תגית: נאו-נאציזם באירופה

הימין הקיצוני באירופה חווה רנסנס. השמאל יכול למנוע מהיבשת לחזור לאחור

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, המילים "לעולם לא עוד" היו לא רק צו מוסרי אלא גם תוכנית עבודה. תוצאות הבחירות האחרונות בשוודיה, באיטליה ובצרפת מסמנות שאנחנו על סף תקופה של שמרנות והסתגרות

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2022-10-13/ty-article/.highlight/00000183-cc36-d2b7-a5c3-feb7e6600000

בשנים 1945-1950 היו המילים "לעולם לא עוד" מילות מפתח בהבנת ההתרחשויות הפוליטיות והחברתיות באירופה. מיד בתום מלה"ע השנייה נשפטו בנירנברג פושעי המלחמה הנאציים הבכירים, ב-1948 יצאה לפועל תכנית מרשל האמריקאית כדי לשקם את היבשת ולהעלותה על פסים של צמיחה. עוד לפני כן הוקם ארגון האומות המאוחדות בכדי לשמור את השלום והביטחון בעולם. אחת האָמַּנוֹת הראשונות שאומצו על ידי הארגון היתה "האמנה למניעת וענישת הפשע רצח-עם", מונח שטבע עוה"ד היהודי רפאל למקין. בזכות כל אלו ועוד היה הביטוי "לעולם לא עוד" בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים ליותר מצו מוסרי. הוא הפך לתוכנית עבודה.

עם זאת, לצידן של התרחשויות אלו החלה תנועה היסטורית מקבילה, מוכרת פחות. זה התחיל במחשכים, רחוק מעיני התקשורת והממסדים הבינלאומיים. אחר כך הפכו הדברים לגלויים יותר. ההיסטוריונית השוודית, אליזבת אוסברינק, מתארת את התהליך בספרה "1947 – סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה"  (אחוזת בית, תרגום: רות שפירא). אוסברינק מספרת על המנהיג הפשיסטי השוודי, פר אנגדהאל, שחילץ פושעי מלחמה נאצים מגרמניה לשוודיה ומשם למקומות שונים בעולם. במקביל הוא החל לחבר ולהפגיש פשיסטים, נאו-נאצים ולאומנים מרחבי היבשת. כנסים התקיימו, תוכניות עבודה נכתבו ומפלגות הוקמו במדינות רבות. כך נמצא הקו המקשר בין הפשיסט האנגלי אוסוולד מוסלי לחברי "התנועה החברתית האיטלקית" (MSI), ממשיכת דרכו של מוסוליני, לניאו-נאצים מסקנדינביה ומדינות השפלה ולשרידי נאמני היטלר בגרמניה. בצילה של הקמת אירופה חדשה, חופשית ודמוקרטית, החלה להתגבש חזית מאוחדת שתשיב עטרה ליושנה.

אך האחדות לא נמשכה זמן רב. חילוקי דעות לגבי שאלות אידאולוגיות על גזע ותרבות, לאומיות ואחדות אירופית התערבבו במאבקי כוחות אישיים. תנועת האם הכלל-אירופית התמוססה וכך גם התנועות במדינות השונות, חלקן הפכו לארגונים אלימים ומהפכניים בשולי הפוליטיקה, אחרות חתרו להתקרב למיינסטרים. בשוודיה הוקמו בעשורים הבאים תנועות ניאו-נאציות רבות, מ"מפלגת העובדים הנאציונל-סוציאליסטית"(NSAP) בשנות הארבעים ועד "שמרו את שוודיה שוודית" (BSS) בשנות השמונים. באיטליה ה-MSI עברה גלגולים שונים עד שהפכה ל"חזית הלאומית" (AN) בשנות התשעים. בצרפת הוקמה ב-1954 מפלגת "העצרת הלאומית הצרפתית" על ידי מוריס ברדשה, אחד המנהיגים החשובים בתנועתו של אנגדהאל בשיתוף עם ז'אן לואיס טיקשה-ווינינקור ששירת בממשל ווישי משתף הפעולה עם הנאצים. כך, ככל שצילן הארוך של אושוויץ וטרבלינקה התעמעם צצו ברחבי היבשת עוד ועוד תנועות ומפלגות שנשאו את המורשת האנטי דמוקרטית, הגזענית והלאומנית של הנאצים. הרעיונות הישנים לא מתו, מסתבר, להיפך, במקומות רבים הם נולדו מחדש.

אך מה לכל אלו עם המציאות באירופה ב-2022? ובכן, שלושת המדינות שבהן התרכזו רבים ממנהיגי הימין של שנות החמישים והשישים, שוודיה, איטליה וצרפת, מראות את הקשר בבירור. ב-1988 החליטו מספר חברים מהסצנה הניאו-נאציות השוודיות להקים מפלגה חדשה. אחד הפעילים המרכזיים בהתארגנות זו היה גוסטאב אקסטרום בן ה-81. בעברו התנדב אקסטרום לוואפן-אס.אס והיה פעיל ב-NSAP, אחת המפלגות הנאציות השוודיות הוותיקות. המפלגה שהוקמה בסוף שנות השמונים נקראה "השוודים הדמוקרטים". הם עברו את אחוז החסימה בפעם הראשונה ב-2010 ובבחירות בספטמבר האחרון המפלגה זכתה במעל 20% מהקולות. היא כעת המפלגה השנייה בגודלה בשוודיה והממשלה השוודית הבאה תלויה לחלוטין בתמיכתה. במקביל לעלייה בכוחם של השוודים הדמוקרטיים בשנות התשעים, הצטרפה נערה בת 15 בשם ג'ורג'ה מלוני לתנועת הנוער של המפלגה הניאו-פשיסטית האיטלקית. בשנים הבאות היא התקדמה בשורות המפלגה כאשר זו מתפרקת ומתאחדת עם תנועות אחרות עד שלבסוף היא הופכת ל"אחים של איטליה" (Fdl), הזוכה הגדולה של הבחירות שנערכו גם הן בספטמבר השנה. מלוני תהיה ראשת-הממשלה הבאה של איטליה וסמל מפלגתה נשאר הסמל הפשיסטי הישן של "התנועה החברתית האיטלקית" – הלהבה בעלת שלושת הצבעים, ירוק, לבן, אדום.

גם בצרפת נערכו השנה בחירות. כזכור, הנשיא מקרון אמנם ניצח בהן, אך המתמודדת שעלתה לסיבוב השני, מארין לה-פן, זכתה במעל ל-40% מהקולות. שורשיה של לה-פן נטועים באותה ערוגה. לתנועת ההתחדשות של הימין הקיצוני האירופי בראשית שנות החמישים היה כתב-עת חודשי. שמו היה Nation Europa והוא נוסד על ידי קצין אס.אס לשעבר. בין כותבי הטקסטים היו הוגי דעות שהפכו להיות הרוח החיה של הימין האירופי החדש. אחד מהם היה כותב צרפתי צעיר ששימש גם כקמפיינר של "העצרת הלאומית הצרפתית". שמו היה ז'אן מרי לה-פן. מפלגתה של בתו של לה-פן, מארין, דומה למדי למפלגת "השוודים הדמוקרטים" ולמפלגתה של ג'ורג'ה מלוני. שלושתן מהוות הוכחה מאוחרת להצלחה של המהלך הימני קיצוני הפוסט מלחמתי, שלושתן נטועות עמוק בפשיזם ושלושתן טוענות בלהט שהן כבר לא כאלו. נכון, הן שמרניות, הן אוהבות משפחות מסורתיות וחושבות שפמיניזם, זכויות להט"בים והזכות להפלות הלכו רחוק מדי. שלא לדבר על הגירה. גם בתי-משפט עצמאיים מדי או תקשורת ואקדמיה חופשיות מדי הם לא כוס התה שלהן. אבל מגזענות ונטיות אוטוריטריות הן מתנערות בעקשנות. זכותן.

למעשה, ייתכן שכדאי לעסוק פחות בגזענות, באנטישמיות ובקסנופוביה של תנועות הימין הפופוליסטי ויותר בחוסר הרצינות שלהן. בניגוד לתדמית, כאילו השמאל הוא חולמני, תמים ולא ריאליסטי, באירופה של היום דווקא הימין הפופוליסטי הוא כזה. מנותק מהמציאות, חולם חלומות, מתרחק מפרגמטיזם ומשנה את דעתו כל הזמן. פעם הוא מתקרב לרוסיה ולנשיא פוטין, ופתאום הוא תומך בנאט"ו. מצד אחד, הוא רואה את האיחוד האירופי כמקור כל רע, מצד שני, אין לו בעיה לקבל ממנו צ'קים בסכומים אסטרונומיים. גם התנגדותו להגירה ועצימת העיניים שלו לנוכח ההתחממות הגלובלית מעוררת תמיהות. למרות קונצנזוס מדעי מוחלט על כך שהאנושות עומדת בפני משבר קיומי, הימין הפופוליסטי לא מאמין למדענים והוא מתנגד לצעדים להפחתת גזי החממה. באותה מידה הוא גם מתעלם מקיומם של המלחמות האזוריות, הבצורות ומעשי הטבח שיוצרים את הפליטוּת העולמית. בזמן שהשמאל והימין השמרני האירופיים מציעים פתרונות שונים לבעיה, הימין הפופוליסטי מכסה את עיניו וחושב שהיא פשוט תעלם. לדידו אפשר לבנות חומה סביב היבשת ולהמשיך לבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויצירת אויבים שימושיים. מצד אחד, אסור לקלוט פליטים, מצד שני, אסור להעביר כסף לאפריקה ולמזה"ת ואסור להשקיע במוסדות בינלאומיים ובפתירת סכסוכים. מי יעצור את עשרות מיליוני מבקשי המקלט שעושים את דרכם מערבה וצפונה? הימין הפופוליסטי מחפש את הפתרונות איפשהו בין "הפרוטוקולים של זקני ציון" לפוקס ניוז. לעיתים נטען ששיתוף פעולה עם מפלגות כאלו, הוא רכיבה על נמר פשיסטי. האמת היא שזה קרוב יותר לרכיבה על בת-יענה.

ונשאלת כמובן השאלה לאן כל זה מוביל? האם אירופה העתידית תהיה יבשת שמרנית ומסתגרת שחוזרת אחורה בכל הנוגע לזכויות-אדם, קליטת הגירה והתמודדות עם אתגרי כלל האנושות? התשובה לשאלה זו מונחת דווקא אצל השמאל. כבר עתה עובר השמאל האירופי והאמריקאי תהליך התאמה ליריביו מהימין. פופוליזם הרי אינה תופעה ייחודית לימין. גם השמאל יכול להפוך את עורו, או נכון יותר, להפריט את עצמו לדעת ולהציע זר של מאבקים ספציפיים, המחולקים לפי גזע, מין, מגדר וגיל, במקום פתרונות חברתיים כלליים המותאמים לחברה כולה. מפלגות סוציאל־דמוקרטיות שעדיין פועלות ככאלו מנסות לפתור בעיות חברתיות מורכבות באמצעות מערכות רווחה, חינוך, דיור וביטחון המבוססות על מגזר ציבורי גדול, ארגוני עובדים חזקים וסולידריות חברתית. אך במדינות בהן הסוציאל-דמוקרטים הפסידו ופינו את מקומם לפוליטיקת הזהויות של השמאל ה"רדיקלי" ולנאו-ליברליזם של השמאל ה"מתון", הזירה כבר אינה המציאות עצמה אלא הרשתות החברתיות והמסכים. במדינות אלו קשה לראות מי ישנה את כיוון הספינה המפליגה לקראת הקרחון הפופוליסטי.

העתיד אמנם אינו ידוע, אבל לא צריך לחזור שנים רבות מדי אחורה כדי לדעת מה קורה באירופה כאשר הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני נאבקים על השלטון בזמן שהמתונים מתעמתים בינם לבין עצמם ובפריפריה של היבשת נערכת מלחמה שהמעצמות עושות בה ניסוי כלים (פעם בספרד, היום באוקראינה). כפי שכתבו כבר רבים, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה ומפתה, בהקשר זה, להשתמש בציטוטו הידוע של ג'ורג' סנטיאנה על כך ש"אלו שאינם זוכרים את העבר נידונים לחיות אותו שוב". כך או אחרת, באירופה של שנה זו מתחיל להצטייר תרחיש שבסופו תבוא תקופה חדשה. תקופה שמשפט המפתח שלה עלול להיות "לעולם לא עוד".

הדֶבֶר כבר כאן

זה מתחיל עם שעטות ההמון. אח"כ מתפרצת האש ומאכלת עצי זיתים או ספרים או בתי-תפילה. כתובות שטנה מרוססות על כלי-רכב, בנייני מגורים וקברים ואחריהן מגיעות האלות. זגוגיות מתנפצות והלילות מתמלאים בדולח. תמיד אלו נערים, לעיתים ראשיהם מגולחים לעיתים הם מעוטרים כיפות או כאפיות. מאחורי הנערים עומדים גברים. הם מצטטים פסוקים, מניפים דגלים ובכיסיהם ארנקים תפוחים. בסופו של דבר נשלפים האקדחים, גדרות התיל נמתחות והשכבה הדקה המגינה עלינו כבני-תרבות קורסת.

התפרסם בהארץ  http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2148340

יום אחד בעיר אוראן, כך מספר אלבר קאמי בספרו הדֶבֶר, החלו אלפי חולדות לצאת מחוריהן ולמות מדממות ברחובות. החולדות, כך מתגלה במהרה, מביאות איתן את מחלת הדֶבֶר הזורעת בעיר פאניקה, מוות וייסורים. על העיר מוטל סגר ותושביה נאלצים להתמודד לבדם עם המחלה ותוצאותיה. בעיני רבים זהו רומן אלגורי. הדֶבֶר הוא סמל לנאציזם שהשתלט על אירופה בשנות הארבעים והדמויות מייצגות את התגובות אליו. חלקן משתפות איתו פעולה, אחרות נאבקות בו ועושות הכל כדי לסייע לקורבנותיו.
ספרו של קאמי התפרסם ב-1947 אך בשבועות האחרונים דומה שגל חדש של לאומנות, גזענות ואפילו פשיזם שוטף את אירופה. תנועת "השחר הזהוב" היוונית, הנמצאת בכותרות בימים אלו, ידועה כתנועה קסנופבית אגרסיבית במקרה הטוב וכניאו-נאצית במקרה הרע. בבחירות האחרונות ביוון קיבלה התנועה כ-7% מהקולות ו-21 מנציגיה יושבים בפרלמנט היווני ומפזרים מדי פעם אמירות נאציות, הכחשות שואה והבטחות "לנקות" את יוון מהלכלוך ולכבוש שטחי מולדת ישנים (כמו איסטנבול למשל). במקביל ממשיכים תומכי המפלגה להיות מעורבים בתקריות אלימות, בחוליגניזם ובפשע מאורגן.
אך יוון לא לבדה. המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט ההונגרי, "יוביק", כבר הספיקה להקים מיליציה משלה (שפורקה בינתיים בצו בית-משפט) וחבריה מספקים ללא הרף יוזמות והתבטאויות אנטישמיות וגזעניות. בבחירות בגרמניה בחודש שעבר זכתה ה-NPD, מפלגה שרבים רואים בה ניאו-נאצית במעל 600,000 קולות ושבוע אח"כ זכתה "מפלגת החירות" האוסטרית, מפלגתו של יורג היידר לשעבר, ב-20% מהקולות בבחירות הארציות, תוצאתה הטובה ביותר מאז תחילת המאה.
המפלגה האוסטרית היא רק אחת ממפלגות הימין הפופוליסטיות באירופה. מפלגות כמו ה-PVV בהולנד, החזית הלאומית בצרפת וה-SVP בשוויץ הפכו בשנים האחרונות לחלק מהזרם המרכזי של הפוליטיקה האירופית והן מקדמות לאומנות קיצונית, שחיקת זכויות-אדם ושנאת זרים. בשוליהן פורח גם הימין הפשיסטי והטרוריסטי. בשוודיה, למשל, נרשמה ב-2012 עלייה של 24% בפעילויות בעלות אופי גזעני של הימין הקיצוני. אויביו ברורים והם משותפים לימין האירופי כולו – מוסלמים, הומוסקסואלים, שמאלנים, יהודים ובני-רומה.
רבים מייחסים את הצלחת הימין הקיצוני באירופה למשבר הכלכלי הפוקד את היבשת. יש בכך מידה רבה של אמת. המוני מובטלים ומדיניות צנע ממשלתית היא קרקע טובה לצמיחתן של תנועות קיצוניות (כולל תנועות שמאל בעלות נטיות טרוריסטיות ואנטישמיות). אך זוהי אמת חלקית מאוד. בספרד ופורטוגל למשל, מקורבנות המשבר המרכזיות, אין מפלגות ימין קיצוני משמעותיות. אחרים מייחסים את התופעה להגירה הנרחבת לאירופה במיוחד זו ממדינות משבר במזה"ת. גם בכך יש מידה מסוימת של צדק. הפחד מהשונה ומהזר ופערי התרבות יכולים להביא לפוליטיקה של הסתגרות ומדיניות של קיפוח ואפליה על רקע גזעי.
אך אלו הן לא רק האבטלה וההגירה. הפשיזם באירופה הוא זרם וותיק בעל שורשים עמוקים והוא מתפרץ כשהתנאים מתאימים אבל גם כשגורמים אינטרסנטים מעוררים אותו. כמו שלא האבטלה לבדה הביאה את היטלר לשלטון בשנות השלושים בגרמניה אלא גם המימון והתמיכה הפוליטית של חוגים שהתנגדו למודרנה ורצו לנתק את גרמניה מהמשק העולמי, כך אי אפשר לייחס את עליית הימין האירופי החדש למשבר הכלכלי ולהגירה בלבד.
גורמים רבים מרוויחים מנוכחותם של חמומי מוח המתפרעים ברחובות ומעבודתם של מחוקקים אולטרה-שמרנים בפרלמנטים. חלקם מעוניינים בהגבהת החומות מסביב ליבשת מסיבות פוליטיות, אחרים מחפשים את פירוק האיחוד האירופי מסיבות כלכליות. במזרח היבשת הפשיזם תמיד היה חזק והוא נסמך גם היום על ממסדים דתיים ופוליטיים רבי עוצמה. במערב היבשת הצליחו מדינות-הרווחה המפותחות להילחם בו בהצלחה יחסית במשך עשרות שנים אך עם היחלשותן ו/או התפרקותן הגל העכור מתחזק. זוהי תופעת לוואי כמעט הכרחית של פירוק מדינת-הרווחה הקלאסית והיא ניכרת במדינות סקנדינביה כאשר במקביל להיחלשות הממסד הסוציאל-דמוקרטי ופרוק מסגרות הרווחה, שדאגו בין השאר להשתלבותם של מהגרים בחברה, נרשמת עלייה בכוחן של מפלגות ימין פופוליסטיות. מסתבר שהמשבר הכלכלי איננו חזות הכל. הימין האירופי מתחזק גם כתוצאה מחילוקי דעות בדבר דמותה הפוליטית של היבשת והכיוון הכלכלי שלה. כך או כך, אירופה לא נפטרה מהדֶבֶר.
בהקשר הישראלי מעניין להתייחס לשתי תופעות הקשורות לימין האירופי. הראשונה היא הנטייה הישראלית לתמוך במפלגות אירופאיות המתנגדות להגירה והנלחמות במה שהן מכנות ה"איסלמיזציה של אירופה". זוהי תגובה ילדותית משהו הנובעת מנטייה אנושית להתנחם בצרת רבים. תמונות של אימאמים פונדמנטליסטים בלונדון ונשים בבורקות בפאריז יוצרות אשליה כאילו ישראל ואירופה באותו צד. הימין האירופי נלחם במוסלמים והנה סוף-סוף מושתתים היחסים על אויב משותף ולא הצקות טרחניות על כיבוש ואפרטהייד. פוליטיקאים ישראלים מתעטפים בחמימות המלטפת הזו ומשכנעים את עצמם שישראל חזרה לצד הנכון של ההיסטוריה. זוהי אשליה כמובן. הימין הקיצוני באירופה לא תומך באמת בישראל, אבל חשוב מכך – שונאי המוסלמים של היום הם רודפי היהודים של אתמול ותמיכה בהם היא לא רק חסרת פרספקטיבה היסטורית אלא גם סיוע לכוחות האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית.
אך ההקשר השני הוא מהותי יותר. ישראל איננה גרועה יותר או טובה יותר ממדינות אחרות ואזרחיה אינם שונים באופן מהותי מתושבי אירופה. שנאת זרים, גזענות, וכמיהה למנהיג חזק קיימים גם בישראל, כמו באירופה, כזרם עומק המתפרץ בהינתן הנסיבות המתאימות ובקידום גורמים אינטרסנטים. הזירה הציבורית – זו הפוליטית וזו האזרחית – אמורה לרסן מגמות כאלו באמצעות יצירת מציאות חיים של שלום ורווחה ובאמצעות חינוך, תרבות, חקיקה מתאימה וכו'. כשזה לא קורה הרסן מותר, במיוחד במציאות של הפרטה, חיסול אחריות המדינה על אזרחיה וקונפליקט עם אויב חיצוני שאיש לא מתכוון ברצינות לפתור.
לא, ישראל אינה גרועה או טובה יותר מאירופה כי לכולם אותה מחלה וסימני ההתפרצות דומים באתונה, בווינה, בכיכר מלכי-ישראל ובכפר ג'אלוד. תחילה נשמעות שעטות ההמון, אח"כ מתפרצת האש ומאכלת עצי זיתים או ספרים או בתי-תפילה. כתובות שטנה מרוססות על כלי-רכב, בנייני מגורים וקברים ואחריהן מגיעות האלות. זגוגיות מתנפצות והלילות מתמלאים בדולח. תמיד אלו נערים, לעיתים ראשיהם מגולחים לעיתים הם מעוטרים כיפות או כאפיות. מאחורי הנערים עומדים גברים, הם מצטטים פסוקים, מניפים דגלים ובכיסיהם ארנקים תפוחים. בסופו של דבר נשלפים האקדחים, גדרות התיל נמתחות והשכבה הדקה המגינה עלינו כבני-תרבות קורסת.
כמו באוראן של אלבר קאמי, מרביתם של תושבי אירופה שמחים עדיין על תבוסת הפשיזם לפני יותר משישים שנה. הם שאננים ולא מייחסים חשיבות רבה מדי לגידולי הפרא הנובטים בשולי הערוגה הפוליטית שלהם. ישראלים רבים מתנחמים גם הם בסדר הדמוקרטי ושמים את מבטחם במשטרה, בבתי-המשפט ובשלטון החוק. לאלו גם לאלו כדאי לזכור את דבריו של גיבור הדֶבֶר, הרופא רייה המתבונן בהמון העולז אחרי הדברת המחלה וזוכר שהניצחון זמני. הדֶבֶר, כך הוא מבין, אינו מת לעולם, "יכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, לחכות בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת". (תרגום: אילנה המרמן, עם עובד, 2001).