Did a Secret Resistance Network Assassinate Sweden's Prime Minister?

For 40 years, the assassination of Sweden's prime minister, Olof Palme, has remained unsolved. Now, some are revisiting a dark possibility: not a lone gunman, but a covert network embedded deep within Swedish society – part of a secret Europe-wide effort to resist a Soviet invasion

Published in Haaretz: 40-year Mystery: Did a Secret Resistance Network Assassinate Sweden's Prime Minister? – Europe

The most shocking event in the history of modern Sweden occurred almost exactly 40 years ago. On the evening of Friday, February 28, 1986, Prime Minister Olof Palme and his wife, Lisbet, went to see a movie in central Stockholm. It was a cold winter evening in the capital. As he often did, Palme dismissed his bodyguards and the couple travelled three subway stations to the theater without a security escort. When they emerged onto the street, they met up with their 25-year-old son, Mårten, and his partner. The four bought tickets and went in.

Shortly after 11:20 P.M., while the prime minister and his wife were walking back home along a main street in the city, a man approached them from behind and fired a gun at close range. Palme was hit and collapsed on the frozen pavement. A second shot was fired immediately afterward, lightly wounding Lisbet. Bystanders attempted to help but it was in vain. Palme died on the spot. An ambulance was called and evacuated his body and his wife to a hospital, arriving less than 20 minutes after the shots were fired.

The hours that followed were dramatic. News of the murder spread in the Swedish media and overseas. The country went on high alert, and Deputy Prime Minister Ingvar Carlsson convened the cabinet. At 5 A.M. Saturday morning a press conference was held. Flags were subsequently lowered to half-mast, flowers and candles were placed at the murder site, and an atmosphere of national mourning and crisis permeated the country. At the same time, it emerged that almost every possible mistake was made in the investigation of the murder: The shooter immediately fled; police arriving at the scene failed to apprehend him. They also did not set up roadblocks or cordon off the area. Coordination between law enforcement forces at the site was poor; no situation room was established, and testimonies from eyewitnesses were neither systematically collected nor fully documented. These errors were never corrected in the intervening four decades.

Olof Pale's Murder Site on Sveavägen in Cenral Stockholm

In the years following the murder, what is referred to by Swedish authorities as "the largest and longest-running murder investigation in the world" was launched, but despite significant resources, it was marred by disputes and conflicts and did not lead to any definitive outcome. Many investigative directions were pursued but no one was charged. In the first year, the Kurdish PKK organization was a central focus. Later, theories involving possible actors from various countries, such as South Africa – which allegedly had both a motive and the capability for executing a political assassination abroad – were explored but did not result in indictments. Such was also the case following investigations of theories involving terrorist organizations from the Middle East and Eastern Europe.

In 1988, a local criminal named Christer Pettersson was convicted of the murder, mainly based on a controversial identification by Lisbet Palme; a year later he was acquitted on appeal due to lack of evidence. In June 2020, the Swedish prosecution announced that the investigation was closed, declaring that a man named Stig Engström was the probable suspect. Engström had allegedly been present at the scene on the night of the shooting and had been interviewed as a witness in later years, but he died in 2000 and therefore could not be prosecuted. His motive was unclear, and the evidence against him was circumstantial and unconvincing. Nevertheless, this was enough for the prosecution to close the case.

But this was not the end of the story: In December 2025, the prosecution reversed its position. In a surprising development, it announced that a renewed examination of the investigative material had concluded that there was insufficient evidence against Engström, and thus he was no longer officially considered to be the suspect. At the same time, no other names were suggested, nor was the investigation formally reopened. Thus, 40 years later, the Swedish public still does not know who killed its prime minister or why. Meanwhile, on the margins of these developments, a discussion has surfaced about another historical phenomenon, which – like the identity of the man who pulled the trigger – was heretofore unknown to the Swedish public and kept in the shadows for decades.

"Today, we know no more about the murder than we did the day after it happened," says Gunnar Wall, a journalist and author who has dedicated years to researching and writing books about the Palme assassination. "We do not know if it was a lone assassin or an organized group, we do not know the motive, how the killer escaped, whether he was Swedish or foreign, or whether he is still alive today and, if so, is he in Sweden or abroad. Given this situation, there are countless speculations and theories."

Wall, recipient of the 1998 and 2024 Guldspaden (Golden Spade) award, Sweden's most prestigious prize for investigative journalism, for books he wrote about the incident, notes that while there are those who claim to know who the murderer was, despite years of research, he himself does not.

Gunnar Wall

However, Wall points to an interesting issue. The decision not to reopen the investigation late last year is strange, in his view, because about 15 years ago Sweden changed its legislation regarding statutes of limitations. Serious inquests into crimes such as murder, under the new law, are no longer closed after 25 years as was previously the case, and can remain open indefinitely. The prosecutor who last December chose not to resume the whole process justified that by saying there were no conditions for doing so – even though he admitted that he had examined only the Engström lead and not other possibilities.

When the previous prosecutor closed the case in 2020, it was possible to say that happened because he had reached a dead end – but the same cannot be said about his successor's decision, since he said he had not even attempted to evaluate materials that did not concern Engström. And yet, he seemed determined to leave the case closed nonetheless.

Olof Palme, Photo:Bert Verhoeff / Anefo / Nationaal Archief (CC BY-SA3.0 NL)

"The investigators of the Palme murder examined, almost until the very last moment, indications of [involvement by] a larger group that went beyond Engström alone," says Wall, who bases his claims on interviews he conducted with the investigators themselves and with additional witnesses, as well as on reviews of countless documents, reports and other materials. "Their main hypothesis was that forces within a secret Swedish network were behind the murder, and they tried to link Engström to these actors. When they failed, they abandoned the hypothesis and Engström remained the sole suspect. Five years later, because the evidence against him was weak, it all ended with no conviction and no suspect."

Suggestions about some secret entity having been behind the Palme assassination may sound like far-fetched conspiracy theories – but they are not. For decades, underground organizations called stay-behind networks existed in Sweden and many other European countries. While a direct link between the Swedish stay-behind network and Palme's assassination has not been proven, the existence of the group is an established fact. These clandestine bodies were created after World War II as a way for countries to prepare for a possible invasion and hostile occupation. Their work included drafting blueprints for underground resistance groups, maintaining contact with a government-in-exile and actively opposing an occupier.

In the early days of the Cold War, following World War II, the threat of Soviet aggression was tangible. Across Europe, secret networks were created in various countries, in order to forge connections between the military, police, intelligence services and civil society. Initially, these organizations were intended to prepare for a Soviet invasion, but over time some engaged in other activities, sometimes even conducting covert operations within their own borders, including false flag operations – designed to appear as if carried out by others to justify certain political or military reactions.

The most famous example is the Italian network and operation code named Gladio, whose existence was revealed to parliament in 1990 by Prime Minister Giulio Andreotti. Some claimed that this stay-behind network participated in domestic acts of political terrorism in the 1970s and '80s. Parliamentary inquiries looked into its operations and ties with foreign actors and intelligence bodies such as the CIA and NATO, and exposed its involvement in guerrilla training, communications networks, weapons storage and sabotage. There were also suspicions that Italy's network operatives engaged in domestic political activity, including terrorism designed to strengthen the Italian right and diminish the left. Similar underground groups have been documented in Belgium and Switzerland, and evidence of same exists in France and Germany, although without confirmation of domestic violence. There are also hypotheses about the involvement of such networks in coups and politically motivated violence in Greece and Turkey.

The investigators' hypothesis was that forces within a secret Swedish network were behind the murder, and they tried to link Engström to these actors. When they failed, they abandoned the hypothesis.

The whole phenomenon remains highly controversial and difficult to research due to the secrecy and compartmentalization surrounding it, yet there is general agreement that stay-behind networks have existed across Europe, operating without parliamentary oversight and known to only a small circle of decision-makers.

After years of rumors and official denials of such bodies existing underground in Sweden, in 2013, one of the country's major newspapers, Dagens Nyheter, published an article by Inga-Britt Ahlenius, a civil servant who worked at the Ministry of Finance, the National Audit Office and the United Nations. Based on evidence and research that had emerged since the 1990s, Ahlenius wrote: "While the initial disclosure of Sweden's institutional but unofficial Cold War connections with Western powers was met with denials and outrage, it was eventually accepted as the new truth. Thus, the revelation of stay-behind networks is often treated more like a romantic spy adventure than a historical fact." She noted that the secret resistance movement established in Sweden, and closely linked with Western powers, was likely initiated by Prime Minister Tage Erlander (Palme's predecessor) along with several ministers.

"[It was] initially led by Alvar Lindencrona, CEO of Thule insurance, three department heads and regional/local 'cells' operated under him," she wrote and added, "meetings occurred in secret rooms in Lindencrona's house or Thule's offices, and funding came from secret sources. Between 1951 and 1953, the CIA under William Colby, stationed in Stockholm and later CIA director, helped establish the network in Sweden, although the Swedes retained top-level control."

Journalist Wall adds some background information: Experience from World War II, he says, showed that countries that were occupied had been unprepared for such an eventuality – there were no resistance movements and they in essence had to be improvised. Thereafter, it was in the interest of those countries and others to prepare properly for the threat of military occupation; in Sweden, various actors dealt with this scenario at an early stage. Immediately after the war, a secret, state-level initiative was launched by the prime minister; the CIA entered the picture in the 1950s. Before that certain extremist elements had worked toward similar aims – among them war veterans who supported the Nazis during the war and volunteered to fight alongside them in the Continuation War in Finland. In the end, these three trajectories evolved into the Sweden's stay-behind network, although it is unclear exactly what remained of them in its final iteration.

"Unlike in other places, despite the cooperation with American and other actors, the Swedish network was established and organized by Swedes," says historian Mats Deland, a senior lecturer at Mid Sweden University (Mittuniversitetet) in Sundsvall. "Sweden did not participate in World War II, but it could learn from the Nazi invasion of Norway in 1940. The Norwegians sank the Blücher, one of the German ships on its way to capture the Norwegian capital in the Oslo fjord, which delayed the Germans and caused them heavy losses, while at the same time giving the Norwegians time to evacuate the royal family and their government northward.

"This experience was important for both the Norwegians and the Swedes who learned from it and came up with the idea to establish an organization that could evacuate the Swedish royal family and the government, but also 'stay behind' and protect the country. This goal of staying behind was the result of another experience from World War II: the NKVD, the Soviet security service under Stalin, who remained behind and became partisans in the German-occupied areas."

So, in the Swedish case, the stay-behind network was not controlled by the Americans or by NATO?

Deland: "Correct, in Sweden this was a local initiative. The Americans arrived a little after the network was established, and even then, they did not take control; they only integrated needs arising from NATO doctrine, which was based on the fact that only the United States had nuclear weapons. In the case of a Soviet invasion and the need for American aircraft to fly over Sweden, the idea was, like the French resistance – and to some extent the Belgian and Dutch resistance – to create escape lines that could smuggle out downed crews. But the United States did not establish the network and did not manage it. This may have changed in 1965, when Swedish security services were reorganized [when the Cold War-era external intelligence agency, T-kontoret, and internal intelligence agency, B-kontoret, merged into a single, secret organization], partly with the involvement of Olof Palme. It is possible that American involvement increased then."

How much was the Swedish stay behind network controlled by the state, and how much of its activity was conducted by civilian or military actors without the knowledge or control of the political leadership?

"Between 1947 and 1951, there were many volunteers in the network, including people who had served alongside the Germans during World War II, some of whom were highly problematic. Because of these types, the secret police discovered the network even though they were not supposed to know about it. Only the people directly involved – Prime Minister Erlander and a small part of the security apparatus – were meant to be 'in the loop.' Following this discovery, which angered Erlander and the security apparatus greatly, the network was reorganized, removing the problematic elements and incorporating trade union members and the business sector."

,Olof Palme, Tage Erlander, Sten Andersson and Ingvar Carlsson (1968) Photo: Lennart Nygren / SvD / Scanpix

According to Deland – and in keeping with Ahlenius' observations, as mentioned – the network was indeed led by executives such as Alvar Lindencrona, the head of the Thule company, a businessman with relatively progressive social views for his time, and it recruited forces from the trade unions that had a traditional affinity to the ruling Social Democratic Party. "These were ordinary people," he says, "not former soldiers. Although they needed training, they could be trusted, and the network remained secret until the 1990s." In other words, even though neither the Swedish parliament nor the rest of the government knew about the network, it was indeed an official entity. Indeed Deland notes that a recent book revealed an interesting document: an official government decision from the 1950s forming Sweden's stay-behind network, showing that it was legal and above board. The diaries of Prime Minister Erlander show that he may have given it a green light as early as 1947.

The book Deland refers to is Johan Wennström's "Sweden's Cause Was Our Cause: The Secret Swedish Resistance Movement" (2023). Wennström calls his country's stay-behind underground a "resistance movement," and reveals that the organization's code name, used by its members at the time, was Metro. Wennström says Metro was not established or controlled by NATO and it did not act on the latter's behalf, although he confirms there was cooperation with MI6 in Britain and, to some extent, with the CIA, mainly concerning programs such as evacuating Swedish decision-makers to England if necessary.

Furthermore, Wennström writes, Metro likely included several hundred people, as well as a sort of "invisible combat unit" that could expand to as many as 3,000. The underlying principle was that the network's members would recruit additional people from their immediate circle if necessary. The author also describes the group's structure was fairly cooperative, with representation from various sectors of Swedish society; information about its activities, he says, was distributed on a strict "need-to-know" basis. The organization was formally legalized in 1955, having been mandated by an earlier government decision. Typically, it was involved in organizing potential resistance and civil defense activities, such as mapping escape routes, planning acts of sabotage of critical infrastructure that could fall into Soviet hands, rescuing government officials and storing weapons. Wennström does not know when the organization ceased to exist, or if it exists today.

The phenomenon remains highly controversial and difficult to research, yet there's general agreement that stay-behind networks existed in Europe, operating without parliamentary oversight and known to few decision-makers.

Regarding other countries that had stay-behind networks, it is clear, both from Wennström's book and other sources, that heterogeneity was the keyword. Each country built its organization differently depending on perceived threat and the nature of the country's political, military and industrial power structures. Even in NATO member states, the networks were not necessarily under that organization's control. Parliamentary or public oversight was generally minimal, and there is still controversy over what their involvement was in domestic activity beyond preparing for a possible Soviet invasion during the Cold War era.

One of those who has focused on the phenomenon at the European level is Swiss author and researcher Daniele Ganser, whose controversial 2005 book – "NATO's Secret Armies: Operation Gladio and Terrorism in Western Europe" – is one of the best-known on the subject. It received praise but also criticism by some who claim that it is based on an unsubstantiated conspiracy. In it Ganser claims that Western intelligence networks operated secretly in Allied countries during the postwar era, sometimes beyond the bounds of proper legal and political oversight. He cites Italy, Belgium, France, Germany, Switzerland, the Netherlands, and Turkey, emphasizing that in some of these countries the stay-behind networks were indeed involved in terrorism, false-flag operations and political manipulation.

Mats Deland collaborated with Ganser on the Swedish edition of the book, which includes a chapter on the possible connection to the Palme assassination.

Did Prime Minister Olof Palme know about the network?

Deland: "We know he was aware of it during the tenure of his predecessor, Erlander, because he worked on it as one of Erlander's people in the 1950s. What he knew later, we do not know for certain. But it is reasonable to assume that all prime ministers knew about the network, although there are no official documents on the matter."

What can be said, to the best of your knowledge, about the Swedish stay-behind network in the 1980s, during Palme's second government?

"We don't know. We have some information about the network in the 1950s, but very little about the 1980s."

When did suspicions arise about a connection between the network and Palme's assassination?

"These were suspicions that arose from the very beginning. There was an investigative attempt as part of the official inquiry, and there were also discussions about people from the Stockholm police who could have been involved in the murder, but these are speculations and I do not deal with them."

Sometimes it's difficult to know whether a fact uncovered in an investigation is the key to solving a (murder) mystery or just a coincidence. The last person suspected of killing Prime Minister Palme, Stig Engström, who died 26 years ago, was nicknamed the "Scandia Man" because his workplace was in a building called the Scandia building. The building had previously housed the headquarters of the above-mentioned Thule insurance company Thule merged with Scandia in the 1960s and was run by Alvar Lindercrona who, as said, apparently headed country's the stay-behind network; indeed some of its meetings took place in that same building. In other words, if Engström murdered Palme, he did so while leaving a place where in the past – and possibly as late as the 1980s – meetings of senior members of the country's stay-behind network were held. Is this a coincidence? And even though there is no evidence that Engström was actually connected to the underground organization, is there any logic to the claim that it was involved in Palme's murder?

Wall, the journalist, is not unequivocal on this matter, but he does suggest some key historical points that should be taken into account. "One of the things that happened during Palme's second term as prime minister in the 1980s was a series of alleged Soviet submarine incursions into Swedish territorial waters," he explains. "These incidents caused a severe security crisis, and some argued that they were preparations for an invasion and the establishment of espionage infrastructure. Within the Swedish security establishment, there were claims that Palme did not take the threat seriously and that, because of this, he posed a security risk to Sweden.

"Furthermore, Palme was supposed to travel to Moscow to meet Soviet leader Mikhail Gorbachev in April 1986. Palme, who returned to serve as prime minister in 1982, was active on the international stage on issues of arms reduction and nuclear disarmament. His opponents argued that he had close and controversial ties to the Soviet Union, although a more balanced description would be that he was open to discussions with Soviet leaders about disarmament – something that went against both NATO's view and the opinions of senior Swedish military officials. The assassination on February 28, 1986, meant that it was Palme's successor, Ingvar Carlsson, who met Gorbachev."

As far as is known, the issue of disarmament was not on the agenda at that Swedish-Soviet summit.

Wall adds that there were a number of people who claimed to have received offers to kill Olof Palme; in several cases, it was suggested that Swedish intelligence services were behind those offers. But no one known to have actually belonged to any of these secret services has ever come forward to confirm that they were approached. Wall also provided Haaretz with documents he's collected showing that evidence indicating that people with radio devices were present in the area on the night of the assassination was not taken seriously by the investigators. He does not claim that there is proof that the murder was organized by political actors, but argues that it is certainly a line of inquiry worthy of serious examination.

And he is not alone: Ahead of the 40th anniversary of the assassination, a public appeal was launched to encourage the Swedish government and parliament to establish a "truth commission" to finally resolve any outstanding questions.

"On February 28, 1986, Olof Palme fell victim to a brutal attack on an open street in central Stockholm," the appeal begins. "The assassination of the prime minister of Sweden was a unique attack on our democracy. In a country governed by the rule of law like Sweden, everything possible should have been done to solve this murder. The fact that it remains unsolved 40 years later is unacceptable, especially when not all possibilities for an indisputable and absolute solution have been investigated."

The text cites problems that may have prevented discovery of the truth – still-classified archives, false answers given to the investigators by secret service personnel and investigative files that have disappeared. Possible involvement of the Swedish stay-behind network is also mentioned, and the conclusion is: "This is the only assassination of a political leader in modern Europe that may remain unsolved. Clarifying all the circumstances surrounding Olof Palme's murder will strengthen Sweden."

Still, at this rate, it is doubtful whether the mystery will ever be solved. Even if it is, the relatively recent revelations regarding stay-behind networks in Europe are just another example of how, even if and when the public discovers the truth, it sometimes comes decades too late, in the form of very old news.

40 שנה לתעלומה: האם רשת סודית שפעלה באירופה מעורבת ברצח ראש ממשלת שוודיה?

אחרי מלחמת העולם השנייה הוקמו באירופה רשתות סודיות שנועדו להוביל את ההתנגדות במקרה שהסובייטים יכבשו את היבשת. כעת עולה הטענה שאחת מהן היתה מעורבת ברצח אולוף פלמה.

פורסם במוסף "הארץ": 40 שנה לתעלומה: האם רשת סודית שפעלה באירופה מעורבת ברצח ראש ממשלת שוודיה? – סוף שבוע – הארץ

בשישי בערב, 28 בפברואר 1986, יצא ראש ממשלת שוודיה אולוף פלמה עם רעייתו ליסבת לסרט קולנוע במרכז סטוקהולם. זה היה ערב חורפי קר בבירה הסקנדינבית, ופלמה שיחרר את מאבטחיו כפי שעשה פעמים רבות בעבר. בני הזוג נסעו שלוש תחנות ברכבת התחתית ומחוץ לקולנוע פגשו את בנם מורטן בן ה–25 ואת בת זוגו. הם קנו כרטיסים ונכנסו פנימה. זה היה הדבר האחרון שפלמה עשה בחייו.

מעט אחרי השעה 23:20, כשצעדו חזרה לביתם לאורך רחוב ראשי במרכז העיר, התקרב אליהם אדם מאחור וירה באקדח מטווח קצר. פלמה נפגע ונפל על המדרכה הקפואה. ירייה שנייה פצעה את אשתו. עוברי אורח ניסו להגיש עזרה אך ללא הועיל. פלמה מת במקום.

השעות שלאחר מכן היו דרמטיות. ידיעות על הרצח התפרסמו בתקשורת, המדינה נכנסה לכוננות, וסגן ראש הממשלה, אינגבר קארלסון, כינס את השרים. בהמשך, בחמש בבוקר, כונסה מסיבת עיתונאים, דגלים הורדו לחצי התורן, פרחים ונרות הונחו במקום הרצח ותחושה של אבל לאומי ומשבר עמוק התפשטה בשוודיה.

מבחינת חקירת הרצח נעשו כל הטעויות האפשריות. האדם שירה בפלמה נמלט מהמקום. המשטרה לא הקימה מחסומים ולא סגרה את האזור. התיאום בין הכוחות בשטח היה לקוי, לא הוקם מרכז בקרה וגביית העדויות לא היתה יסודית ושיטתית. את הטעויות האלו איש לא הצליח לתקן. למרות עשרות חשודים, חקירות מפותלות וחשוד אחד שהורשע וזוכה בערעור, הרצח נותר עד היום בלתי מפוענח. אבל כעת חוקרים ועיתונאים סבורים כי יש לחקור את האפשרות שמאחורי ההדק לא עמד אדם בודד, אלא ארגון מחתרתי שפעל בצללים עמוק בתוך החברה השוודית.

בשנים שאחרי הרצח הושקעו משאבים רבים בחקירתו. תחילה התמקדה החקירה בארגון ה–PKK הכורדי. לאחר מכן הועלו השערות לגבי מעורבות של מדינות שונות, בהן דרום אפריקה (פלמה פעל רבות נגד משטר האפרטהייד). נבדקה גם האפשרות שמדובר בארגוני טרור מהמזרח התיכון או ממזרח אירופה. ב–1988 הורשע ברצח עבריין מקומי בשם כריסטר פטרסון, בעיקר על בסיס זיהוי מעורר מחלוקת של ליסבת פלמה, אך הוא זוכה שנה לאחר מכן בערעור מחוסר ראיות.

ביוני 2020, 34 שנים אחרי הרצח, הודיעה התביעה שהחשוד ברצח הוא אדם בשם סטיג אנגסטרום, שנכח לכאורה בזירה בליל הירי והתראיין לתקשורת כעד לרצח. אנגסטרום מת בשנת 2000 ולכן לא ניתן היה להעמידו לדין. בדצמבר 2025 הודיעה התביעה שבחינה מחודשת של חומר החקירה הובילה למסקנה שאין די ראיות נגד אנגסטרום.

"החוקרים חשדו כל הזמן שאנגסטרום לא פעל לבדו", אומר גונאר ואל, עיתונאי וסופר שהקדיש שנים למחקר על הרצח וכתב כמה ספרים בנושא. ואל מבסס את דבריו על ראיונות שקיים עם החוקרים עצמם ועם עדים נוספים, ועל עיון במסמכים, דוחות וחומרי חקירה רבים. "ההשערה המרכזית שלהם היתה שפעילים של רשת שוודית סודית עמדו מאחורי הרצח והם ניסו לקשור את אנגסטרום לגורמים האלו", הוא אומר. "כשלא הצליחו לעשות זאת, הם זנחו את ההשערה בדבר קנוניה ואנגסטרום נותר החשוד היחיד. חמש שנים מאוחר יותר, כיוון שהראיות נגדו היו חלשות, זה הסתיים ללא הרשעה וללא חשוד".

ראיות חותכות שקושרות בין רשת סודית לרצח אמנם אין, אך קיומה של רשת חשאית שעשויה היתה לרצות במותו של פלמה נראה כיום כאפשרות סבירה. במשך עשורים, הרחק מעיני הציבור, פעלו בשוודיה ובמדינות אחרות רשתות סודיות שנקראו "Stay Behind". הרשתות האלו הוקמו בעקבות לקחי מלחמת העולם השנייה, מתוך מחשבה לאפשר למדינה שנכבשה להתנגד לכובש באמצעות פעילות מחתרתית, קיום קשר עם ממשלה גולה והתנגדות אקטיבית מבפנים.

השם Stay Behind הוא העיקרון המכונן — הישארות מאחורי קווי האויב ומאבק מתוך האזור הכבוש. הרשתות הללו חיברו בין כוחות צבא, משטרה, ארגוני מודיעין וחברה אזרחית. הכוונה הראשונית היתה להיערך לפלישה רוסית, אך עם השנים חלק מהרשתות החלו לקיים פעילות נוספת שחרגה מהסתרת נשק ואימוני גרילה. יש הטוענים שפעילות זו כללה גם פעילות בתוך המדינה נגד כוחות פרו־סובייטיים ואפילו פעילויות False Flag, כלומר ביצוע פעולה עוינת תוך הפללה של גורם אחר כדי להצדיק תגובה צבאית או פוליטית נגדו.

הדוגמה הידועה ביותר היא הרשת האיטלקית "גלאדיו", שנחשפה ב–1990 בנאום ראש ממשלת איטליה ג'וליו אנדראוטי בפרלמנט. ועדות חקירה פרלמנטריות בדקו את פעילות הרשת ואת קשריה עם שירותי מודיעין זרים כמו ה–CIA ונאט"ו. הוועדות חשפו שהרשת קיימה אימוני גרילה, בנתה תשתיות קשר, מודיעין וחבלה, איחסנה נשק ושיתפה פעולה עם ארגונים זרים. מעבר לכך עלה חשד שחלק מאנשי הרשת פעלו גם בזירה הפנימית, בין השאר במעורבות בפעולות טרור רבות נפגעים בשנות ה–70 וה–80 כדי לחזק את הימין האיטלקי ולהטיל את האשמה על השמאל.

רשתות דומות נחשפו גם בבלגיה ובשווייץ. בצרפת ובגרמניה נמצאו עדויות לקיומן של רשתות Stay Behind, אם כי לא הוכח כי נקטו פעולות אלימות כלשהן. גם ביוון ובטורקיה עלו השערות לגבי מעורבות של רשתות אלו בקשירת קשר להפיכות צבאיות ולאלימות פוליטית.

ביוני 2020, 34 שנים אחרי הרצח, הודיעה התביעה שהחשוד ברצח הוא אדם בשם סטיג אנגסטרום, שנכח לכאורה בזירה בליל הירי והתראיין לתקשורת כעד לרצח. אנגסטרום מת בשנת 2000 ולכן לא ניתן היה להעמידו לדין. בדצמבר 2025 הודיעה התביעה שבחינה מחודשת של חומר החקירה הובילה למסקנה שאין די ראיות נגד אנגסטרום.

בשוודיה עצמה, אחרי שנים של שמועות והכחשות רשמיות לגבי קיומה של הרשת, הופיע ב–2013 מאמר באחד העיתונים החשובים במדינה, "Dagens Nyheter", שכתבה אינגה־בריט אלניוס, עובדת ציבור שוודית ששירתה במשרד האוצר, במשרד הביקורת הלאומי ובאו"ם.

אלניוס ביקשה לשפוך אור על הרשת, שהוזכרה בעבר בשורה של מחקרים וטקסטים של עיתונאים והיסטוריונים. אחד החשובים שבהם הוא מיקאל הולמסטרום, עיתונאי בכיר שעוסק בענייני צבא, ביטחון ומודיעין, שחשף את קיומה של הרשת השוודית. פרטים נוספים הופיעו בממואר של ראש ממשלת שוודיה לשעבר טאגה ארלנדר. אולם לפי אלניוס, "חשיפת רשתות ה–Stay Behind עדיין מטופלת יותר כסיפור הרפתקאות רומנטי של סוכנים מאשר כעובדה היסטורית מבוססת". לכן, לדבריה, החליטה להביא לידיעת הציבור את קיומה של "תנועת התנגדות חשאית שהוקמה בשוודיה, תוך קשרים הדוקים עם המעצמות המערביות".

"הדבר לא נעשה ביוזמת הממשלה כמוסד רשמי", כתבה, "אך ככל הנראה ביוזמתו של ראש הממשלה טאגה ארלנדר (קודמו של אולוף פלמה — ד.ס), לצד כמה שרים נוספים. בראש הרשת עמד בתחילה אלוואר לינדנקרונה, שבחייו האזרחיים היה מנכ"ל חברת הביטוח Thule. תחתיו פעלו שלושה ראשי מחלקות וכמה תאים ברחבי המדינה. הפגישות של הרשת התקיימו בחדר סודי בביתו של לינדנקרונה, במשרד חשאי בבניין חברת הביטוח, או במקומות מסתור בבתי הקיץ של המנהיגים. המימון הגיע ממקורות חשאיים.

"בניגוד למקומות אחרים ולמרות שיתוף הפעולה עם גורמים אמריקאיים, הרשת השוודית היתה התארגנות מקומית", טוען ד"ר מאטס דלנד, היסטוריון באוניברסיטת מרכז שוודיה בסונדסוואל. "שוודיה לא השתתפה במלחמת העולם השנייה, והיא יכלה ללמוד מהפלישה הנאצית לנורבגיה ב–1940. הנורבגים הטביעו את הבליכר, אחת האוניות הגרמניות שהיו בדרכן לכיבוש הבירה הנורבגית. זה עיכב את הכובשים, גרם להם אבידות קשות ואיפשר לנורבגים לפנות את משפחות המלוכה והממשלה צפונה. בשוודיה למדו מהניסיון הנורבגי, והרעיון היה להקים ארגון שיוכל לפנות את משפחת המלוכה ואת הממשלה. הם למדו גם ממה שקרה ברוסיה כאשר אנשי ה–NKVD, שירות הביטחון הסובייטי בימי סטלין, הפכו לפרטיזנים באזורי הכיבוש הגרמני".

אם כך, במקרה השוודי, לא ניתן לדבר על שליטה של האמריקאים או של נאט"ו ברשת?

"נכון. האמריקאים הגיעו קצת אחרי שהרשת הוקמה, וגם אז הם לא השתלטו עליה, אלא שילבו את הצרכים שלהם שנבעו מהדוקטרינה של נאט"ו. הדוקטרינה התבססה על כך שבמקרה של פלישה סובייטית היה צורך שמטוסים אמריקאיים יטוסו מעל שוודיה. הרעיון היה, בדומה למחתרת הצרפתית — ובמידה מסוימת גם למחתרות הבלגית וההולנדית — ליצור נתיבי מילוט שיוכלו להבריח החוצה אנשי צוות שמטוסיהם הופלו. אבל ארה"ב לא הקימה את הרשת ולא ניהלה אותה. ייתכן שהדבר השתנה ב–1965 כאשר שירותי הביטחון השוודיים התארגנו מחדש, ייתכן שהמעורבות האמריקאית התגברה אז".

עד כמה נשלטה רשת Stay Behind השוודית על ידי המדינה ועד כמה התנהלה על ידי גורמים אזרחיים או צבאיים ללא ידיעה או שליטה של הדרג הפוליטי?

"בין 1947 ל–1951 היו ברשת הרבה מתנדבים, ביניהם אנשים ששירתו לצד הגרמנים במלחמת העולם השנייה, חלקם אנשים בעייתיים מאוד. בגלל הטיפוסים האלו, המשטרה החשאית (SÄPO) גילתה על קיום הרשת. רק המעורבים עצמם, ראש הממשלה ארלנדר ואנשים אחדים ממערכת הביטחון היו אמורים להיות שותפי סוד. בעקבות הגילוי הזה, שהכעיס מאוד את ארלנדר ומערכת הביטחון, היתה התארגנות מחדש, ובמקום הגורמים הבעייתיים הצטרפו לרשת אנשי האיגודים המקצועיים והמגזר העסקי. כך הובלה הרשת על ידי אנשים כמו מנהל חברת הביטוח אלוואר לינדנקרונה, איש עסקים בעל השקפות חברתיות פרוגרסיביות למדי לזמנו, וגויסו אליה כוחות מקרב האיגודים המקצועיים שתמיד היו קרובים למפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית. בספר שיצא לאחרונה התפרסם מסמך מעניין —החלטת הממשלה משנות ה–50 שמצביעה על כך שהרשת היא חוקית ורשמית. גם היומנים של ראש הממשלה טאגה ארלנדר מצביעים על כך שהוא אישר את העניין כבר ב–1947".

הספר שדלנד מתייחס אליו הוא ספרו של יוהאן ונסטרום "Sveriges sak var vår: den hemliga svenska motståndsrörelsen" (עניינה של שוודיה היה ענייננו: תנועת ההתנגדות השוודית הסודית). ונסטרום קורא לארגון ה–Stay Behind השוודי "תנועת התנגדות", והוא מגלה שהשם האמיתי של הארגון, זה שהיה בשימוש של חבריו בזמן אמת, היה "מטרו".

על פי ונסטרום, מטרו לא הוקמה, לא נשלטה ולא עבדה עבור נאט"ו, אך הוא מאשר שהיה שיתוף פעולה עם ה–MI6 ובמידה מסוימת עם ה–CIA. בעיקר סביב תוכניות כמו פינוי מקבלי ההחלטות השוודים לאנגליה במקרה הצורך. על פי ונסטרום, הארגון כלל ככל הנראה כמה מאות אנשים וגם מעין "ארגון לוחם בלתי נראה" שיכול היה לכלול כ–3,000 בני אדם ושהתבסס על כך שחברי מטרו נדרשו במקרה הצורך לגייס חברים נוספים מסביבתם הקרובה.

ונסטרום מראה שמבנה הארגון היה קואופרטיבי למדי עם נציגות של מגזרים שונים של החברה השוודית, והפצת המידע בו היתה על בסיס "נדרש לדעת בלבד". הארגון הפך לרשמי עם החלטת הממשלה מ–1955 ופעילויותיו הטיפוסיות היו התארגנות להתנגדות והגנה אזרחית דוגמת מיפוי דרכי מילוט, היערכות לפיצוץ תשתיות מרכזיות, חילוץ אנשי ממשל ואחסון נשק. ונסטרום לא יודע לומר מתי הארגון הפסיק להתקיים ואם הוא קיים גם היום.

כאשר מדובר במדינות אחרות שהיו בהן רשתות Stay Behind, ברור גם מספרו של ונסטרום וגם ממקורות אחרים שהטרוגניות היא מילת המפתח. כל מדינה בנתה את הרשת שלה בצורה שונה בהתאם לתפיסת האיום, למערכת הפוליטית ולסטטוס הפוליטי שלה. גם במדינות שהיו חברות בנאט"ו, הרשתות לא היו בהכרח תחת שליטה מלאה של נאט"ו. הפיקוח הפרלמנטרי או הציבורי היה מינימלי בכל המדינות, וישנם סימני שאלה וחילוקי דעות לגבי המעורבות של הרשתות בפעילות פנימית שחורגת מהיערכות לפלישה סובייטית.

הסופר והחוקר השווייצרי דניאל גנסר חשף את הרשתות שפעלו ברחבי אירופה. בספרו מעורר המחלוקת מ–2005, "NATO's Secret Armies: Operation Gladio and Terrorism in Western Europe" (הצבאות הסודיים של נאט"ו: מבצע גלאדיו וטרור במערב אירופה), הוא עוסק ברשתות שקמו באיטליה, בלגיה, צרפת, גרמניה, שווייץ, הולנד וטורקיה. דלנד עבד יחד עם גנסר על הגרסה השוודית של ספרו, והגרסה כוללת גם פרק על הקשר האפשרי לרצח אולוף פלמה.

האם ראש הממשלה אולוף פלמה הכיר את הרשת?

דלנד: "אנחנו יודעים שהוא הכיר אותה בתקופתו של קודמו, טאגה ארלנדר, כי הוא עסק בזה כאחד מאנשיו של ארלנדר בשנות ה–50. מה הוא ידע אחר כך, אנחנו לא יודעים בוודאות. אפשר להניח שכל ראשי הממשלה הכירו את הרשת, אם כי אין מסמכים רשמיים בנושא".

מתי החלו החשדות בדבר קשר בין הרשת לבין רצח אולוף פלמה?

"אלו חשדות שעלו כבר בהתחלה. היה כיוון בדיקה כזה כחלק מהחקירה הרשמית והיו גם דיבורים על גורמים מתוך המשטרה בסטוקהולם שיכולים היו להיות מעורבים ברצח".

לעתים קשה לדעת אם עובדה שמתגלה בחקירה היא מפתח לפיצוח תעלומת רצח או סתם צירוף מקרים. החשוד האחרון ברצח אולוף פלמה, סטיג אנגסטרום, כונה "איש סקנדיה" מכיוון שעבד בבניין ששמו היה בניין סקנדיה. שם כזכור התקיימו גם פגישותיה של הרשת הסודית. האם זהו צירוף מקרים, והאם למרות שאין ראיות לכך שאנגסטרום קשור לרשת יש היגיון בטענה שהרשת עצמה קשורה לרצח פלמה?

ואל איננו חד־משמעי בעניין זה. אך הוא מצביע על נקודות מפתח היסטוריות שכדאי להביא בחשבון כשחושבים על סיבות לרצח של פלמה. "בזמן כהונתו השנייה של פלמה כראש ממשלה בשנות ה–80 היו כמה תקריות חדירה של צוללות, לכאורה סובייטיות, למים הטריטוריאליים של שוודיה", הוא אומר. "תקריות אלו עוררו משבר ביטחוני חמור והיו שטענו שאלו הכנות לפלישה ולהכנת תשתיות של ריגול. בממסד הביטחוני השוודי היו טענות על כך שפלמה לא לוקח את האיום ברצינות ושלכן הוא מהווה איום ביטחוני על שוודיה.

מעבר לכך, באפריל 1986 פלמה היה אמור לנסוע למוסקבה כדי להיפגש עם מנהיג ברה"מ, מיכאיל גורבצ'וב. פלמה צידד בפירוק נשק ובפירוז גרעיני ומתנגדיו טענו שהיו לו קשרים קרובים מדי עם ברית המועצות. הרצח ב–28 בפברואר 1986 גרם לכך שהמנהיג השוודי שפגש את גורבצ'וב היה מחליפו של פלמה, אינגבר קארלסון".

ואל מספר גם על עדויות של אנשים שטענו שקיבלו הצעה לרצוח את ראש הממשלה, ובכמה מקרים טענו ששירותי המודיעין השוודיים עמדו מאחוריהן. עם זאת, בידיו של ואל ישנם גם מסמכים רשמיים המעידים על כך שבליל הרצח נכחו בזירה אנשים עם מכשירי קשר שלא זכו ליחס רציני מצד החוקרים. הוא אינו טוען שיש הוכחות לכך שהרצח אורגן על ידי גורמים פוליטיים, אבל טוען שזה בהחלט נתיב ששווה חקירה רצינית.

והוא לא היחיד. לקראת יום השנה ה–40 לרצח עולים יותר ויותר קולות שדנים ברצינות באפשרות שכוחות שונים בשוודיה היו מעוניינים בהסתלקותו של פלמה מהזירה הפוליטית ויכולים היו להיות מעורבים ברצח. מאמרים בעיתונות, פודקאסטים וספרים חדשים מתפרסמים בנושא זה, ובניגוד לעבר, התזה על קשר אפשרי לרשת Stay Behind אינה נדחית אוטומטית כהזויה ומופרכת.

לאחרונה אף התפרסמה פנייה ציבורית המיועדת לעודד את ממשלת שוודיה ואת הפרלמנט להקים "ועדת אמת" בנושא שתפתור סוף־סוף את התעלומה. "ב–28 בפברואר 1986 נפל אולוף פלמה קורבן למתקפה ברוטלית ברחוב פתוח במרכז סטוקהולם", נאמר בפנייה. "הרצח של ראש ממשלת שוודיה היה התקפה ייחודית על הדמוקרטיה שלנו. במדינת חוק כמו שוודיה היה צריך לעשות הכל כדי לפתור את הרצח הזה. המצב שבו הרצח עדיין לא נפתר, 40 שנה לאחר מכן, הוא בלתי מקובל, במיוחד כאשר לא נבדקו כל האפשרויות למציאת פתרון בלתי מעורער ומוחלט".

בהמשך מצוינות בעיות שמונעות את גילוי האמת — ארכיונים חסויים, תשובות שקריות שניתנו לחוקרי הרצח על ידי אנשי השירותים החשאיים ותיקי חקירה שנעלמו. גם המעורבות האפשרית של רשת Stay Behind השוודית מוזכרת. "זהו הרצח היחיד של מנהיג פוליטי באירופה המודרנית שעלול להישאר לא מפוענח", נכתב בסיום הפנייה. "הבהרת כל הנסיבות סביב רצח אולוף פלמה תחזק את שוודיה".

חוקר הטרור השוודי, מגנוס רנסטורפ, שפגש את יאסין והנייה מספר מי הם היו והיכן ישראל טעתה

רנסטורפ מספר על אחת הסיבות שכתב את ספרו החדש העוסק בחמאס: "כל כך הרבה אנשים הטילו ספק בסיפורי קורבנות ה-7 באוקטובר ובעדויות על מעשי האונס והאכזריות שהיתה שם. רציתי להראות, אפילו בצורה גרפית, שהמטרה של חמאס לא היתה רק להרוג ישראלים, אלא ממש להשמיד אותם, להדביר אותם".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-12-19/ty-article-magazine/.highlight/00000193-d442-dadc-afdf-de4ecc770000

כשחוקר הטרור השוודי מגנוס רנסטורפ הגיע לעזה ב-1998 ונפגש עם מייסד חמאס, שייח אחמד יאסין, הוא שמע ממנו על שורשיה ההיסטוריים של התנועה. בין השאר, יאסין אמר שהיא הוקמה כשלוחה הפלסטינית של תנועת האחים המוסלמים ודיבר על ההשראה שקיבלה מההתנגדות הערבית למנדט הבריטי ולהתיישבות היהודית בפלשתינה בתחילת המאה ה-20. הוא גם הזכיר את אחד הסמלים של התנגדות זו – המנהיג המוסלמי עז א-דין אל-קסאם, שנתן את השם לזרוע הצבאית של חמאס, והדגיש את התנגדותו להסכמים עם ישראל ולשיתוף הפעולה של הרשות הפלסטינית איתה.

רנסטורפ התרשם כבר אז שמטרתו של יאסין ברורה: חיסול המדינה היהודית והקמת מדינה איסלאמית על כל שטח פלסטין. "כששאלתי מתי אנחנו יכולים לצפות להופעת מדינה כזאת", הוא מספר, "יאסין סיפר על שייח בסאם ג'ראר, איש חמאס מהגדה המערבית, שכתב ספר המנתח את הקשר בין מערכת המספרים בקוראן ובין נסים מספריים דרך ניתוח סורה 17 בקוראן הידועה בשם סורת אל-אסראא (סורת בני ישראל). ג'ראר מסיק מהניתוח שלו שגורלה של ישראל כבר נקבע. חישוביו אף הוליכו לתאריך ספציפי: תחילת הסוף, הוא קבע, תהיה בשנת 2022".

את הפגישה עם יאסין הצליח רנסטורפ לארגן הודות לעזרתה של מכרה שהיתה קשורה לארגוני האיסלאם הקיצוני, הוא מגלה בשיחה עמו בסטוקהולם. "תחילה ישבתי עם יאסין ואחר כך גם עם איסמעיל הנייה. אף על פי שמדובר בטרוריסטים, זה לא היה אירוע מפחיד. מה שהיה מפחיד יותר הוא ששייח יאסין נראה חלש מאוד. הוא ישב בכיסא גלגלים ונראה עדין ושביר כל כך, עד שפחדתי שהוא ימות בזמן הפגישה". בתום הפגישה עלה רנסטורפ יחד עם הנייה לטויוטה לבנה והם נסעו לאוניברסיטה האיסלאמית בעזה. הנייה השתתף שם בדיון עם סטודנטים ונציגי ארגונים פלסטיניים, זכה לכבוד והערצה מצד הנוכחים והפגין "רמה אינטלקטואלית אחרת לגמרי מהמשתתפים האחרים".

זה לא היה הביקור היחיד שלו בעזה: בשלושת העשורים האחרונים רנסטורפ ביקר פעמים רבות בישראל, ברצועה, בגדה המערבית וכן במצרים, ירדן, סוריה ולבנון, ערך ראיונות, אסף עדויות ורקם קשרים עם כל מי שהוא רק יכול – לרבות אנשי חמאס וחיזבאללה, אנשי שירות הביטחון הפלסטיני, אנשי ימין קיצוני בישראל, בכירים בגופי הביטחון הישראליים, דיפלומטים, פוליטיקאים ואנשי המוסדות הבינלאומיים. בספרו החדש, Hamas – Terror Inifrån (חמאס – טרור מבפנים), שהופיע בשוודית, הוא מתמקד בתנועתם של יאסין והנייה ובדרך שהובילה אותה למתקפת הטרור ב-7 באוקטובר 2023. מכיוון שרנסטורפ הוא שוודי ואינו יהודי, יש לו גישה פתוחה למקורות מידע רבים והוא זכה לאמון בקרב מנהיגים ופעילים מכל צדי הסכסוך, מה שמאפשר לו להציג מבט ייחודי דווקא מפני שהוא נעשה ממרחק מסוים ולא דרך העדשה שאנו רגילים אליה, זו של כוחות הביטחון וכלי התקשורת הישראליים. עם זאת, כדמות בולטת בשיח הציבורי בשוודיה, רנסטורפ גם מושך אליו ביקורת רבה על עמדותיו כלפי מוסלמים.

"רציתי לתת לקוראים הבנה טובה יותר של הסיבה שישראל נמצאת בטראומה", אומר רנסטורפ, שספרו יצא לא רק בשוודיה אלא גם בדנמרק ויופיע בהמשך בנורווגית, פולנית ואנגלית. "רציתי גם להסביר כיצד 7 באוקטובר קרה, איך חמאס ביצע את המתקפה ואיך הפך להיות המפלצת שהוא נהיה. והיתה גם עוד סיבה: היו כל כך הרבה אנשים שהטילו ספק בסיפורי הקורבנות. היו אפילו כאלה שהטילו ספק בעדויות על מעשי האונס ובעדויות על האכזריות הנוראה שהיתה שם. רציתי להראות, אפילו בצורה גרפית, שהמטרה של חמאס לא היתה רק להרוג ישראלים, אלא ממש להשמיד אותם, להדביר אותם".

חמאס טרור מבפנים עטיפת ספר
עטיפת ספרו של רנסטרופ, צילום: Mondial
פתק שבו רנסטורפ רשם את מספרי הטלפון של אנשי חמאס מחמוד א-זהאר ועבד אל-עזיז אל-רנתיסי

אירועי 7 באוקטובר עומדים במרכז הפרק הראשון בספרו של רנסטורפ והוא שב אליהם בפרק האחרון. ביניהם, הוא מצביע על נקודות ציון חשובות בתולדות חמאס – מהקמת הארגון בסוף 1987, דרך האינתיפאדה הראשונה, תהליך אוסלו, רצח רבין וההתנתקות. הוא גם מספר על חוויותיו כחוקר ומבקר מתמיד באזור בזמן שאירוע רודף אירוע – טבח מערת המכפלה, פיגועי ההתאבדות, האינתיפאדה השנייה, ניצחון חמאס בבחירות ברצועה, החיסולים שביצעה ישראל, עסקת שליט וסבבי המלחמה בעזה.

בין היתר, הוא מתאר באופן מצמרר את הפיגוע בקו 5 בתל אביב באוקטובר 1994, אחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים שביצע חמאס בישראל. הפיצוץ, שבוצע באוטובוס של חברת דן ברחוב דיזנגוף, גבה את חייהם של 22 בני אדם ויותר מ-100 נפצעו בו. ישראלים רבים זוכרים את התמונות ששידרה אז התקשורת הישראלית, שעדיין לא היתה מורגלת בסיקור אירועים כאלה: אוטובוס מרוסק, פצועים שותתי דם, עוברי אורח הלומים ופינוי של גופות וחלקי גופות. רנסטורפ משחזר את הדרך שעבר המחבל לפני הפיצוץ, לרבות תהליך ההכשרה שלו וההכנות הטכניות. "יום לפני הפיגוע עבד א-רחים חסן נזאל מקלקיליה הקליט צוואה בווידיאו", הוא כותב בספר. "הוא שיבח את מות הקדושים בעודו מחזיק ברובה גלילון. סרטון זה עזר להגביר את הלחץ הפסיכולוגי עליו לבצע את הפעולה מבלי לנסות להתחמק. כשהגיעה השעה, בבוקר 19 באוקטובר, הוסע נזאל על ידי אחד מאנשי גדודי עז א-דין אל-קסאם לאחת מתחנות קו 5 ועלה לאוטובוס. קצת אחרי שהאוטובוס חלף על פני דיזנגוף סנטר הוא לחץ על כפתור ההפעלה של פצצה רבת-עוצמה שהוחבאה בתיקו. הפיצוץ היה כל כך חזק שהוא הרים את השלדה מהקרקע והמיס את מסגרת האוטובוס".

מי שהכין את חומר הנפץ למטען שפוצץ בקו 5, יחיא עיאש ("המהנדס"), הוא אחד מגיבורי ספרו של רנסטורפ, לצד יאסין, יחיא סינוואר ומנהיגים בולטים אחרים בחמאס במשך השנים. הספר חוזר אחורה לתחילת פעילותו של יאסין כמטיף פופולרי בעזה, שצבר תמיכה גדולה כשקרא להתנגדות לכיבוש מהדוכן במסגד אל-עבאסי ומביתו בעזה, שם היה מלמד תלמידים ומיישב סכסוכים. "יאסין, כמו מייסד האחים המוסלמים, חסן אל-בנא, בא מרקע של הוראה", אומר רנסטורפ. "זו עמדה אידיאלית להעביר את החברה תהליך של איסלאמיזציה באמצעות דַעווה (הזמנה – תעמולה דתית והכשרת לבבות) ותרביה (חינוך)". בספר הוא מתאר כיצד דור שלם של מנהיגי חמאס לעתיד התאספו סביב יאסין בתחילת שנות ה-70, אז הקים את ארגון אל-מוג'מע אל-איסלאמי, שעסק בעבודת צדקה ענפה. יאסין גם הקים מרכזי תרבות איסלאמיים, מרפאות, מועדוני נוער וגני ילדים שגם העניקו טיפול רפואי וארוחות. מוסדות רווחה סוציאליים אלה, שדאגו לצרכיה המיוחדים של האוכלוסייה הכבושה ברצועה, יצרו בסיס לתמיכה העתידית.

בפרק "המהנדס" מתאר רנסטורפ את יחיא עיאש, ממנהיגי הזרוע הצבאית של חמאס, שחוסל על ידי ישראל ב-1996 ונהפך על פי הספר לדמות אגדתית בעיני פלסטינים – גם בגלל הפיגועים הרבים שהיה אחראי להם וגם בשל התחמקויותיו משירותי הביטחון הישראליים באמצעות שלל תחפושות וזהויות בדויות. "פיגועי ההתאבדות שיצאו לפועל תחתיו הפכו לכלי פוליטי רב-עוצמה", מציין רנסטורפ. "מעשי האלימות האלה הרעידו את דעת הקהל הישראלית והובילו לספקנות כלפי הסכמי אוסלו והרעיון של דו-קיום בשלום עם הפלסטינים. כל פיצוץ, מעבר להרס המיידי שלו, כירסם בתקווה לשלום". לקוראיו השוודים מסביר רנסטורפ שבגלל הפיגועים, עיאש הפך לאייקון אצל הפלסטינים – ואילו הימין הקיצוני בישראל חיזק את מעמדו הפוליטי באמצעות הפגנות נגד הסכמי אוסלו. "זה בדיוק מה שחמאס רצה להשיג", הוא מזכיר.

בפרק "הקצב מחאן יונס" מספר רנסטורפ על סינוואר, סוקר את ילדותו ומשפחתו ומנתח את דרכו להנהגת חמאס. האכזריות הקיצונית שלו התבטאה באלימות ובעינויים שהשתמש בהם נגד משתפי פעולה עם ישראל. דמותו התעצבה בכלא הישראלי שם, כידוע, למד את ישראל וביסס את מנהיגותו: הוא השליט טרור בקרב האסירים האחרים ורצח כמה מאלה שהגדיר כבוגדים. "הכריזמה שלו ואישיותו הדומיננטית משולבות בצד אכזרי, חסר רחמים ואלים ביותר", אומר רנסטורפ. "אלה גרמו לאסירים האחרים להפוך לחסידים שלו או לפחד ולא להעז לאתגר אותו".

מתוך מה שלמדת על סינוואר ועיאש, האם האכזריות הקיצונית של חמאס היא תוצאה הכרחית של אופי הארגון או שזו תולדה של הדמויות הספציפיות האלה והאישיות שלהן?

"זו האישיות של שניהם וגם פולחן האישיות סביבם. סינוואר ועיאש היו שני טיפוסים שונים. עיאש היה גאון טכני. זה נפוץ שיש בארגוני טרור אנשים שמצטיינים בצד הטכני, לעומת האנשים שמבצעים את הפיגועים עצמם, שהם רק בשר תותחים בשירות האנשים שגוררים אותם ומפתים אותם פנימה. הרבה פעמים אלה אנשים חלשים, כאלה שלא מוצאים עבודה או לא מצליחים להתחתן, אנשים עם בעיות שמשתמשים בהם. לעומתם, עיאש עצמו הפך לגיבור עוד בחייו – וכאשר מת ההלוויה שלו היתה גדולה יותר אפילו מזו של יאסין. וזה אדם שכל מה שהוא עשה זה הרג אנשים. סינוואר היה גאון מסוג אחר, גאון של רשע. רציתי לצייר את דמותו המלאה כי הוא דמות חשובה, בוודאי בהקשר של 7 באוקטובר. לפעמים מופיעים בהיסטוריה אנשים עם אישיות מסוימת וכישורים מסוימים שמשנים את המציאות וזוכים למעמד מיתי".

מגנוס רנסטורפ בעזה שנות ה-80
מגנוס רנסטורפ בעזה, שנות ה-80.

רנסטורפ מספר על המעברים שלו מעזה לישראל וחזרה לשוודיה כמעברים בין עולמות שונים. בעזה הוא נתקל ב"עולם של חול, חמורים, רעש של מוניות וילדים מתרוצצים ברחובות". בישראל הוא מתאר עולם שונה – את העיר העתיקה בירושלים, את שוק מחנה יהודה שבו ביקר כמה שעות לפני פיגוע חמאס הכפול שתיכנן מוחמד דף ב-1997 ואת בנייני המשרדים בתל אביב ובהרצליה שם נפגש עם אנשי צבא, חוקרים ופוליטיקאים. "היה לי היתרון הזה – היכולת לעבור בין העולמות ולראות את הקונפליקט מלמעלה", הוא מציין. "אקדמאים אחרים, בעיקר באירופה, בחרו צד, לרוב את הצד הפלסטיני, אבל אני שמרתי על ראש פתוח. היו לי דעות על הסכסוך, אבל לא הייתי תקוע בתוכו".

למה אנשי חמאס הסכימו להיפגש איתך?

"חמאס רצה יחסים בינלאומיים. מנהיגיו רצו להראות לעולם שהם לא מייצגים רק אלימות. וזה נכון, יש בחמאס הרבה יותר מאלימות: זה ארגון ענק ויש לו זרועות ארוכות שנטועות בתחום החברתי, החינוכי והדתי בעזה. רוב מנהיגי חמאס היו מורים ואקדמאים באוניברסיטה. הם התרכזו בנוער והיו טובים מאוד בזה. ישראל לא ממש ראתה למה זה יתפתח. אפשר להרוג לוחמים רבים בגדודי עז א-דין אל-קסאם, אבל חמאס עשו אינדוקטרינציה של אלפי בני נוער בכל שנה במחנות, הם למדו שם איך לשנוא את ישראל והם מתעקשים ואיתנים בעניין הזה".

אחרי שפגש את יאסין והנייה ניסה רנסטורפ להיפגש גם עם מנהיגי חמאס נוספים שהובילו את הנהגת החוץ של הארגון, שפעלה אז מעמאן. ב-1999 הוא הצליח לתאם פגישה עם מוחמד נזאל, חבר הלשכה המדינית של הארגון. זה היה שנתיים אחרי ניסיון ההתנקשות הכושל בראש הלשכה המדינית, חאלד משעל, והפגישה התקיימה בנוכחות שומרי ראש חמושים. "בשיחה עצמה נזאל לא דיבר על פרטים מבצעיים. זו היתה שיחה כללית על האידיאולוגיה של חמאס, על המבנים הארגוניים שלו, על שייח יאסין והמדיניות של ישראל", מספר רנסטורפ ומוסיף שנזאל ישב מאחורי שולחן כתיבה גדול מעץ מהגוני תחת דיוקנו של יאסין ולחדר נכנס מדי פעם עוזר והעביר לו פתקים. מיד לאחר שקרא אותם לחש נזאל הוראות, הינהן לרנסטורפ והשמיד את הפתקים במגרסת נייר.

רנסטורפ הסתקרן וניסה לדובב את בן שיחו ולחשוף מידע רגיש, אבל בשלב מסוים נזאל הפסיק אותו. "הוא רכן קדימה, הביט בי עמוק בעיניים, חייך וסיפר שזמן מה קודם לכן פנה אליו מפקד מקומי בגדודי עז א-דין אל-קסאם בחברון והציע רעיון למבצע צבאי מרהיב: חטיפה של פוליטיקאי ישראלי". נזאל תיחקר את אותו מפקד על הצעתו והתברר שהוא מתכוון לאפשרות לחטוף את אריאל שרון. על פי מה שסיפר נזאל לרנסטורפ, הוא השיב למפקד: "אל תהיה מגוחך! ראית את הגודל של האיש הזה? מבחינה לוגיסטית זה בלתי אפשרי. זה ידרוש לפחות חמישה אנשים וטנדר. תשכח מזה!" לימים נפגש רנסטורפ עם שרון בכנסת וסיפר לו את הסיפור. לדבריו, שרון פרץ בצחוק עוצמתי שמילא את החדר.מסעות דילוגים

חמאס אינו תחום ההתעניינות היחיד של רנסטורפ בן ה-59. הוא עוסק כבר שנים בחקר הטרור, ולא רק בהקשר המזרח-תיכוני שלו. כפי שספרו הנוכחי על חמאס נפתח בתיאור מפורט וקשה לקריאה של מתקפת 7 באוקטובר בפסטיבל הנובה וביישובי הנגב המערבי, גם ספרו הקודם, Från terrorns frontlinjer (מחזית הטרור), שיצא בשוודית אשתקד, מתחיל באירוע טרור היסטורי – אסון לוקרבי, כפי שמכונה התרסקות מטוס הבואינג 747 של חברת פאן אם, שפוצץ מעל סקוטלנד ב-1988. רנסטורפ כותב על קורבנות הפיגוע שנפלו יחד עם שברי המטוס, ששקל 290 טונה, על הכפר לוקרבי בדרום סקוטלנד. 259 נוסעים ואנשי צוות במטוס נהרגו, לצד 11 מתושבי הכפר. גם כאן רנסטורפ מספק תיאורי אימה: הוא מצטט פתולוג אמריקאי, שמסביר כי ככל הנראה חלק מהנוסעים, שאיבדו את הכרתם עקב מחסור בחמצן אחרי הפיצוץ, חזרו להכרה בגובה ארבעה קילומטרים מהקרקע והיו מודעים לגורלם במשך יותר מעשר שניות לפני שהתרסקו. "לפי המשטרה הסקוטית", כותב רנסטורפ, "כמה מהנוסעים התכוננו למותם ונמצאו כשהם מחזיקים בחוזקה את הצלבים שלהם. אישה אחת נמצאה מחבקת בחוזקה את תינוקה. שתי נשים צעירות נמצאו מרותקות למקומותיהן כאשר האצבעות שלהן שלובות זו בזו".

שני ספריו של רנסטורפ משלבים בין הזוועה של הטרור ובין הפוליטיקה שמאחוריו ומאמצי הלחימה בו. הוא מספר כיצד בראשית ימיו כחוקר, בסוף שנות ה-80, הגיע למטות ה-FBI וה-CIA בוושינגטון ונפגש עם אנשי צבא אמריקאים כדי לשוחח איתם על מושאי מחקריו אז – ארגון המחתרת הגרמני "סיעת הצבא האדום" (שמוכר בכינוי "כנופיית באדר-מיינהוף"), ארגוני טרור פלסטיניים כמו זה של אבו-נידל והחזית העממית לשחרור פלסטין וכן חיזבאללה. אלה היו שנות הפעילות הראשונות של הארגון השיעי הלבנוני ורנסטורפ עסק בין השאר בנושאים שהיו חשובים לאמריקאים – חטיפות ופיגועים שהארגון ביצע בשירות איראן, משבר החטופים האמריקאים בטהראן והאתגרים של לחימה בארגוני טרור. מאוחר יותר הגיע רנסטורפ לבריטניה ולימד באוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד. הוא היה בין מארגניו של כנס בלונדון, שהמחתרת האירית (IRA) הצליחה לשתול בו פצצה אך זו התגלתה בעוד מועד ואיש לא נפגע.

המחקר שערך רנסטורפ על הקשרים בין חיזבאללה, איראן, סוריה וישראל על רקע המציאות המדממת של לבנון הביא אותו למסעות דילוגים בין לבנון, ישראל וסוריה. כמומחה לחיזבאללה, הוא מספר שגויס ב-1997 כדי לבדוק עבור ישראל את היתכנותה של נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, שלוש שנים לפני שזו בוצעה. כדי להבין איך יגיב חיזבאללה לצעד ישראלי חד-צדדי, רנסטורפ נהפך למעין שליח הנע בין תל אביב לביירות. השיחות בלבנון התנהלו עם בכיר חיזבאללה מוחמד ראאד, ובישראל – עם יוסי ביילין. לאחר שישראל נסוגה מדרום לבנון רנסטורפ הפך שוב למתווך, הפעם בניסיון להביא לעסקה בינה ובין חיזבאללה לאחר חטיפת שלושה חיילי צה"ל בהר דב וחטיפת האזרח הישראלי אלחנן טננבוים, ששתיהן בוצעו באוקטובר 2000. אך תפקידו הסתיים אחרי שממשלת אהוד ברק התחלפה בזו של שרון, והתהליך הושלם ב-2004 בתיווך סוכנות הביון הגרמנית.

רנסטורפ ואיש הדת השיעי-לבנוני, שייח פדלאללה, ממניחי התשתית הרעיונית של החיזבאללה. 

מאז חוקר רנסטורפ סוגיות רבות הקשורות בטרור, ובהן ההתנדבות באירופה לשורות דאעש, סכנות הימין הקיצוני והניאו-נאציזם באירופה וסַלַפיזם ג'יהאדיסטי. כפרופסור עמית באוניברסיטת הביטחון השוודית (Försvarhögskolan) בסטוקהולם הוא מכין דו"חות והמלצות לרשויות בשוודיה ובאיחוד האירופי. הוא מופיע לעתים קרובות בכלי התקשורת כמומחה לטרור ועמדותיו מעוררות גם התנגדות: בגלל מחקריו על השפעת האחים המוסלמים וגורמים איסלאמיסטיים קיצוניים על החברה האזרחית בשוודיה ובאירופה, מבקריו טוענים שהוא איש ימין קיצוני ומאשימים אותו בשנאת מוסלמים ובהפצת תיאוריות קונספירציה. "יש אנשים שלא אוהבים אותי", הוא אומר, "ויש גם איומים. אני לא מפחד להסתובב ברחוב, אבל ראש המשטרה החשאית השוודית אמר לי פעם שלא כדאי לי לנסוע בתחבורה ציבורית".

בספר החדש רנסטורפ גם מתייחס למדיניותה של ישראל כלפי חמאס במשך השנים. כשהוא נשאל לדעתו על התמודדותה עם התנועה, על סמך השיחות שניהל עם אנשי חמאס, הוא משיב כי ההחלטה שקיבלה ישראל ב-1992 לגרש ללבנון 415 פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי היתה "נקודת מפנה בתולדות חמאס שמהווה טעות ישראלית גדולה: שמו את כל האנשים שהיו מפוזרים בעזה, בגדה ובירושלים יחד באותו מקום. בלבנון הם גם יצרו קשרים עם חיזבאללה ואיראן. הם גדלו שם להיות משהו אחר.

"עוד טעות ישראלית היתה שבתחילת הדרך שמו את כל האסירים מחמאס באותו כלא. כך סינוואר צמח. ב-1999 הוזמנתי לביתוניא, לביתו של חסן יוסף חליל – זה היה ממש בזמן שבנו גויס לשב"כ כסוכן (חליל היה בכיר חמאס בגדה, ובנו הבכור, מסעב חסן יוסף, מוכר בזכות הכינוי "הנסיך הירוק" שקיבל על ידי השב"כ, ד"ס). כמובן שלא ידעתי על זה. באמצע הארוחה הוא שאל אותי אם אני מהמוסד. אמרתי שלא ושאלתי אותו על הגירוש ללבנון כי הוא היה אחד המגורשים. הוא ענה לי שעד לגירוש אנשי חמאס בעזה ובגדה לא הכירו אחד את השני. בלבנון הם פיתחו קשרים אישיים ויומיומיים והגדירו אסטרטגיות לשנים הקרובות. בנוסף לכך, תשומת לב בינלאומית הופנתה לתנאי החיים הקשים במחנה האוהלים שבו חיו המגורשים וכלי תקשורת בינלאומיים דיווחו על המקום והובילו לביקורת חריפה על ישראל ולגינוי חריף של האו"ם".

גם מדיניות החיסולים של ישראל לא היתה חפה מבעיות. רנסטורפ מזכיר שניסיון החיסול של חאלד משעל, בתקופת ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, כמעט הרס את השלום עם הירדן, וגם החיסולים של עיאש, יאסין ועבד אל-עזיז א-רנתיסי לא הובילו להתמוטטות הארגון. ומה בנוגע לטענה שנתניהו למעשה חיזק במשך שנים את חמאס כדי להילחם ברשות הפלסטינית, בסיכויים להקמת מדינה פלסטינית ובתנועה הלאומית הפלסטינית?

"יש בזה הרבה אמת", משיב רנסטורפ. "אחרי רצח רבין ישראל בנתה יותר התנחלויות ונראה היה שהיא משחקת על זמן, על שינוי דמוגרפי ועל החלשת הרשות הפלסטינית. קיומו של חמאס בעזה היה חלק מהאסטרטגיה הזאת. אחת הסיבות לכך שרבין נרצח היא שאף על פי שהוא דיבר על שלום, לא הורגש שיפור במצב הביטחוני וחמאס המשיכו את הפיגועים שגרמו לימין הקיצוני היהודי להתחזק. חמאס ונתניהו הלכו יד ביד ברצון שלהם להרוס את תהליך השלום. בצד של נתניהו יש הכרה עמוקה בכך ששלום עם הפלסטינים לא יכול לעבוד. הוא חישב שעדיף שהקטארים ישלמו על חמאס מאשר שישראל תעשה את זה, אבל זה שיחרר לחמאס משאבים ששימשו למימון היכולות הצבאיות שלו, להעצמת הקשר עם איראן ולבניית מנהרות. בין 2012 ל-2017 השתלטו על חמאס אנשי הקו הנוקשה והיה שינוי קיצוני בהנהגה שלו בעזה. אחרי שחמאס קיבל אחריות שלטונית על הרצועה והחליף את פיגועי ההתאבדות בבניית מנהרות וירי טילים, 7 באוקטובר היה שיא בשינוי פרדיגמה וההתנגדות הפכה שוב לחזית הכל".

אבל בזמן שחלף מאז הטבח ותחילת המלחמה, רנסטורפ מתאר שינוי פרדיגמה חדש: "בקיץ נציגי פתח וחמאס היו בסין בניסיון לראות כיצד הם יכולים להקים ממשלת אחדות. זה יוצר עוד קושי בעניין השליטה בעזה בסוף המלחמה. בשטח עצמו חמאס עדיין פופולרי, פתח עדיין בקטסטרופה מבחינת התמיכה ויש בעיה אמיתית בעניין הלגיטימציה למי שישלוט בעזה בעתיד. יידרש גם כוח צבאי – אולי של איחוד האמירויות או של מצרים, מישהו שיכול לייצב את המצב – אבל ישראל הרי לעולם לא תוותר על ביטחון הגבולות החיצוניים והיא לא תאשר מעבר חופשי לעזה או לגדה כדי שהאיראנים לא יתקרבו לגבולותיה. כך שאנחנו עדיין רחוקים מפתרון".

מגנוס רנסטורפ. צילום: מונדיאל

רנסטורפ עורר בעבר ביקורת רבה כשדיבר על חולשת המערב בהבנת תהליכים במזרח התיכון וגם על השפעת תהליכים אלה על אירופה עצמה. לדבריו, "יש קיטוב מסיבי במערב, יש עלייה מסיבית בהפגנות בעד הפלסטינים ועלייה חדה באנטישמיות – וזה עוד לפני שעזה נפתחה לעיתונאים. העולם עוד לא ראה את עזה ההרוסה, שייקח עשורים רבים לבנות אותה. לכן, לפני שישראל מרימה את השמיכה מעל עזה, היא חייבת תוכנית". הוא מוסיף כי חמאס אינו מעמיד איום אסטרטגי בפני ישראל מבחינה צבאית, אבל אסור לשכוח שיש איומים כאלה: "אם מסתכלים רק על עזה, הגדה וירושלים, מפספסים את התמונה הכללית – ישראל מוקפת באויבים שהם גם אויבי המערב. את הבעיה של עזה אפשר לפתור רק על ידי תוכנית כמו תוכנית מרשל ותהליך שהוא כמו תהליך דה-נאציפיקציה. יש צורך בתִכנות מחדש. יותר מאשר דה-נאציפיקציה, מדובר בדה-רדיקליזציה ובדה-מיליטריזציה של אוכלוסייה שלמה, כמו שהיה אחרי מלחמת העולם השנייה".

זה באמת אפשרי, לדעתך?

"אני לא יודע. יש שם אנשים דתיים מאוד, שחיו זמן רב תחת כיבוש. בעזה יש צורך בדור חדש של מנהיגים. זה לא אבוד, צריך מימון ממדינות המפרץ, צריך את סעודיה, יש הרבה מה לעשות – אבל כנראה שיהיה גרוע יותר לפני שיהיה יותר טוב".