "נדרש לדעת בלבד". הארגון הפך לרשמי עם החלטת הממשלה מ–1955 ופעילויותיו הטיפוסיות היו התארגנות להתנגדות והגנה אזרחית דוגמת מיפוי דרכי מילוט, היערכות לפיצוץ תשתיות מרכזיות, חילוץ אנשי ממשל ואחסון נשק. ונסטרום לא יודע לומר מתי הארגון הפסיק להתקיים ואם הוא קיים גם היום.

כאשר מדובר במדינות אחרות שהיו בהן רשתות Stay Behind, ברור גם מספרו של ונסטרום וגם ממקורות אחרים שהטרוגניות היא מילת המפתח. כל מדינה בנתה את הרשת שלה בצורה שונה בהתאם לתפיסת האיום, למערכת הפוליטית ולסטטוס הפוליטי שלה. גם במדינות שהיו חברות בנאט"ו, הרשתות לא היו בהכרח תחת שליטה מלאה של נאט"ו. הפיקוח הפרלמנטרי או הציבורי היה מינימלי בכל המדינות, וישנם סימני שאלה וחילוקי דעות לגבי המעורבות של הרשתות בפעילות פנימית שחורגת מהיערכות לפלישה סובייטית.

הסופר והחוקר השווייצרי דניאל גנסר חשף את הרשתות שפעלו ברחבי אירופה. בספרו מעורר המחלוקת מ–2005, "NATO's Secret Armies: Operation Gladio and Terrorism in Western Europe" (הצבאות הסודיים של נאט"ו: מבצע גלאדיו וטרור במערב אירופה), הוא עוסק ברשתות שקמו באיטליה, בלגיה, צרפת, גרמניה, שווייץ, הולנד וטורקיה. דלנד עבד יחד עם גנסר על הגרסה השוודית של ספרו, והגרסה כוללת גם פרק על הקשר האפשרי לרצח אולוף פלמה.

האם ראש הממשלה אולוף פלמה הכיר את הרשת?

דלנד: "אנחנו יודעים שהוא הכיר אותה בתקופתו של קודמו, טאגה ארלנדר, כי הוא עסק בזה כאחד מאנשיו של ארלנדר בשנות ה–50. מה הוא ידע אחר כך, אנחנו לא יודעים בוודאות. אפשר להניח שכל ראשי הממשלה הכירו את הרשת, אם כי אין מסמכים רשמיים בנושא".

מתי החלו החשדות בדבר קשר בין הרשת לבין רצח אולוף פלמה?

"אלו חשדות שעלו כבר בהתחלה. היה כיוון בדיקה כזה כחלק מהחקירה הרשמית והיו גם דיבורים על גורמים מתוך המשטרה בסטוקהולם שיכולים היו להיות מעורבים ברצח".

לעתים קשה לדעת אם עובדה שמתגלה בחקירה היא מפתח לפיצוח תעלומת רצח או סתם צירוף מקרים. החשוד האחרון ברצח אולוף פלמה, סטיג אנגסטרום, כונה "איש סקנדיה" מכיוון שעבד בבניין ששמו היה בניין סקנדיה. שם כזכור התקיימו גם פגישותיה של הרשת הסודית. האם זהו צירוף מקרים, והאם למרות שאין ראיות לכך שאנגסטרום קשור לרשת יש היגיון בטענה שהרשת עצמה קשורה לרצח פלמה?

ואל איננו חד־משמעי בעניין זה. אך הוא מצביע על נקודות מפתח היסטוריות שכדאי להביא בחשבון כשחושבים על סיבות לרצח של פלמה. "בזמן כהונתו השנייה של פלמה כראש ממשלה בשנות ה–80 היו כמה תקריות חדירה של צוללות, לכאורה סובייטיות, למים הטריטוריאליים של שוודיה", הוא אומר. "תקריות אלו עוררו משבר ביטחוני חמור והיו שטענו שאלו הכנות לפלישה ולהכנת תשתיות של ריגול. בממסד הביטחוני השוודי היו טענות על כך שפלמה לא לוקח את האיום ברצינות ושלכן הוא מהווה איום ביטחוני על שוודיה.

מעבר לכך, באפריל 1986 פלמה היה אמור לנסוע למוסקבה כדי להיפגש עם מנהיג ברה"מ, מיכאיל גורבצ'וב. פלמה צידד בפירוק נשק ובפירוז גרעיני ומתנגדיו טענו שהיו לו קשרים קרובים מדי עם ברית המועצות. הרצח ב–28 בפברואר 1986 גרם לכך שהמנהיג השוודי שפגש את גורבצ'וב היה מחליפו של פלמה, אינגבר קארלסון".

ואל מספר גם על עדויות של אנשים שטענו שקיבלו הצעה לרצוח את ראש הממשלה, ובכמה מקרים טענו ששירותי המודיעין השוודיים עמדו מאחוריהן. עם זאת, בידיו של ואל ישנם גם מסמכים רשמיים המעידים על כך שבליל הרצח נכחו בזירה אנשים עם מכשירי קשר שלא זכו ליחס רציני מצד החוקרים. הוא אינו טוען שיש הוכחות לכך שהרצח אורגן על ידי גורמים פוליטיים, אבל טוען שזה בהחלט נתיב ששווה חקירה רצינית.

והוא לא היחיד. לקראת יום השנה ה–40 לרצח עולים יותר ויותר קולות שדנים ברצינות באפשרות שכוחות שונים בשוודיה היו מעוניינים בהסתלקותו של פלמה מהזירה הפוליטית ויכולים היו להיות מעורבים ברצח. מאמרים בעיתונות, פודקאסטים וספרים חדשים מתפרסמים בנושא זה, ובניגוד לעבר, התזה על קשר אפשרי לרשת Stay Behind אינה נדחית אוטומטית כהזויה ומופרכת.

לאחרונה אף התפרסמה פנייה ציבורית המיועדת לעודד את ממשלת שוודיה ואת הפרלמנט להקים "ועדת אמת" בנושא שתפתור סוף־סוף את התעלומה. "ב–28 בפברואר 1986 נפל אולוף פלמה קורבן למתקפה ברוטלית ברחוב פתוח במרכז סטוקהולם", נאמר בפנייה. "הרצח של ראש ממשלת שוודיה היה התקפה ייחודית על הדמוקרטיה שלנו. במדינת חוק כמו שוודיה היה צריך לעשות הכל כדי לפתור את הרצח הזה. המצב שבו הרצח עדיין לא נפתר, 40 שנה לאחר מכן, הוא בלתי מקובל, במיוחד כאשר לא נבדקו כל האפשרויות למציאת פתרון בלתי מעורער ומוחלט".

בהמשך מצוינות בעיות שמונעות את גילוי האמת — ארכיונים חסויים, תשובות שקריות שניתנו לחוקרי הרצח על ידי אנשי השירותים החשאיים ותיקי חקירה שנעלמו. גם המעורבות האפשרית של רשת Stay Behind השוודית מוזכרת. "זהו הרצח היחיד של מנהיג פוליטי באירופה המודרנית שעלול להישאר לא מפוענח", נכתב בסיום הפנייה. "הבהרת כל הנסיבות סביב רצח אולוף פלמה תחזק את שוודיה".

"סוריה צריכה להיראות חילונית, רב־תרבותית, דמוקרטית ופמיניסטית — לא כמו אל־קאעידה"

בקהילות הכורדיות במדינות הנורדיות שמחו על נפילת משטר אסד, אך לא ממהרים לשוב לסוריה. "אני מודאג מצורת השלטון הדכאנית שהנהיגו השליטים החדשים בסוריה באידליב ומהקשר שלהם עם טורקיה", אמר ל"הארץ" שיאר עלי, נציג האוטונומיה הכורדית בסוריה במדינות הנורדיות המתגורר בשוודיה

.פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2024-12-22/ty-article-magazine/.premium/00000193-e92c-da9f-ad9b-ed6d1b930000

שיאר עלי גר בשוודיה זה יותר מ-30 שנה. כאשר המוני סורים במדינה הערבית ומחוצה לה חגגו לפני כשבועיים את נפילת משטרו של בשאר אל-אסד, עלי לא היה שותף לשמחה. אם כבר, הוא התמלא בדאגות ובחרדה לגבי העתיד.

"אנחנו יודעים מה הרקע של השליטים החדשים בסוריה. מדובר בארגון ג'יהאדיסטי עם עבר באל-קאעידה", אמר ל"הארץ" עלי, המשמש כנציג של האוטונומיה הכורדית בסוריה במדינות הנורדיות, בהתייחסו לארגון המורדים האיסלאמיסטי "היאת תחריר א-שאם" (HTS) המונהג על ידי אחמד א-שרע (לשעבר אבו מוחמד אל-ג'ולאני).

"אני לא רוצה להסיק מסקנות נחפזות, אבל אני מודאג מצורת השלטון הדכאנית שהנהיג HTS במחוז אידליב וגם מהקשר שלהם עם טורקיה", הסביר עלי. "שלטון סוני-ג'יהאדיסטי בסוריה זה דבר מסוכן לאזור כולו".

בדומה לעלי, רוב הפליטים בשוודיה ובגרמניה – שקלטו יחדיו יותר מ-70% ממיליון הסורים שביקשו מקלט באירופה במהלך 13 שנות מלחמת האזרחים – לא ממהרים לחזור לסוריה. "כאן בשוודיה, יש יותר מ-200 אלף כורדים והם חוששים מאוד לגורלה של רוג'בה (כורדיסטאן הסורית או המינהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה, ד"ס)", אמר עלי. "יש כאן אשורים נוצרים, וכמובן גם סורים רבים אחרים. הרבה מהם רוצים לחזור הביתה, אבל כרגע יש ענן של דאגה בשמיים שלהם".

מרבית הפליטים מסוריה הגיעו לשוודיה בין השנים 2018-2014 כמבקשי מקלט, ורבים מהם שוהים במדינה לאחר שקיבלו תושבות קבועה או זמנית. אך ישנם גם סורים שהגיעו בשנים האחרונות והדיון בבקשות המקלט שלהם עדיין מתקיים. לגביהם, שינוי המצב בסוריה הוא דרמטי וייתכן שיגרום לכך שלא יוכלו להיקלט במדינה.

כעת, לאחר נפילת משטר אסד, גרמניה והמדינות הסקנדינביות דנות בעתיד ההגירה הסורית אליהן. כמו כן, רבים ממנהיגיהן מדברים על צעדים כמו עידוד חזרה של פליטים סורים והקפאת הדיון בבקשות מקלט שלהם. אך ישנם גם סורים שהגיעו בשנים האחרונות והדיון בבקשות המקלט שלהם עדיין מתקיים. לגביהם, שינוי המצב בסוריה הוא דרמטי וייתכן שיגרום לכך שלא יוכלו להיקלט במדינה. כעת, לאחר נפילת משטר אסד, גרמניה והמדינות הסקנדינביות דנות בעתיד ההגירה הסורית אליהן. כמו כן, רבים ממנהיגיהן מדברים על צעדים כמו עידוד חזרה של פליטים סורים והקפאת הדיון בבקשות מקלט שלהם.

רוונד שחו, עיתונאי ברדיו של השירות הציבורי בשוודיה, סיפר ל"הארץ" שכבר ביום הראשון לנפילת המשטר בסוריה, אמר יימי אוקסון, מנהיג מפלגת הימין הפופוליסטית השוודים-הדמוקרטים, שזוהי הזדמנות טובה לסורים לשוב הביתה. אוקסון גם דיבר על בחינה מחדש של אשרות שהוענקו למבקשי מקלט מסוריה, אך שרת החוץ של שוודיה, מריה מלמר סטנגרד, אמרה שצריך להמתין שהמצב בסוריה יתבהר.

שחו גם אמר שפליטים סורים ששוחח איתם לא מתכננים לחזור למולדתם בקרוב. "הרבה אמרו לי שכבר יצרו לעצמם חיים בשוודיה, שיש להם עבודה, דירה ומשפחה ושהם ממתינים להתייצבות בסוריה לפני שיתכננו נסיעה, וגם אז הם יעשו את זה כתיירים", ואכן, אמר עלי, למרות התקווה לעתיד שהביאה איתה נפילתו של משטר אסד האפל, הוא לא אופטימי כשהוא חושב על מי שיושב היום בדמשק. הוא גם ציין כי הוא דואג מהסלמה שתשפיע על האזור כולו אם הקהילה הבינלאומית לא תתערב."סוריה לא יכולה להרשות לעצמה להיות מדינה ג'יהדיסטית אחרי 50 שנה של דיקטטורה", אמר עלי. "זה הזמן לשלום ויציבות לאזור כולו ואנחנו צריכים עזרה".

כאשר עלי מזהיר מפני התפרצות אלימות חדשה בסוריה, הוא מסמן גורם מרכזי שיעמוד מאחוריה – השלטון באנקרה. "כל עוד טורקיה מעורבת בסוריה, כל עוד היא מתכננים חליפות עות'מנית חדשה, הכורדים וגם שאר המיעוטים נמצאים בסכנה". טורקיה, אמר עלי, וחוסר סובלנותה לקיום הכורדי, היא אחת הסיבות לכך שמלחמת האזרחים נמשכה זמן ארוך כל כך וגבתה מחיר גבוה. לטענתו, הכוחות הטורקיים ביצעו טיהור אתני בכורדים, גירשו אותם מבתיהם ולקחו את רכושם.

הדאגה של עלי מהמעורבות הטורקית באזור מתבססת על שנים רבות של עימות, ושותפים לה כורדים רבים בסוריה ובעולם כולו. "הם מאשימים אותנו בכך שאנחנו חלק מה-PKK (המחתרת הכורדית המוכרת כארגון טרור על ידי ארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות נוספות, ד"ס), דבר שהוא שגוי לחלוטין ושאין לו בסיס", אמר.

עלי הסביר שהטענה שכורדים הם חלק מה-PKK היא תעמולה שסייעה לטורקיה לגייס אלפי ג'יהאדיסטים להילחם בכורדים, ועלתה בחייהם של 20 אלף צעירים וצעירות שנלחמו להגן על הצד הכורדי. "הטורקים כלל לא מכירים בזכויות הכורדים ולא מסכימים לכך שהם יהיו חלק בדיונים על עתיד סוריה", אמר עלי. "הם מסכנים באגרסיביות ובאלימות שלהם את היציבות באזור כולו". מעבר לסכנה מצד הממשל הטורקי והשלטון החדש בדמשק, עלי מזהיר מפני סכנה חדשה-ישנה בסוריה – ארגון הטרור הסוני "המדינה האיסלאמית" (דאעש). לדבריו, 12 אלף אסירים של דאעש כלואים במחנות בכורדיסטאן הסורית.

עלי אמר שיחד עם אנשי דאעש ששוהים במחנות פליטים, אסירי המדינה האיסלאמית הכלואים ברוג'בה מהווים "פצצה מתקתקת". בשיא כוחו ב-2015-2014, דאעש שלט בשטח נרחב שהתפרש בין סוריה לעיראק. "הכוחות בכורדיסטאן הסורית זקוקים לסיוע ותגבור בינלאומי כדי להגן על עצמם", ציין עלי. "דאעש לא חוסל".

האיום מצד הטורקים ומדאעש מצריך סיוע בינלאומי – בעיקר של מדינות האזור – והוא גם יכול לסייע בזירוז היציבות בחבל הכורדי ובמדינה כולה, עלי הסביר. לישראל, ציין, יש אינטרס מיוחד בכך. "ישראל צריכה לעזור לכך שלא יישבו ג'יהאדיסטים על גבולותיה כדי להגן על עצמה", אמר עלי. הוא השווה את שיתוף הפעולה הרצוי כעת בין מדינות האזור – ישראל, ירדן, עיראק ולבנון – לזה שהיה במסגרת הקואליציה הבינלאומית שהובילה ארה"ב נגד דאעש.

בכורדיסטאן הסורית חיים כיום בין ארבעה לחמישה מיליון תושבים, רבים מהם בני מיעוטים ובהם אשורים נוצרים, טורקמנים, יזידים ובעיקר כורדים. אחרי תחילת מלחמת האזרחים בסוריה ב-2013, השתלטו הכוחות הכורדיים, ובראשם המיליציה YPG, על אזורים בצפון-מזרח המדינה. הם נלחמו וניצחו בקרבות לא רק פלגים יריבים בסוריה אלא גם את כוחות דאעש והנהיגו בחבל הארץ שיטה פוליטית המבוססת על רעיונות של דמוקרטיה ישירה, שוויון מגדרי וחירות דתית.

"ב-12 השנים האחרונות יצרנו חברה שיש בה אמנה חברתית שנותנת זכויות למיעוטים ושמבוססת על הנהגה מכילה, חילונית, רב-תרבותית, דמוקרטית ופמיניסטית", אמר עלי בגאווה. "הפסיפס הזה יכול להיות פתרון לסוריה כולה – כך סוריה צריכה להיראות, לא כמו אל-קאעידה". עלי מאמין בנחישות הכורדים להגן על אורח חייהם, אך גם מביע חשש מהעומס הגדול שנוצר על המוסדות ברוג'בה. זאת, כתוצאה מאלפי הפליטים החדשים שהגיעו לחבל, המעורבות הטורקית והאיום המתמיד מצד הג'יהאדיסטים שנציגיהם יושבים עכשיו בהנהגה החדשה בסוריה.

גם העיתונאי שחו טען שהן כורדים שתומכים בשלטון ברוג'בה והן אלה שמתנגדים לו ולכוח הצבאי שהפעיל, דואגים מכך שהשלטון החדש בסוריה יסכן את האוטונומיה שלהם. אך יתרה מזו, הסביר, יש גם חשש מכך שבלי קשר לזהות השלטון החדש בסוריה, התעמולה שמשטר אסד הפיץ גרמה לגזענות עמוקה כלפי הכורדים בחברה הסורית. לכן, ציין שחו, "בחבל האוטונומי בצפון סוריה יש צורך בערובות חוקתיות לשימור התרבות הכורדית, לשימור הזכות ללמוד כורדית בבתי-הספר ולרמה מסוימת של שלטון עצמי ללא שליטה מדמשק".

"שוודיה ששואפת להשיג הגנה מפני הרודן פוטין מוצאת עצמה תלויה בידי רודן אחר, ארדואן"

נשיא טורקיה הציב תנאים בתמורה לתמיכתו בהצטרפות שוודיה לברית נאט"ו, בהם הסגרת עשרות "טרוריסטים כורדים". שוודיה הכחישה שהיא מעניקה מקלט לטרוריסטים, אך כורדים במדינה חוששים שגורלם מופקר בידי ארדואן לטובת הכרטיס לנאט"ו

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-02-14/ty-article-magazine/.highlight/00000186-4ace-d933-af9e-cbef354d0000

בינואר השנה נתלתה בובה בדמותו של נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, ליד בניין עיריית סטוקהולם עם הראש כלפי מטה, ברפרנס ברור לתליית גופתו של הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני ב-1945. באוקטובר 2022 הגיע לבירה השוודית פעיל הימין הקיצוני הדני, רסמוס פאלודן, ושרף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה. חודש קודם לכן, תוכנית סאטירה בטלוויזיה הציבורית השוודית השפילה בפריים טיים את ארדואן עם בדיחות וולגריות והצגת תמונה שלו כורע על ארבע בהלבשה תחתונה. "היי ארדואן, אתה חושב שאתה הסולטן החדש", אמר מנחה דובר כורדית בתוכנית הסאטירה השוודית. "אבל אתה מזכיר יותר מיטת סולטן מאיקאה, עומד על ארבע רגליים בחדר השינה. אבל אתה יודע מה? כאן בשוודיה, אנחנו חושבים שזה בסדר גמור".

כשממשלת שוודיה החליטה בשנה שעברה להצטרף לנאט"ו ביחד עם פינלנד, היא ציפתה למידה מסוימת של אופוזיציה פנימית. אחרי הכול, הניטרליות בעתות מלחמה וההימנעות מבריתות צבאיות בעתות שלום היו חלק קריטי ממדיניות החוץ של סטוקהולם במשך יותר מ-200 שנה. אך באופן מפתיע, ההחלטה עברה די בקלות. דעת הקהל השוודית תמכה במהלך, מפלגת השלטון דאז, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, קידמה את ההצטרפות לברית הצבאית למרות התנגדותה המסורתית; מפלגת הימין הקיצוני הפופוליסטית, השוודים הדמוקרטים, גם שינתה את מדיניותה והצטרפה למפלגות הימין האחרות שתמכו שנים רבות במהלך; נותרה רק התנגדות זניחה למדי של השמאל הרדיקלי.

במאי 2022 הגישה שוודיה באופן רשמי את בקשת ההצטרפות לנאט"ו ביחד עם פינלנד. התמיכה הציבורית בצעד השוודי היתה עד כדי כך רחבה שהנושא כמעט ולא עלה בקמפיין הבחירות שנערכו בספטמבר. את ההסבר לתמימות הדעים בשוודיה בנוגע להצטרפות לנאט"ו ניתן לסכם במילה אחת – אוקראינה. שוודיה ופינלנד הבינו שהפלישה הרוסית לאוקראינה ב-24 בפברואר משנה את המצב הגיאופוליטי סביב הים הבלטי ובאירופה בכלל, והרגישו שהן זקוקות לברית חזקה ויציבה שתבטיח את הביטחון הלאומי שלהן.

בנאט"ו שמחו על הצטרפות של שתי שותפות מערביות גדולות הממוקמות קרוב מאוד לרוסיה ותהליך צירופן התקדם בקצב שיא. עם זאת, יישור הקו בתוך שוודיה וההתלהבות של האמריקאים והאירופים לא הספיקו. על פי אמנת נאט"ו, הצטרפות של מדינה חדשה לברית הצבאית אפשרית רק לאחר שכל 30 המדינות החברות בברית מאשרות אותה בפרלמנטים שלהן. במהלך הקיץ החלו המדינות החברות לעשות זאת בזו אחר זו – אבל אז התברר שמכשול גדול עומד בדרכן של שוודיה ופינלנד. שתיים ממדינות נאט"ו, טורקיה והונגריה, בחרו להחריג את עצמן משאר חברות הברית הצבאית. במקרה הטורקי, ארדואן הביע הסתייגויות מיידיות להצטרפות השוודית והחל להציב תנאים ולפזר איומים. אחד מטיעוניו המרכזיים נגד המהלך היה ששוודיה תומכת בטרוריסטים כורדים שמוצאים בה מקלט ופועלים משטחה. בֶּסִיר קַאוָואק, עיתונאי ברדיו הציבורי השוודי בשפה הכורדית, מעריך שבשוודיה חיים בסביבות מאה אלף כורדים. "כורדים רבים הגיעו לשוודיה בשנות ה-80 כפליטים פוליטיים מאיראן ועיראק. בשנות ה-90 הגיעו למדינה כורדים מטורקיה ומאז שהחלה מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 הגיעו לשוודיה גם כורדים סורים", אומר קאוואק בראיון ל"הארץ". לדבריו, הכורדים השתלבו היטב בחברה השוודית ויש ביניהם חברי פרלמנט ואנשי תקשורת כך שהם חלק מהדיון הציבורי במדינה.

"גם הכורדים בשוודיה מבינים את האיום הרוסי. עם זאת, אני מעריך שרבים מהם, בעיקר אלו התומכים במפלגות שמאל, מתנגדים להצטרפות לנאט"ו. אבל גם אלה שתומכים בהצטרפות לא רוצים שזה יהיה על חשבון הכורדים", אומר קאוואק שמזכיר בדבריו שארדואן התנה את תמיכתו בהצטרפות שוודיה לנאט"ו בשורה של צעדים שסטוקהולם צריכה לעשות ושעלולים לפגוע קשות במיעוט הכורדי שחי בה. גורמים שונים בשוודיה קיימו בשנים האחרונות קשרים עם ארגונים כורדים, בהם "היחידות להגנת העם" (YPG), מיליציה סורית-כורדית שהיתה חלק מהמלחמה בדאעש, וה-YPJ, ארגון האח שלו המורכב מנשים, המהווים את הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה (PYD), מפלגה סורית-כורדית. ממשלת שוודיה אף קיימה קשר עם "המועצה הסורית הדמוקרטית" (SDC), הזרוע הפוליטית של ארגון המורדים הסורי "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" (SDF) שהשתתפה במאבק בארגונים איסלאמיסטיים בסוריה, בהם דאעש.

אם שואלים את טורקיה, כל הארגונים הכורדיים המקיימים קשרים עם שוודיה נשלטים על ידי טרוריסטים שקשורים ל"מפלגת הפועלים של כורדיסטאן" (PKK), המחתרת הכורדית שמנהלת מאז שנות ה-80 מלחמת גרילה נגד טורקיה, תחילה למען עצמאות הכורדים וכיום למען אוטונומיה. בדומה לשאר מדינות אירופה וארה"ב, שוודיה מגדירה את ה-PKK כארגון טרור ולא מקיימת עמו שום קשרים. אך בכל זאת, ארדואן טוען שבאופן מעשי סטוקהולם נותנת גב לטרוריסטים כאשר היא מקיימת קשרים עם הארגונים הכורדיים האחרים, שלטענתו לא ניתן להפריד בינם לבין ה-PKK. יתר על כן, ארדואן טוען ששוודיה מעניקה מקלט לאנשי PKK ולמתנגדי משטר אחרים שמוגדרים בטורקיה כטרוריסטים. לכן, הוא דורש להסגירם לטורקיה כתנאי לקבלת שוודיה לנאט"ו.

"יש רשימה טורקית שכוללת 42 שמות. רובם המוחלט הם אנשי אופוזיציה לארדואן וכמחצית מהם הם כורדים שמואשמים בקשר ל-PKK", אומר קאוואק, "דיברתי עם לא מעט מהם, עם אנשים הקשורים אליהם ועם אחרים שחוששים שהם נמצאים ברשימה. אף שלחלק גדול מהם יש אזרחות שוודית הם מרגישים מאוימים ופוחדים. הם לא יודעים מה יהיה איתם, וקרובי משפחה וחברים שלהם חוששים להופיע בתמונות משותפות איתם". קוואק מספר שבקהילה הכורדית בשוודיה חוששים ששירות הביטחון השוודי (Säpo) ישתף פעולה באופן קבוע עם סוכנות הביון הטורקית (MIT). למעשה, שוודיה כבר אישרה את בקשת טורקיה לשיתוף פעולה בין שני הארגונים נגד טרוריסטים. "הבעיה היא שבטורקיה כל מי שמתנגד למשטר מוגדר כטרוריסט", אומר קוואק.

האישור השוודי לשיתוף פעולה בין הארגונים הביטחוניים משוודיה ומטורקיה היה חלק מהסכם שנחתם בסוף יוני בתיווך מזכ"ל נאט"ו בין טורקיה, שוודיה ופינלנד ושנועד להסיר את הווטו הטורקי. על פי ההסכם המשולש, שוודיה הבהירה שהיא מחויבת למלחמה בטרור, שהיא תמנע פעילות של ה-PKK וארגונים קרובים אליו בשטחה ושהיא תסיר את אמברגו מכירת הנשק לטורקיה. ארגונים כורדיים בשוודיה החלו לחשוש שהתנאים שמציבה טורקיה תמורת תמיכתה בהצטרפות שתי המדינות לנאט"ו עומדים לשנות את מעמדם בשוודיה ולאיים עליהם. לפני ההסכם המשולש, הכורדים זכו לתמיכה ציבורית ופוליטית נרחבת בשוודיה ונתפסו כמי שמייצגים קול של דמוקרטיה, סוציאליזם ופמיניזם במזרח התיכון. אבל כעת, לאחר החתימה על ההסכם, נראה שהמציאות השתנה. ממשלת שוודיה נראית פתאום כמי שמחויבת לסייע באיתור מתנגדי משטר טורקים, בהוצאתם מחוץ לחוק וייתכן שאפילו בהסגרתם.

גם אם לא נשמע סביר שאזרחים שוודים יוסגרו לטורקיה, קאוואק אומר שיש אינדיקציות מדאיגות שהדבר עלול לקרות. "יש לפחות מקרה אחד שאנחנו יודעים עליו מנובמבר שבו שוודיה לא העניקה מקלט מדיני לאדם שברח מטורקיה משום שהואשם בסיוע ל-PKK – אף שאנחנו יודעים בוודאות שהוא לא היה חבר בארגון. האיש הזה נחת בשדה התעופה בטורקיה ונשלח ישר לכלא". אך אם בשוודיה חשבו שהחתימה על ההסכם המשולש עם טורקיה תסלול את דרכם לתוך נאט"ו, הרי שהם התבדו מהר מאוד. שריפת הקוראן בסטוקהולם, תליית הבובה של ארדואן בעיר והלעג לארדואן בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית העצימו את ההתנגדות הטורקית והעלו את מפלס המתח בין שתי המדינות. עד כדי כך שארדואן רמז לא מזמן שיתמוך בהצטרפות פינלנד לנאט"ו, אך יתנגד להצטרפות שוודית. ממשלת שוודיה הובכה ממפגני המחאה נגד טורקיה וארדואן, אך לא היתה יכולה לעשות דבר נגדם משום שהם היו מוגנים על ידי חופש הביטוי השוודי.

"מועצות רוג'בה", התנועה השוודית שעמדה מאחורי תליית הבובה של ארדואן מהראש, קמה לפני שמונה שנים ומגדירה את עצמה כתנועת סולידריות עם "התנועה המהפכנית בכורדיסטאן". התנועה, הנקראת על שם האוטונומיה הכורדית בסוריה, תומכת בגלוי ב-PKK ומפיצה את תורת מנהיגה, עבדוללה אג'לאן, שיושב בכלא הטורקי זה יותר מ-20 שנה. "הפשיסטים בטורקיה התפוצצו מכעס כשהרמנו דגלי PKK בהפגנה שלנו ביום שבו שוודיה ביקשה להצטרף לנאט"ו", מספר ל"הארץ" אנדראס, חבר התנועה שביקש להזדהות רק בשמו הפרטי. "כשהקרנו סיסמאות על בית עיריית סטוקהולם ואחר כך על שגרירות טורקיה בסטוקהולם חסמו את חשבון הטוויטר שלנו בטורקיה. בגלל החסימה, הטורקים לא שמו לב שהגענו לבניין העירייה עם הבובה של ארדואן. כשהם גילו את זה יום מאוחר יותר, הם הגיבו במחאות עזות כלפי הממשלה השוודית ואיימו שוב לעצור את ההצטרפות השוודית לנאט"ו".

אנדראס ותנועתו בכלל לא תומכים בהצטרפות של שוודיה לנאט"ו, צעד שלטענתם הוא אנטי-דמוקרטי משום שמפלגת השלטון השוודית התנגדה בעבר להצטרפות לברית הצבאית. "מנהיגי המפלגה הגישו את בקשת ההצטרפות בניגוד להבטחות שלהם", הוא אמר והוסיף כי למחאה בבניין העירייה בסטוקהולם היה מסר כפול – נגד ההצטרפות השוודית לנאט"ו ונגד המשטר הטורקי. "יש כאן מוסר כפול", אומר אנדראס המאוכזב לדבריו מהפניית העורף השוודית לכורדים. "ב-2019 נציגי כל המפלגות הפוליטיות בשוודיה הפגינו נגד הפלישה הטורקית לרוג'בה, היו דגלי PKK בכל מקום, הוטל איסור על מכירת נשק לטורקיה והיה קונצנזוס בעניין. אחרי הגשת הבקשה להצטרף לנאט"ו, התקשורת השוודית יישרה קו ללא דיון ציבורי וכל מי שהתנגד להצטרפות הוגדר כתומך של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הכורדים ננטשו על ידי מרבית הממסד הפוליטי בשוודיה".

בתנועת "מועצות רוג'בה" השוודית נלחמים למען הסרת התיוג של ה-PKK כארגון טרור. לטענת אנדראס, העולם צריך להכיר בכך שהמקרה של המחתרת הכורדית לא שונה מזה של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) בדרום אפריקה בתקופת משטר האפרטהייד. "כמו שטורקיה גרמה למערב להגדיר את ה-PKK כארגון טרור, כך גרמה דרום אפריקה לממשלות שהיו קשורות אליה להגדיר את ה-ANC כארגון טרור ואת מנהיגו, נלסון מנדלה, כטרוריסט", אומר אנדראס.

לא בטוח שהגישה של אנדראס מייצגת את כלל הקהילה הכורדית השוודית, אבל בכל מקרה נראה שרוב הכורדים במדינה לא מרגישים בנוח עם הנטייה של הממשלה בסטוקהולם לעשות ויתורים לטובת טורקיה רק כדי להשיג את המטרה העליונה מבחינתה – הצטרפות מהירה לנאט"ו. "הכורדים שוב מוצאים את עצמם במרכזו של ויכוח בינלאומי – ללא השתתפותם או ידיעתם", כתב קיה איזול, פעיל זכויות אדם כורדי מסטוקהולם, ביומון השוודי "סוונסקה דאגבלאדט". "מה הקשר של הכורדים, עם ללא מדינה משלו, לדיון הזה? כך מוצאת את עצמה שוודיה – שעם חברותה בנאט"ו שואפת להשיג הגנה מפני הדיקטטור פוטין – תלויה לפתע בידיו של דיקטטור אחר".

אף שהמשא ומתן בין הצדדים תקוע לחלוטין – וטורקיה גם טרודה כעת בעיקר בהתמודדות עם נזקי רעידות האדמה שפקדו אותה בשבוע שעבר – פרשנים רבים מעריכים שבסופו של דבר שוודיה ופינלנד יעברו את המשוכה הטורקית. "אני בטוחה ששוודיה ופינלנד יצטרפו לנאט"ו", אומרת פרופ' אן סופי דאהל, מומחית לנאט"ו משוודיה המתגוררה בדנמרק המשמשת כעמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון. "צריך לחכות לבחירות בטורקיה במאי ואחר כך לסיום ההליך בפרלמנט באנקרה שגם יכול לקחת זמן", אומרת דאהל. "עם זאת, צריך לזכור שגם אם התהליך יימשך עוד זמן וייכנס לקיץ, זה עדיין יהיה תהליך ההצטרפות הקצר ביותר בתולדות נאט"ו. בדרך כלל זה נמשך שנים ואפילו עשורים". המומחית השוודית מזכירה ש-28 מדינות נאט"ו כבר אישרו את הצטרפות שוודיה ופינלנד לברית ולדבריה "הונגריה תאשר אותה במארס וכל העניין ייגמר ככל הנראה בקיץ".

דאהל טוענת ששוודיה משלמת כעת את המחיר על עשורים של ניסיונות להיות "מעצמה הומניטרית" שמנסה להשפיע על התרחשויות הרחק מגבולותיה. "הריאל-פוליטיק מכה עכשיו בשוודיה אחרי שנים של תמיכה בכל מיני תנועות מהפכניות", אומרת המומחית השוודית. "מסיבה זו טורקיה מתרכזת בשוודיה ולא בפינלנד". "ארדואן אכן מוטרד מהעניין הכורדי אבל הוא גם משתמש בו כקלף מיקוח", אומרת דאהל ומוסיפה שלנשיא הטורקי יש לנגד עיניו שיקולים נוספים. אחד מהם, למשל, הוא הניסיון הטורקי לרכוש מטוסי F-16 מארה"ב – וארדואן עשוי להשתמש בסוגיה של הרחבת נאט"ו כאמצעי לחץ להשגת מטוסי הקרב האמריקאיים. להתנגדות הטורקית להצטרפות שוודיה לנאט"ו יש גם הקשר פוליטי מובהק. ארדואן עומד לבחירה מחודשת במאי והווטו על ההצטרפות השוודית משמש אותו בקמפיין הבחירות שלו. מסיבה זו, דאהל לא צופה שטורקיה תשיב בקרוב בחיוב לשוודיה – אלא לאחר הבחירות בטורקיה.